הוא הלך בשדות, תיאטרון הקאמרי, 1948. צילום: ש' אלכסנדר

מחקר

21.12.2018
חנה מרון, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

חנה מרון, ביוגרפיה

מאת פרופ' דן אוריין

 

חנה מרון (2014-1923) החלה את מסלול חייה כשחקנית מוקדם. היא הייתה ילדת פלא וכבר בגיל ארבע הופיעה בהצגות תיאטרון ילדים, בסרטים ובתסכיתי רדיו בברלין. חייה המקצועיים האינטנסיביים נמשכו יותר מ-83 שנה. ב-1933 עלתה מרון לארץ ישראל, שיחקה מעט ולמדה בסטודיו של תיאטרון הבימה. במלחמת העולם השנייה התנדבה ליחידת הנשים של הצבא הבריטי ושירתה בה שנתיים, לפני שהצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית. ב-1945 חברה למקימי התיאטרון הקאמרי. תחילה הופיעה בתפקידי משנה, והתפקיד הראשון שהקנה לה את מעמדה המיוחד בתיאטרון הישראלי היה זה של מיקה בהוא הלך בשדות (מאת משה שמיר, 1948). מכאן ואילך הפכה לאחת השחקניות המרכזיות בתיאטרון הישראלי, שיחקה בתפקידים רבים וחשובים, לימדה וגם ביימה.

חנה מרון (2014-1923) החלה את מסלול חייה כשחקנית מוקדם. היא הייתה ילדת פלא וכבר בגיל ארבע הופיעה בהצגות תיאטרון ילדים, בסרטים ובתסכיתי רדיו בברלין. חייה המקצועיים האינטנסיביים נמשכו יותר מ-83 שנה. ב-1933 עלתה מרון לארץ ישראל, שיחקה מעט ולמדה בסטודיו של תיאטרון הבימה. במלחמת העולם השנייה התנדבה ליחידת הנשים של הצבא הבריטי ושירתה בה שנתיים, לפני שהצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית. ב-1945 חברה למקימי התיאטרון הקאמרי. תחילה הופיעה בתפקידי משנה, והתפקיד הראשון שהקנה לה את מעמדה המיוחד בתיאטרון הישראלי היה זה של מיקה בהוא הלך בשדות (מאת משה שמיר, 1948). מכאן ואילך הפכה לאחת השחקניות המרכזיות בתיאטרון הישראלי, שיחקה בתפקידים רבים וחשובים, לימדה וגם ביימה.

 

חנה מרון (מיקה) ועמנואל בן-עמוס (אורי) בהוא הלך בשדות (התיאטרון הקאמרי, 1948). צילום: ש' אלכסנדר

 

מתחילת הופעותיה על הבמה ניכרה אצל חנה מרון יכולת קומית נדירה. היא פנתה ישירות לקהל, הצליחה בכך ונהנתה מהצלחתה ומהדיאלוג שפיתחה עם הצופים. מרון אמנם שיחקה בתפקידים רבים, בהם גם של דמויות מהדרמה ומהטרגדיה, ובכל זאת נדמה (ונמצא בעיתונות "וידויים" כראיות לכך) שהיא עצמה נהנתה במיוחד מתפקידיה הקומיים. בקומדיה, או בז'אנרים אחרים המקורבים לה, פונים השחקנים ישירות לקהל. פניות ישירות אלה "מעלות" את הצופים על הבמה או "מורידות" אליהם את השחקנים. מרון העידה על עצמה: "ה'אנטומיה' של הצחוק מעניינת אותי מאוד. אני עושה הרבה ניסיונות לאורך ההצגות". גם לתפקידיה הרציניים היא הביאה לעתים איכות קומית, שעשויה לפרוק מתחים בזמן ההצגה.

כבר בתפקידיה הראשונים של מרון (חנה'לה כפי שכונתה) ניכרה היכולת המיוחדת שבאמצעותה הביאה רעננות, חיות וחידוש לבמה העברית, שסבלה לפני כן מעודף רצינות "מקודשת" ומיתר פאתוס. לכך הוסיף דימוי המיניות, שהיה מרכיב באישיותה הבימתית.

הסופר והמחזאי משה שמיר העיד בחיבה ובשעשוע על צפייתו הראשונה במרון בתפקיד מיקה בהוא הלך בשדות: "פתאום תפסתי עצמי כשאני בולם בקושי גיחוך מתפרץ. מבין הדמויות הבודדות שהיו פזורות באולם עלו קולות צחוק. האם כתבתי קומדיה? זהו מה שלימדה אותי חנה'לה, מה ששיקעה בדמות, או אולי מה שהוציאה ממנה: שמחת החיים הטבעית של מיקה, כוח החיים הבלתי נכנע שלה".

כישרונה הקומי מצא ביטוי בין השאר בגילום נשים בהצגות שייקספיריות – רוזלינד בכטוב בעיניכם (1955), מריה בהלילה השנים-עשר (1959) וביאטריס במהומה רבה על לא דבר (1963), וגם בהצלחתה בתפקיד לייזה דוליטל בפיגמליון (מאת ג'ורג' ברנרד שו, 1954) או ליידי ברקנל בחשיבותה של רצינות (מאת אוסקר ויילד, 1993). לא פחות חשוב היה תפקיד הדודה חנה בסדרת הטלוויזיה קרובים, קרובים (1983), שהפכה אותה לדמות מוכרת ופופולרית גם אצל קהלים שאינם צופים בהצגות תיאטרון.

חייה המקצועיים של חנה מרון לא הוגבלו רק לתפקידים מעולם הקומדיה. היא שיחקה בהצלחה בטרגדיות כמו מדאה (מאת סנקה, 1971), זאת אחרי פיגוע חבלני בנמל התעופה במינכן ב-1970, שבעקבותיו נקטעה רגלה. וחשוב במיוחד - מרון גילמה גם את שלושת תפקידי הנשים המרכזיים במחזותיו של הנריק איבסן – נורה בבית הבובות (1959), הדה בהדה גאבלר (1966) וגברת אלוינג ברוחות (1989).

בניגוד מסוים לרושם הקליל שעשוי להיווצר מהופעותיה הקומיות, מרון הייתה שחקנית למדנית, חרוצה וקפדנית. לעבודתה על הדמויות שגילמה הקדימה תהליך לימוד. כך תיארה את תהליך העבודה שהקדים את גילום דמותה של הדה גאבלר, המציבה חידה קשה בפני במאים ושחקנים:

התחלתי לעבוד על הדה גאבלר זמן רב לפני שהתחילו החזרות... קראתי את המחזה וקראתי הרבה חומרי רקע... יותר מכל דמות אחרת לבשה הדה גאבלר פרצוף אחר אצל כל מפרש (נציגת האמנציפציה, לסבית וכל שאר הווריאציות). ברגע מסוים, ריבוי פירושים זה נראה לי אבסורדי. הנחתי אפוא לחומר... כשהתחלתי לקרוא את המחזה עצמו... גיליתי שהמפרשים צדקו... בכל משפט במחזה צצה הדה אחרת, ולמעשה יש בהדה משהו מכל מה שקראתי עליה.

פרשנותה לתפקידים הקלאסיים לא הצטמצמה לטקסט, אלא היא פנתה גם לקונטקסט, לזמן חיבורה של ההצגה. על דמותה של אליזבת מלכת אנגליה במחזה של פרידריך שילר מרי סטיוארט אמרה:

היא מיזוג של גולדה מאיר, אוויטה פרון ומרגרט תאצ'ר. אישה מודרנית שיש לה, כמו לכל אישה מודרנית, בעיות נפשיות לא קלות – ובעיקר בעיות של אבא ואמא. תאר לך להיות הבת של הנרי השמיני ושל אן בוליין – זוהי אותה אן בוליין שראשה נערף במצוות בעלה. היא הייתה גם אישה עם בעיות מיניות לא-קלות ("בתולת הברזל") שהנישואים היו לה חלק מהמשחק הפוליטי. יחד עם זאת... בימיה חזרה בה אנגליה מהעידן הפוריטני. שייקספיר חי ופעל בימיה, מה יכול לצאת יותר מודרני מזה?!

בישראל נחשבה חנה מרון לסלבריטי: מישהו שאנחנו מכירים גם מחוץ לתיאטרון ויש לו תכונות מסוימות השומרות עליו בתודעת הקהל לאורך זמן (אבל לא לנצח). הסלבריטי ניזון לפיכך מהכרה ציבורית, שאינה תמיד פרי היכרות עם תפקידיו בתיאטרון. למרכיבים אלה כדאי לצרף גם את תפקידיו הידועים של השחקן הסלבריטי בעבר ו"ציטוטים" מהם, ובעיקר את הרשמים שנשמרים בזיכרון הצופים ממשחקו. במקרה של מרון, מצטרפים כאן תפקידיה בעבר, איכות הקול המיוחדת שלה, הציניות שאחדים מהמבקרים מצאו בדרכי ביטויה והדמויות שגילמה.

בשונה משחקנים אחרים שהסלבריטאות קיבעה את דמותם בזיכרון הקולקטיבי וחרצה את גורל ליהוקם לתפקידים מוגדרים ומוגבלים, מרון שמרה על חירותה האמנותית. ב-1985, שנתיים לאחר שנקלטה בזיכרון הצופים כדמות טלוויזיונית קומית, גילמה ביוזמתה את ויני במחזה של סמואל בקט ימים טובים - מונולוג של אישה, שקבורה במערכה הראשונה עד מותניה ובמערכה השנייה עד צווארה. זהו אולי אחד התפקידים הקשים ביותר למשחק בתיאטרון. מרון הבינה את ההצגה כפרטיטורה, עם רבדים רבים של מחשבה פילוסופית, כמעט מופשטת. עם זאת, היא הצליחה לקשר בין הדימוי החריף של בקט לביוגרפיה האישית שלה – לאמה, שהיגרה לישראל מגרמניה ועד מותה לא הייתה מאושרת ונשארה "תקועה", ולמאבקיה המקצועיים כשחקנית "חופשייה".

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, "'חנה מרון כ'סלבריטי' ב'רחם פונדקי'", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994), עמ' 102-93.

בר-קדמא, עמנואל, "אותה הדמות, אותה שחקנית ועשרים שנה באמצע", ידיעות אחרונות (16 בדצמבר, 1981).

לפיד, שולמית, רחם פונדקי (תל אביב: אור-עם, 1990).

מנור, גיורא, "מטראולוגי-ארכאולוגי-מנדטורי-תנ"כי", על המשמר (18 ביוני, 1990).

ענבר, רחל, "מבית היוצר: עם חנה מרון", במה 36 (1968), עמ' 57-50.

פוקס, שרית, "עושים שריר לעולם", מעריב (1 במרס, 1985).

קינר, גד, "'מה כתוב פה?' חנה מרון ותפקידי הנשים האיבסניות שלה", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994), עמ' 47-31.

רוקם, פרדי, "קולה של השחקנית חנה מרון", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994) עמ' 70-67.

שמיר, משה, "מיקה", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994), עמ' 105-103.

Ben-Zvi, Linda, "Hanna Marron interviewed by Linda Ben-Zvi", Women in Beckett, Performance and Critical Perspectives (Urbana and Chicago, University of Illinois Press, 1992), pp. 41-46.

חברון / תמיר גרינברג

מחקר

21.12.2018
חברון / תמיר גרינברג
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

חברון מאת תמיר גרינברג

מאת פרופ' ישראל המאירי

 

המחזה חברון מאת תמיר גרינברג הועלה בהפקה משותפת של הבימה ותיאטרון הקאמרי ביוני 2007, בבימויו של עודד קוטלר. בהצגה השתתפו שחקנים ערבים ויהודים, בהם מכרם חורי, קלרה חורי, יוסף סוויד, אלון דהן, נינה קוטלר ואחרים. עלילת המחזה עוסקת בעימותים אלימים בין מתנחלים, חיילים ופלסטינים בחברון של ימינו, והצגתו בימים שלאחר האינתיפאדה השנייה עוררה תגובות מעורבות. בצד ההערכה לייחודו של המחזה עלו הסתייגויות אמנותיות ופוליטיות - משני קצות הקשת הפוליטית.

מחבר המחזה, תמיר גרינברג, הוא משורר, וחברון מתייחד בצירוף של קונפליקטים פוליטיים בוערים עם סגנון פיוטי ואלמנטים מיתיים. הוא נפתח בסגנון קלאסי, בסצנת פרולוג, שבה מופיעות הדמויות אמא אדמה, יום אביב ויום כיפור, ודמויות נוספות לא-ריאליסטיות המייצגות טבע ומיתוס. אמא אדמה אומרת:

 

האל ברא אותי כדי להיות מרעה חיים,

ולהצמיח שדות חיטה אשר יתכופפו ברוך ברוח.

נבראתי להיות מיטה לאוהבים, כר של חלום

למשוררים, אך זה חודשיים שבלי הרף

אני מחבקת עוד ועוד מתים אל תוך חיקי.

הם מביאים אלי מתים ששפתיהם עוד לא נשקו אישה,

ואחרים, שחור כהה קרוע בחזם,

הם מביאים אלי מתים שעיניהם קודחות,

וכאלו שידם עוד לחוצה אל האקדח.

​

דברים אלה ממחישים כבר בפתיחה את ייחודו הסגנוני ואת התכוונותו האידיאולוגית של המחזה: אמא אדמה (שמקושרת לדמטר, אלת האדמה במיתולוגיה היוונית, ולדמויות נשיות מיתיות בדרמה הקלאסית כמו טיטניה, מלכת הפיות והיער בחלום ליל קיץ של שייקספיר, ו"הלבנה" בחתונת הדמים של לורקה) מוחה על הפרת הסדר הקוסמי הטבעי שגורמת האלימות הפוליטית, וביטויה העיקרי הוא קטילתם של גברים צעירים, במקום שיחוו אהבה ופריון. לקראת סיום המחזה מענישה אמא אדמה את חברון האלימה במעין רעש אדמה ובסירוב לקבל לקרבה את גופות הנרצחים משני העמים.

בעלילה המרכזית הפוליטית של חברון מופיעות על הבמה דמויות של מתנחלים, פלסטינים וחיילים, וכולם עוסקים במגוון סוגי האלימות וההתאכזרות שמזמנת עיר האבות והמחסומים. הדרמה הפוליטית מתחילה בירייה: חליל, בנו של כנעאני, ראש עיריית חברון, יורה לעבר בעז מימון, המושל הצבאי, ומהירי נהרג יותם, בנו הצעיר. נקמתו של אליאב, בכורו של המושל, מביאה למות תינוקו של חליל וגוררת את רציחתו של הנוקם בידי חליל עצמו, את מותן האלים של רוב הדמויות במחזה ואת העלאתה של העיר כולה באש.

מעגל הדמים חסר התכלית והמוצא בחברון העלה השוואות עם הדרמה של חנוך לוין, למשל הילד חולם (1993), ובעיקר רצח (1977). העלילה המוקצנת, המבנה האפיזודי והדיאלוגים המשלבים, שפת יום-יום ופיוט, מזכירים את סגנונו של לוין. כך גם השילוב של סצנות אכזריות עם אלמנטים של מיתוס ופולחן, המצביע, כמו אצל לוין, על השפעת תיאטרון האכזריות של אנטונן ארטו. אך בניגוד ללוין, העושה שימוש נרחב באירוניה ובגרוטסקה ומציג את הפוליטי כאבסורד, גרינברג יוצר דרמה ברוח קלאסית, שבה הוא מבקש לחשוף את המקורות הקמאיים והריטואליים של הטבע האנושי, גם, ובעיקר, בהיבט הפוליטי.

שרשרת האלימות בחברון, הנפתחת בידי חליל (שמו כשמה הערבי של העיר, אל-חליל), מגיעה לשיאה בעימות שלו עם אליאב, הנער חובש הכיפה, שרצח את בנו. היחסים בין שני הגברים הצעירים מעצימים ומייצגים את האיבה בין שני העמים המאכלסים את העיר. סצנת המפגש האלים מעוצבת כתיאטרון אכזריות, כששני הצעירים שפעולותיהם הציתו את הסכסוך, בני משפחות שכנות-יריבות, חותרים לריטואל של דו-קרב סופי רצחני, שבו מתגלות קרבה ואפילו אינטימיות ביניהם. בכך הם מהדהדים הן את קין והבל, הן את אדגר ואדמונד, האחים היריבים בטרגדיה השייקספירית המלך ליר.

במקביל לעימות הגברי האלים מעלה המחזה את קינת האמהות השכולות, שילדיהן נרצחו על ידי השניים - רניה, אשתו של חליל, ורחל, אשתו של מימון. שתיהן נושאות את בניהן העקודים בזרועותיהן כאות מחאה. מולן ניצבת האם הגדולה, אמא אדמה, המסרבת לקבל אל חיקה את הבנים שלא נקברו במועד, ובכך נותנת את האות להרס העיר.

בחברון ישנה גם עלילת משנה בנוסח רומיאו ויוליה: קשר מתרקם בין איילה מימון ומהדי כנעאני, ילדי המשפחות היריבות; איילה היא בתו של המושל היהודי של חברון, מהדי הוא בנו של ראש העיר הערבי המודח. על הקשר המודע לטרגדיה השייקספירית מצביע מעמד המפגש בין השניים סמוך לסיום המחזה. על פי הוראות המחזאי, שבוצעו במדויק על הבמה (באופן שהבליט את עיצובה האליזבתני: רקע אחיד מעוטר עם כניסות משני הצדדים), מהדי ניצב ב"חצר שלפני בית מימון. לילה... מביט אל החלון... אור נדלק בחלון... איילה מציצה מהחלון". העמדה זו מתייחסת כמובן לסצנת המרפסת הנודעת מתוך רומיאו ויוליה - במידה של אירוניה, בשל תמימותה של הנערה הדתייה ו"פיגורו" של מהדי ("לוקה בשכלו", על פי הגדרת המחזאי). הקשר בין שני הצעירים התמימים מצביע, במעין מחווה לשייקספיר, על אפשרות של אהבה חוצת גבולות ודעות קדומות, כניגוד לשנאה ולאלימות המזינות את עצמן. מכל דמויות המחזה, רק הצמד איילה ומהדי יינצל מן ההרס, הברד והאש האפוקליפטיים היורדים על חברון בסיומו.

על אף הדגש על הורות וזוגיות, על אמהות ושכול, ובניגוד ללוין היוצר קישור בין הארוטי והפוליטי ובין הכיבוש המיני לזה הלוחמני, חברון נוקט ריחוק מהבחינה הפוליטית ואיפוק מהבחינה הארוטית. האיפוק הארוטי ניכר במחזהו של גרינברג כבר בעיצובה של אמא אדמה, בניגוד למיניות המועצמת בדמויות המקבילות במיתוס ובדרמה. כיוון זה בולט בהמשך בשרטוט יחסי הזוגות שבמחזה (בועז ורחלי, חאדר וסמאר, חליל ורנייה, ולבסוף מהדי ואיילה) בקווים חדים, נקיים מפיתולי מין ורגש, של הורות קורבנית וברית גורלית. כך נמנע המחזה גם מביטוי או מחשיפה של עומק פסיכולוגי, כפי שאפשר על פי רוב למצוא בדרמות המשלבות אלימות וארוטיקה, כדוגמת הילד חולם של לוין, המלך ליר של שייקספיר או חתונת הדמים של לורקה.

שתי המשפחות שבמרכז המחזה, משפחת מימון ומשפחת כנעאני, מספקות לגרינברג ייצוג של יחסי שני העמים הנאבקים על השליטה בחברון, ובהשלכה, כמובן, במרחב כולו. התשתית המיתית, הרמזים השייקספיריים והלשון העשירה במטפורות מאפשרים למחבר להציג את הקונפליקט בלא להזדקק לעימותים אידיאולוגיים פוליטיים ישירים. מבחינה דרמטית בחירתו זו של המחזאי מעניקה דחיסות ומיידיות לפעולה, אך מבחינה פוליטית היא יוצרת ריחוק אסתטי, והתוצאה היא ניקיון סגנוני בעיצובו הלשוני והדרמטי של הטקסט, שזכה בהצגתו של קוטלר לביצוע מרשים וסוחף.

 כאמור, הצגת המחזה התקבלה בתגובות סוערות. הביקורות המקצועיות היו מעורבות. נכחתי בהצגה שלאחריה נפתח דיון, ובו הגיבו על ההצגה ועל מסריה חיילים ואזרחים, מתנחלים ואנשי שמאל. חרף כל הבעיות שבמחזה, אין ספק שהוא ניחן במקוריות ובאומץ. דיון תיאטרוני בקונפליקטים פוליטיים משמעותיים, שהוא מתפקידיו הבסיסיים של התיאטרון, נעשה נדיר ביותר בארץ לאחר חברון.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

גרינברג, תמיר, חברון (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007).

המאירי, ישראל, הדרמה של האחר המיתי, עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס (תל אביב: רסלינג, 2013).

לוי, שמעון, "להיות פוליטי ולא פוליטי בה בעת", תיאטרון 21 (2007), עמ' 65.

הלל מיטלפונקט, ביוגרפיה

מחקר

21.12.2018
הלל מיטלפונקט, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

הלל מיטלפונקט, ביוגרפיה

מאת ד"ר נורית נתנאל

 

הלל מיטלפונקט נולד ב-1949 ביפו, והוא מהמחזאים הפוריים והמוצגים ביותר בישראל. מיטלפונקט כתב יותר מחמישים מחזות, רובם מקוריים וחלקם עיבודים מהספרות היהודית והעולמית. הוא מביים את הצגותיו וגם הצגות של מחזאים אחרים מהדרמה העולמית.

מחזהו הראשון, התקווה האחרונה של רחוב נחמני, שהוצג בתיאטרון חיפה ב-1975, משקף את חייהם העלובים של המהגרים ממזרח אירופה, אנשי שוליים המתגוררים בתל אביב בשנות השישים של המאה העשרים. לצד גינוניהן המגוחכים של הדמויות משוך עליהן גם חוט של חסד. המחזה כואב את עליבותן ואת התפכחותן מהאשליות שהן נאחזות בהן כטובע בגלגל הצלה.

מיטלפונקט שב לעסוק בדמויות אלה, ובעיקר בדמות האישה הפולנייה על מאפייניה הסטריאוטיפיים, גם בעשורים הבאים: במכולת (הבימה, 1982), בני המשפחה, פליטי שואה שהיגרו לישראל בראשית שנות החמישים והתיישבו ביפו, מתפרנסים מהמכולת הצמודה לבית מגוריהם וחיים בעוני. על סמך כספי השילומים שהם מצפים לקבל, הם מוכרים את הבית ואת המכולת ורוכשים דירה ומכולת מרווחות בבת ים. כשתביעת הפיצויים נפסלת, המשפחה מושלכת לרחוב. הדמויות התלושות סוגרות את עצמן, תוך התעלמות ממדינת ישראל ומהמאורעות בה. מיטלפונקט ברא להן שפה משלהן, ביטויים הנשמעים כמו יידיש אף על פי שאינם קיימים בשפה. כישלון ההתערות מועבר במכולת לבני הדור השני, השואפים להתערות. בהמדריך למטייל בוורשה (הבימה, 1999) האם מדברת על הישראלים בלשון "אתם". לאחר חמישים שנה בישראל היא שבה לחיות בעיר הולדתה ורשה, שריחותיה וחוויות נעוריה בה חרותים בנפשה יותר מישראל, שם לא הכתה שורש. בני הדור השני במחזה מתלוננים שילדותם לוּותה בסיפורים על מתים ועל פוגרומים, אך הם אינם רוצים להשתחרר מנטל השואה שהונח על כתפיהם ואינם מניחים להוריהם להשתחרר מתווית הניצולים.

החשוב במחזותיו של מיטלפונקט בשנות השבעים הוא מי תהום (הבימה, 1977; תיאטרון החאן, 1988). המחזה מציג תמונה קודרת של צעירים בתחתית הסולם החברתי החיים על שפת ביצה טובענית ואינם מסוגלים להיחלץ ממנה. לשונם העילגת והמרוסקת של הצעירים, שאין באמתחתם יותר מ-300 מילים, אף היא כלי ביטוי לתסכולם. מיטלפונקט אמר שהם נוקמים באמצעות השפה. על אף היותם גנבים, אלימים וכפויי טובה, מי שמנצלים ומשפילים את זולתם, הם מתוארים בחמלה, ובמשך המחזה מוסרת המסכה מעל פניהם והם נחשפים במלוא עליבותם. בזמן הצגתו ואף שלושה עשורים לאחר מכן עסקו הביקורת והמחקר במי תהום בזיקה לעדתיות ולייצוג המזרחים בתיאטרון הישראלי. מיטלפונקט הסתייג מתיוג זה ואמר שדמויותיו הן השלכות של עולמו הרגשי: "במי תהום אני המפגר, אני הצולעת הנלחמים על אהבה".

קבוצה אחרת של מחזות מאת מיטלפונקט קשורה בחוויות מהצבא ומהמלחמה. משורטטת בהם ביוגרפיה דורית, הדור של מחברם. המוכר והמאוחר שבהם הוא איסמעליה (בית ליסין, 2002), שזיכה את מחברו בפרס הצגת השנה (והפקה נוספת שלו עלתה בתיאטרון הקאמרי ב-2017). המחזה עוסק בחברות בין שלושה גברים בני חמישים, שנרקמה בעת שירותם הצבאי במלחמת יום הכיפורים. במהלכה חילץ אחד מהם את חברו, שנורה מתצפית במוצב באיסמעיליה, והציל את חייו. איסמעיליה מתכתב עם שניים ממחזותיו הקודמים של מיטלפונקט: הקוף (1975) ואחים לנשק (1992). בשלושתם מתוארת חברות גברית ששורשיה במצע המשותף של השירות בצבא. בניגוד למושגים המקובלים באתוס הישראלי, כמו "אחוות לוחמים", "אחים לנשק" ו"רעות", השירות המשותף בצבא, לפי מיטלפונקט, אינו דֶבק לחברות והחיילים מוצמדים זה לזה בעל כורחם. בבגרותם הם אינם רואים באתוס הצה"לי חלק מזהותם ומנסים להתנער ממנו, ובכל זאת הוא כופה את עצמו עליהם ומוסיף להיות גורם המעצב את ה"אני" הפרטי והחברתי שלהם.

הידוע במחזותיו של מיטלפונקט הוא גורודיש, היום השביעי (תיאטרון הקאמרי, 1993; הפקה שנייה 2014), שהמחזאי כינה "פנטזיה דוקומנטרית" ושילב בו דמויות היסטוריות ודמויות בדיוניות. במרכז המחזה עומד אלוף שמואל גונן, הוא גורודיש, ומתוארים בו מאורעות מחייו ומחיי המדינה. דמותו זוכה ליחס דו-ערכי: הוא סמל שיכרון הכוח ומעורר דחייה, אך גם קורבן לתמימותו שמנעה ממנו להבין את המניפולציות הפוליטיות שהביאו לסילוקו – ומצד זה הוא מתואר בחמלה. המחזה נכלל במחזות המשקפים את הביוגרפיה של דורו של מיטלפונקט, שחווה את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום הכיפורים, והתפכחותו תרמה לשינוי ולבחינה מחודשת של האתוסים בחברה הישראלית. צפו בה אנשי צבא ופוליטיקאים, והקאמרי קיים רבי-שיח עם קצינים בצה"ל, עם אנשי רוח ועם עיתונאים בנוכחות הצופים. המחזה התקבל כמסמך חברתי, ונכתבו עליו עשרות כתבות, לא רק בידי אנשי תיאטרון.

בשנות השבעים והשמונים כתב מיטלפונקט סאטירות חברתיות, רובן בשיתוף עם יהושע סובול. כשחש שהסוגה הסאטירית איבדה מכוחה פנה לכתוב אופרות רוק. מאמי (צוותא, 1986; הבימה, 2002), מופע מוזיקלי שהלחינו אהוד בנאי ויוסי מר חיים, הפך ללהיט והופק גם בקלטת שמע. הוא מביא את סיפורה של מאמי, צעירה מעיירת פיתוח בדרום, שבעלה הפך במלחמה לצמח. כדי לשפר את מצבה הכלכלי היא מגיעה לעיר הגדולה, שם היא נאנסת בידי שבעה מלצרים פלסטינים המכלים בה את זעם הכיבוש: "מאמי יא מאמי/ תפתחי את הרגליים/ לשבעה מדוכאים/ שבעה פלשתינאים/ עשרים שנות כיבוש/ יותר לא נמתין/ בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".

כיוצר המאפיין את הישראליות, בוחן את המרקם החברתי שלה ומבקר את קלקוליה ואת פגמיה, מיטלפונקט נתפס באופן טבעי כמחזאי חברתי-פוליטי. עם זאת, הוא אינו רואה באמירה כוח המניע את המחזה: "האמירה זה דבר שמתחיל להיוולד מתוך המחזה עצמו. זה לא שאתה כותב את המחזה ואומר מהי האמירה... ברגע שאתה יודע או מודע לפחות לעצמך שאתה אדם פוליטי, אתה לא מתעסק בזה. מה שאתה תכתוב זה יהיה שם". אותן דמויות ואותן אפיזודות חוזרות במחזותיו, מוארות באהדה ולא מעמדה שיפוטית ומוצגות לעצמן ללא קשר להיגדים שלהן. "כל האנשים שאני כותב פגומים במידה זו או אחרת כי אם הם לא היו פגומים לא היה שווה לכתוב עליהם... ואני גם אוהב אותם על הפגמים שלהם כי יש להם משהו אבוד ואיזו התעקשות שאתה רואה שהיא לא תגיע לאף מקום, אבל אני מכבד אותם על ההתעקשות".

המחזות שהעלה מיטלפונקט בעשור הרביעי לכתיבתו, דוגמת התאונה (בית ליסין, 2003) וגוד ביי אפריקה (בית ליסין, 2007), מציגים דילמות מוסריות: התנגשות בין עולם הערכים של הדמויות לבין התנהגותן אחרי שנעשה העוול. הן הרגו בן אדם; איך החיים נראים אחר כך ואיך בסופו של דבר הן "מסתדרות" עם המצפון שלהן? "כשאתה כותב את הדמויות ואתה צריך לעשות את הבחירות שלהן בתוך הסיטואציות, את הבחירות המוסריות, אתה בסוף נמצא שם, אפילו זה לא ביוגרפי, זו ביוגרפיה אפשרית שלך".

החשוב במחזות שכתב מיטלפונקט בעשור זה הוא אנדה (בית ליסין, 2008), שזיכה אותו בפרסי הצגת השנה ומחזאי השנה. אנדה, שיצאה מאושוויץ בחיים ורוצה להעיד במשפט אייכמן, נפסלת על ידי הממסד של בן-גוריון המעורב בו, מפני שבעבר הפגינה נגד השילומים והצטרפה לתנועת החרות. ההצגה עוררה סערה ציבורית בשל האופן שבו הוצג בה שלטון מפא"י ובגלל הטענה שהושמעה בה, שהדרג הפוליטי היה מעורב בהליך השיפוטי. "זה המחזה החשוב ביותר שכתבתי בחיי", אמר מיטלפונקט בעת קבלת הפרס, "משום שהוא עוסק בניצולי השואה אותם החברה הישראלית לא קיבלה מעולם ומחכה שימותו, כי לתקן את העוול עולה כסף".

בעשור החמישי לכתיבתו מרחיב מיטלפונקט את מעגל ה"אחרים". עד כה, בין היתר, הפנה זרקור למשפחה רביזיוניסטית המוחרמת על ידי חבריה מהמשפחה הלוחמת ומתנועת החרות (הזאבים, הקאמרי, 2016), ולאחרים נוספים (האחרים, הקאמרי, 2018).

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, הבעיה העדתית בתאטרון הישראלי (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

אלמוג, עוז, פרידה משרוליק, שינוי ערכים באליטה הישראלית (חיפה ואור יהודה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2004).

הר-גיל, שרגא, "הנושאים נמצאים באוטובוס צריך רק לדעת לקחת אותם...", מעריב (18 באפריל, 1977).

כהן-קנוהל, דליה, התיאטרון הישראלי: פוליטיקת זהויות וייצוגם של "האחרים" בשנים 1998-1948 (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2005).

מי תהום, תוכנייה להצגה, הבימה (1977).

נתנאל, נורית, "תמליל הריאיון עם הלל מיטלפונקט", מראות נשברות, ייצוג הישראליות ועיצובה במחזותיהם של יהושע סובול והלל מיטלפונקט (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012), עמ' 257-256.

פוקס, שרית, "בית הלל", מעריב (21 במרס, 1986).

קלדרון, יונתן, "'אנדה' של בית ליסין היא הצגת השנה", nrg (3 באפריל, 2009).

האנוסים, מאת מקס צוויג, 1938

מחקר

21.12.2018
התקבלות ההצגה האנוסים
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

התקבלות ההצגה האנוסים (מאת מקס צוויג, 1938)

מאת פרופ' נעמה שפי

 

בשלהי דצמבר 1938 עלתה על בימת תיאטרון הבימה הצגה חדשה, האנוסים מאת מקס צוויג, שתורגמה מגרמנית. הביקורות היללו את ההפקה, שבעונתה הראשונה הועלתה 51 פעמים בפני יותר מ-35 אלף איש, כמעט עשירית מהאוכלוסייה היהודית ביישוב. את הצלחתה הכבירה של ההצגה יש להבין על רקע אירועי השעה יותר מאשר על בסיס הסיפור ההיסטורי או טיבו המיוחד של המחזה. האנוסים מגולל את ההשתלשלות ההיסטורית של הצרת צעדי היהודים בספרד בעת שלטון המלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה, בשלהי המאה ה-15, ואת רדיפת המומרים שנחשדו בנאמנות כפולה לדתם היהודית המקורית ולדתם החדשה לכאורה, הקתולית. הבחירה של המחזאי מקס צוויג, שזו הייתה לו ההפקה הראשונה בארץ ישראל, הייתה מודעת: כמי שעלה זה מקרוב ממרכז אירופה, הוא ביקש להאיר את הסכנה הטמונה ליהודים המסרבים להכיר במתחולל במחוזותיהם. אף שלא כתב זאת במפורש, ברור שבחר לדון בהגבלות שהטילה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל ובגירוש, משום שראה בחקיקה הנאצית הד לפרשה ההיסטורית.

דרמטורג התיאטרון, מקס ברוד, בעצמו מהגר ממרכז אירופה, הבין היטב את הפוטנציאל הטמון במחזה והגדירו "לאומי, במיטב מובנה של ההגדרה ותוכנה". הוא שיער נכון שדיון במה שנתפס כאסון הגדול ביותר שפקד את היהודים מאז חורבן בית שני יעורר מחשבות על ההווה. התאמת המחזה לצופים ביישוב העברי הייתה נעוצה גם בטיפוח רעיון שלילת הגלות ובהצגת הציונות המעשית וההגירה לפלשתינה כאפשרות העדיפה – אפילו היחידה – העומדת בפני יהדות אירופה הנרדפת. כלומר, המחזה שיקף את האסון העתיד לפקוד את הקהילות שלא ישכילו לנטוש את אירופה בזמן. בדיעבד ברור שההשוואה הייתה אופטימית: חוקרים מעריכים כי מחצי האי האיברי גורשו כ-70 עד 200 אלף יהודים; אבל בסוף שנות השלושים איש לא היה יכול לחזות עד כמה קיצוני יהיה האסון שיחוללו הנאצים.

התיאטרון רתם להפקה את מיטב הכוחות שעמדו לרשותו: את המחזה תרגם אביגדור המאירי, כבמאי נבחר צבי פרידלנד, והמלחין היה פורדהאוס בן-ציסי. לצוות השחקנים שובצו כמה מבכירי הלהקה: שמעון פינקל גילם את דמותו של דון כריסטובל; יהושע ברטונוב היה דון אסטבן; רפאל קלצ'קין שיחק כדון גרסיה; אהרן מסקין הציג את האינקוויזיטור הראשי של הכנסייה הקתולית תומס טורקוומאדה; חנה רובינא הייתה המלכה איזבלה; וברוך צ'מרינסקי שיחק בתפקיד רב עדת האנוסים, יוסף גלנטי.

 

xxx

מימין לשמאל: בת עמי אלישיב (פוגצ'וב, פינקל), חנה רובינא ושושנה דואר

 

במערכה הראשונה צופה מלכת ספרד איזבלה – ואיתה הקהל בתיאטרון – בהצגה על אדם ממוצא יהודי שנטבל והתקבל כנוצרי, ובכל זאת ממשיך לקדש את השבת. במערכה השנייה מתגלה שאכן אין די בהתנצרות כדי להביא להתקבלות מלאה בחברה הספרדית. לקראת סוף המחזה, כאשר היהודים מבקשים לערוך קבלת שבת, מתחוור כי חצרותיהם של החשודים בשמירה על היהדות במסווה של נוצרים מסומנות בסימן צהוב על השער. בעונה הראשונה של ההפקה היה הסימן הצהוב עדיין רק הד לאות קלון שהשימוש בו גווע במהלך המאה ה-19, שכן השימוש בטלאי הצהוב נכפה על היהודים רק לאחר שפולין נכבשה בידי הנאצים בסתיו 1939. לעומת זאת, חוסר התוחלת שבהתנצרות לשם התקבלות בחברה הכללית כבר היה ברור לאחר התגברות הגזענות בגרמניה, חקיקת חוקי נירנברג והגדרת בני תערובת כיהודים.

צוויג, שקשר בין האסון ההיסטורי להווה המסוכן, היה רק אחד משורת יהודים דוברי גרמנית שכתבו על גירוש ספרד מאז המאה ה-16. דווקא היהודים הגרמנים, שזכו לשוויון זכויות עוד לפני כינון הרייך השני ב-1871, נחרדו מהעוול שנגרם לקהילה היהודית המשגשגת בספרד של תור הזהב. במאה ה-19, כאשר אירופה נשטפה בגל תנועות לאומיות וצצו בה ניצנים של מפלגות אנטישמיות, התגבר הדיון הפנים-יהודי – בעיקר בקרב יהודי גרמניה – בגירוש ספרד ופורטוגל. עליית המשטרים הטוטליטריים בראשית המאה העשרים העצימה עוד יותר את ההתייחסויות לגירוש מחצי האי האיברי ולרדיפות האינקוויזיציה. אלה יוחסו לקומוניזם ולנאציזם שחוקקו חקיקה מפלה ביחס ליהודים. בשבועון הארצישראלי הפועל הצעיר הושוו חוקי נירנברג לחוקים שנחקקו בחצי האי האיברי בימי הביניים: "זאת היא הפקעה של הרכוש היהודי, שכמותה אנו צריכים לבקש בתקופות האפלות של גירוש ספרד ופורטוגל". אותה השוואה עמדה כנראה לנגד עיניו של צוויג, שחש כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה על אף שהמחזה שחיבר עוסק רק באנוסי ספרד ואין בו התייחסות ישירה להווה; ואולם ריבוי ההשוואות בביקורות התיאטרון מלמד כי המחזה נכתב באופן המזמין את הצופה לראות באסון ההיסטורי אפשרות.

המבקר של עיתון דבר, אברהם שמואל יוריס, הקדיש להצגה שני מאמרי ביקורת, שבהם עיגן את המחזה ב"תקופה היסטורית מורתחת, התנגשות של שלושה עולמות – נוצרים, מאורים ויהודים – על שטח המדינה האחת", וראה בתקופה זו "טרגדיה לאומית", שהיא גם אסונם של יחידים. יוריס הסביר ש"ניתן בנקל להשוות בין יהדות גרמניה ליהודי ספרד. פה כמו שם היה זה תור הזהב, וכמו שם כן פה בא האסון כחתף ונוכחו לאחר זמן מה שההתבוללות אינה אלא אילוזיה של יהודי ולא-יהודי". קישור ברור עוד יותר הציע המבקר של השבועון הציוני העולם, מ' עין רואי:

דווקא במחזה מימים קדומים שילמה מס לאחת האקטואליות הבוערות ביותר שבדורנו, אימת הגרזן שהונף על גזענו בדור זה. הטרגדיה הגדולה של האנוסים על כל הוד האימים שבה מזעזעת את נימי הלב הישראלי בכל עת וזמן, אך שבעתיים ושבע היא מרעישה את לבנו כיום הזה, כאשר גלגל ההיסטוריה כאילו חזר על עקבו, ומעשי בלהות של ימים מקדם הפכו ידיעות הזועקות אלינו שעה-שעה מעל עמודי הטלגרף.

מבקר אחר הקביל בין נתיבי הבריחה הימיים שהיו פתוחים בפני יהודי ספרד ופורטוגל במאה ה-15 ובין האפשרויות העומדות בפני יהדות גרמניה, ועמיתו כתב בבירור שהמחזה עצמו הוא שמדגיש את "ההקבלה בין גירוש ספרד בזמנו לבין גרמניה בת-זמננו ויחסה ליהודים".

מעבר להשוואות בין העבר להווה ומעבר לצער הכן על מר גורלו של העם היהודי במשך דורות, המבקרים הקדישו תשומת לב מיוחדת לצוות השחקנים, שמשחקם סחט סופרלטיבים, כמו למשל הופעה מלאת "הוד ויפעה" ועיצוב דמות ב"שלמותה"; כוכבת הלהקה חנה רובינא קצרה שבחים מיוחדים על ש"בתמונה זו האחת היא מתרוממת לשיאי-הרים ומושפלת עד דכא". היו מי שהוסיפו לביקורת קביעות סוחפות, כגון "מן הצד החיצון הייתה זו אחת ההצגות המפוארות ביותר של הבימה". את שורת הביקורות המהללות את ההצגה סיכם באופן המלא והמלטף ביותר הדרמטורג מקס ברוד: "בדרכה של הבימה להיות תיאטרון לאומי-אוניברסלי הייתה הצגת אנוסים תחנה חשובה. כאן נמצא חיזיון בעל מעוף והיקף וכל ההצגה הייתה הישג אמנותי חשוב מצד המשחקים, הרז'יסור והצייר". ואכן, מה שתרם יותר מכול להצלחת ההצגה היה ההקשר: האפשרות להשוות את המחזה ההיסטורי להווה בגרמניה הנאצית ואף להשתמש בו כהוכחה לצדקתה של שלילת הגלות.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

זר-ציון, שלי, "הבימה" בברלין: מיסודו של תיאטרון ציוני (ירושלים: מאגנס, 2015).

יובל, ירמיהו, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות (ירושלים: כתר, 2014).

לוי, תום, "הגירה, פליטות ועוני כגורם מעצב בחייהם וביצירתם של שלושה מחזאים יקים בארץ-ישראל – סמי גרונמן, מקס צוויג ומרטין רוסט", מותר 23-22 (2015), עמ' 63–68.

מהלמן, ישראל, "היציקה הדרמתית של מאקס צוויג", במה 60 (תשל"ד), עמ' 77–85.

צוויג, מקס, האנוסים (מגרמנית: אביגדור המאירי), תיאטרון הבימה, 1938.

צוויג, מקס, "חיים שאיחרו לבוא (קטע אוטוביוגרפי)", מאזניים נז (8) (1984), עמ' 76–77.

קוחנסקי, משה, התיאטרון העברי (ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1974).

קריגל, מוריס, "האנטישמיות 'המודרנית' של האינקוויזיציה", זמנים 41 (1992) עמ' 23–33.

שביד, אליעזר, "גירוש ספרד והשואה", אלפיים 3 (תשנ"א), עמ' 69–88.

שפי, נעמה, "תיאטרון, זיכרון היסטורי וזהות לאומית: הצגת 'האנוסים', התקבלותה בארץ-ישראל והיחס לרייך השלישי", הציונות כא (1998), עמ' 157–173.

הם / Imagine The Other, 1982, צילום: יעקב אגור

מחקר

21.12.2018
הם, יצירה קבוצתית בבימוי ג'וזף צ'ייקין, 1982
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

הם / Imagine The Other, 1982

מאת סיני פתר

 

ההצגה הם הייתה הצגה יהודית-ערבית, ערבית/עברית ראשונה מסוגה, שהועלתה על במת קבוצת התיאטרון נווה צדק במסגרת פסטיבל התיאטרון היהודי שהתקיים בתל אביב, בניהולו האמנותי של דני הורוביץ, ביולי 1982. הגו אותה מנהלו של תיאטרון נווה צדק, הבמאי עודד קוטלר, ושותפתו הבמאית נולה צ'ילטון. נקודת המוצא הייתה ניסיון לכנס צוותים מקבילים של יוצרים ומבצעים בני שני העמים לצורך פרויקט תיאטרוני על הסכסוך, תוך שיקוף בימתי של מיתוסים קדומים ושל חוויות החיכוך והעימות בני זמננו.

לצורך הנחיית הפרויקט ובימויו פנה התיאטרון לג'וזף צ'ייקין האמריקאי, מה-Open Theater בניו יורק, שהיה בעבר תלמידה של צ'ילטון. החל מסוף שנות השישים יצר צ'ייקין הפקות ידועות כמו סוף משחק (סמואל בקט), שבה גם שיחק ושעלתה אף בבתי כלא; הנחש - יצירה המבוססת על סיפורי התנ"ך; וטרמינל מאת סוזן ינקביץ. צ'ייקין פיתח שיטת משחק, שבמרכזה השחקן כמספר וכנתון בדיאלוג יצירתי מתמשך עם עצמו ועם הזולת. הוא נודע גם בשיתופי הפעולה התיאטרוניים עם המחזאי והשחקן סם שפרד. לפרויקט בנווה צדק הגיע צ'ייקין עם הדרמטורגית מירה רפאלוביץ. הצוות הישראלי כלל את הכותבים ריאד מאסרוואה ומרים קייני, את המוזיקאי ישראל בורוכוב ואת השחקנים: מוחמד בכרי, סלווה נקארה, חוה אורטמן, סנדרה ג'ונסון, רסאן עבאס וסיני פתר.

חבלי הלידה של הפרויקט היו קשים הן מהבחינה של האישור המוסדי, הן מהבחינה של תהליכי היצירה במהלך החזרות. הורוביץ מעיד שנקלע לוויכוחים עם הנהלת הפסטיבל, שאותו יזם והוביל, בגלל הבחירה בהם. נגד ההצגה נטען שהיא אינה מתאימה לפסטיבל לתיאטרון יהודי. הורוביץ טען מנגד כי תוכני ההצגה הם חלק מהשיח היהודי והציוני הרווח והכריע לטובת הכללתה בפסטיבל.

הקשיים האמיתיים התגלו בתהליך היצירה עצמו. היום הראשון לחזרות נקבע לשבת, 5 ביוני 1982, בשעת ערב בתיאטרון נווה צדק. כמה שעות קודם לכן נקרא השחקן סיני פתר, שהיה אמור להשתתף בהצגה, ליחידתו הצבאית. צה"ל נערך לתקוף בדרום לבנון בתגובה על ניסיון ההתנקשות של ארגון פלסטיני בשגריר ישראל בלונדון. ההיערכות התגלגלה בהמשך הלילה לפלישה מסיבית, שהפכה למלחמת לבנון הראשונה.

פתר הגיע לפגישה ונפרד מחבריו לתהליך היצירה. אחד מהם, רסאן עבאס, סיפר לנוכחים שאחיו נמצא עכשיו בשורות הלוחמים הפלסטינים בלבנון. לאחר גיוסו של פתר נעשה ניסיון להחליפו, בין השאר על ידי אבי קושניר, האלמוני דאז, ושמיל רובינשטיין (שגם הוא שירת באותה תקופה בלבנון). מאוחר יותר ניהל רובינשטיין את ההצגה.

צ'ייקין מעיד על הימים הראשונים להפקה שהם "היו כה חשוכים... המטוסים חלפו מעל... והדיווחים באותם ימים היו מסוננים... החדשות היו רעות דיין בלי שננסה לדמיין מה הושמט מהן. השותפים הערבים לתהליך היצירה - לכולם היו קרובי משפחה בפזורה הפלסטינית בלבנון... רסאן, שאחיו לחם בצידון, התמלא בדאגה ובפחד. נעשה שימוש חוזר ונשנה במילה 'פחד'. בכל פעם שניסינו להבין מה עובר על הערבים בצוות, על מה הם חושבים, מה הם חשים, הם היו אומרים: 'בעיקר פחד'. 'ממה?' שאלתי, התשובה הייתה: 'ממה שהצבא הישראלי עומד לעשות בלבנון'".

תחילה העריך צ'ייקין שההצגה תתרכז בנעשה בגדה המערבית ובהשלכות החיים תחת כיבוש, אך כאשר החלו החזרות, לא היה לו מושג מה יתרחש בהן בצל המלחמה: "הרעיון לעשות יצירת תיאטרון נראה משני ביחס למה שהתרחש... עלתה המחשבה לוותר על ההצגה... השחקן בכרי אמר: 'אם הם חוצים את הגבול של לבנון, אני שב לכפר שלי, מכבה את האורות ומגיף את הדלתות ונשאר בחשיכה עד שהדברים ישתנו'..."

צ'ייקין ושותפים אחרים בהם נטו להפסיק את תהליך היצירה. הבמאי מיכה לבינסון, שצורף לתהליך בימיו הראשונים, עזב ולא חזר. טענו שאמר: "בנסיבות רגילות אני יכול לנסות ולהיכנס לראשיהם של שותפי הערבים, אני יכול לערב את רגשותי באלה שלהם, אבל בזמן מלחמה אני לא יכול לחשוב את מחשבותיהם ולחוש את תחושותיהם. אז אני עוזב". החזרות, בכל מקרה, נמשכו.

בחופשה של לילה, עשרה ימים לערך אחרי גיוסו, נפגש פתר עם השחקנית חוה אורטמן והעיד בפניה על תחושותיו הקשות ביום שבו קיבל את צו הגיוס. סיפור קריעתו מבפנים נערך בידי אורטמן למונולוג דרמטי שייצג את הקולות המנוגדים שהתרוצצו בראשו באותם רגעים, והשחקן שהחליף אותו טיפל בו בחזרות. בהמשך עיבד אותו צ'ייקין למונולוג המשוחק בזמן שהשחקן לובש במהירות את מדי הצבא, עד שהוא נכבל בהם כמו היו כתונת משוגעים. המונולוג נפתח כך: "קצין הקישור תפס אותי בטלפון/ ככה על חם/ כמו האגרוף של אבא שחטף כדור במלחמת השחרור/ לא לפתוח, לא לסגור..." כאשר שוחרר משירותו והצטרף מחדש לתהליך, זכה פתר להגיש אותו.

 

מימין לשמאל: סלווה נקארה, סיני פתר, מוחמד בכרי, מירה רפאלוביץ, סנדרה ג'ונסון, רסאן עבאס, חוה אורטמן. צילום: יעקב אגור

 

כחלק מתהליך החזרות ביקרו המשתתפים בכפר פלסטיני בגדה המערבית. צ'ייקין מעיד שעקב המתח של ימי המלחמה, השחקנים היהודים נשארו במכונית, ורק השחקנים הערבים והבמאי יצאו החוצה ופגשו בני משפחה מקומית. הנשים הפלסטיניות דיברו על רצונן לנקום את הרג בני עמן בלבנון; הילדים ביקשו מהאורחים להביא להם רימוני יד במתנה. בהמשך ביקרו באחת ההתנחלויות ושמעו את ההנמקה הדתית לקיומן.

צ'ייקין שילב בטקסט קולות של אינטלקטואלים המגיבים לסכסוך, כמו ישעיהו ליבוביץ. במקביל יצרה המחזאית מרים קייני קולאז' של סיסמאות וקלישאות המעידות על הרטוריקה של הסכסוך: "הדרך היחידה להסתכל על ערבי היא דרך הכוונת של הרובה", "השליכו את היהודים לים" ועוד. בהצגה שולב סיפורן האמיתי של שתי נשים חיפאיות, יהודייה וערבייה, שתינוקותיהן הוחלפו ונמסרו בטעות להורים הלא נכונים. גידולן במשפחות המסוכסכות על רקע לאומי הפך לקטע ברוויו שבסיומו, כאשר התינוקת שגדלה בבית הפלסטיני מגלה שהיא בת למשפחה יהודית, היא רוטנת: "אולי סבא שלי מת במחנה ריכוז. נו, טוב, לפחות יש לי אומה ריבונית". בהצגה גולמו הבנות על ידי סלווה נקארה ואורטמן.

עוד שולבה בהצגה תחרות אגרוף היתולית של סבל וקורבנות בין יהודי וערבי, שאותם גילמו עבאס ופתר. השחקן היהודי מנה את האסונות שאירעו לעמו מאז ימי משה רבנו; הפלסטיני השיב לו בציון האסונות שעבר עמו שלו. כל אזכור של אסון זיכה את האומר בצליל הקשת גונג, כאילו הצליח להנחית מכה חזקה על יריבו בתחרות. לבסוף ניצח היהודי, ששלף את קלף השואה. הפלסטיני נותר על הקרשים...

רגע מרגש במיוחד בהצגה היה זה שבו שרו בכרי, נקארה ועבאס בערבית את שירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ" והעניקו תוקף פלסטיני למילים, המדברות על הצורך העז לשוב אל הארץ הטובה ולגונן על אהובי נפשנו ("אל נא תעקור נטוע/ אל תשכח את התקווה/ השיבני ואשובה אל הארץ הטובה... שמור אלי על זה הבית/ על הגן, על החומה/ מיגון, מפחד פתע/ וממלחמה"). המילים נכתבו במקור בעקבות פינוי ימית ב-1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

ההצגה הועלתה בסגנון של רוויו, כאשר השחקנים יושבים בקצה הבמה, על כיסאות קש המסודרים, בחצי עיגול ועולים למרכז הבמה נטולת התפאורה לשחק בקטעים השונים ובשירים שליוו אותם. הנגנים התחלפו בזמן הרצת ההצגה - ביניהם ניתן למנות את ישראל בורוכוב, קורין אלאל וגליה ישי. הבכורה התקיימה במסגרת הפסטיבל בבניין מכסיקו באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן נמשכה העלאת ההצגה בתיאטרון נווה צדק. בששת חודשי המלחמה הראשונים בלבנון צפה בהצגה קהל גדול, היא שולבה במסגרת הרפרטואר של אמנות לעם ועלתה באולמות ברחבי הארץ.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

פתר, סיני, שיחות עם דני הורוביץ ועם חוה אורטמן.

Chaikin, Joe, "On Creating Imaginaing the Other or Them", in: Linda Ben-Zvi (ed.), Theatre in Israel (Ann Arbor: University of Michigan Press, 1996), pp. 414-420.

איש חסיד היה / דן אלמגור, בימוי יוסי יזרעאלי, תיאטרון בימות, 1968

מחקר

20.12.2018
איש חסיד היה / דן אלמגור
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

איש חסיד היה (מאת דן אלמגור, בימוי יוסי יזרעאלי, בימות, 1968)

מאת פרופ' דן אוריין

​

"הסיפור מתחיל בערב סתיו אחד ב-1968", מספר דן אלמגור, כותב המחזה ובנו של אחד מראשוני החניכים של השומר הצעיר בפולין, שחינך את בנו ברוח אנטי-דתית מובהקת. "באותו ערב הוצגה בקיבוץ העוגן בעמק חפר הצגת הניסיון של מחזה חדש, איש חסיד היה. המפיק יעקב אגמון, חניך השומר הצעיר, הזמין את חברי המשק, רובם חברי אותה תנועה חילונית מובהקת. המחצית הראשונה של הצגת הניסיון הראשונה בהעוגן עברה בקול דממה דקה, שהכניסה את יוצרי ההצגה ללחץ. אך בשנייה האחרונה של המערכה הראשונה, בתום הסיפור על גדליה הזַפָּת, כמעט התרוממה תקרת האולם מרעם מחיאות הכפיים".

התלבטויות הזהות של קבוצה מרכזית בחברה הישראלית מסייעות להבין את הצלחתה המיוחדת של ההצגה איש חסיד היה: יותר מרבע מיליון צופים בישראל, הצגות בברודווי (באנגלית) ותרגומים לשפות זרות נוספות, ששימשו קהילות ובתי ספר יהודיים במדינות רבות. הצלחה זו מובנת על רקע השינוי שחל אחרי מלחמת ששת הימים בהתייחסותם של ישראלים למרכיב היהודי בזהותם, במיוחד אצל ילידי שנות השלושים, המכונים "דור הבנים". ההצגה ביטאה תפנית שחלה אצל ישראלים חילונים לכיווני המסורת והיידישקייט. בצורתה נוטה איש חסיד היה לתיאטרון הניסיוני החדשני, ואילו תכניה שאובים מעולם העבר היהודי, תוך התאמה למציאות של זמן ההצגה ולקהליה. הבמאי יוסי יזרעאלי מעיד: "ידענו שזו הצגה שונה, אך לא עמדנו על חשיבותה. תגובת הקהל בקיבוץ העוגן הייתה סימן ראשון לכך שעשינו הצגה הכרחית".

בתיאטרון העברי בארץ ישראל, מרכיב היהדות ברפרטואר נטה ברובו, במיוחד משנות השלושים ואילך, לכיוון היידישקייט - בעיקר במחזות "עיירה" ובמחזות מתורגמים מיידיש. עד איש חסיד היה לא עלו הצגות שעסקו בזהותו היהודית של הישראלי. מחזה זה הוא לפיכך דיון תיאטרוני ראשון בשאלת הזהות היהודית של היושבים באולם.

המשותף להצגה זו עם הצגות מאוחרות יותר הוא בכך, שדרך מבנה הטקסטים, צורתם ותכניהם היא מגלה את הקושי שיש ליהודי הישראלי עם המקורות היהודיים. שיח זה נוטה לניסיוני ולקָטוע בגלל חוסר ידע והיכרות, והוא סלקטיבי ומגומגם. כמו צורתן של רוב ההצגות שעניינן ביהדותו של היהודי הישראלי, גם זהו טקסט תיאטרוני, שצורתו ותכניו מלמדים על חיפוש, על קשיים ועל מבוכה.

את איש חסיד היה יזם שלמה ניצן, היחיד בצוות שחקני ההצגה שהוא בן למשפחה דתית וקיבל חינוך תורני. נראה שגם הוא חש שזה הזמן הראוי לספר לצופי התיאטרון בישראל סיפורים יהודיים ממורשת החסידות. ניצן אסף סיפורים, זיכרונות ושירים מעברו הדתי, "מהבית, מהישיבה, מתנועת הנוער". השירים בהצגה לא היו מוכרים לפניה והושמעו בה לראשונה מעל במה חילונית וברוח הדבֵקות, שניצן הביא עמו, "כמו רבי ששר עם חסידים".

תיאטרון בימות לא היה תיאטרון ציבורי ממוסד ומסובסד, דבר שאולי הקל בבחירת הגישה הניסיונית בהצגה. סוג ההצגה - "ערב שירים ופזמונים חסידיים" - אינו מציע סיפור רצוף, אלא מִקבץ קטעים קצרים המאורגנים ומכוונים לתהליך השינוי שעוברים הצופים. הקושי בארגון החומר מלמד על הבעייתיות שהייתה כרוכה באמירה ברורה ורציפה. לכן הוחלט לבחור בקטעים היוצרים מעין אנתולוגיה. בהתכוונות מעצבי הטקסט לצופים בולטות שלוש אסטרטגיות ארגון: גיוון חומרים סיפוריים לצד אמרות או פזמונים; חומר רציני משולב בקטעים מצחיקים; מנגינות ומשפטים מוזיקליים המלווים את ההצגה.

נקודת המוצא לגיבוש הטקסט ולבימוי הייתה שלילית. היה זה "מפגש בלתי אפשרי", כדברי יזרעאלי, ואלמגור מוסיף: "כל מה שראינו בהבימה במחזות ה'עיירה' גרם לנו לדחייה - תפאורה, לבוש, מוזיקה". ניצן רצה להפריד את "החומר מהצורה... לא מוכרחים זקן ופאות בשביל ליהנות מאגדה חסידית".

תרבות הנגד (Counterculture) ניכרת בעריכת הטקסט, שהושפעה גם מרעיונות ברכטיאניים: בארגון חומרי ההצגה, במשחק שכלל יסודות של ניכור, בתפאורה מסמנת ולא מפורשת, בתנועה שאינה חקיינית, בלבוש המתאים לזמן ההצגה ולא לזמן המוצג, בשימוש מגוון באביזרים ובמוזיקה, הממזג את האותנטי עם החדש. השפעות של "תיאטרון סיפור", שבאותן שנים היו חידוש, והיטמעותן בתרבות הרוב מאפשרות להבין כיצד האלטרנטיבי, שהוא בדרך כלל אוונגארד המכוון לקבוצות צופים קטנות, הפך פופולרי והגיע לקהלים גדולים, במיוחד בהצגות שמיתנו את מסרי הביקורת החברתית, ואפילו בהצגות שנרתמו לשירותן של תפיסות אידיאולוגיות שמרניות.

​

מימין לשמאל: דבורה דותן, חנה רוט, לוליק לוי, בתיה ברק, דני ליטני ושלמה ניצן. צילום: יעקב אגור

 

את איש חסיד היה אפשר ללמוד כמסמך היסטורי היכול להצביע על שינוי חשוב שחל בקבוצה חשובה בחברה הישראלית. נעדרים מההצגה ציטוטים או התייחסויות ישירות המחקים את תרבות העיירה בהקשריה ההיסטוריים. זאת גם משום שהעיירות החרדיות בערים החילוניות בישראל, שבהן נשתמרו גרסאות של תרבות זו, נתפסות על ידי הקהל החילוני כמקום מושבן של דמויות עוינות ואפילו שנואות. הבחירה במילים הקרובות למושגי השפה, הלבוש והמוזיקה של הצופים החילונים היא הצהרה המזמינה כתיבה מחדש של תרבות יהודית מסורתית בהקשרה הישראלי החילוני.

יזרעאלי, שפחד "להיבלע על ידי החומר הזה", רצה בהצגה "ממרחק המקרב", כשהמתח בין ישן לחדש נשמר לכל אורכה. הצגה "אוונגארדית", "אפורה" ו"מנוכרת" - ברכטיאנית, ללא תפאורה. דני קרוון שכנע את יזרעאלי לבחור בתפאורה אחורית "מסמנת", כלומר קיר ועליו ציורים שהועתקו מבתי כנסת בפולין. אלה הציטוטים התרבותיים היהודיים ה"אותנטיים" היחידים בהצגה.

על הבמה הקטנה והאינטימית היו כמה קוביות עץ שחורות וגיטרות (לא כלי נגינה "יהודיים"), שהפכו גם לאביזרים, כמו רובה לאיש משמר. הקוביות שימשו גם כלי מוזיקלי, כאשר תופפו עליהן כליווי לסיפורים, ובכך קבעו את קצב הסיפור והוסיפו יסוד של מתח. הלבוש שנבחר עוצב בסגנון צעיר, והחידוש שבלט היה מכנסי קורדרוי (לא ג'ינס, כפי שטעו כמה מבקרים בכותרות מאמריהם: "חסידות בג'ינס". זאת, בתקופה שהג'ינס עדיין נתפס בישראל כלבוש ביטניקי או היפי, בדומה לשיער ארוך שנתפס כסימן לתרבות מתירנית). תנועת השחקנים על הבמה התרחקה מהריקוד החסידי ועוצבה כפנטומימה. היא ליוותה שינויים במיקומן של קוביות העץ בזמן ההצגה. כמו כן נעשה שימוש בצעדי ריקודים משנות השישים כמו הטוויסט. השחקנים, שבתחילה היו מסופרים למשעי, גידלו את שערם עד שהגיעו ל"אַפְרוֹ" גדול וחיזקו בכך את התפיסה הכוללת של מסורת בכלים חדשים.

הצלחת ההצגה מובנת גם על רקע שינויים אחרים שחלו בשנות השישים, כמו פריחת המחזמר ומופעי זמר ישראליים. בתקופה זו אימץ התיאטרון, המוכר כתרבות "גבוהה", גם דפוסים וצורות של תרבות פופולרית, בעיקר מוזיקלית. שינויים אלה קירבו לתיאטרון קהלים חדשים, ואת השפעתם ה"מפשטת" נמצא גם בתוכני ההצגה.

המחזה איש חסיד היה, יותר משיש בו ביטוי לתחיית אמונה, הוא טקסט המטיל ספק בכפירה של היהדות הציונית-סוציאליסטית בדת. נמצא בו התייחסות אחרת לגולה - משלילה לגעגועים, ויש בו גם חיפוש דרך אמצע. מבחינות אלה, סבור דן אלמגור, איש חסיד היה הוא מעין תמרור בתולדות התרבות והחברה הישראלית, שגישר לראשונה בין חומר יהודי-חסידי מסורתי לבין הנוער והקהל החילוניים.

חומרי ההצגה אפשרו דו-שיח בין החילוניות הישראלית למסורת היהודית והם עיבודי-עיבודים של מקורות חסידיים ואחרים. אלמגור מעיד, כי כתיבת המחזה הייתה תהליך של התאמת חומרים מעובדים לצופים החילונים: "מכאן הסטקטו, הסגנון הכמעט טלגרפי של כמה מהסיפורים. רציתי להלביש על סיפורי העם העתיקים לבוש מודרני, בצורה שתמשוך את צופה התיאטרון בן-זמננו".

החסידות לפי איש חסיד היה היא תנועה דתית יהודית המאזנת בין דת להומניזם; יהדות "נוחה" לקהל חילוני (ובור). הלמדנות, לפי גרסה זו של החסידות, אינה ערך מרכזי, וחשובים ממנה היחסים בין אדם לחברו וגם הכמיהה לארץ ישראל. בסיפורים החסידיים, ההטפה הרעיונית מועטה, הם מכוונים בעיקר לשבח ולקלס את הצדיק שבו מסופר, ולפעמים סופרו מתוך הנאת הסיפור בלבד. סיפורים אלה, שהם עיקר חומרי ההצגה, אין בהם כדי ללמד על תפיסותיה העיוניות, על מושגיה ועל ערכיה. המוצנע בהצגה, ויש בו משמעות חשובה לקהל החילוני, הוא שבין הציונות לחסידות, כשתי תנועות רפורמיות, התקיימה ומתקיימת עוינות חריפה.

הטקסט של איש חסיד היה מבטא אני קולקטיבי. במרכז ההצגה נמצא הישראלי, שבעקבות מלחמת ששת הימים עלתה הערכתו העצמית בהשוואה לתקופה שלפניה ובהשוואה לעמים אחרים. מהבחינה הקבוצתית היה לשיח בעקבות מלחמת ששת הימים אופי הומוגני, המוצא את ביטויו בהצגה - ה"ישראלי" שבמרכזה הוא גבר אשכנזי; "אחר" מפורש בה הוא איוואן העומד להשמידך.

לכאורה חוזרת ההצגה לדימויים ולדמויות מהעבר בגלות, אלא שאלה מצניעים בקושי רב את ה"אחר" הערבי; נוכחותו של זה ליוותה את הצופים, שהיו עדיין תחת השפעתו החריפה של האיום שקדם למלחמת 1967. הגוי בהצגה חוטף יהודים לצבא ועושה בהם פוגרום. הגויים, על פיה, מנסים להשפיל את היהודים ויש בהם מידת אכזריות שאין ביהודי. תשובת היהודי להתנכלותו של ה"אחר" היא כוחנית, כמו במצווה "לגדול" ולהתעצם, שבה עוסק אחד הקטעים, ועוד יותר בדרישת הנקם בקטע על השואה.

הקהל, שלא היה שומר מצוות ולא הכיר את המקורות, מצא ברוב קטעי ההצגה הצדקה לדרך חיים יהודית הפוטרת אותו מקיום מצוות ומלימוד תורה. שיר הפתיחה, המוטו, פנה לדור ולקבוצה, שמעולם לא ידעו את התפילה, לא את הסיפור וגם לא את הניגון, אלא "רק זאת אנחנו יודעים -/ שהיֹה היה ניגון..." והניגון חשוב בהצגה כי יש בו כדי לגשר בין עילגות הצופים לבין הזיכרון העמום של תרבות עשירה. משום כך ניגונים הם עיקר ההצגה וגם הם מותאמים ומעובדים לגרסאות מוזיקליות בנות-הזמן: ג'אז, בלוז, שירי נשמה או בלדה ברכטיאנית בגרסה דומה לעיבודיו של קורט וייל.

מטרת אחדים מהקטעים למתן את הסתירה, שהיא לדעת הבמאי "ממש במהות", שיש בהצגה חילונית העוסקת בתוכני אמונה דתית. הם מספרים על דמויות שכל כוחן באמנותן התמימה, לא בקיום מצוות ולא בתלמוד תורה. שניים מהסיפורים שעוררו צחוק של הנאה בקהל נסובו על רבי לוי-יצחק מברדיטשב. באחד מהם, שבו הרבי מזמין את אלוהים לדין תורה, אלוהים הוא פושט רגל ומאפשר לאיוואן לחטוף יהודים לצבא הצאר, לעשות בהם פוגרומים, לרצוח ולאנוס. משום כך הצדיק אינו מקיים מצוות תקיעה בשופר ומתריס: "שיתקע איוואן!" בסיפור השני מוצא אותו רב כף זכות במעשיו של מעשן בשבת, שהרי העבריין הודה באמת ולא תירץ את מעשהו בשקר.

כקטע האחרון לפני ההפסקה מוקם המעשה בגדליה הזפת, שכנו של הבעל שם טוב בעולם הבא, שאין בו כלל צד של זכות: הוא ענק, גס, אינו מקיים מצוות ואוכל כמויות עצומות של אוכל. בולמוס אכילה הוא שמסביר את ייחודו - את אביו, סמרטוטר קטן, שרפו הקוזאקים על שלא נשק לצלב, וגדליה החליט לאכול, כך שאם ישרפו פעם גם אותו, תהיה הבעירה לא קטנה - אלא להבה ממש: "שיראו/ שיֵדעו/ שיהודי אינו בוער/ ככה סתם/ בקלות".

"יצרנו שפה תיאטרונית. מכלום!" סבור יוסי יזרעאלי, "בעיקר עם עבודת השחקנים" - ששינו זהויות, "התפצלו" תוך כדי הסיפור ואפשרו מעברים "טבעיים" בין קטע לקטע. כך, בסיפור על גדליה הזַפּת, "השמן שעומד ואוכל ואוכל ואוכל [...] ורק המוזיקה 'מגדילה' אותו ובמהלך הסיפור הוא מתפצל לילד שהיה ולאביו, כששניהם מגולמים על ידי לוליק ובתיה ברק. לוליק, שגילם את דמות האב שנשרף, 'מת' מהאש רק בבת קול. זה למות על במה!"

ההצגה איש חסיד היה הוצגה בסוף שנות השישים בפני כשמינית מכלל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. צופים רבים גם חזרו לצפות בה פעמים אחדות. היא זכתה לכיסוי עיתונאי נרחב ושני תקליטים משיריה הופקו על ידי בימות - כך ששִמעהּ וקטעים מתוכה הגיעו לקהלים רחבים עוד יותר.

אלמגור מייחס להצגה השפעות ארוכות טווח. לדעתו, מבחינת המבנה והסגנון של "תיאטרון סיפור" היא השפיעה על הצגות רבות אחריה. היא אף הולידה את הצלחתו של הזמר החסידי, שזכה לפסטיבלים משלו. שניים מיוצריה, יוסי יזרעאלי ושלמה ניצן, הפכו משנות השבעים ואילך את השימוש בחומרים יהודיים (בעיקר סיפורי עגנון ורבי נחמן מברסלב) למקור של עבודותיהם התיאטרוניות.

 

מקורות והצעות לקריאה, האזנה וצפייה:

אוריין, דן, יהדותו של התיאטרון הישראלי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998), עמ' 51-38.

אוריין, דן, ראיונות עם ד"ר דן אלמגור, עם פרופ' יוסי יזרעאלי ועם שלמה ניצן.

איש חסיד היה, כולל שירים וריאיון עם דן אלמגור (יוטיוב).

איש חסיד היה (תקליטור) (הליקון, ישראפון בע"מ, 2000).

תיאטרון אהל

מחקר

19.12.2018
תיאטרון אֹהל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

תיאטרון אֹהל

מאת ד"ר בוריס ינטין

 

תיאטרון אֹהל היה תיאטרון הפועלים הראשון בארץ ישראל, אך גם התיאטרון הארצישראלי הראשון שנוסד כסטודיו, מעין כיתת לימוד בהנהלת איש מקצוע, שאינו רק מורה למשחק אלא גם מחנך ומנהיג רוחני. תפקיד זה מילא באהל משה הלוי, שהיה אחד מראשוני תיאטרון הבימה במוסקבה ופרש ממנו בתחילת 1925.

 

 משה הלוי. הארכיון לתיאטרון ע"ש יהודה גבאי

 

הלוי הגיע לתל אביב ב-1 במרס 1925, וכעבור עשרה ימים כבר הרצה על התיאטרון העברי והרוסי בצריף של ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. אחרי ההרצאה אישרה ועדת התרבות את הצעתו של הלוי להקים בסביבתה סטודיו לדרמה, וההסתדרות העניקה למוסד החדש צריף על חוף הים בתל אביב.

הלוי ניגש לעבודה מיד ובמלוא המרץ. כבר באותו חודש התחיל לערוך מבחנים ברחבי הארץ לצעירים המעוניינים להשתתף בהקמת התיאטרון החדש. ברשימותיו מופיעים 147 שמות של נבחנים. מתוכם בחר ארבעים מועמדים, 27 גברים ו-13 נשים, כולם פועלים או חברי קיבוצים ומושבים. לקראת פתיחת הסטודיו נשרו מהרשימה ארבעה, וביום הפתיחה כללה הקבוצה 36 חברות וחברים.

כך הגדיר משה הלוי ביומנו את עקרונות הסטודיו החדש:

 

שם הסטודיו צריך להיות "אהל".

משחק – זה הוא גוף, קול, טמפרמנט, טכניקה.

"טכניקה" מקבלים על ידי לימודים.

רוח המשחק – הבגאז' [המטען] האנושי. [...]

לפתח רגש קדושה לתיאטרון (דוגמאות).

השקפה על תיאטרון ועל תפקידו בחיים (בעולם).

תיאטרון עברי – מטרה מיוחדת.

מטרת ה"אהל".

החלומות על העתיד.

קבוצה – כת אנשים מסורים, קדושים. Религия [דת].

 

כאן הגדיר הלוי לראשונה במפורש את הסטודיו שלו ככת וכתב על דת ועל רגש קדושה כעל מרכיבים חשובים בתיאטרון. מאוחר יותר יבהיר לאיזו דת התכוון – ללאומיות, שאותה אמור לשרת התיאטרון העברי החדש, התיאטרון העברי המקורי.

חגיגת הפתיחה של אהל, הסטודיו לדרמה שליד ועדת התרבות של ההסתדרות, נערכה ב-21 באפריל 1925 בבית הספר לבנות על גבול יפו–תל אביב. בשיעור הראשון פרש הלוי בפני חניכיו את הקוד האתי של הסטודיו:

 

כל אחד מאיתנו מעוניין לדעת באיזו דרך נלך?

וזאת תהיה מטרת שיחתנו הראשונה.

מה זה "אהל" – מה נשתנה ה"אהל" מכל התיאטרונים?

קודם כול – קבוצה. על כן אשים לב לצד האתי והאסטטי של חיינו לא פחות מאשר על הצד האמנותי. צרוף האתיקה בתיאטרון לאתיקה בקבוצה, היחס של כל אחד לעצמו, ולא להביט על עצמו כעל "משחק". קודם כול בן אדם ואיזה?

השקפה אחת לכולנו.

היחס לחברים – שום קנאה ושנאה – להפך. מטרת בניין "אהל" – ועוד יותר בניין העם, הארץ – בתור עניין ראשון ולא אני. כל אחד צריך לדעת לבטל האני לטובת הכלל.

 

מעבר להכשרה המקצועית, חברי הסטודיו היו אמורים לקבל השכלה תיאטרלית רחבה. הלוי ארגן להם הרצאות על ההיסטוריה היהודית ועל תולדות התיאטרון, ובין המרצים היו זלמן רובשוב (שז"ר), יואל אנגל ויצחק אפשטיין. הוא עצמו הרצה לתלמידיו על התיאטרון האירופי המודרני, ובראש ובראשונה על התיאטרון הרוסי. חברי הסטודיו למדו משחק על פי שיטת סטניסלבסקי והתאמנו גם בדיבור ובתנועה. בהתאם לאידיאולוגיה החלוצית הסוציאליסטית, מעבר ללימודים ולהשתתפות בחזרות ובהצגות, בשנים הראשונות של פעילות הסטודיו היו חבריו חייבים לעבוד לפרנסתם במפעלים או בסלילת כבישים, שהרי אהל היה מתוכנן כתיאטרון של פועלים ולמען פועלים. למעשה, סטודיו אהל היה בית הספר הראשון למשחק בארץ ישראל. בהקמתו הניח הלוי את אבן היסוד של החינוך התיאטרלי בה. עם בוגרי בית הספר נמנו שחקנים שרמתם המקצועית מובהקת: שמחה צחובל, מאיר מרגלית, לוסיה שלונסקיה, לאה דגנית, יעקב אביטל, אברהם חלפי, יעקב איינשטיין ואחרים.

על פי התכנון המקורי של הלוי לרפרטואר אהל, היו אמורים להעלות בו גם מחזות חברתיים-סוציאליסטיים, גם יצירות של סופרים יהודים שכתבו ביידיש וגם קלאסיקה עולמית. אבל הכלי העיקרי לעיצוב התיאטרון העברי המקורי היה בעיני הלוי הצגות תנ"כיות, שבהן ריכז את עיקר חיפושיו האמנותיים. הוא ראה את עצמו כפורץ דרך בתחום התיאטרון העברי המקורי, התיאטרון התנ"כי, וניסה לנכס את התנ"ך לצורך "הדת החדשה" וליצור פולחן חדש על בסיס ספר הקודש הישן. אמנם הוא הצהיר על שאיפתו להסיר את הקדושה מהתנ"ך ולשחרר את התיאטרון מההשפעה הנוצרית, אך בד בבד ניסה להפיח בתנ"ך את רוח הקדושה החדשה בהתאם להשקפותיו. תיאוריה זו של הלוי משקפת במידה רבה את עקרונות התנועה הציונית, שדגלה בערכים לאומיים חילוניים ושאלה לצרכיה סמלים דתיים, כגון מגן דוד ומנורה.

 

נשפי י"ל פרץ, המערכון "מסיפורי הלבנה" (בימוי מ' הלוי, תפאורה א' אלחנני 1926)

 

לא בכדי הייתה הצגת הפתיחה של אהל נשפי י"ל פרץ (1926), שהתבססה על סיפורי הסופר היידי; והצגתו השנייה הייתה חברתית, דייגים (1927), על פי "אובדן התקווה" מאת ההולנדי הרמן היירמנס. שתי הפקות אלה שימשו את הלוי כהכנה להצגות החשובות ביותר, שאליהן התכונן בהקפדה ובהתרגשות מיוחדת - ההצגות התנ"כיות יעקב ורחל (1928), על פי המחזה בכי רחל מאת ניקולאי קרשניניקוב, וירמיהו (1929) מאת סטפן צווייג. בזכות אופיין הניסויי עוררו שתי ההצגות תהודה רבה בארץ וגם באירופה, במהלך סיבוב ההופעות של אהל ב-1934. בסיור זה הציג התיאטרון באיטליה, בצרפת, בבריטניה, בפולין ובליטא.

 

ירמיהו, מערכה שנייה (בימוי מ' הלוי, תפאורה א' אלחנני, 1929)

 

באירופה הריע לאהל לא רק הקהל היהודי. עם מעריצי התיאטרון הארצישראלי ("התיאטרון הפלשתינאי", כלשון עיתוני אירופה דאז) נמנו גם אנשי הצמרת הבוהמיינית הפריזאית – המלחין דריוס מיו, הרקדנית אידה רובינשטיין, הבמאי ומנהל הקונסרבטוריון הרוסי בפריז, הנסיך סרגיי וולקונסקי ואחרים. הצופים ומבקרי התיאטרון האירופאים ראו בהצגות התיאטרון, לצד סממני סגנון תיאטרלי מוכר, משהו מקורי, לעתים פראי, שאינו דומה לשום דבר שראו. הייתה זו הצלחה חסרת תקדים של הלהקה, שנוסדה, גדלה והתפתחה בארץ ישראל.

מתיאור ההצגות במאמרי ביקורת ומתמונות עולה שהלוי עיצב לתיאטרון העברי המקורי תערובת משיטת סטניסלבסקי ומהסגנון האקספרסיוניסטי. עד אמצע שנות השלושים הוא הצליח לצרוף ולהאחיד את הסגנון האופייני לו, אקספרסיוניזם עם מרכיבים ריאליסטיים, שבא בא לידי ביטוי בהצגות כמו בשפל מאת מקסים גורקי (1933), ריחיים מאת דוד ברגלסון (1935), מסעות בנימין השלישי מאת מנדלי מוכר ספרים (1936) ושבתי צבי מאת נתן ביסטריצקי (1936) - ההצגה הראשונה על פי המחזה של סופר ארצישראלי באהל. עד קום המדינה העלה התיאטרון עוד שלוש הצגות על פי יצירות מקוריות ארצישראליות – בתיה על פי סיפורו של צבי שץ (1939) ובסמטאות ירושלים (1941) ושומרי החומות (1948), שתיהן מאת יהושע בר-יוסף.

אהל התקיים במתכונת הסטודיו במשך ארבע שנים – מ-1925 עד 1929, אז הפסיקו חבריו לעבוד בסלילת כבישים ובמפעלים והתרכזו במשחק. התיאטרון הפך למקצועי ב-1934 וקיבל רשמית את התואר "תיאטרון פועלי ארץ ישראל". הלהט האופייני לחברי הסטודיו נמוג, והיחסים בתוך הלהקה הלכו והסתבכו. כבר ב-1929 האשים הלוי את חניכיו שהם "תוקעים לו סכין בגב". במהלך שנות השלושים ניסתה הקבוצה לא פעם לאלץ אותו לעזוב את תפקיד המנהל האמנותי ולהתרכז בבימוי.

עם התבססות אהל כתיאטרון מקצועי השתנה גם אופי הצגותיו, והן הפכו מקצועיות יותר ואקספרימנטליות פחות. ב-1930 הוזמן לאהל לראשונה במאי אורח, יצחק משה דניאל, שהעלה בו את ר.ו.ר מאת קארל צ'אפק. כעבור שנה ביים דניאל את וולפונה על פי הקומדיה של סטפן צווייג. ב-1933 ביים אלף-ארי וולף באהל את אופרה בגרוש מאת ברטולט ברכט, וב-1935 ביים בו פרידריך לובה את מות דנטון מאת גיאורג ביכנר. שניהם הגיע לארץ ישראל מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. למרות ההצלחה של אופרה בגרוש, וולף לא מצא את מקומו בלהקה, בעוד לובה התחיל לביים באהל בקביעות. הוא העלה בתיאטרון כעשרים הצגות, עד שעזב את הארץ ב-1950. אחת ההצגות המוצלחות ביותר בבימויו, החייל האמיץ שוייק (1935) עם מאיר מרגלית בתפקיד הראשי, רצה עשרות שנים והועלתה כ-1,500 פעם.

החל במחצית השנייה של שנות השלושים השתנה גם סגנון הבימוי של הלוי. באופן מעשי הוא זנח את הרעיון של יצירת התיאטרון העברי המקורי, אם כי בתקשורת המשיך לפרסם את מאמריו התיאורטיים המוקדשים לסוגיה זו. אך התקופה של פריחת האוונגארד באותה עת כבר הסתיימה. התיאטרון הגרמני האקספרסיוניסטי, שהיה מקור השראה להלוי בתחילת דרכו, שינה כליל את צורתו אחרי עליית הנאצים לשלטון. בנסיבות אלה שימש לו התיאטרון הסובייטי מקור השראה משמעותי ביותר. ואמנם, בתקופה הסטליניסטית התרחקה האמנות הסובייטית מרוח המהפכה האוונגארדית של שנות העשרים, ומתברר שבתחילת שנות הארבעים היה גם אהל רחוק מרוח זו. בתיאטרון הסובייטי באותה תקופה שלט סגנון פומפוזי מונומנטלי, סגנון הריאליזם הסוציאליסטי, שהוכרז כדרך היחידה של האמנות הפרוגרסיבית. השינוי בא לידי ביטוי גם בהצגות אהל – סדום מאת ה' לייוויק (1939), שלטון החושך מאת טולסטוי (1940) ובר כוכבא מאת י' ורכליצקי (1945). אז הושלם המעבר מאקספרסיוניזם למונומנטליזם. עם כניסת ברית המועצות למלחמת העולם השנייה העלה אהל כמה מחזות סובייטיים - והילד איננו מאת ו' שקברקין (1942), פלישה מאת ל' ליאונוב (1943) וקולחוז של נשים מאת מ' וודופיאנוב וי' לפטב (1944).

את הצגתו הראשונה, נשפי י"ל פרץ, הציג אהל באולם גימנסיה הרצליה; את יעקב ורחל ואת ירמיהו – באולם התערוכה. בשנות השלושים הציג התיאטרון בעיקר בבתי קולנוע (בהם מוגרבי בתל אביב ואדיסון בירושלים). ב-1940 קיבל אהל בית משלו, בית ארלוזורוב שברחוב בילינסון 8 בתל אביב.

 

 

הורדוס ומרים (בימוי מ' הלוי, 1936). בתפקיד הורדוס - יעקב כנעני, בתפקיד מרים - לאה דגנית
 

למרות הקיפאון שהסתמן בהתפתחות האמנותית של אהל בשנות הארבעים, גם בהן הגיע התיאטרון להצלחות ולפריצות דרך מסוימות. ב-1943 העלה משה הלוי את שלמה המלך ושלמי הסנדלר מאת סמי גרונימן, בתרגום נתן אלתרמן – היה זה המחזמר התנ"כי הראשון בתיאטרון העברי. בנובמבר 1946 זכה הלוי בפרס גורדון בתחום התיאטרון על בימוי ההצגה המכשפה, שנהנתה מהצלחה בקרב הקהל והביקורת גם יחד.

בפברואר 1950 הייתה עוד חגיגה באהל: הלוי ביים את המחזה החמישים שלו, האינקובטור על הסלע, לפי מחזהו של אהרן מגד. כעבור חודש יצא התיאטרון לסיבוב ההופעות השני שלו באירופה. גם הפעם, הביקורת החמיאה לרוב והקהל הסביר פנים לשחקנים הישראלים, אך מידת ההצלחה לא הגיעה לזו של 1934. נימת המבקרים הייתה מנומסת יותר מאשר מתלהבת, וגם תגובת הצופים הייתה מרוסנת יותר. ההופעות באירופה לא שיפרו את האווירה בלהקה, ולאחר חזרתה לארץ פרץ שוב משבר בתיאטרון. הפעם לא הצליחו המנהל האמנותי ושחקניו להתגבר על תוצאות "הוויכוח שסבב על הבעיות האמנותיות והאדמיניסטרטיביות כאחת". בסוף 1950 פרש הלוי מהתיאטרון שייסד, אך כבר שנה לאחר מכן הוזמן לביים בו, הפעם על תקן במאי אורח.

אחרי פרישת הלוי ולובה קיבל זאב ברבן, אחד מראשוני סטודיו אהל, הזדמנות לביים. התיאטרון, שנוהל על ידי הקולקטיב, הזמין גם במאים אחרים. בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים השתלבו בלהקה שחקנים צעירים רבים, בהם עודד קוטלר, אורי לוי, עדנה פלידל וניקו ניתאי. אבל הייחודיות של אהל, גם מבחינת הרפרטואר וגם מבחינת סגנון המשחק, טושטשה לחלוטין באותה תקופה. התיאטרון הפסיד בתחרות לא רק להבימה אלא גם לתיאטרון הקאמרי ואיבד את המקוריות שאפיינה אותו בתחילת דרכו. אהל, שבתקופת היישוב היה אחד מהתיאטרונים המובילים, נדחק סופית לפריפריה.

גם המצב הכלכלי, שמעולם לא היה מזהיר, הידרדר עוד בסוף שנות החמישים, עד כדי כך שההסתדרות ראתה באהל נטל וניסתה להיפטר ממנו. ב-1958 יצאה ההסתדרות בתוכנית המיזוג בין אהל והבימה. בסופו של דבר, בהבימה דחו את הרעיון והתוכנית מעולם לא יצאה לפועל. ההסתדרות, שצמצמה בהדרגה את תמיכתה בתיאטרון הפועלים, הפסיקה לגמרי להזרים לו כספים בסוף שנות השישים, וב-1969 נסגר אהל.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

גבאי, יהודה (עורך), תיאטרון "אהל", סיפור המעשה (תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך, 1983).

הלוי, משה, דרכי עלי במות (תל אביב: מסדה, 1955).

פיינגולד, בן עמי. "'אהל' – עלייתו ונפילתו של תיאטרון פועלים", עיונים בתקומת ישראל 15 (2005), עמ' 327–349.

יומני משה הלוי, ארכיון לתיאטרון ע"ש יהודה גבאי.

שוהם, חיים, ההסתדרות ו"אוהל", להתהוותו של תיאטרון פועלים (תל אביב: מכון גולדה מאיר למחקרי עבודה וחברה, 1989).

אפרים קישון, ביוגרפיה

מחקר

19.12.2018
אפרים קישון, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אפרים קישון, ביוגרפיה

מאת ד"ר בתיה רייכמן

 

אפרים קישון היה אחד ההומוריסטנים הפוריים והמגוונים. הוא כתב בז'אנרים שונים: הומורסקות בעיתונות, מחזות, סרטי קולנוע, רומנים וספרי ילדים. יצירתו של קישון תורגמה לכ-37 שפות, והוא ביים ארבעה מבין חמשת סרטי הקולנוע שלו.

קישון נולד ב-1924 בבודפשט שבהונגריה בשם פרנץ הופמן. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה שמו לפרנץ קישהונט. הוא שרד את מסעות המוות אל מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין ובדרך נס הצליח לברוח, חזר לבודפשט והסתתר עם משפחתו עד סוף המלחמה. בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה, בעזרת ארגון הבריחה, הגיע ב-1949 עם אשתו לישראל. כאן עברת את שמו לאפרים קישון. ב-2001 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.

כאחד משלושה סאטיריקנים מובילים בדורו בתרבות הישראלית, ממוקם קישון לצד עמוס קינן ודן בן אמוץ. בחינת ההיבטים הארס-פואטיים בכתיבתו מלמדת כי היא הייתה עבורו פעולה שראשיתה ברצונו של הנער ההונגרי הגאה פרנץ הופמן להוכיח את עצמו ולהגשים את חלומו להיות סופר. אולם ההכרה הכואבת בדבר מעמדו הנחות כיהודי הכתה בו ביתר שאת עם התרחשות השואה. הזהות העצמית ההונגרית הגאה הוחלפה בזהות יהודית משפילה, והחלפת הזהויות וטראומת השואה הפכו למרכיבים יסודיים בכתיבתו, שהייתה מעין ביטוי להישרדותו. הנימה ההומוריסטית-סאטירית משקפת את עמדתו האירונית כלפי הקיום האנושי, שהתחזקה בעקבות טראומת השואה. מכאן שבמעשה הכתיבה של קישון התקיימו זו לצד זו תחושת הישג אישית של היחיד, פרנץ הופמן, והמוטיבציה הפרטית-לאומית של אפרים קישון, ניצול השואה, כיהודי, כישראלי, כבן אנוש.

קישון למד את השפה העברית כחלק מהתהליך של היחלצות מגורלו של מהגר נצחי. את הפער בין יכולתו הווירטואוזית בכתיבה לבין שגיאותיו בדיבור ומבטאו הכבד תלה בכך ש"העברית נוקמת בי על שהעזתי לכתוב בה". השפה נתפסה על ידו לא רק ככלי ביטוי ואמצעי ליצירת קשר, אלא גם כישות פנטסטית ודמונית.

בישראל עבד קישון תחילה בשדה העיתונות ונקט בכתיבתו טון אינפורמטיבי לעולים החדשים. עם המעבר לכתיבה במעריב קיבלו רשימותיו תהודה, והוא זכה לאהדה בדעת הקהל. בתודעה הציבורית נתפס קישון כהומוריסטן-מהגר, הבא ממסורת התרבות הבורגנית. דמות הבורגני הייתה היפוכה של דמות החלוץ, והיה עליו לפלס את דרכו באקלים התרבותי האנטי-בורגני. הוא הקפיד לשמור על חזות בורגנית, מרכז אירופית, שהדגישה את אחרותו. במרוצת הזמן הפכו תווים בורגניים אלו בידי מבקריו למכשיר ניגוח נגדו ונגד יצירותיו. מעניין, שאל המציאות הישראלית, שסימנה גבולות תרבותיים ישראליים מאוד, הצליח לחדור דווקא אפרים קישון בעל תווי הזיהוי הבורגניים, השונים כל כך מהזיהוי הפרולטרי-פועלי. לצד טקסטים קנוניים שגיבוריהם הם בני דמותם של ילידי הארץ ומדברים בלשון ה"נכונה", כתב קישון ה"אחר", זה ששמר על צביון אירופי-בורגני, טקסטים "אחרים". הוא אמנם לא היה לוחם או חלוץ ודמותו הייתה מעין אנטיתזה לציונות החלוצית-סוציאליסטית, אך הוא לא היה זר להוויה הישראלית. את המערכונים שכתב אימצה למשל להקת הנח"ל, שהייתה סמל לציונות החלוצית. העולה החדש ממזרח אירופה, דווקא הוא, התבקש לתאר את ההווי הלוקלי-חלוצי.

יצירתו הדרמטית של קישון, שכונסה בספר שבע הקומדיות (1989), כוללת את המחזות הו, הו, יוליה, תוציא את השטקר, המים רותחים, הכתובה, אף מילה למורגנשטיין, שחור על גבי לבן, שמו הולך לפניו וסאלח שבתי. מחזותיו עוסקים בנושאים משפחתיים וחברתיים ואף באמנות האוונגארד.

הו, הו, יוליה הוא המשך עליז לטרגדיה רומיאו ויוליה לוויליאם שייקספיר. הקומדיה מבוססת על ההנחה שיוליה התעוררה בקברה בעוד מועד ומנעה מרומיאו לשים קץ לחייו. שני הצעירים התחתנו ומנהלים חיי נישואים בלתי נסבלים כבר כשלושים שנה. במחזה הסאטירי תוציא את השטקר, המים רותחים, רפי שלזינגר, צייר ישראלי צעיר, בונה בטעות פסל מרהיטי בית. הפסל מתגלה על ידי מבקר אמנות רב-השפעה וזוכה לביקורות נלהבות.

הכתובה היא קומדיה בשתי מערכות המכוונת את חִציה הסאטיריים למוסד הנישואים העומד להתמוטט, כשתעודת הכתובה אובדת באחת המגירות. את אף מילה למורגנשטיין הגדיר קישון "מהתלה מוזיקלית עם סוף טוב בשתי מערכות". ביליצר, פרופסור לארכיאולוגיה, מנסה למצוא הוכחות להשערתו כי מתחת לבתי העיר תל אביב שוכן יישוב פרהיסטורי גדול.

המחזה שחור על גבי לבן מספר על אודות צינה לבית משפחת צימוק, העכברה הלבנה, ושלג לבית משפחת שיבולת, העכבר האפור. שניהם גרים בחורי הוריהם בבית האדם, מתאהבים ורוצים להתחתן. ההורים משני הצדדים מתנגדים למיזוג עכברויות ורואים את השידוך בעין רעה. צינה ושלג מחליטים לברוח מחורי הוריהם, אך נקלעים לסכנות ולמצוקות בדרכם. הכול מתאבנים מאימה, והסוף הטוב בלתי נמנע: כולם מתאחדים ומבקשים למצוא מגן ושותף למאבק הממשמש ובא – המאבק בחתול.

שמו הולך לפניו הוא סיפורו של צבי פרוצ'קין בן השלושים, עולה חדש חסר כול המתמקם בבית דודו, יעקב פרוצ'קין, ואשתו פרידה. בבית הצנוע חי גם דייר משנה עלוב ומסכן, ששמו איתמר לבנון. בני הזוג פרוצ'קין חוששים מאוד שמא יישאר צבי בביתם לנצח ומבקשים למצוא לו עבודה, כדי שילמד להסתדר בכוחות עצמו. הם משכנעים את איתמר המובטל לכתוב מכתב המלצה שיעיד על כישוריו המעולים של צבי, ובזכות ה"פתק" הוא אכן משיג משרת ניהול ממשלתית. צבי מתמנה למנהל מחלקת הצינורות בכוח הפרוטקציה, מכיוון שהכול סוברים שאיתמר לבנון הוא אישיות רמת-דרג. חרף חוסר ניסיונו הוא מצליח לנהל ביד רמה את ענייני המשרד הממשלתי, בעזרת משה, מחלק התה הזקן, הבקיא יותר מכולם בנבכי המחלקה. צבי אף מונע שחיתות וסחיטות של קופת המדינה. יום אחד, לאחר שאיתמר מגיע לבקש המלצה מצבי, מתגלה כי הפרוטקציה היא חסרת ערך וניתנה בנסיבות אבסורדיות. עם התגלות זהותו האמיתית של הממליץ, העולה החדש מסולק ממשרתו, והפקידים חוזרים לשתות תה ולסחוט את קופת המדינה.

עלילתו של המחזה סאלח שבתי מתרחשת זמן קצר לאחר קום המדינה, עם גל העלייה הגדול, במעברה ובקיבוץ הסמוך לה. סאלח, המהגר החדש, גר עם משפחתו הגדולה במעברה ותובע לקבל שיכון כפי שהובטח לו. בניסיונותיו לזכות בכך הוא מנסה את מזלו במגוון מלאכות, החל במשחקי שש-בש, דרך מכירת עצמו למפלגות יריבות בתקופת הבחירות וכלה במכירת בתו לאדם שמציע את המוהר הגדול ביותר. סביב עלילה זו בנה קישון סאטירה נוקבת על הממסד הישראלי.

מחזותיו של אפרים קישון הם קומדיות סאטיריות, סוגה ספרותית ייחודית המשלבת את הקומי עם הסאטירי ובבסיסה מצויים יסודות של פארסה. מאפיינים קומיים משתקפים במבנה הקומדיות, הכתובות במתכונת הקומדיה המסורתית. הן מחולקות לשתי מערכות ולהן התחלה, אמצע וסוף. המרחבים בהן מעצבים זהות ישראלית-ציונית ריאליסטית ומצביעים על המרקם החברתי בהוויה הישראלית. הם מאירים את הסדרים ההיררכיים בבית הלאומי וחושפים את הפערים בין היומרות האידיאולוגיות לבין המציאות. המרחבים מנוגדים ובאופן זה מאפשרים את הסיטואציות הקומיות ואת ההיפוכים ההיררכיים. תבנית המחזות משרתת את האפקטים הקומיים ואינה משועבדת לנרטיבים העלילתיים המשקפים אידיאולוגיה ציונית. יש שהזמן מאט או מעכב את קצב ההתפתחות בעלילה ולעתים הוא מתברר כזמן סטטי. הוא איננו מוביל לשינוי או להתפתחות בהוויה המקומית הישראלית. מבנה של גודש ודחיסות אירועים בסצנות הקומיות, קיטועים וקישורים שרירותיים בין הסצנות מחזקים אף הם את התבנית הקומית במחזות. שילוב השירים, הפזמונים והמוזיקה שואב מהמסורת הקברטית ומלמד על השפעה אירופית על מחזותיו של קישון. כל הקומדיות מסתיימות בסוף טוב, שבו מיטשטשים ההבדלים במרקם החברתי ומצטמצמים הפערים בין האידיאולוגיות הכוזבות למציאות.

הקומדיות של קישון מתלכדות סביב תמונת הישראליות כנרטיב-על. האלמנטים הסאטיריים בהן מופנים כלפי צורת קיום ישראלית זו, והן מכוונות את חציהן אל מעגלים שונים בחיי האדם והאזרח: התא המשפחתי שלו, המסגרת החברתית שבה הוא חי והמסגרת הלאומית שלה הוא משתייך. הסאטירה חושפת את הפער שבין הרצוי למצוי בהוויה המשפחתית, החברתית והלאומית. בכל הקומדיות מנחה את הדמויות יסוד של פנטזיה: בקומדיות המשפחתיות הפנטזיה קשורה לשחרור מעול המחויבות שבמסגרת הנישואים; בקומדיות החברתיות היא קשורה למנגנוני מדינה אידיאולוגיים שונים מהקיימים ולסדרים חברתיים אחרים שייטיבו את חיי האזרח במדינה; ובשדה האמנות היא דווקא שלילתה של פנטזיית האמנות המודרנית כדרך ייצוג של אמנות.

התקבלות הקומדיות של קישון בתרבות הישראלית מלמדת כי אף שבמרכזן עומדות סוגיות לאומיות-חברתיות, שתאמו את הנרטיבים הלאומיים בתרבות הישראלית, הרי שסוגת הקומדיה התקבלה באופן אמביוולנטי. הקומדיות, שעסקו בנושאים חברתיים מזווית הראייה של האדם הפרטי, האזרח על בעיותיו וכמיהותיו, ענו על צורכי הציבור הישראלי, שניסה להתרחק מהתרבות הלאומית ההרואית. האמצעים הקומיים-סאטיריים ענו אף על הצורך בתרבות פופולרית, בידורית, המבקשת להתפרק מהאתוסים הגדולים. בהצגות של קישון גדש הקהל את האולמות, וכל הפקה הוצגה פעמים רבות. אולם הביקורת הממסדית, ברובה, לא אהדה את הקומדיות שלו. מבחינה פואטית הן זוהו כקומדיות שעלילותיהן פשטניות, הדמויות בהן אינן משכנעות ואין בהן עיצוב אופי. המבקרים התייחסו אליהן כפתרון נוח לקשיים הכלכליים של התיאטראות.

עם השנים זכה פועלו התרבותי של אפרים קישון בשדה הספרות, התיאטרון והקולנוע להכרה. הקומדיות שלו נוחלות הצלחה, וגם פועלו בשפה בעברית ובתרבותה זוכה להוקרה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

קישון, אפרים, שבע הקומדיות (תל אביב: מעריב, 1989).

רייכמן, בתיה, "הקומדיות של אפרים קישון", בתוך: דן אוריין ולאה גילולה (עורכים), הקומדיה, כרך ב' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2018), עמ' 180-125.

אדיפוס המלך מאת סופוקלס, תיאטרון הבימה, 1947, בימוי: טיירון גת'רי. צילום: פ' גולדמן

מחקר

19.12.2018
אדיפוס המלך / סופוקלס, תיאטרון הבימה, 1947
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אדיפוס המלך / סופוקלס, תיאטרון הבימה, 1947

מאת פרופ' נורית יערי

 

ב-9 בפברואר 1947 עלתה על במת תיאטרון הבימה בתל אביב ההצגה הראשונה של אדיפוס המלך מאת סופוקלס בבימויו של הבמאי האנגלי הנודע טיירון גת'רי (Guthrie). הצגת הטרגדיה היוונית העתיקה בתרגומה לעברית הִפגישה לראשונה על במה אחת את התרבות היהודית ("ירושלים") עם תרבות יוון הקלאסית ("אתונה"). פגישה זו היא תחנה משמעותית בהתקבלות התיאטרון העתיק בתיאטרון העברי בישראל. אמנם אדיפוס המלך אינו המחזה היווני הקלאסי הראשון שעלה על הבמה העברית. הקדימו אותו פדרה (מאת ז'אן ראסין, הבימה, 1945) ואנטיגונה (מאת ז'אן אנואי, התיאטרון הקאמרי, 1946). אך כיוון ששני מחזות אלה היו עיבודים ניאו-קלאסי ומודרני של הקלאסיקה, ההצגה אדיפוס המלך הייתה המפגש הראשון של יוצרים וצופים ארצישראליים עם הטרגדיה של סופוקלס משלהי המאה החמישית לפני הספירה באתונה. מפגש זה הדהד בחשיבותו את ההצגה אדיפוס המלך בוויצ'נצה ב-1585, שייצגה בתולדות התיאטרון האירופי את התקבלות המחזה הנודע בתרבות הרנסנס האיטלקי ואת חידוש הצגת המחזות היווניים בתיאטרון. עוצמת האירוע בתל אביב, שכאמור הפגיש לראשונה על במה אחת את "ירושלים" ו"אתונה" בימים שבהם עיצבה החברה היהודית את דרכה במסגרת מדינית ותרבותית עצמאית, מודרנית ודמוקרטית, הצביעה על החיבור שנוצר באתונה בשלהי המאה השישית בין הצגות הטרגדיה לבין כינון הדמוקרטיה. האירוע הפך את אדיפוס המלך להצגה בת השוואה עם הדיבוק, הצגת הדגל של התיאטרון העברי, ועם הוא הלך בשדות, הצגת הדגל של התיאטרון הישראלי, והציב אותה כאבן פינה חשובה בתולדות התיאטרון העברי-ישראלי.

 

אדיפוס המלך מאת סופוקלס (תיאטרון הבימה, 1947, בימוי: טיירון גת'רי). מימין לשמאל: חנה רובינא, שמעון פינקל, מישא אשרוב, פלטיאל בן-ליש, דוד ורדי, אברהם אסיאו, יהודה רובינשטיין. צילום: פ' גולדמן

 

אדיפוס המלך הייתה המשך ישיר לשאיפת שחקני הבימה להתנסות בסגנונות תיאטרוניים שונים, שאיפה שהוטמעה בהם עוד בעבודתם עם יבגני וכטנגוב ועם במאים אחרים במוסקבה. כמו כן ביטאה ההצגה את שאיפת הלהקה מתחילת דרכה להתבסס כתיאטרון לאומי. דיוקנה האמנותי של הבימה, שנוצר במוסקבה והתעצב בנדודיה בברלין ובניו יורק, מראה קבוצת תיאטרון נלהבת ומצטיינת מבחינה אמנותית, שזכתה בהכרה עולמית, ובמרכזה כוכבת בינלאומית. הבימה הייתה קבוצה בעלת נכסים סימבוליים, הכרה אידיאולוגית וחזון - לתרום באופן משמעותי לתרבות התיאטרון העברי. שחקני הלהקה, שנוסדה במוסקבה ב-1917, התחנכו בתיאטרון האמנותי של קונסטנטין סטניסלבסקי וּולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו, כתוצאה מהחלטתו של סטניסלבסקי להקים סטודיות משחק לתלמידים מתרבויות מיעוטים שונות ברחבי ברית המועצות. זאת, על רקע רוחות השינוי, ההתחדשות והחירות האמנותית שנשבו בברית המועצות בשנים הראשונות לאחר המהפכה. ייחודם של סטודיות דרמטיים אלה, מעבר ללימוד שיטתו של סטניסלבסקי, היה מפגשים בין-תרבותיים של יוצרי תיאטרון והניסיון להתנסות בשפות אמנותיות חדשות. דיוקנה האמנותי הייחודי של הבימה עוצב בראש ובראשונה בידי וכטנגוב, מתלמידיו הבולטים של סטניסלבסקי, שהיה המורה של הלהקה ובמאי הצגותיה מ-1917 עד מותו ב-29 במאי 1922. הבימה עזבה את מוסקבה ב-1926, ואחרי שהותה בברלין באה ממסעותיה באירופה לארץ ישראל.

הפנייה של הבימה למחזאות היוונית הקלאסית התרחשה באמצע שנות הארבעים על רקע דיונים ציבוריים סביב הבחירות הרפרטואריות של הקולקטיב וטענות על היעדר מנהיגות אמנותית. במרכז התגלע ויכוח סוער בשאלת זהותו האמנותית של התיאטרון לנוכח התהום שנוצרה בין "שם" ל"כאן". "שם" כוונתו הרפרטואר שנבחר במוסקבה ובברלין (הצגות כגון הדיבוק, הגולם, האוצר, כתר דוד, אוריאל אקוסטה והלילה השנים-עשר), רפרטואר שהמשיכה הלהקה להציג בהופעותיה בארץ ובחו"ל. "כאן" היה הרפרטואר שנבחר והוצג בתל אביב, מתוך רצון להפוך לתיאטרון לאומי. רפרטואר זה עסק במגוון נושאים: חיי היהודים בעיירות מזרח אירופה (הצגות כגון עמך, אותו ואת בנו, מסעות בנימין, עלי כינור, מירל'ה אפרת וטוביה החולב); אירועים מכוננים בתולדות העם (בליל זה, היהודי זיס, האנוסים); ועלילות שנוצרו על בסיס סיפורי התנ"ך (אגרת אוריה, מיכל בת שאול, רחב, ירושלים ורומי ובת יפתח). נכללו בו מחזות מהרפרטואר האירופי הקלאסי והמודרני (שייקספיר, מולייר, שו, גוגול, שילר, צ'כוב, איבסן ועוד); ומחזות מקור מעטים שעסקו בקשיי ההווה, בהגירה ובקליטה בארץ הישנה-חדשה ובמרחב הזר, כמו למשל שומרים והאדמה הזאת.

אדיפוס המלך בתיאטרון הבימה, בבימויו של גת'רי, היה דוגמה ראשונה למחזה יווני קלאסי, שצמח מרפרטואר תיאטרוני שונה לגמרי. הוא הוצג בתרגום מלא מהמקור היווני, ללא עיבוד, שכתוב או קיצורים, אך בשינויים הנובעים מפער הזמן בין מועד התרגום למועד הביצוע, ונענה להתפתחות העברית המודרנית.

המפגש של הקהל הישראלי עם הרפרטואר היווני הקלאסי העלה שתי שאלות מרכזיות שהשמיעו תדיר מבקרי תיאטרון, חוקרי תיאטרון וצופים. השאלה "מה לנו ולזה בשעה הרת גורל זו?" תוהה על הקשר בין המחזה לבין ההקשר ההיסטורי-תרבותי של הצגתו. היא מציפה את העימות הדתי והחברתי בין "אתונה" ל"ירושלים" ומעמתת בין מבט פנימה למבט החוצה, לקשר עם תרבות המערב. השאלה השנייה הייתה "כיצד השתמשו היוצרים והשחקנים של הבימה בארגז הכלים המקצועי והתרבותי שהביאו איתם להתמודדותם הראשונה עם הטרגדיה הקלאסית?" היא נבעה מהאתגרים שמציבה הצגת טרגדיה קלאסית ליוצרים שמעמידה המחזאות הקלאסית בתחומי המופע: פרשנות ובימוי; משחק, היגוי ותנועה; עיצוב הבמה; כוריאוגרפיה; מוזיקה; ויצירת הקומפוזיציה הבימתית. גם יכולתם של היוצרים לעורר את הקהל לדיאלוג המוצע לו והתקבלות ההצגה בקרב הביקורת והקהל הביאו לשאילת שאלה זו.

אדיפוס המלך הוצגה בתל אביב בתקופה סוערת מבחינה חברתית ופוליטית. החזרות התנהלו בסמיכות זמנים לפעולות של אצ"ל ולח"י נגד האנגלים ולעזיבתם את הארץ, ועל רקע ניסיונות של קבוצות לוחמים יהודים וערבים להשיג את השליטה באזור. הצגת הבכורה התקיימה שלושה חודשים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בזמן שניצולי שואה שניסו להגיע לארץ נחסמו על ידי הצבא הבריטי ונשלחו למחנות עקורים בקפריסין. גת'רי סיפר שנסיבות אלה הוסיפו מסגרת תיאטרלית לחזרות.

טיירון גת'רי היה הבמאי הזר הראשון שהוזמן לביים בהבימה לאחר מלחמת העולם השנייה. המניע לבחירתו בהצגה לא נבע מההקשר ההיסטורי אלא היה אמנותי. מהעדויות על החזרות ועל ההצגה בעיתונים ובזיכרונות הבמאי והשחקנים עולה תחושת זרות, אך גם תחושה של אתגר. גת'רי פגש את שחקני הבימה ב-1937 במסעם באירופה ונפעם מהופעתם. הוא עלה לבמה לברכם ועורר התרגשות רבה. עשר שנים מאוחר יותר פנו אליו אותם שחקנים והזמינו אותו לתיאטרון. ההצעה להציג את אדיפוס המלך של סופוקלס הייתה כאמור אמנותית: גת'רי הכיר את כוחם של השחקנים ובחר להתמודד עם האתגר הביצועי בהאמינו שהמפגש הראשון עם המחזה ישמש מנוע יצירתי. הוא ראה במסורת התיאטרון המערבי מכנה משותף בינו לבין השחקנים ובינו לבין הקהל, והאמין שמכנה משותף זה יאפשר להם להתעלות מעל להבדלי גיאוגרפיה וגזע. הוא אמר "גזע", אך התכוון באופן ברור ללאום. הוא לא הכיר את התרבות היהודית ולא עסק במרחק של הקהל מהחומר הזר או בנקודות המפגש האפשריות שלו עם המחזה. את הקושי שלו בבימוי המחזה סיכם במרחק שבין "היום", כלומר שנת 1947, ל"אז" – כלומר שנת 429 לפני הספירה. זהו אותו קושי שבו היה נתקל אילו ביים את ההצגה בלונדון, בסטוקהולם או בניו יורק, כפי שאכן עשה בהצלחה רבה עוד כשש פעמים בשנות פעילותו הענפה בתיאטרון.

העבודה עם גת'רי הייתה לשחקנים מלהיבה, מעין תקופה של חגיגה תיאטרונית. שמעון פינקל הגדיר את תהליך העבודה "נדיר" וסיכם: "הייתה לכולנו הרגשה שגת'רי פתח לפנינו עולם חדש, גדול ורחב ידיים, שעוד לא היה לנו עד כה בתיאטרוננו, וכאילו העמיד בצל כל מה שהיה עד כה".

גת'רי לא ידע עברית, ולכן השחקנים הם שבחרו את התרגום. למעשה, התרגום הראשון והיחיד של המחזה מיוונית עתיקה לעברית נעשה בידי המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי ב-1929. טשרניחובסקי, שעירב בשירתו את המורשת היהודית עם הערצה לאמנות היוונית העתיקה ולאידיאל היופי ההלני (המתואר בשירו "לנוכח פסל אפולו"), תרגם את אדיפוס המלך (כמו גם את האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס ויצירות רבות אחרות מן הספרות היוונית הקלאסית) בתחושת שליחות למען המפעל הציוני ובשאיפה רומנטית להקים ספרייה עברית של אפוסים לאומיים.

טשרניחובסקי בחר לתרגם את המחזה בשפת המקרא, מכיוון שהאמין שבאמצעותה יוכל להעביר את העושר הלשוני של המקור, והשתמש בה כגשר בין "כאן ועכשיו" ל"שם ואז". כך, השחקנים ששיחקו לראשונה על הבמה העברית את אדיפוס, קראון, יוקסטה, טרסיאס והמקהלה דיברו בשפת הנביאים. טשרניחובסקי שמר על מבנה השורות במקור וחיפש בעברית המקראית את המילים שידגישו את הקול הארכאי של העלילה. בו בזמן הוא ניתב את העלילה למרחב התיאטרוני שבין שתי התרבויות, למשל הוא הרבה לקרוא לאל היווני "אלוהים" ובחר בקפידה מילים מלאות רגש וחמלה בפנייתו של אדיפוס לבני עמו.

התרגום של טשרניחובסקי הדגיש את בעיות הביצוע: הוא נעשה באוקראינה לפני עלייתו לארץ, ולכן הודגשו ההבדלים בין העברית שבה נכתב לזו שהתפתחה מאז 1896 בארץ ישראל מבחינת אוצר המילים וההיגוי. התברר שאת הטקסט של טשרניחובסקי צריך להתאים לטקסט משוחק, שהשחקנים יוכלו לדבר בשטף ושהקהל יקלוט בשמיעה ראשונה. היות שטשרניחובסקי כבר לא היה בין החיים, פנה התיאטרון לאברהם שלונסקי, משורר צעיר וחדשן בשפה ובשירה העברית המודרניסטית, בבקשה להפוך את הטקסט המקראי לטקסט בימתי. אמנם שלונסקי לא ידע יוונית, אבל הוא הפיח במשפטים מקצב שוטף ומוכר לאוזנו של הקהל הארצישראלי.

ההצגה אדיפוס המלך הפכה לחגיגה לשפה העברית. התרגום נגע ללבם של הצופים ושל סוכני התרבות בארץ וזכה לביקורות נלהבות: "הישג נעלה ללשון העברית, המוסרת את עושר הגוונים של המקור היווני במוזיקליות מופלאה", כתב מונק; ודב בר מלכין שיבח: "חג לשירה העברית שאחד מגדולי משורריה נתן את הדיבר בפי היווני הגדול, וניבי הלשון שקמה לתחייה במאה העשרים לספירת 'המהפכה' העברית-יוונית היו לכלי-מבע ולמערכת-לשון ליצירה מימי קדמותה, מימיהם של חכמי אתונה ונביאי ירושלים, באותו ערב שלח טשרניחובסקי את חיוכו ממשכנות האולימפוס העתיק להיכל-אמנות בקריה חדשה".

כשהגיע לתל אביב, כבר היה גת'רי במאי בעל שם באנגליה ומחוצה לה ושימש כמנהל האמנותי של האולד ויק. חידושיו בתחום הבימוי השייקספירי נבעו מהכרתו במגבלות שמציבה במת הפרוסניום להעלאת מחזותיו של המחזאי והתמקדו בתפאורה ובמיזנסצנה. בתחום עיצוב הבמה בחר בתפאורה "תפקודית" במקום בתפאורה מכוונת "אשליה" והעדיף מבנה מרכזי ובו רכיבים כמו מרפסת, חלונות או מדרגות, הנחוצים למרבית המחזות ומאפשרים משחק בגבהים. בתחום המיזנסצנה העדיף ליצור תמונות במה ממוקדות וקומפוזיציה עם זרימה טובה על הבמה, התקבצות של שחקנים לקבוצות ותבניות תנועה מעוגלות סביב ציר דרמטי בכל רגע נתון. גת'רי התמקד בבניית תמונה בימתית בעלה היררכיה חזותית, שהצביעה על רגעי השיא בעלילה והדגישה אותם. הוא מיקם תמיד את הדמות המרכזית בגובה שונה מזה של הדמויות האחרות, כדי שתזכה בתשומת לבו של הקהל ותוביל את הסצנה לשיאה הדרמטי. חידושים אלה הוטבעו גם בתבנית התפאורה ובמיזנסצנה של אדיפוס המלך בהבימה והעבירו את חדשנותו למרחבים החדשים המוצעים בטרגדיה היוונית. עד עבודתו בהבימה לא ביים גת'רי טרגדיות יווניות, אך לאור היכרותו את יכולתם האמנותית של שחקני הלהקה ידע שהוא יכול לסמוך עליהם שיעזרו לו לפתח את הכיוון האמנותי שבו בחר.

התמונות מההצגה מדגימות בבירור את החדשנות שהוטבעה בשפת הבמה, גם בזכות החיבור בין הבמאי למעצב התפאורה שלום סבא. בדימוי החזותי על הבמה קיימים כל מרכיבי המודל התמונתי של יוון העתיקה. מודל זה הפך למוסכמה חזותית לכל הצגה של טרגדיה קלאסית על במות אירופה החל מאמצע המאה ה-19 וכלל את העמודים, את המדרגות ואת המזבח. הבמה הייתה פשוטה ואפורה, אך שידרה עוצמה. ארבע מדרגות רחבות שנראו בחלקן, בקדמת הבמה ובשמאל במה (במבט מן הקהל), רמזו למבנה מדורג בצורת ח', העומד לא ממש מול הקהל, אלא בזווית חדה ימינה; וכיוון שהקו הימני של אותה ח' לא נראה על הבמה, אלא הושאר להשלמה בדמיונם של הצופים, נוצרה תחושה של מבנה גדול הרבה יותר מזה שנגלה לעיניהם. בתחתית המדרגות נוצר שטח משחק שהזכיר אורקסטרה מלבנית, מקום ריקודה של המקהלה בתיאטרון היווני. המדרגות הובילו למשטח מוגבה, מעין במה, ועל חלקו הקדמי, זה הפונה אל פני הקהל, התרוממו ארבעה עמודים מעוגלים. גם כאן, העובדה שכותרתם לא נגלתה לעיני הצופים תרמה לרושם של עמודים שגודלם כעמודי הענק הקלאסיים. בצד שמאל יצרו בעזרת משטחים עטופי בד את פתח הכניסה לארמון. המדרגות הרחבות וההגבהה פיסלו את חלל הבמה ויצרו שלושה משטחי משחק: על ההגבהה - מקום כניסת הדמויות מהארמון; המדרגות ששימשו מקום למפגש בין המקהלה לדמויות; ומשטח הבמה בתחתית המדרגות כמקום המקהלה. מימין למשטח זה הוקם המזבח, שתאם את המוסכמה לגבי מקומו באורקסטרה היוונית. גם במקרה זה, מיקום המזבח מימין למרכז הבמה יצר תחושה שהבמה כפולה מגודלה האמיתי. ציור נוף הררי בעומק הבמה הדגיש את האדריכלות הקלאסית של המבנה שעמד עליה. סבא התפאורן היה אחראי גם לתאורה, שהדגישה במשחקי אור וצל את התלבושות ואת האיפור, ליצירת אפקט רמברנדטי, וכרכה חלל ודמויות במרחב בימתי תיאטרוני חדש ומרתק.

בתחום התלבושות העדיף סבא לעבוד על בסיס המודל של הבגד הקלאסי המוכר מהפיסול היווני ומציורי הכדים היווניים. על הרקע האפור של הבמה הודגשו התלבושות בצבעיהן: מעל בגד תחתון לבן (דוגמת כיטון) לבשו השחקנים גלימות צבעוניות: אדיפוס באדום, קריאון בכחול. בכל התלבושות יצרו עודפי הבד קפלים מרובים, שחוברו בסיכה מעטרת על הכתף – בכתף שמאל לגברים, ולרובינא בכתף ימין. הפאות היו מסוגננות בתלתלים קלאסיים - שחורות לצעירים, פרט לשליח מקורינת שהיה צעיר ללא זקן, לבנות למבוגרים. גם הזקנים היו מתולתלים - זקן שחור לאדיפוס ולקריאון, זקנים לבנים לראש המקהלה ולזקני המקהלה, לרועה הישיש ולכוהן. זקנו של טרסיאס היה בסגנון פראי, התחבר לשער ראשו ויצר מסגרת מיוחדת לפניו. האיפור היה בסגנון האקספרסיוניסטי הכבד, שהיה נהוג בהבימה. על הבמה אפיין איפור זה את הדמות כ"מסכה", דבר הנראה היטב בתמונות מההצגה (גת'רי, שביים את המחזה שש פעמים נוספות במקומות שונים בעולם, בחר להציגו ב-1956 כשהשחקנים עוטים מסכות על פניהם).

שני רכיבים חשובים אפיינו את גישתו הפרשנית של גת'רי והכתיבו את סגנון הבימוי שלו בהפקה זו: הוא שבר את האחדות הקולית של המקהלה בטרגדיה היוונית והפך אותה לקבוצת פרטים. לכל אחד מאנשי המקהלה נתן אפיונים אישיים ייחודיים. הרכיב השני קשור לעיצובן של תמונות הבמה. מבקרים וצופים התרשמו עמוקות מתמונת התחנונים בפתיחה, אשר בה שוכבים הכוהן ואזרחי העיר על מדרגות הארמון בשעה שאדיפוס מופיע בפתח הארמון מעל ראשיהם. מלכין, שהתלהב, הדגיש בביקורתו מרכיבים אלה: "בפתיחה המופלאה של 'מיזנסצנה שכובה', בתיאום המוזיקלי והפלסטי של שחקני המקהלה עם שוני קומותיהם וקולותיהם, ב'השחקת' ממדי החלל, בהעמדה נכונה – שאחר חישוב מדויק נראית היא כטבעית ביותר – של השחקנים שהיא מותאמת בשלמות לטקסט שבפיהם, ועל הכול: בהעמקה אמנותית בכל פרטי המשחק עד כדי מיצוי העיקר שביכולתו של השחקן".

כמנהג הקולקטיב, הליהוק נעשה על פי החלטת הקבוצה במסגרת אסיפה כללית. השחקנים שנבחרו לשחק את התפקידים במחזה היו שחקניה הוותיקים של הבימה: שמעון פינקל (אדיפוס), חנה רובינא (יוקסטה), אהרן מסקין (קריאון), טרסיאס (חיים אמיתי), נחום בוכמן (השליח מקורינת) ויהושע ברטונוב (הרועה הזקן). פאני לוביץ', מוותיקות הלהקה, נבחרה לשמש מתרגמת ועוזרת הבמאי. השחקנים ששיחקו את מקהלת זקני תבי היו בעלי עבר אמנותי מעורב - חלקם היו שחקני הבימה, ואחרים היו תלמידי בית הספר הדרמטי של התיאטרון, שנוסד ב-1945 על ידי צבי פרידלנד, במטרה להכשיר דור חדש של שחקנים לתיאטרון.

מי שמכיר את סגנון המשחק של הבימה הוותיקה לא יתקשה לשמוע באוזני רוחו את השחקנים הדגולים מופיעים על הבמה ומשחקים בסגנון טרגי יהודי-רוסי עמוק, במבטא רוסי כבד, בלב רחב ותוך רצון עז לרגש את הקהל. הדבר היה ברור במהלך החזרות ובהצגה. פינקל הזכיר הערת בימוי שהעיר גת'רי לרובינא: "עלייך לשחק לביאה לוחמת ולא כאם יהודייה בוכייה". הערה זו מדגימה כיצד חדרה "ירושלים" ל"אתונה" בהרגלי המשחק של השחקנים, שהרי אותו הבכי, שלא התאים ליוקסטה באדיפוס המלך של גת'רי, היה לשם דבר בהצגותיה ה"יהודיות" של רובינא. קשה לומר בוודאות כיצד השפיעה ההערה על הביצוע של יוקסטה, אך מהביקורת ניתן לראות כי תעצומות הרגש שטפו את הבמה: "לא על נקלה יישכחו מלבנו מעמדים כגון זה, שבו היא שופכת את תחנוניה בפני האלים, ליד אש הקטורת, או כשהיא פורצת בצעקה נואשת בהיוודע לה האמת על אדיפוס", כתב א. בץ.

ההצגה זכתה להצלחה רבה בקרב הביקורת. "חג בתיאטרון הארצישראלי", הצהירה כותרת מאמרו של מלכין בעל המשמר בבוקר שלאחר הבכורה, ב-28 בפברואר 1947. ואכן, ההצגה הראשונה של אדיפוס המלך הייתה אירוע חשוב בתל אביב. מתוך רצון למסגר את ההצגה כאירוע מכונן התמקדו המבקרים בראש ובראשונה במפגש התרבויות. מלכין האריך בתיאור חשיבותו של תאריך הבכורה (חצי יובל לאחר הצגת הדיבוק) וערך השוואה בין היצירות של שני הבמאים ה"גויים", וכטנגוב וגת'רי, עם שחקני הבימה. הוא השווה את תנאי העבודה על הדיבוק – במאי ארמני, בן לעם נרדף, בימי מהפכת אוקטובר, עם קבוצה של שחקנים החולמים "חלום תקומה לעמם הנרדף", במחזה המבוסס "על מיתוס יהודי-עממי על צדקת האהבה ועל אהבת הצדק" - לתנאים של הצגת אדיפוס המלך: במאי אנגלי, "בן עם שליט", בימי שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, בתקופה שבה "הילכו טנקים בחוצותיה של תל אביב ובכבישיה של ארץ ישראל", עובד עם "בכירי התיאטרון העברי בארץ גאולתו" ובוחר "מיתוס יווני קלאסי על אכזריות האהבה ותהפוכות הגורל". גם א"ב יפה תיאר את חגיגיות האירוע:

המעמד היה חגיגי. באולם שלטה אווירה של התרוממות הרוח. הייתה איזו מתיחות של צפייה, הרגשה כי לא הייתה זו הצגת תיאטרון רגילה. ואמנם הייתה זו חוויה מקורית, חד-פעמית. גורמים שונים, פנימיים וגם חיצוניים, היוו את הצלחתה של הצגה זו. פגישה גורלית, פגישת השלמה, בין התרבות העברית והתרבות היוונית שמחלוקת דורות הפרידה ביניהן; עבודה אמנותית משותפת בין אנשי במה עברים ובמאי אורח, בן לעם שריב מר לנו עמו כיום; ולאחדים מאיתנו - פגישה נוספת עם אדיפוס, זה הגיבור שנזדמנו יחד עמו, ויש אשר גם הזדהינו איתו, בתחנות שונות בחיינו - הוא היה קרוב יותר, מובן יותר ואנושי יותר לאין ערוך מאשר בפגישות קודמות רבות.

כשקוראים את הביקורות האלה מתרחב הלב משמחה לנוכח חגיגיות האירוע, שציין את פתיחת הדיאלוג בין התרבות היהודית לתרבות היוונית ואת התחושה של עמידה על סף ההבטחה להטמעת העבר התיאטרוני בהווה הישראלי והולדתה של יצירה תיאטרונית מקורית וחדשה, תל אביבית במהותה. אולם התמונה שנוצרה מקריאת הביקורות בעיתונים בבוקר שלאחר הבכורה התבררה כתמונה חלקית בלבד; מזיכרונותיהם של השחקנים ומהביקורות שנכתבו לאחר זמן מתגלה תמונה אחרת. על אף שההצגה התקבלה בהתלהבות על ידי מבקרי תיאטרון, אנשי תיאטרון, אמנים וצופים בעלי השכלה קלאסית רחבה ועניין עמוק באמנות התיאטרון והוצגה כ-55 פעמים, היא לא הצליחה לדבר על לבו של הקהל הרחב, לא עוררה עניין בדיאלוג בין "אתונה" ו"ירושלים" ונחלה כישלון קופתי.

על מנת להבין את הפער בין התקבלות ההצגה מבחינת היחס לאיכותה לבין הצלחתה המסחרית, כדאי להתבונן בהרכב הקהל. צופי אדיפוס המלך לא היו קהל הומוגני אלא פסיפס של תרבויות: בני המקום, צאצאי משפחות שחיו בארץ דורות רבים, בניהם של אנשי העליות הראשונות ומי שהגיעו ממרכז אירופה לפני מלחמת העולם השנייה ועם סיומה. קשה להעריך כמה מהצופים בקהל מעורב זה הכירו את התרבות הקלאסית וראו בה חלק בלתי נפרד מתרבותם. אכן, רבים מאלה שהגיעו ממרכז אירופה וממזרחה הכירו את הטקסטים העתיקים והיו מצויים בסיפורי המיתולוגיה, בדת יוון ובתרבותה, אך האם ניתן להגיד בוודאות שבשלב מוקדם זה הייתה התרבות הקלאסית בארץ נחלת הכלל? ככלל, מעורבות מחלקת התרבות של ההסתדרות במכירת כרטיסים מוזלים לחבריה תרמה באופן משמעותי לתהליך של חינוך הקהל בתיאטרון, אך חלק גדול מהצופים היו רחוקים מאוד מההווי האינטלקטואלי ולא הכירו את ההצגה או הבינו אותה. כיום, במבט לאחור, ברור שההפקה התקבלה כאירוע יוצא דופן בתיאטרון ובתרבות הישראלית של התקופה. לראשונה, על במת תיאטרון הבימה, הקימה "ירושלים" לתחייה את "אתונה" - בפאתוס, במחוות ובמקצב ייחודיים רק לה - והעניקה לטרגדיה היוונית חיים חדשים מול קהלים חדשים, וליוצריו העתידיים של התיאטרון הישראלי - מרחב התנסות אמנותי חדש.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר מלכין, דב, "אדיפוס המלך, לסופוקלס ב'הבימה', 'המשחק והשחקנים באדיפוס'", על המשמר (28 בפברואר, 1947).

גיא, כרמית, המלכה נסעה באוטובוס, רובינא ו"הבימה" (תל אביב: עם עובד, 1995).

גת'רי, טיירון, "על הבימה", הארץ (18 באפריל, 1947).

דיקמן, עמינדב, "משורר גדול, מתרגם גאון", הארץ (9 ביוני, 1999).

יערי, נורית, "אדיפוס המלך בין אתונה וירושלים", זמנים 99 (קיץ 2007), עמ' 15-6.

מונק, פ', "אדיפוס המלך לסופוקלס בהבימה", הגלגל (12 במרס, 1947).

פינקל, שמעון, במה וקלעים (תל אביב: עם עובד, 1968).

פינקל, שמעון, חנה רובינא (תל אביב: עקד, 1978).

Gathrie, Tyrone, A Life in the Theatre (New York, Toronto and London: McGraw-Hill, 1959).

Gilula, Dwora, "The First Greek Drama on the Hebrew Stage: Tyron Guthrie's Oedipus Rex at Habima", Theatre Research International 13(2) (1998), pp. 131-146.

אחי גיבורי התהילה / הצגה קהילתית

מחקר

19.12.2018
אחי גיבורי התהילה / שולמית בת-דורי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אחי גיבורי התהילה בבימוי שולמית בת-דורי, 1951, 1953

מאת פרופ' שולה קשת

 

ההצגה אחי גיבורי התהילה, על פי רומן מאת הווארד פאסט, זכתה לשתי הפקות, שתיהן בבימויה של שולמית בת-דורי, האחת בקיץ 1951 בקיבוץ שריד, והשנייה בספטמבר 1953 בקיבוץ גבעת ברנר. שתי ההפקות הועלו לכבוד יובל ה-25 של שני הקיבוצים.

הבמאית, בת-דורי, חניכת קן ורשה של השומר הצעיר, בעלת האישיות הסוערת ולעתים הפרובוקטיבית, עלתה ארצה בעקבות אחיה ב-1923. לאחר תקופת עבודה בסלילת כבישים ובבניין הצטרפה לקבוצת המייסדים של קיבוץ משמר העמק. בתחילת שנות השלושים החליטה לנסוע ללמוד בברלין, כשמטרת ההשתלמות עדיין אינה נהירה לה.

ברלין הייתה אז מרכז תיאטרוני חשוב לכל תנועות האוונגארד. בת-דורי יצרה קשר עם הבמאי המרקסיסט ארווין פיסקטור, התקבלה כחניכה לבית ספרו ושם גילתה את אמנויות התיאטרון כייעודה האמיתי. בהמשך התמקצעה בלימודי בימוי גם בווינה, בבית ספרו של מקס ריינהרדט, ממבשרי התיאטרון המודרני.

הרומן של פאסט היה הבסיס לעלילת אחי גיבורי התהילה, המספרת את סיפור משפחת החשמונאים ועל מלחמת היהודים לחירות לאומית (להבדיל מספרי המכבים, המדגישים בעיקר את המרכיב הדתי). עיבוד הטקסט למחזה נעשה בידי בת-דורי ומרדכי אמיתי. את השירים במחזה כתב נתן יונתן, ועל עיצוב התנועה הופקדה נעה אשכול. בת-דורי ביימה את האירוע בהשתתפות פעילה של עשרות מחברי שריד ובהפקה השנייה - של מאות מחברי גבעת ברנר. בשני הקיבוצים נבנה דגם של כפר מודיעין בחיק הטבע. בקיבוץ שריד הופעלו בולדוזרים בשמונה משמרות כדי להפוך את כיוון המדרון, שעד אז שימש מזבלה מאולתרת.

בגבעת ברנר נמצא לשם כך מקום טבעי לרגלי גבעה סלעית, שכונה "עמק הכלניות" בפי הילדים. על הגבעה הקימו בנאים מבני המקום את כפר מודיעין על בתיו וסמטאותיו, בהנהגת המפיק הטכני של ההצגה, מרדכי להר. תרומתו המקצועית של להר, יקה קפדן ונלהב, להכנת המקום, על פי כל תביעות הבמאית, הייתה חשובה ביותר. בת-דורי עמדה על כך שהכפר לא יהיה תפאורת תיאטרון שטוחה וחד-ממדית. הבתים נבנו ממש, על פי דגמי בתים בכפר ערבי, ועצי ברוש ענקיים נשתלו בבורות עמוקים. השיחים, הסלעים, העצים, הגבעה והבתים שנבנו עליה יצרו את כפר מודיעין.

 

חזרה על ההצגה באור יום

 

האמפיתיאטרון הטבעי בגבעת ברנר הוכן מראש ל-5,000 צופים, אך בהצגות ישבו על המורדות, על פי עדויות המשתתפים, כ-12 אלף איש, ובסיכום נאמד מספר הצופים ב-40 אלף. זה היה גם מספר הצופים בהצגות בשריד. 80 אלף צופים בשני אירועים היו מספר עצום במושגי אותה עת (כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בארץ).

ההכנות להצגה בגבעת ברנר נמשכו כארבעה חודשים, וכל הקיבוץ התגייס למשימה. 3,150 ימי עבודה הושקעו בפרויקט. הוצאות ההפקה במושגי ימינו, אם נביא בחשבון את ימי העבודה בלבד, ללא הכשרת השטח, התלבושות, התאורה ועוד, היו מגיעות ל-1.5 מיליון שקל ויותר.

 

יהודה ואחיו מתכננים את הקרב ומשרטטים אותו על החול

 

בת-דורי עמדה על כך שהשחקנים במחזה יהיו מאנשי המקום ולא שחקנים מקצועיים. הרעיון היה להתאים את התפקיד למראה הפיזי של השחקן. הבמאית סיירה בגבעת ברנר מלווה בשני חברים מעמודי התווך של הקיבוץ – אריה חצור ויעקב לוריא (כוח השכנוע שלהם באותו זמן היה מהסוג של "הצעה שאי-אפשר לסרב לה"). השלישייה התבוננה בעוברים ושבים ובחרה בשחקנים. בת-דורי חיפשה מראה פנים, מבנה גוף ומחוות, שבהם זיהתה כביכול את הדמות הקדומה. כמו השימוש בגבעה הטבעית, באבני המקום ובסלעיו, בת-דורי פיסלה את הדמות ב"חומר החי" ועיצבה מתוכו את הגיבורים.

בשעות היום הדריכה הבמאית את שחקניה ובעיקר ניסתה - ללא הצלחה, יש לומר - לשרש את המבטא הגרמני של מרבית המשתתפים. בלילה נערכו החזרות הכלליות, שמשכו אליהן צופים רבים מחברי הקיבוץ ומחברת הילדים, שבאו לגבעה ערב-ערב. עד היום יודעים בני גבעת ברנר לצטט קטעים שלמים מתוך הטקסט ומשתמשים בשיחות היומיום שלהם במשפטים ממנו, שהפכו חלק מהעגה המקומית.

הדי ההצגה חרגו אל מעבר לגבולות המקום. היא נסקרה בעיתוני התקופה והפכה לאירוע מדובר. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ וכאמור, מילאו את הגבעות מסביב באלפיהם. האווירה הטעונה התרגשות גדולה הדביקה את הסביבה כולה והשתקפה בתגובות הביקורת בעיתונות. גם מבקרים חריפי טעם ומודעים למגבלות ההפקה, שהתבססה על שחקנים חובבים, ולמגבלות המחזה המעובד – זיהו בה חגיגה עממית גדולה בנוסח הפסטיבלים שהיו נהוגים בימי קדם.

 

גדעון להר (נהרג ב-1967, במלחמת ששת הימים), בתפקיד אחד מאנשי הכפר

 

הצופים של שנות החמישים המוקדמות, כמו גם השחקנים שעל הבמה, חזרו לא מכבר משדות הקרב של מלחמת העצמאות. רבים מהם שירתו בפלמ"ח או השתתפו במאבק לשחרור הארץ מהשלטון הבריטי ובעלייה ב', ורבים איבדו במערכות אלה את חבריהם. ספרות המלחמה של הדור הייתה עדיין מועטה, והקהל והשחקנים ראו בחשמונאים ובמאבקם את בני דמותם. בת-דורי הייתה מודעת היטב לעוצמת המניפולציה הרגשית שגייסה לפרויקט. בחומר הספרותי שבחרה היה טמון מלכתחילה פוטנציאל מעורר, שבכוחו להצמיח שפע אסוציאציות רגשיות עזות הד. הרומן של פאסט זימן את כל החומרים המתאימים: מאבק החשמונאים לחירות מידי הכובשים היוונים היה נושא הרואי, שתאם הן את היומרה לרנסנס תרבותי, שישאב את חומריו ממקורות האפוס הקדום של העם היהודי, הן את מערכת הערכים של האידיאולוגיה הציונית. הרקע החקלאי הטבעי, שבו מתרחשת העלילה; יצירת קו רצף בין העבר הקדום – שבו התקיימה ישות לאומית ריבונית, לבין ההווה הנתפס ורואה את עצמו כחידושה של אותה ישות; מלחמת יחידים מול רבים; והעלאת הדימוי של יהודי חדש, המשתייך ל"יהדות השרירים" לא פחות מאשר ל"יהדות של רוח" – כל אלה תאמו את ערכי התקופה. למעשה התרחשה בהצגה זו סופר-אימפוזיציה של חלל-עבר המשוחזר לחלל-הווה קונקרטי.

 

תמונה מהווי הכפר, בעלי מלאכה בעבודתם

 

"לאור כל הנסיבות האלה", כתבה בת-דורי, "נראה היה למי שהקדיש להם אף מידה קטנה של תשומת לב, כי בעצם אין זה קשה לפענח את פשר הלהיטות למעשה האנושי הנידון, שאפפה ציבור אנושי גדול אשר בעיסוקיו הרגילים היה רחוק למדי מכל קשר לאמנות – ציבור שחקנים לעונה אחת וטרקטוריסטים של כל העונות, חשמלאים של יומיום ונגנים של שבת, בנאים מומחים ותופרות המאומנות לאו דווקא לצורכי התיאטרון; ועוד מבני המקום רבים, שניכשו את הגבעה, מתחו בה שבילים, העתיקו הרים, כרו בורות לעצב בם ברושי ענק ועוד כהנה וכהנה".

מובאה מוקדמת מתוך יומן העבודה של בת-דורי מעידה על הקשר העז שנוצר בדמיונה בין "כאן" ו"שם". ברישום מדצמבר 1950, מיד עם תום הקריאה ברומן של פאסט, היא מתארת ספק חלום לילה-ספק הזיה, שבו התחלפו בדמיונה דמויות מתתיהו ובניו ביצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, ושלושת האחים הלוחמים לבית יפה. שדה עצמו העיד אף הוא כי אותה תחושה עלתה בו בעת הצפייה בהצגה בשריד: "אי-אפשר היה לתאר את התקפת ההסגר של היוונים על מודיעין בלי צד דמיון לאותו הסגר בשבת השחורה... קשה היה לתאר התייעצות מלחמתית לפני היציאה לקרב, בלי שהיה בה דמיון להתייעצות של פלמ"חניקים... טבעי הוא שבן דומה לאביו וטבעי הוא שפלמ"חניק יהיה דומה למכבי".

כדי להגשים את המטרות שהציבה לעצמה טיפלה הבמאית בעקשנות רבה בהכנת הפרטים, שיסייעו לה להפעלה סוגסטיבית של הקהל. ההזדהות הרגשית של הצופים והשחקנים הייתה צריכה למלא בתכנים עכשוויים את המתרחש על הבמה, ואת הקהל היה צריך להעתיק בבת אחת אל הכפר העתיק מודיעין באשליית החשיכה המשתררת מסביב, כך ששני העולמות האנלוגיים כביכול, של הווה ועבר, יותכו זה בזה. לעניין זה תרמה הקפדנות שבה טיפלה בת-דורי בבניית הכפר עצמו ובעיקר בתאורה. מספר ההצגות נקבע מלכתחילה למספר הלילות בחודש שאין בהם אור ירח – שמונה לילות בסך הכול. פרוז'קטורים מיוחדים האירו דווקא את הקהל בכניסה לאמפיתיאטרון, תוך סנוור מכוון, שהבליע את הכפר שממול בחשיכה. קווי טלפון שעברו מעל גבעת "מודיעין" נצבעו בשחור בולע, שהעלים אותם מקו הרקיע. בערבי המופעים כוונה התחבורה מהכביש הסמוך לדרכים צדדיות, וסיורי הלילה של מטוסי חיל האוויר בתל נוף שינו "למען המכבים" את שעות המראתם. משהועלה האור על כפר מודיעין, הועתק הצופה, בשנייה אחת של מסע במנהרת הזמן, מ"כאן" ל"שם". הדינמיקה רבת-העוצמה של ההזדהות האסוציאטיבית הופעלה בכל הכוח והחזירה למחזה את הכוח החיוני שהיה לו בעבר הקדום.

ההשפעה של הצלחת האירוע על חיי הקהילה בשני הקיבוצים, כמו גם על הדימוי העצמי של התנועה הקיבוצית כולה, הייתה חסרת תקדים. גבעת ברנר, שזה עתה יצא ממשבר שנות הפילוג, דימה להתאושש, ובכלל, התנועה הקיבוצית כמו חוותה קתרזיס קולקטיבי. היה זה מפגן כוח, עוד גילוי מאומץ שנועד להוכיח את הפוטנציאל הגלום בתנועה הקיבוצית, למרות הקשיים מבית ומחוץ.

 

לאון לוין, ניצול אושוויץ ופעיל במחתרת ההולנדית, בתפקיד מנהיג הפליטים שהגיעו מירושלים

 

שולמית בת-דורי הקדישה את חייה לחקר סוגת התיאטרון שכינתה "תיאטרון המונים" או "מחזות עם ומועד", כלומר מחזות מונומנטליים על נושאים היסטוריים או דתיים, המבוימים בנוף הפתוח, לעתים בו במקום שבו התרחש המאורע המסופר בעלילתם. היא סיירה במקומות שחידשו סוגה זו באירופה ובארצות הברית ואף התחילה לכתוב עבודת מחקר על הז'אנר; טיוטה שלה מצויה בארכיונה האישי ובארכיון התיאטרון על שם ישראל גור בירושלים.

כ-15 שנים לאחר ההפקה בגבעת ברנר ניסתה בת-דורי להפיק את ההצגה שוב על אדמת הכפר מודיעין (הפעם במקום עצמו, כפי שזיהו אותו ארכיאולוגים) בהשתתפות חניכי כפר הנוער בן שמן. את הצעתה ביססה על פריחה מחודשת של סוגת המחזות על נושאים היסטוריים המבוימים בנוף הפתוח (בארצות הברית, באנגליה ובגרמניה). היא הציעה להפוך את ההפקה לפסטיבל, לאירוע של קבע, בהנחה שהקשר בין הנושא למקום ההיסטורי עשוי להפוך את ההצגה למופע חינוכי-תרבותי מיוחד במינו. כידוע, הרעיון לא קרם עור וגידים, אם בגלל חוסר ההתעניינות של משקיעים פוטנציאליים, ואם מפני שפרויקט לאומי דידקטי מסוג זה שוב לא תאם את ציפיות קהל היעד בשנות השישים.

​

ילדי הכפר מודיעין

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

ארכיון קיבוץ גבעת ברנר.

הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית).

אוריין, דן, דרמה ותיאטרון (תל אביב: אור-עם, 1988).

איתן, רויטל, התיאטרון של שולמית בת-דורי (תל אביב: ספרא, 2013).

בת-דורי, שולמית, "תיאטרון המונים", שדמות פ' (1982), עמ' 124-107.

קשת, שולה, "עידן התמימות – הצגת 'אחי גיבורי התהילה' בקיבוץ גבעת-ברנר, ספטמבר, 1953", ישראל 1 (2002), עמ' 132-119.

שדה, יצחק, מכתב למערכת, על המשמר (7 באוקטובר, 1951).

סיפור פשוט / עפ"י ש"י עגנון

מחקר

11.06.2018
סיפור פשוט / על-פי ש"י עגנון
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

סיפור פשוט (על-פי ש"י עגנון, עיבוד שלמה ניצן ויצחק גורן, בימוי יוסי יזרעאלי, הבימה, 1979)

מאת פרופ' דן אוריין

 

ההצגה סיפור פשוט, עיבוד תיאטרוני לרומן של ש"י עגנון, שעלתה על במת הבימה ב-1979, נשמרה בזיכרונם של צופי תיאטרון רבים. יוסי יזרעאלי, שביים אותה, רצה ב"תיאטרון שיהיה בו משהו מן המפתיע" ומימש בה את כוונתו. המחזה מציג את סיפורו של הירשל, בנה היחיד של משפחה אמידה בעיר שבוש שבגליציה, שמתאהב בבלומה קרובתו הענייה, העובדת כמשרתת בבית הוריו. צירל אמו אינה רואה זאת בעין יפה ומשיאה אותו בעל כורחו למינה בת העשירים. דעתו של החתן נטרפת עליו. הוא מאושפז בסנטוריום, מחלים וחוזר לביתו, לאשתו ולבנו שנולד זה עתה.

לתוכנייה של סיפור פשוט צירף יזרעאלי "הנחיות צפייה" המונעות מהצופה להתחמק מהאנלוגיה בין גליציה היהודית של ראשית המאה העשרים לישראל בסוף שנות השבעים: "חנווניה – שם המקום. גם אם בנקאים ומנהלי חברות כלכליות או פרנסי ציבור ייקרא להם, הרי הם שומרי חומותיה של חנווניה. עוד, עוד, הב, הב, ושיהיה הרבה ושייתן כוח ושיהיה מכובד. אלה אינם אלא צאצאיה המדויקים של צירל".

יזרעאלי בחר להעלות על הבמה רומן ריאליסטי בגרסה תיאטרונית מפוררת. הוא צייד את סיפור פשוט במכלול אמצעי ניכור, ובהם עיבוד רומן ריאליסטי רציף לשלד של מחזה מקוטע, שדמויותיו קרובות לעיצוב דמויות-מסכה; דמות של מספר (שגם מנגן); תפאורה מסמנת ולא חלל דרמטי דמוי מציאות; מוזיקה חיה על הבמה; צלילי רקע של מטבעות "חנווניה"; עיצוב תנועה מסוגנן; ובמיוחד דרכי משחק לא-ריאליסטיות. כל אלה גויסו כדי לחשוף את מהותו האמיתית של עולם זמננו מבעד למסך האידיאולוגי והחומרי.

הרומן סיפור פשוט נכתב בתקופת משבר אמנותי ואישי של עגנון ומתעד גם משבר חברתי ביהדות גליציה בתחילת המאה שעברה. המחזה שאליו עובד הוצג בישראל בסוף שנות השבעים, בתקופה של משבר חברתי-כלכלי. הבמאי יזרעאלי נמצא אז בתקופת מעבר בביוגרפיה המקצועית שלו, אחרי שאולץ לפרוש - על ידי חבר נאמנים, רובם אנשי מנהל וכספים, ו"בכעס רב" - ממשרת מנהל הבימה. ההצגה סיפור פשוט הוצגה בהבימה, מוסד תיאטרוני שאיבד את האוטונומיה האמנותית שלו עם פירוק הקולקטיב ב-1969 והתקשה להסתגל למצבה החדש של החברה הישראלית (עמנואל הלוי: "קהלה של הבימה בשנות השבעים מגיע בקירוב... למחצית קהלה בשנות החמישים והשישים"). מכלול גורמים אלה עיצבו את ההצגה והשפיעו על התקבלותה.

ניכוס עגנון ועיבודו לבמה בידי במאי ישראלי צעיר עוררו הסתייגות חריפה אצל מבקר התיאטרון של העיתון הדתי הצופה, אמיל פוירשטין. וכך כתב:

 

קשה לנו להבין מה מביא את הבמאי הישראלי הצעיר לש"י עגנון [...] לו עשו הנאצים סרט חדש על היהודי זיס והיו כוללים בו סעודת כלולות של יהודי הגלות, יכלו בשקט גמור לכלול בו את הסצנה [של סעודת החתונה] שהיינו עדים לה על במת הבימה. ככה אוכלים-זוללים יהודים, גיבורי ש"י עגנון. הנך מסמיק מבושה בראותך סצנה זו.

 

ביקורתו של פוירשטין אינה מופרכת מבחינת השקפת עולמו. רבים מעיבודיו של יזרעאלי לתיאטרון ומההצגות שביים היו חקירות תיאטרוניות משותפות לו, לשחקנים ולקהלים באשר ליהדותם כישראלים חילונים. יזרעאלי היה בין יוצרי התיאטרון הראשונים שהעלו את לבטי יהדותם על הבמה עוד מתחילת דרכו בתיאטרון באיש חסיד היה (מאת דן אלמגור, 1968). ברוב הצגותיו ה"יהודיות" מצונזרים מרצון ובמכוון סימנים המעגנים את היצירות ברקע החיים היהודי המזרח אירופי. על "יהדותו" של סיפור פשוט אמר יזרעאלי: "הטקסט 'נוקה' מסימניו היהודיים-דתיים [...] כל הדברים המוזרים האלה".

כל הצגותיו של יזרעאלי שייכות לתחום הרפרטואר הניסיוני. למרות הריחוק ביניהם, משותפת לו ולעגנון סלידה מהתיאטרון הריאליסטי המעלה "את המציאות ואת האמת", שתואר על ידי עגנון בסרקזם ברומן בחנותו של מר לובלין: "נעשתה הבימה מושב של בינוניים שמעשיהם מעשי בינונים ושיחתם שיחת בינונים, כאותה שנשמעת ברוב הבתים. בתים שאנו רגילים בהם יש בהם ממש, ואילו של התיאטרון של קרטון הם. נס שאין הבית נופל על יושביו".

בהצגה סיפור פשוט "נופל הבית על יושביו", כאשר התפאורה "מתמוטטת" בסצנת הטירוף של הירשל. מערכות הסימנים שלה צנזרו קרבת יתר לריאליזם, ובמיוחד התרחקו מז'אנר ה"עיירה". יזרעאלי רצה הצגה שהמתח בין ישן לחדש נשמר לכל אורכה. משום כך התפאורה בה (שעיצבו הבמאי וציונה שמשי) אינה של עיירה, אלא "מכונת תיאטרון". לדמויות ההצגה עוצב לבוש "בין" – בין זה של תושבי העיירה לבין זה של הצופים באולם.

יזרעאלי לא הסתפק בצמצום ההיזכרויות והסימנים היהודיים-דתיים מיצירתו של עגנון, אלא גם התריס כלפי המסורת וכלפי שמים: בתחילת ההצגה לוקחת ליא קניג טלית ואומרת, "סחורה! בדיוק כך: הטלית סחורה והתפילין סחורה". באחד המעמדים הטעונים בה משליך משה בקר, שגילם את דמותו של הירשל, תפילין על הבמה.

המעבדים לבמה, שלמה ניצן ויצחק גורן, הגבילו את המספר כדמות בשישה קטעים בימתיים. גורן מעיד: "כללנו את כל הדיאלוגים ואחר כך צמצמנו. התייחסנו לאלמנטים הדרמטיים שבדיאלוג וליחסים בין הדמויות". הם הקפידו לשמר את שפתו של עגנון, שברומן שלו ניכרת הראייה הפסימית של המציאות החברתית גם במרקם הלשוני, ולא רק בתבנית העלילה. לדוגמה, ברומן נמצא מספר גדול מאוד של מילות שלילה ורק מעט מילות חיוב. העולם של סיפור פשוט הוא עולם של חוסר ביטחון וספק, ולכך תורם ריבוי של מילות שאלה, תנאי וברירה. מספר גדול של ביטויים מתארים את עולמם הכלכלי הקפיטליסטי-בורגני של יהודי שבוש, ויש עדויות למכביר לתרבות האכילה הגרגרנית שלהם.

רק כעשירית מהטקסט המקורי של עגנון הוכנסה למחזה (ברומן יש 58,092 מילים, ובמחזה - 5,830). המחזה, יותר מהרומן, נוטה אל השלילה ואל הספק ודל מאוד בביטויי חיוב; מספר הביטויים הדתיים-יהודיים בו קטן מאוד והושמטו כליל אזכורים של סוציאליזם ושל ציונות, ככל הנראה על מנת להתמקד בהוויית החיים הבורגנית החדשה. במחזה יש ביטויים רבים מעולמה של "חנווניה", ישראל ה"חדשה" (שליש מהם נאמרים בפי צירל), ואותם משלימות התייחסויות רבות לאוכל, שהוא מרכיב מרכזי בתרבות נתיניה.

לפני סיפור פשוט ביים יזרעאלי את הכנסת כלה מאת עגנון (הבימה, 1972). הימים, לפני מלחמת יום הכיפורים, היו ימי ביטחון כלכלי יחסי בישראל. מיכאל אוהד, שצפה בשתי ההצגות, תיאר את השוני החריף ביניהן: "ההצגות שונות זו מזו כמו יום ולילה. בהכנסת כלה ישב רפאל קלצ'קין על הבמה וסיפר עגנון [...] והלב נצבט. ובסיפור פשוט – להפך. לא גן עדן שאבד, כי אם גיהינום קפקאי".

לצופים בסיפור פשוט זומנה הצגה תזזיתית, דחוסה ומנוכרת. לדברי יזרעאלי, "הצגה ללא אלוהים. על הפחד מעוני. כי עוני הוא מוות". כבר בכניסה לאולם נכנס הצופה לשבוש; על הכתלים נתלו שלטי חנויות יהודיות בעיירה. הבמה הפכה לחנות רחבת מידות שבה נמכרים כרים וכסתות, נוצות במשקל, ארגזים ותיבות, כלי בית ותשמישי קדושה. בצד הבמה - מיטות ברזל, מטבח, חנות ובית. תמונות עלו וירדו, אורות התחלפו, ובסיום ההצגה ירדה סבכת חנות. בלהה פלדמן, שהייתה עוזרת הבמאי, זכרה כייחודי בהצגה את עיצוב הדימוי של חנות הנוצות, כתפאורה וכפעילות:

 

עולם בו רק קונים ומוכרים. והסחורה היא שקיות של נוצות. מכולת בה שוקלים ומוכרים בכסף ובמטבעות סחורה של לופט גשעפטן (עסקי אוויר). הבמה היא עולם של עיסוק חסר שחר בטפל המדכא את הרגשי. הייתה פעילות מתמדת בתוך העולם החנווני: שקילת נוצות, הזזת שקים וסידורם. הכול כדי ליצור מכולת פעילה. עד לסבכת החנות היורדת בסיום ההצגה, מלווה באבק נוצות בוהק.

 

סיפור פשוט היה בין ביכורי הסוגה הפוסט-מודרנית הצעירה בתיאטרון הישראלי, המאופיינת בקרעי תמונות ובריבוי ציטטים תרבותיים שונים. כמו בטקסטים פוסט-מודרניים אחרים, זוהי הצגה גדושה – עודף סימנים המייצר ריבוי משמעויות ומערער על ההגמוניה של האידיאולוגיה הקפיטליסטית. שפע ניכר גם בסימנים המוזיקליים שליוו את ההצגה, כדברי המלחין יוסי מר חיים: "אפקטים של קולות שעונים שונים לציון הזמן, קולות הקופה, צליל גבוה שסימן כאב ראש, קריאת תרנגולים שהוקלטו בשוק הכרמל (לפני שחיטה, ולבסוף נוגנו כשהסרט הפוך)".

ההצגה החלה בקצב איטי יומיומי – בתחילתו של סיפור אהבה בין בנם של בעלי הבית למשרתת בת המשפחה. מרגע שהוצבו מכשולים בדרכם של הנאהבים התעצם קצב הפעילות, שדבקה בה הקדחתנות של עולם "חנווניה". הוא מגיע לשיאו בסצנת השיגעון, שבה הורס הירשל את הבמה, ואחריה בא תהליך ריפוי איטי של ד"ר לנגזם. לקראת הסיום נרגע קצב ההצגה ודומה שוב לקצב הפתיחה, אלא שהצופים זוכרים את התזזיתיות הקודמת. הם יודעים שזו רק נכבשה וממשיכה לבעבע מתחת לפני השטח.

יזרעאלי השתמש בדימוי הכוורת כדי להסביר את הפעלתנות הבלתי פוסקת של השחקנים, את השינויים התכופים ואת גודש הסימנים:

 

זו הייתה מעין כוורת. והכוורת הייתה מתוזמרת. מילה, תנועה, צליל ותאורה. כל צליל כמו צלילי המטבעות בקופסת הצדקה שהצטרפו לטקסט מוזיקלי אשר שחקנים-נגנים ביצעו על הבמה. זה היה מארג מאוד פעלתני. רציתי שההצגה תהיה ללא הפסקה. רציתי שהקהל לא יוכל לנשום. היה רצף של טקסטים עוקבים. במה פעלתנית – סופרים כסף, מזיזים סחורות. בחתונה, הסעודה הייתה חפוזה. כולם עומדים בזמן האכילה. לא היה רגע בו לא השתנתה הבמה. החנות לבשה צורה-פשטה צורה כל הזמן. הכול היה בזרימה. עולמם של חנוונים. עולם של קיבה מעכלת [...] היו בהצגה גם תנועות חסרות משמעות. אלה ייצגו את חוסר המשמעות שיש בחנוונות שניזונה מרוטינות ריקות.

 

על מסיבת החתונה הוסיף יזרעאלי, "הירשל היה מוצב בתוך השולחן כאחת ממנות הסעודה". שיאו של טקס הנישואים בין הירשל למינה היה שבירת הכוס, ה"פוצעת" את רגלו של החתן ומאדימה את הנעל. נעל זאת תשמש מאוחר יותר ככרבולת, כאשר הירשל יצא מדעתו וידמה עצמו לתרנגול. הטקס הסתיים בהורדת רשת מלמעלה שלכדה את בני הזוג וצירפה אותם לקהילת הממון.

צירל היא הסיבה לשיגעון. אצל יזרעאלי, כשאר דמויות ההצגה, היא אינה דמות ריאליסטית, אלא דמות המייצגת את תסמיני הקפיטליזם שאינם יכולים להתפוגג. הבחירה בליא קניג, שגילמה עוד ב-1975, בהבימה, את רוכלת המלחמות אמא קוראז' במחזה אמא קוראז' וילדיה מאת ברטולט ברכט, אינה מקרית. כמו אמא קוראז', עולמה של צירל הוא המסחר ועיסוקה במכירת סחורות ובכסף. יזרעאלי התחיל את ההצגה עוד לפני עליית המסך וכיוון את הצופים למהלך חייהם החוץ-תיאטרוני, שאחרי ירידת המסך: במרכז הבמה ישבה קניג, לפניה נערמו שטרות כסף למכביר, וידיה ופיה לא חדלו לספור.

 

גדעון זינגר כשדכן וליא קניג כצירל. צילום: יעקב אגור

 

השיגעון שביער, מעבר לווילון שבתפאורה, הוא צדה החבוי של "חנווניה". הטירוף מזין את פחדיהם של צירל, בעלה ומשפחת מחותניה. יזרעאלי היה מרותק לשיגעון, והסברו לתופעה היה חברתי: "בתוך החנות נמתח הווילון השקוף, ומאחורי הווילון מסתתר האסור, המודחק, וכל כמה שאתה מרחיק אותו, הוא פורץ ומתגבר עד שהווילון מתרומם לבסוף ומאחוריו ממתין הדוד, אחיה המטורף של צירל, המושך את הירשל לעולם השיגעון".

 

​​תמונת השיגעון: משה בקר כהירשל ועמירם אטיאס כדוד המטורף. צילום: יעקב אגור

 

ריפויו של הירשל מהשיגעון מסתיים כשלנגזם הרופא מביא אליו את מקט ההצגה. הירשל מביט במקט ודרכו, והבמה שהרס בשיגעונו חוזרת מעצמה לתיקונה. על כך אמר יזרעאלי: "נוצרת כוריאוגרפיה של החפצים שפוזרו על ידו בזמן הטירוף. החפצים חוזרים מעצמם למקומם. אחרי ההתמוטטות באה בנייה מחדש. חזרה לשגרה אפורה - 'הכול בסדר' מזויף".

אצל פרשני עגנון נמצא גישות שונות ביחס לסיגור של סיפור פשוט. עמוס עוז וא.ב. יהושע העריכו שניהם את חזרתו של הירשל לאשתו כ"סוף טוב"; ואילו יזרעאלי הבין את סיום הרומן כשעבודו של הירשל לחברה הבורגנית: "א.ב. יהושע שלח לי מאמר שפרסם על סיפור פשוט, ובו הוא טוען שבסוף כביכול מעגל נסגר. זה לא נכון שמעגל נסגר. אני חושב שהסיפור מסתיים בפשרה נוראה. נסגר כביכול".

ההצגה סיפור פשוט זכתה בהצלחה קהלית גדולה - היא עלתה 250 פעמים לעיני כ-200 אלף צופים - וגם בביקורות טובות. הצלחה שכזאת מצריכה הסבר, במיוחד מפני שהתרחשה במוסד תיאטרוני שמספר הצופים בו ירד מאוד באותן שנים. בין הצופים בסיפור פשוט אפשר שהיו רבים שהכירו את עגנון וקראו את הרומן. גרשון שקד סבר שבאולמות ישבו כמה אלפי צופים "יודעי הטקסט, ופירושו [היה עבורם] אתגר להבנה אחרת של הטקסט". אפשר לשער כי רוב הקהל שצפה בהצגה לא קרא את הרומן, ואם קרא אותו - עבר מאז הקריאה זמן רב, וייתכן שנותרו ממנו זיכרונות עמומים מעט. "עגנון נחשף יותר בתיאטרון מאשר בקריאה", אמר יזרעאלי. אפשר להעריך כי גם אם היו לקהל שאלות שלא קיבלו מענה, חיפו הגודש והקצב על אי-ההבנות והצופים "דפדפו" אל הנושא שיכלו להבין. המשותף לצופים לא היה היכרותם עם הרומן, אלא השתייכותם המעמדית והמצב הכלכלי והחברתי המשברי בארץ בסוף שנות השבעים, שאותו המחישה ההצגה בממלכת "חנווניה", שהיגרה משבוש לתל אביב.

על הקהל של סיפור פשוט אפשר ללמוד מסקר מנויי הבימה (שערכו גיורא רהב ושוש ויץ, 1986): הצופים היו בני ארבעים בממוצע, רובם ממוצא אשכנזי ובעלי השכלה אקדמית. הם עסקו במקצועות "בינוניים": מורים, אחיות, עובדים סוציאליים וכדומה. רובם מצאו עניין במחזה מקורי המעלה בעיה לדיון ציבורי והעדיפו "את האיכויות המילוליות על פני המרכיבים האסתטיים האחרים". בסיפור פשוט הוצע להם מבחר מ"האיכויות המילוליות" של עגנון כחלק ממופע מרהיב וקודר. על פי נתוני הסקר, הצופים העדיפו את האולם הגדול על פני האולם הקטן גם בשל מקומות המפגש: הלובי ובית הקפה. ואכן, משאלתם התגשמה עם העתקת ההצגה מהאולם הקטן לאולם הגדול.

ההתקבלות של ההצגה סיפור פשוט הושפעה מהמשבר הכלכלי-חברתי בארץ, שהגיע לשיאו ב-1979. זאת, לאחר שבשנים מאז מלחמת יום הכיפורים התפוגג הביטחון הכלכלי היחסי של סוף שנות השישים ושל תחילת שנות השבעים. הניסיון של ממשלת הליכוד, לאחר חילופי השלטון ב-1977, לבצע מהפך כלכלי - שלווה בפיחות חריף של הלירה, בניודה ובליברליזציה מוגבלת של השימוש במטבע חוץ - נכשל. נציגי המעמד הבינוני שישבו באולם הבימה היו שרויים בתקופת חוסר ודאות כלכלית וחברתית. הצמיחה נעצרה, האינפלציה הלכה והתעצמה, ניכרה האטה בייצור, שיעור האבטלה עלה, והעיקר מבחינת היושבים באולם התיאטרון - השכר הריאלי ירד בהתמדה. יעקב ארנון, לפני כן מנכ"ל משרד האוצר, תיאר מצב של "אי-ודאות מעל ומעבר לאי-הוודאות הרגילה" והתריע בפני סכנת התמוטטות מוחלטת.

סיפור פשוט תוכננה לאולם הקטן של הבימה (ציונה שמשי: "התפאורה חרגה מהבמה לאולם קטן וכהה שמקומות הישיבה בו לא היו נוחים והוא העצים תחושה מכוונת של קלאוסטרופוביה"). עם ההצלחה הקהלית הועברה כאמור ההצגה לאולם הגדול, "שהיה מואר היטב עם כורסאות ארגמן", כפי שמספרת שמשי. אפשר שההעברה לאולם הגדול פגמה באינטימיות ובמתח האמוציונלי, אך גם יצרה ריחוק שהפך את סיפור הירשל-צירל למטונימיה לחבלי הקליטה של הקפיטליזם בישראל. מבקר התיאטרון דב בר-ניר, שהילל את סיפור פשוט ותיאר את ההצגה כ"'סימפוניה' במובן שילוב כל כלי הביטוי", ציין: "ומי יודע אם הבורסה התל אביבית אינה קרוב משפחה רחוק-קרוב למשפחת צירל וברוך מאיר הורביץ". ואכן, סיפור פשוט הייתה יצירת מופת תיאטרונית, אבל גם הצגת מפתח - תעודה חברתית המלמדת על קבוצה הגמונית הנתונה במשבר בישראל של סוף שנות השבעים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוהד, מיכאל, "דיבוק נכנס בחתן", הארץ (23 בפברואר, 1979).

אוריין, דן, ראיונות עם יוסי יזרעאלי (1984, 2004); עם רות טון-מנדלסון (‏2004); עם יוסי מר-חיים (2004); עם יצחק גורן (2004); עם בלהה פלדמן ז"ל (2004); ועם ציונה שמשי (2004).

אורן, ניצה, "סיפור אהבה נוסח עגנון", ידיעות אחרונות (2 בפברואר, 1979).

ארנון, יעקב, "המשק הישראלי 1953 עד 1978 והתחזית ל-1979", רבעון לכלכלה כ"ו, 100 (39) (מאי 1979), עמ' 45-27.

בר-ניר, דב, "'סיפור פשוט' ב'הבימה'", על המשמר (27 בפברואר, 1979).

לוי, עמנואל, התיאטרון הלאומי "הבימה" (תל אביב: עקד, 1981).

נובק, חוה, "'סיפור פשוט' לגמרי לא פשוט", דבר (25 במרס, 1979).

עגנון, שמואל יוסף, בחנותו של מר לובלין (ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ה).

פוירשטיין, אמיל, "סיפור פשוט ב'הבימה'", הצופה (1 במרס, 1979).

רהב, גיורא וויץ, שוש, סקר מנויי "הבימה", 1986 (לא פורסם).

שקד, גרשון, "דיוקנו של הבמאי כפרשן ספרותי - פירושיו של יזרעאלי והתקבלותו של עגנון בתיאטרון", במה 115 (1989), עמ' 64-41.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>