מנגנים כאבות אבותיהם

צ'יקובסקי לא התיישן. כמו בני זמנו צ'כוב ודוסטוייבסקי, יצירתו העפילה מעבר לזמנה ומקומה, והיא מגלה לכל מי שמאזין לה משהו חדש על עצמו. כשמתחיל סולו קרן היער בפרק השני של הסימפוניה החמישית, וכשהפרק הולך וגדל ועולה כסערה בפאתוס עד לשיא עצום ואז שוכך, כל החושים אומרים: הנה יצירת מופת. ובמיוחד בביצוע מרהיב כפי שהיה אתמול, בנגינת תזמורת בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה (האקדמיה למוזיקה התל אביבית), שנגניה ניגנו כמלאכים בפרק הזה, ומהטה ניצח עליהם בשלמות, הופך אותם לתזמורת אמיתית - ומצוינת.

ובכל זאת, לכל אורך הקונצרט, שכולו היה צ'יקובסקי, כולל הקונצ'רטו לכינור בנגינה נהדרת של הסולן הפיני הצעיר פטרי איבונן, פשטה תחושה משונה, כאילו מדובר בחלום הזוי או במחזה אבסורד. צ'יקובסקי לא הובא כאן מפרספקטיבה של נגנים שידעו את סטרווינסקי וברטוק, את טקמיצו ופנדרצקי, את לואיס אנדריסן ופייר בולז וברונו מאדרנה וארוו פארת. לא. היה ברור שזהו עולמם של הסטודנטים הצעירים, עולם האסתטיקה והרוחניות של המאה ה-19, כאילו רעידת האדמה הסגנונית והצלילית של המאה ה-20 ניתזה מהם כמלוח טפלון, בלי להותיר רושם.

אל אלוהים, הלוא בעוד כמה שנים יהיו בתזמורת הזאת נגנים שנולדו במאה ה-21. האם ידלגו גם הם אחורנית, בניצוח מהטה, על שתי מאות, וייתקעו בצ'יקובסקי? האם לא ירקעו ברגליים ויתבעו לחיות בהווה? האם גם הפרופסורים שלהם יפנו עורף לחובתם החינוכית ויגדלו אותם מכוסי עיניים ואוזניים לזמנם ולתקופתם לצורך נגינה כאבות אבותיהם?

האירוע היה מרגש. מהטה נאם בקסם כדרכו. יוסף בוכמן, שתרומת המיליונים שלו הצילה את האקדמיה ומימנה לכל המשתתפים את לימודיהם במלואם, חילק מלגות. היכל התרבות היה מלא, והנגינה כאמור היתה נהדרת. הטעם שנותר, לעומת זאת, היה מר, כמו תמיד כשנוכחים במשהו נעדר משמעות

.

התזמורת הסימפונית של בית הספר הגבוה למוזיקה בוכמן-מהטה. בתוכנית: צ'יקובסקי. מנצח: זובין מהטה; סולן: פטרי איבונן, כינור