תוכן עניינים (PDF)

גלעד עברון נולד בתל אביב ב-1955 ולמד אמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (1979-1976).

את דרכו בתיאטרון החל ב-1988 עם המחזה גשם, שהועלה בתיאטרון הקאמרי בבימוי רמי דנון.

בין השנים 1999-1996 שימש מחזאי בית בתיאטרון הבימה, ובו הועלו מחזותיו יהוא (1992), הר לא זז (1996) ולב טוב (2000), בבימוי חנן שניר בפסטיבל לתיאטרון קצר בתל-אביב הועלה מחזותיו קין, בבימוי מיקי גורביץ (1997) ועין לטושה בבימוי יעל קרמסקי (2007). שניים ממחזותיו של עברון ביימה אופירה הניג: שמיים בתיאטרון החאן הירושלמי (1999) והטענה של דון קיחוטה בתיאטרון אנסמבל הרצליה (2008).

בצד עבודתו כמחזאי כתב עברון תסריטים לטלוויזיה ולסרטים.

הוא זכה בפרס איטליה 1986 על הדרמה לטלוויזיה לחם, שכתב עם מאיר דורון בבימוי רם לוי, בפרס הטלוויזיה ב-1987 לדרמה הטובה ביותר על התסריט הורים ובנים בבימוי רוני ניניו, בפרס אקו"ם על המחזה יהוא כהצגה הטובה ביותר לשנת 1993 ובפרס ראש הממשלה ב-1997.

ב-2003 פורסם ספרו מראה מקום בהוצאת עם עובד, הספרייה לעם, ובו קובץ של סיפורים קצרים.

כריכה אחורית: עברון הוא מחזאי הנוקט עמדה. תמיד. אינו מתחמק. בעבודותיו יש התייחסות פוליטית, לאו דווקא במישור הפוליטי-מפלגתי הצר אלא כיוון שדמויותיו בפרט ובני אדם בכלל פועלים בשדות מורכבים.

גם זה מבדיל אותו ממחזות ״המשפחה הישראלית" שהפכו לעתים קרובות מדי למקלט מפני מציאות הדורשת הכרעות מוסריות ממש: בתוך המשפחה אפשר לירות ולבכות, מחוצה לה צריך לשלם את מחיר הירי.

עברון כותב על זיכרון, אמיתי, מזויף ותמיד נחוץ למניעת מחלת האלצהיימר שהטלוויזיה מעודדת. הוא כותב על זיכרון שנמנעים ממנו, כי המשמעויות הטרגיות של העלאת הזיכרון, או ה׳׳אמת״, תמיד נוכחת ומאיימת.

ולעתים הזיכרון הוא, אולי, גם בדיון, או ביטוי לדחייה שהוא חש כלפי השימוש בארץ בזיכרון - ובעידודו המסונן כחומר בתעשיית השואה מחד גיסא ובמחיקת הזיכרון על פשעי הטיהור האתני שנעשה בפלשתינאים מאידך גיסא.

בשיחה עם ציפי שוחט אמר עברון שקיחוטה מספר לנו שעל מנת לראות יש להעז, על מנת להלחם ברשע צריך לעשות מעשה. מחזותיו של עברון הם המעשה הזה שלו.

 שמעון לוי, מתוך המבוא

"הצגת יהוא היא בעיניי לא רק ההצגה הישראלית הטובה ביותה אלא גם הצגת השנה". (שוש וייץ, ידיעות אחרונות, 1992)

"התענוג האמיתי בהצגה הזאת של הר לא זז היא קודם כל המחזה של גלעד עברון, דרמה מהודקת ומרתקת". (שי בר-יעקב, ידיעות אחרונות, 1996)

"מי מעז בתקופה המאוימת בהתקפות טרור ובאסונות טבע לומר שהחיים האמיתיים מתקיימים בחלום במקום לזעוק אל השפיות. אומץ לב וחופש פנימי נדיר נדרשים לכך. (ד"ר אולגה לויטן עלהטענה של דון קיחוטה, תיאטרון, 2008)

תוכן עניינים (PDF)

מוטי לרנר, יליד זיכרון יעקב (1949) הוא בוגר האוניברסיטה העברית במתמטיקה (1970). ב-1976-1974 למד תיאטרון באוניברסיטה העברית ובבתי-ספר לתיאטרון באנגליה ובארצות-הברית.

בשנים 1977-1976 הקים וניהל את התיאטרון הניסיוני מדוגה שפעל במסגרת תיאטרון ירושלים והעלה בו מופעים ניסיוניים והצגות רחוב. ב-1984-1978 עבד בתיאטרון החאן כעוזר במאי, כעוזר למנהל האמנותי ואחר כך כדרמטורג ובמאי.

מ-1984 הוא כותב מחזות ותסריטים ומלמד כתיבת מחזות בבית-הספר לדרמה במכללת סמינר הקיבוצים. ב-2007-1992 לימד כתיבת מחזות פוליטיים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ב-1992 היה פרופסור אורח במרכז ללימודים יהודיים באוניברסיטת אוקספורד. ב-1997-1993 היה דרמטורג בתיאטרון בית לסין.

ב-1997 היה פרופסור אורח במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת Duke בצפון קרוליינה, ב-2000 השתתף ב-International Writers Program באוניברסיטת Iowa, ב-2006 וב-2007 היה פרופסור אורח ב-Knox College באילינוי. בשנת 1994 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים. נשוי ואב לשלושה.

כריכה אחורית: מוטי לרנר הוא ממוליכי התיאטרון הפוליטי הרדיקאלי בישראל ומן המובילים ביצירת המחזאות התיעודית הישראלית.

בשנות השמונים והתשעים הציבו אותו מחזותיוקסטנר, חבלי משיח ופולארד במרכז העשייה התיאטרונית בישראל ועוררו דיון ציבורי בנושאים, שהם בלב ההוויה שלנו: השואה, ההתנחלות, האתוס המוסרי של החברה בישראל, יחסי ישראל ויהודי התפוצות.

בעשור האחרון, עם התכנסותו של התיאטרון הישראלי בתוך הקונסנזוס הפוליטי התמעטו הבכורות של מחזותיו על במות הארץ והתרבו - בחו"ל.

בספר זה מתפרסמים לראשונה שבעה מחזות של מוטי לרנר, שרובם הועלו עד כה רק על במות אירופה וארצות-הברית: מלכות חולפת, רצח יצחק, בחשכה, בסוף הלילה, ההודאה, אהבה קשה ובנדיקטוס.

"בכל אחד ואחד מהמחזות הכלולים בקובץ זה באה לביטוי האמונה החזקה ביכולת התיאטרון להשפיע על המציאות באמצעות שינוי המודעות של הצופה. התיאטרון של לרנר הוא המשך המאבק החברתי והפוליטי באמצעים אחרים... בתקופה של הפרטה, ציניות ואינדיווידואליזם נותר מוטי לרנר נאמן לקביעה של אבי התיאטרון הפוליטי, ארווין פיסקטור, הדוחה את התפישה לפיה קיימת אמנות "טהורה" - אמנות לשם אמנות". פרופ׳ גד קינר

ספר זה יצא לאור בסיוע הקרן על שם דורון בלום ז"ל, שנועדה לסייע לאמנים וליוצרים בישראל.

דורון בלום נולד בחורף 1952 בתל אביב ונפטר בה בסתיו 1975. הוא למד בביה"ס לדוגמא ע"ש הנרייטה סולד ובתיכון עירוני ה', ושירת בצה"ל כטנקיסט בחטיבה 188.

דורון הלך לעולמו לפני שהספיק לטייל, לפני שהספיק ללמוד, לפני שהספיק לאהוב. הוא התהלך בינינו בנפש חשופה. חלומות נעוריו מעולם לא התגשמו.

השירים שרצה לכתוב לא נכתבו. הקרן על שמו של דורון היא ביטוי לאהבה ולגעגועים שחשים אליו חבריו הרבים ובני משפחתו.

Table of Contents (PDF)

E dall'inizio del nuovo millennio che il cinema d'autore israeliano ha cominciato a trovare un posto fisso, oltre la figura pionieristica di Amos Gitai, nell'ambito dei maggiori festival internazionali, divenendo artefice, come gia era accaduto con la letteratura, di un importante dibatdto politico-culturale sui principali problemi del paese, a partire dalla drammatica questione palesdnese. Film come Yossi e]agger o Camminando sull'acqua di Eytan Fox, Or/Mon Tresor di Keren Yedaya, To Take a Wife di Ronit e Shlomi Elkabetz, Meduse di Etgar Keret e Shira Geffen, Beaufort di Joseph Cedar, La banda di Eran Kolirin, Qualcuno con cui correre di Oded Davidoff e soprattutto Valzer con Bashir di Ari Folman, tanto per citare i titoli piu nod, hanno ottenuto presdgiosi riconoscimend internazionali e/o una discreta distribuzione in Italia e nei paesi europei. Con il presente volume, il primo sull'argomento pubblicato nel nostro paese, si vuole analizzare a tutto campo il fenomeno di una cinematografia che, pur avendo a disposizione modeste risorse economiche, e stata in grado, in meno di un decennio, di dar vita a un significativo cinema d'autore dalle precise caratteristiche critico-innovative. II tutto ritraendo le tematiche che attraversano, spesso in modo drammatico, 1'odierna societa d'Israele: il problema del conflitto con il mondo arabo/palestinese, i temi della violenza e della guerra, la sfera della sessualita e la condizione della donna, i rapporti tra religione e laicita dello Stato o la relazione tra societa israeliana e Shoah.

Saggi di: Nitzan Ben-Shaul, Maurizio G. De Bonis, Sergio Edelsztein, Nurith Gertz, George Khleifi, Amy Kronish, Yael Munk, Asher Salah, Ariel Schweitzer, Marcella Simoni, Pablo Utin, Raz Yosef, Anat Zanger.

Table of Contents (PDF)