החדשנות נחבאה בצליל

אמש בקונצרט 
יש דבר כזה, מסתבר, "צליל של צעירים". במלודיה הראשונה, הרומנטית, המתרפקת על רגשנות, של ריכרד שטראוס בפואמה הסימפונית "טיל אוילנשפיגל", כבר אפשר היה לשמוע את הצליל הזה: מסרב להתרפק ולהתייפח, ישיר ונקי, מודרני עד כמה שצליל יכול להיות במהותו "מודרני". המנצח זובין מהטה, שמוסיקה רומנטית רגשנית היא מגרש הבית שלו, ניצח כדרכו, בתנועותיו הרחבות, בנימה המסורתית המקובלת. התוצאה לעומת זאת היתה מעניינת ומפתיעה יותר מכל צליל של תזמורת אחרת שנשמעה על הבמה הזאת. התזמורת שניגנה אתמול היא תזמורת של סטודנטים, כולם לומדים בבית הספר למוסיקה בוכמן מהטה - לשעבר האקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב; ולמרות ההקשר המסורתי של קונצרט סימפוני בהיכל התרבות, בתוככי מעוז השמרנות המוסיקלית, ולמרות הרפרטואר השמרני, אף הוא על פי אותה מסורת, משהו מתעוזה של נעורים וכמיהה להשתחררות בכל זאת חילחל - והוא נשמע, ואולי רק נדמה שנשמע, בצליל. זה היה הקונצרט הראשון של התזמורת הזאת לבד על הבמה, בלי המודל שאליו היא נושאת עיניים: הפילהרמונית הישראלית הבוגרת. רק כמה נגנים מהפילהרמונית, המשמשים כמורים, הצטרפו לעשרות הנגנים על הבמה, שאחרי הכנה של מנצחם זאב דורמן נינגו לראשונה בקונצרט שלם בניצוח מהטה. האירוע, חסר תקדים בנוף המוסיקלי הישראלי, עורר תקווה ואופטימיות: הנה תזמורת סימפונית לכל דבר, שאם היא מנגנת בכזאת מקצועיות את שטראוס, ולסיום את הסימפוניה הרביעית של ברהמס, ובתווך יצירה מסובכת כמו הקונצ'רטו השני של פרוקופייב בנגינה מהפנטת של הסולנית הסטודנטית ברניקה גליקסמן, נדמה שנוצר כאן עתיד מוסיקלי בטוח. רק נותר איכשהו להחזיק את הכישרונות האלה כאן. אבל לכך אקדמיה למוסיקה, שמהווה תחנת ביניים בין לימודי הבסיס המוסיקליים לבין העתיד המקצועי, לא יכולה לדאוג. זה כבר תלוי בסולם עדיפויות של חברה.
התזמורת הסימפונית של בית הספר למוסיקה בוכמן-מהטה בקונצרט החגיגי השנתי; מיצירות שטראוס, פרוקופייב, קייקו אבה וברהמס. מנצח: זובין מהטה; סולנית: ברניקה גליקסמן, פסנתר. היכל התרבות תל אביב