אלי סיני, מעצב במה. צילום: יחיאם גל, 1986

מחקר

11.06.2018
אלי סיני, מעצב במה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אלי סיני, מעצב במה

מאת פרופ' רוני תורן

 

אלי סיני (לודוויג שוטנברג), אמן, מעצב במה ומחנך, נולד ביולי 1927 בקניגסברג שבגרמניה. הוא למד והתחנך בבית ספר יהודי וב-1937, עם התגברות האנטישמיות בעיר, עבר לברלין. במרס 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה לישראל עם אחיו משה ומשפחתו. הוא התחנך במוסד הילדים של פרדס חנה ונשלח להשלים את לימודיו בבית הספר המקצועי של קיבוץ יגור, שם רכש השכלה טכנית נרחבת והתמחה בנגרות. מאמצע שנות הארבעים ועד גיוסו לצה"ל ב-1948 עבד בנגריית הקיבוץ. ב-1949, כחלק מניסיונות ההתערות בארץ, שינה את שמו לאליעזר סיני.

בתחילת שנות החמישים התגורר בירושלים, התפרנס מעבודה טכנית בבית חרושת לרהיטים, למד רישום בשיעורי ערב בבצלאל, אייר וצייר לעיתונים (כמו דו-שבועון הנוער העובד והלומד במעלה) ויצר את קשריו הראשונים עם עולם התיאטרון בבמות חובבים ירושלמיות, בלהקות מחול ודרמה. לעתים שיחק, לעתים תכנן כרזות ולעתים תכנן את עיצוב הבמה. באמצע שנות החמישים עבר לתל אביב וניסה להשתלב בחיי התיאטרון כניצב (יוסף מילוא בחר בו לתפקידי ניצב בתיאטרון הקאמרי הצעיר בריצ'רד השלישי) ובמחלקות הייצור של התיאטרונים.

את צעדיו הראשונים כמעצב במה עשה לצד מיכאל אלמז, המחזאי והבמאי בתיאטרון זירה. בסוף שנות החמישים החליט להפוך את עיצוב התפאורה למקצועו, ולשם כך חזר ב-1959 לגרמניה והחל ללמוד באקדמיה לאמנויות היפות במינכן. במקביל ללימודיו עסק לפרנסתו בדוגמנות. בתקופה זו שימש אסיסטנט למעצב הבמה הנודע הלמוט יורגנס (1963-1902), שהיה גם מורו. עם סיום לימודיו קיבל הזדמנות לעצב בגרמניה הפקות ראשונות בתיאטרון, באופרה (בתיאטרון העירוני של קובלנץ) ובטלוויזיה.

ב-1965 חזר סיני לישראל והשתלב בעשייה התיאטרונית המקומית. הפקותיו הראשונות בארץ באותה שנה היו קשה להיות יהודי מאת י"ד ברקוביץ (הבימה) ותוציא את השטקר המים רותחים מאת אפרים קישון (התיאטרון הקאמרי). מאז היה שותף, כמעצב פורה ויצירתי, ליותר מ-150 הפקות. עם עבודותיו נמנים מחזות מהקלאסיקה העולמית ומהמחזאות המודרנית לצד בכורות עולמיות למחזות ישראליים חדשים (יוסף בר-יוסף, שולמית לפיד, מוטי לרנר, יהושע סובול, יוסף מונדי, הלל מיטלפונקט ורבים אחרים).

 

מעבר לגבולין, הבימה, 1970

 

עבודותיו של סיני הועלו בכל התיאטרונים הציבוריים: תיאטרון הבימה, שם שימש כמעצב הבית בהפקות כמו אמא קוראז' (1975), המלך ג'והן (1976), טירונות (1985) והפרדס (1985); התיאטרון הקאמרי (ביקור הגברת הזקנה, 1974; אנה כריסטי, 1981; חבלי משיח, 1987; וסוגרים את הלילה, 1989); תיאטרון באר שבע (אביב מתעורר, 1979; ומפיסטו, 1990); והתיאטרון העירוני חיפה (אנה כריסטי, 1981; פיגמליון, המרפסת וסופמשחק, 1971; מראה מעל הגשר, 1977; וקריזה, 1976). הוא עיצב גם לתיאטרון החאן, לאופרה הישראלית, לתיאטרון הילדים והנוער, לתיאטרון הקיבוץ ולסמינר הקיבוצים, שבו אף לימד, וכן במסגרות פרטיות שונות. סיני עבד עם בכירי הבמאים בתיאטרון הישראלי, בהם יוסף מילוא, יוסף מונדי, עדנה שביט, דוד ברגמן, עמרי ניצן, אופירה הניג, מיכה לבינסון ואילן רונן, ושיתף פעולה עם במאים אורחים מחו"ל. להפקות רבות עיצב תפאורה וגם תלבושות.

 

מפיסטו, תיאטרון באר שבע, 1990

 

סיני, שנולד באירופה, רכש את מקצועו ואת השכלתו התיאטרונית תוך זיקה עמוקה להישגי התרבות האירופית. דרך התנהגותו, חשיבתו ואפילו הגייתו נשאו תמיד חותם אירופי מובהק. עם זאת, במשך כשבעים שנות חייו בישראל נמשך לנופים המקומיים, לאור, לצבעים ולחומריות הישראליים – הוא הרבה לצייר ולצלם אותם - והפך אותם לאמצעי ביטוי אישי: גגות פח חלוד, ברז גינה וצינור גומי, ענף עץ יבש, קיר לבנים שבור, סבכת רשת חלודה או לוח פקקי חשמל. דווקא הייצוגים הישנים, המתפוררים והיומיומיים היו עבורו חומרים דרמטיים שבעזרתם הטעין את החלל.

ברבות מהבמות שעיצב השתמש בחומרים וברכיבים מקוריים הלקוחים מהמציאות החוץ-תיאטרונית (found objects), שהיה מוצא לא פעם ברחוב בעת שיטוטיו האינסופיים בתל אביב. אבל ניתוקם מהיום-יום, אופן העמדתם על הבמה כציטוטים, כפרגמנטים, ושיוכם לפעולה הדרמטית העניקו להם חיים חדשים. יצירתו הבימתית של סיני מתאפיינת בשילוב ייחודי בין ריאליזם פרטני, חריף ומדויק, שאינו מנסה לייפות או להתחנחן, לבין ביטויים פיוטיים, לעתים סוריאליסטיים, בעזרת מריחות צבע, רישום או צילום מוגדל.

סגנון עבודותיו של סיני ריאליסטי בעיקרו, אבל מבחינת תבניות החלל שיצר, התאפיין בגישה פרגמנטרית: הוא הרבה לפזר בחלל חלקים, ציטוטים ורמזים, חלקי ארכיטקטורה וריהוט, חפצים, פיסות טבע וצבע שהזמינו את הצופה להשלים ולהוסיף את החסר. עיצובי החלל שיצר לא באו לפאר את הבמה אלא לסייע בפענוח המחזה. אמנותו כמעצב נשענה תמיד על ניתוח מדוקדק של הטקסט ועל יכולת מופלאה לדלות פרטים מכל הערה ומשפט בו. בעבודותיו הפגין ידע נרחב בתרבות התיאטרון, היכרות עם הדרמה הבינלאומית ובקיאות נרחבת באמנויות הפלסטיות. הוא שלט בטכניקה הבימתית והצליח להפיק גם מבמות זעירות עולמות דרמטיים מורכבים ומרתקים. נוהל עבודתו הקפדני הנהיג בארץ דפוסי מקצועיות בימתית בלתי מתפשרים, שתרמו רבות לרמת ההפקה והעיצוב בתיאטרון הישראלי.

 

סקיצות לבגדים, צוואתו של כלב, הבימה, 1972

 

לצד עיצוב חלל ובמה, סיני עיצב גם מאות תלבושות להצגות. בעיצוב הבגדים שלו ניכרת גישה עניינית, מעשית, מעודנת, נקייה ומדויקת. לעתים הוסיף לתלבושת קריצה, הומור, אזכורים או דיאלוג עם תחומים אחרים, אך לרוב הם פשוטים וחפים מהתייפייפות. בחלקם ניכרים ידע היסטורי ותחקיר מעמיק על סוגי הבדים, הגזרות והצבעים. סיני הכיר היטב את שחקניו, שעם חלקם עבד פעמים רבות, וידע להבליט בעזרת הבגדים שבחר להם תכונות או נתונים שתאמו את ההצגה ואת התפקיד. הבגדים שעיצב מעולם לא התבלטו בזכות צבע, בדים יוצאי דופן או גזרה ראוותנית, אלא השלימו את התמונה הבימתית מתוך קשב רב לטקסט ולשחקן.

ב-1971 הצטרף סיני לצוות מורי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ולימד שם כעשרים שנה, שבהן הכשיר עשרות מעצבי במה ואנשי תיאטרון. ב-1987, במקביל להוראתו באוניברסיטה, הצטרף לצוות מורי סמינר הקיבוצים והכשיר בעיקר במאי תיאטרון. במסגרת עבודת ההוראה פיתח טכניקות הוראה ייחודיות והקנה לתלמידיו גישה קפדנית, שיטתית ומקצועית בתחומי הבמה: קריאה דרמטורגית, גישות עיצוב, תפיסות חלל, טכניקה בימתית, חומרים, כלי עבודה, וכמובן - מימוש וביצוע. בשנים שעסק בהוראה סייע רבות בעיצוב הפקות לימודיות בבתי הספר למשחק, ובמיוחד בבית הספר בית צבי, שם עבד לעתים לצד בת זוגו, הבמאית והמורה ניקול קאסל ז"ל.

בתחילת שנות השמונים נרתם להקמת איגוד מקצועי למעצבים, אמב"י, אגודת מעצבי במה בישראל, וטרח ללא לאות לביסוס מעמדו המקצועי של מעצב הבמה בישראל כמו גם בעולם. במשך שנים היה נשיא אמב"י ונציג ישראל בארגון התיאטרון הבינלאומיI.T.I . ב-1996 זכה בפרס משה הלוי לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל אביב. בנימוקי חבר השופטים נכתב, בין היתר: "אלי סיני הוא מעצב במה מנוסה, דייקן ומקצוען להפליא. הוא מן התפאורנים הקוראים את המחזה בעיון, ומעצבים את התפאורה בשילוב נדיר של פונקציונליות ופיוט... ללא ויתור על יופי, על אמירה ומסר, על עומק וביטוי אישי, חסכוני אך מתוחכם ורגיש..."

 

שרטוט לקראת מירל'ה אפרת, הבימה, 1987

 

סיני נפטר בפברואר 2008 לאחר מחלה. הוא הניח אחריו בת – ברניקה. לאחר מותו נערכה תערוכת מודלים וסקיצות מעבודותיו, שנדדה במוזיאונים ברחבי הארץ. אוספיו הפרטיים הועברו לארכיון התיאטרון ע"ש ישראל גור בהר הצופים ולארכיון המילא"ה באוניברסיטת תל אביב. ניתן לראות חלק מיצירתו באתר הנושא את שמו: www.elisinai.com

פרופ' שמעון לוי מוסיף: זכיתי, כבמאי, לעבוד עם מעצב נבון, מקורי ויצירתי להפליא על הקלפנים, מחזה עוקץ מקסים מאת ניקולאי גוגול. אלי סיני בנה את ארבעת סוגי הקלפים על הבמה הנוטה על צדה, שהקשתה על השחקנים להיות "ישרים". מכה קלה מוטטה אותם בתום ההצגה. על הצלחת ההצגה אני חייב לו רבות. כאשר פניתי אליו בבקשה הלא שגרתית לעצב תפאורה לתסכית רדיו, השקיעה של הטיטניק מאת ה"מ אנצנסברגר, שבוצע כהופעה חיה והוקלט לשידור בצוותא ב-1986, סיני בנה והניח על הבמה חרטום אונייה, גם הוא מוטה אלכסונית, בדומה לאנייה טובעת. באינטואיציה מושכלת ובעצם גאונית, סיני תפס ועיצב את מהות היצירה בדימוי אחד ויחיד.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

ארכיון התיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית, הר הצופים).

ארכיון המילא"ה ב(תל אביב: אוניברסיטת תל אביב).

אתר אלי סיני: www.elisinai.com

ליל העשרים / יהושע סובול

מחקר

11.06.2018
ליל העשרים / יהושע סובול
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

ליל העשרים

מאת פרופ' שולה קשת

 

המחזה ליל העשרים מאת יהושע סובול זכה להפקות רבות בתיאטרון הרפרטוארי ובהפקות תיאטרוני חובבים. ההפקה הראשונה, בבימוי נולה צ'לטון, הועלתה בתיאטרון חיפה בתחילת 1976 וזכתה להצלחה רבה. הפקה שנייה הועלתה ב'הבימה' ב-1990, בבימוי אופירה הניג, וב-2016 חזרה ההצגה שוב לתיאטרון חיפה, הפעם בבימוי נועה רבן.

    סובול ביסס את המחזה על פרשת ביתניה, פרק מכונן בתולדות השומר הצעיר.  קבוצה קטנה, אליטיסטית, של ראשוני השומר הצעיר מווינה ומגליציה ישבה במהלך קיץ 1920 וחורף 1921 בביתניה עילית, על שיפולי מדרון המשקיף על הכנרת. החבורה מנתה, לאחר תהליך קשה של ברירה, כעשרים וחמישה חברים, מתוכם רק ארבע בחורות. בימים עסקו החברים בסיקול הסלעים והאבנים על ההר, בעקירת שיחי סדריות ובהכנת בורות לנטיעת עצי זית וכרמי ענבים, ובלילות השתקעו בפולחן של שיחות ווידוי בהנחיית מאיר יערי, אחד המנהיגים הכריזמטיים של הקבוצה. הם חשפו את נפשם הכי פנימית, וקיוו להביא מתוך כך לתיקון ה"אני" ולתיקון העולם. שני חברים התמודדו בקבוצה על עמדת המנהיגות: מאיר יערי, לימים המנהיג הבלתי מעורער של הקיבוץ הארצי, ודוד הורוביץ, מי שהיה שנים לאחר מכן נגיד בנק ישראל. הפרשה הגיעה לסיום דרמטי.  לאחר שירדו מן ההר וחברו למחנה השומריה, למרגלות הכרמל, התפרץ המתח הבין-אישי בין שני המנהיגים. בשיחה לילית ארוכה וקשה תקף הורוביץ את יערי, שביקש להשליט את האווירה הקדחתנית של ביתניה גם על שאר החלוצים. למחרת עזב מאיר יערי את הקבוצה עם אנדה אשתו. כשנה לאחר הירידה מההר כינסה החבורה את חוויותיה בקובץ קולקטיבי בשם 'קהליתנו' (אביב, תרפ"ב). החלומות והלבטים של החלוצים נוצקו במילים והטקסט יצא לרשות הרבים. בתולדות השומר הצעיר יש למקום, ביתניה עילית, משמעות מיוחדת, שכן התנועה רואה בו את ערש לידתה בארץ ישראל. במורד הגבעה, מתחת לקיבוץ אלומות, במקום המשוער שישבה הקבוצה, הוקמה אנדרטה, אוהל בטון, שעל קירותיו הפנימיים חרוטים שמות כל קיבוצי הקיבוץ הארצי.

פרשת ביתניה שימשה השראה לכמה יצירות ספרות, סיפור שחזרו אליו שוב ושוב: ימים ולילות של נתן אגמון (ביסטריצקי)  (1926); כאור יהל של יהודה יערי (1937); גרסה שנייה, מצונזרת, של ימים ולילות (1939), ליל העשרים של יהושע סובול (1976), ואהבות ביתניה, מחזה טלביזיוני של מוטי לרנר (1993). ליצירות הספרות ניתן להוסיף גם טקסטים תיעודיים-ספרותיים כמו האתמול שלי של דוד הורוביץ (1970), וההר והבית של נתן שחם, שיצא לאור ב-1984 לכבוד יובל הששים של קיבוץ בית-אלפא, הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר. נקודת הבראשית, המקום בו התחיל הכול, המקום בו הותוותה תוכנית המתאר של האקספרימנט הציוני בדמיונם של החלוצים הצעירים, המשיכה לרתק את הדמיון וקראה לחשבון נפש. היוצרים השונים על ציר הזמן של המאה העשרים, נעים ביצירותיהם בין העבר להווה, מסמנים אפשרויות שהוחמצו, חושפים הדחקות והתעלמויות, וגם מציבים תמרורי אזהרה לגבי פוטנציאל ההרס המצוי בתשתית סיפור הגאולה הארץ-ישראלי.

גם למחזה  של יהושע סובול הייתה ההתכוונות אקטואלית.  בראיון ליהודית ליבנה אמר סובול: "המחזה נכתב בהשראת הטראומה של מלחמת יום כיפור [...] הצורך בחיפוש שרשים הוא בשבילי לא יהושע בן-נון אלא ההתנהלות המחודשת בארץ. באיזה שהוא מקום חשתי זיקה רוחנית לצעירי העלייה השלישית. היו בהם אינטלקטואלים רבים, שהושפעו מרוחות שנשבו בעולם המערבי – מאיבסן, מניטשה, מפרויד [...] נראה לי שכיום אנחנו עומדים באותו מצב. בין מגמה מיתולוגית למגמה רציונאליסטית. כנגד קבוצות, השואבות כוחן מדגלים ומסמלים, עומדים אלה המציעים שאלות מוסריות ופסיכולוגיות נוקבות. זוהי גם התנגשות אישית של כל אחד. כך נראה בעיני ההד האקטואלי של התקופה ההיא" (יהודית לבנה, 1976).

לסובול חברה הבמאית נולה צ'ילטון, שהביאה עמה את רעיון ה'תיאטרון תיעודי', המבוסס על אירועים היסטוריים ואקטואליים. העבודה של נולה צ'לטון עם השחקנים הושפעה ממודלים של דינאמיקה קבוצתית, כמיטב המסורת של לילות ביתניה, ועודדה אותם גם להוסיף אלתורי טקסט משלהם לטקסט המחזה. כל ההתרחשויות במחזה נעות במעגל סגור. "האוהל הזה נהפך למין כלוב שבתוכו סובבות שבע הדמויות כחיות, לעתים טורפות, לעתים מבקשות קירבה ואהבה" (עדית זרטל, 1976). השחקנים שהשתתפו בהפקה הראשונה בבימויה והדרכתה של נולה צ'ילטון, זכו לתשבחות מפליגות מצד המבקרים: ג'יטה מונטה (הוחלפה על-ידי ליאורה ריבלין), מוני מושונוב, גדליה בסר, סנדרה שדה, עזרא כפרי, עדית צור).

סובול העלה מתוך קובץ 'קהליתנו' ומתוך המאגר התיעודי שסבב את הפרשה את העימותים הגלויים והסמויים, יצר מתחים בין הדמויות, והעלה אותן למסלול התנגשות. מעשה ההרכבה תבע מהלך כפול – של הפשטה מצד אחד, ופרסונליזציה מצד אחר. תהליך ההפשטה זיקק מתוך המצאי את הנושאים האידיאיים, שבהם בחר להתמקד, והפרסונליזציה הצמידה לכל דמות, לצד העיקרון הרעיוני, גם סיפור ביוגראפי-משפחתי וקווי אופי, שמייחדים אותה ומעניקים לה פרצוף אישי. כך למשל, מרים מייצגת את הנשיות הנדיבה, את הארוטיקה שהשתחררה מכבלי המוסר הבורגני; נחמה את האישה "הגברית", כביכול, המנסה לכבוש לה מעמד שווה במבחן העבודה הפיזית לצד הגברים; עקיבא את הגבר המושפע מתורת אוטו וויינינגר ורואה בנשים אובייקט מיני, "גוף ללא נשמה"; אפרים הוא "הביצועיסט", נושא דברה של הציונות המעשית, ועוד. לכל דמות יש גם סיפור אישי מייצג מתוך המצאי ההיסטורי של התקופה: לאפרים יש מאבק אדיפאלי עם אב רודן, שאינו מאמין בציונות; נחמה, שחוותה את הפוגרום בלבוב וניתקה את קשריה עם משפחתה הבורגנית, מחפשת תחליף אהבה והערכה באמצעות הקבוצה, וכד'. האשכול הרעיוני שבאמצעותו נבנתה כל דמות מתבסס על ציטוטים, כמעט מילה במילה, מתוך הטקסט של 'קהליתנו'. הציטטות חושפות גם את ההשפעות הרוחניות שאליהן נחשפו אנשי הקבוצה, הכוללות ציטטות מהתרבות העברית העתיקה: הנביאים, האיסיים, ישו, בובר, כמו גם מהמאגר ההיסטורי האירופאי: ניטשה, שופנהאואר, אוטו ויינינגר, דוסטויבסקי, איבסן ועוד.

זהו מחזה שבמרכזו עומדת קבוצה, כלומר ייצוג של חברה. סובול צמצם את מספר חברי הקבוצה בהשוואה למספר המקורי. על הבמה הועלו רק שבע דמויות במקום העשרים וחמישה שהשתתפו בעלילה ההיסטורית, ארבעה גברים ושלוש נשים, שינוי ששינה את שיוויי המשקל המקוריים בין הגברים לנשים, והדגיש את הפן הפמיניסטי בדיאלוג הדרמתי. את הבעיה של יצירת דיאלוג דרמתי בתוך קבוצה פתר המחזאי באופן הטבעי ביותר באמצעות דינאמיקה של 'שיחת קן' בשומר הצעיר. גדעון עפרת מראה כיצד נולד דיאלוג פרובוקטיבי, שנע לכל אורך המחזה, בתנועות של התכווצות והתפשטות, מפרובוקציה פרטית, שבה מתנהל דיאלוג בין שניים-שלושה אנשים, וגמור בשיחה של הקבוצה כולה. ככל שאנו עוברים מהמעגל האישי אל הכללי, כך נחשפת דמותה של הקבוצה יותר ויותר ומתחייה בדמיונו של הצופה (עפרת, 1977, 188-187).

בדיון הדרמתי המתנהל בין הדמויות ניתן לזהות שלושה מוקדים רעיוניים. הראשון – סוגית הכיבוש והנישול של הערבים יושבי הארץ. השני - סוגיית אי השוויון בין המינים: היחס אל האישה כ'אחר' המודר ממעשה הבנייה הציוני, "הגברי"; והמוקד השלישי, העיקרי, דן בדרכי המניפולציה החברתית שמגייסת לעזרתה את המיתוסים המקודשים של העבר, ויוצרת באמצעותם מיתיזאציה של המציאות. המיתוס הקושר בין "עם עתיק אחד וארץ קטנה אחת" הוא שמעניק, לדעת אפרים, את ההצדקה לחזור לארץ-ישראל, ולממש את המעשה החלוצי. לכן יש לדחות על הסף קונפליקטים אפשריים ולהיאחז במטען הסמלים הקיים, להשהות בינתיים את תהליכי בירור העומק של שאלות הזהות כדי להניע את האנשים אל המעשה. משה, לעומת זאת, מנסה לעכב את הביצוע המיידי כדי שיוכל ליצור לעצמו מרחב אוטונומי ולא להיצמד לאידיאולוגיות מן המוכן: "אני לא אתן לאף אחד לעשות ממני מניפסט! הזדמנות כזאת, להתחיל הכל מחדש, יש רק פעם בחיים! אז להתחיל הכל כמו אוטומטים? להתחיל הכל מהדחקה? ממיתוסים רקובים? אני לא יורד מחר למנסורין" (שם, 41).

מסקנתו הערכית של המחזה: הציונית "המעשית" אמנם ניצחה, אבל שילמה מחיר יקר. שאלות-עומק, שאלות של זהות חברתית ולאומית, שנותרו בלתי פתורות, ממשיכות להדהד משם, מנקודת ההתחלה, ומשפיעות על מצבנו בהווה ובעתיד. שאלת היחס לערבים היא מחידושיו האקטואליים של סובול. קובץ 'קהליתנו' אינו מתייחס כמעט לקונפליקט הדו-לאומי. סובול, שהדור שלו חווה שתי מלחמות גדולות – מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – מחזיר אותנו רטרואקטיבית אל דילמת יחסי כובש-נכבש, ומציף את הנושא המודחק אל פני השטח. הקבוצה עתידה להתיישב במנסורין, במקומם של אריסים ערביים, שהקרקע שעיבדו שנים רבות נמכרה מאחורי גבם למוסדות המיישבים. משה, שהמחזאי העניק לו את ראיית העתיד, אומר: "במנסורין אנחנו הולכים לחיות במקום אנשים שחיו שם עד עכשיו. אנחנו באים לרשת את מקומם. אם נסתפק בכך שנחליף את הצדק שלהם בצדק שלנו נהיה מאוסים בעיני עצמנו. מותר לנו לעשות זאת רק בתנאי אחד שנייסד שם חברה בעלת ערך עליון" (שם, 51-50).

במהלך השנים קיבל המחזה 'ליל העשרים' מעמד ייחודי, כמעט פולחני. מונולוגים מתוך המחזה משמשים שחקנים צעירים לעתים מזומנות כהכנה לבחינות בתיאטרון (אודישנים), חניכי תנועות הנוער החלוציות קוראים בצוותא במחזה עצמו ומזהים בו את עצמם, את לבטיהם ואת מאווייהם כאנשים צעירים, אידיאליסטיים, המבקשים להטעין את חייהם במשמעות, וקטעים מתוכו נקראים בקול, כמין טקס, בהתכנסויות תנועתיות ליד המצבה הסמלית, כמו בכתבי קודש של השבט החלוצי.

 

מקורות:

'קהליתנו', הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, מהדורת 1988, מבואות והערות: מוקי צור. ירושלים: יד בן-צבי.

גוברין נורית, 'מפתחות', תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1978 (על 'ימים ולילות' של ביסטריצקי).

הורוביץ, 'האתמול שלי', ירושלים: שוקן, 1970.

זרטל, עידית, "פרשת ביתניה כמחזה מרתק", 'דבר' (11.2.1976).

לבנה יהודית, "הלילה שממנו אין חזרה", 'דבר' (29.1.1976).

עפרת, גדעון, "שיחת הקן של יהושע סובול", 'על המשמר' (14.10. 1977).

קשת, שולה, 'נקודת הבראשית', גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית', תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.

נערה עם חולצה כחולה - כריחה

מחקר

29.05.2018
נערה עם חולצה כחולה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

הוצאת משכל (ידיעות ספרים)

נערה בחולצה כחולה מספר על דור שעקר את שורשיו וניתק מביתו מתוך אמונה בסוף הגלות ובבוא הגאולה.
אך בעיר התחתית של חיפה לא נמצאה הארץ המובטחת, ובכוכים הצפופים של שכונת ואדי סאליב – לא הרחק מהנמל ומתחת לאף של הדר הכרמל – שוקע עולה חדש בחלומות על קשר של ממש עם צברית במדי תנועת הנוער.

מאז היה תלמיד בן ארבע־עשרה ועד שהשתחרר מהצבא כותב יונתן מרציאנו יומן. 
יחד עם הוריו ואחיו העפיל מסְפְרוֹ שבמרוקו, ואת ימי נעוריו הוא משקע בכמיהה אין־קץ לאהובתו נורית ובצפייה בסרטים. 
על מסכו של קולנוע "כרמל" ברור מיהם הטובים, מיהם הרעים ומי ישלוף ראשון. 
גם יונתן רוצה לשלוף ראשון, אבל כלי הנשק היחידים העומדים לרשותו הם הדמיון והמילים. 
כשבבית הספר מכתירים אותו בתואר "משורר", דינו נגזר. 
אביו קונה לו מכונת כתיבה ומושיב אותו לכתוב את סיפורה של משפחתו כדי שייוותר זיכרון ממה שהיה שוקק חיים ועתה הולך ונעלם.

נערה בחולצה כחולה הוא סיפור אהבה יחיד במינו המתרחש על רקע העשור הראשון של מדינת ישראל, אבל שולח את פארותיו לאלפי שנים של חיים יהודיים תוססים במרוקו. 
כמו שחרזדה לפני המלך מפתה יונתן את אהובתו בסיפורים על עולם אחר, שצבעיו וריחותיו שונים מהמוכר לה, עולם שבו ניתן להחזיר את המתים לחיים באמצעות מוזיקה, ושחלום העלייה לארץ הוא לו חזון מקראי. 
אבל אט־אט מחלחלת ביונתן ההכרה שכוחות גדולים ממנו, גדולים מכוחם של סיפורים ומילים, חותרים תחתיו.

בכישרון של מספר סיפורים גדול פורש הסופר ואיש הקולנוע גבריאל בן־שמחון סיפור שהלב אינו יכול שלא ללכת שבי אחריו. 
סיפור על הכוחות המעצבים של כור ההיתוך ועל מה שאבד ונמצא בין סְפְרוֹ לחיפה, בין יונתן מרציאנו לנורית סתיו.

זרים

מחקר

14.05.2018
זרים
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

זהו סיפור נוגע ללב על אהבה גדולה, העולה על גדותיה וחוצה גבולות, ועל חוויות של מהגרים עם חלומות תמימים במציאות סבוכה. הוא מתרחש בסמטאות העיר התחתית בחיפה ובשדרות הרומנטיות של עיר האורות, ומככבים בו צעיר ישראלי הלום קרב ממלחמת ששת הימים ושחקנית קולנוע פריזאית. בתווך ניבטת כל העת דמותה של אהובה אחרת, זו שלחמה עם הגיבור והוכרזה כנעדרת, אבל בפריז הוא מקבל ממנה שיחת טלפון מסתורית. פסיכולוג קובע שהשיחות הן פרי דמיונו, תוצאות לוואי של כתיבתו עליה ואליה, ושהיא תספק לצלצל ברגע שהוא יפסיק לכתוב. אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא שב מצרפת אל סיני של הקרבות. גם שם יחפש את אהובתו הנעדרת; האם ימלא אותה?

גבריאל בן-שמחון כותב ריאליזם פנטסטי שובה-לב, הנשען על חומרי חייו ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. קדושים, צדיקים ורבנים, סודות משפחתיים, עיירות שחרבו, יהודים אוהבי ציון שחלמו חלומות ולא חדלו לחלום, אמונה גדולה ששוכנת בלב  ואינה דועכת, אוהבים מלאי תשוקה וזרים שלעולם לא יפרצו את חומות זרותם, מושאי אהבה בלתי-מושגים, פיוט וקולנוע – כל אלה בלולים יחדיו ומרכיבים את סיפוריו הצבעוניים ומלאי החן שקהל גדול של קוראים התאהב בהם ובדמויות המשורטטות בהם מאז הספרים
"נערה בחולצה כחולה" (2013) ו"המרוקאי האחרון" (2016), שהיו לרבי-מכר. זהו החלק השלישי בסיפורו של יונתן מרציאנו, אך גם מי שטרם הכיר אותו יוכל להצטרף למסע חייו.

גבריאל בן-שמחון, יליד מרוקו, הוא סופר, מחזאי ופרופסור אמריטוס לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מחזהו הראשון, "מלך מרוקאי", הוצג בתיאטרון "הבימה" בשנת 1980 בהצלחה רבה.

עקבות ימים שעוד יבואו: טראומה ואתיקה בקולנוע הישראלי העכשווי

מחקר

14.09.2017
עקבות ימים שעוד יבואו: טראומה ואתיקה בקולנוע הישראלי העכשווי
  • עומק שדה
  • קולנוע וטלוויזיה

בלב יצירות הקולנוע הישראליות בנות זמננו נמצאת התמודדות עם טראומות מן העבר;
יצירות אלה חופרות כמו ססמוגרף רגיש אל תוך זיכרונותיה של החברה הישראלית ומעלות את מה שהיא השכיחה והשתיקה, הן עושות זאת בשפה פוסט-טראומטית מקוטעת, שאינה מתארת את הדברים במלואם, אלא מעלה חלקי סיפור שמוסתרים מאחורי תחפושות שונות.

מחברי ספר זה מנסים ללכת בעקבות הזיכרון הישראלי, לגלות אותו בקולנוע הישראלי העכשווי ולחשוף עד כמה הוא מושפע מן הטראומות שחוינו כעם וחברה.המחברים מבקשים להבין את ההיסטוריה מתוך הטראומה ולאתר את הפצעים הזועקים מתוך הזיכרון של החברה הישראלית ושל הקולנוע שלה

עוד הם מבקשים להראות כי דווקא השפה הפוסט-טראומטית המרוסקת והקטועה, המחזירה אל ההווה מראות וחוויות שלא עוכלו בתודעה ולא עובדו, היא שמוליכה את הסרטים אל העבר החבוי ומאפשרת התמודדות אתו. שפה זו אף עשויה להוביל להבנת העיוורון לטראומה של ה"אחר" ובתוך כך להבנת הטראומה של עצמנו, כקורבנות ומעוולים כאחד.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לספרות  ולקולנוע באוניברסיטה הפתוחה, שימשה בעבר ראש התכנית העיונית בבית הספר לקולנוע ולטלווזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, ובימים אלו מלמדת בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר. מספריה: על דעת עצמו: פרקי חיים של עמוס קינן (עם עובד, 2008) ו ים ביני ובינך (דביר, 2015).

פרופסור רז יוסף הוא חוקר ומרצה ללימודי קולנוע וראש התכנית העיונית לתואר ראשון בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. מספריו: לדעת גבר: מיניות, גבריות ואתניות בקולנוע הישראלי (הקיבוץ המאוחד, 2010) ו The Politics of Loss and Trauma in Contemporary Israeli Cinema (Routledge, 2011)

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>