לזכר הנופלים

אוניברסיטת תל-אביב
הפקולטה לאמנויות עייש יולנדה ודוד כץ
רב טוראי
מרדכי גאון (דודו)
נפל כ״ו בתשרי תשל״ד (22.10.1973) בן 32 בנופלו
חיל רגלים
מרדכי (דודו), בן רוזה ויוסף ז״ל, נולד ביום י"ט בטבת תש״א (18.1.1941) בסראייבו שביוגוסלביה. כשהיה בן חצי שנה ברחה משפחתו מיוגוסלביה, ולאחר כשנתיים וחצי של נדודים, תלאות וסבל עלתה המשפחה ארצה בשנת תש״ד (1944).
את לימודיו היסודיים החל מרדכי בבית-הספר ״בורוכוב״ ברמת-גן, וסיימם בבית-הספר ״חשמונאים״ ברמת-גן. אחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים במגמה הריאלית בבית- הספר על-שם קלעי בגבעתיים. דודו, כפי שכינוהו כל חבריו ומכריו, היה חבר בתנועת השומר הצעיר ברמת-גן. הוא היה פעיל ביותר בח״ הקן ולקח חלק בכל הארועים החברתיים בו כן היה פעיל גם בתחומים האידאולוגיים של התנועה - תמיד בא לפעולות בתלבושת ״שומרית״ מלאה וידע יותר מכל חבריו על ערכי התנועה, על רעיון ההגשמה וח״ הקיבוץ. עוד כשהיה נער, היה ברור לו שיחייה את חייו במסגרת קיבוצית, שכן היה אדם שורשי, שיודע בדיוק מה רצונו ומה מקומו בחיים. דודו הקדיש זמן רב למשחק השחמט והצטיין בו הוא שיחק בדבקות וויתר על לימודים ועל בילויים על מנת להקדיש שעות רבות למשחק. בכל תחום שעסק בו התעקש להשיג הישגים מעולים והיה מצליח בכך. תמיד השתדל להגשים מטרות שהציב לעצמו, גם פיזיות וגם רעיוניות, ופעל מתוך דבקות ואמונה - ולרוב אף הצליח במשימותיו. הוא ניחן במוח חריף והצליח בפתרון בעיות, ולכן אהב בעיקר את מקצועות המתמטיקה, הפיזיקה והמדעים המדויקים. לאחר תום לימודיו התיכוניים הצטרף לגרעין נח״ל, שיצא להשלמה לקיבוץ יד- מרדכי.
מרדכי גויס לצה״ל במחצית אוקטובר 1959 והוצב לנח״ל המוצנח. תקופה קצרה שירת בהיאחזות כרם-שלום. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לצניחה ובקורס למש״קי תול״ר המשיך לשרת בתפקיד מש״ק תול״ר ביחידת הצנחנים. בזמן שעשה בקורס לצניחה נפטר אביו ואז עברה עליו תקופה קשה, אך הוא התעקש והשלים את קורס הצניחה. בכל שנות השירות הצטיין בכושר מעולה שנבע בעיקר מכוח-רצון חזק. למרות הקשיים הרבים באימונים ובתרגילים, מעולם לא ויתר ותמיד עמד במשימות, אפילו היו לעתים למעלה מכוחותיו. דודו היה חיל מצוין ויחד עם זאת סלד ממערכת החובות שהצבא מטיל על המשרתים בו. לכן מעולם לא שאף להגיע לעמדת פיקוד, והקפיד למלא את תפקיד החייל הפשוט בנאמנות ובאחריות. הוא הצטיין בגישה בוגרת וביחס נבון לדברים, ונוסף על מראהו החיצוני המבוגר היו לו חוכמת חיים רבה, עמדות מגובשות, ותכונות אופי שייחדו אותו בקרב חבריו בצבא. הוא ניחן גם בחוש הומור יוצא מהכלל, חריף ושנון. בזכות מזגו הנוח, האופטימיות שלו ונועם הליכותיו רכש לו חברים רבים, ומעולם לא הסתכסך עם חבריו לשירות. שלוות רוחו והשקט הנפלא שלו לא זנחוהו אף לרגע, גם בתקופות המלחמה הקשות ביותר.
לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר עבר דודו לשרת ביחידה של ההגנה המרחבית, בגלל ניתוח שנעשה בכתפו, לפיכך לחם במלחמת ששת הימים לא ביחידת האם שלו. לאחר המלחמה ביקש, למרות הקשיים הפיזיים שהיו כרוכים בכך, לחזור ולשרת ביחידת הצנחנים, ובה המשיך בשירות מילואים שלו ובמסגרת זו אף המשיך לצנוח כחלק מהאימונים. דודו חזר לקיבוץ יד מרדכי, ובחר לעבוד בענף הפרדס. בעבודה זו הצטיין בעיקר בתכנון, בביצוע, ובפתרון בעיות שונות שהתעוררו במהלך העבודה. בשנת 1964 נשא את חברתו מירה לאישה וברבות הימים נולדו להם שני ילדים - מיכה וזהר. דודו היה בעל ואב נפלא והקדיש שעות רבות לאשתו ולילדים, בסבלנות, במסירות ובאהבה, שהיו לשם דבר בקיבוץ יד מרדכי. הוא הצליח ליצור קשר מיוחד במינו עם בנו מיכה, קשר שהתבסס על הערצה הדדית, על שיחות מרובות כדרך מבוגרים ועל עיסוקים משותפים לאב ולבנו. לאחר שנים של חיים במשק התגשם אחד מחלומותיו של דודו - הוא נשלח ללמוד בבית-הספר להנדסאים באוניברסיטת תל-אביב. בתחילה התקשה לשוב לספסל הלימודים לאחר שנים כה רבות, אך הצליח להתגבר על קשייו בזכות כושר-ההתמדה העצום שלו. הוא התעקש להבין את אשר למד עד היסוד, ולעתים קרובות התווכח עם מוריו. הוא למד קשה ביותר - ולעתים ישב עד השעות הקטנות של הלילה על מנת להשלים את מכסת לימודיו. לאחר שסיים את שתי שנות הלימוד 
בהצלחה, השתלב במפעל האלקטרוניקה של קיבוץ יד-מרדכי במקצועו - הנדסאי אלקטרוניקה. במלחמת יום הכיפורים לחם דודו בחזית רמת הגולן נגד הסורים. במהלך כיבוש מוצב החרמון הסורי, ביום כ״ו בתשרי תשל״ד (22.10.1973), נפגע בחילופי-אש עם חיילי קומנדו סורים, ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביד מרדכי. השאיר אחריו אישה, בן ובת, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
קיבוץ יד מרדכי הוציא לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי חברים על דמותו בקיבוץ, בצבא ובחייו הפרטיים.
מתוך: יזכור... ת״א, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1995.

אוניברסיטת תל-אביב
הפקולטה לאמנויות עייש יולנדה ודוד כץ

טוראי
שלמה גבאי
נפל כ״ב באלול תשמ״ב (10.9.1982) בן 19 בנופלו
חיל שריון
בן פני ויוסף, נולד ביום ז' בחשוון תשכ״ד (25.10.1963) בתורכיה. בשנת 1970, בהיותו בן שבע, עלה עם הוריו ארצה המשפחה השתקעה בתחילה בחולון, שם התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי. אחרי כן עברה משפחתו לרמת-אביב בתל-אביב והוא המשיך לימודיו, תחילה בבית-הספר כי״ח ואחר-כך בבית-הספר להנדסאים, והשלים את לימודיו התיכוניים.
בפברואר 1982 התגייס לצה״ל ושירת בחיל-השריון. חודשים אחדים לאחר שסיים את אימוני הטירונות שלו פרצה מלחמת שלום הגליל ושלמה יצא עם יחידתו ללבנון. ביום כ״ב באלול תשמ״ב (10.9.1982) נתקל במארב מחבלים, נורה ונהרג. בן 19 היה במותו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב״ט.
שלמה הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו הורים ואח.
שר הבטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים להוריו: ״רב-טוראי שלמה גבאי נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בציר מרתון שבבקעת הלבנון, במארב מחבלים. הוא שירת בחיל-השריון והיה בעל יכולת מנהיגות ובעל מוטיבציה גבוהה״.
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: ״שלמה הצטרף לפלוגה ומיד בלט ביכולת מנהיגות ובנחישות החלטותיו. הוא דרש רבות מעצמו ומחבריו ומשימות ארגוניות רבות היו מוטלות על כתפיו שלמה דיבר באהבה על משפחתו״

רב סמל
צח גולדהנד
נפל ב' בתמוז תשמ״ב (23.6.1982) בן 29 בנופלו
חיל רגלים
בן רבקה וצבי, נולד ביום ׳"ד בחשוון תשי״ד (23.10.1953) ברעננה. צח למד בבית-הספר היסודי ברעננה, המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון על-שם אוס0רובסקי, והשלים את לימודיו במגמה החברתית. מטבעו היה צח בעל רוח אופטימית ונכון תמיד לעזור לזולת. הוא היה ספורטיבי ואהב לטייל. צח היה רציני ועם זאת בעל חוש הומור ועליז.
בפברואר 1972, התגייס צח לצה״ל ושירת בחיל-הרגלים. אחרי אימוני הטירונות, הוא עבר קורס צניחה. באפריל 1973 עבר צח קורס מ״כים, והועלה לדרגת רב״ט. הוא לחם במלחמת יום-הכיפורים, והיה בכוח הראשון שחצה את התעלה. צח לחם בקרב הקשה שנערך בחווה הסינית, ובעיצומה של המלחמה הועלה לדרגת סמל.
לקראת שחרורו מן הצבא הסדיר, הוא צויין על-ידי מפקדיו בתעודת השחרור שלו: ״ביצע את תפקידיו באופן הטוב ביותר, אחראי, מסודר, אפשר לסמוך עליו בכל תפקיד״. הוא הועלה לדרגת סמ״ר.
לאחר שהשתחרר מצה״ל, התחיל צח ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בפקולטה לכלכלה ולמדעי המדינה. בד בבד הוא עבד כקצין ביטחון במלון ״הילטון״ ירושלים. לאחר כשנתיים, יצא לסיור ממושך בארצות אמריקה הדרומית, וכשחזר נשא את תמי לאישה.
ב-6.7.1979 נולד בנו בכורו תום. בשנת חייו האחרונה התמסר צח לבניין ביתו בשכונת עין-כרם, שבירושלים. במו- ידיו הוא עבד בהקמת ביתו, שלא זכה לחנכו.
צח מילא את חובותיו לצה״ל בשירות מילואים, ובשירות זה עלה ביוני 1981 לדרגת רס״ל.
מפקדיו ציינו אותו: ״חייל יוצא דופן, בעל אופי חזק, שואל שאלות קשות להבהרת מטרות, עם זאת שותף מלא לביצוע, הוא שומר על פינה פרטית בכל מצב, נבון מאוד, איש שיחה מיוחד, מייצג את הגיוון המיוחד של הצבא הזה, שכולל בתוכו גם אנשים שבאופיים ובדעותיהם אינם אנשי צבא״.
כשפרצה מלחמת לבנון, היה צח עם הכוח שלחם בגיזרה המרכזית באזור מנציוריה, סמוך לכביש ביירות-דמשק. הוא פקד על הכוח המוביל, גם בקרבות פנים אל פנים.
ביום ב' בתמוז תשמ״ב (23.6.1982), הופגזה יחידתו קשות בקטיושות סוריות. חיילים רבים נפגעו, ביניהם היה צח שנפצע פצעי מוות. בן 29 שנים הוא היה במותו.
הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי על הר הרצל בירושלים. הוא השאיר אחריו רעיה - תמי, בן - תום, אם ואחות - דינה. שבועיים אחרי שנפל נולד בנו השני - מתן.
במכתב תנחומים, ששלח שר הביטחון למשפחתו, נכתב: ״רב-סמל צח גולדהנד נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל במנציוריה שבלבנון. היה חייל שהתבלט באופיו המיוחד, עצמאי בדעותיו, איש שיחה נבון״.
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: ״היחידה שלנו נקראה להוביל את הכוח הקדמי בכמה מן הקרבות הקשים ביותר. באזור זה הייתה הלחימה באויב פנים אל פנים וספגה הפגזות ארטילריה כבדות, מהן נפגעו בחורים רבים, ביניהם רס״ל צח״.

לא קיים מידע

 

 

 

סגן
גלעד זהר
נפל כ״ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973)
בן 24 בנופלו
חיל שריון
גלעד, בן צביה ויצחק, נולד ביום ׳"ג באב תש"ט (8.7.1949) בקיבוץ חצור. למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בקיבוצו. היה תלמיד שקדן וחרוץ וזכה לציונים מעולים בכל מקצועות הלימודים. לדברי מחנכיו היה נער חברותי, שק0 וממושמע וגילה גישה רצינית לחיים. חבריו מציינים כי קרנה ממנו אהבת חיים ואדם ותמיד היה נכון לסייע לזולת בעצה או במעשה. מגיל צעיר התעניין במוסיקה. למד לנגן במפוחית פה, בחלילית ובאקורדיאון ולאחר מכן השתלם בנגינה על אורגן חשמלי ופסנתר. גלעד היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" וכשנה לפני גיוסו לצה״ל עסק בהדרכת נוער בקן התנועה באשדוד.
גלעד גויס לצה"ל בראשית יולי 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס מפקדי כיתות ובקורס צניחה. כיוון שהרגיש כי בכוחו לתרום יותר לצה"ל ביקש להישלח לקורס קצינים. גלעד עבר את המבדקים בציונים טובים וסיים את הקורס בהצלחה. הוא מונה לקצין מבצעים של יחידת שריון ולאחר מכן שימש בתפקיד מפקד מחלקה. היה חייל ומפקד מעולה. מפקדיו מציינים כי היה אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו ליחידה ולפקודיו במזגו הטוב, בסבילותו ובדייקנותו במילוי ההוראות שהוטלו עליו. גלעד היה מסור ודואג לחייליו. לא הקפיד על גינוני משמעת אך דרש ביצוע מלא של הוראותיו. במהלך השירות בצה"ל השתדל שלא להדאיג את הוריו. הרבה לבקר בבית ולא סיפר על השגיו, מתוך צניעות. מעולם לא התלונן על קשיים ואף נהג לחזור ולציין כי הוא אוהב את החיים במסגרת הצבא.
באמצע שנת 1971 השתחרר גלעד מצה"ל וחזר לקבוצו. עבד שנתיים במשק ולאחר מכן החל ללמוד באקדמיה למוסיקה ברמת אביב. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הצטרף לאנשי יחידתו ולחם באזור רמת הגולן. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), בצאתו לחלץ טנק תועה, נקלע להפגזה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין בקיבוץ חצור.
הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים לדמותו ומכתבים ששלח מן הצבא.

רב טוראי
יעקב זומר
נפל ט"ז בתשרי תשל"ט (17.10.1978)
בן 32 בנופלו
חיל האויר

יעקב נולד ברומניה, בשנת 1946 כבן יחיד לגיזלה ואיסר זומר.

בהיותו בן ארבע  עלתה המשפחה לישראל. ילדותו עברה עליו בשכונת התקווה של ראשית קום המדינה.  לאחר שנתיים בשכונת התקווה  עברה המשפחה לרחוב חשמונאים בסמוך לרחוב קינג ג'ורג בתל-אביב .כילד  התרוצץ  עם ילדי השכונה בסמטאות תל-אביב, והפך לצבר  עם חינוך  אירופאי. (את החינוך האירופאי לא זנח מעולם.)

לאחר סיום הלימודים בחטיבה הצעירה,  למד הנדסת מכונות באורט טכניקום בגבעתיים.
כבר בגיל התיכון היה מקובל על חבריו, בעל חוש הומור ותאוות חיים בלתי נדלית. הוא שילב בין עולמות תוכן שונים בהם ציור, שירה, פיתוח הגוף וספורט.

לפני שירותו הצבאי  השלים את לימודיו בבית הספר להנדסאים, אבל כבר במהלך לימודיו היה ברור שהוא נמשך לעולם האומנות בכלל ולמשחק בפרט.

יעקב (יענקלה) כפי שכונה בפי חבריו ובני משפחתו התגייס לצה"ל ושרת בחיל האוויר כמשק חינוך ותרבות. במהלך שירותו הצבאי  נפצע קשה על גדות תעלת סואץ  באחת מן ההפגזות המצריות הראשונות אשר סימנו את פתיחתה של מלחמת ההתשה . הוא איבד אחד ממיתרי קולו  ונותר עם רסיס בצווארו. הוא הוכר כנכה צה"ל עקב פציעתו.

עם סיום השרות הצבאי הוא הגשים את חלומו ולמרות פציעתו ונכותו, נרשם ללימודים בחוג לאמנות התיאטרון בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל-אביב. הוא הספיק גם לעבוד בחברת תדיראן בתחום הנדסת מכונות  בד בבד עם לימודיו האקדמיים.  עם סיום לימודי התואר הראשון, הוא עזב את חברת תדיראן  והחל ללמד תנועה  בחוג לתיאטרון. הוא הספיק לסיים את התואר השני בתיאטרון ולהגיש את עבודת התזה, כאשר הלך מאתנו.

זיכרון בן עשרות שנים—אולם מלא מפה לפה של בני  נוער בצפון הארץ, רעש שהמדריכים לא משתלטים עליו. יענקלה ובידו מעיל, חוצה את הבמה ועוצר במרכזה. מביט בבני הנוער הרועשים, ומתחיל ללבוש את המעיל. האקט של לבישת המעיל עוצר את ההמולה. דממה. יענקלה על הבמה מסתבך עם המעיל, השרוולים מתבלבלים, פנים וחוץ מתהפכים דקות ארוכות, ומולו צחקוקים ואח"כ צחוק גדול, והוא עומד על הבמה מרוכז במעיל ועובד בוירטואוזיות מדהימה כמו ליצן בוכה בקטע צ'פליני ...

זהו יענקלה—עם יכולת מופלאה כפנטומימאי סוחף, מרגש, נוגע בכל מי שמולו. בג'סטה אחת או בסדרת תנועות, או בסצנה בנאלית , יוצר עולם שלם על הבמה ומרתק את אחרון הצופים בקהל. הוא ממגנט אותם בעיניו הבוהקות, יוצר שגם השמיים הם לא הגבול שלו.

יענקלה עבד גם עם בני נוער , ב"ניידת האמנויות" של עליית הנוער, ובתוך זמן קצר מצא את הדרך לשוחח עם הילדים והנערים בדרך חדשה להם, תוך שהוא מרתק אותם אל עולם התיאטרון הזר והמוזר עבורם   וגורם להם להגיע איתו אל הקסם שבתיאטרון.  יענקלה עם הילדים—אנושי, קשוב, מתרגש, נוגע במקום הכי עצור ואצור שלהם.

יענקלה היה פנטומימאי, מורה לתנועה ומעצב תנועה בתיאטרון. הוא עבד עם תיאטרון  באר שבע , תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי. הוא החליט לעסוק גם בבימוי, והחל את דרכו החדשה  גם כבמאי. כיוצר הוא חיפש אפיקי הבעה חדשים ועסק גם ביצירת מסיכות תיאטרון. חבריו ותלמידיו בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטה  מספרים על נפש רגישה, נעים הליכות, נדיב מאד, חבר אמיתי,  ויחד עם אלה אסרטיבי בדרכו השקטה .

פציעתו במלחמה ההתשה הכריעה אותו בנסיבות טראגיות: הוא מת בשעה שצלל בשארם א-שייח, והתברר כי מותו נגרם כתוצאה מהפציעה שלו במלחמה. הוא הוכר לאחר מותו כחלל צה"ל. הותיר אחריו אב, אישה ובן. יהי זכרו ברוך.

סרן
צבי (זיגי) זיגלבאום
נפל ׳"ב בטבת תשמ״ז (12.1.1987) בן 26 בנופלו
חיל אוויר
בן יפה וחיים. נולד ביום כ״ד בסיוון תשכ״א (8.6.1961) ברמת גן. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'מיכלל' והמשיך אותם במגמה ההומנית בבית-הספר התיכון 'בליך'.
יצא לארצות-הברית וקנדה למפעלי הקיץ, לייצג את צופי ישראל ומדינת ישראל כאקורדיוניסט להקת 1978בשנת 'הקרוואן'.
גויס צביקה לשירות חובה בצה״ל, התנדב לקורס-טיס וסיים אותו בהצלחה. הוא שובץ כמדריך טיסה 1979ביולי בטייסת מסוקים ובבסיס הדרכה. תפקידים רבים עשה במסלול הקבע בחיל-האוויר: קצין תרבות, אחראי על פיתוח אמצעי הדרכה, ״צור סרטים בבית-הספר לטיסה, ומופקד על אולפן הווידיאו. ברוך כשרונות היה צביקה ומפקדי י העידו עליו כי היה בעל כושר יצירה פורה, יסודי ומסודר ובעל פוטנציאל, שהגיע להישגים גבוהים בנושאים שאותם אהב. רמתו המקצועית היתה גבוהה.
צביקה התקבל ללימודי עיצוב גרפי ב'בצלאל' ודחה לימודיו זמנית עקב החלטתו להמשיך בשירות. בתפקידו האחרון, שהיה מורכב ורגיש, תפקיד רב היקף וקשה במיוחד התמודד בהצלחה. בו-זמנית התקבל ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל-אביב ועל אף הזמן הקצר שהספיק ללמוד זכה להצלחה רבה.
ביום ״ב בטבת תשמ״ז (12.1.1987) נפל צביקה בעת שירותו, והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, ואחות-יעל. בן עשרים-וחמש היה במותו.
תעודת הוקרה וכבוד על שירותו בצבא הקבע חתומה על-ידי ראש אכ״א הועברה למשפחה השכולה.
משפחתו הנציחה את זכרו בשמורת עין-הטייסים בהרי יהודה, במסגרת רשות שמורות הטבע. שמורה זו נבחרה עקב אהבתו העזה של צביקה לירושלים ולהרי יהודה.
 

סמ"ר
יהודה חן ציון
נפל כ״א בתשרי תשל״ד (17.10.1973)
בן 22 בנופלו
חיל שריון
יהודה-אריה, בן מלטיה ואליהו, נולד ביום כ״ב בניסן תשי״א (27.4.1951) ברמת-גן.
הוא נקרא על שם דודו ז״ל, אחי אביו שהיה מפקד מחלקת חי״ש שהוטסה מתל-אביב לעזרת מגיני גוש-עציון הנצור ונפל בקרב ביום ד' באייר תש״ח, ערב קום המדינה. כשהיה אריה בן שנה עברה משפחתו להתגורר במושב חמד. הוא למד תחילה בבית-הספר הממלכתי-דתי במושב ואחרי-כן בבית-הספר היסודי ״מוריה״ בתל-אביב. לבסוף למד בישיבה התיכונית ״נחל-יצחק״ בנחלים, במגמה הריאלית ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. אריה גדל וחונך ברוח המסורת היהודית ורעיונות התנועה הציונית. השילוב של ערכי יהדות עם ציונות, ״חד את הבית שגדלו בו. סבו וסבתו מצד אביו ומצד אמו, שהגיעו ארצה עם עולי העלייה השנייה והשלישית, הקימו בית שחברו בו יחד ערכי הדת היהודית והאמונה באלהי ישראל, עם האמונה בתחיית העם בארצו ובתקומת המדינה היהודית. בני המשפחה היו שותפים למפעל העלייה לארץ ישראל ולמאבק על תקומת המדינה. אריה גדל באווירה זו, ספג ערכים אלה ועל-פיהם פעל ולאורם חי. ימי ילדותו עברו עליו במושב חמד, בחצר גדולה בין חלקות שדה מוריקות. הוא היה הבן הבכור להוריו ויחד עמם התנסה בקשיים ובמכשולים שנערמו בדרכו של מושב צעיר, אשר ניסה להתבסס ולשגשג, בשנותיה הראשונות והקשות של מדינת ישראל. אריה, שנקרא בפי כל - אריק, התגלה כנער עירני ומפותח. הוא היה תלמיד מצטיין, מהיר תפיסה ובעל מחשבה שיטתית ובהירה. בזכות תכונות אלו עלה בידו לסיים בהצלחה את לימודיו בבית- הספר ובישיבה התיכונית. כן היה בעל נפש רגישה ועדינה וניחן בתכונות של אמן. כשהיה בן עשר השתתף לראשונה בחוג לציור ומאותו רגע נמשך לתחום אמנות זה והצליח להביע את רגשותיו בציורים. הוא היה חבר בתנועת הנוער ״בני עקיבא״ וכשלמד בישיבה בנחלים היה מדריך בסניף התנועה בלוד ובמושב חמד. הוא אהב את ארצו והרבה לצאת לטיולים ולסיורים. בכל עת שנזדמנה לו היה יוצא לתור נופים חדשים ומחפש פינות נוי והדר.
אריה גויס לצה״ל במחצית מאי 1969 והוצב לשרת בחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים קורס תותחנות טנקים כחניך מצטיין, ונשלח לשרת בגדוד טנקים, בגזרה הדרומית של תעלת סואץ. במרס 1970, בעת מלחמת ההתשה, נפגע תוך כדי סיור לאורך התעלה. על נסיבות פציעתו סיפר כתב העלון ״טורי האוגדה״, שיצא לאור ביוני :1971 ״...מולי יושב בחור ושותק, אך מורגש שיש לו מה לספר. החבריה פונים אליו: חן-ציון ספר, ספר איך נפצעת. וחן-ציון מספר: פעם ערכנו סיור סוללה ועלינו על מארב של המצרים. המשכנו לנסוע ופתאום ספג הטנק פגז בצד שמאל של הצריח. לא ידעתי מה קורה אתי אך אחרי רגע מצאתי את עצמי בצורה מוזרה, כשראשי כפוף ומסביבי עשן רב. ירדתי מן הטנק ואחרי ירד גם החובש והתחיל לטפל בי... איפה נפצעתי? בידיים, בפנים, ברגליים. ומסביב ברד של כדורים. דבר כזה עוד לא ראיתי. פינו אותי למעוז ושם קבלתי טיפול רפואי. שמעתי איך מזמינים הליקופטר לפינוי הנפגעים ואמרתי: יופי, אטוס פעם ראשונה בח״ בהליקופטר. אחרי שלושה שבועות חזרתי ליחידה״. אכן אריה חזר ליחידה עוד בטרם הגלידו פצעיו, והוא מדדה על רגלו ונעול סנדלים. הוא סיים בהצטיינות קורס מש״קי קשר ושב אל היחידה בגזרת התעלה, כדי להמשיך בשירות הצבאי.
בתחילת מאי 1972 שוחרר אריה מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. לאחר השחרור החל לעבוד בחברת הביטוח ״מגדל״ כסוקר בטיחות. הוא למד בחוג לכלכלה, בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת ״בר- אילן״, וסיים בהצלחה את שנת הלימודים הראשונה. באותו זמן גם החזיק במשרה מלאה בחברת הביטוח ומילא את חובותיו החברתיות והמשפחתיות בשלוות נפש וברוח טובה, כפי שהעיד עליו אחד ממחנכיו: ״ברוך כשרונות, ישר דרך ומצניע לכת״. בשעת תפילת הנעילה, ביום הכיפורים תשל״ד, נקרא ליחידתו שנשלחה ללחום בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. בקרב הקשה שהתחולל מול ״החווה הסינית״ ביום כ״א בתשרי תשל״ד (17.10.1973), נפגע הטנק שלו מטיל שנורה על-ידי האויב והוא נהרג תוך כדי שהוא מטעין את התותח לירי. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: ״בנכם סמ״ר יהודה אריה חן-ציון שירת ביחידת שריון ויצא לקרב כטען בטנק. בנכם גילה אומץ לב, תושייה וקור רוח בלחימה נגד טנקי האויב ומערכי חי״ר באזור מעוז ״טלביזיה״. דמותו של סמ״ר יהודה תחרט לעד בזכרוננו, חבריו לנשק״. 
הוריו תרמו לזכרו ספר-תורה לבית-כנסת; חבריו לספסל הלימודים בישיבה הנציחו את זכרו ואת זכר חבריו תלמידי ישיבת "נחל יצחק", שנפלו במלחמת יום-הכיפורים, בספר-תורה שנתרם לבית-הכנסת בישיבה; גם מושב חמד הנציח את זכר יהודה-אריה בקריאת בית-העם על-שמו.

סמל
גיל פלדמן
נפל כ"ו באלול תש"מ (7.9.1980)
בן 22 בנופלו
חיל האויר
בן שרה ושבתאי, נולד ביום 0' בטבת תשכ״ח (1.1.1958) בפתח-תקוה. בן שני היה גיל במשפחתו. כשרונותיו נתגלו עוד בהיותו בגן הילדים, ולכן הקדים להיכנס לבית-הספר. הוא למד בבית-הספר היסודי "פיקייא" ובבית-הספר התיכון להנדסאים ברמת-אביב, שבתל-אביב. גיל הצטרף בבית-הספר לתנועת הצופים, ובמשך הזמן נתמנה מדריך שבטי צופים באור-יהודה, בפתח-תקוה, ברמת-אפעל וברמת השרון. הוא היה בין מקימי שבט צופים בשכונת שערייה, שליד פתח-תקוה. אחר-כך עזר גיל לחבריו בגרעין "רעים" של "הצופים", ששם לו למטרה לשרת בהתנדבות בעיירות פיתוח. הגרעין שירת במצפה-רמון.
הוא אהב לטייל בארץ. לא היה שביל, לא היה נחל או מערה שכף רגלו לא דרכה בהם. גם את חניכיו בשבטי הצופים חינך גיל לאהבת הארץ. תחביבו היה טיולים במדבר יהודה, שהיטיב להכירו. הוא עזר בחפירות ארכיאולוגיות ברמת הגולן. גיל אהב מתימטיקה ופיסיקה, והתמסר לצפרות ולמדעי הטבע.
בכיתה ג' של בית-הספר היסודי זכה גיל בפרס ראשון בבולאות. הוא אהב לעבוד ולהשתכר. בגיל צעיר עבד גיל בהובלת פרחים, ובתמורה שקיבל קנה מתנות לבני משפחתו באירועים מיוחדים.
ביולי 1978 הוא התגייס לצה"ל, ושירת כהנדסאי בחיל-האוויר. גיל עבר קורס מכין בבית-הספר הטכני של חיל- האוויר, שנמשך תשעה חודשים. הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין. אחרי כן עבר לקורס טיס, שנמשך גם הוא כתשעה חודשים, אולם העדיף לעבור ליחידת תחזוקת מחשבים בחיל-האוויר. גיל למד תכנות מחשבים, ועזר בהתנדבות ליחידה אחרת באותו מקצוע. באותו זמן הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה הפתוחה בתל-אביב, הצטיין בלימודיו וזכה להערכה. עם כל עומס עבודתו בצה"ל ובלימודים, לא חדל גיל מתחביבו והמשיך לטייל בארץ בחופשותיו. הוא גם הספיק לסייע לחבריו ולחניכיו בלימודיהם. הוא עצמו עבר כמה קורסים, עלה לדרגת רב"ט, וביוני 1979 עלה לדרגת סמל.
בנובמבר 1980 עמד גיל להתקבל ללימודי הנדסה לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב, אחרי שקיבל אישור לכך מן הממונים עליו בצה"ל.
בספטמבר 1980 הוא יצא לחופשה קצרה, וניצלה לביקור במצפה-רמון. ביום כ"ו באלול תש"ם (7.9.1980) עמד גיל לחזור לבסיסו. הוא יצא עם שחר ממצפה רמון בגייפ אזרחי, ובדרך, בכביש משאבי-שדה-קציעות התנגש הגייפ במשאית אזרחית. בתאונה נהרג גיל. בן 22 שנים הוא היה במותו.
מפקד יחידתו כתב עליו להוריו: "גיל שירת ביחידתי במשך 16 חודש בתפקידים שונים, כטכנאי, כאחראי-משמרת ולתקופה קצרה גם כממלא-מקום מפקד המחלקה. בכל התפקידים שמילא הוא גילה אחריות, מסירות ודבקות במשימה. הוא היה בעל-ידע רב במקצועו, טכנאי ברמה מעולה. היה חבר ורע לעובדים במחיצתו, היה חביב על הכול, בחיוכו ובפיקחותו השרה אוירה חיובית על סביבתו".
גיל הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בפתח-תקוה. הוא השאיר אחריו הורים ושני אחים. שתי חוברות הופיעו לזכרו, על-ידי חבריו בתנועת "הצופים" ועל-ידי משפחתו.

טוראי
גדעון רוזנטל
נפל ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973)
בן 23 בנופלו
חיל שריון
גדעון, בן לאה וחנן, נולד ביום ג' בתמוז תש'^ (4.7.1950) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם א״ד גורדון ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "תיכון חדש" בתל-אביב. גידי, כפי שכינוהו בני משפחתו וידידיו, החל את דרכו כנער תל-אביבי רגיל. הוא גדל יתום מאב, לאחר שאביו נפטר עשרה ימים אחרי לידתו, ואמו לא נשאה שנית. ילדותו עברה עליו ללא זעזועים רבים וללא ציונים מיוחדים. מגיל צעיר התעניין מאוד בכל הקשור באמנות. הוא הרבה לקרוא, בעיקר ספרי שירה ומחזות. לימים החל בעצמו 'חוטא' בכתיבה. תחילה לא היו אלה אלא 'חטאי נעורים' רגילים של נער מתבגר, אך במשך הזמן, לאחר שלא זנח במשך השנים את עיסוקיו אלה, החלו ידידיו שמים לב לאיכות הגבוהה של השירים שכתב והיו שחזו לו עתיד בתחום האמנויות. יחד עם זאת גידי היה רחוק מדמותה של 'תולעת ספרים' שראשה בעננים. מגיל עשר היה חבר פעיל בתנועת "השומר הצעיר" והקדיש שעות רבות מזמנו הפנוי לפעילות בקן, הוא ארגן פעולות, תכנן וכתב מערכי הדרכה והשתתף בכל השמחות. לקראת גיוסו לשירות בצה"ל הצטרף לאחד מגרעיני התנועה. גדעון גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1968 והוצב לנח"ל המוצנח. לאחר הטירונות הוצב לשל"ת במחוז לכיש. כעבור תקופה קצרה יחסית מונה מדריך בתנועה. כחודשיים לפני תום שירותו הסדיר עבר הסבה לחיל השריון. במסגרת הסבה זו עבר קורס יסוד במקצועות השריון והשתלם כתותחן טנק.
לאחר השחרור נרשם ללימודים באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לתיאטרון, והחל מממש את הכישרונות הרבים שניחן בהם. באותה תקופה החלה אישיותו מתגבשת גם מבחינה פוליטית. הוא החל מתבטא בחריפות נגד המלחמה והצטרף לפעילותן של תנועות השמאל, כמו "תכלת-אדום" ו"מוקד". הוא החל משחק, מקריין ואף כותב בעצמו. בעיקר תרגם שירה וכן כתב דברי שירה. עד כשנה לפני נפילתו היה חבר קיבוץ בית-קמה. בקיבוץ עבד בענף הרפת ובו-בזמן עסק בפעילות תרבותית ענפה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף גידי בקרבות הבלימה ברמת הגולן ובקרבות הפריצה אל תוך המובלעת הסורית. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) כאשר הסתערה יחידתו על הכפר הסורי חאן- ארנבה, נפגע הטנק שלו והוא נאלץ לנטוש אותו. בדרכו חזרה אל כוחותינו, נתקל במארב של חיילים סורים ונהרג בחילופי האש. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אם, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב הפיק לזכרו הצגה בשם "המוות בקצות מחשבותי מקנן"; לאחר מותו יצא לאור ונמכר במספר מהדורות הספר "הה ברברה, איזו זנות המלחמה", שבו תרגומים משלו לשירי ז'אק פרוור, החיפושיות, ברטולד ברכט ואחרים וכן שירים שכתב; כמו כן הופיע שירו "האהבה פנים רבות לה" בתקליטו של אריק איינשטיין, הנושא את שם השיר.