Cet ouvrage est consacré au cinéma d'auteur israélien, mouvement nommé la Nouvelle Sensibilité et à son évolution dans les années 60 et 70.
 

Il étudie les aspects esthétiques et thématiques de cette cinématographie, l'influence du cinéma d'auteur européen, notamment de la Nouvelle Vague française, ainsi que certains aspects économiques (méthodes de financement et de production).
 

Les films de la Nouvelle Sensibilité sont analysés comme une réaction au cinéma de propagande sioniste d'une part, et au genre de la comédie populaire "orientale" d'autre part.

Ariel Schweitzer, docteur en recherche cinematographique et audiovisuelle de l'Universite de la Sorbonne Nouvelle, est charge de cours a l'Universite de Tel-Aviv. Specialiste du cinema israelien, il a collabore a diverses revues en Israel (׳Cinematheque, Films) et en France (Cinemaction, Hommes et Migrations).

עד סוף המאה הקודמת נדמה היה שאין בתיאטרון הישראלי ז׳אנר כה רווח אך גם כה לא מוערך כמו הז׳אנר התיעודי. הוא היה ז׳אנר החותר לאמירות ישירות ופשוטות, אך הפשטנות - כפי שהבינו, למרבה הצער, לא רבים - הייתה ממנו והלאה.

הוא היה ז׳אנר המזוהה יותר מכל סוגה אחרת עם התיאטרון הישראלי, אך העיתונות הטביעה על מצחו אות קלון: הוא לא תיאטרון. הוא עיתון! הוא היה.

כי מתחילת המאה ה-21 התיאטרון התיעודי כמו הלך והתפוגג מעצמו. ספר זה מציע קריאה חדשה של הצגות תיעודיות בתיאטרון העברי, לאו דווקא מתוך מגמה לשכנע את קובעי הטעם לשנות את עמדותיהם. שהרי, עתה כבר אין בכך עוד טעם.

המציאות עשתה את שלה.

מצד שני, אולי עכשיו, ממרחק הזמן שנוצר בין גילויין האחרונים בשלהי המאה הקודמת לבין ימינו אלה, הגיעה העת לבחון מחדש את החותם שהטביע בבמה העברית. ולהתבונן באורח אינטגרטיבי בעלייתו, בהתפשטותו ובירידתו.

חיים נגיד הוא מחברם של שלושה ספרי שירה, רומאן, שני ספרי עיון, ספר ילדים ושני מחזות. זהו ספרו העשירי הרואה אור דפוס.

יליון יג' של כתב העת מכאן עוסק ב"אתיקה ואחריות בקולנוע הישראלי" וכולל 8 מאמרים על סרטים ישראליים דוקומנטריים ובדיוניים;

מאמר מתורגם מאת חוקר הקולנוע התיעודי ביל ניקולס עם הקדמה מאירת עיניים מאת רז יוסף; וראיון עם הקולנוען רם לוי, חתן פרס ישראל משנת 1993.

רעיה מורג עוסקת באתיקה של המבט הקולנועי, ובהימנעות הסרטים הישראלים והפלסטיניים מהצגה חזותית של דם ורסיסי גופות נפגעי טרור, כניסיון להרחקת הבזות וביטוי לטראומה ולאי לקיחת אחריות.

שמוליק דובדבני חוקר את רגשי האשמה הבלתי פתירים הרודפים את הנפש הישראלית כפי שהם עולים מתוך סרטי לבנון, ומצביע על השימוש באנימציה בואלס עם באשיר כאמצעי להתנערות מאחריות ולהצגת הגיבור הישראלי כקורבן.

בועז חגין דן בסרטו של דן לרנר ימים קפואים, ובאופן בו הסרט מערער על הדיכוטומיה שבין חפות לאשמה באמצעות הז'אנר של סרטי אימה.

מלכוד האשמה הוא גם נושאו של איתי חרל"פ שדן בסדרת הטלוויזיה פרשת השבוע, ובגיבור הישראלי שנמצא תמיד אשם, תמיד מקריב, תמיד מסתבך בסיפור העקדה, ועם זאת הוא גם קורבן של התנהלות שנעשית בשמו וללא ידיעתו.

ג'אד נאמן ויעל מונק עוסקים בהשפעה של הבחירה בז'אנר של ריאליזם פנטסטי בסרטו של רפי בוקאי אוונטי פופולו על אתיקה מוסרית ופוליטית.

רז יוסף חוקר את היחסים בין טראומה, מגדר ואתניות בסרט אור של קרן ידעיה, ומנתח את האופן שבו האסטרטגיות האסתטיות הקולנועיות היחודיות שלו מאתגרות את הצופה לקחת אחריות אתית לדיכוי של הגוף המזרחי.

ענת זנגר מנתחת ארבעה סרטים המתרחשים באזורי גבול (שדות תעופה, מחסומים) ואף היא בוחנת את הדרך בה המצלמה מאתגרת את הגבול הפיזי המפוקח על מנת להשיג גישה לפניו של "האחר".

 נורית גרץ וגל חרמוני דנים בשאלות מוסריות הקשורות לטראומת ה"נכבה" הפלסטינית באמצעות מעקב אחר מוטיב הבוץ ביצירות ספרות וקולנוע על מלחמות ישראל.

הטקסט המתורגם של ביל ניקולס והמסה של רז יוסף על אתיקה בקולנוע התיעודי עוסקים בתפקיד ובמשמעויות של המבט בקולנוע התיעודי ובמחויבותו לחקר סוגיות אתיות.

במישור הזה מתנהל גם הראיון עם רם לוי שערכו חברי המערכת הצעירה ואשר חותם את הגיליון. לוי משתף את הקורא בדילמות המוסריות ובמחויבות החברתית והפוליטית העמוקה שהוא מביא לסרטיו.