צחות בדיחותא דקידושין / ליאונה דה-סומי פורטליאונה (יהודה סומו)

מחקר

22.12.2018
צחות בדיחותא דקידושין / ליאונה דה-סומי פורטליאונה (יהודה סומו)
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

צחות בדיחותא דקידושין / ליאונה דה-סומי פורטליאונה (יהודה סומו)

מאת ד"ר יאיר ליפשיץ

 

צחות בדיחותא דקידושין הוא המחזה העברי הקדום ביותר המוכר לנו היום. הוא נכתב במהלך המאה ה-16 באיטליה, בסגנון האופייני לקומדיה האיטלקית של תקופת הרנסנס: חלוקה לחמש מערכות; דמויות קומיות טיפוסיות כגון זוג האוהבים הצעיר, המשרת התחבולן ודמויות ההורים החוסמות את אהבתם של הצעירים; ועלילה המתרחשת בעיר, מתמקדת בסוגיות של אהבה, מין וכסף ומלאה סיבוכים ותחבולות לרוב. המחזה משתמש במבנה המקובל של הקומדיה האיטלקית ומעביר אותו לעולם של דמויות יהודיות, החיות חיים הלכתיים ודוברות עברית.

עלילת המחזה מתרחשת בעיר צידון ובמרכזה זוג אוהבים המאורסים לזה לזה: ידידיה וברוריה. כאשר נודע להורי ברוריה כי אביו של ידידיה הלך לעולמו ולא הוריש לבנו דבר, הם מחליטים לבטל את אירוסי בתם לבחור החסר-כול ולקדש אותה לצעיר אחר. מכאן מתחילה שרשרת אירועים סבוכה, שבמהלכה זוג הצעירים מנסה להתאחד בניגוד לרצון ההורים, והיא כוללת רב מושחת המייעץ עצות תורניות תמורת בצע כסף, יחסי מין לפני הנישואים, האשמות באונס ועבד שעלה לגדולה והשתלט על כל נכסיו של ידידיה. התחבולות הקומיות האופייניות לקומדיה האיטלקית משמשות את הדמויות להערים זו על זו בעת הניסיונות לממש את האהבה או לחסום אותה והופכות בצחות בדיחותא דקידושין לתחבולות הלכתיות – שימושים לא צפויים בחוק הדתי היהודי על מנת לקדם את מטרות הצדדים השונים. בסוף המחזה נפתרת התסבוכת, וידידיה וברוריה יכולים סוף כל סוף להינשא זה לזה. העברית של המחזה משובצת ציטוטים מהמקרא, מספרות חז"ל ומספרות ימי הביניים, המקבלים משמעויות קומיות חדשות ומפתיעות באמצעות הצלבת המקור עם הסיטואציה הדרמטית והתיאטרונית שבה הם משובצים. פעמים רבות הטקסט המקורי על משמעויותיו המקודשות מקבל פרשנות מחודשת, המדגישה יסודות מיניים וגופניים נועזים.

המחזה, שהתגלה מחדש רק במאה העשרים, יוחס על ידי חוקר הספרות חיים שירמן ליהודה סומו, או בשמו האיטלקי לאונה דה-סומי – משורר ואיש תיאטרון יהודי שפעל בדוכסות מנטובה שבצפון איטליה במאה ה-16. בעוד פעילות תיאטרונית הייתה נדירה בקרב יהודים לפני המאה ה-19, הרי יהודי איטליה בתקופת הרנסנס, ובפרט יהודי מנטובה, עסקו בתיאטרון באופן עקבי. הקהילה היהודית במנטובה העלתה הצגות באיטלקית במשך עשרות שנים, לפחות מהעשורים הראשונים של המאה ה-16, בעיקר בחצר הדוכסים לבית גונזאגה, בחגיגות של בית האצולה ובימי הקרנבל. על אף שהצגות אלו שימשו גם כמעין מס ששילמה הקהילה היהודית עבור חסותו של הדוכס – מדובר במופעים יקרים ביותר שהכבידו מבחינה כלכלית על כספי הקהילה – הם גם שימשו הזדמנות ליצירה ולמעורבות תרבותית בעשייה האמנותית שהתעוררה אז באיטליה.

דה-סומי עצמו היה איש תיאטרון פעיל ביותר באיטליה במהלך המאה ה-16. הוא היה מחזאי פורה, שכתב מחזות רבים באיטלקית במגוון הז'אנרים המקובלים בתקופה, אם כי רובם המכריע אבד בדליקה הגדולה שפרצה בספרייה בטורינו בתחילת המאה העשרים. דה-סומי לא עסק רק בכתיבה לתיאטרון, אלא היה פעיל גם בתור במאי, כוריאוגרף, שחקן, מעצב במה ומנהיג להקת השחקנים היהודית שהציגה לפני דוכסי בית גונזאגה. חדשנותו בתחום התיאטרון האיטלקי התבטאה גם בטקסט תיאורטי חדשני שכתב: "ארבעה דיאלוגים על אודות ההצגות על הבמה" ("Quattro dialoghi in materia di rappresentazioni sceniche"). טקסט זה בולט בהשוואה לרוב הכתיבה התיאורטית על תיאטרון שרווחה בתקופה ושהתמקדה כמעט אך ורק בשאלות של כתיבת מחזות. לעומת חיבורים אלו, ה"דיאלוגים" של דה-סומי התמקדו בעיקר במופע התיאטרוני ונגעו בשאלות ליהוק, עיצוב תלבושות ותפאורה. תפיסה זו של דה-סומי את המופע החי – ולא המחזה הכתוב – כעוגן מרכזי באמנות התיאטרון הקדימה את זמנה, ובעקבותיה יש הרואים בו מבשר מוקדם ביותר של תפיסות הבימוי המודרניות.

את הבחירה לכתוב קומדיה בעברית הסביר דה-סומי בפרולוג שכתב למחזה. לדבריו, הוא ביקש לרומם את קרנה של העברית ולהוכיח כי אפשר לכתוב קומדיה גם בשפה זו. עבורו, העובדה שקומדיות נכתבו בכל השפות האחרות אך לא בעברית הייתה עלולה להיראות כסימן לנחיתות השפה – ומחזה זה היה אמור להוכיח את ההפך. מובן שבעיניים עכשוויות נדמה כי אתגר לא פשוט ניצב בפני דה-סומי: לא רק שהעברית נתפסה כלשון הקודש, ולפיכך כשפה שאיננה הולמת תיאטרון קומי, אלא גם שהיא לא הייתה שפה מדוברת בפי יהודי איטליה או בכל קהילה יהודית אחרת באותה תקופה, ותיאטרון דורש שחקנים המסוגלים לדבר את השפה וקהל המסוגל להקשיב לה. אולם אף על פי שהעברית לא הייתה שפת דיבור במובן המודרני של המילה, הרי יהודי איטליה בכלל – וקהילת מנטובה בפרט – התעניינו מאוד בשפה, בפיתוחה ובדקדוקה, ובמקרים מסוימים אפילו באפשרות לשוחח בה. האליטה של יהודי מנטובה הייתה מסוגלת להקשיב לקומדיה דוברת עברית וליהנות ממנה, וככל הנראה היו גם שחקנים שהיו מסוגלים להגות אותה על הבמה בדיאלוג הדרמטי.

אין בידינו עדויות להעלאה בימתית של צחות בדיחותא דקידושין בימי חייו של דה-סומי, אם כי ההנחה שהיצירה אכן הוצגה בחייו מתקבלת על הדעת. לקהילה היהודית שבה חי דה-סומי הייתה כאמור התשתית הדרושה כדי להעלות מופע שכזה ומספיק ידע וניסיון בעשייה תיאטרונית. אכן, זהו מקרה נדיר בהיסטוריה היהודית שבו הקהילה הייתה בקיאה הן בפרקטיקה התיאטרונית, הן במקורות היהודיים ויכלה ליהנות במלואה מהחדשנות הלשונית והתיאטרונית של דה-סומי. גם אם המחזה לא עלה בימי חייו, קריאה מדוקדקת בטקסט מסלקת כל ספק שהמחזאי כתב את יצירתו לצורך העלאה בימתית וחשב היטב על ביצוע תיאטרוני, ולא רק על מחזה למגירה או לקריאה בלבד – כמו מחזות עבריים רבים שנכתבו אחריו. מדובר בניסיון חלוצי מתוחכם לבחון כיצד השפה העברית, על שלל הקשריה ורבדיה, יכולה לשמש שפה לתיאטרון קומי.

בישראל עלו על הבמה כמה עיבודים של המחזה: עיבוד של לאה גולדברג, תחת השם ראה חתן אשר מצאת, עלה בביצוע הלהקה הדרמטית של האוניברסיטה העברית בירושלים בבימוי ראובן מורגן ב-1964. יוסף מילוא עיבד וביים את המחזה פעמיים תחת השם תעלולי נישואין: בתיאטרון חיפה ב-1968 ובתיאטרון הבימה ב-1979. בשנת 1988 עלה המחזה בעיבוד עדנה שביט ובבימויה בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וב-2006 הועלתה ההצגה בדיחותא דשידוכין, בעיבוד דודיק סמדר ובבימוי עמירם אטיאס, על ידי אנסמבל התיאטרון הדתי תאיר, בביצוע שחקנים גברים בלבד.

   

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

ליפשיץ, יאיר, לשון הקודש, גרסת הקומדיה: דרמות אינטרטקסטואליות על במת צחות בדיחותא דקידושין (רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010).

סומו, יהודה, צחות בדיחותא דקידושין: קומידיה בחמש מערכות (מהדיר: חיים שירמן) (ירושלים: ספרי תרשיש, 1965).

שני, איריס, ראו חדש אשר מילאתי ישן: פנים ומגמות ב"צחות בדיחותא דקידושין" ליהודה סומו – בחינת המחזה העברי הראשון ביחס למקורות השפעתו העבריים והאיטלקיים (בצירוף תרגום ראשון לעברית של המסה על אמנות התיאטרון) (ספרי רחל ודוד, 2009).

Belkin, Ahuva (ed.), Leone de Sommi and the Performing Arts (Tel Aviv: Tel Aviv University, 1997).

דוחקי הקץ

מחקר

22.12.2018
על כתיבת דוחקי הקץ
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

על כתיבת דוחקי הקץ

מאת מוטי לרנר

 

ביום 25 בפברואר 1994 התעורר ד"ר ברוך גולדשטיין, רופא קופת חולים לאומית בקריית ארבע, לבש מדי צה"ל, התפלל שחרית, נסע למוקד הרפואי בקריה, טלפן לקב"ט וביקש שג'יפ מחלקת הביטחון יסיע אותו למערת המכפלה. בהגיעו נכנס לאולם אברהם כשבידו רובה גליל, עבר לאולם יצחק ושם פתח באש ללא הבחנה על כ-500 מתפללים מוסלמים. עד שהוכה למוות בידיהם הוא הרג 29 בני אדם ופצע כ-125.

כעבור יומיים החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר. הוועדה אספה נתונים, חקרה 106 עדים, בחנה 1,140 מוצגים, ניתחה את פרשת הטבח במשך כארבעה חודשים והגיעה למסקנה שגולדשטיין פעל לבדו, בלא סיוע מאיש, כנראה מתוך מצוקה אישית ולחצים פוסט-טראומטיים ועל רקע ההחמרה במצב הביטחוני בחברון לאחר הסכמי אוסלו. למיטב הבנתי, הבחנה זאת חלקית ושטחית וככל הנראה גם לא מבוססת.

הוועדה הקדישה את מרבית הדוח שלה להסדרי התפילה בין יהודים לערבים במערת המכפלה, לסידורי האבטחה, להיערכות המודיעינית ולתפקוד המשטרה והצבא. כל מסקנותיה עוסקות בתחומים אלה. היא אפילו לא טרחה לחקור את השאלה, שבעיני היא מהותית ביותר: האם היו יסודות תיאולוגיים למעשהו של ברוך גולדשטיין? האם גולדשטיין פעל, בין השאר, בהשראת בירורים הלכתיים ופסיקות הלכתיות שנדונו בחברון ובקריית ארבע לפני ביצוע הטבח?

גולדשטיין היה אדם שומר מצוות, וכרופא התלבט בשאלות הלכתיות רבות, כגון כיצד לפעול כאשר חולה צריך לקבל טיפול בשבת וכאשר יש לתת לחולה מים ביום כיפור; ומה דינן של השתלות ותרומות איברים. בשאלות הללו התייעץ גולדשטיין עם רבנים ופעל על פי הנחיותיהם. המחזה דוחקי הקץ, שהוצג בתיאטרון החאן הירושלמי, בוחן את האפשרות שגולדשטיין היה זקוק לאישור הלכתי לטבח שביצע, ולצד אותם מניעים שזיהתה הוועדה פעל גם בהשראת בירורים הלכתיים ורעיונות תיאולוגיים שנחשף להם בשנים שלפני הטבח.

כתיבת מחזה שונה במהותה מפסיקת דין בבית משפט. המחזאי אינו בוחן ראיות על פי פרוצדורה משפטית. העדויות שגביתי, כמחזאי, במהלך התחקיר לא הוקלטו. הן אינן קבילות בבית משפט, ולכן גם המסקנות שאליהן הגעתי בסוף תהליך הכתיבה אינן בבחינת פסק דין משפטי. אף על פי כן, נדמה לי שתהליך הכתיבה, שהתבסס על הניסיון להתקרב לאישיותו של גולדשטיין ככל האפשר, להתחקות אחר ההשפעות שנחשף להן, הרעיונות שפעמו בתוכו והאידיאולוגיה והתיאולוגיה שבשמן פעל, מעלה השערות חשובות לגבי המניעים הדתיים למעשהו הנורא.

אחד השלבים הראשונים בתחקיר שערכתי לקראת כתיבת המחזה היה קריאת הספר תורת המלך, שכתבו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת עוד יוסף חי ביצהר. הספר כולל אמירות בוטות וקשות. הפרק הראשון, למשל, עוסק בשאלה אם "לא תרצח" חל גם על גוי, ומגיע למסקנה שהוא חל על רצח של יהודי. בלבד; הפרק השני דן בהכרח להרוג גוי שעובר על אחת משבע מצוות בני נֹח; הפרק השלישי עוסק בשאלה מתי מותר וצריך להרוג גוי כדי להציל יהודי; הפרק הרביעי דן בערכה של נפש הגוי מול נפש היהודי ומגיע למסקנות חמורות ביותר, המתירות הריגת גוי משום שנפשו אינה חביבה לפני הקב"ה ואף קובע שמותר להרוג גוי כדי לרפא באיבריו יהודי.

אמנם תורת המלך נכתב כ-15 שנה אחרי הרצח, אך מרבית הבירורים ההלכתיים בו התקיימו בחברון עוד לפניו. יעיד על כך המאמר "בירור הלכות הריגת גוי" מאת הרב עידו אלבה, ראש הכולל במערת המכפלה, שהתפרסם חודש אחרי הטבח במטרה להצדיקו. לאחר פרסומו הואשם הרב אלבה בהסתה ונדון למאסר. מעניין כיצד היינו מגיבים לו היה כוהן דת נוצרי באירופה מפרסם מאמר דומה תחת הכותרת: "בירור הלכות הריגת יהודי".

מאמרו של הרב אלבה וגם תורת המלך נתלים באילנות גבוהים ושניהם גדושים ציטוטים מגדולי תורה בישראל – בעיקר מתוך משנה תורה של הרמב"ם. ועדת שמגר, שהייתה מודעת למאמרו של הרב אלבה, לא בדקה אם היה קשר בינו לבין גולדשטיין ואם תוכן המאמר הגיע לידיעתו. כדי לבדוק אם היה קשר ביניהם ואם תוכן המאמר "בירור הלכות הריגת גוי" אכן הגיע לידיעתו של גולדשטיין, פניתי לרב אלבה. הוא השיב שגולדשטיין לא הגיע לשיעוריו, אך סבר שהדברים שלימד בכולל במערת המכפלה אכן הגיעו לאוזניו באמצעות תלמידיו. זאת ועוד, הרב אלבה הדגיש: "אני מקווה מאוד שהדברים שלימדתי הגיעו לידיעתו של גולדשטיין". מדבריו התרשמתי שהוא רואה במעשה של גולדשטיין מצווה והיה שמח לוּ היה לוֹ חלק בקיומה.

רב העיר קריית ארבע משנת 1976 ועד ימינו הוא הרב דב ליאור, שנתן "מכתב אישור" לספר תורת המלך בלי לקרוא את הכתוב בו. בדיעבד הוא מסתייג מכמה מקביעותיהם של הרב שפירא והרב אליצור, ובמיוחד מקביעתם שמותר להרוג תינוקות אויב חפים מפשע, משום שכאשר יגדלו יהיו לאויבים - אך בשיחתי איתו הייתה זו הסתייגותו היחידה. זאת ועוד, ביום השנה הראשון למותו של גולדשטיין הוא ספד לו ואמר שהוא קדוש יותר מקדושי השואה. לדבריו, הוא לא שיבח את המעשה אלא רק את מסירות הנפש של גולדשטיין למען עמו. אך קשה שלא להשתאות למשמע הדברים: האם נאמרו רק כדי לבטא את הערכתו לגולדשטיין לאחר מעשה או שמא ייתכן שהיה קשר בין הרב ליאור לגולדשטיין לפניו – קשר שכלל גם דיונים הלכתיים הקשורים בהריגת גויים? ועדת שמגר לא ניסתה אפילו לחקור את הסוגיה.

התחמקות הוועדה מחקירת הרב ליאור תמוהה עוד יותר לנוכח פעילותו בקריית ארבע ובחברון. להזכירכם, ב-1987 פרסם אחד מאסירי המחתרת היהודית, העיתונאי חגי סגל, את הספר אחים יקרים, שבו תיאר את קורות המחתרת שניסתה להתנקש בראשי ערים פלסטיניות, ביצעה כמה מעשי רצח בחברון, תכננה לפוצץ את מסגדי הר הבית ונתפסה בעת הטמנת מטעני חבלה בשישה אוטובוסים בירושלים המזרחית. בין השאר מספר בו סגל בפרוטרוט על פגישה שנערכה בחברון לאחר רצח שישה תלמידי ישיבה, שבה נכח הרב ליאור. הוחלט, בתמיכת הרב ליאור, לבצע פיגוע המוני. ואכן, כעבור זמן מה תקפה המחתרת במכללה האסלאמית, רצחה שלושה סטודנטים ופצעה כשלושים. ועדת שמגר ידעה זאת, ואף על פי כן לא חשדה בקשר בין הרב ליאור לגולדשטיין. הרב ליאור המשיך בפעילות דומה גם לאחר הטבח שביצע גולדשטיין, ובשנת 1995 שלח מכתב לארבעים רבנים ושאל אם דין מוסר חל על יצחק רבין. הרמז ברור – אם אכן חל עליו דין מוסר, הרי דינו מוות.

לאור הדברים האלה מנסה המחזה דוחקי הקץ לבחון את האפשרות שהיה קשר בין הרב דב ליאור לבין ברוך גולדשטיין לפני הטבח ולברר את משמעותו. הרב ליאור אינו מכחיש שגולדשטיין היה מבאי ביתו, אבל טוען שביקר אצלו כדי לטפל באשתו החולה. הוא מכחיש שהיו ביניהם שיחות בנושאים אחרים, אם כי ידועה מחלוקת שהייתה ביניהם בעניין התפילה לשלום המדינה וראשיה: אחרי חתימת הסכם אוסלו דרש גולדשטיין להוציאה מן התפילה שלאחר הקריאה בתורה בשבת, ואילו הרב ליאור פסק להשאירה. אך האם אפשר להתעלם, למשל, מן ההטפה הקבועה של הרב ליאור במשך כל שנות כהונתו בקריית ארבע? האם ייתכן שבדרשת השבת שלו בפרשת זכור שלפני פורים קרא – כפי שעשה פעמים מספר גם אחרי הטבח - למחות את זכר עמלק וממשיכי דרכו? האם ייתכן ששומעיו – וביניהם גולדשטיין – הבינו שערביי חברון הם ממשיכי דרכו של עמלק? האם ייתכן שבדרשות אלה נוצרה התשתית האמונית והרגשית הנחוצה לביצוע הטבח, וכאשר התווספה לתשתית הזאת חרדה פוסט-טראומטית אצל גולדשטיין, הוא קם ועשה מעשה?

המחזה מנסה להציע עוד אפשרות, המתבססת על כתבי הרב יצחק גינזבורג, אז ראש ישיבת קבר יוסף בשכם וכיום נשיא ישיבת עוד יוסף חי ביצהר. הרב גינזבורג תמך ללא עוררין במעשה הטבח של גולדשטיין ואף כתב בשבחו את הקונטרס "ברוך הגבר", שהתפרסם כשנה לאחר מכן ומתאר את גולדשטיין כקדוש. הרב גינזבורג מנמק את הטבח בחמישה נימוקים שהוא מבסס בבירור הלכתי מפורט: קידוש השם, הצלת נפשות, נקמה, ביעור הרע ומלחמה. אך בדברי הסיכום הוא מעלה אפשרות נוספת: לדעתו ייתכן שהקב"ה עצמו התגלה לגולדשטיין וציווה עליו להפר את התורה כדי לדחוק את הקץ; דהיינו – לבצע את הטבח כדי לכפות על הקב"ה לשלוח לנו את המשיח.

רעיון זה אינו בגדר חידוש. יהודה עציון, התיאולוג של המחתרת היהודית שנלכדה ב-1984, אשר יזם את התוכנית השטנית לפוצץ את מסגד כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא על הר הבית בירושלים – תוכנית שלא הייתה בגדר רעיון מופשט אלא נערכו הכנות מעשיות לביצועה – נימק את הרעיון בכך שפיצוץ המסגדים הללו יביא למלחמת גוג ומגוג, ואז ייאלץ הקב"ה לשנות את לוח הזמנים שלו ולשלוח לאלתר משיח שיצילנו. הרב גינזבורג מייחס לגולדשטיין מניע דומה המבוסס על אותו טיעון אסכטולוגי הזוי. לא במקרה ביצע גולדשטיין את הטבח במקום קדוש. לא במקרה ביצע אותו בפורים. הרב גינזבורג מרמז, שבחזונו של גולדשטיין נרקמה תוכנית שאפתנית הרבה יותר מאשר ביטול הסכמי אוסלו – ליצור קטסטרופה שתביא לשינוי קוסמי, שהרי ביאת המשיח היא תחילת הגאולה.

רעיון דחיקת הקץ שבבסיס האקטיביזם המשיחי, ולפיו בני אדם מסוגלים לעשות מעשים שיכפו על הקב"ה לשלוח משיח, הוא רעיון מעורר חלחלה, ורבים בציונות הדתית מתנערים ממנו מכול וכול ומכנים את עציון ואת הרב גינזבורג בשמות גנאי חמורים. למרות זאת ממשיך הרעיון לקנן בישיבות קיצוניות ברחבי הארץ – בעיקר בהתנחלויות - ולהגיח מהן מפעם לפעם. אי-אפשר להתעלם מהחשש, שברגעי ייאוש – למשל, אם תחליט ממשלה ריבונית על נסיגה מיהודה ושומרון – ייאחזו יחידים או קבוצות ברעיון העוועים הזה ויגרמו לקטסטרופה שתמיט עלינו חורבן.

 

ארז שפריר כברוך גולדשטיין בהצגה דוחקי הקץ (בבימוי רוני ניניו, תיאטרון החאן, 2013). צילום: ג'ראר אלון

 

כיצד הופכים את סיפור הטבח שביצע ברוך גולדשטיין למחזה? איך משתמשים בפענוח מניעיו כפי שנדון לעיל כהשראה לכתיבה דרמטית?

עוד לפני שהתחלתי בכתיבה התברר לי שגולדשטיין אינו הפרוטגוניסט של המחזה. הסיבה העיקרית לכך היא שמחזאי הבונה גיבור, פרוטגוניסט, חייב לחוש כלפיו אמפתיה גדולה, ומאחר שאהדה כזאת לא חשתי כלפי גולדשטיין, נאלצתי לבחור פרוטגוניסט אחר. כך נולד גיבור דרמטי בדוי – מחזאי, שהיה בנעוריו דתי-לאומי, בוגר ישיבת אלון שבות שאף לימד בה לאחר שירותו הצבאי, ובשלב מסוים חש שאמונתו התערערה. הוא יוצא בשאלה ונעשה מחזאי חילוני.

אמנם המחזאי הוא אדם חילוני כבר בראשית המחזה, אך תהליך אובדן האמונה שלו מתואר בפרוטרוט. על אף שהדמות דמיונית, מבוסס התהליך שעברה על פרשה שהתרחשה במציאות. ב-1992 נשא הסופר ס. יזהר דברים בכנס התנועה ליהדות הומניסטית ובהם ניתח את ספר יהושע. מתוך קריאת הטקסט הגיע למסקנה שיהושע ביצע רצח עם בעמי כנען שכבש. נדמה לי שכוונתו של ס. יזהר לא הייתה להעמיד את יהושע לדין, אלא לנסות לפתח קריאה ביקורתית של הטקסט המקראי, קריאה המכירה במשמעות המוסרית של תהליך כיבוש הארץ. לאחר פרסום הדברים רעשה הציונות הדתית, ורבני ישיבת אלון שבות, החל ברב אהרן ליכטנשטיין וכלה ברב יעקב מדן, החלו לסנגר על יהושע המקראי ולטעון, שהשמדת תושבי כנען הייתה הכרחית ומוצדקת. ההתנצחות בינם לבין ס. יזהר מרתקת ביותר.

בהשראת ההתנצחות הזאת בניתי את דמותו של הפרוטגוניסט. כאשר היה מורה לתנ"ך בישיבה ולימד את ספר יהושע, החל לתהות על משמעותו המוסרית של כיבוש הארץ המתואר בו. שאלותיו עוררו תגובות קשות, כל הרבנים בישיבה הצדיקו את יהושע, והוא חש שאינו יכול להאמין בתורה המצווה על ג'נוסייד ובאלוהים שנתן אותה. עד מהרה עזב את הישיבה והתגרש מאשתו, שהסכימה עם הרבנים. בנו יחידו נשאר לחיות עם אמו והמשיך ללמוד בישיבה תיכונית באפרת.

עלילת המחזה נפתחת כאשר המחזאי מגלה שבמסיבת פורים שנערכה בישיבה התיכונית שבה לומד בנו, הוא התחפש לברוך גולדשטיין. תופעה זו אינה חריגה; בשנים הראשונות לאחר הטבח הייתה תחפושת כזאת נפוצה מאוד. יתר על כן, עשרות בנים ובנות נקראו בווריאציות שונות על שמו של גולדשטיין - ואפשר למצוא רשימות כאלה בספר הזיכרון "ברוך הגבר" שהוציאו לאור מעריציו. ההזדהות של בנו עם גולדשטיין גורמת למחזאי לצאת למסע – לא רק להצלת נשמת הבן, אלא גם לשינוי המציאות המעודדת הזדהות כזאת. במסעו הוא נפגש עם כמה מהרבנים שלדעתו יצרו את המציאות הזאת, ובשיחותיו עמם הוא מגלה מוטציה מעוותת, גזענית ואלימה של היהדות, שאותה לא הכיר, אשר יצרה כנראה את השכנוע הפנימי אצל גולדשטיין לקום ולבצע את הטבח הנורא.

מסעו של המחזאי מושתת על המסע שעברתי במהלך התחקיר לכתיבת המחזה. לשמחתי, הצלחתי להיפגש עם מרבית הרבנים הנזכרים בו. היחיד שלא פגשתי הוא הרב יצחק גינזבורג, אך נפגשתי עם כמה מתלמידיו הקרובים. השיחות עם הרבנים היו מרתקות. לא הסתרתי את מטרותי ואת עמדותי, ונדמה לי שגם נעניתי בגילוי לב וקיבלתי הסברים מפורטים על עמדותיהם ביחס לספר תורת המלך, לקונטרס "ברוך הגבר" ולעצם מעשהו של גולדשטיין. נדהמתי לגלות את ההבנה למעשה ואת חוסר הנכונות לגנות אותו. בפגישה עם כעשרה מתלמידי הרב גינזבורג שבאו לראות את ההצגה, רק אחד מהם הסכים לומר שהוא מגנה את הטבח.

בפגישות אלה התקשיתי שלא להבחין בעיוות שחל בשיפוט המוסרי אצל בני שיחי. העיוות נוצר בגלל אימוץ דוקטרינות תיאולוגיות שחלקן עתיקות יומין, שהתבססו להפתעתי בעיקר על הרמב"ם ועל ספרו משנה תורה. הספר גדוש פסיקות הלכתיות, שהיסוד הגזעני בהן מסמר שיער: גויים שנוטים למות, אסור להצילם ואסור לרפא אותם אפילו בשכר; אסור לקחת רפואה מהגוי; אסור אפילו להשיא לו עצה טובה; ועוד.

אך הדוקטרינה התיאולוגית המסוכנת ביותר התגלתה ברעיון המשיחי. דווקא רעיון זה, שנועד להדגיש את הנשגב שביהדות, יצר למעשה את העיוות העמוק ביותר. הוא גויס לא רק להצדקת הכיבוש, אלא גם להצדקת מעשים מטורפים כמו התוכנית לפיצוץ מסגדי הר הבית ב-1984 והטבח שביצע גולדשטיין ב-1994. גם מעשי הטרור המכונים "תג מחיר" מנומקים בטענה שהם מאיצים את הגאולה. אין זאת אלא שהאוטופיה שבבסיס הרעיון המשיחי, הכמיהה למשיח שישנה סדרי עולם ויקים את מלכות ישראל הקדושה, ביטלה את האחריות שלנו להקמת חברה מתוקנת ושוחרת צדק בידי בני אדם – וליתר דיוק, בידינו אנו.

בסוף העלילה נכשל המחזאי הדמיוני, גיבור המחזה, ב"תיקון" הרבנים שעמם נפגש. הוא נכשל אפילו בתיקון בנו יחידו, שלמענו יצא למסע. נדמה לי שכישלונו של הפרוטגוניסט להציל את היהדות מידי הרבנים הפונדמנטליסטים אינו מרפה את ידיו של הצופה בהצגה, אלא להפך. כישלון זה פועל כמנוף קונסטרוקטיבי ומחזק את תחושת הצופה שההידרדרות המוסרית בקרב רבני הציונות הדתית מסכנת גם אותו ואת קיומו, וכי עליו לנקוט עמדה ולעשות מעשה שיתמוך בתיקון שבו נכשל הפרוטגוניסט. אני מקווה שכך אמנם חשו מרבית הצופים בהצגה.

נסים אלוני, ביוגרפיה

מחקר

22.12.2018
נסים אלוני, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

נסים אלוני, ביוגרפיה

מאת פרופ' נורית יערי

 

חייו ויצירתו של נסים אלוני נטועים בתל אביב, בה נולד ב-1926, בה יצר יצירה פורייה ומגוונת במשך חמישים שנה ובה נפטר ב-1998. בחייו וביצירתו היה ממעצביה המובהקים של התרבות המודרנית שצמחה בעיר החל מראשית שנות החמישים. אלוני - סופר, מחזאי, במאי ומתרגם - כתב סיפורים, מחזות, מערכונים ופזמונים לתוכניות בידור רבות והיה המנהל האמנותי של תיאטרון העונות וחבר הוועדה האמנותית של תיאטרון הבימה במשך שנים רבות.

את דרכו האמנותית החל ב-1949, עם פרסום סיפוריו הקצרים בעיתונות היומית ובכתבי עת. ב-1950 השתתף, עם סופרים ישראלים אחרים, בתחרות ספרותית בינלאומית של העיתון ניו יורק הרלד טריביון. הסיפור "המשורר, החייל והאיכר" ששלח ראה אור בהארץ, ואלוני זכה בפרס הראשון, שחלק עם המשורר אהרן אמיר. ב-1957 יצא לאור ספרו הינשוף, ובו ארבעה סיפורים קצרים מתקופת ילדותו ובגרותו בתל אביב. מ-1958 ועד 1994 כתב רשימות שהתפרסמו בעיתונים ובמוספים, תוכניות להצגות, הקדמות לאלבומי ציור וצילום ולתערוכות. חלקן נכלל בספרו רשימות של חתול רחוב.

הקריירה התיאטרונית של אלוני נפתחה עם הצגת מחזהו אכזר מכל המלך בהבימה ב-1953. אלוני השתמש בטקסט המקראי על מרד ירבעם ברחבעם ועל קריעת מלכות שלמה ובעזרתו העלה שאלות נוקבות בענייני דת ומדינה, שלטון ושחיתות, אמונות תפלות וחשיבה נאורה. שפת המחזה הדהדה בצליל ובמקצב את המקור, אך תבנית המחזה והטכניקות הדרמטיות שהפעילו אותו הושפעו מהמחזאות הניאו-קלאסית. המחזה וההצגה התקבלו בהפתעה עצומה, שהדים לה ניתן למצוא במאמרו של דן מירון, שהתפרסם כעבור עשר שנים: "ציון דרך מכריע ניתן לראות רק במחזהו הראשון של נסים אלוני, אכזר מכל המלך, יצירת נעורים מבריקה, שסתמה את הגולל בשעתה על המחזאות הקיקיונית שפרחה באקלים הנוח של שנות המדינה הראשונות". ההצגה הייתה תחילת הקשר של אלוני עם תיאטרון הבימה, שבו הוצגו לאורך השנים רוב מחזותיו, וכן עם חנה רובינא ועם שחקנים ותיקים אחרים, שהפכו לימים לגרעין הפעיל של "שחקני אלוני" בו.

לאחר הצגת אכזר מכל המלך יצא אלוני ללימודים, תחילה בחוגים להיסטוריה ולתרבות צרפת באוניברסיטה העברית ולאחר מכן אצל הבמאי ז'אן-מארי סרו בפריז. בשהותו בבירת צרפת צפה באינספור הצגות תיאטרון ופגש במאים ושחקנים. בסוף שנות החמישים הוצגו על במות פריז הקומדיות הקלאסיות של מולייר, מאריבו, פיידו, דה מוסה ובומרשה, שהועלו שוב ושוב בקומדי פרנסייז, לצד מחזותיהם המודרניסטיים של קוקטו, ז'ירודו, סארטר, אנואי, פירנדלו וגלדרודה, ומחזות האוונגארד של ז'נה, יונסקו, בקט, אדמוב, שהדא ואראבל, שחלקם כונסו בידי מרטין אסלין תחת הכותרת "תיאטרון האבסורד". באותן שנים נהג הברלינר אנסמבל להגיע לפריז ולהציג בה את מחזותיו של ברטולט ברכט, ודעותיו של המחזאי המרקסיסט על התיאטרון, מלוות במאמרים נרחבים על תפיסתו האמנותית והחברתית, הגיעו לקהל הרחב באמצעות כתב העת Théâtre Populaire. אלוני, שצפה בהצגה שהעלה הברלינר אנסמבל, התרשם עמוקות: "חמש שעות עמדתי, צפיתי בתיאטרון אחר. הייתה לי צמרמורת". לאחר ההצגה נפגש עם השחקנית הלנה וייגל וביקש רשות לצפות בעבודת הלהקה. בברלין צפה בחזרות על הנפש הטובה מסצ'ואן. "שם חשתי בקדושה. כמו בכנסייה".

עם שובו ארצה ב-1957 התמנה לוועדה האמנותית של תיאטרון הבימה, תפקיד שמילא לסירוגין במשך שנים ארוכות. חברים נוספים באותה ועדה היו המשורר והמתרגם ט. כרמי ומשה לזר, שהקים את הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים. ב-1959 עלה בתיאטרון אשנב מחזהו הקצר של אלוני כמו כולם (לוקאס הפחדן) בבימוי איזי אברהמי, בערב מערכונים שבו הוצגו גם בתו של מירסקי מאת שלמה שבא ועקשן לדעת מאת יעקב בר-נתן.

בגדי המלך, אגדה תיאטרונית מודרנית על מותה של אהבת אמת בעולם חומרני המופעל באמצעות מנגנוני שלטון ופולחני חברה המרפררים לעצמם בלבד, עלה בתיאטרון הבימה ב-12 בדצמבר 1961, בבימוי המחזאי. המחזה מסמן מִפנה בכתיבתו של אלוני ומצויים בו, בדרגות שונות של פיתוח, מרכיבים שהפכו למאפיינים קבועים במחזותיו. בתהליך העבודה ובהצגה ניתן להבחין בחיבור החדשני שיצר בין הכתיבה הדרמטית לבניית הדימוי הבימתי, וכך כתבה אידה צורית ברשימת ביקורת על ההצגה:

בגדי המלך הוא הניסיון המעניין ביותר, עד עתה, במחזאות הישראלית שהועלתה עד כה על הבמה, שבו נתגלה המחבר כבעל חוש תיאטרלי מובהק, כבעל המצאה חדשנית, תנופה סצנית, וידיעה פנימית של צורכי המשחק והבמה... כאן ניכרת עבודת צוות בלתי רגילה על במותינו, בין מחבר-במאי, צייר תפאורה, מוזיקאי ושחקנים. ניצול חלל במה, התנועה עליה, העמדת מיזנסצנות של יחידים וקבוצות, הקצב, הג'סטה וההיגוי - כל אלה תפקדו בשיתוף פעולה מוחלט ברוח המחזה.

ואכן, גם מבחינה תיאטרונית סימן בגדי המלך את פתיחתה של מסורת חדשה, שאלוני הנהיג בהצגותיו בתיאטרון: שיתוף פעולה עם אמנים בעלי שפה אמנותית ייחודית, כמו יוסל ברגנר וגארי ברתיני, עבודה מסוגננת עם מיטב שחקני התיאטרון וסיום כתיבת המחזה במהלך החזרות, מתוך אמונה שהמילה מקבלת את מקומה הראוי רק כשהיא נשמעת בפי השחקן ובהקשר לשאר מרכיבי המופע.

ב-1963 עזב אלוני את הבימה והקים עם אבנר חזקיהו ויוסי בנאי את תיאטרון העונות. על תפקידיו כמחזאי וכבמאי נוספו אז תפקידי המעבד, המתרגם והמנהל האמנותי. בשנתיים שפעל התיאטרון, עד סגירתו ב-1965, עלו בו שש הפקות: הנסיכה האמריקאית (פברואר 1963), מאת אלוני ובבימויו; ארלקינו (מרס 1963), תרגום ועיבוד מחזהו של ליאון כץ בבימוי אלוני; סאמי ימות בשש מאת קן יוז (מרס 1964), בתרגום עידוא בן-גריון ובבימוי ארנון אדר; עסקי נישואים מאת אנטון צ'כוב (יוני 1964), בתרגום ובימוי של אלוני; אל תגעו בנוימן מאת שבתי טבת (אוקטובר 1964), בבימוי אלוני; ורביזור מאת גוגול (אוגוסט 1965), בתרגום ובבימוי של אלוני.

הנסיכה האמריקאית, יצירה מקורית ונועזת יותר מכל מה שהוצג באותן שנים בתל אביב, הייתה הצגת הדגל של תיאטרון העונות וביטאה בבירור את החזון התיאטרוני של אלוני, ובראש ובראשונה את חגיגת העברית הפיוטית שלו. השפה רוויית הדימויים, הצבעים, הצלילים והפעלולים הפכה מאז לסימן ההיכר שלו. אמנם ניתן לגלות מרכיבים של שפה מיוחדת זו גם באכזר מכל המלך, שבו היא נבנתה כהד לטקסט התנ"כי, וגם בבגדי המלך, שבו היא חיברה בין האגדה למציאות, אך בהנסיכה האמריקאית גובשו כל מרכיביה והוענקו לה אופי וחיים ייחודיים. גם ברובד העל-מילולי של ההצגה מתגלות נקודות מפנה: הולדתם של חזקיהו ובנאי כשחקניו המובהקים של אלוני בסגנון משחקם, בסטקטו המילולי שלהם, בשפת הגוף המיוחדת ובאינטראקציה שפיתחו ביניהם; והתגבשותה של שפת במה ייחודית שצמחה בעבודה משותפת של אלוני ויוסל ברגנר. על אף הביקורות הטובות וההתלהבות מצד אנשי המקצוע, חשפה ההתקבלות של הנסיכה האמריקאית את קשיי הקהל לעכל את המחזה ואת ההצגה: "המחזה הוצג למעלה מחמישים פעם", כתב משה נתן, "אבל הקהל לא אימץ אותו, לא אהב אותו. הוא בא להצגה, ראה, לא הבין, ויצא מאוכזב ומפוהק". ב-1981 העלה אלוני גרסה חדשה של המחזה בתיאטרון הבימה. השינויים העיקריים בה היו תוספת פרולוג (המכיל את מיתוס פרספונה, שהיה חבוי ומרומז בלבד בגרסה הראשונה) והוספת דמויות משנה (נגן גיטרה המלווה את ההצגה; ודייגו, אמיליו ופדרו - פועלים באולפן הסרטים), המשמשות מעין מקהלה הבונה על הבמה את הממשות הערטילאית של עולם הקולנוע.

באפריל 1964, במקביל לפעילותו בתיאטרון העונות, ביים אלוני בתיאטרון הקאמרי את מחזהו המהפכה או התרנגולת. עלילת המחזה, העוסק בשלטון ובשחיתות, בכאוס ובסדר, בנעורים ובזקנה, התבססה על סיפורו של מרק טוויין "המהפכה הגדולה בפיטקרן". ההצגה התקבלה באי-הבנה מצד הקהל וברגשות מעורבים של הביקורת. שוב ושוב חזרה הטענה, שמחזותיו של אלוני אינם מתאימים לקהל הרחב. משה בן שאול כתב: "'הקושי' לגבי מחזה זה – הוא הקומוניקציה עם כל הקהל. אני מאמין שיש יחס גומלין בין מחזה זה ודמויותיו – לביני, למשל, אך איני מאמין שהוא קיים לגבי כולם – או לגבי רבים, ואז נשאלת השאלה העצובה והחוזרת: האם בתנאים שלנו וכו' של המחזאות המקורית וכו' יכול המחזאי לזלזל בשוחרי תיאטרון רבים?"

המחזה הקצר הכלה וצייד הפרפרים נכתב על פי סדרת תמונות שצייר יוסל ברגנר, שגם עיצב את התפאורה ואת התלבושות להצגה שביים אלוני בתיאטרון בימות בינואר 1967. גילה אלמגור שיחקה את הכלה שנמלטה מחתונתה, ויוסי בנאי היה צייד הפרפרים, שלא צד מעולם שום פרפר בביקוריו השבועיים בגן. ההצגה התקבלה בהתלהבות, והמחזה שהתחבב על הקהל הוצג פעמיים נוספות - בבית ליסין ב-1981 ובתיאטרון הקאמרי ב-1991, שתיהן בבימוי המחבר. להפקה ב-1981 צירף אלוני עוד מחזה קצר, הנפטר מתפרע, שעלילתו מתרחשת עשר שנים לאחר סיום הכלה וצייד הפרפרים, וגם בו השתתפו אלמגור ובנאי.

ב-1969 שב אלוני לתיאטרון הבימה עם דודה ליזה, שאותו הגדיר "מלודרמה ישראלית". העלילה מתרחשת בסתיו 1966, "בגן ובטרקלין של בית ליזה בלנק, המרוחק קילומטרים אחדים מאחת המועצות המקומיות בישראל". אלוני שיבץ תבניות דרמטיות מהמחזאות העולמית ועיצב מציאות ישראלית מסוגננת, פיוטית וצבעונית. הבכורה בינואר 1969, בבימויו של המחזאי, הייתה מרהיבה, וההצגה התקבלה בהתלהבות רבה על ידי הקהל והביקורת. "זו יצירתו הדרמטית המעניינת ביותר של אלוני", כתב חיים גמזו. "מחזה מצוין, מודרני, השואב את השראתו מן הדרמטורגיה בת זמננו ושומע לקחם של טובי מעצביה"; "מאורע המטיל אור על האמנות הישראלית ועל מוראותיה. על קוצר רוחה ועל מכאוביה", כתב יורם קניוק. גם אלה שמצאו פגמים במחזה היללו את ההצגה, את השחקנים ואת שפת הבמה, וכולם שיבחו את הופעתה ואת משחקה של חנה רובינא.

באוקטובר 1970 עלה נפוליון - חי או מת! בבימות. במחזה, המשלב אירועים היסטוריים עם עלילות בדיוניות, מתרוצצות דמויות מעולם התוהו, צללים וכפילי דמויות היסטוריות ודמויות מן הקומדיה דל'ארטה, המנסות לחיות מחדש, בתיאטרון, את הרגעים הגדולים ואת הטעויות הגדולות של חייהן.

הצוענים של יפו עלה בהבימה באוקטובר 1971. עלילתו מתרחשת במועדון הלילה זינגרה ביפו, ומשתקפים ומתעמתים בה תיאטרון ומוות, אמנות ומלחמה. המופע של הצוענים, הלהטוטים, הכשפים והדוב הרוקד נחשפים כתחפושות ברגע האמת, שבו מתגלה סמול, הרוצח, עם תת-מקלע. ההצגה התקבלה בהתרגשות רבה. "הצוענים של יפו היא הצגה נפלאה שבה מצאה הבימה את עצמה", כתב אברהם עוז; "אלוני היחיד במינו שלנו, רב-אשף הכישוף הבימתי, בכתיבה ובבימוי אשר עשה זאת שוב: הוא כישף והקסים אותנו ללא סייג", כתב נחמן בן-עמי; ועידית זרטל העידה בהתרגשות כי "קשה לכתוב על הצגה שהיא אחת המקסימות שראיתי בחיי, שהיא עולם ומלואו של צורות ודמויות נסים ואפשרויות... תמונות מרהיבות ביופיין, כתובה בלשון מורכבת, עשירה ואסוציאטיבית". אך היה גם מי שהגדיר את ההצגה כישלון, נסיגה ואיבוד דרך. כך, למשל, קבע בן-עמי פיינגולד: "בסך הכול עצוב להיווכח שמאז אכזר מכל המלך ובגדי המלך נמצא אלוני בנסיגה מתמדת; והשטרות עליהם חתם (או ליתר דיוק, היו אלה אחרים שהחתימו אותו) כסיכוי הגדול של המחזאות הישראלית עדיין לא נפרעו".

ההצגה שעיר אחד לעזאזל עלתה על במת הקאמרי ביולי 1973. במחזה שילב אלוני את התבנית הפולחנית של השעיר לעזאזל במסגרת עלילת ריגול בינלאומית. המרגל, המחליף מסכות כשחקן, הוא ה"טרגוס" המושלך על מנת לכפר על החברה שבחרה בו, במופע מוות המתרחש במרתף של תיאטרון עזוב באמסטרדם. מן הביקורות ניתן ללמוד על עושרה הפרפורמטיבי של ההצגה: "הבמה של נסים אלוני... היא אחד הדברים הנפלאים שראיתי מעודי", כתב בועז עברון; "אין ספק שנסים אלוני הוא הבמאי הטוב ביותר שיש לנו, יוצר חזיונות מופלאים, רב-אמן בכל הקשור בבמה", כתבה עדית זרטל. אך הם כתבו גם ובעיקר על נתק מוחלט בין המחזה להצגה ובין הבמה לקהל: "מה תכליתה של הצגת זיקוקין די-נור זו? מה רוצה המחבר לומר, בסופו של דבר?" שואל עברון; "לאור הציפיות הרבות מהצגה חדשה של נסים אלוני זה בהחלט אינו מספק", סיכמה זרטל; ואילו אמיל פוירשטיין סיים את רשימת הביקורת שלו במסקנה חריפה: "לדעתנו זו הצגה מיותרת בהחלט וכספי הציבור שהושקעו בה אינם אלא בזבוז".

אדי קינג, מחזה מודרני על פי אדיפוס המלך של סופוקלס, הוצג בהבימה במאי 1975. ההצגה זכתה לביקורות קשות, ובראש ובראשונה הותקף המחזה. אלוני הואשם בהפרת חוקי המסורת האריסטוטלית, בזלזול בתבנית הטרגדיה, בעיצוב דמויות שטוחות ובלהטוטים דרמטיים ריקים. גם ההצגה זכתה לביקורת אכזרית, ומהרשימות ומהמאמרים שנכתבו לאחר הבכורה מסתמן שבר גדול. ברגע אחד נשכחו כל הישגיו של אלוני כמחזאי וכבמאי, והטענות הקשות שהעלו המבקרים העמידו בסימן שאלה את כל פעילותו התיאטרונית. הם תקפו את שיטת עבודתו בתיאטרון, את משך החזרות ואת עלות ההפקה. "תיאטרון הנתמך בכספי ציבור לא רשאי לתת למחזאי כלשהו צ'ק בלנקו לתרגילים כאלה", כתב בועז עברון; וכותרת מאמר הביקורת של מיכאל הנדלזלץ הייתה: "אלוני כשרלטן בעל כורחו". אדי קינג הוא המחזה האחרון שאלוני כתב וביים. האמון שנתן בו התיאטרון והחירות, שאפשרה לו ליצור בתנאיו שלו, אבדו כתוצאה מהשילוב הקטלני בין כישלון ההצגה אצל הקהל והביקורות הקשות. "הקהל לא רצה יותר את מחלצות הפאר, את התפאורות הגדולות והנפלאות (של יוסל ואודרי ברגנר ושל שלמה ויתקין), את המילים הקדומות. הקהל רצה תחתונים וקיבל תחתונים, ונסים לא כתב יותר מחזות", אמר מיכאל גורביץ' בדברי ההספד שלו לאלוני, בטקס שנערך בתיאטרון הבימה ביום הלווייתו, והוסיף תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי הביקורת: "היום צריך להגיד: הביקורת הזאת נושאת חלק לא קטן באשמת הסטנדרטיות, השגרתיות והבינוניות שבה היא מאשימה היום את התיאטרון הישראלי, כמו גם במצבו של נסים אלוני בשנות השתיקה שלו".

ב-1986, תחת הנהלתו האמנותית של עמרי ניצן, החלו בהבימה בחזרות על מחזהו של אלוני האם יש מקקים בארץ ישראל? אך הן הופסקו לאחר כמה חודשי עבודה. בשנים שלאחר מכן המשיך אלוני בפעילות תיאטרונית ענפה. גם לאחר שסר חִנו כמחזאי-במאי, גם לאחר הכישלון הצורב של אדי קינג ושל הנפטר מתפרע, גם לאחר שהופסקו החזרות על המחזה האחרון - הוא המשיך לכתוב, לביים ולתרגם. הוא תרגם בקצב מוגבר, חזר לשמש חבר בוועדה האמנותית של הבימה, בניהולו של שמואל עומר, והמשיך לכתוב גרסאות חדשות למחזותיו. את הגרסה הסופית של נפוליון - חי או מת! כתב בעקבות עיבוד של דורי פרנס להצגה בסטודיו של ניסן נתיב. כשנפטר היה בעיצומה של כתיבה מחודשת של המערכה השנייה בדודה ליזה. לאחר פטירת אלוני ערך פרנס את המחזות הנסיכה האמריקאית והצוענים של יפו, שיצאו לאור בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.

אלוני תרם תרומה ייחודית ומשמעותית גם לפריחת "הבמה הקלה" בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הוא כתב וביים מופעי בידור למיטב האמנים והזמרים של התקופה; כתב וערך את קטעי הקישור במופע של שמעון ישראלי לחם ושעשועים (1962), שביים אפרים סטן; וכתב וביים שתי תוכניות של להקת הגשש החיוור: סינמה גשש (1967) וקנטטה לשווארמה (1969). במערכונים ובשירים של שתי תוכניות אלו הבריקה העברית שיצר בעושר ובצבעוניות הדימויים הלשוניים, בהטמעה של ביטויים שגורים בהקשרים מפתיעים, במשחקי מילים ובמצלולים מפתיעים. כל אלה השיבו רוח רעננה במפרשי העברית שנשמעה מהבמה, ועד מהרה הפכו גם לממד נוסף בישראלית המדוברת. עם יוסי בנאי עבד אלוני על מופעים רבים: הוא תרגם, כתב את קטעי הקישור וביים את מופעי היחיד של בנאי אין אהבות שמחות – ערב שירי ז'ורז' ברסאנס (1969), מאזן אהבות (1976) ושירים מן הקיץ של החורף שעבר (1977); ואת המופעים שהעלה עם השחקנים אילי גורליצקי (חכמים בלילה, 1968) ורבקה מיכאלי (נישואין נוסח גירושין, 1973). כן כתב וביים את המופע של בקי פריישטט תמיד אישה (1975), את המופע של שייקה אופיר שמחת קבצנים (1984) ואת מופע הבידור שפריץ בביצוע להקת ילדי המבחנה (1989).

כמתרגם תרם אלוני רבות להעשרת רפרטואר התיאטרון הישראלי מ-1957, כשתרגם לתיאטרון הבימה עיבוד של יומנה של אנה פרנק, ועד 1998, כאשר תיאטרון בית ליסין העלה את תרגומו למחזה של קרלו גולדוני התאומים הוונציאנים, בבימוי מיכאל גורביץ'. מן הקלאסיקה העולמית תרגם מחזות מאת אריסטופנס, שייקספיר, מולייר, גולדוני, כאמור, פיידו וגוגול ומחזות קצרים מאת צ'כוב. ממיטב מחזאות המאה העשרים תרגם מצרפתית מחזות מאת קוקטו, אנואי, יונסקו, פליסיאן מרסו, מרסל פאניול, ז'אן-קלוד קרייר ויסמינה רזא; מאנגלית - מחזות מאת או'ניל, אוקייסי, סינג', סיימון גרי, ווסקר, סטופרד, סיימון ומייקל פריין; מאיטלקית מחזות מאת דריו פו, ג'וליו סקארניצ'י ורנזו טאראבורזי; ומגרמנית מחזה אחד של ברכט, חזיונות סימון מאשאר. אלוני לא עסק בתרגום לשם תרגום, ומעולם לא שרטט גבול ברור בין תרגום לעיבוד. התרגום היה בעיניו חלק בלתי נפרד מהיצירה התיאטרונית, שנועדה להפוך מחזה להצגה. "נדמה לי, ואני אף מחזיק בדעה זו", כתב על הנוסח העברי של משרתם של שני אדונים, "כי השלב בו נשלם הניסוח העברי של מחזה לועזי מתקיים באולם החזרות של התיאטרון... פרצוף המחזה מקבל את חותמו הסופי, שתמיד הוא זמני, עם קולות השחקנים, תנועות גופיהם, המצאות דמיונו הבלתי צפויות של הבמאי ורחשי התפאורה המתממשת על הבמה". הוא תרגם טרגדיות וקומדיות, דרמות ופארסות, שירים ופזמונים, את הליברית לאופרה הקונסול מאת ג'ן-קרלו מנוטי ואת הטקסטים למופע המוזיקלי שכתב טום סטופרד, כל ילד טוב ראוי לקצת חסד.

יצירתו של אלוני זיכתה אותו בפרסים רבים, בהם פרס גנסין (1954), פרס ביאליק (1983), פרס רוזנבלום (1994), פרס עדה בן נחום (1994) ופרס הוקרה מטעם אמ"י (1996). ב-1996 זכה בפרס ישראל.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: יערי, נורית (עורכת), על מלכים, צוענים ושחקנים: מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני (תל אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר והקיבוץ המאוחד, 2005).

אלוני, נסים, רשימות של חתול רחוב (תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1996).

בן-מרדכי, יצחק, ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס: עיון ביצירתו של נסים אלוני (באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004).

בר-דוד, אילן וורטהיימר, דור, נסים אלוני, ביבליוגרפיה 2014-1948 (באר שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכון הקשרים, 2014).

נתן, משה, כישוף נגד מוות: התיאטרון של נסים אלוני (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996).

פוקס, שרית, נמר בוער: מותו וחייו של נסים אלוני (תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1996).

נחום דוד צמח בביאליסטוק. צילום: מארכיונו האישי של אריאל צ'ארלז צמח

מחקר

22.12.2018
נחום דוד צמח, ביוגרפיה

​

  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

נחום דוד צמח, ביוגרפיה

ד"ר ילנה טרטקובסקי

 

נחום דוד צמח, מייסד התיאטרון העברי המקצועי הראשון הבימה - כיום התיאטרון הלאומי של ישראל - נולד ב-1887 בכפר רוהוז'ניצי ברוסיה הלבנה. ב-1908 עבר לביאליסטוק, אחד ממרכזי התרבות היהודית במזרח אירופה באותה תקופה, שם היה מורה לעברית והשתתף בחוגי ציונות שונים. עוד בנעוריו חלם על "תיאטרון עברי בשם הבימה" שישתכן בירושלים ויעלה הצגות ברמה אמנותית גבוהה ביותר (בימה היא אזור מוגבה בבית הכנסת, שעליו מניחים את ספר התורה).

בכורת ההצגה הראשונה של הלהקה העברית בשם הבימה, מוסר נער רע, התקיימה ב-29 ביולי 1909 בתיאטרון לוקס בביאליסטוק, בהשתתפות תלמידיו ובני משפחתו של צמח, מול אולם מלא, וכעבור שבוע עלתה ההצגה שוב. אחרי ההצלחה המשיך צמח בפעילותו התיאטרונית וגייס שחקנים ובמאים מקצועיים מהתיאטרון היידי והרוסי. הבימה העלתה מחזות מאת אוסיפ דימוב, מארק ארנשטיין, דוד פינסקי ושלום עליכם והציגה אותם ברחבי תחום המושב. ב-1913 הביא צמח את להקתו לווינה כדי להציג את הנודד הנצחי מאת דימוב בפני משתתפי הקונגרס הציוני. ההצגה התקבלה יפה מצד הקהל והביקורת, אולם מנהיגי הציונות לא נענו להזמנתו של צמח ולא הגיעו לצפות בה.

צמח לא הסתפק בהצלחתו בתחום המושב והמשיך לחלום על תיאטרון ברמה בינלאומית. לכן נסע למוסקבה, אז מרכז העשייה התיאטרונית הרוסית, בתחילת 1916. ב-10 באוקטובר אותה שנה רשם את "האגודה הדרמטית היהודית הבימה" במחלקת האגודות של עיריית מוסקבה. ב-1917 הצטרפו אליו מנחם גנסין וחנה רובינא – שותפיו מהניסיונות הקודמים – ובמרס אותה שנה חתמו שלושת המייסדים על הצהרה להקדיש את עצמם להקמת הבימה. באותה תקופה פנה צמח למרק ארנשטיין, במאי יידי ידוע ששהה אז במוסקבה, בהצעה להעלות בהבימה את מחזהו שבתאי צבי. אולם לאחר כמה שבועות חשו השחקנים אי-שביעות רצון, והעבודה עם ארנשטיין הופסקה.

כדי לתת לשחקנים בתיאטרונו הכשרה מן הטובות בעולם החליט צמח לפנות לקונסטנטין סטניסלבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי המוסקבאי, אחד האישים המוערכים ביותר בתיאטרון הרוסי דאז. סטניסלבסקי הסכים לקחת את הלהקה העברית תחת חסותו ושלח להבימה את תלמידו יבגני וכטנגוב, שהיה במאי בחסד וגם מורה למשחק מהטובים במוסקבה. בהשראתו קם בית ספר דרמטי ליד הבימה, שסיפק הכשרה מקצועית לשחקנים העברים הראשונים.

לא רק שהפנייה לסטניסלבסקי סיפקה להבימה מורים ובמאים מהשורה הראשונה, אלא היא גם הכניסה את הלהקה הצעירה, המורכבת מאנשי הפרובינציה, ללב-לבה של העשייה התיאטרונית המתקדמת ביותר והעניקה לה סביבה אמנותית פורייה. במשך התקופה המוסקבאית שלה (1926-1916) הפכה הבימה ללהקה מקצועית והגיעה להישגים אמנותיים בלתי רגילים. לצמח היה תפקיד חשוב בהצלחה זו: הוא דאג לתנאי חיים ולימוד אופטימליים ולכך שבבית הספר ילמדו המורים הטובים ביותר. הוא עצמו הצטרף לתלמידים, וזאת הייתה ההכשרה התיאטרונית היחידה שקיבל.

בנוסף לדאגה להישרדותם הפיזית של השחקנים, צמח גם נלחם על הישרדותו הפוליטית של התיאטרון במאבק עם היבסקציה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית), שאנשיה התנגדו בתוקף לתמיכה ממשלתית בתיאטרון שמציג בשפה "בורגנית" ופעלו לסגירתו. במסגרת המאבק הזה נשא צמח נאומים נלהבים בדיונים פומביים ונעזר בקשרים שרכש בקרב אנשי האמנות והשלטון החשובים (הסופר מקסים גורקי, הזמר פיודור שליאפין, הקומיסר לענייני ההשכלה אנטולי לונצ'רסקי ואחרים).

פועלו של צמח בכל התחומים האלה העניק לו את העוצמה שנדרשה לשמור על מעמדו בלהקה. במשך כל התקופה המוסקבאית התנהל בתוך הבימה מאבק פנימי בינו לבין חלק מהשחקנים. צמח ראה בהבימה את רכושו הרוחני, ואת רוב ההחלטות הגורליות הנוגעות לתיאטרון קיבל לבד. הוא ייחס את הצלחת הבימה לטעם, לאינטואיציה ולמרץ שלו עצמו וחשב שביכולתו לקבוע גם את המשך דרכו של התיאטרון. בכך עורר את זעמם של שחקנים אחדים, שחשבו שהלהקה שייכת לכל חבריה ושגם להם צריך להיות חלק בניהול התיאטרון. בתקופה המוסקבאית רוכזו בידי צמח כמעט כל הקשרים של הבימה הן עם השלטון הרוסי, הן עם ההנהגה הציונית, הן עם אנשי האליטה האמנותית. לפיכך, כל עוד היה התיאטרון ברוסיה, לא הייתה אפשרות להדיחו מהשליטה בו.

ב-25 בינואר 1926 עזבה הבימה את מוסקבה שלא על מנת שלא לחזור. לאחר היציאה מרוסיה הידרדר מאוד מעמדו של צמח בתוך הלהקה. במשך סיור הלהקה באירופה נעשו כמה ניסיונות להדיחו מההנהלה, והכישלון הפיננסי של סיבוב ההופעות באמריקה חידד עוד יותר את חילוקי הדעות בינו לבין חלק גדול מאנשי הלהקה, שנגעו לשני נושאים מרכזיים: שיטת ניהול הבימה ומקום מושבו של התיאטרון. צמח דרש שליטה מלאה ואת חלוקת הלהקה לשתי קבוצות: קבוצה אחת תישאר בארצות הברית והשנייה תיסע לאירופה, בכוונה להתאחד פעם בשנה בארץ ישראל. מתנגדיו של צמח, שהיו רוב שחקני הלהקה, דרשו ניהול קולקטיבי ואת עלייתה של כל הלהקה לארץ ישראל. הם הציגו לצמח אולטימטום: או שיקבל על עצמו את מרות ההנהלה הקולקטיבית, יישאר בלהקה כשחקן מהשורה ויעלה איתה לארץ ישראל; או שהלהקה תעלה ארצה בלעדיו.

צמח סירב לאולטימטום ונשאר באמריקה עם מעטים מתומכיו, רובם בני משפחתו וחבריו הקרובים. רוב חברי הלהקה עזבו את ארצות הברית ועלו לארץ, ומאז נקשרים השם והמותג "הבימה" דווקא לחלק זה. צמח ותומכיו ניסו להמשיך את קיום הבימה בארצות הברית, לשחזר את הדיבוק ועוד מהצגות הלהקה ולעבוד על הצגות חדשות, כמו הנסיכה טורנדוט מאת גוצי ושולמית מאת אוסקר ויילד. כמעט אף אחת מכוונות אלה לא התממשה.

 

​

צמח עם אשתו מרים גולדין. צילום: מארכיונו האישי של אריאל צ'ארלז צמח

 

צמח ניסה לבנות קריירה כשחקן, כבמאי וכמורה בתיאטרון האמריקאי. בפברואר 1929 העלה בתיאטרון Pasadena Community Playhouse בסן פרנסיסקו את הדיבוק באנגלית. הביקורות היו חיוביות ביותר, ועל כנפי ההצלחה נסע צמח להוליווד לנסות את מזלו בקולנוע, אך לא הצליח. באוגוסט 1929 הודיע העיתון Los Angeles Express על פתיחת בית ספר למשחק בניהול נחום צמח, אך ככל הנראה גם פרויקט זה כשל. בתחילת שנות השלושים חזרו צמח ואשתו מרים גולדין לניו יורק, שם נולד בנם אריאל.

ב-1935 הגיע צמח לארץ ישראל בתקווה להתפייס עם הבימה או לפחות למצוא עבודה אחרת. בכל התחומים נחל אכזבות. לאחר סירוב הלהקה לקבלו בחזרה, ניסה לקבל משרה של מנהל בית העם או משרת עורך ראשי במחלקה העברית של הרדיו הבריטי, וכן ניסה להקים בירושלים תיאטרון תנ"כי לנוער בשם "בראשית". כל ניסיונותיו נכשלו בזה אחר זה. כשנתיים עבד צמח כסוכן ביטוח וניסה לשכנע את אשתו, שבינתיים התחילה להשתלב בחיי הבמה באמריקה, לבוא אליו. כאשר לא קיבל ממנה עוד מכתבים, עזב את כל עיסוקיו בארץ וב-1937 חזר לארצות הברית, שם גילה שהיא עזבה אותו יחד עם בנם הקטן. שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1939, נפטר נחום צמח ממחלת כליות בדירתו של אחיו בנימין בניו יורק. את הוצאות טקס קבורה שילם נדבן יהודי.

לאחר פילוג הלהקה ב-1927 עשו חברי הבימה מאמצים רבים על מנת להקטין את תפקידו של צמח בייסוד התיאטרון ובהצלחתו ולמחוק את שמו מתולדות התיאטרון ומהתודעה הציבורית. לכן לא זוכה כיום נחום צמח לכבוד הראוי לאבי התיאטרון העברי ומייסדו. שמו ידוע רק לאחדים מאנשי התיאטרון והתרבות הישראלים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על: טרטקובסקי, ילנה, "נחום דוד צמח (1887-1939): עלייתו ונפילתו של מייסד התיאטרון העברי", בתוך: גד קינר, דורית ירושלמי ושלי זר-ציון (עורכים), הבימה בת 90 – מבטים חדשים על תיאטרון הלאומי (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ורסלינג, 2017), עמ' 56-33.

גור, ישראל, "הטרגדיה של הבימה ומייסדה", בתוך ישראל גור, מעמד תרבותי לתיאטרון בישראל (ירושלים: במה, 1968), עמ' 44-31.

גרובר, חיה'לה, משני צדי המסך (מיידיש: יוסף אחאי) (חיפה: פינת הספר, 1973).

ורדי, דוד, בדרך הילוכי (תל אביב: מסדה, 1947).

ורדי, דוד, יומן, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית), אוספים 36.

חקלאי, אורי, פעלו של נחום צמח על רקע תחיית התרבות היהודית ברוסיה (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1974).

טרטקובסקי, ילנה, הבימה: המורשת הרוסית (תל אביב: ספרא ואסף מחקרים, 2013).

נורמן, יצחק (עורך), בראשית הבימה: נחום צמח מייסד הבימה בחזון ובמעש (ירושלים: הספרייה הציונית, 1966).

צמח, נחום, עיזבון, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית).

קם, מתיה, בתוך בית הכנסת (הספרייה הווירטואלית של מט"ח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3313)

Levy, Emanuel, The Habima – Israel’s National Theatre. 1917-1977 (New York: Columbia University Press, 1979).

Владислав Иванов, Русские сезоны театра «Габима» (Москва: Артист. Режиссер. Театр, 1999).

מסכת

מחקר

21.12.2018
מסכת
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

מסכת

מאת ד"ר נעמי יואלי

​

המסכת, כתופעה תיאטרונית ישראלית, היא מארג פרפורמטיבי. מארג זה מתבסס על בחירה ועל עריכה של קטעי קריאה, נגינה, שירה, דקלום ותנועה. מרכיבים אלה או חלקם רוקמים יחדיו מערכת התייחסויות לנושא העומד על הפרק במסגרת אירוע פומבי המתקיים לרגל מועד, חגיגה, טקס, יום זיכרון וכיוצא באלה. גופי הביצוע חוברים בעת האירוע להמחשת הערכים, האידיאולוגיות והמסרים המרכיבים יחד את נרטיב המסכת ואת שפת המופע המאפיינת אותה.

המבנה האנתולוגי-קולאז'י מאפשר ליוצרים, למארגנים ולמשתתפים גמישות בתהליכי הבחירה, העריכה והביצוע של המסכת מתוך רפרטואר תרבותי קיים או כיצירה מקורית שנועדה לאירוע מסוים. גם מסכתות שנכתבו ונערכו לאירוע ספציפי ובוצעו בו נדדו בהמשך, במלואן או בחלקן, למועדים או לסוגי אירועים אחרים והותאמו להקשר חברתי-תרבותי שונה.

בביצועיה השונים, המסכת היא תמיד אירוע תלוי קונטקסט. כלומר, היא בלתי ניתנת לניתוק מהנושא, מהחלל, מהזמן ומהקהילה שבמסגרתם היא מתרחשת. בה בעת האירוע המסכתי הוא פריט טקסי בתוך הרפרטואר הכולל של תרבות וחברה נתונות, על סמליהן וייצוגיהן, ומיקרו-תבנית של הסדר הסוציו-תרבותי הכולל. ה"סיפור", שהקהילה המקומית "מספרת לעצמה על עצמה" במסכת, הוא לרוב גרסה של תפיסת המציאות ההגמונית בהקשר הקהילתי או הלאומי.

המסכת ניזונה ומושפעת מתופעות פולחניות וטקסיות, שחלקן מעוגנות בדת, בחגיגות עממיות ובטקסי מעבר עונתיים. העליות לרגל למקומות מקודשים לאורך ההיסטוריה, ה-Pageant האנגלי, תהלוכות אחד במאי וחגיגות עממיות - אלה רק דוגמאות אחדות לתבניות של מארג טקסי ולשפת המופע כפי שהיא נחווית גם במסכת. מסכת החג הציונית, כפריט נפוץ ב"דת הציונית", יכולה לכלול לצד שחזור פולחנים קדומים (הבאת הביכורים לבית המקדש), גם ריקודים בהשראת הריקוד העממי האירופי (ההורה ומקורותיה), קטעי נאומים פוליטיים במתכונת מופעי התעמולה הסובייטיים (האג'יט-פרופ) וביצועים של פואמות קנוניות כמקהלה מדברת.

למסכת החג הציונית יש כמה תווי היכר אופייניים:

  1. היא מציגה את חוויית ההיאחזות בארץ ואת הברית עם האדמה כנרטיב דרמטי מרכזי.
  2. היא מתפרשת על כל המועדים בלוח השנה הציוני ומשקפת את תפיסת הזמן, החלל והמציאות הציונית.
  3. היא נותנת פרשנות בימתית דרמטית לטקסטים עבריים: שירה, ספרות, נאומי מנהיגים ועוד.
  4. היא עושה שימוש ברכיבים מתוך רפרטואר בעל אופי עממי: שירה בציבור, דקלום וקריאה, ריקודי עם, מקהלה מדברת וכו'.
  5. היא הופכת את חברי הקהילה למבצעים ואת הצופים למשתתפים ומעניקה לאירוע החגיגי אופי תיאטרוני-עממי וולונטרי, כשעלילת האירוע משקפת את ההקשר שבו הוא נערך.
  6. היא פונה אל הקהילה בשם הקהילה ומחליפה את הישות הטרנסצנדנטית שעמדה מאחורי הריטואל הדתי בישויות ציוניות קהילתיות ומוסדיות.

לא תמיד מכונה הטקסט או האירוע הפרפורמטיבי בשם "מסכת". לעתים הוא נקרא "טקס", "חגיגה", "נשף", "חיזיון", "מִפקד" או "סדר". עם זאת, המונח "מסכת" שגור יותר ממונחים אחרים ומזוהה עם התופעה, הן בכתובים והן בהתייחסויות בעל פה של יוצרי מסכתות, של צרכניהן ושל משתתפיהן. ייתכן שהמונח "מסכת" רומז יותר מאחרים לאופי האנתולוגי של טקסט המופע, בדומה לשימוש המשנאי-תלמודי בו כמציין מערכת התייחסויות ופרשנויות לנושא עיקרי מיוחד. בהקשר הציוני, השימוש במונח מופיע תדיר בהתייחסויות מצד יוצרים ומחנכים לאירוע עצמו כמו גם ליריעה הרחבה של "המסכת הציונית". הקונוטציה של "מסך" ו"מסכה" מפנה גם אל הממדים התיאטרוניים והדרמטיים של האירוע המסכתי. המונח "מסכת" נותן אפוא לסוג מופע זה לגיטימציה תרבותית רחבה, יהודית ואוניברסלית, הן כהתייחסות כוללת לנרטיב הציוני, הן כהתייחסות לסוג מופע זה כאל מופע מעין-תיאטרוני.

הדחף לפעילות סמלית-טקסית הופיע עוד בראשית התנועה הציונית בגולה ובראשית ההתיישבות הציונית בארץ, כחלק מתהליך המצאת המסורת לתרבות העברית החדשה, החילונית במהותה, ששאפה להתחדשות לאומית וחברתית בארץ האבות. בתהליך זה נוכסו העבר המיתי הקדום, מחזורי החורבן והגאולה והמטען המשיחי שליווה את הכמיהה לציון בגולה, ההתרחשויות ההיסטוריות שאירעו לעם היהודי והאתוסים הפוליטיים והחברתיים ששירתו את האוריינטציות הסוציאליסטיות והלאומיות של המהפכה הציונית.

מתוך גילויים, בחלקם ספונטניים ובחלקם מכוונים ומתוכננים, של דפוסי חג וטקס, שהיו חידוש רדיקלי ביחס לדפוסי הפולחן והחג הדתיים בגולה, צמחו צורות פרפורמטיביות, שיוצריהן ומשתתפיהן ביקשו לעצב באמצעותן את מציאות החיים לכלל משמעות סמלית מקודשת, סקטוריאלית ולאומית. המסכת הייתה "אתר הניסויים" לחוויה הציונית-סוציאליסטית והתגבשה כביטוי המובהק והתמציתי ביותר של מרכיבי היסוד התמטיים, הטיפולוגיים והפואטיים של חוויה זו ושל תרבות "העברי החדש".

המסכת מדגישה את החיבור בין הישות הציונית המתהווה בארץ לבין העבר הלאומי העברי הקדום באמצעות שלושה מאפיינים: הפעולה, הטריטוריה והזמן המחזורי. כריטואל של פעולה, המסכת מציעה שחזור של הריטואל הקדום (כמו מסכת הבאת הביכורים בתנועה הקיבוצית ובמערכת החינוך) או המצאת ריטואל חדש (כמו הצבת הקופסה הכחולה והקרן הקיימת במרכז המסכת כנמענות של הפעולה הבימתית). ביצוע המסכת, לעתים בתחומי אותה טריטוריה עצמה שבה התרחש הפולחן הקדום, החיה את המיתוסים הקדומים והעניק לעצם מושג החג חלל פולחני פעיל בהתיישבות החדשה כחלק מ"הדת הציונית".

המסכת מעמידה במרכז התמטיקה שלה את תהליכי החורבן והגאולה של העם היהודי, אך מעניקה למחזוריות הזאת ממד היסטורי, כאשר הציונות וההתנחלות בארץ הן ההגשמה המלאה של גאולת העם בהיסטוריה. ללוח השנה הציוני-סוציאליסטי נוספו מועדים חדשים, בהם ימי זיכרון לאישים, טקסי עלייה לקרקע, חגי הקרן הקיימת ועוד, לצד חגים דתיים-מסורתיים. ראש השנה, שבועות, פסח, חנוכה וט"ו בשבט קיבלו "טיפול" ציוני, הן באמצעות שינויים ודגשים בתמטיקה, הן באמצעות עיצובם הפרפורמטיבי החדש במסכת, תוך ניצול העוצמה החווייתית שהייתה שמורה להם בלוח השנה המסורתי.

התפתחות המסכת כסוג של אירוע ציבורי משקפת תהליכים סוציו-תרבותיים בניסיון לכונן מערכות טקסים ומסכתות בעלות מעמד קנוני. הביטויים הספונטניים, הריטואליים והטקסיים, שאפיינו את העליות הראשונות, היו לאבני היסוד של הצורות המסכתיות הקנוניות שבאו בעקבותיהם.

מבחינה תמטית ודרמטורגית, המסכת נמנעת מקונפליקט. "המקהלה המדברת", קול ה"יחיד", "התמונה החיה", מקהלת השירה - כל אלה מרכיבים פרונטליים ורוויי פאתוס הבונים יחסי השתקפות בין הקהל למבצעים. הקהל נקרא לא להתעמת עם הנושאים ועם המרכיבים אלא להזדהות ולהשתתף, וה"קתרזיס" בסיום המסכת נובע בדיוק מסוג השתתפות זה, שהוא שיא העלילה הפרפורמטיבית ברוח של אפותיאוזה.

הקול הדובר במסכת הוא קול של "גוף ראשון רבים" ("אנו" "כולנו", "אותנו", "לנו"), ומבצעיה הם שליחי הציבור של קול קולקטיבי זה. ה"דמות" בסוג תיאטרון זה היא דמותו של הקולקטיב, שהוא בה בעת נוכח וסמלי. המסכת, שנמנעה מהבעת מסרים לא-קונצנזואליים על ידי עמעום קונפליקטים בחברה ובתרבות והעלאת הקונצנזוס לרמה מיתית, השתמשה אפוא בפאתוס כבסיס לרטוריקה שלה.

כמופע עממי וכתיאטרון חובבים המגויס לתפיסה האידיאולוגית של קהילה משתתפת, המסכת ביטאה דווקא הסתייגות מ"אמנותיות" ושאפה לשיתוף הקהל באמצעות תכנים המייצגים אותו ושיתוף בעלי תפקידים שאינם אנשי תיאטרון מקצועיים אלא חברי הקהילה. "כל אחד הוא שחקן" בתיאטרון שבו השחקנים משחקים את המציאות עצמה ומקדשים את היומיומי.

החולשות האסתטיות של המסכת חשפו אותה, עוד בטרם קום המדינה, לביקורת מצד צרכניה-משתתפיה, שחלקם ראו בה צורת ביטוי אנכרוניסטית. דווקא תנועות הנוער, שבהן החלו להתרקם דפוסי המסכת, היו כר פורה להלעגתה, כמו גם להלעגת מרכיבים נוספים באתוס הציוני. לקראת קום המדינה התקיימו במקביל שתי המערכות: המסכת וכפילתה הפארודית. כפילות זו ביטאה את הדיסוננס ביחס לאתוסים הציוניים ולביטוי שניתן להם בספרות, בחינוך ובטקסים.

עם הקמת המדינה חלו שינויים מובנים במערך החגים הלאומיים ובמעמד המסכת כ"תיאטרון החג הציוני", אך היא המשיכה וממשיכה להתקיים עד היום ואף זוכה לפריחה מחודשת בתקשורת האלקטרונית ובאירועים ציבוריים. טקסי יום העצמאות, יום הזיכרון, יום השואה, יום ירושלים, חגי יובל ליישובים ולמוסדות ועוד – כל אלה הם המשך, עדכון או עריכה של דפוסי המסכת, כפי שנוצרו, התגבשו, נערכו ובוצעו לפני קום המדינה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בן-יהודה, ברוך, יסודות ודרכים: לחינוך הציוני בבתי הספר (הוצאת הקק"ל, תשי"ב).

"מסכת", מילון אבן-שושן החדש.

E. Hobsbaum, and T. Ranger (eds.), The Invention of Tradition (Cambridge: Cambridge University Press, 1983).

מכה שלא כתובה בתורה / תיאטרון קהילתי

מחקר

21.12.2018
מכה שלא כתובה בתורה / תיאטרון קהילתי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

מכה שלא כתובה בתורה

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

 

המופע הקהילתי מכה שלא כתובה בתורה עלה במרכז האזורי למניעה וטיפול באלימות במשפחה בהרצליה, והשחקניות בו היו קבוצת נשים החיות במערכת זוגית אלימה ומטופלות במרכז. חוויות היומיום של השחקניות כנשים מוכות הומחזו על ידי אורה חביב, ואת המופע ביימה חנה וזאנה-גרינוולד. הוא עלה כאמור במרכז וגם מחוצה לו, במסגרות קהילתיות, טיפוליות ואקדמיות, במשך כמה שנים.

העלילה התמקדה במפגש המשחרר בין ארבע נשים, שלוש אחיות ואמן, בליל הסדר. באמצעות המופע הקהילתי כוננו הנשים טקס פומבי שבא לסמן באורח סמלי את שבירת קשר השתיקה סביב נושא האלימות בתוך המשפחה. גילוי הסוד על הבמה חגג שלב נוסף וחשוב בתהליך ההעצמה האישית של הנשים, אשר לא רק התוודעו לבעייתן, אלא אף אזרו אומץ להצהיר עליה בציבור. בתוך כך ביקשו השחקניות לשמש מודל לחיקוי עבור נשים מוכות נוספות שנכחו באולם ולהעלות את הנושא למודעות הציבורית.

מכה שלא כתובה בתורה הוא דוגמה לאופן שבו ניכסה לעצמה קבוצה טיפולית של נשים הסובלות מאלימות, שרובן מזרחיות (בהנחיית הבמאית הקהילתית וזאנה-גרינוולד והעובדת הסוציאלית יעל תגרין), את התיאטרון הקהילתי המוכר, המקובל היום כפרקטיקה ייצוגית בתוך הקהילה, על מנת לספר את עצמה בעצמה. על הבמה מתגלה טקסט נשי ייחודי, המצטרף ליצירה הנשית ההולכת ומתגבשת במסגרת התיאטרון הקהילתי מאז שנות התשעים של המאה הקודמת.

העלילה המרכזית בהצגה מבוססת על סיפוריהן האמיתיים של השחקניות כנשים מוכות, שעובדו לכלל סיפור קולקטיבי בעל משמעות ייצוגית עבור כל אישה החיה במערכת זוגית אלימה. בהתאם לסגנון הרווח היום בתיאטרון הקהילתי מתארות השחקניות אירוע מציאותי על רקע התפאורה המעוצבת אף היא בסגנון ריאליסטי.

בפתח ההצגה נראה חלקו הפנימי של בית רגיל ופשוט למדי: מימין מטבח המסומן על ידי כוננית נמוכה מלאה כלי בית; ולידו שולחן עגול קטן ועליו קערות עם מיני פרי וירק; באמצע החדר כורסה ירוקה ושני כיסאות על רקע חלון עם וילון מופשל לצדדים; ומעליו תלויה תמונה של ספר תורה ודמות של רב, המעידה על כך שהמשפחה מסורתית-דתית; משמאל ניצבת מיטת ברזל פשוטה, ועליה שוכבת דמות אשר עד לסצנה האחרונה מסתתרת כולה מתחת לשמיכה ומסרבת לפצות את פיה.

בעלת הבית, האם האלמנה, עסוקה בהכנות לקראת ליל הסדר יחד עם בנותיה. דניאלה, אישה כבדת גוף כבת חמישים, נשואה ואם לילדים, לובשת שמלה ארוכה וחובשת כובע המעידים על אורח חייה הדתי. לעומתה, יוספה הרווקה, הצעירה יותר, שהגיעה לחג מפריז, מופיעה בבגדים אופנתיים וסקסיים המעידים על התרחקותה הפיזית והנפשית מבית הוריה. ביום הזה, בשונה ממפגשים משפחתיים אחרים, מצליחות הנשים, בעידודה של יוספה, לחצות את מחסום השתיקה ביניהן ולשחזר זו בפני זו את שורש מצוקתן. האם מודה כי כעסה התהומי והתעללותה בבתה יוספה היו השלכה של כאבה כאישה מוכה ומושפלת שלא הצליחה ללדת בנים. יוספה מתוודה כי מערכת היחסים האלימה בין הוריה גרמה לה לברוח לפריז בגיל צעיר, לבחור בחיים עצמאיים לחלוטין ולהימנע ככל שניתן מבניית תא משפחתי. דניאלה מצדה מגלה כי בעלה אמנם אינו מכה אותה, אך הוא מתעלל בה נפשית ומבזה אותה ללא נשוא, נמנע מלהתקרב אליה באורח אינטימי ומסרב לשתף אותה בטקס קבלת השבת.

סיפורה של המשפחה, ההולך ונחשף מתוך הדיאלוגים בין שלוש הנשים ובאמצעות סצנות קצרות המשחזרות קטעי חיים מהעבר, מהווה רקע ניגודי לבת הזקונים יגאלה, הישנה במיטה ונוצרת את עצמה מסביבתה בעקשנות מרה. חשיפת הכאב המשותף מכוננת תחושה של סולידריות בין הנשים, המעוררת בהן עוצמה הולכת וגוברת, וזו מצליחה לטלטל את יגאלה לצאת מהמיטה ולגלות את סודה. בסצנה האחרונה מתברר כי כל ההצגה נעה כמשא מצטבר של שתיקה לעבר פירוקה המוחלט. גם יגאלה, גאוות המשפחה, אישה משכילה ויפה שנישאה ברוב פאר והדר לבחיר לבה, היא אישה מוכה. זמן קצר לאחר נישואיה מתפתחת מערכת יחסים אלימה שבה בעלה מכה אותה, והיא מטשטשת את הסימנים בשקט, בהכנעה ובתחושה של אשמה. היא מקווה להרגיעו בבשורות משמחות, כמו קידום בתפקיד וכניסה להיריון, אך הוא ממשיך להכותה ביתר שאת. כאות פרידה, לפני יציאתו לשירות מילואים, הוא מכה אותה עד שהיא מתחילה לדמם. יגאלה בורחת לבית אמה ומתחפרת בייאוש מתחת לשמיכה. רק בסצנה האחרונה, לנוכח פעולתן המשותפת של אמה ואחיותיה, היא יוצאת מהמיטה ומגלה להן ולקהל שהיא מדממת בגופה ובנפשה. בערב חג הפסח מצליחות בנות המשפחה לשכנע אותה לקחת אחריות על חייה, וסיום המופע אינו אלא התחלת מסע השחרור שאמור לגאול את יגאלה ואת אלה הדומות לה שיושבות בקהל.

המופע מוצג על הבמה באופן ריאליסטי, במתכונת הדרמה המשפחתית המקובלת הן בתיאטרון הממוסד המקצועי, הן בתיאטרון הקהילתי. במכוון נבחרה מסגרת מוכרת, שלתוכה נוצקו אלמנטים חתרניים, על מנת להעביר מסרים בעלי משמעות לא רק לנשים מוכות אלא לנשים בכלל. למשל, הבחירה לתזמן את העלילה בליל הסדר היא לכאורה אמצעי סמלי מובן ומקובל המעוגן במיתוס השחרור המרכזי בתרבות היהודית. אולם כדי שתיווצר הקבלה בין השחרור המיתי לזה הקונקרטי של הנשים המוכות, השחקניות מפרקות את המיתוס ומנסחות באמצעותו את תהליך השחרור שלהן. מנקודת מבטן של השחקניות, הכאת נשים היא תופעה איומה ונוראה עד שניתן לדמותה לעשר המכות, אלא שבשונה ממכות מצרים, שזכו לביטוי סמלי בתורה ולשימושים מטפוריים בתרבות, נמשכת ההכחדה הסמלית של הכאת נשים בתרבות היהודית מאז ומעולם. שם ההצגה, מכה שלא כתובה בתורה, מערפל, מרמז ומשהה את שמה המפורש של התופעה. בכך הוא מבטא באופן סמלי את עמדתן של השחקניות כלפי התופעה כמו גם את תהליך ההסוואה החברתי שלה.

יוספה מציעה שתי אפשרויות לסדר חלופי: "נשיר שירים, נזמין שפנפנים שירקדו לנו, אמא תבכה על אבא, יהיה סבבה"; או "אולי נצטרף אליה [ליגאלה] כולנו ונעשה את החג במיטה? נישן חזק, חזק עד שאליהו הנביא יעיר אותנו?" הצעות חתרניות אלה אמנם נדחות בביטול על ידי הנשים האחרות, אך יוספה אינה מוותרת: "אז יש לי קושיה ראשונה אליכן לכבוד הסדר שמתקרב: את חופשייה? [לאמה] ואת [לדניאלה] חופשייה? את חיה באור גדול או באפלה?" מסע ההתעוררות שיוזמת יוספה מכונן בסופו של דבר סדר פסח חדש שאותו מנהלת האם המשילה את מודעותה הכוזבת ומבקשת תוך כך לשחרר גם את יגאלה: "מה משתנה הלילה הזה? מה? [ליגאלה] את תגני על התינוק שלך, את תתחילי לשמור עליו, תתחילי לאכול, תתחילי לצאת מהמיטה, תתחילי להגיד 'אני לא אשמה'... מה נשתנה הלילה הזה? הלילה הזה את עושה מעשה, את מקבלת החלטה לשמור על עצמי..." האם ממשיכה ומברכת: "הוא ייטיב לנו, הוא יגמלנו לעד לחן ולחסד ולרחמים ולרוח הצלה והצלחה ברכה וישועה… הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות... יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן". סדר הפסח החדש שמכוננות השחקניות על הבמה הוא בו זמנית קריאת תיגר פמיניסטית על הטקס הגברי המסורתי והכרזה פומבית על סדר חיים חדש, שבו הן דוחות בתוקף ביטויי אלימות ומובילות את עצמן לעבר השחרור.

המופע מכה שלא כתובה בתורה הניע תהליך שחולל תמורה בזהותן החברתית המצומצמת של השחקניות. מ"נשים מוכות" הן הפכו על הבמה לנשים אקטיביות המתנגדות לאלימות, שהן בה בעת שחקניות-יוצרות, שליחות ציבור ואף משמשות מעין קבוצת תמיכה עבור נשים אחרות אשר צפו באירוע ונתנו תוקף לזהות זו, המורחבת והמגוונת יותר, בעצם נוכחותן ובתגובתן הנלהבת למתרחש על הבמה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לב-אלג'ם, שולמית, "נשים מוכות בתיאטרון הקהילתי", תיאוריה וביקורת 27 (2007), עמ' 169-145.

 

 

מחקרי התקבלות של הצגות תיאטרון בישראל

מחקר

21.12.2018
מחקרי התקבלות של הצגות תיאטרון בישראל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

מחקרי התקבלות של הצגות תיאטרון בישראל

פרופ' דן אוריין

 

החל ממחצית שנות השישים של המאה העשרים החלו לערוך מחקרים העוסקים במאפייני הצופים בהצגות התיאטרון בישראל ובדרכי התקבלותן. חלק מהמחקרים מוזמנים על ידי מוסדות שונים (כמו משרד התרבות או תיאטרון הבימה) וחלקם מתקיימים באוניברסיטת תל אביב במסגרת החוג לאמנות התיאטרון. כלי המחקר של החוקרות והחוקרים הם שאלונים, ראיונות אישיים וראיונות קבוצתיים.

ארגון אמנות לעם הזמין ב-1966 סקר על הרכב הקהל ועל מידת "הבנתו" את המחזה אדם הוא אדם מאת ברטולט ברכט, שהוצג בבימויו של ז'אן-מָרי סֵרוֹ בתיאטרון אהל. ההצגה הושפעה מתפיסת התיאטרון האפי של ברכט וגם מהאקספרסיוניזם הגרמני. השתתפה בה תזמורת של כלי נשיפה כ"שחקן" מן המניין, והשחקנים פנו לפעמים ישירות אל הקהל. במרכז המחזה עומד תיאור פירוקו ושינויו של סוור והרכבתו מחדש כלוחם, אחרי שעבר שטיפת מוח. זהו משל דידקטי ליכולתו של משטר טוטליטרי לשנות את אופיים של נתיניו. מהסקר, שנערך בעקבות ההצגה בתל אביב ובשדרות, ניתן ללמוד שבשדרות הורכב קהל הצופים באדם הוא אדם מכמעט שבעים אחוז יוצאי אסיה ואפריקה וכעשרים אחוז יוצאי אירופה. בתל אביב היה המצב שונה: 45.5 אחוז מן הנשאלים היו ממוצא אירופי, 36.1 אחוז היו ילידי הארץ ו-8.6 אחוזים היו יוצאי ארצות אסיה ואפריקה. הקהל בשדרות היה צעיר במובהק מאשר בתל אביב. גם בסוף המאה העשרים לא השתנה בהרבה אִפיון קהל הצופים בתיאטרון, להוציא צמצום מסוים בפער שבין מזרחים לאשכנזים בדור השני. באשר למידת ההבנה של ההצגה אדם הוא אדם, נמצא כי בתל אביב של שנות השישים הודו בכישלונם להבינה 24.2 אחוז מן הנשאלים, בעוד שבשדרות ניתנה התשובה "לא הבנתי" על ידי 75.8 מהנשאלים. מבקר התיאטרון מנדל קוחנסקי סיכם את סקירת המחקר בקביעה: "מזרח ומערב עדיין לא נפגשו".

מחקריהם של אליהוא כ"ץ ומיכאל גורביץ (1973) ושל שוש ויץ וגיורא רהב (1985) מלמדים, כי חלק ניכר מהצופים בתיאטרון הישראלי הם ממוצא אשכנזי, בעלי השכלה אקדמית ועוסקים במקצועות בינוניים: מורים, אחיות, עובדים סוציאליים וכיוצא בזה. במחקר של הדסה האז, שנתוניו הם מ-1990, נמצא כי צופים ישראלים-יהודים מאופיינים מבחינת רמת השכלה, המוצא ומידת הדתיות, בכך ש"הפעילים ביותר מבחינת תכיפות הביקור הם משכילים, מסורתיים וחילונים ילידי ישראל ממוצא מערבי". הקבוצה "בעלת השיעור הגבוה ביותר של לא-מבקרים כלל הם דתיים בעלי השכלה נמוכה ממוצא מזרחי". הקבוצה שאינה צופה בהצגות תיאטרון ומחזיקה בפחות הון תרבותי קָנוני מהקבוצה הצופה גם מתקשה בתשלום דמי הכניסה, שהתייקרו בשנות התשעים של המאה העשרים. גם בסוף המאה הקודמת הייתה הצפייה בתיאטרון קשורה, על פי סקר תרבות הפנאי בישראל (1998), "בצורה חזקה עם השכלה גבוהה ומוצא מערבי". התיאטרון כמוסד, כמקום מפגש וכמקום שבו מוצגות הצגות, עדיין שימש את הקבוצה האשכנזית-חילונית בבירור הבעיות שהיו לה עם עצמה, בשינויים שחלו אצלה ובקונפליקטים שלה עם קבוצות אחרות. המחקר מלמד, כי לדרכי ייצוגן של קבוצות בתיאטרון הישראלי יש חשיבות בשל המקום המרכזי בתרבות שמייחסים לו ישראלים יהודים, אשכנזים ומזרחים. על פי ממצאי דוח ברכה (1990), התיאטרון נתפס כ"חשוב מאוד" בחברה הישראלית (71%), ושיעור גבוה מאוד באוכלוסייה (79%) סבור כי הוא ראוי לתמיכה הציבורית רבה יותר מכלל פעילויות תרבות הפנאי המסובסדות.

הגורמים החשובים המשפיעים על בחירת הצגה בתיאטרון על ידי הצופים (ב-1990) היו נושא ההצגה והשחקנים. הז'אנר הפופולרי ביותר היה המחזמר ואחריו הדרמה. רוב הצופים העדיפו מחזות ישראליים מקוריים באופן בולט ומצאו בהם אמצעי לחיזוק זהותם העצמית והקשר שלהם עם המדינה ועם העם היהודי ודרך להכיר צורות חיים אחרות, לחוות יופי ולהתפרק ממתח.

משנות החמישים של המאה העשרים ואילך, הצופים הישראלים מתייחסים למוסד התיאטרון כאל במה שעליה דנים בבעיות חברתיות ופוליטיות, והטקסט התיאטרוני, כפי שציין גרשון שקד, נתפס אצלם כבבואה למציאות. לעתים מזומנות בוחרים צופים אלה בהצגות מקוריות בשל נושאן, כדי "להרגיש חלק מהחברה הישראלית". ויץ ואחרים מציינים במחקר על סוגי הצרכים שממלא התיאטרון הישראלי אצל קהלו את תדירות חזרתו של הביטוי "ללמוד על". כנראה בגלל סיבות אלה מרבים התיאטראות בישראל בהצגת מחזות מקוריים, התופסים כמחצית מהרפרטואר.

אפשר להבחין בשינויים שחלו בעשורים האחרונים בציפיותיו של קהל הצופים, המתבטאים גם בנושאי ההצגות ובקונפליקטים התורניים שעולים על הבמה. בשנות השבעים הרבו התיאטראות בהצגות על הבעיה העדתית. בשנות השמונים הייתה העדפה בולטת ברפרטואר לקונפליקט היהודי-פלסטיני, ואילו בשנות התשעים נמצא שהקונפליקט המרכזי שהוצג על הבמה הוא בין יהודים חילונים ליהודים דתיים. הצגות רבות בשנות התשעים נטו לכיוון ה"פְּנים" הביתי ולבעיות אישיות בתחום הזוגיות או הזהות המינית, למשל. שוש ויץ הביאה את רשימת הצגות התיאטרון המצליחות ב-1999 וציינה, כי תשע מתוך עשר מהן היו על פי מחזות ישראליים. ברובן היא מצאה סיפור משפחתי ונטייה לנוסטלגיה. אלא שסיפורים משפחתיים בתיאטרון הישראלי אינם נותרים בין קירות הבית של דמויותיהם. הקירות אינם חוסמים את חלחולה של המציאות הפוליטית פנימה. בפירוד זמני מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו (1985), מרצה לתיאטרון משמיעה בחדר המלון, שבו היא מבררת את יחסיה עם בעלה, הקלטות ובהן נשמעת עדותו של פלסטיני על חקירה ועל העינויים שעינו אותו אנשי שירות הביטחון הישראלי, אולי כדי שישמשו לה מפלט משיחות הנפש. קולו של הפלסטיני ופלישת מציאות הכיבוש למחזה "צפון תל אביבי" כמוהם כטענה שאי-אפשר להתנתק מהשאלה הפלסטינית אפילו בתנאים של כמעט-בידוד, שבהם בחרו דמויות המחזה ורוב הצופים בהצגה.

מחקרה של מיכל בר-יוסף כספי מלמד על שינוי בתחילת שנות האלפיים. המחקר מוקדש להתקבלותה של ההצגה המשפחתית הצמה של אבא מאת אמנון לוי ורמי דנון, בבימויו של דנון (2004). ההצגה מספרת על משפחת ספיר היהודית-מזרחית, שבשל ניסיונותיה להשתלב בחברה הישראלית ויתרה על ייחודה ואפילו על שמה, ספדייה. אב המשפחה הגוסס ממחלה ממארת הוא סוחר שתלטן ועיקש. למשפחה שלושה ילדים: ויקטור שממשיך בניהול העסק המשפחתי; הבת פרידה שנולדה נכה, והוריה מתקשים להשלים עם החריגות שלה; ואמיר - צעיר רגיש, שלמד רפואה סינית ועקר לעיר אחרת, הרחק מציפיותיו החונקות של אביו. המשפחה מצפה שאמיר יבוא להתפייס עם אביו על ערש דווי, אבל הוא מעדיף טיפול אצל הפסיכולוג שלו. המחזה מתרחש בשבוע האחרון לחייו של האב, והבן הצעיר, אף שהוא מבקש לרַצות אותו, גם כופה על משפחתו חשבון נפש. עבודתה של בר-יוסף כספי מלמדת על שינוי אפשרי בתפיסת המשפחה הישראלית בתיאטרון ואצל קהליו. המחקר התבסס על סקר, שעליו ענו יותר מ-300 מצופי ההצגה. ניתוח התשובות הביא את בר-יוסף כספי למסקנה כי רוב הצופים הבינו את ההצגה כ"אוניברסלית", אולם צופים ממוצא מזרחי "נטו להצביע על מקור הקונפליקט במזרחיותה של המשפחה בעוד שצופים ממוצא לא מזרחי חשבו שמקור הקונפליקט הוא ביחסים שבין הדורות". המחקר מלמד, בין השאר, כי רוב הצופים בהצמה של אבא היו מוכנים לקבל את הקונפליקטים המשפחתיים בה ללא "הרקע העדתי". אפשר שאנו עדים לשינוי בתיאטרון ולשחרורה של המשפחה המזרחית מהגטו ה"סאלח שבתי", שבו הייתה כלואה בתודעת הצופים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-יוסף כספי, מיכל, התקבלותה של ההצגה "הצמה של אבא" לרמי דנון ואמנון לוי ובבימוי רמי דנון (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2006).

גסר-אדלסבורג, ענת, תהליכי ההתקבלות של תיאטרון פוליטי-חברתי עכשווי בישראל (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2002).

האז, הדסה, "דו"ח ברכה: מדיניות תרבות בישראל, 1998", פנים 10 (קיץ 1999), עמ' 139-107.

ויץ, שוש, סיכום פעילות המוסדות הציבוריים לאמנויות הבמה והמוזיאונים בישראל לשנת 1989-1988 (תל אביב: משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המרכז למידע ולמחקר, 1990).

ויץ, שוש, "ראו אותם, קנו אותם", ידיעות אחרונות (24 בספטמבר, 1999).

כ"ץ, אליהוא וגורביץ, מיכאל, תרבות הפנאי בישראל: דפוסי בילוי וצריכה תרבותית (תל אביב: עם עובד, 1973).

לאור-בלסבלג, נילי, התקבלותה של ההצגה "משחקים בחצר האחורית" בקרב בני נוער (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2002).

פורטר, פנינה, התקבלות המחזאות השקספירית בתיאטרון הרפרטוארי בישראל: התכוונות יישום ותוצאות על-פי ביקורות העיתונות (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2004).

קוחנסקי, מנדל, התיאטרון העברי (תרגום: אביב מלצר) (ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1974).

רהב, גיורא וויץ, שוש, סקר מנויי הבימה, עונת 1985 [לא פורסם].

שקד, גרשון, "עשרים וחמש שנות מחזה ישראלי", דבר (11 ו-18 במאי, 1973).

מחבואים, 1998 / תיאטרון קהילתי

מחקר

21.12.2018
מחבואים, 1998 / תיאטרון קהילתי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

מחבואים, 1998

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

 

המופע מחבואים עלה בתיאטרון הקהילתי של יפו ד' ב-1998, בהנחייתה ובבימויה של שרונה אסלמן. אחת התופעות הבולטות בתיאטרון הקהילתי, החל משנות התשעים של המאה העשרים, היא העלייה במספרן של השחקניות המזרחיות בקבוצות השונות והשפעתן הגדולה על עיצוב סדר היום המגדרי של התיאטרון. מחבואים מסמן את התגבשות תיאטרוני הנשים, שמשלבים באופן ייחודי בין התיאטרון הפמיניסטי לתיאטרון הקהילתי, בתוך מסגרת התיאטרון הקהילתי.

במופע השתתפו שש שחקניות ושחקן אחד. השחקניות לא התכוונו להקים קבוצה מובהקת של תיאטרון פמיניסטי, ולכן קידמו בברכה לשורותיהן גם גבר. עם זאת, הן לא ויתרו על מסגרת התיאטרון הקהילתי כמעבדה לליבון נושאים מגדריים בעליל. החומרים האישיים, שעלו בתהליך העבודה ועסקו בזהות העצמית, באמהוּת, במימוש עצמי ובזוגיות, השייכים כולם לשיח המגדרי, לא הוצגו על הבמה כמות שהם, אלא עובדו לאשכול של דימויים נשיים סביב נושא הכפייתיות. מכאן אפשר להבין את שם המופע ואף את הדימוי הבימתי המרכזי: חמש דלתות ענקיות המוגפות תדיר. הדימויים הנשיים המרכזיים נטועים בתוך עלילות שונות המוצגות חליפות ובמשולב. דימוי "האם המזרחית" מיוצג באמצעות סיפורה של מזל, ה"מכורה" לאמונות תפלות ומחפשת נואשות חתן לבתה. דימוי "האישה השמנה" מתואר דרך סיפורים משפחתיים טעונים - של אם ובתה ה"מכורות" לאוכל ושל בעל ואשתו גדולת הממדים. דימוי "האישה הקרייריסטית" מופיע בסיפורם של שולי ה"מכורה" לעבודתה וקובי בעלה.

אריגת הדימויים לתוך מסגרת עלילתית סביב טיפוסים מוכרים מהשכונה עמעמה את משחקי הפירוק וההרכבה החתרניים שלהם. דינמיקה זו פעלה בשני שלבים: בתחילה נעשה שעתוק מודע של הדימויים הנשיים המזרחיים הרווחים, ואז הם פורקו מבפנים והורכבו דימויים חלופיים המצויים בתהליך התהוות וטרם הגיעו לעיצובם הסופי. השחקניות השתדלו להיות פופולריות בקרב קהלן כדי לזכות בהזדהות, וכך להצליח לממש את תכליתן החינוכית והתרבותית. על כן הן השתמשו במופע בטקטיקות דרמטיות שונות, ובהן פרודיה, גרוטסקה, פארסה ואירוניה, ששידרו את המסרים החתרניים במעטה הומוריסטי ומתוך עמדה המקנה כביכול עליונות אירונית לצופים.

כדוגמה יפורט כאן סיפורה של מזל, "האם המזרחית". היא מופיעה בסצנה הראשונה לבושה בחלוק אדום, לרגליה כפכפים, בידה כד קפה, ועל ראשה מטפחת שחורה בסגנון ערבי הקשורה לפנים. היא מדברת במבטא מזרחי כבד ומשלבת עברית תקנית עם סלנג. מאפיינים אלה משעתקים את הדימוי המקובל של האישה המזרחית המהגרת, כביטוי של מחאה וביקורת על תוכן עולמה המתמקד בבישולים, בקמעות ובמציאת חתנים לבנות. בשלוש הסצנות הבאות שהיא מופיעה בהן עוברת דמותה של מזל טרנספורמציה מדורגת, המפרקת את דימויה הרווח ומכוננת אותו מחדש תוך שילוב של רכיבים תרבותיים.

בהופעתה השנייה של מזל בבית שכניה מתגלה שינוי חיצוני ברור, המיוצג באמצעות שמלת כתפיות חומה אופנתית, ואילו דיבורה והתנהגותה נותרים כשהיו. היא גוערת בשכנתה ומאיצה בה לפתור את בעיותיה עם בעלה בעזרת עין כחולה ושיני שום. אחר כך היא שופכת לפניהם את מר לבה על בתה נחמה שלא מתחתנת. השכנים, שמכירים את התמכרותה למיני יידעונים, מכשפות ועושי נסים, שומעים ממנה כי הפעם הבעיה היא שיש "עין רעה" בבית, ובגללה נחמה אינה מתחתנת.

בהופעתה השלישית של מזל מגיע תהליך הטרנספורמציה לשיאו הן מההיבט החיצוני, הן מההיבט הפנימי של עיצוב הדמות. היא מעוררת הפתעה גמורה כאשר היא נכנסת לבמה בלבוש חדש, פרובוקטיבי, הכולל שמלה קצרה, רדיד, נעליים ותיק - כולם בהדפס מנומר. היא מתייצבת במרכז הבמה, מול הקהל, בפוזה מתריסה ומביטה בצופים בזוג עיניים בוערות וחקרניות. מכאן מגיעה התנהגותה לשיא חדש ומפתיע במונולוג שהיא נושאת על הבמה ואחר כך בתוך הקהל. בתחילתו, כשהיא מספרת על צרותיה, היא מתנהגת כביכול כנמרה פצועה החושפת לפני הקהל את כאבה כאם שלא מצליחה לחתן את בתה. ברגע של ייאוש היא מוכנה אפילו להתחנן בפני הצופים ולבקש מהם עזרה באיתור החתן. התנהגות זו מעניקה להם תחושה שמזל היא נמר של נייר, ואין לחשוש מהאופן הבוטה שבו לפתע, לראשונה במופע, פונה אליהם דמות באופן ישיר, ואף יורדת מהבמה ונוגעת בהם פיזית. הקהל המקומי, שמכיר מהשכונה נשים כמוה, נהנה, צוחק ומשתף עמה פעולה כמו במערכון קומי או במופע סטנד-אפ.

אלא שהמטפורה הבימתית היא למעשה אמצעי חתרני המאפשר לשחקנית להתנסות במהלך טרנספורמטיבי. לאמיתו של דבר, מטרתה אינה רק להצחיק את הצופים, אלא לחשוף כלפיהם ציפורניים חדות כמו נמרה ולבקר את המסורת התרבותית המשותפת להם ולה. כשהיא מביעה קנאה בחתן של בת השכנים, "גאולה העקומה", ואומרת: "בטח שילמו הרבה כסף לחתן", היא מבטאת מחאה נגד מנהג זה ומפרה בגלוי את הקוד האתי המשותף לקהל ולה, קוד שעל פיו יש דברים מסוימים שלא מדברים עליהם בקול רם. כשהיא מתארת את מעלותיה של בתה - "בחורה מושכלת עם תעודות, תפירה, מניקור, פדיקור", היא מתכוונת להעביר מסר הפוך הטוען שאפילו בנות הדור השני מדוכאות על ידי האפליה המגדרית היונקת מהתרבות המסורתית ומחוזקת על ידי האמהות הממשיכות לשעתק את תבניות הכוח וחוסמות את דרכן של בנותיהן לקידום ולהשכלה. כאשר מזל טוענת בלהט שהחתן האידיאלי לבתה הוא "גבר בלונדיני עם עיניים כחולות", היא יורדת לקהל, עוברת בין השורות ומחפשת אותו פיזית: "אין איזה אשכנזי מוסווה פה? אני מחפשת מישהו בלונדיני". לכאורה, משוכפלת כאן תבנית תרבותית גזענית "לבנה" בתוצר תרבותי שאינו "לבן" ומובעת השאיפה הכמוסה של ה"אחר" להיות "לבן", לכן הקהל משתף פעולה ולא מרגיש מאוים. אלא שהשעתוק מתבצע כאן במכוון, ומטרתו להביע ביקורת נגד ההפנמה המעריצה של הסטריאוטיפ האשכנזי.

המחאה מגיעה לשיאה בתמונת הסיום של המופע. לביתה של מזל מגיע סוכן מכירות של מוצרי ניקוי לבתי שימוש. הוא לא יפה, לא גבוה, אין לו עיניים כחולות והוא לא חכם, אבל הוא אכן אשכנזי! לכן מתאהבת בו נחמה נואשות ובאופן מיידי, בעוד מזל מגיבה באדישות. סצנת ההתאהבות מתוארת באופן אירוני וגרוטסקי, באמצעות מוזיקת רקע קיטשית ותנועה איטית של האוהבים זה לקראת זה, עד לכלל חיבוק ונשיקה. החתונה, שהיא לכאורה הסוף השמח של המופע, מלווה במוזיקה מזרחית, בשירה, בהשמעת צהלולים ובריקודי בטן. הסצנה, המייצגת רגעים מקובלים בחתונות בחברה הישראלית כיום, מזכירה בראש ובראשונה את המקור המקומי שלה, ולכן סוחטת מחיאות כפיים ושריקות מצד הקהל. אך דווקא רגע השיא מתפרק באורח גרוטסקי, ללא רחם, בריקוד החתן והכלה. היא, בחצאית לבנה קצרצרה, שבקושי עולה על גופה גדול הממדים, ובהינומה מצחיקה השמוטה על מצחה, והוא, בלבוש מרושל ובמבט מטופש, רוקדים בצעדים מגושמים, משוללי קצב, חן או תיאום. המופע מסתיים, אם כן, באקורד צורם המשבש ופורע את התמונה ההרמונית של החתונה המיוחלת.

המופע מחבואים שימש את קבוצת התיאטרון כמעבדה ליצירה ולהפצה של דימויים נשיים משתנים ודינמיים. הייצוג בו אינו מביע רצון להיטמע בתרבות הדומיננטית או להיפרד ממנה באופן נחרץ, אלא מסמן עמדה של קבוצת נשים מזרחיות עירוניות המבקשות לבנות את זהותן החברתית-התרבותית על פי הרכב אוטונומי של מגוון רכיבי תרבות ושואפות להתקבלות בתוך הקהילה כולה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לב-אלג'ם, שולמית, מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).

יעקב ורחל בתיאטרון אהל

מחקר

21.12.2018
יעקב ורחל בתיאטרון אהל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

יעקב ורחל בתיאטרון אהל, 1928

מאת ד"ר בוריס ינטין

 

ההצגה יעקב ורחל בתיאטרון אהל נחשבת לסמן דרך חשוב בהתפתחות התיאטרון העברי. היא הועלתה לראשונה ב-21 בינואר 1928 באולם התערוכה הישן בתל אביב ועוררה תהודה רבה בחיי התרבות של היישוב. למעשה היא הייתה הניסיון המעשי הראשון לתת מענה לקריאה "לבנות במה עברית, לא רק בעברית אלא עברית", כלשונו של המשורר יהודה קרני.

משה הלוי, מייסד תיאטרון אהל, ראה בו כלי ליצירת תיאטרון יהודי מקורי, שאותו ניסה לעצב בעיקר באמצעות העלאת מחזות תנ"כיים והיסטוריים. ההצגה התנ"כית הראשונה שביים הלוי הייתה יעקב ורחל, על פי המחזה בכי רחל, פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי קרשניניקוב. את המחזה קרא הלוי לראשונה עוד במוסקבה, בהיותו חבר הבימה. בספרו דרכי עלי במות הוא כותב שיבגני וכטנגוב הביא את המחזה לאנשי הבימה אחרי בכורת הדיבוק, בפברואר 1922, אבל הצעתו נדחתה על ידי רוב חברי הקבוצה. על פי הלוי, "למרות זה שהעלילה הייתה נאמנה לתנ"ך ובגלל זה גם מותחת, הנה היו הדמויות ופרטי ההווי נוצריים לגמרי". אם נבחן את ההגדרה הזאת לעומק, נגלה שאינה מדויקת. למעשה המחזה בכי רחל עוסק במצב האישה בחברה וקשור במידה מסוימת לפילוסופיה הפמיניסטית, אבל אין לו זיקה לאידיאולוגיה דתית כלשהי, כולל האידיאולוגיה הנוצרית.

קרשניניקוב, שחיבר את המחזה, שייך לזרם הליברלי בספרות הרוסית והקדיש לסוגיית מעמדן של נשים בחברה חלק ניכר מיצירותיו הרבות – ובהן בכי רחל (1911). המחזה כולל שלוש מערכות (בראשונה – המפגש בין יעקב לרחל; בשנייה – החתונה; ובשלישית – רחל מגיעה ליעקב כעבור שבע שנים) ומסתיים בזעקה הנואשת של רחל: "הו, תקולל לעולם התוגה השחורה שלי!" על פי קרשניניקוב, רחל היא הקורבן העיקרי של התרמית של לבן.

ב-1922, אחרי מותו של וכטנגוב, החליט הלוי לראשונה לנסות את כוחו בבימוי. לשם הניסוי הזה החליט לחזור למחזה בכי רחל שבזמנו נדחה על ידי הבימה, וכדי להתאים אותו לאידיאולוגיה של התיאטרון העברי הכניס בו שינויים מספר. קודם כול הוא שינה את שם המחזה ליעקב ורחל, ובכך שינה את זווית הראייה בעלילה: לא עוד טרגדיה על האישה המדוכאת על ידי החברה, אלא סיפור האהבה של יעקב אבינו ורחל אמנו. כדי לחדד את המסר הזה שינה הלוי את סוף המחזה: המערכה השלישית בנוסח שלו מתרחשת יום למחרת החתונה. שום ייאוש, שום זעקות. לבן מבטיח שבעוד שבע שנים ייתן ליעקב גם את רחל. יעקב מסכים.

אבל בכך לא תמו השינויים. הלוי גם הוסיף למחזה פרולוג המוקדש לחלום יעקב ואפילוג – סצנה של היאבקות בין יעקב למלאך האלוהים. האפילוג נגמר בקריאה של המלאך: "לא יעקב ייקרא עוד שמך, כי אם ישראל!" מבחינת הלוי, לפרולוג ולאפילוג הייתה משמעות חשובה ועקרונית מבחינת העמקת הצביון היהודי של ההצגה.

את המחזה בגרסתו החדשה תרגם מרוסית לעברית בנו שניידר, משחקני הבימה. לפי הרישומים ביומנו של הלוי, החזרות על יעקב ורחל החלו במוסקבה ב-5 בינואר 1923. חנה רובינא קיבלה את התפקיד של רחל, צבי רפאל היה יעקב. עוד רשם הלוי ביומנו, כי אחת ממטרותיו העיקריות היא לגלות את "הרוח והריח של התנ"ך" ולהעביר אותם לצופה:

 

טמפ [טמפו], דיקציה, טמפרמנט סגור פנימי, לפעמים מתפרץ, שקט אפי, שמש, חום, קרבת הטבע, קרבת אלוהים – אלוהים היה בעת בריאת העולם יחד עם האדם ולאט-לאט התרחק – והשמים והארץ מה שמקודם היה דבר אחד – נעשו שני דברים העומדים כנגד. איזה מרחק היה בין שמש והארץ בזמן יעקב?

 

לפי מיטב שיטת סטניסלבסקי, הלוי נתן לכל אחת מהדמויות "גרעין" של חיה או בהמה: ליעקב – צבי; לרחל – אילה; ללאה – עגלה; ללבן – תיש. כעבור שנה השלים הלוי עבודה על שתי מערכות, וב-8 בפברואר 1924 התכנסו חברי הנהלת הבימה לצפות בהן. לאחר הצפייה לא אישרה ההנהלה את המשך העבודה על ההצגה.

אבל המאמצים שהושקעו ביעקב ורחל במוסקבה לא היו לשווא. הלוי התכוון מלכתחילה להכניס את ההצגה לרפרטואר של אהל – על כך מעידים הרישומים ביומניו. העבודה על יעקב ורחל בתל אביב החלה ב-20 בנובמבר 1926, והלוי ניסה להעשיר את ההצגה בקולות אותנטיים של ארץ ישראל, בצליליה ובגווניה. ראשית הוא חיפש את נעימת הדיבור הארצישראלית המקורית. ד"ר יצחק אפשטיין – מחנך, חוקר השפה העברית ומומחה לפונטיקה – עבד עם השחקנים על היגוי נכון (כולל אותיות גרוניות) ועל נעימת דיבור מזרחית. כמו כן נשלחו השחקנים לבתי כנסת של עדות המזרח כדי שישמעו את נעימת הקריאה בתורה ויספגו לתוכם את המנגינה של השפה העברית. שחקני אהל גם נסעו למדבר ובילו יממה בקרב אנשי שבט בדואי כדי להיטיב לקלוט את הגיית האותיות הגרוניות ואת הופעתם של אנשי המדבר.

את העבודה עם השחקנים ניהל הלוי במתכונת המוסקבאית. רפאל צבי, שהצטרף לאהל זמן קצר לאחר היווסדו, עזר לו בתחום הבימוי וגם שיחק את יעקב – התפקיד שהועיד לו הבמאי עוד במוסקבה (אחרי שפרש צבי מאהל, ב-1929, קיבל את התפקיד זאב ברבן). החזרות על כל סצנה החלו בהכנת אטיודים, וכמובן, כל שחקן היה חייב למצוא את ה"גרעין" של תפקידו. הדבר בא לידי ביטוי בשפת גוף מיוחדת ובאינטונציות ייחודיות, המאפיינות את הדמות בהתאם ל"גרעין" שלה.

את המחזה תרגם עבור אהל אברהם שלונסקי, שגם ערך בו קיצורים רבים. התוצאה הייתה מחזה ששפתו קרובה ככל האפשר לסגנון התנ"כי, כמו שפתו של המחזה במקור הרוסי. שלונסקי גם הכניס לתרגומו פסוקים שלמים מהתנ"ך. אשר לסגנון התנ"כי, חיזוריו של קנז (שכם) אחרי רחל התבססו על שיר השירים, וההסבר של לבן את החלטתו להשיא את לאה ראשונה היה בסגנון הרשימות הגנאלוגיות שבמקרא. לדעת החוקרת קורינה שואף, שפת התרגום שמרה על האופי המקראי מצד אחד, ומצד אחר פושטה והפכה ללשון שתובן על ידי הקהל.

את המוזיקה להצגה חיבר שלמה רוזובסקי – מלחין ומוזיקולוג פורה שגם כתב ספר על טעמי המקרא. רוזובסקי הלחין את המוזיקה ליעקב ורחל ברוח טעמי המקרא, ובו בזמן ניסה לשלב בה את האופי המזרחי עם המוזיקה המערבית המודרנית של זמנו. לפי החוקרת רחל אהרוני, "המוזיקה שהלחין רוזובסקי שימשה אך ורק רקע להתרחשויות, ובהצגה לא היו או כמעט שלא היו שירים של ממש. על כל פנים למוזיקה היה מקום דומיננטי בהצגה. היא ליוותה את רוב הסצנות, ורוב הטקסט בפי השחקנים נשמע כרצ'יטטיבים מוזיקליים".

את התפאורה להצגה עיצב הצייר בוריס פוליאקוב עוד ברוסיה. הוא מעולם לא הגיע לארץ, אבל הלוי הביא עמו את הסקיצות, שעל פיהן יצר בתל אביב את התפאורה הצייר דוד שנדר. התפאורה נבנתה על רקע מסך אחורי צבעוני, שהתחלף ממערכה למערכה, ועליו נראה פעם מעין שביל מתפתל, ופעם חצי עיגול ענקי וכיוצא בזה. הבמה עצמה הייתה בנויה בכמה גבהים, ששיפועים קישרו ביניהם. משטחים אלה סימלו מקומות התרחשות שונים. בתמונת הפרולוג – חלום יעקב – סודרו במשטח גבוה במרכז הבמה, ללא סימטריה, גושים קוביסטיים, דמויי אבנים גדולות. במערכות המתרחשות בפדן ארם התנשאה על רקע המסך האחורי מפלצת ענקית גרוטסקית, דמוית ראש פר, שנועדה לסמל את פולחן האלילים. למרגלותיה היו מדרגות שהובילו למזבח מרומז, ומצדיה נראו גושים משוננים שעשו רושם של סלעים או של אוהלים.

אין ספק שבתפאורת ההצגה באה לידי ביטוי תפיסה אמנותית שרווחה באותם ימים בתחום הציור. חוקרת התיאטרון שלי זר-ציון מציינת, כי עיצוב הבמה יצר אף הוא קישור בין תפיסת המזרח לתפיסת ההווה המהפכני, כלומר ההווה המודרני המערבי. גם הצייר ראובן רובין ראה בתפאורה שילוב מוצלח בין סגנון מערבי ורוח המזרח: "אף על פי שהתפאורה ששורטטה ברוסיה ואורה אינו ארצישראלי, נשמר הפולקלור בריקודים, בתנועה, ברעש... ורוח הארץ מורגשת בכל אלה בחריפות גדולה". רובין גם הביע את דעתו כי יעקב ורחל הוא מחזה הארצישראלי הראשון וכי בו נפתחה תקווה חדשה לאמנות הבימה העברית.

ההצגה יעקב ורחל הייתה אוונגארדית לא רק מבחינת הסגנון האקספרסיוניסטי שלה. בעקבות במאים אירופאים ניסה הלוי לשלב בהצגתו תמונות מצולמות שהוקרנו על המסך. בפרולוג הוקרן מין סרט – "דיאפוזיטיבים של פנס קסם" – מעשה ידיו של הצייר נחום גוטמן. בהקרנה הצבעונית שלוותה במוזיקה היה ניתן להבחין בצורות של סולמות עולים ויורדים. כל המבקרים ציינו את ההקרנה כחידוש בימתי-טכני גדול. בהצגה גם נעשה שימוש מרובה ואקספרסיבי בתאורה.

​

 

העבודה על ההצגה יעקב ורחל נמשכה כשנה וחודשיים. בשנים הראשונות מילאו את התפקידים הראשיים בה רפאל צבי ולאחר מכן זאב ברבן (יעקב), יהודית ברקאית (רחל), חיים אמיתי ושמחה צחובל (לבן), לוסיה שלונסקי (לאה), יצחק סבו ואברהם נחתומי (קנז).

תגובות הקהל ומבקרי התיאטרון להצגה היו מעורבות. מצד אחד, רוב המבקרים שיבחו את היצירתיות של הבמאי ואת עבודתם של השחקנים, ומצד אחר, רבים העירו כי הלוי נסחף אחרי הצורה החיצונית של ההצגה והזניח את התוכן. את הניסיון לשחזר על הבמה את ההווי התנ"כי קיבלו רוב המבקרים בספקנות. כך למשל התרשם מההצגה מבקר הארץ ימיני, שכותרת מאמרו הייתה "ארכיאולוגיה ב'אהל'":

 

בהצגה יעקב ורחל, היוצאת מן הכלל בברק צבעיה ובקסם צליליה, והמעידה על השקעת מרץ וטיפול אמנותי במידה מרובה, אנו מוצאים גם מגרעות, שיש להעמידן בעיקרן על שתים, והן: עשית דרמה פלסתר וערטול המסורת העממית בפרט... נדמה שה"אהל" רצה הפעם לבטל בחדא מחתא את האכסיומה של האמנות הדרמטית, כי חוץ מקולות, תנועות, "העוויות", אורות, צללים וכל מיני להטים של הטכניקה הבימתית נחוץ לשתף עוד דבר אחד, שיש לו גם כן ערך חשוב, והוא – עצם המחזה גופו.

 

הסופר דוד מלץ ציין שצורת הביטוי, הפורצת מסגרות וצורות, היא שהפכה את ההצגה רלוונטית הן לתקופה שבה מתרחשת עלילתה, הן להווה שבו הוצגה. מבקר התיאטרון נ.ק. טען שאהל הצליח לשחזר על הבמה את האווירה הקדומה באופן אמין ומרתק. אמנם הוא נמנע מלהשתמש במונח "האווירה התנ"כית", אבל עדיין ניתן להסיק שלדעתו השיג הלוי את מבוקשו:

 

המחזה ריתק את המסתכל, שבה אותו בשלל גווניו וצליליו, והשאיר רושם עז בל ימחה מההווי הפרימיטיבי של דור קדום, ההווי המדברי... התוכן הדל רטט ונשם בשפע חיים וסערת און, הודות לכוח יצירתו של ה"אהל". יש מאין. הריטמוס מפכה בעוז בכל המחזה, מראשו ועד סופו. התמזגות שלמה של צלילים ותנועות. הפסוקים מספר בראשית, המשתלבים בתוכן בצורתם, אינם יוצאי דופן אלא זורמים כמעיין חי ועליז.

 

חיים נחמן ביאליק, כמו ימיני מעיתון הארץ, השווה את עבודתו של הלוי לחפירות ארכיאולוגיות. באופן כללי הביע המשורר הגדול יחס חיובי להצגה, אך הוא התחמק באופן אלגנטי ממתן תשובה ישירה לשאלה עד כמה מוצלח היה הניסיון של אהל להביא לבמה העברית את ההווי התנ"כי. את החסרונות של ניסיון זה הוא תירץ בזכות לטעות שיש לכל האמנים המתחילים, במיוחד לאלה שלמעשה רק לומדים את המקצוע ומגששים את דרכם. אבל מהמילים של ביאליק ניתן להסיק שהוא פקפק בדרכו של אהל ליצור תיאטרון עברי חדש, תיאטרון מקורי:

 

במלאכת החפירות תעבורנה לפעמים עשר שנים בלי אשר ימצא מאומה, אולם אחרי כן ימצאו שברי שיש אחדים, מחוסרי כל ערך בשוק, אבל מה רב שווים במדע לחקירת העתיקות. ככה עבד הלוי ביעקב ורחל. את מלאכתו התחיל עוד בהיותו במוסקבה, עד כי לבסוף יצר לנו שני קטעים חשובים: את לבן ואת החתונה. לבן הוא מין תערובת – תימני וערבי, טיפוס חזק ומעניין. כיבוש שני הוא – החתונה – על צליליה, תנועותיה, צביעה והטמפו שלה. את שואלת אותי מה יחסי לתערובת ספרות ותנ"ך? רואה אני את מלאכת ה"אהל" כסטודיו וכבית ספר, וכאן כשרות כל הדרכים, אם מטרתן ללמד את השחקנים ליצור ולהביע את האמת.

​

כך העריכו את הניסיון של תיאטרון אהל המבקרים שראו את ההצגה יעקב ורחל בארץ. הצייר והרקדן ברוך אגדתי הביע את ביטחונו בכך שבאירופה ינחל אהל הצלחה רבה; "שם מצפים למשהו חדש, לאומי", טען. ואכן, כעבור שש שנים, בקיץ 1934, כאשר יצא אהל לסיבוב הופעות בחו"ל, נדרשו מבקרי תיאטרון אירופאים לאותן שאלות. רבים מהם, יהודים הרחוקים מההווי הארצישראלי, היה קל יותר לשכנע בכך שהאקזוטיקה המזרחית שהעלה הלוי על הבמה מגלמת את רוח התנ"ך האמיתית.

כפי שכותב יהודה מוראלי בספרו Claudel metteur en scene, בפריז התרשמה הרקדנית המפורסמת אידה רובינשטיין מההצגה יעקב ורחל עד כדי כך שצפתה בה שוב ושוב (ההצגה הועלתה בפריז ארבע פעמים). רובינשטיין אף הציעה למלחין דריוס מיו (Milhaud) לכתוב לה יצירה תנ"כית. מיו אהב את "הפשטות הפרימיטיבית של ההצגה, את הכמעט פראות ואת הטעם האמיתי שלה". הוא הפנה את הצעתה של הרקדנית למחזאי הגדול פול קלודל (Claudel), שחודשיים לאחר ההופעה של אהל בפריז התחיל לכתוב מחזה בשביל "ריקוד הקדוש" של אידה רובינשטיין. המחזה, La sagesse ou la Parabole du Festin, היה מבוסס על ספר משלי ועל הברית החדשה: "סיבוב ההופעות של 'אהל' בפריז היה מקור לשיתוף פעולה בין הרקדנית למחזאי בעבודתם על הפרויקט הגדול של התיאטרון הדתי".

ההצגה יעקב ורחל נשארה ברפרטואר של תיאטרון אהל עד תחילת שנות החמישים של המאה העשרים. לפחות שני דורות של שחקני התיאטרון הספיקו להשתתף בה. במשך 25 שנים היא שימשה כרטיס ביקור של אהל, מעין סמל שלו. בהצגה זו ניסה הלוי לראשונה ליישם את עקרונות התיאטרון התנ"כי לפי ראות עיניו, והיא הציבה רף חדש לאהל בהמשך דרכו.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אהרוני, רחל, על הצגה יעקב ורחל בתיאטרון "אהל", 1978, עמ' 22. (ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי).

אהרונסון-להבי, שרון, בין זהות לאחרות בתיאטרון תנ"כי בישראל (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016).

הלוי, משה, דרכי עלי במות (תל אביב: מסדה, (1955.

הלוי, משה, יומנים (ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי).

הלוי, משה, נורמן, יצחק ורוזובסקי, שלמה, יעקב ורחל ב"אהל" (ירושלים: פיקובסקי, תרצ"א).

זר-ציון, שלי, המיתוס של המהפכה והאדם החדש: שיח מהפכני בתיאטרון הארץ ישראלי בשנות העשרים (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1999).

נורמן, יצחק (עורך), יעקב ורחל ב"אהל" (ירושלים: פיקובסקי, (1931.

קרשניניקוב, ניקולאי, יעקב ורחל (תרגום ועיבוד: משה הלוי ואברהם שלונסקי, כתב יד) (ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי).

שהם, חיים. "יעקב ורחל – בדרך ליצירת תיאטרון עברי ותרבות עברית מקורית בארץ ישראל", במה 119 (1990), עמ' 62–84.

Moraly, Yehuda, Claudel metteur en scene. La frontiere entre les deux mondes (Paris: Presses universetaires franc-comtoises, 1998).

יחזקאל מאלכסנדריה ויציאת מצרים

מחקר

21.12.2018
יחזקאל מאלכסנדריה ויציאת מצרים
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

יחזקאל מאלכסנדריה ויציאת מצרים

מאת ד"ר שרית קופמן-שמחון

​

יחזקאל הטרגיקון, מחזאי יהודי שחי באלכסנדריה ככל הנראה במאה השנייה לפני הספירה, כתב את המחזה היהודי הראשון הידוע לנו: יציאת מצרים. הטקסט ביוונית עתיקה לא שרד במלואו. 17 הקטעים שנשתמרו הינם בעלי ערך מיוחד: זוהי הטרגדיה ההלניסטית היחידה שהגיעה עד זמננו.

המחזה אקסגוגה ("הוצאה" ממצרים ולא "יציאה", כמקובל בעברית) הוצג כנראה בתיאטרון של אלכסנדריה. בין החוקרים שוררת תמימות דעים שעלילת המחזה הציגה באופן חלקי בלבד את סיפור יציאת מצרים המופיע בספר שמות: משה מספר שגדל בבית פרעה, מתוודע למוצאו העברי, מתחתן עם ציפורה, שומע את קול ה' מתוך הסנה הבוער ודורש מפרעה לשלח את עמו מעבדות לחירות. בעקבות סירובו של פרעה נופלות על המצרים עשר המכות, והעברים מצליחים לברוח, להגיע לים סוף ולעבור אותו. המחזה מתאר את הגעת בני ישראל למדבר: הם מגיעים לנווה מדבר פלאי ומתיישבים בו לבטח. עלילתו אינה ממשיכה לספר בארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר, לא מופיעים בה מעמד הר סיני ומתן תורה ואף לא כיסופים לארץ המובטחת. אלה מוטיבים ההופכים את הסיפור המקראי לאתוס מכונן של לאומיות ושל ברית בין העם לאלוהיו. בהיעדרם, מחזהו של יחזקאל משולל הקשרים לאומיים ותיאולוגיים.

על אף שיחזקאל הטרגיקון היה יהודי אדוק, הוא הצניע את המטרות ארוכות הטווח של בני ישראל בצאתם ממצרים: לכבוש את הארץ ולהקים בה ישות פוליטית ודתית עצמאית. היהודים שחיו במצרים במאה השנייה לפני הספירה היו צלע אחת במשולש עירוני שכלל את היוונים (השליטים), את המצרים (הילידים) ואותם (המהגרים). קתרין פריי מציינת, שהיחסים במשולש הכוחות באלכסנדריה לא היו מושלמים והרמוניים. רוחות אנטי-יהודיות נשבו באותה תקופה, ועל רקע זה היה המחזה נחוץ כמעין תעמולת נגד. דמותו של משה מצטיירת בו כגיבור העם וכחלק מהעבר היהודי המפואר. בכך תרם יחזקאל הטרגיקון לחיזוק הגאווה היהודית ולמאבק בנטייה להתייוונות בקרב יהודי אלכסנדריה. בה בעת, ייתכן שביקש להפריך ספקות באשר לנאמנות הקהילה למלכים השליטים מבית תלמי, שמא היו ליהודים שאיפות לאומיות, הקשורות בשטחי יהודה ובירושלים, שהיו אף הם בשליטה הלניסטית. יודגש, שמדובר בתקופת מרד החשמונאים, כך שאווירת החשד כלפי היהודים נבעה בין היתר מהתסיסה במודיעין. ייתכן שיחזקאל קטם את הנרטיב התנ"כי של סיפור יציאת מצרים בגלל אילוצים פוליטיים וקיומיים גם יחד. מניע נוסף לכתיבת מחזה חף משאיפות לאומיות היה העובדה שככלות הכול, העלילה מתרחשת במצרים - אמנם יותר מאלף שנים טרם זמנו של יחזקאל, ועדיין הוא מצא לנכון להימנע מכל רמז לחתרנות יהודית.

לאחר שנכבשה אלכסנדריה על ידי הרומאים והמרכז היהודי בה שקע, לא התקבל המחזה אצל אנשי יהודה, ממש כמו טקסטים אחרים שכתבו יהודי אלכסנדריה. על כן מלומדים הלניים, רומים ונוצרים, הם שתרגמו, עיבדו, ערכו ושימרו את הטקסט והשתמשו בו.

אלכסנדר פוליהיסטור (Polyhistor), סופר ומלומד יווני בן המאה הראשונה לפני הספירה, הוא שבחר, מסיבה לא ידועה, לשמר חלקים מהטקסט של יציאת מצרים במקורו היווני, הנמצאים בידינו. מאז נכונה למחזה קריירה בינלאומית מלאת הרפתקאות. במאות השנים הבאות זכה המחזה, כפי שפרסם אותו פוליהיסטור, להתייחסויות מצד מלומדים נוצרים: קלמנט (Clement) מאלכסנדריה בסוף המאה השלישית ציטט 29 שורות מתוכו בחיבורו סטרומטה. אצל אוובסביוס (Eusebius), בישוף קיסריה, במאה הרביעית לספירה, בספר ה-11 של הוכחת הבשורה (דמונסטרטיו אוונגליקה), מופיעים אותם 269 טרימטרים יאמבים אשר נשתמרו עד ימינו.

אולם הטקסט היווני כמעט נשכח בימי הביניים, עד שתורגם ללטינית ב-1448 על ידי גיאורגיוס טרפזונטיוס (Georgius Trapezuntius), ביוזמת האפיפיור ניקולאס החמישי, שגיאורגיוס היה מזכירו. בכך התאפשרה היכרות עם המחזה במערב בתקופת הרנסנס. לדוגמה, המלומד סיקסטוס מסיינה (Sixtus Senensis) - יהודי איטלקי שהתנצר, הצטרף למסדר הדומיניקני ועסק בתעמולה אנטי-יהודית בשליחות האפיפיור - ציטט את יחזקאל הטרגיקון ואת מחזהו כחיבור דרשני בנושא תנ"כי. באחד מחיבוריו הוא דן בפרשנויות שונות של התנ"ך ומכנה את יחזקאל "משורר טרגיקון יהודי".

הופעה נוספת של המחזה בהקשר אפולוגטי נרשמה בניאו-קלאסיקה הצרפתית, עת הכומר פרנסואה אדלן מאוביניאק (François Hédelin, abbé d'Aubignac) עשה בו שימוש לצורך הגנה על המחזה טרטיף מאת מולייר. בין השנים 1664 ל-1670 התנהל ויכוח מר סביב קומדיה זו. המלך לואי ה-14 החליט לאסור את המשך הצגתה, ומולייר נדרש לכתוב שתי גרסאות נוספות. מי שהתגייס לסנגר על המחזה היה הכומר אדלן, בעצמו משורר וארכיאולוג, שהכיר את הטקסט של יחזקאל הטרגיקון בגרסתו הלטינית. בחיבורו דיסרטציה על האשמת התיאטרונים, כהוכחה ניצחת לגישה ליברלית אפשרית בענייני במה, הביא אדלן את הטענה שחז"ל אמנם התנגדו למושב לצים, לתיאטראות ולקרקסאות, אך, כפי שניתן להיווכח מיצירתו של יחזקאל, לא התנגדו לכתיבת טרגדיות וקומדיות.

גולת הכותרת של המסע בזמן של יציאת מצרים הייתה במאה ה-19, כאשר אינטלקטואלים יהודים-גרמנים שייכו אותו לקנון היהודי. מי שתרגם את המחזה לגרמנית והביא אותו לתודעת חבריו בשנות השלושים של המאה ה-19 היה לודוויג פיליפסון (Philippson), מאנשי תנועת חוכמת ישראל (Wissenschaft des Judentums), חוקר לימודים קלאסיים שגם הוכשר לרבנות במסגרת התנועה הרפורמית שהייתה בראשית דרכה.

ב-1851 כתב על המחזה זכריה פרנקל, מי שייסד את הסמינר התיאולוגי היהודי של ברסלאו, וניסה ליישב את הכתיבה של יחזקאל הטרגיקון עם מדרשים רבניים בעת העתיקה ובתקופתו שלו. לדעתו, יחזקאל פירש את הרס מצרים בידי העבדים העברים כנקמה על שעבודם. פרשנותו דומה לזו התלמודית, המופיעה במסכת סנהדרין.

יעקב ילינק, הרב והדרשן המפורסם של בית הכנסת של לייפציג, כלל את הטקסט בין המדרשים שערך ב-1855. יתר על כן, הוא גם תרגם לראשונה את טקסט המחזה לעברית, בהתבססו על הגרסה הגרמנית של פיליפסון. ההיסטוריון היינריך גרץ, אף הוא פרופסור בסמינר של ברסלאו, התייחס למחזה יציאת מצרים בדברי ימי ישראל, במחצית השנייה של המאה ה-19. עוד היסטוריון ורב שכתב על היצירה היה לוי הרצפלד, שטען ב-1857 שהמחזה נכתב כדי לסבר את אוזני הציבור היהודי באלכסנדריה, שהעדיף לשמוע את סיפורי המקרא בתבנית קלאסית.

המחקר המדעי על יהדות אלכסנדריה החל רק ב-1865, כאשר יעקב פרוידנטל, פרופסור נוסף מקרב אנשי סמינר ברסלאו, ייסד את תחום לימודי היהדות ההלניסטית. פרוידנטל טען שיחזקאל ואחרים גילו עניין רב באירועי ההיסטוריה היהודית המקודשת, אם כי עשו זאת באמצעות תבניות ספרותיות יווניות.

יציאת מצרים תורגם לעברית בידי שלמה שפאן ב-1948 ופורסם בספרו של יהושע גוטמן הספרות היהודית ההלניסטית.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על המאמר:

Cofman-Simhon, Sarit, "From Alexandria to Berlin: The Hellenistic Play Exagoge Joins the Jewish Canon", in Edna Nahshon (ed.), Jews and Theater in an Intercultural Context (Leiden and Boston: Brill, 2012), pp. 23-36.

יחזקאל הטרגיקון, יציאת מצרים (תרגום שלמה שפאן, 1948), בתוך: יהושע גוטמן, הספרות היהודית ההלניסטית (ירושלים: מוסד ביאליק, 1963).

Free, Katharine B., "Thespis and Moses: The Jews and the Ancient Greek Theatre", in Shimon Levy (ed.), Theatre and Holy Script (Brighton and Portland: Sussex Academic Press, 1999), pp. 149-158.

Jacobson, Howard, The Exagoge of Ezekiel (Cambridge: Cambridge University Press, 1983).

Lanfranchi, Pierluigi, L’Exagoge d’Ezéchiel le Tragique: introduction, texte, traduction et commentaire (Leiden: Brill, 2006).

יוסף יורד קטמונה, 1972 / הצגה קהילתית

מחקר

21.12.2018
יוסף יורד קטמונה, 1972 / תיאטרון קהילתי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

יוסף יורד קטמונה, 1972

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

​

המופע יוסף יורד קטמונה מסמן את ראשית התיאטרון הקהילתי בישראל בכלל, ובפרט את התגבשות תיאטרון הנגד הקהילתי, שפרח בשנות השבעים של המאה הקודמת בכמה שכונות בפאתי ירושלים ותל אביב. אריה יצחק, שחקן תיאטרון מוערך, עזב במפתיע את התיאטרון הממוסד כדי לביים תיאטרון חברתי עם נוער בשכונות. את המופע יוסף יורד קטמונה יצר ב-1972, בשכונת קטמון ט' בירושלים, יחד עם 12 צעירים מקומיים: שלמה וזאנה, משה צלח, ימין מסיקה, אלי חמו, ויקטור חג'אג', יעקב חג'אג', גני אלפסי, ציון אלפסי, דוד אוחיון, מאיר אוחיון, מכלוף חזן ושלמה גבאי. כמו כן השתתפו במופע המתופף מאיר שטרית והגיטריסט דני קלי.

יצחק הפעיל את הקבוצה על ידי אימפרוביזציות, משחקי תיאטרון, תרגילי משחק ותרגילים גופניים בזוגות ובקבוצות. התהליך היצירתי נמשך כשמונה חודשים ובמהלכם נאספו חומרים מקומיים מחיי היומיום, שהוקלטו ונערכו לצורך הכתיבה. יצחק הציג בפני השחקנים את הרעיון הבסיסי למחזה: יוסף, גיבור הדרמה, הוא נער חסר סיכוי מן הקטמונים שגורלו נחרץ וחלומותיו נועדו להתנפץ. בשלד העלילה שולבו גם טקסטים שכתבו המשתתפים עצמם, שכן יצחק הבטיח שכולם יקבלו תפקיד וביקש מכל אחד לכתוב טקסט לעצמו.

המופע נקרא יוסף יורד קטמונה ובהתאמה נבחר שמה של קבוצת התיאטרון, אוהל יוסף. הבחירה בשמות אלה לא הייתה מקרית: בתרבות היהודית המזרחית נודע מקום נכבד לדמותו של יוסף, שנחשב לצעיר הבנים, לחביב האב ולבר מזל, המצליח בסופו של דבר לצאת ממעמקי הבור ולעלות לגדולה. יצחק וקבוצתו פירקו את המיתוס של יוסף והרכיבו אותו מחדש במהופך בתוך ההקשר המקומי, במחזה שמתאר באופן מסוגנן ופרובוקטיבי את סבלות השכונה: עוני, אלימות, סמים, צפיפות ופשע. במרכזו הוצב יוסף כדימוי רדיקלי אלטרנטיבי, שחושף את המערכת הממסדית אשר שברה את גופו ואת רוחו של יוסף מהשכונה ברגל גסה ודורסנית. ימין מסיקה היה יוסף המקומי, צעיר שחולם על חיים טובים מחוץ לשכונה ומחליט לעזוב, אולם חבריו, שכניו ואפילו בני משפחתו מסרבים לתת לו ללכת. שלמה וזאנה, בתפקיד התובע, וכל שאר השחקנים, בתפקיד חבר המושבעים, שופטים את יוסף, החולם הבלתי נלאה: "תארו לעצמכם את כל המדינה חולמת – מה היה קורה אז?... אי-אפשר לצאת מקטמון, אתה נולדת בפח זבל ואתה תמות בפח זבל". הדימוי של בית המשפט מסמל את עבודת ההגמוניה ואת האופן שבו היא מחלחלת לתודעת המוחלשים – הם עצמם מענישים את מסיקה ומשליכים אותו לפח אשפה גדול. השימוש בפח האשפה אינו מקרי: הוא מסמן לכאורה עזובה במובן המילולי, כפי שקטמון ט' תוארה בכתבות עיתונאיות רבות כשכונה מוזנחת, שהאשפה נערמת בה בכל פינה. פח הזבל, כאביזר בימתי, ישוב ויופיע לאורך השנים במופעים קהילתיים במקומות שונים ויצבור עוצמה כדימוי מרכזי למבנה הנפשי החבול של המזרחים, תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.

יוסף מצליח לצאת מהפח. הוא חי בשלווה מחוץ לשכונה, מחופש לערבי, עד שהוא נתפס בידי חוקרי משטרה המחפשים את רוצחו. אף שהוא חושף את זהותו האמיתית ומנסה להעמיד את החוקרים על טעותם, יוסף מושלך לכלא ושם נאנס באכזריות. לבסוף הוא מכריז שאינו יוסף ולא משה ואף לא ישו – אין הוא אלא נער חולם מקטמון. חבריו מרימים ונושאים אותו כפי שנשאו את ישו הצלוב, וכולם שרים: "אנו ילדי קטמון".

יצחק ביים את המחזה באופן מסוגנן על פי עקרונות התיאטרון האלטרנטיבי האנטי-ריאליסטי. השחקנים נקראו על הבמה בשמותיהם האמיתיים ולבשו חליפות חומות מחויטות ומהודרות. על פניהם עטו מסכות לבנות בוהקות דווקא כאשר ביצעו קטעים קבוצתיים בתפקידי עצמם, והיו גלויי פנים כאשר שיחקו לסירוגין דמויות שונות. מסיקה היה שונה מכולם: הוא עטה על פניו מסכה שחצייה אדומה וחצייה לבנה. על הבמה הריקה ניצבו בחצי גורן 12 פחי אשפה בעלי מכסה בצבע כסף, ועל כל פח נרשם במכחול, בצבע כחול, שמו האמיתי של השחקן. המופע הורכב מתמונות סמליות אשר, לפי יצחק, הציבו "דיוקנאות של מצבים" שנקשרו זה לזה באמצעות קטעי שירה מלווים בגיטרה. על פי מסורת התיאטרון האלטרנטיבי, השחקנים השתמשו בכל החלל ונעו מהבמה אל תוך הקהל ובחזרה לבמה. בשלב מסוים המטירו לעבר הצופים לחם שחור ולחם לבן וביקשו מהם לקרוא במקהלה שוב ושוב: "לחם שחור", "לחם לבן". המופע הסתיים בדיון שחיזק את המסר כי התיאטרון הקהילתי אינו משמש רק לביטוי עצמי אלא בעיקר למטרות חברתיות-פוליטיות. המופע עלה לא רק בשכונה אלא גם בתיאטרון החאן, שם היו רוב הצופים אשכנזים מהמעמד הבינוני, שלא הכירו את החיים בשכונות והגיבו בצחקוקי מבוכה ואי-נחת. עם זאת, לאחר המופע, בעקבות הדיון שהתקיים עם השחקנים על חיי המצוקה בשכונה, השתכנעו הצופים לחתום על עצומה לפתרון בעיית הדיור בקטמון ט'.

סצנת האונס אמנם הוצגה באורח מסוגנן, אך בכל זאת עוררה תגובה חריפה מצד הצופים בקטמון, שטענו כי המופע מוציא לשכונה שם רע עוד יותר משיש לה. הוויכוח המר בין השחקנים לבין חלק מהקהל המקומי גלש מן האולם אל הזירה הציבורית, כאשר נציגי העירייה, ובעיקר הדתיים, שהתאכזבו מהמופע המרדני, דרשו להוציא ממנו את הסצנה ההומוסקסואלית. יצחק סירב, אך לבסוף נאלץ לוותר וזמן קצר לאחר מכן עזב את הקבוצה. לאחר עזיבתו נותרו השחקנים ללא מנהיגם, אולם המשיכו לנהל את התיאטרון בעצמם ולהופיע ברחבי הארץ. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הפסיקה הקבוצה באופן זמני את הפעילות התיאטרונית ופנתה לפעילות חברתית למען השכונה, שהתפתחה לתנועה חברתית בשם "אוהל יוסף". התנועה התרחבה עם הזמן והפכה לתנועת האוהלים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-קדמא, עמנואל, "יוסף ואחיו מהקטמונים", ידיעות אחרונות (9 במאי, 1973).

לב-אלג'ם, שולמית, מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).

מילר, לואיס, "תיאטרון וקהילה: 'אוהל יוסף'", במה 65-64 (1975), עמ' 77-69.

מילר, לואיס, "יצירתיות וזהות", במה 74-73 (1977), עמ' 89-85.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>