סנגוריה על המשפט בדרמה העברית

מחקר

23.12.2018
סנגוריה על המשפט בדרמה העברית
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

סנגוריה על המשפט בדרמה העברית

מאת פרופ' שמעון לוי

 

משפט והצגה חולקים מבנה, לרוב נתון מראש ומקובע. בשניהם נמצא התפתחות הדרגתית, מתח ושיא. המבנה, במשפט ובתיאטרון כמו בטקס, משליט סדר, כולל היבטיו השרירותיים. הסדר הטקסי נועד לנטרל, להפחית, למַשטר ולו במעט את כאוס הטענות, הרגשות, הפחדים והתקוות המסעירות את המעורבים. ועוד: האירוע, הן תיאטרון כמשפט, הן משפט כתיאטרון, מספק עיסוק מקצועי והכנסה למעורבים – במאים, שופטות, שחקניות ומעצבים, נאשמים, סדרנים, מנהלי טקס ותובעות - ומציע מתח, ריגושים, דרמה ושעשועים גם לקהל. לאחר סיום ההצגה והמשפט לא נדיר להיתקל בהערכה בדיעבד של האירוע, בדעות, בעמדות ובביטויי רכילות על התהליך, על אופן הביצוע, על האפקט ועל התוצאה שהושגו ועל חייהם האינטימיים של מי שנחשפו. תביעתו המובלעת של המשפט ל"אמת" מספקת תאורה מעניינת לבדיוניות הטבועה בממצע (המדיום) של התיאטרון, שאיננו ה"אמת" אלא הצגתה, כמו ראיות במשפט, אמנם בתלבושות אחרות. בין היסודות המשותפים למשפט ולתיאטרון מערבי מסורתי בולט הפן הפרפורמטיבי. חשוב בשניהם היסוד הטקסי והציבורי-פומבי, מעניינת חלוקת התפקידים הקפדנית וההיררכיה ביניהם, ומרתק גם הניסיון להבחין בין טוב לרע, בין צודק ללא-צודק, ואולי רק בין זוכה למפסיד. הצגות ומשפטים מבוססים על קונפליקט בין צדדים התובעים צדק רגשי, כלכלי, אידיאולוגי או אחר, אך לרוב מסתפקים, כאמור, בראיות או בהראיה.

המשפטים בדרמה העברית משקפים דרך הבדיון חיפושי זהויות יהודיות-ישראליות על פני הדורות - וממילא גם את המציאות - ומסתייעים במשפט גם כדי לשפוט את המשפט עצמו. כל תיאטרון משקף את החברה שבה נוצר ושלמענה הוא מציג, אלא שמסכתו הבדיונית של המשפט בתיאטרון מסתייעת במבנהו המוכר של המשפט הלא-בדיוני, המזמין התבוננות מרחיקה-מקרבת ביחס בין הנושא לבין אופני העלאתו על הבמה, וכך השיקוף הבדיוני מוגבר באמצעות המציאות של המשפט. אחת הדרמות הראשונות בכלל, העתירה במונחים משפטיים המוטחים באל, היא ספר איוב.

באחד מנאומי הסנגוריה העצמית הנוקבים בספרות העולם, זועק אדם שנענש על לא עוול בכפו אפילו לגרסת האל, "כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע" (איוב א: 8). איוב בייסוריו תובע את האל למשפט, מתמודד עם כוח שאינו שועה לתחינותיו ומסיק כי "ארץ ניתנה ביד רשע". הוא מנאץ את המערכת בתוך מעין-תפילה. הפרדוקס הזה, תביעה משפטית נוקבת כתפילת תחנון מרה, מזכיר את החסידים אחרי אחד הפוגרומים במזרח אירופה, שזימנו את אלוהים למשפט, הוציאוהו חייב בדין ואחרי המשפט הלכו להתפלל. אליו.

בדרמה של איוב טמון האבסורד בעצם סיטואציית משפט האמונה, שטבעו האמוני סותר במהותו מסגור משפטי כלשהו, אלא כאשר הוא נובע מחוסר ברירה רגשית, קוגניטיבית ומוסרית במצוקתו של אדם. לפיכך איוב נמצא שופט את השופט ואת המשפט עצמו. בסוף הספר ולפני הסוף הטוב (יחסית) של סיפור המסגרת האגדי, אלוהים עונה לאיוב מן הסערה, ולא תוכן דבריו חשוב אלא העובדה שהואיל בכלל לענות לאדם. הסנגוריה העצמית של איוב היא בה בעת קטגוריה נגד האל, שבכל זאת השפיעה על האל, כדי שלא יסתיר פניו וקולו מצדיק שרע לו.

המחזה העברי הראשון, צחות בדיחותא דקידושין מאת יהודה לאונה דה-סומי, נכתב במנטובה סביב שנת 1550. מהמחזה עולה שהמבנה הדרמטי, הציבורי והטקסי של דיונים משפטיים הוא גשר בין העוינות המסורתית, שמנהיגי היהדות ההלכתית גילו כלפי התיאטרון מימים ימימה, לבין העניין החדש שמצאו יוצרים יהודים וקהלים יהודיים, כמי שנחשפו לתיאטרון הרנסנס האיטלקי, בממצע חדש ביהדות. דה-סומי, תיאורטיקן, מחזאי ובמאי מרתק בתיאטרון של דוכס מנטובה, התמצא היטב בענייני משפט. בבדיחותא העברית שלו בחר בהלכות קידושין, רכוש וירושה, שהיו מוכרות לקהלו היהודי בלבד. הסוגיות ההלכתיות סיפקו לצופים חומר מוכר להזדהות איתו ולחבבו, אך המעתק מסביבתן הטבעית בבית דין רבני אל בימת התיאטרון, שנחשבה גויית ופרוצה בעיני יהודים, היה חידוש נועז. הן תוכנו, הן צורתו הדרמטית של דגם המשפט היו אפוא ההכשר המסורתי, אליבי לכך שאצלנו אין עושים תיאטרון כמו הגויים, כי אצלנו ההיבט הבידורי רתום היטב למסר החינוכי. המחזה שוזר ארבע עלילות המבוססות על הלכות המשפט העברי. בעלילת ידידיה וברוריה מפתיע האוהב את אהובתו ושוכב איתה בשדה, וכך מעמיד את בית הדין הרבני בפני עובדה מוגמרת של ביאה - שהיא אחת משלוש הדרכים ההלכתיות להינשא, לצד קידושין ומוהר. בעלילת עשהאל מופתעת הכלה שפרה המקבלת רביד זהב וברכת קידושין. בעלילת הרב חמדן, עסקן ופרקליט מפוקפק – גם דה-סומי אהב ללעוג לעורכי דין בעקבות הקומדיה דל'ארטה והקומדיה ארודיטה - מתבצעת עסקה לא כשרה בעליל. בעלילת שובל, יורשו המדומה של שלום אבי ידידיה, מקבל העבד הנוכל את כל הירושה, בתנאי שיותר לבן לבחור מתוך נכסי אביו חפץ אחד בלבד. ידידיה בוחר בעבד ולכן מקבל גם את כל אשר ירש העבד, וכך זוכה בסוף הטוב בירושת אביו כולה.

המחזה מעמיד למשפט את החוק העברי עצמו, ולו בגלל ההתחכמויות ה"תלמודיות" שאמיתי, דמות חיובית בתמונה של ייעוץ משפטי, עוקף בעזרתן את החוק ההלכתי היבש ונחלץ לטובת האוהבים בתחבולה משפטית: "איך יוכל להיות כזאת, אחרי אשר ידענו נאמנה, כי את הכול נתן במתנה גמורה אל שובל עבדו... זולת חפץ אחד אשר יבחר לו ידידיה... ועתה החזיק המעט את המרובה, כי בעצת אמיתי הזקן בחר לו ידידיה את העבד שובל מקנת כסף שלום אביו, ומה שקנה העבד בשטר מתנתו... קנה לרבו ידידיה בן שלום...

בהצגה המכוננת של התיאטרון העברי, הדיבוק, הופרה הבטחה, כלומר בוטלה פעולת דיבור מחייבת, גם מבחינה משפטית: לאה נמסרת לחתן אחר. חנן, הארוס המקורי האמיתי, מת מצער וממינון יתר של מאגיה קבלית. אחרי מות גופו, נשמתו בועלת את לאה כלתו היעודה, אמנם לרצונה אך בהחלט שלא כדרכה. בתמונה המרכזית עורכים דין תורה לנשמת חנן הדבוקה בלאה, והוא נידון לגירוש מגוף אהובתו. ההצגה העברית המקצועית הגדולה הראשונה, שהועלתה יותר מאלף פעם וזכתה לביקורות ולהתקבלות נלהבות, הוצגה בידי יהודים חילונים לקהל חילוני ברובו. סצנת גירוש הדיבוק התיאטרונית לעילא ולעילא זכתה לחיקויים ולעיבודים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.

במשפט ההלכתי, שנערך בתמונה המרשימה ביותר בהצגה ואחת המרשימות בתיאטרון העברי מני אז, נידונה לא רק נשמתו של חנן לגירוש מגוף לאה ומהבימה העברית, אלא רוח היהדות הדתית כולה נידונה בעקיפין לרפאיות ממושכת. תחבולת המשפט בתוך ההצגה נוצלה היטב בהדיבוק. במשפט על במת התיאטרון ניתנת הזדמנות נאותה לצדדים המתדיינים, אלא שלנשמת חנן לא ניתנה הזדמנות אמיתית להגן על עצמו, ולא רק בגלל מותו בדמי ימיו, כי אהבת אמת אינה נוטה לציית לחוקי החברה והדת.

בקבוצת תיאטרון חילונית כמו הבימה, שניסתה במודע למחצה להיפטר מעולם המאגיה, האזוטריקה והמיסטיקה במסורת היהודית (שהתנגדה לתיאטרון, יודגש) בעודה מחזקת אותה, לא היה לדיבוק מעולם סיכוי של ממש אלא כפעלול בימתי, מוצלח ואפקטיבי ככל שאמנם היה מבחינה תיאטרונית. סצנת המשפט היא המספקת, בהדיבוק ובהצגות שאחריה, תדמית של יחס פרפורמטיבי לעלילה. בטקס דתי, הפן הפרפורמטיבי נועד לכונן ולא רק לתאר מציאויות, אך התיאטרון מודע לבדיוניות הפרפורמטיבית שלו ומשחק בה. במשפט יש לפן הפרפורמטיבי היבט כפול. מחד גיסא יש להצהרות, לשבועות, להבטחות, לעדויות וכו' משמעות מכוננת במסגרת הדיון המשפטי כהשפעה ישירה על תוצאותיו, אך מאידך גיסא אין במשפט, החילוני לפחות, משמעות מיסטית. שלוש התגלויותיה של פעולת הדיבור - בדת, במשפט ובתיאטרון - משתלבות להפליא בהדיבוק. הפן הדתי של תמונת גירוש הדיבוק תלוי בעיקר בנקודת המבט של הקהל. הפן המשפטי תורם דרמה משלו, ואילו הפן התיאטרוני שריר וקיים בהווה הקצר של משך ההצגה.

סצנת משפט דתי-טקסי של פולסא דנורא נמצא בתיקון חצות מאת רמי דנון ואמנון לוי; בהתייחס לכנס מאגי של רבנים שנערך – האומנם? - ליצחק רבין כדי למנוע ממנו לממש את הסכמי השלום עם הפלסטינים. יוצרי ההצגה העלו סצנה בת 11 דקות ארוכות, שפעלה רגשית על הקהל. הטיפול ברשעות הרבנים שונאי רבין הייתה יותר בגדר פעלול "הדהם את הקהל" ופחות בגדר ביקורת על המסר השלילי שרצו להפיק מטקס הפולסא דנורא הבימתי. סצנה אחרת של משפט הלכתי מופיעה בשיינדלה, של אותם מחברים – גם היא בהקשר של ראיית הזולת היהודי-חרדי, בכוונה להבליט את ה"צדק" הגברי המועדף על פני הצדק לנשים. האומנם משמש המשפט במחזות אלה אליבי ליושרת היוצרים, תחליף תחבולתי-רגשי במקום התמודדות כנה, גלויה ואמיצה עם האחר היהודי החרדי הזה? או שמא נידון הדיבוק המקורי לרחף לנצח כהילה שחורה מעל במותינו, כי גירושו לא עלה יפה, וגירוש בלתי מוצלח מדביק את הדיבוק דווקא למגרשיו?

התיאטרון הישראלי מתאפיין בשימוש תדיר בתת-הסוגה הדוקו-דרמטית, כדי לזכות בקרבת האמינות של הדמיון למציאות, אך מפסיד פרספקטיבה. הדוקו-דרמה הישראלית, מצדה הדוקומנטרי, מנסה להתקרב למציאות יותר מכפי שמשיג שימוש לא ריאליסטי בדימויים, ולכן היא נוטה לתיאטרון אפי וטקסי יותר מאשר לדרמה מסורתית רגילה. בשנותיה הראשונות נמנעה הדרמה הישראלית מקונפליקטים וניסתה לשמור על מקדם גבוה של הסכמיות, גם בגלל תפקודה החינוכי. כך, למשל, עוצבה השואה בכמה מחזות ישראליים בסצנות משפט מובהקות. בהיורש מאת משה שמיר (1963) בתל אביב, בראשית שנות השישים, צעיר בודד ומתוסכל בשם יגאל וולף-כהן מבקר בבית קברות ומתוודע במקרה לדבר מותו של וולף-כהן אחר, ניצול שואה, שנפטר ערירי בטרם הספיק לקבל פיצויים מגרמניה. וולף-כהן מחליט להתחזות לניצול אושוויץ כדי לזכות בכסף. הוא מוודא שלוולף-כהן המקורי לא נותרו קרובים ומגלה שטמון כאן מכרה זהב. אך ככל שמצטבר ההון, מצטננת התלהבותו העניין. הוא מסרב לנסוע לגרמניה פן יפגוש עדים חיים. הסביבה הקרובה לו מפרשת זאת כסימפטומים לטראומת השואה. הפיצויים הולכים ומתרבים, כי וולף-כהן המקורי היה יורש יחיד למשפחות עשירות שלא שרדו. ברקע האירועים מתקיים משפט אייכמן. אמו העיתונאית של וולף-כהן מגיעה מארצות הברית לסקר אותו, בתקווה להיבנות מקצועית מהכתבות שתשלח על ניצולי שואה. מועקת המצפון והשקרים מציקים ליגאל וולף-כהן, והוא מתוודה באוזני מזכירתו ליאורה ועורך דינו על התרמית. מאוחר מדי. איש אינו מאמין לווידויו. בסיום הוא מובל לבית החולים לחולי נפש. בקטע קצר לפני קריסתו, וולף-כהן עצמו ואיתו החמדנות הישראלית נידונים לפיצויים מגרמניה, אליבא דשמיר. סצנת משפט מספקת לשמיר ולמחזאים ישראלים אחרים גם בשנות השישים הזדמנות לשאת מונולוגים אידיאולוגיים, העשויים להתקבל כאמינים יותר מאמינים בתיאטרון-בתוך-תיאטרון שמספקת תמונת המשפט.

דוגמה לדרמטיזציה משפטית אחרת של השואה היא נאום חנה סנש במחזה בשם זה של אהרן מגד. כהדגשת הגבורה בשמו של יום השואה, חנה סנש סימלה את מי שלא היו קורבנות. כך גם במחזות שכתבו עליה דודו פלמה, יצחק שדה ושמעון לוי. סנש הייתה סמל להיבט הגבורתי של השואה. אצל מגד היא נושאת נאומים חוצבי להבות ומרגשים, דומים לנאומה של ז'אן ד'ארק במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו. מגד עיצב גיבורה לאומית חדשה.

תמונות משפט בהצגות מיטיבות לומר דברים, אם לא על צדק ועל יושר, אז למצער על עצם ההליך המשפטי. התיאטרון של המשפט מעלה אותו בחזקה וממילא מעמידו באור ביקורתי. אופן ארגון המשפט התיאטרוני מעיד על כוונת המחזאי והבמאי. הלל מיטלפונקט בחר בסוגה הדוקו-פיוטית למחזהו גורודיש לצורך העיסוק בטראומת מלחמת יום הכיפורים ועורך משפט תיאטרוני לדמותו השנויה במחלוקת של שמואל גונן, כעשרים שנה אחרי המלחמה. המחזה הממושפט הזה דן את אופייה המיליטריסטי של החברה שמתוכה צמח גורודיש, ושהוא עצמו חש שעיר לעזאזל שלה. אם אלת המשפט היוונית תמיס מוצגת כקשורת עיניים על מנת שלא תטה את הדין, מיטלפונקט בעקבותיה מעצב דמויות עיוורות ביצירתו: ערבייה המחפשת רופא עיניים, חייל פגוע בעיניו, משה דיין בעל העין האחת: רמז אירוני לכך שבארץ העיוורים, גם בעל עין אחת ייחשב לרואה. גורודיש, גיבור מלחמת ששת הימים, הודח בעקבות דוח ועדת אגרנט שבדקה את אירועי מלחמת יום הכיפורים וגזר על עצמו גלות מרצון. באחת התמונות הוא מנסה לרכוש את אהדת ראש הממשלה גולדה מאיר, בסצנה שמבחינה משפטית מוסווית כניסיון להטות את הדין ואת הדיון לטובתו.

על עניינים הנוגעים במוסר לחימה ובסכסוך המתמשך עם מדינות ערב ועם הפלסטינים נכתבו כמה וכמה מחזות עבריים, אך בסוגה זו של דוקו-דרמה משפטית מעניינים אחד משלנו של בני ברבש, ובמיוחד משפטי גבעתי וועדת האמת והפיוס, שתי יצירות שערך וביים יגאל עזרתי והעלה על הבמה באיזון, שבו האמינות המשפטית איננה תחבולה, אלא תיאטרוּן נוקב של מציאות חוצבימתית הפולשת לבמה. הצופים-מאזינים וקוראי הטקסטים והדוחות היו אותו קהל, והם חולקים באחריות, שופטים ונשפטים בה בעת.

ב-1993 בחרה עדנה מזי"א עיצוב משפטי מובהק למשחקים בחצר האחורית. דבורי בת ה-15, מלווה בתובעת, שתיהן מגולמות על ידי אותה שחקנית, מאשימה ארבעה נערים באונס. הנערים וסנגוריהם, שגם הם מגולמים על ידי אותם שחקנים, טוענים שהמשכב היה בהסכמתה. במשפט משולבות תמונות מהאירוע עצמו כדי ליצור הקבלה בין האונס בחיים לבין המשפט המוצג כאונס נוסף, הפעם בחסות החוק. דבורי והתובעת פועלות בעולם של גברים וחייבות להפנים את חוקי המשחק הגברי. הנערה המבולבלת, הכמהה לתשומת לבו של אסף, הופכת קורבן לאונס קבוצתי. אסף אמנם טווה את הרשת שלכדה את דבורי, אך בעצמו נמנע מלאנוס אותה ויוצא זכאי מחוסר הוכחות. המחזה הדוקומנטרי בסגנונו מבוסס על פרשת האונס בשמרת ועוסק ביחס לנשים. חומרי המציאות ומישור המשפט מצילים אותו מסחף מלודרמטי. המשפט מקנה לעלילה צביון של אמינות גבוהה ומוסיף ממד של מעורבות גבוהה מבחינה פמיניסטית, המצויה בלב היצירה.

במשפט אונס מאת חנוך לוין (1989) מואשם גבר הצפוי להיתלות בגלל אונס אישה יפה. אמו הישישה מעידה מטעם ההגנה: היא מסרה את בנה לסירוס כי מגיד עתידות ניבא לה את האונס. בשיא המחזה, שמתרחש כולו בבית המשפט, הבן חושף את איבריו כהוכחה לאין אונות, ולסיום גם מתאבד בתלייה. בית המשפט וההליך המשפטי גרוטסקיים. השופטים נכנסים אנונימיים ומטאטאים את הרצפה ואז מתנקמים במי שלעגו להם על כך. במהלך המשפט משוחזרת סצנת אונס המבוצעת במלואה. עמוד התלייה נמצא באולם. המחזה תוקף בשנינות כל מה שנחשב תקין פוליטית, מוסרית וודאי גם משפטית, וקושר מין ומוות למשפט. לוין נמנע מההיבט הדוקו-דרמטי, מביא את הסיטואציה המשפטית-דרמטית לאבסורד וחושף רקמה עמוקה ורחבה של דעות קדומות כלפי נשים וגברים גם יחד. הוא משליט את התיאטרון על המשפט והופכו למשפח, ואף התיאטרון עצמו הופך כאן למסכה נלעגת. שניהם, המשפט והתיאטרון, מוצגים אצל לוין כקונסטרוקטים, שאינם מחלצים את האדם משיפוט עצמי שאינו טקסי כלל וכלל, מאכזבתו מן הקרובים לו ביותר - הוריו, ובמיוחד אמו - ומאימת מותו.

אם בראשית הדרמה העברית שימש דגם המשפט כרטיס כניסה לתיאטרון ורתם צורה דרמטית לממצע שעדיין אינו תיאטרוני די הצורך, בהמשך הוא הפך לתחבולה צורנית, אמצעי הבעה המאפשר דיון אידיאולוגי באצטלה התיאטרונית של טקס משפטי. איוב קורא את אלוהים למשפט. דה-סומי מזמן את החוק העברי למשפט קומי. זכות משרטט מסע מיסטי, שלאורכו אדם נידון על חטאיו ומוזמן לצפות בעונשיו הצפויים הקרובים מאוד לחטאיו, ורומז שהחטא עצמו הוא מיניה וביה גם העונש. ביהדות הדתית ובכמה ממנהגיה נשפטים לא רק הדיבוק, אלא - כפי שמראות הצגות "אנטי-דוסיות" אחרי הדיבוק, גם מגרשיו של הדיבוק. בשואה ניתן להתבונן דרך משקפי המשפט המרככים מעט את זוועות המציאות, כמו כפפות אסבסט המגינות מפני רמץ חם מדי. בעיסוק במלחמות ישראל ובכיבוש, מסגרות המשפט בתיאטרון הן דוקומנטציה וככזאת הן שופטות אותנו, וכך אף בדיון התיאטרוני-משפטי ביחסנו לנשים, כמו אצל מזי"א ואצל לוין - גם לגברים.

​

 

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אלמגור, דן, "האגדה שהפכה למחזה העברי הראשון", במה 4 (1960), עמ' 49-42.

אנ-סקי, שלמה, "הדיבוק", בתוך: שמעון לוי ודורית ירושלמי (עורכים), אל נא תגרשוני, עיונים חדשים בהדיבוק (תל אביב: אסף/מחקרים וספרא, 2009).

לוין, חנוך, משפט אונס, כרך VI (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997).

מגד, אהרן, חנה סנש (תל אביב: אור-עם, 1989).

מזי"א, עדנה, משחקים בחצר האחורית (תל אביב: אור-עם, 1993).

מיטלפונקט, הלל, גורודיש (תל אביב: אור-עם, 1993).

סומו, יהודה, צחות בדיחותא דקידושין (ירושלים ותל אביב: תרשיש-דביר, 1965).

שירמן, חיים, "יהודה סומו", פרגוד (סיון תשכ"ג), עמ' 13-9.

שמיר, משה, היורש (תל אביב: אור-עם, 1989).

צ'רלי קאצ'רלי בבימוי אילן רונן, תיאטרון החאן בירושלים, 1977

מחקר

23.12.2018
דני הורוביץ, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

דני הורוביץ: מחזאי, תסריטאי ובמאי

מאת שמעון לוי

 

דני הורוביץ נולד בפרדס חנה ב-1941. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות עברית ולפילוסופיה ומוסמך אוניברסיטת תל אביב באמניות התיאטרון. בשנים 1995-1990 היה דרמטורג בתיאטרון חיפה. הורוביץ מלמד בבית הספר לאמנויות התיאטרון במכללת סמינר הקיבוצים, ויותר מ-25 מחזות שלו הועלו על במות בארץ ובעולם. ב-1996 זכה הורוביץ בפרס ראש הממשלה.

בין מחזותיו נמנים צ'רלי קאצ'רלי, שהוצג בתיאטרון החאן בירושלים וזכה בפרס מסקין על כתיבה ובימוי משותף; יאיר, שהועלה בתיאטרון חיפה וזכה בפרס פינסקי; יום אחד מתעוררים שהועלה בתיאטרון הקאמרי וזכה בפרס ברץ; וילדה וציפור גדולה (מחזה ובימוי), שזכה בפרס עירית רומא. מעשה מופלא (2000) שנכתב עם קלאודיה דלה סטה ובוים על ידי הורוביץ, נבחר להצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו. יוסלה גולם הוצג בתיאטרון לה מאמא בניו יורק, בתיאטרון חיפה ובפסטיבל ישראל בירושלים. הדוד ארתור הוצג בבית ליסין וכן בצרפת ובאיטליה. המחזה יוסלה גולם הוצג גם הוא בתיאטרון לה מאמא בניו יורק ובפסטיבל ישראל בירושלים. בתיאטרון חיפה ביים הורוביץ את המחזה הקאמבק של בוריס שפילמן (מאת סרג' קריבוס) ואת מחזהו עץ אחרון בירושלים. מחזהו סלטו מורטלה עלה בו וב-2002 הוצג ברחבי איטליה בבימוי קלאודיה דלה סטה. עם להקת סמינר הקיבוצים ביים את הדיבוק מאת אנ-סקי, את וויצק מאת גאורג ביכנר ואת בית מלאכה מאת ז'ן קלוד גרימברג וכן את מחזהו ארבעה נכנסו לפרדס על בסיס הקבלה. הורוביץ תרגם לעברית מחזות רבים, בהם שבת ראשון שני מאת אדוארדו דה פיליפו ומסיה איברהים ופרחי הקוראן מאת הנס עמנואל שמידט.

לקולנוע ולטלוויזיה כתב הורוביץ תסריטים למסע אלונקות (1975), לטרנזיט (1980) ולהמקלחת (1998), שזכה בפרס הראשון לדרמה קצרה בפסטיבל הבינלאומי התשיעי לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, בפרס הראשון בפסטיבל קאט בתל אביב, וכן בפרסים הראשונים בפסטיבלים באורוגוואי ובצ'ילה. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל קרקוב בפולין. כפות רגליה (1999) הוקרן בערוץ 3 במסגרת "הראשון בדרמה". השרשרת של פסיה הוקרן במסגרת שידורי הוט ביום השואה 2006.

דני הורוביץ אינו רק מחזאי, תסריטאי ובמאי, כפי שמוכיחה רשימת יצירותיו והישגיו מבחינת פרסים, הצלחות והכרה בינלאומית. הוא גם מורה וחוקר, הבוחן ביצירותיו את המסורת היהודית לדורותיה ואת החברה וההיסטוריה הישראליות ומעצב גישות מקוריות ומורכבות, לעתים ביקורתיות ותמיד מדויקות ועדינות, בזיקות ביניהן לבין התיאטרון הישראלי כיום. מתוך מחזותיו, שאת חלקם כאמור גם ביים, פורסמו ארבעה המטפלים במקורות יהודיים בדרכו הדרמטית והתיאטרונית המיוחדת.

מעשה נורא, לדוגמה, מספר על המקובל הצפתי ר' יוסף די לה רינה מהמאה ה-15, שרצה להביא גאולה לעולם על ידי הריגת סמאל' מקור הרוע, השטן. במסעו הרוחני רב-התלאות עם תלמידיו מוצא יוסף את השטן, אבל סמאל מצליח לפתותו ומצרפו ל"צד האחר", לסטרא אחרא. הורוביץ (ויעקב רז, שכתב גם הוא וביים את ההצגה) מצטרף לשורת יוצרים, שעסקו במוטיב המשיחיות מאז תקופת ההשכלה ואף לפניה: משה חיים לוצאטו, מאיר הלוי לעטעריס, חיים הזז, יוסף מונדי, ש"י עגנון, צבי הירש סקלר, יעקב פאנער, יעקב כהן ועוד. אלה גילו עניין לא רק בתופעת המשיחיות המורכבת כשלעצמה, גם בהקשר המשכילי ואחריו בהקשר הציוני, אלא אף בכיסופי הגאולה עד מוות הבולטת כמוטיב ראשי בסיפור המרגש על יוסף די לה רינה. מעשה נורא נשען על המתח בין אחריות וגאווה מבחינת המניע הרגשי והאידיאי של הגיבור ההולך בעקבות הלל בן שחר העברי, שהופל משמים ושימש השראה לדמותו של לוציפר הנוצרי, מלאך האור שמרד באל והפך דמות שטנית.

העלאת ההיבט המאגי-מיסטי-אזוטרי במרוכז על בימה ישראלית בת-זמננו, ובמיוחד טקס הזיווג של לילית ויוסף לקראת הסיום, היא תעוזה דרמטורגית נדירה, החשופה מטבע העניין לפחות לשתיים מהסכנות החמורות האורבות לפתחה של הצגה "מקודשת" של טקסט בטקס דתי-בימתי: קיטש ופאתוס. כדי להימנע משני אלה, הורוביץ ארגן ועיצב את דמויות המלאכים-המספרים: אותו שחקן מגלם את מטטרון, שר המלאכים, המספר המוביל את המבע הרוחני הזה, וגם את רבי שמעון בר-יוחאי; ואליהו הנביא הוא גם סנדלפון ואפילו סמאל עצמו. תחבולה זו מנתקת את אחדות הדמות הדרמטית הקלאסית, מרחיבה את יכולת הייחוס של תכונות אישיות עקביות ובלתי משתנות לדמות הבימתית ומונעת הזדהות של קהל עם דמות זו או אחרת. הקהל אמור להזדהות (או לא) עם הסיכויים להביא את הגאולה דרך הריגת הרוע. בטכניקה דרמטית משולבת של סיפור והצגה, של מוטיב וחזרות עליו בשינויי גרסה קלים, משיגים רז והורוביץ את מידת האיזון ההולמת בין ניכור להזדהות; בין היגרפות אחר העלילה העילאית ובין הספק הבריא (של עצמם? של הקהל?); ובין הממד הרוחני העצמאי הראוי למלוא ההערכה ובין הפרשנות החברתית, הפסיכולוגיסטית, הרגשית ואף המוסרית.

"נורא" משמעו כיום איום אך גם מעורר יראה. המסע להביא את הגאולה, ולמעשה לכפות אותה באלימות, נכשל כאן. בשונה ממעשיות עם, שחלקן דומות לסיפור די לה רינה, המבע אינו נגמר אפילו בישועה מדומה, בדיונית וארעית ההולמת את משאלת הלב של הנמענים, ולו לרגע סיום הסיפור וסוף ההצגה. אולי אי-האפשרות להביא גאולה היא הנושא האמיתי של מעשה נורא, וזו נוראותו.

במחזותיו המאוחרים של הורוביץ מודגשת, בדומה לכך, פעולת הדיבור. עיקרון זה מחבר בין הפן המיסטי-מאגי של הדת לבין הפן הפרפורמטיבי של התיאטרון ושני מרכיביו החשובים ביותר – המילה והמחווה. בתיאטרון, שבימינו הוא בעיקר חילוני ומייחס למילה ערך מתאר ולא מחולל שינוי של ממש, הורוביץ בודק את יכולתה של המילה המדוברת לעשות את הדבר הזה על בימה. עמדתו כמחזאי היא עמדה סִפית, רומזנית יותר מנחרצת - אם כמי שמאמין בדברים ואם כמי שצופה בציפיות קהליו אשר להתנהגותו של טקסט מקודש בפני אנשים, שרובם חילונים ואמונים על מינון מחייב פחות של המילה הבוראת. יתר על כן, הדגשת המילה והמחווה היוצרת היא מלכתחילה תיאטרונית מטבעה, לאו דווקא כשחזור טקסים יהודיים אלה או אחרים. מבחינה זו הורוביץ מקדש את החילוני בה במידה שהוא מחלל את הקדוש.

 

מבחר ממחזותיו של דני הורוביץ שהוצגו:

אחים (בימוי עודד בארי, התיאטרון העירוני חיפה, 1969).

יום אחד מתעוררים (בימוי עודד תאומי, התיאטרון הקאמרי וצוותא תל אביב, 1972).

שכול וכשלון (בעקבות י"ח ברנר) (בימוי עודד קוטלר, התיאטרון העירוני חיפה, 1973).

מסיבת סיום (בימוי עודד קוטלר, התיאטרון העירוני חיפה, 1975).

צ'רלי קאצ'רלי (בימוי אילן רונן ודני הורוביץ, תיאטרון החאן בירושלים, 1977).

מעשה נורא (עם יעקב רז) (בימוי יעקב רז, תיאטרון החאן בירושלים, 1979).

הדוד ארתור (בעקבות ג' דגן) (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון בית ליסין, 1981).

יוסלה גולם (בימוי רינה ירושלמי, תיאטרון לה מאמא, ניו יורק, 1982).

משחיז הסכינים הסיני (בימוי עודד קוטלר, תיאטרון נווה צדק, 1984).

דף אחד מן התלמוד (עם יעקב רז) (בימוי דני הורוביץ ויעקב רז, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, 1984).

עלילות יחזקאל פיירמאן (בימוי יעקב רז, תיאטרון החאן בירושלים, 1985).

החוצה (בימוי ג'ו צ'ייקין, תיאטרון נווה צדק, 1986).

נפגשים (בימוי יעקב רז, המרכז הישראלי לתיאטרון בובות, 1986).

אשתו ובתו (בעקבות סיפור של א.ב. יהושע) (בימוי נולה צ'לטון, התיאטרון העירוני חיפה, 1991).

יאיר (בימוי עודד קוטלר, התיאטרון העירוני חיפה, 1992).

ילדה וציפור גדולה (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון פליאנו, רומא, 1993).

אנטון (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון ארגו, רומא, 1994).

סלטו מורטלה (בימוי נולה צ'ילטון, התיאטרון העירוני חיפה, 1994).

ארבעה נכנסו לפרדס (בימוי דני הורוביץ, בית הספר לאמניות התיאטרון בסמינר הקיבוצים, 1996).

מעשה מופלא (עם קלאודיה דלה סטה) (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון קולוסיאו, רומא, 1998).

אורח בגן הדובדבנים (עם מישה אשרוב) (בימוי דני הורוביץ, פסטיבל תיאטרונטו, הבימה, 2001).

חשבונית הנפש (בימוי דניאלה מיכאלי, פסטיבל תיאטרונטו, הבימה, 2002).

על אבות ובנות (בימוי יגאל עזרתי, התיאטרון הערבי-עברי ביפו, 2003).

קמצא ובר קמצא (בימוי דני הורוביץ, בית הספר לאמנויות התיאטרון בסמינר הקיבוצים, 2006).

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: הורוביץ, דני, ארבעה מחזות (עריכה ומבוא: שמעון לוי) (תל אביב: אסף/מחקרים ומחזות וספרא, 2007).

http://dramaisrael.org/playwright/horowitz-dani/

דימויי חלל בדרמה הישראלית

מחקר

23.12.2018
דימויי חלל בדרמה הישראלית: הזוי, מושלך, מופנם
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

דימויי חלל בדרמה הישראלית: הזוי, מושלך, מופנם

מאת פרופ' שמעון לוי

 

בעוד הזמן התיאטרוני הוא מנכיח משוּנה המציג את העבר, ההיסטורי או הבדיוני, בהווה - המהותי לממצע (המדיום) של התיאטרון - טבעו של מקום עלי בימות הוא להיות נוכֵח זמנית וחללית גם יחד מתחת לרגלי השחקנים ולנוכַח הצופים אין לו תחליפי עבר או עתיד. בפרוזה ובשירה מביים הקורא את המקום ואת חלל העלילה בנבכי גולגולתו הפרטית בזמנו החופשי, אך בתיאטרון יש להקצות לשחקנים ולקהל משטח, אמיתי ולא אמיתי בה בעת, בין חלל אדריכלי, חלל דרמטי וחלל מעוצב. הבימה המעוצבת היא הנשקפת לקהל כדימוי ולא-דימוי בו בזמן ובמקום. אם אכן צריך בתיאטרון מקום וזמן ועלילה, בעלילותיה של ארץ ישראל נשפך זמן רב מדי על פחות מדי מקום. זה אלפי שנים שאבני הארץ עושות המוני שעות היסטוריה נוספות, וכל אחת מהן כבר נדרכה ונזרקה ונבנתה ופוצצה ונהרסה, וכל רגב אדמה בארץ הקדושה כבר גידל שבע דתות, שבעים פלגים ו-700 כתות ותנועות ומלחמות למען אמונות ולאומים ואף הוכרז נחלתם הבלעדית לעולמים.

בהיעדר מסורות דרמה ותיקות, נמצא התיאטרון העברי החדש בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים במלכוד פורה ומרתק. עם תהליכי החילון והליברליזציה ביהדות הגולה ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל, נוצרה פתיחות גם לתיאטרון. אמנות חדשה יחסית זו ביהדות נתפסה בהחלט גם כבידור, אך בשנותיה הראשונות נרתמה בעיקר ככלי חינוכי ואידיאולוגי המגויס לשירות הציוני הלאומי ולמאבק על יצירת תרבות עברית. האופי הדרמטי של השינוי במעמד היהודים וההתיישבות בארץ הזמין לא רק קריאה מחודשת בהיסטוריה היהודית, אלא גם את העלאתה, תרתי-משמע, לארץ ולבימה העברית – וזאת, כמובן, בלשון העברית. בתיאטרון, העלאה על בימה היא עניין קונקרטי, ריאליזציה של מטפורה, היווי של דימוי, של מקום בדיוני-ממשי, הריהו בימת החזון-חיזיון העברי-ציוני ההולך ומתגשם על הבימה כמו במציאות החוץ-בימתית.

החוצבימה היא החלל האופף כל בימה, משרה עליה נוף, חברה ופוליטיקה, ומשם ולשם באים והולכים ההצגה וקהלה לפני המופע ואחריו. החוצבימה הארצישראלית הייתה קרובה במיוחד לבימות שלה, ולמעשה עלתה עליהן. בינתיים התעוררו כמה בעיות: כיצד ניתן לשלב חלום "שנות אלפיים" על בית לאומי ועל חזרה למולדת נכספת, ארץ זבת חלב ודבש (מוצרי מזון בדיוניים-דימויים), עם נוף המתואר באתוס ובמיתוס הציוני כשממה, צייה, ביצה, מדבר וטרשים? הקריאה במחזות ארצישראליים מעלָה שתיאור הנוף הארצישראלי עצמו איננו אלא סופר-אימפוזיציה אידיאולוגית על מציאות גיאוגרפית, חלל הזוי-נכסף של ארץ ישראל, המושלך בהצגות על חלל אדריכלי קונקרטי ולרוב פשוט ויוצר מיזוג בין הנוף העמוס מבחינה אידיאולוגית ובין החלל הדרמטי של הצגה זו או אחרת, בדומה להשוואה בין צילום למקור – על אותה בימה. נוף ה"שממה" הוא כשלעצמו אדיש לתיאורים כגון מדבר או צייה, מה גם ששימוש במושגים אלה, אף בהקשריהם הדרמטיים-תיאטרוניים, מצדיק ואכן מחייב "הפרחה", "עיבוד", "בנייה" ו"גאולה"; כלומר, את חיובו העקרוני של הרעיון הציוני עלי בימות. בה במידה הייתה אז ועודנה שרירה כיום ההכרה בעובדה שחלקים מארץ האבות מיושבים בבני ישמעאל, עם אחר ולא אוהד. הקשר בין מציאות הערבים בארץ ובין ראייתה וקריאתה כמדבר איננו מקרי, וגם העלילה הציונית המועלית על הבימות התעשרה בדמות-נגד לגיבור החלוץ, כלומר אנטגוניסט קיבוצי מקומי, הנאבק על חייו, על זכויותיו ועל רווחתו באותו חלל עצמו.

להבדיל ממדבר וצייה, שבמציאות אינם תמיד ששים כמו ב"ישושום" (ישעיה לה: 1) ונעתרים לכמיהות הבנים החוזרים לארץ אבותיהם, כמתואר בניסוחי התעמולה הציונית במסכתות ובמחזות אז, שהוא למעשה שחזור היסטורי עדכני של כיבוש הארץ המקורי, לתיאטרון יש פתרון הולם לבעיה זו. המציאות הבימתית, כידוע, היא בדיון ומציאות בעת ובעונה אחת: קרשים ובדים מייצגים לעיני הקהל דברים שאינם קורים כאן ועתה. בעוד גאולת הארץ נתפסה לעתים בתנ"ך באמות מידה דתיות אקסקלוסיביות, עתה מתבצעת הגאולה במונחים פרפורמטיביים של תיאטרון. הצגת תיאטרון אינה רק מזמינה ראייה כפולה של המציאות והבדיון, אלא תובעת ראייה כזאת מראש. כל הצגה ניזונה מהמתח בין מה שמתרחש לעיני הקהל בתוך האולם למה שחווה הקהל בעולם שמחוץ לאולם לפני ההצגה, אחריה ובמהלכה. החלל הדרמטי המעוצב בחלל התיאטרון הוא הזמנה ורקע פעיל לדיאלוג רב-משמעי ורב-רבדים בין המחזאי לבמאי המממש אותו על הבימה; והחלל המעוצב בידי התפאורן הוא הזמנה לדיאלוג "חללי", שרובו לא מילולי, בין ההתרחשות הבימתית לקהל. כמיתוס שהפך מציאות, ארץ ישראל ה"בימתית", כלומר אוסף ההצגות שהעלו בשנים האחרונות חלל-ארץ המוצג בארץ ישראל האמיתית, היא השלכה של כיסופים וכמיהות מעולם החזון והבדיון הנכפים-מולבשים על מציאות חברתית וכלכלית, גיאוגרפית, לשונית ופוליטית. הקהל, בהצגות הראשונות שהוצגו בארץ ישראל, עומת עם חלל בדיוני ריאלי הממוקם במרחב ממשי, שרק עתה מתחיל להפוך בעצמו מהזוי למצוי. בקנון התיאטרון הישראלי נמצא כתריסר הצגות הקשורות לתקופת המקרא, שבה היה העם במולדת, ומעלות אותו באופנים שונים על הבימה הישראלית.

מקט תפאורה מאת אריה נבון להפקת הוא הלך בשדות, תיאטרון הקאמרי, 1948

​

הדמייתה של ישראל לחלל דרמטי או בימתי מעוצב זה או אחר נועדה להשיג פרספקטיבה לדרמה העברית כלפי המקום שבו נמצאים בהצגה ולראותו "אחרת". דימויי החלל המשתנים במקום שההיסטוריה והפוליטיקה הישראליות מצמידות אותנו אליו עד כדי כיסוי עיניים מאפשרים ובעצם מחייבים ראייה כפולה, הן כמנוחה לקהל, הן כביקורת למציאות.

בהנסיכה האמריקאית מאת נסים אלוני (1963), לכאורה מחזה נטול קשר למציאות המקומית, ניתן לבחון את החלל הדרמטי של הנסיכה החוץ-בימתית כהערה נוקבת על ארצו של המלך בוניפציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשוואדן. בוגומניה ארצו היא ארץ ישראל, ארץ שיגעון האל. אלוני, גולה רוחנית ותיאטרונית במרחבים שבין צפון רחוב דיזנגוף לדרום תל אביב, כמה להישארות החלום הצבעוני-מלכותי בחלל המציאות האפורה. הבימה של אלוני מנציחה את הבדיון. בתמונה השנייה במערכה השנייה מופיע הצירוף "חוץ לארץ" החוזר הרבה עד לרגע ש"אומרים שם שחוץ לארץ זה כאן". בהערה ממזרית אחרת מאוזכרת זלדה, אחת מנשיו הרבות של המלך לשעבר. "האם עלית סוף-סוף לפלשתינה?" ומיד קופץ הנסיך פרדי ומגיב: "ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור". במחזה משתמש אלוני בבימה עצמה, בבדיון הכפול של הסרטת סרט בתוך ההצגה, כ"חלל" של בדיון המצהיר על עצמו.

מדינת ישראל, כחדר במוסד סגור ובו טלוויזיה ענקית, מוצגת במחזהו של יוסף מונדי זה מסתובב (1970). בחדר לכודים אדם הקורא לעצמו פרנץ קפקא ואדם הקורא לעצמו תיאודור הרצל. הרצל, משוגע כוחני, ישראלי איש שרירים, הוא יהודי חדש שאינו נותן שישפילו אותו, כי "למדתי להגן על עצמי ואף אתקע את הסכין בתוך המעיים עד שהדם יתפרץ", כמו בשיר האס-אה הנאצי. הגיבור השני, קפקא, הוא כביכול פסיבי יותר. בשהותו בתוך המדינה-החדר, הרצל דורש מפה לשרטט עליה את גבולות מדינת היהודים ההזויה שלו, תחליף לדימוי הקפקאי של מונדי – המדינה כמושבת העונשין בסיפור מאת קפקא האמיתי. במשל הפוליטי המובהק של מונדי מנוצלת תחבולת המחזה בתוך מחזה כהעלאה של חלל בתוך חלל, המיודע הן לדמויות, הן לקהל כחלל בדיוני. "המדינה קיימת אך ורק במוח שלי..." ממלמל הרצל, ואילו קפקא מסיים: "אבל אנחנו רק בתחילת הדרך ובאמת מה שאנחנו משתדלים הוא להפוך את המקום השדי הזה ליישוב זמני ואנושי, כמו בתיאטרון אנחנו משתדלים למצוא את התפאורה המתאימה". נזכור שאורלי קסטל-בלום חרטה את מפת הארץ על גב בנה ברומן דולי סיטי, שבוים לפחות פעמיים.

ישראל כקרקס, כפי שהראה יעקב שבתאי, היא פתרון תיאטרוני מרנין לפער בין חלל הזוי לחלל המציאות. הקרקס מכופף את המציאות, כפי שמתאר גם יהושע סובול באחרון הפועלים (1980): "בקרקס אמיתי אין רשת ביטחון. נפלת – שברת את הראש. בקרקס מזויף – הכול מרופד. אין סכנה. בהצגה שלנו – עוד תראו – אין רשת ביטחון: אפשר ליפול 'חת-שתיים ממצב למצב: הנה אתם צופים שיושבים בשקט בכיסאות, ומסתכלים עלינו השחקנים, והנה אתם על הבמה, אתם משתתפים בהצגה ואנחנו מסתכלים עליכם מהצד!" בנקודה זו פורש המחזאי את השמות האמיתיים של שחקני ההצגה ומנסה לנטרל, כביכול, את אשליית התיאטרון. אחרון הפועלים עוסק בא"ד גורדון כליצן לאור המציאות בהווה. הקרקס של סובול מאפשר מעברי זמן במונחים של חלל מדומיין, קרקסי; כזה המשעה עלילות, זמנים ומקומות כדי לגרום לקהל להפנים את המסר. "ומה הועיל החלום שלך?" שואל פישל את גורדון. "במה הוא שינה את המציאות?"

חנוך לוין מתאר את ישראל כשכונה תת-בורגנית באורזי מזוודות (1983). העלילה מתרחשת בחלל אישי למחצה וחברתי למחצה – מחזה "מרפסת", חלקו של הבית השייך אליו ואל החוץ גם יחד. היצירה מטפלת בחלל הפרטי הלא-פרטי, שלוין מאפיינו כהוויה ישראלית. הלל מיטלפונקט מתווה שלולית דלוחה כחלל ישראלי, משל לחיים בשולי החברה, במי תהום (1979), מחזה חברתי על הירודים והמרוטים שבינינו.

בעל צריפים וירח מאת שולמית בת-דורי, בקרא לי סיומקה של נתן שחם, בבית במצב טוב של משה שמיר ובקירות השבורים בהאריה של עמוס קינן נמצא דימויים מובהקים למצבו של הבית הלאומי בארץ ישראל משנות החמישים. חיים נגיד משפיל את ציפיותינו לדימוי חיובי של ישראל עד כדי זוועה קיומית, לא חברתית בלבד. פיקניק בחוסמסה אינו רק מקלף את הבטון של אשמן ומגלה תחתיו ערימת אשפה עצומה, אלא הוא מחזה אפוקליפטי על ישראל כתדמית חולון-בת ים הנתונה ב"ייאוש אורבני-אקולוגי שבו הסביבה זנוחת האדם מחזירה לאדם בראי מכפיל את הבחילה שיצר", כפי שאִבחנה היטב שרית פוקס. ישראל כאן ועכשיו היא מזבלה עירונית שבתוכה נפגשים עולים מרוסיה עם המשטרה, עם כפיליהם ועם המציאות של שנות השמונים בארץ. ארץ ישראל הנכספת מופיעה כרקמה על מפות שבת שלום, "שנחלמה כקודש אך נחווית כחול-ון". זיכרונות הם עבר אירופי וההווה כאן הוא אשפה: "כי אשפה היא לא רק דבר מסריח/ אשפה היא לא תמיד לכלוך./ היא געגועים לסדר הישן./ הווה דרוס באדישות, מעוך". סוכת דוד נפלה לגמרי. על המחזאות העברית הולך ומשתלט החלל המודע הפנימי של הדמויות. במאבק בין החלל המיתי ובין החלל האישי, שתי פנים של החלל החוץ-בימתי, הבמה העברית משקפת-מעצבת את השתלטות הפנימי.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, תיאטרון ישראלי (תל אביב: רסלינג, 2017).

יואלי, נעמי, המסכת (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2002).

לוי, שמעון ושואף, קורינה, קנון התיאטרון הישראלי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002).

פוקס, שרית, מבוא לפיקניק בחוסמסה (תל אביב: אור-עם, 1990).

התאונה / הלל מיטלפונקט

מחקר

23.12.2018
התאונה / הלל מיטלפונקט
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

התאונה, מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו

מאת פרופ' שמעון לוי

 

התאונה נפתחת בשאלה: "זה שועל? צבוע?" מיד אחרי שמישהו נדרס, ומיד נמצא הצופה במשבר שאינו מאפשר התעלמות. לא שועל נדרס אלא אדם, והצבועים הם הדורסים, לא הנדרס. המחזה מסתיים במילים "כל זה נגמר ולא ישוב". המסר מוטמן במחזה-בתוך-מחזה, בסרט שמביים אדם, אחת הדמויות: "הסרט שלו היה על חלומותינו שנכחדו, מעשינו שהפכו חריגים כולם, על שפתנו שהפכה לטינופת ועלינו, על מה שהפכנו להיות: אנשים חסרי פנים, צללים רפים, עצובים וחסרי אמונה..." זהו מחזה קליל-קליט על פסימיות גדולה, על ישראלים צבועים נטולי עוז לתמורה פנימית לא רק בטרם פורענות אלא אף בעיצומה. ארבע דמויות - אדם הבמאי והמרצה לקולנוע, נירה אשתו ממחלקת העיזבונות, ליאור הפרסומאי ותמי אשתו המומחית האסטרטגית - חיות ומסובבות בכחש. גם רעננותה המוסרית של שירי, בתם הסטודנטית של אדם ונירה, לא תרטיב את מתי המדבר הנפשי המיובשים האלה. אוסף השקרים, ההסתרות, הבגידות והניאופים שקרו בין הדמויות מתפצחים בזה אחר זה אחרי התאונה. השקר צף. גם התמימות המיוחסת לתקופת ההתיישבות הראשונה בארץ ישראל לא תשוב. בהתאונה יש פן נוסטלגי, מעין הכרה בהווה קשה ובעתיד מצועף ובלתי ידידותי המזמינים אוטומטית התרפקות על עבר כלשהו, אפילו מומצא: ודאי שפעם היה טוב יותר. אמנם המחזאי נזהר מהישענות על העבר, אלא שהעבר צץ מעצמו וכאילו אומר שפעם היה לחלומותינו סיכוי, פעם לא היו מעשינו חריגים ושפתנו מטונפת.

אדם, תמי וליאור, שנהג שתוי בחזרה ממסיבת סילבסטר, דרסו פועל סיני. במקום לגשת למשטרה הם נמלטים "כי הוא סתם סיני מזורגג", כי ליאור צריך לטוס למחרת לפרזנטציה חשובה בברצלונה. לתאונה, כמו במחזות אחרים בסוגה זו, יש תפקיד דרמטי ברור: היא מקצה לדמויות פסק זמן, הזדמנות נדירה, ולוחצת להערכת משמעות חייהן. גם בחיים יש לתאונות לעתים ערך של זעזוע התובע התארגנות מחדש, הזמנה להיערכות ביוגרפית לאחר שבמשך שנים רבות חלפו-עברו המאורעות מעצמם. לא נתנו דוח לעצמנו, לא דין נפשי ולא חשבון רוחני. "מה שקרה לנו, קרה", נאמר במחזה העוסק במה ש"קורה" כביכול במקרה, לעומת מה שצריך לקרות כתוצאה משיקול דעת, מקבלת אחריות, מצדק במקום צדקנות וצביעות, מתוך כבוד לאמת, לזולת ולחיי כל אדם - סיני, ישראלי, פלסטיני. תאונות אינן קורות, הן נגרמות. המועצה הלאומית למניעת תאונות צריכה לאמץ את המחזה הזה.

מיטלפונקט מציג אדם שקיפח את חיי הפועל הזר הסיניים והבלתי חשובים שלו, כי ליאור הפרסומאי נהג שיכור, כי גם אדם היה שיכור, כי תמי לא שמה לב, כי לסינים שעובדים בארץ הלא-מכניסת אורחים הזאת אין רישיון עבודה, כי "הוא לא חוקי, לא רשום באף מקום" ואיש לא ירגיש בחסרונו. סיני, לצורך חילוץ הדימוי הזה מהניכור המדומה שלו, הוא בן דמותה של אישה אמיתית כמו ויקי קנפו, כמו זקנה מיתולוגית במסדרון בית החולים, כמו הומלס רוסי על ספסל ו-140 פצועים (סתם מספר) עזתים (סתם מקום) מפגיעה של טייס מסוק (סתם כלי תחבורה).

אדם הוא במאי סרטים ומרצה לקולנוע, כלומר מדבר על בדיון ויוצר "מציאות". הסוגה התיעודית, כפי שגם התאונה מראה, היא בעייתית. בהצגת התיעוד, לכאורה כאמת צרופה, יש מניפולציות. עצם העברת המציאות לאקרן היא סילוף: "שנה קצת את הסיפור, עגל את הקצוות", מציעים לבמאי. בהתאונה יש "מלכודת עכברים" סינית, הצגה של ארבעה חיילים המתעללים במחסום בערבי זקן. החייל, שיסגיר אותם, יושפל ויתאבד. צה"ל במחזה מסבסד את הסרט כדי לומר שיש רק ארבעה רעים, "אבל השאר הם בסדר, הצבא בסדר והכיבוש בסדר... אה?"

אם אדם מחליף בדיון (כמו במלכודת העכברים המקורית של שייקספיר) במציאות ומתחבא מאחורי גילוי לב המלטי ולבטוטי נפש, אך איננו פועל כנדרש מבחינה מוסרית, הרי ליאור מחליף מהות מוסרית בתועלתנות בוטה ומוחצנת. המחזאי הופכו לפרסומאי, וכך נעשים תאגיד ומותג לרעיון של איכות חיים, כפי שנאמר באירוניה, כי רק התדמית קובעת. פנימה משורבבים גם כמה מונחי מפתח היוצרים תדמית: "כפר גלובלי", "עולם טוב יותר של נעלי במפר". לליאור ולתמי אשתו לא יעזרו יועצי נישואים וגם לא הילד החדש שזה עתה אימצו, כדי שיציל אותו ממנה ואותה ממנו. שניהם אנשי תחליף, הם רקובים מן היסוד. אלף פסיכולוגים לא יכבו שריפה מוסרית, רק נקיטת פעולה צודקת תעזור. לדמויות בהתאונה יש נטייה לסגת מאיומי התחום האתי למקלט הבטוח בעיניהן של הפסיכולוגיה. בעולם מתוחכם, פרסומאי ובימויי, מגמדים הטיפולים הנפשיים את הבעיה האמיתית, הופכים אותה לסובייקטיבית: "אני מטופל, משמע אני חף מאחריות", בעולם של הישראלים, ששפתם מזוהמת ומעשיהם חריגים. "חריג", אגב, היא מילה מכובסת לפלילי, למחריד ולגזעני. הדיבר "לא תרצח" המקורי לא היה צו יחסי, פסיכולוגי.

תמי מומחית במכון למחקר וחשיבה אסטרטגית, ודרכה, כמו דרך שאר ארבע הדמויות המקבילות לארבעת החיילים בסרט, המחזאי אומר דבר אחד ומתכוון לאחר. כך מאוזכרים הסינים, שאחד מבני עמם קיפח זה עתה את חייו, כמי שהמציאו את הרקטה, ובעצם מדובר בטיל חכם, ב"ראש נפץ שחודר אל תוך בית, כל בית, מרסק אותו, מאייד אותו". נירה אחראית על מחלקת עיזבונות בספריית האוניברסיטה ותפקידה, גם ברובד הסמלי-חברתי במחזה, נועד לחלץ משכחה ומשיטפון את מה שחשוב באמת: אחווה, חיוניות ואנושיות, כדבריה. הבת מייצגת סיכוי תמים לעולם חדש וטיפה אמיץ יותר, כי שירי תמצא את הדרך לסין ותנסה לעשות תיקון קטן לקלקול גדול. מיטלפונקט מהתל בנו בפתרון האופטימי-תמים הזה. התאונה איננו מחזה רק על ארבעה ישראלים שחשבו שהם בסדר, אלא חתך של מצביעי השמאל המתון והימין הליברלי (המסתדרים נפלא ביניהם) ההולכים לתיאטרון, שחייהם הנינוחים אך נטולי היושר האנושי הבסיסי - כמובן, הלאה הכיבוש - לוקים ברעלת נפשית, באילוח של כיב מוסרי-אתי המלחית מוגלתו לאט וברציפות. דרך המלודרמה הטלוויזיונית הזאת, שבה חמש נפשות ותמונות המותאמות היטב למסך הקטן, מגרד מיטלפונקט מורסה, בלי לסמן מטרות קלות. לתיאטרון כיום מגיע קהל מיוגע-חדשות מהמרכז ההסכמי בקשת הפוליטית. אסור להטריד את מנוחתו על כיסאותיו המרופדים. אבל אפשר לרמוז שמי שחי ברמייה ישלם מחיר נפשי.

התאונה יורה קליעי גומי, אזהרות שלא נועדו להרוג, המתאימות למקדם המסר הנמוך בתיאטרון הישראלי המסובסד, שאיננו מסתכן באמירות מפורשות אך מבקש לומר דבר או שניים על מה שקורה כאן לבני אדם; על יכולתנו להצליח רע בהזדהות עם סבלו של הזולת; על דבקותנו התפלה והרעה בחברוּת החבר'ה המדומה, בעודנו מבצעים עוולות ל"אחרים". זו תאונת טמטומה של הביחדיות הכאילו חברית במחזה, המוקיעה את הפער בין עשייה פלילית לתירוצים אוויליים וסולדת מהשתמטות. זהו מחזה לא מפורש מאוד על הקהות, ובו נוקט המחזאי טכניקה של התקרבות אל הנפשי, אל היחסי, אל הליברלי הבלתי מתחייב, כדי להוקיע מתוכו, אמנם בעדינות, את מה שמחייב ולכן גם אנושי, אחוותי וחי. המחזה מזכיר פיצוצים וטבח, נישול וזוועות, אבל הם רחוקים. מה שקרוב זו הבגידה ב"אני", בגרעין האמיתי וההומני. בשחיקה שכולנו לוקחים בה חלק, ב"שיטפונות הקטנים", כפי שנירה אומרת, המחזה התאונה עוסק באבק שאחרי פיצוץ גדול, בסרטן הנגרם מנשורת מוסרית. ומדובר דווקא בבני אדם מחונכים, הבְרואים בצלמם של הצופים בהם. 

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, התאונה (תוכניית ההצגה, בית ליסין, 2003).

הסיפור בתיאטרון העברי

מחקר

23.12.2018
הסיפור בתיאטרון העברי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

קיצור תולדות הסיפור בתיאטרון העברי מהמקרא עד המובן מאליו

מאת פרופ' שמעון לוי

 

הדברים הבאים עוסקים בכמה מתפקידיו הרבים של הסיפור בדרמה ובתיאטרון העבריים. שבעה סיפורי תיאטרון נבחרו כדי להראות שבצומתי משמעות במחזות חשובים בתולדות הדרמה והתיאטרון העבריים מיטשטש הגבול בין הממצעים (המדיומים) והסוגות, בין התיאטרון לבין הסיפור המוצג על הבמה. הטקסט הסיפורי בהקשר הדרמטי או התיאטרוני ביצירות שייבדקו כאן נטען בתת-טקסט, המאשש את המסר על חשבון הטוהר הממצעי. האירוע הסיפורי, כמנוף דרמטי, כפעולת דיבור מיוחדת, נרתם למסר הרעיוני והאסתטי של המחזה כולו.

בתמונת ההתוודעות באחד הסיפורים הדרמטיים ביותר במקרא משרטט המספר-המחזאי גבול מעניין בין אמנות הדרמה והתיאטרון לבין אמנות הסיפור:

 

וישלח יהוה את נתן אל דוד ויבא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אֶחת, אֶחד עשיר ואחד רש. לְעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו. מפתו תאכל ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב – ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו וייקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו. וייחר אף דוד באיש מאוד ויאמר אל נתן: "חי יהוה כי בן מוות האיש העשה זאת. ואת הכבשה ישלם ארבעתיים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל. ויאמר נתן אל דוד אתה האיש (שמואל ב' יב: 5-1).

 

משל כבשת הרש הוא אמיתי ובדיוני בה בעת. קליפת הסיפור בדויה, אך תוכו אמיתי. במעמד הדרמטי הידוע הזה, נתן הנביא ממציא סיפור מתוחכם ומצחיק, המטרים את "מלכודת העכברים" השייקספירית בהמלט, ולוכד בו את דוד המלך. לקראת ההתוודעות (הנקראת "הכר-נא" במקרא), בשיא הסיפור המקראי הדרמטי ממילא באופיו, משתמש המספר-המחזאי בסיפור דרמטי בתוך סיפור דרמטי להעצמת המתח תוך שילוב תיאטרוני יעיל בין פאתוס מוסרי לבין פאתוס וגיחוך.

הדיבוק, הצגת הבכורה של התיאטרון העברי המקצועי, נפתחת בתמונה תיאטרונית: סדרת סיפורי צדיקים-חסידים על ר' דוד'ל מטלנא וכיסא הזהב שלו, על הקדוש ישראל מרוז'ין ומרכבתו המפוארת, על ר' זוסיא ועל רבים אחרים. המחזה הדיבוק הופך לאיטו מסיפור בתיאטרון לתיאטרון סיפור, מסדרת מונולוגים המנותקים לכאורה זה מזה לרב-שיח, ובהמשך גם לתיאטרון פעולה מסוגנן. סיפורי הצדיקים הופכים בהדרגה לסיפורי מופתים, נסים ומאגיה, ואלה מכינים היטב את כניסת המוטיב העיקרי ביצירה. במערכה השנייה מובא סיפור הקבר הקדוש של האוהבים, הקשור במהודק לסיפור לאה וחנן, על דרך האנלוגיה. סיפור הלב והמעיין בתחילת המערכה השלישית, כתמצית תמת הדיבוק, מועלה בשלב זה בעלילת המחזה ברמה מיסטית-אזוטרית, לפי מיטב המסורת הברסלבית, שעל פיה סיפורים לא נועדו להרדים בני אדם אלא לעוררם מבחינה רוחנית. בה בעת המתח הארוטי-מיסטי בין הלב למעיין מסמל גם את היחס בין חנן, האוהב המת, לבין אהובתו החיה, שאותה הוא בועל מבפנים. כסוגה שגויסה להצגה העברית המקצועית הראשונה, הסיפור בהדיבוק מנכיח זמנים, חללים ועלילות ומסיעם מהתם להכא, מהחוצבימה שם ומעבר אל ההווה הבימתי. הסיפור מחבר בין עבר מסורתי להווה מהפכני, בין העולם היהודי הדועך ללאומיות העברית הצומחת, ומהווה גשר דרמטי "בין שני העולמות" שהמחזה משקף ומעצב.

אצל נתן אלתרמן בפונדק הרוחות מחבר הסיפור בין הדרמה לבין הפיוט, אולי אפילו בין הפונדק לבין רוחותיו. אומר בעל התיבה, ומסמיך דיבור בימתי לפעולה שהתרחשה זה עתה, כאילו אין המחזאי סומך על מה שהקהל אמור לראות:

 

אתה פגעת במצחו. הוא לא הספיק

לדעת מה קרה לו. מוחו נפץ בחשך.

מוחו אשר סבב לאט ובכבדות,

אשר עמל הרבה עד שלמד

כיצד מסובבים את הידית שלתיבה,

קבל באפלה את מכתך הפתאומית. גם אם ירית בו

הישר אל מול פניו, הלא היית

כמו יורה בו מאחור. לומר שהוא היה

קוף נאמן וטוב? זה מגוחך. ובכל זאת,

עובדה: הוא היה טוב.

הוא רק היה מפחיד אותי קצת לפעמים

כשהיה רובץ שותק אל מול שקיעה גדולה

ואם נגעתי בו ביד, היה נושא אלי

פנים של דם או של דמעות. השד יודע…

אל נתעסק בזה. הוא הסתובב

בתוך סיפור אשר אינו שלו,

סיפור שהתכוון אל אחרים, עד שפתאום

הכתה בו ירית אקדח, אשר גם היא

לא נתכוונה אליו. כן, עצבותו

עכשיו רבה אפילו קצת יותר מכיעורו.

 

בפונדק הרוחות, מחזה המסע המטא-תיאטרוני המכוון לכותבו ולכל מי שמוכן לנסוע עם אלתרמן ולשהות בגוף כפונדק רוחות ארעי ובנפש, ממלא הקוף תפקיד דרמטי מסורתי ואירוני של חיקוי, כנראה של אמנות המשקפת את המציאות, אך טוב פחות ממנה. התוכי במחזה מחקה קולות, הקוף – את התנועות. ביחס המורכב שהמחזאי מעצב בין המציאות לאמנות, בן החלפן הורג את מי שמסתובב "בתוך סיפור אשר אינו שלו, סיפור שהתכוון אל אחרים" – אל מי, בעצם? - אנו, כקהל, מוזמנים לשאול גם כן. בעל התיבה, אחד מגלגוליו הפנים-מחזאיים המובהקים של אלתרמן עצמו, המפעיל קולות ותנועות, מילים ומחוות בתוך המחזה, אומר לחננאל, "התמהמהת יותר מן הראוי, ומשום כך התחיל הדם לזוב מסיפורך..." ואכן, עד מהרה יאמר גם חננאל לנעמי: "הלילה אמר לי עובר אורח כי רואה הוא דם נוטף מסיפורי -" דם הקוף הירוי מתאחד עם דמו הדימויי של סיפור חננאל. בבדיון התוך-מחזאי, בן החלפן הורג את הקוף במקום את חננאל (שנעמי אוהבת), ממית למעשה את ה"כאילו" במקום את המקור. אלתרמן באחד משיאי המחזה אינו מספר סיפור סתמי, אלא משלב אמירה על אופיים של סיפורים בכלל ובתיאטרון בפרט, בתמונה מכוונת (גם) לעצמה לתפארת.

בעוד אלתרמן מצעף אמירתו על הסיפור בתיאטרון, נסים אלוני נמנע בדרך כלל במחזותיו מסיפורים עם התחלה סדורה, אמצע מתפתח וסיום ברור שבו פואנטה מפורשת כלשהי. ברוב מחזותיו העלילה מתפרקת ומתאחדת בדינמיקה קלידוסקופית וכאוטית, בשילוב סדרים ואי-סדרים שקבע הוא עצמו, בתור במאי ולא מחזאי, בעיקר בחזרות האחרונות להצגות שהעלה. אבל בנפוליון – חי או מת! אלוני לא היה יכול להימנע מאמירה שאיננה אלא סיפור התיאטרוניות עצמה, מועלית בחזקה, מטוהרת מקתרזיס ובו בזמן רוויית רגשות אמת. המונולוג של סאמדי, ממש לפני סיום המחזה, משוור במיומנות מופלאה בין ההראיה התיאטרונית לבין סיפור "על":

 

סאמדי: תודה... באמת תודה... זה היה מאוד... כן... נוגע... (מצביע, כללית, על חזהו) מאוד... (פונה לקהל) גבירותי, רבותי... אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו... בימינו... איך לומר... לא!... זאת אומרת, לא הרבה... האור לא אור... האבק – אבק... והמשחק... והתקלות... והקהל... והמצב... בכלל... אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא... אבל יש מזנון... והפסקה... ומחליפים מילים... כן, זה נכון. ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחייה... שולפים את הסכין מן הלב... מוחים את הדם... מסירים את איפור המוות... רק אצלנו... ולכן, הרשו לי לנצל את תפקידי כברון סאמדי, מלך המתים, ולהקים לתחייה במאה העשרים המבורכת שלנו את מר בריגלה נפוליון – יחי דון בריגלה!

 

פלשתינאית הוא מחזה המנצל את טכניקת הרפרור העצמי לצרכים המחזקים בחלקם את ההיבט החברתי-הפוליטי של היצירה, ובחלקם מחלישים את מידת המפורשות והמחויבות של אותה אמירה עצמה באמצעות השתבללות מכוונת לעצמה. יהושע סובול מנצל סיפור להעלאה תיאטרונית בחזקה כפולה את הפן המוסרי ביחס בין אמנות לחיים.

 

...הייתי בחוליית בידור. עם עוד שני שחקנים מהתיאטרון. לא היה לנו מה לתת, אף אחד מאיתנו לא היה בדרן, אז הופענו לפני החיילים עם קטעים מהמשפט של קפקא. יום אחד שלחו אותנו לאיזה חור נידח. כשהגענו למקום, התברר שזה מתקן ארעי למיון עצירים. מין מכלאה קטנה, מגדר תיל. אנחנו הופענו על במה קטנה, מאולתרת מארגזי תחמושת, הקהל שלנו היה מורכב מתריסר ברנשים מוזרים, חוקרי שבויים, שישבו לפני הגדר של המכלאה, ומאחורי הגדר ישבו על האדמה העצורים, כמה עשרות גברים מזוהמים, לא מגולחים, הידיים והעיניים שלהם היו קשורות. אני רואה את התמונה כאילו זה קורה עכשיו: אני עומד על הבמה, הזאת, מספר את המשל על השערים והשומרים, מולי יושבים החוקרים, בוהים עלי בעיניים אדומות ועייפות מחוסר שינה, מאחורי גבם הגדר, ומאחורי הגדר השבויים שהעיניים שלהם קשורות בסמרטוטים, ואני עומד שם, ומהפה שלי זורמות המילים של קפקא...

 

אחד מסיפורי התיאטרון הנוגעים ביותר ללב, על הגבול העדין בין רגש לרגשנות, מצוי במחזה האחרון שביים חנוך לוין, אשכבה. הסיפור כניחומים, כמרפא, כסם, מופיע בתמונה השמינית וחוזר על עצמו בגרסאות, שבהצגה בבימויו של לוין התקצרו והלכו:

 

כרוב שמח: (גוהר על התינוק נטול ההכרה) שאספר לך סיפור?

(פאוזה) היה ילד. הוא היה בן מלך, אבל אף אחד לא ידע את זה חוץ ממנו. כמה עצוב היה שכל הנסיכות בעולם חלפו על פני חלונו. הוא שכב במיטה ולא רצה לאכול. הוא נעשה רזה מיום ליום. בסוף חלה מאוד. הוא לא יכול היה לזוז, רק שכב בעיניים פקוחות וחיכה. לילה אחד, ליל ירח מזהיר, עברה סוף-סוף נסיכה יפהפייה, עצרה מול חלונו והביטה פנימה. מבעד לאדי הכפור, האבק, הלכלוך, מבעד להשתקפותה שלה, ראתה אותו. לא היה לו כוח לדבר. דמעות זלגו מעיניו.

הכרוב השמח חובש עוד כובע ומספר את הסיפור, קצר יותר, ושוב... עד אשר "היה... הפסיק לנשום" – וכך הילד במעשייה והתינוק שלאמו המלאך, שמספר את הסיפור הזה באחת התמונות המטא-תיאטרוניות היפות ביותר בתיאטרון הישראלי, נפטר גם הוא מארץ החיים. על כך כרוב מבדח מעיר: "זה בסיפור?" וכרוב עצוב אומר: "זה בסיפור אחר". שלושת הכרובים יוצאים. האם כורכת את התינוק, נושאת אותו בזרועותיה ויוצאת.

 

סיפור כמונולוג פתיחה למחזה, סיפור למכירה בקטע של מחזה-בתוך-מחזה, נמצא בהמובן מאליו מאת יוסף אל-דרור:

 

צעקתי "הלפ, הלפ!!!" אנשים התעלמו ממני, מה זה התעלמו – התעלמו בפרינציפ! צעקתי "הלפ, קרה משהו!" מישהו צעק: "מה, מה קרה?" "מתחתנים שם", צרחתי, "מתחתנים"... שאלתי את עצמי באופן כללי, אם זו בדידות. ידעתי שאם אני אשאל מישהו אחר... טוב, המונולוג הזה למכירה!

​

הסיפור בתיאטרון הוא מנוף, לעתים קרובות מכוון לעצמו, כמו הברון מינכהאוזן המנסה להניף את עצמו בציצית ראשו. מהמקרא ועד המובן מאליו רבה חשיבותו בקנון התיאטרון העברי. מעמדו המשתנה והמתפתח של הסיפור בתיאטרון העברי הפך מצורך למצרך, ואולי לא במפתיע – מכלי המשרת מטרה למטרה עצמה, לחפץ מילולי, דבר במובן החפצי של המילה שניתן גם למכור, לסחור בו ולהעבירו באופן כלל לא אישי. מחירו בהמובן מאליו, אגב, הוא 600 דולר. סיפור כבשת הרש הוא מנוף מוסרי למלך שחטא. בהדיבוק הסיפורים הם גשר בין הדמויות שלא הלכו לתיאטרון לבין הצופים בהן, ורוב הצופים אינם מאמינים בדיבוק. אצל אלתרמן הסיפור נוטף דם וטללי נעורים עבריים. אלוני מגייס את הסיפור לומר לנו משהו בלתי ספרותי על תיאטרון ועל תחיית המתים המרעננת כל כך של הבמה. סובול רותם את סיפור השומרים והשערים של קפקא לאמירה פוליטית ומוסרית, שוב על הגבול שבין ספרות לתיאטרון, בין דימוי בחלל הגולגולת לבין בימוי על במה. הוא מסמן גם סף בין פלסטינית ליהודי, בין אמנות למציאות, ותוהה גם על נגישותו האמיתית של התיאטרון להוויה הישראלית. סיפור תיאטרוני כנחמה, כתמצית, אולי, של התיאטרון עצמו, מביא חנוך לוין באשכבה. תנחומים משונים, אולי רוחניים וכמעט ברסלביים, והנה דווקא המחזאי הפחות רגשני מספק בסיפור בן המלך הכאילו-ברסלבי סיפור המתפחת והולך, אך עדיין מסופר, עדיין מוצג. ייתכן שמנחם.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, קיצור תולדות הסיפור בתיאטרון העברי מהמקרא עד המובן מאליו, במה 162 (2003), עמ' 62-57.

אל-דרור, יוסף, המובן מאליו (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1998).

אלוני, נסים, נפוליון – חי או מת! (ירושלים: כתר, 1993).

אלתרמן, נתן, פונדק הרוחות (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992).

אנ-סקי, שלמה, הדיבוק (תרגום: ח"נ ביאליק) (תל אביב: אור-עם, 1983).

לוין, חנוך, אשכבה (תוכניית ההצגה בתיאטרון הקאמרי, 1999).

סובול, יהושע, פלשתינאית (תל אביב: אור-עם, 1985).

גלעד עברון, ביוגרפיה

מחקר

23.12.2018
גלעד עברון, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

גלעד עברון

מאת פרופ' שמעון לוי

 

גלעד עברון (2016-1955) נולד בתל אביב וכתב סיפורים קצרים, תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה ובעיקר מחזות, שרובם הועלו בארץ. מרבית יצירותיו תורגמו והוצגו בחו"ל ואף פורסמו בשני כרכים בהוצאת אסף/ספרא. עברון זכה בפרס ראש הממשלה, בפרס אקו"ם ובפרסים נוספים. הוא למד אמנות פלסטית בבצלאל, ועוד בנעוריו נחשף לתיאטרון בחזרות שנכח בהן בבית הספר למשחק בית צבי, שניהל אביו, בועז עברון, בשנים 1972-1971. בבית הוריו שמע תיאטרון מעל גבי תקליטים, למד את הנסיכה האמריקאית של נסים אלוני בעל פה ונִשבּה בקסם השפה, בכוחה המדמה, בעולם השלם שנוצר מאינטוֹנציה, בתיאטרון שנשמע כמו מוזיקה. תקליטים אחרים שהשפיעו עליו היו חשיבותה של רצינות מאת אוסקר ויילד, בביצוע אנגלי, והמחזמר לה גוורדייה, המתמקד בפוליטיקה הניו יורקית. השילוב בין מוזיקה, קלפים ותככים שבה את לבו. החיפוש אחר יסוד עצמאי בשפה, היוצר יחסים מִשלו עם הצופה, כיצור עצמאי שחי בין הבמה למציאות, שייך לחוויה הקוֹלית הזאת, הנשענת כולה על הדיאלוג הבימתי.

מודעותו של עברון לממצע (המדיום) של התיאטרון הייתה מעמיקה, ובמאים רבי-דמיון השכילו לפענח את הצופן התיאטרוני המיוחד שלו. בכתיבתו ניכרות השפעות ברורות של לוין, שייקספיר, ברכט, בקט, פינטר ואחרים. הוא מנהל איתם שיח רעיוני מורכב, אירוני ומרתק, המודע היטב לפן המטא-תיאטרוני, שלאורו היוצר מודע לכתיבתו, מתכוון למלאכתו ובודק את עצמו אסתטית ומוסרית. לרוב הוא משוחח עם מחזאים השואלים, כמוהו, למה בכלל תיאטרון? מה מיוחד ביצירה זו, שקיומה אפשרי רק על במה ולא בטלוויזיה, לא בקולנוע, לא בעיתונות ולא על ספת הפסיכולוג?

מחזותיו של עברון מנהלים דו-שיח עשיר גם עם יצירות ספרות, אמנות חזותית, קולנוע ומוזיקה ומקיימים איתן דיאלוג ביקורתי ופורה, כולל רמזים ומחווֹת, שברור לו שלא כולם יזוהו. בלב טוב וביוליסס על בקבוקים הוא מנהל דיאלוג עם הספרות הרוסית; במחזה שלא היה, שנקרא בגרסה מוקדמת על גנרלים, ציירים, נשים וכותב נאומים, הוא מרפרֵר לסרטו של פיטר גרינוויי הטבח, הגנב, אשתו והמאהב ולעבודתו כיוצר קולנוע המתכתב עם יצירות אמנות כמו ציורי רמברנדט. אצל עברון מופיע על הבמה ציור ענקי ודרכו הוא בוחן את תפקידם של הציור והאמנות בכלל כמלאכת ייצוג של המציאות, כיצירת מציאות, כאמנות בשירות המשטר, כאמנות וכתשוקה. בבדרך לטיפזה היצירה מרפררת לסיפורי אלבר קאמי וליצירות אמנות מאת דמיאן הירסט, יוזף בויס ומיכאיל בולגקוב.

הדו-שיח של עברון עם יצירות תרבות שונות מחדד את משמעות השפה הייחודית לתיאטרון. השורה "רק השפה נשארה", למשל, המופיעה ככותרת משנה למחזה מלך ירושלים, אינה רק שפת מילים, אלא אפיוּן לשפות התיאטרון: "תיאטרון המנסה לאשר ולשכפל את המציאות נדון לכישלון כמדיום. בנוסף לתחושת התפלות, התחרות שהוא מנהל עם ייצוגי מציאות, כמו בטלוויזיה למשל (ייצוגים מזויפים גם הם) היא התאבדותית". עברון מַפנה את המבט מהדובר אל המדובר, מהנראה על הבמה לאופן שבו הוא נראה, ומחדד את התבונה, את הדמיון ואת הרגישות לאירוע הבימתי. לפיכך עולם הדימויים החזותיים חשוב לו לא פחות מהטקסטים, כפי שמשתקף בהצגות שבוימו ממחזותיו ובולט כבר בהוראות הבימוי שלו, שהן לרוב מדויקות להפליא ותמיד רבות-דמיון וסוגסטיביות.

במחזותיו מצויים הזרה מקרבת בין אסתטיקה לבין רלוונטיוּת או "מסר" וקשר מקורי ומעמיק בין הפן האישי, העיצוב האמנותי המוקפד ומקדם גבוה של מכוּונות עצמית, אמנותית ואישית. אצל עברון האישי הוא גם פוליטי וגם אמנותי: הצעה מקורית לאלטרנטיבה תיאטרונית לחיים. ברבים ממחזותיו הוא משתמש בתחבולת הרחקת העדות מהמציאות הקונקרטית: ליֵהוּא התנ"כי; ליפן של ימי הביניים בהר לא זז; לתקופת הצלבנים במלך ירושלים; למדינה דמיונית ודקדנטית באירופה במחזה שלא היה. סגנונו נמנע מיִפיוּף, כתיבתו תכליתית, והוא שולף מהעברית בדיוק את מה שהיא אמורה לומר. הוא מדגיש את המדובר, לא את המדבר, ובה בעת גם משתמש במה שאוטוביוגרפי-מיידית ויוצר דבר חדש; מציאות, אמנם בדיוֹנית, חדשה.

המציאות הישראלית דחוסה ומרתקת ונחווית כרדודה, עיתונאית ומשטיחה. גודש ההתרחשויות יוצר מסך רעשים, אינטנסיביות, התלהמות, כיבוש אכזרי, מניפולציות, התלהבות, דיכוי, תקווֹת, צדקנות, חיי בועה. הכול רעש. אלא שהתיאטרון של עברון לא נועד לאשר את המציאות, אלא להציב אלטרנטיבה. הוא מתנגד לרעש ושואל איך אפשר להישאר אנושי ברעש הזה. ההרחקה מאפשרת ל"חוויה הישראלית" לחדור פנימה באופן אינטנסיבי, אך לא כרעש אלא כצורה, כמבנה בעל משמעות. כך מאפשר המדיום לבטא את ההוויה האלימה של החיים בארץ. האלימות נמצאת בתשתית רבים ממחזותיו, בעיצוב מדוקדק שהופך אותם לטקסי אלימות.

יוליסס על בקבוקים הוא אחד המחזות החשובים שהוצגו בישראל בגלל שתי אמות מידה משמעותיות: האסתטיקה והאמירה. עברון ביקש להציג את המחזה באופן לא ריאליסטי, "אלא שאינו כזה. יש פה טקסיות שצריך לפענח את חוקיה... צריך להתעכב על יצירת הדימוי והשימוש הנכון בו". יוליסס מכין רפסודה מבקבוקי מים להשיט בה בים ספרות רוסית לעזה הנצורה, סיוע לחירות רוחנית.

בנורא אנושי הגיבור הוא "נורא אנושי", אך ברקע ההקשר העלילתי, לנוכח היסטוריה של אלימות, הדמויות מגלות אדישות, מְגיפות את התריס, בונות חומה, מתעלמות מסבל, מגרשות פליטים. מבחינת המציאות הקונקרטית החוצבימתית, עברון רומז לעלילה המתרחשת לא רחוק מהגבול הסורי, שמאחוריו מתמוטט עולם שלם. הוא מבקש "לדבר לעומק על הפחדים. לא לזלזל בהם או להקטין אותם. להיות שם. מולם עולם של מיליוני ערבים. מאחוריהם המיליונים השחורים של אפריקה". שפת הבמה שלו מנצלת תחבולה ישנה נושנה ויעילה - הדמות השותקת. אבו סמיר מביט בשקט. לא מדבר, והוא משתמש יפה בשקט תיאטרוני כתמצית התביעה המוסרית (האגרסיבית) של ה"אילם". נזכור כאן את קסנדרה היוונית או את קתרין באמא קוראז' וילדיה של ברכט.

לגסטון במלך ירושלים (רק השפה נשארה) שמור, כך מצַווה בלדווין, תפקיד השורד המדַווח, שיספר על הקטסטרופה בדיעבד. הוא העד המספר עלילה מרתקת על בלדווין, נער חולה צרעת, מלך ירושלים, רגע לפני קריסת ממלכת הצלבנים ומפלתם בקרב קרני חיטין. בלדווין נאבק גופנית ונפשית כדי להבין את המציאות בעזרת גסטון, על אף זיכרונו המידרדר והולך ודיכאונו הגובר. הוא מתגלה כהוגה מעמיק וכאחד המלכים הגדולים שידעה ירושלים. בעלילה הפנימית, השזורה בחיצונית, כל שנותר מבלדווין לקראת סיום המחזה וכדימוי מצמרר הוא ראשו ופיו המדבר, דמיונו ומחשבותיו. אלה כלי הבעה ל"רק השפה נשארה". בלדווין מלא תחושת גדלות ועוצמה לצד פתטיות, מיטלטל בסחרור רגשות ודמיון, מודע לכישלונו מול התערובת של שחיתות, קנאות, קטנוניות ואלימות שפשׂתה בממלכה. הפוֹך לסופר, הוא מורה לגסטון. ספר עלי והצל את חייך. בדומה למחזאי.

בחינת כוחן של ההתנגדות ושל האלטרנטיבה שנוצרות באמצעות האמנות היא הסוגיה המרכזית במפגשים בין האמנים לבין השלטון ומנגנוני הכוח בבדרך לטיפזה. המחזה מורכב משישה קטעים-מפגשים - בין אמנים ושליטים במקומות שונים, בין אמנים לבין מי שמתבונן באמנותם, בין אמנים למי שמבקש לשלוט בהם. עברון מתמודד עם סביבה עוינת פוליטית ותרבותית – בתקופה שבה מתקיים דיכוי ישיר של כוח השלטון או של זה הערמומי יותר, הכסף. בדרך לטיפזה מזמֵן מסגרת יצירתית לכתיבה שאינה מסורסת; כתיבה שתתחשב פחות ב"הפקת" הטקסט ויותר באופן שבו היה היוצר כותב ללא מגבלות אלה ואחרות של הפקה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, גלעד עברון, רק השפה נשארה, מחזות ורשימות על תיאטרון (תל אביב: אסף/מחקרים ומחזות וספרא, 2018).

עברון, גלעד, ששה מחזות (תל אביב: אסף/מחקרים וספרא, 2009).

עברון, גלעד, רק השפה נשארה, מחזות ורשימות על תיאטרון (תל אביב, אסף/מחקרים וספרא, 2018).

 

מחזותיו של גלעד עברון וביצועם:

גשם (בימוי רמי דנון, תיאטרון הקאמרי, 1988).

יהוא (בימוי חנן שניר, הבימה, 1992; בימוי זוהר וקסלר, L’Épée de Bois, קרטושרי, פריז, 1999; בימוי אילן רונן, הבימה, 2015).

הר לא זז (בימוי חנן שניר, הבימה, 1996; בימוי עירד רובינשטיין, בית ליסין, 2016).

קין (בימוי מיקי גורביץ, פסטיבל מחזות קצרים, צוותא, 1997).

שמים (בימוי אופירה הניג, תיאטרון החאן הירושלמי, 1999; בימוי מישל דידים [מחזה קריאה], תיאטרון אוברט, פריז, 2005; בימוי זוהר וקסלר [מחזה קריאה], פריז, 2016).

לב טוב (בימוי חנן שניר, הבימה, 2000).

עין לטושה (בימוי יעל קרמסקי, פסטיבל מחזות קצרים, צוותא, 2008).

הטענה של דון קיחוטה (בימוי אופירה הניג, אנסמבל תיאטרון הרצליה, 2009).

מלך ירושלים (רק השפה נשארה) (קומדי פרנסז, פריז [מחזה קריאה], 2009; פסטיבל למחזאות עכשווית, Abbey of Prémontrés in Pont-à-Mousson [מחזה קריאה], 2009).

מחזה שלא היה (2010).

יוליסס על בקבוקים (בימוי אופירה הניג, תיאטרון חיפה, 2011; בימוי מרקוס טראבוש, תיאטרון אאוגסבורג, גרמניה, 2012; בימוי זוהר וקסלר [מחזה קריאה], פריז, 2012; בימוי גיא בן אהרון, פרמונט, בוסטון, 2015; בימוי הרמון יולו, קמרון, 2016; בימוי סרז' סידן, תיאטרון מוזאיק, וושינגטון, 2017).

בדרך לטיפזה (התמונה "קאמי מת" מתוך המחזה הועלתה בבימוי אופירה הניג במסגרת "זוז, אתה מסתיר לי את השמש", בשיתוף תיאטרון Tak, ליכטנשטיין, פסטיבל Theaterspektakel, ציריך, פסטיבל Spielart, מינכן, והתיאטרון העירוני, 2013-2012;

בימוי אלה ניקוליבסקי [קריאה מבוימת], תיאטרון הקאמרי, 2017).

נורא אנושי (היסטוריה של אלימות) (2016).

השופט העליון (בימוי שמעון לוי [מונולוג], הוצג במסגרת פעילות הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 2012).

ככה זה עובד (בימוי שלמה פלסנר, קטע דרמטי לפרויקט "סקס", תיאטרון אנסמבל כאן, תל אביב, 2016).

גודו בעברית

מחקר

23.12.2018
גודו בעברית, גיבור תרבות מקומי, תרגומיו מהתנ"ך ואילך
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

גודו בעברית, גיבור תרבות מקומי, תרגומיו מהתנ"ך ואילך

מאת פרופ' שמעון לוי

 

מחכים לגודו הוכרז המחזה הטוב ביותר במאה העשרים במשאל שערך ה"טיימס" עם תום האלף השני לספירה. כמו בכל העולם, גם בישראל הועלה המחזה בתיאטרונים גדולים וקטנים, בבתי ספר למשחק, בהצגות חובבים ובכלא, שודר ברדיו ואף הוסרט. על הטקסט ועל הפקותיו נכתבו מאות ביקורות. המחזה נלמד בבתי ספר תיכוניים, במכללות ובאוניברסיטאות. גם למי שלא קראו את היצירה מעולם ולא ראו אותה מוצגת נדמה שהם מכירים אותה, לפחות כמו את המלט. ברפרטואר הציטוטים "מחכים לגודו" שקול ל"להיות או לא להיות". גודו, הנעדר הנוכח במחזה ובהצגה, הוא גיבור תרבות ישראלי המשקף לאורך כשישים ויותר שנות הצגתו בארץ כמה מבעיות הזהות, החברה והפוליטיקה הישראליות. כך לבטח מבחינת הפרשנויות בהפקות. דמותו העלומה התאקלמה היטב בארץ לא רק מבחינת פרשנויותיו הבימתיות, אלא גם מבחינת תרגומי המחזה לעברית – המונים יותר מעשרה - שקטעים מהם יידונו להלן.

תרגום שנועד לביצוע בימתי חייב להתייחס למילה הנאמרת על הבמה כאל פעולה, לפחות מבחינת הגובה, העוצמה, הנימה, המקצב, המצלול ועוד. על קפדנותו של בקט ביחס לביצוע מלא ומדויק של יצירותיו מעידות מחברות העבודה והטיוטות שלו וכן עדויות על פעילותו כבמאי מחזותיו. הוא שלט בצרפתית ובאנגלית, תרגם את מחזותיו בין שתי השפות ותרגם גם יצירות של אחרים מגרמנית, מספרדית ומאיטלקית. למתרגמי בקט המקפידים על נאמנות למקור מומלץ להתחשב בכך, שבקט חרד לכל תג ותו של הביצוע ה"נכון". הדיוק הנדרש לתרגום יצירותיו הדרמטיות כולל את הערות הבימוי כחלק בלתי נפרד מהטקסט המלא - הן נועדו בחלקן לא רק לבימוי אלא גם להנאת הקורא. בקט ניווט בזהירות בין הטקסט הדיאלוגי לבין הוראות הבימוי, כמו למשל ולדימיר האומר לאסטרגון, "וחידשתי את המאבק" בתחילת המחזה, ומיד אחרי כן הערה: "מקשיח סרעפיו על המאבק".

ב-1955 תרגם מיכאל אלמז את המחזה בשם מחכים למראל, ביים והציג אותו בתל אביב, שנתיים בלבד אחרי בכורתו בפריז ובטרם הועלה על במות אחרות באירופה ובאמריקה. אלמז נתפס בתרגומו "מראל" לדמיון הצלילי בין גודו לאלוהים. אגב, גודו הוא שם מקובל בדרום צרפת. בקט, פעיל המחתרת האנטי-נאצית, הסתתר שם בשנות מלחמת העולם השנייה והכיר את הסביבה. כמו כן, God הוא אלוהים באנגלית אך לא בצרפתית, שבה נכתב המחזה. ייתכן שאלמז, כפי שציין מרדכי שלו, חשב על משיח המתמהמה להציל את עמו בתקופת השואה ואולי גם לאחר מלחמת העצמאות. לעומת מראל, השם שקיבל גודו, שמו העברי של פוצו (פייה של מזרקה באיטלקית, אך מזכיר גם פּוץ ביידיש) אצל אלמז הוא פזאל, המחזק את ההיבט המקראי גם בשם האלוהי-עברי של גודו.

המחזה המקורי נפתח ב-"Rien a faire, nothing to be done, nichts zu machen", ועל ה"אין", על ה"מה" ועל ה"לעשות" שמרו גם מתרגמים לטורקית, לאיטלקית, לרומנית, לרוסית, להונגרית, ליידיש, לערבית ולשפות רבות אחרות: Yapacak bir sey yok; Niecheva diellet; Non ce niente da fare; נו יֵסטי צ'י סה פאק; נינץ' מיטצ'ינלני, נישט דא ואס צו מאכען; פיש חג'א מעמל. אלמז בחר ב"אי-אפשר", כאשר גוגו מנסה לחלוץ את נעלו במפעם הפתיחה הידוע של המחזה, ולשם כך משתמש באמירה, שהיא גם דימוי למצב שאין להיחלץ ממנו וגם תגובה לנעל בלתי נחלצת. על היחס בין עשייה לאין - הוא ויתר. "אי-אפשר" אינו מוסר עוד אפשרויות לפרש את הפתיחה: אין לעומת יש מה לעשות, אין מה לעומת עם מי, למשל, וכן אין מה לעשות אבל אפשר בהחלט לשחק, לדבר, לחכות וכו'. תרגומו של אלמז, מראשוני מייבאי האבסורד לבמות ישראל בתחילת שנות החמישים, לא הצטיין ברגישות לסגנון ולמשלבי הטקסט הבקטיאני. נמצא אצלו חוסר עקביות ברמת הלשון, שאפיין עיצוב דיאלוגים בדרמה ובסיפורת באותה התקופה, כמו "כל הזמן אתה סובל, רק אתה. אני, אני אינני בא בחשבון" – ה"אינני" עולה למשלב גבוה בהקשר זה.

עדנה שביט, ששיחקה אצל אלמז בתפקיד לאקי וביימה את מחכים לגודו כמה פעמים, תרגמה: "אתה היחיד שסובל! ואני מה? הייתי רוצה לשמוע מה היית אומר לו היה לך מה שיש לי". יוסף אל-דרור נשאר במכוון במשלב הנמוך יותר: "חוץ ממך אף אחד אף פעם לא סובל. אני כלום". סלנג. "מעניין מה היית אומר אם" - במקום "לו" או "אילו" - "היה לך מה שלי יש" - סדר מילים ילדותי, נמוך.

אלמז ממשיך: "הרי לך האדם: מתקיף את הנעל בעוד שהאשמה האמיתית היא הרגל" (בעברית תקינה אך רחוקה יותר מלשון הדיבור עדיף "בעוד האשמה", בלי ש'). כאן אלמז חוזר ומסתרבל, סוטה מהמקור, שהוא "הנה לך אדם ומלואו, מאשים את נעליו במגרעות של רגליו" (תרגום שלי, ש"ל). זוהי הגבהה מסוגננת קלות ומכוונת, כפי שקורה לעתים קרובות בטקסט בקטיאני, שאחת מסגולותיו היא הניידות העדינה בין משלבים גבוהים לנמוכים. ולדימיר משכיל ומתהדר במילים יותר מאסטרגון, ובדרמה, גם בגלל החד-פעמיות של המילים הנשמעות על הבמה, רצוי שהתרגום, מין תלבושת אבל "מבפנים", יעזור באפיון הלשוני של הדמויות. דוגמה קיצונית יותר היא נאומי פוצו הנפוחים מפאתוס ובכל זאת מכילים תאים של חרדה ואימה, לעומת האיגיון לכאורה, הגרוטסקי וכמו-אקדמי, בנאום לאקי.

אלמז, במפעם הדרמטי העוסק בגנבים שנצלבו ליד ישו, מתרגם "שני ליסטים", שאינם אלא שודדים, במקום "גנבים", כפי שמסופר בברית החדשה ובעקבותיה אצל בקט. הוא משתמש ב"לפנים" ארכאי ביחס ללאקי במקום ב"פעם", כשמדובר בתנועתיות הגמישה בעבר של העבד הצפוד והנוקשה עתה, לנגד עיני הקהל, ש"היה רוקד את כל המחולות שבעולם". אלמז מתרגם "מזלף" במקום "מאייד" (vaporizer), סיוע לקצרת, כנראה, של פוצו. אצל אלמז שואלים על לאקי, "מדוע הוא אינו חדל משאת את המזוודה שלו", נוסח תמוה המתנייד בין המיושן (ואף לא ממש מקראי) לבין נוסח גבוה מסורבל, שאינו הולם כאן את ההקשר הענייני והפשוט של הסיטואציה הבימתית.

עם זאת, ב-1955 חולקו 48 זוגות כרטיסים למבקרי התיאטרון שהוזמנו להצגה, אך איש מהם לא הגיב לתרגום ואפילו לא לשם המחזה בעברית, אנו מחכים למראל (מדוע? מי הם "אנו"? האם זו הצעה לראות בשם מין קולקטיב ישראלי, אולי רמז לאותו "כור היתוך" שיוחס לישראל בשנות החמישים, או שמא "אנו" הם הממתינים למשיח, כהצעתו של שלו?). באנו מחכים למראל הצטייר גודו כאינטלקטואל בוהמייני מהגדה השמאלית של הסיין, וגיבורי המחזה על שמו דיברו עברית מלאכותית בגוון מקראי לפרקים. בשנים אלה נאבקו גם מחזאים ישראלים, כמו מוסינזון, שמיר, שחם ואחרים, עם שפה פשוטה, לעתים דומה לסלנג, המתחזה לעממית. גודו עצמו, הישות החוצבימתית הנעדרת-נוכחת כל כך במחזה על שמו, לא הסתמן כטיפוס חיובי וקונסטרוקטיבי די הצורך במדינה, שאהבה לראות את עצמה כחלוצית. הוא נאשם, בעקיפין, במובלע ומצד הביקורת, בהימנעותו מלהגיע למדינה הזקוקה למשיח פעיל ממנו. העברית (או כל שפה) - שגודו לא דיבר - וזו שבפי הדמויות שדיברו לא הייתה אז עניין לענות בו.

עדנה שביט מציעה תרגום (1961, תחילה בבימוי משה עמיאל) פשוט, קולח ורגיש להומור, כגון "טיפ-טיפ טיפונת", "כל-כל כך" ועוד. הפעם הגיב מבקר אחד על "הקלות והאלגנטיות שבדו-שיחים מהירים". שביט ערה לחילופי משלבים בטקסט המקורי האנגלי ומבחינה בין עברית גבוהה יותר בהערות הבימוי לעומת שפת הדיאלוגים. יצוין, שבתרגום מחזות נפתח למתרגם כר נרחב ליצירתיות ולהבלטת יכולותיו, לעתים הפיוטיות, דווקא בהערות הבימוי, שאצל רוב המחזאים הן טכניות, ואילו אצל בקט אינן טכניות בלבד. שביט תרגמה את התעלה שבה לן גוגו בלילה ל"שוחה", המציינת חפירת הגנה צבאית, אולי מאחר שהציגה את המחזה גם לחיילים, וייתכן שערכה שינויים בתרגומי הגרסאות השונות לטובת הקהל.

ב-1968, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, ביים יוסי יזרעאלי את המחזה לכבוד חנוכת המבנה המשופץ של תיאטרון הבימה. הפעם, בעיקר מבחינת הקדימונים שלפני ההצגה והביקורות שלאחריה, הופיע גודו במובהק כשטח משוחרר שלא יוחזר, כנראה במבט אירוני על הרהב הישראלי בעקבות הניצחון ב-1967, בסגנון first we take the West bank, then we take Godot. משה שמיר תרגם, ולדבריו נסמך הן על הנוסח האנגלי, הן על המקור הצרפתי. שמיר נוטה במובהק להגבהה, כמו "באומרי: ולדימיר, היה הגיוני. עוד לא ניסית את כל הדרכים", במקום "עוד לא ניסית הכול", כמו בתרגום של מולי מלצר (1985). כאן ההגבהה מיותרת, מתגנדרת. מעברי המשלב של שמיר אינם אלגנטיים, אם נעיין למשל ב"אמור לו שיסתום", המערבב במשפט בן שלוש מלים את לשון הציווי הגבוהה "אמור" עם "שיסתום" העממי יותר. לעומת הגבהת היתר – האומנם הומוריסטית במתכוון? - של שמיר, יזרעאלי דווקא הנמיך בפרשנותו כבמאי את צומתי המשמעות הקיומית, המאיימת והפסימית המצויה במחזה והפך את ההצגה לקרקס ליצני, אפילו אופטימי. ניתן להסכים עם יזרעאלי באשר לאופטימיות, אלא שאז נחוץ גם תרגום אחר, אולי זה של אל-דרור, כפי שנראה מיד. רוב המבקרים התלהבו מההצגה של יזרעאלי, למעט יורם קניוק, שקבל על אובדן האימה שבמקור ועל השתלטות הליצנות; וכן אבי עוז, שכתב: "אילו הייתי מופקד על שערי הקלאסיקה התיאטרונית, לא הייתי מניח להצגתו של יזרעאלי להיכנס".

בשתי הפקות ישראליות היה גודו גודה-אישה - אצל רוברט סקלוט באוניברסיטת תל אביב ב-1980 ואצל נולה צ'ילטון (1995), שלמענה תרגמה חוה אורטמן את המחזה לעברית נקבית: "גם אני מתחילה להתקרב למסקנה הזאת. כל חיי דחיתי את המחשבה הזאת, הייתי אומרת לעצמי: דידי, תהיי הגיונית, עוד לא ניסית הכול... אז הנה את שוב כאן". הפעם גודה נועדה להושיע את הנשים מדיכוי ומביזוי. פוצו, בהתאם, היה הדמות הגברית היחידה, המדכאת. כאשר עלתה בהולנד גרסה נשית בלבד למחזה, בקט תבע את המפיקים ואסר להציג את המחזה הזה וכל יצירה אחרת שלו, במדינה "שאיננה מכבדת את זכויות היוצרים".

ב-1984 היה גודו המהפכה הפלסטינית, אולי אפילו יאסר ערפאת בכבודו ובעצמו, בהפקתו הדו-לשונית של אילן רונן בתיאטרון העירוני חיפה ובתרגום חדש לערבית ולעברית מאת אנטון שמאס. שמאס לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להבליט יסודות פוליטיים במחזה, אבל תנודות הסגנוּן העדינות שלו מתבהרות במהלך ההצגה. על "אין מה לעשות" מגיב דידי של שמאס בעברית מדוברת קולחת: "מתחיל להיכנס לי לראש, הרעיון הזה. כל החיים שלי אני מנסה ככה להרחיק אותו מהראש שלי, ואומר לעצמי, יא ולדימיר, תהיה הגיוני, עוד לא ניסית הכול, וממשיך במאבק..." הדמות הדוברת מעוצבת בבימוי ואצל שמאס כפועל בניין. ערביותו מזוהה בפנייה "יא", וכך תומך התרגום בפרשנות ומשתתף ביצירתה. לקראת סוף המחזה נאמרות כמה שורות ידועות ונוקבות במיוחד בהקשרן הפוליטי בהפקה זו:

אני ישנתי כשהאחרים סבלו? אני ישן עכשיו? מחר, כשאני אתעורר [כמו אל-דרור, שמאס מוסיף עוד "אני" במקום א-תעורר"] אני אחשוב שהתעוררתי, מה אגיד על היום? שעם החבר שלי אסטרגון חיכיתי לגודו, עד רדת החשיכה? ושפוצו עבר כאן עם הסבל שלו, ושהוא דיבר איתנו? יכול להיות, אבל בכל הדברים האלה [ירידת משלב קטנה] איפה האמת?... הוא לא יֵדע כלום... הוא יספר לי על המכות שהוא קיבל [פעמיים "הוא" עממי] ואני אתן לו גזר. רגליים מפושקות מעל לקבר ולידה קשה. למטה בבור לאט-לאט, הקברן מגיש [למה בעצם "מגיש"?] את המלקחיים. יש לנו זמן להזדקן. החלל [למה לא אוויר? כי גם המים והאדמה נגזלים מהפלסטינים?] מלא בצעקות שלנו. [צריך להסביר?] [מאזין (לצעקות!)] אבל ההרגל הוא חומר בידוד יוצא מן הכלל. [מה פתאום חומר בידוד?!]... גם עלי מישהו עכשיו מסתכל [סדר מילים עממי], וגם עלי מישהו עכשיו אומר, הוא ישן, הוא לא יודע שום דבר, תן לו להמשיך לישון. [פאוזה] אני לא יכול יותר. מה אמרתי?

ב-2002 ביים אילן רונן שוב את מחכים לגודו והפעם בתרגום יוסף אל-דרור, כניסיון להתמודד עתה עם ערכיו האוניברסליים-אקזיסטנציאליים של המחזה. מבחינת ההתקבלות, גודו הזה, מלוהק בחברי החמישייה הקאמרית, היה אלוהי המדרג. אל-דרור שילב ביטויי ישראלית מדוברת, מעודכנת, קליטה ומסולנגזת להנאת הקהל, כמו "צולבים טיק טק", "הפראייר הגוסס", "דביל", "ורסיה" במקום נוסח או גרסה, "קצת הרבה" ו"רילקס". הוא התלבט בין "מתעקש על זכויות יסוד" לבין "לאשש לי פה פררוגטיבות", וכן, אם נזכור מקודם: "הנה לך מה זה בן אדם, כואבות לו הרגליים, מאשים את הנעליים". ובמשלב הפואטי הגבוה והמעורבב בנמוך: "...אה כן! הלילה. [מרים ראשו] רק תהיו יותר קשובים, בחייכם... אחרת לא נגיע לשום מקום אף פעם... מה כל כך יוצא דופן בהם? בתור שמים?... [לירי, מנחה בקט – כהצעה להגבהה] ממטרים בלתי פוסקים של אור אדום ולבן, הם מתחילים לאבד בוהק, להחוויר, להחוויר..."

אמנם יידיש איננה עברית, אך התיאטרון הישראלי אינו רשאי להתעלם מהתרגום ליידיש ווארטן אויף גאדא, בוודאי לא כשהתרגום מועלה בארץ בידיו המנוסות (כמתרגם וכבמאי) של יהושע סובול. מוכרים לי ארבעה נוסחים הראויים כל אחד ואחד לעיון נפרד, אך ארחיב מעט בתרגומו של סובול (2015) שגם ביים את היצירה ופירש את גודו ללא הילה אלוהית-דתית, אלא כשם של איכר צרפתי המבריח גבולות בין צרפת לספרד בתקופת המלחמה. ההצגה ביידיש משקפת הווי שאינו ישראלי אלא יהודי ועדיין מציע פירוש על ישראליות, ודווקא ביידיש (כולל הבלחות בצרפתית וקצת ספרדית, רומנית, גרמנית ורוסית). העלילה מתרחשת בתחנת רכבת על גבול ספרד-צרפת, לשם נקלעו שני פליטים יהודים, לוי ואלברט, ולדימיר ואסטרגון על פי גרסה מוקדמת של המחזה המקורי. ההצגה מתחילה ב-1 בפברואר 1943. יום לאחר מכן הוסר המצור הגרמני על סטלינגרד. שני הפליטים ברחו מהרחוב היהודי לה רוקט, ברובע ה-13 בפריז הכבושה, לדרום צרפת החופשי ומחכים לבעל עדרים מבריח גבולות בשם גודו (כאמור, שם נפוץ באזור) שיעזור להם להגיע לספרד. גודו מתמהמה. פרשנותו של סובול נסמכת על מחקרם של ואלנטין ופייר טמקין, שפענחו רמזים רבים במחזה כרמזים יהודיים מובהקים הקשורים לביוגרפיה של בקט, שהיה כאמור חבר פעיל במחתרת האנטי-נאצית.

פוצו הוא צייד ראשים המחפש פליטים ומסגיר אותם לשלטונות כדי להפכם לעובדי כפייה במאמץ המלחמה הגרמני. לאקי, גם כן על פי גרסה מוקדמת, הוא "קולבורטר", משתף פעולה עם ממשלת וישי, ומייצג את האינטלקטואלים הצרפתים, שפעלו בשירות מרשל פטן. הפרשנות היהודית-פוליטית המובהקת מחוזקת בפרטים נוספים המופיעים במחזה, כמו מפת ים המלח, שהייתה תלויה בבית ספר יהודי ברובע מארה, האיסור על יהודים לעלות על מגדל אייפל, שהותו המחתרתית של בקט ושל גיבוריו ברוסיון בחבל ווקלוז, המוזכר במקור הצרפתי של המחזה, ועוד.

כגיבור תרבות ישראלית, גודו עבר בתנ"ך, בתרגומי שמיר ואלמז, והזכיר את המשיח, אם גם כאינטלקטואל בוהמי מפריז; היה אופטימי אצל יזרעאלי; והתמודד עם זהותנו ככובשים אצל רונן; התחפש לאישה אצל צ'ילטון כדי לבדוק עוד סוג גס ובולט של דיכוי חברתי-מגדרי ומינני; הפך להגדרת המדרג בהבימה ולישראלי מעודכן ועכשווי יותר מאשר עברי. דווקא ביידיש, אצל סובול, גודו מעורר חששות, שאם נמשיך להיות פוצו, נהפוך לפליטים כמו דידי וגוגו היהודים כל כך. היחס בין תפיסת הבימוי ועיצוב התרגום, המשרת-מעצב אותו במילים, הוא לרוב יחס ישר בהפקות מחכים לגודו בישראל. מסכות הלשון מגלות לקהל באולם את מהותו של גודו הנסתר, הכאילו חוצבימתי.

    

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, שלושים שנות ביקורת בקט 1956-1986 (תל אביב: דיונון, 1986).

שלו, מרדכי, "גונבים את הבשורה", אלפיים 1 (סיון תשמ"ט), עמ' 165-59.

Blackman, Jackie, "Beckett Judaizing Beckett: 'A Jew from Greenland' in Paris", Samuel Beckett Today/ Aujourd'hui 18 (2007), pp. 325-340.

אפרים חוזר לצבא

מחקר

22.12.2018
אפרים חוזר לצבא מאת יצחק לאור: דרמטורגיה, פוליטיקה וחלל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אפרים חוזר לצבא מאת יצחק לאור: דרמטורגיה, פוליטיקה וחלל

מאת פרופ' שמעון לוי

 

יצחק לאור נולד בפרדס חנה ב-1948, והוא נשוי ואב לבן. הוא למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב וכתב דוקטורט (בהצטיינות, 1999) על "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום". במשך שנים כתב בקביעות במוסף "תרבות וספרות" של הארץ וביטא בו את דעותיו המקוריות, המשכילות והמנומקות על ספרות ועל חברה; והיה מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה. לאור משתתף בפסטיבלי שירה בישראל ובאירופה, ויצירותיו תורגמו לשפות רבות. הוא זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ערך את כתב העת הרדיקלי מטעם ופרסם כשלושים ספרי שירה, עיון, רומנים וסיפורים, מחזה, מסות ופובליציסטיקה. שירתו מתוחה בין מבע אינטימי חודרני לבין שירה פוליטית חריפה, רוויית פאתוס ואירוניה. עלילת שלושת הרומנים שכתב היא לרוב מורכבת, לא ליניארית ומצטיינת במודעות עצמית נוקבת בעלת גוון מוסרי-פוליטי מובהק, תוך כתיבה על הממסד הצבאי ושימוש, לעתים גרוטסקי, בחומרי מציאות. יצירותיו זכו לביקורות נלהבות ברובן.

לאור היה מראשוני סרבני השירות בשטחים ונכלא בשל כך ב-1972; היה חבר ביש גבול, תמך במכתב השמיניסטים והשתתף במאמץ לשחרור הסרבנים. בשונה מאנשי רוח רבים בשמאל, המסתפקים בעמדתם או בפרסומים למיניהם, בחתימה על עצומות ובהשמעת נאומים בהפגנות, לאור הוא גם פעיל שטח עקבי ונמרץ. הוא ממשיך לסייע בפעילויות הומניטריות בשטחים דרך תעאיוש וגוש שלום. אצלו האישי הוא פוליטי והפוליטי – מוסרי.

עלילת המחזה אפרים חוזר לצבא (1984) מתרחשת בחלל דרמטי, שהוא חדר המושל הצבאי ב"שטחים המוחזקים", ובעצם, כדימוי תיאטרוני, בחדרי לבו של ה"מושל" הכובש. הרבה אירועים במחזה מתרחשים בחוצבימה, אך מגיעים לקהל כקולות מ"שם". העלילה המפורקת מתמקדת בין השאר במות מפגין פלסטיני שנורה בידי שלמה, חייל בפלוגה המוצבת בשטחים, בהפגנה שבה נזרקו אבנים על פלוגתו. הדמויות ביצירה הן אפרים המושל הצבאי, סגנו גדליה, החיילים שלמה ודוד, החיילת נחמה, דבורק'ה אשת המושל, שתי חיילות חוקרות, אסיר פלסטיני שותק, וכן כתב טלוויזיה, צלם ומקליט המקיימים עם אפרים ריאיון על הפרת הסדר בתחומי הממשל. לאור הגיש את המחזה היחיד שפרסם לתיאטרון העירוני חיפה, שם החליטו להציגו ופנו למועצה לביקורת סרטים ומחזות (אז הצנזורה) בבקשה לאשר את ההצגה.

בישיבתה מ-2 בספטמבר 1985 החליטה המועצה לפסול את המחזה להצגה. בתשובתה השלילית ציטטה קטע המופיע כמה פעמים במחזה:

 

לפני 18 שנים היה לי קצין... איש שקט מאוד... קשוב לקולות שלא שמענו... עם מבטא מזרח אירופי... היינו קוראים לו כהה, במקום ככה, כבשנו את שכם... הטלנו עוצר... כל הקריירה שלי אני מטיל עוצר ומדמה את פריצת השיירות לירושלים במצור... שתי המילים הערביות הראשונות שלמדתי היו "עוצר" ו"תעודת זיהוי"... פתאום עבר את הכביש ילד פלסטיני עם ילקוט בית ספר על הגב... כהה אמר לי: תעצור אותו... תבדוק את הילקוט... יש לו שם תכשיטים ואחר כך תחזיר לו את התכשיטים. עצרתי את הילד... אז עוד לא כל כך הרביצו... היינו יותר טובים מכם... היו לו תכשיטים בתיק... נתנו לו ללכת. שאלנו את כהה: איך ידעת כהה? הוא אמר לנו ככה: אני העברתי ככה את התכשיטים של המשפחה כשבאו הגרמנים.

 

בין שאר נימוקיה נכתב: "ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי..." לאור והתיאטרון פנו לבג"ץ בעתירה לבטל את החלטת המועצה, והוחלט להתיר את הצגת המחזה.

התיאטרון העירוני חיפה נסוג בינתיים מכוונתו להעלות את המחזה, אבל באוניברסיטת תל אביב התאספו חברים לקריאתו בציבור. בקהל היו גם מי שהשמיעו שריקות בוז, בהם כאלה שנפגעה שמאלניותם, כי לאור לא החניף אפילו לקונצנזוס הרופף המתקיים בין שונאי הכיבוש לבין עצמם. למעשה הוא תוקף במחזה את השמאלנות ואת הליברליות הצבועות.

אפרים חוזר לצבא הוא מחזה פוליטי, אך שום הצגה איננה בלתי פוליטית בהקשריה הציבוריים-חברתיים, ודאי לא בישראל בשנות השמונים. המחזה של לאור אינו מסבר את אוזניו של קהל יעד משוכנע מראש. גם בקטעים הסאטיריים החריפים המצויים בו, הוא נמנע מסיסמאות דו-ממדיות ונחלץ ממלכודות כאלה בתחבולת הרפרור העצמי בנוסחו הברכטיאני: "שאחרים ידברו על החרפה שלהם, אני אדבר על שלי", ציטוט שנבחר כמוטו למחזה, ובעוד אמירות מטא-תיאטרוניות שנועדו לנטרל את עוקצן של ביקורות שטחיות מהחוץ. לאור מנווט היטב ובאירוניה בין התמוגגות מדמעות הבוכים לבין התלטפותם העצמית של היורים. ההפתעה באפרים חוזר לצבא אינה הפוליטיות הבוטה שלו, שלעתים איננה אלא מסכה של רטוריקה מכוונת, אלא רובדי העומק הדרמטיים המעודנים ביצירה, המפורשים פחות. לאור מרחיק רגשנות זולה ומחייב את הקורא ואת הצופה להתייחס לתוכן במקום להתעמת עם העמדות "מבחוץ". כשם שהחוצבימה ה"בימתית" איננה נגישה לקהל אלא דרך מה ש"נשמע" משם, כך גם חדרי לבו של המושל מבוטאים במה ודרך מה שהוא אומר - אליהם עצמם אין כניסה. גם הם "חוצבימתיים".

אחדויות המקום, העלילה והזמן מעוצבות לעתים בהיפוך באפרים חוזר לצבא. גם אחדותה הדרמטית של הדמות הראשית במחזה הופכת להבהובי מצבים ויחסים המוצגים כאותנטיים ונכונים רק לרצפי זמן קצרים. החלל הספציפי (החדר) יציב לכאורה, אך משתנה מרגע לרגע מבחינת תפקידו הסמלי על מנת להפנות את המבט פנימה אל המתבונן. כך גם הדמות איננה עוד אותה דמות, אלא אוסף נטול "אני" של מקרים חברתיים, נסיבתיים, פוליטיים, מיניים ופסיכולוגיים המכתיבים את הפעולה, את המחדל ואף את ההתלבטות ביניהם. מבחינה אתית, לאור מסתייע במוסר סוקרטי, שעל פיו מי שיודע את הטוב באמת מחויב לדבוק בו, ומי שלא – מתפרק לו גם ה"אני". בה בעת נרמזת גם עמדה המבוטאת יפה בפי מרמלדוב בחטא ועונשו, בנוסח "אני יודע שרע לשתות לשוכרה, אבל ממשיך להשתכר". לחלופין: אני יודע שרע לכבוש, אבל אני כובש. דרך הדקונסטרוקציה של הדמות מכוון המחזה למסקנה, שרק מי שמודה בתודעה העצמית של הזולת מקבל את ההצדקה לומר "אני". דמותו הדרמטית של אפרים היא אפוא בדיונית במכוון ואין לה מחויבות אלא כדימוי מוצהר, בוטה. במקום להתגבש, המחזה כולו מתנפץ עם דמויותיו. במקום פעולות מוצגת סדרת התרחשויות מרוסקות; התמוססות מבוקרת, מושהית, שהיא עצמה המסר של המחזה, חלק בלתי נפרד ממנו. הבימה מוצגת כקצהו המדולדל של עיקר מסוים מאוד הקורה מחוצה לה.

אפרים חוזר לצבא עוסק ב"כיבוש נאור", מפלץ לשוני, שאי-יכולתו הלוגית להתקיים אינה מונעת את קיומו במציאות. על רקע הפער בין המציאות להיגיון, גם זה המיוחס לאינטליגנציה רגשית, מסתופפים נציגי הכיבוש בחדר המושל. החלל הדרמטי הזה הוא קודם כול אזור אירועים יעיל וממוקד, אך בהדרגה הוא צובר תנופה ומתחיל למשמע מעֵבר לתפקודו הפרקטי. במקום מרכז בימה טכני של אביזרים ותפאורה, חדר המושל הופך לבונקר נפשי, לכלא רוחני ולאקרן תודעה: "(אחרי שתיקה ממושכת) מי אמר לך שאני לא רוצה לצאת מהחדר? אני יוצא מהחדר מתי שאני רוצה. (פאוזה) רק בגלל שמישהו אמר שאני לא יוצא מהחדר את חושבת שאני לא יוצא מהחדר..." וכך הלאה, עד שפעלול ההכברה עד זרא מגיע לאחרון השמאלנים בקהל. החלל הדרמטי המיוצג, בשונה מזה המוצג של ההצגה, הוא חוצבימתי; כלומר החלל הקונקרטי של הדיכוי, של הנבזויות המשפטיות, של הקיפוח הכלכלי, של ההזנחה הרפואית ושל סדרה אינסופית, גוברת והולכת מאז הועלתה היצירה, של הצקות ועוולות, שכולן תוצאת הכיבוש הצבאי ה"נאור". באפרים חוזר לצבא החלל הדרמטי הוא כאמור בו בזמן אתר האירועים הנפשיים, חלל ההתלבטות, "פנים-בימה".

אפרים חוזר לאספסת, מאת ס' יזהר, הוא הרמז לא מפורש אחד מרבים במחזה של לאור, שנועד לבקר את גישתו ההססנית של הסופר הנודע, שכחבר כנסת הצביע ("דין התנועה") בעד המשך הממשל הצבאי זמן לא רב אחרי שסיפור חִרבת חזעה והשבוי שלו זכו לפרסום ואף לביקורת אידיאולוגית בעוון אהדה מיותרת לאויב. בעיני לאור, יזהר ראה דברים לעומק אך לא הסיק מהם מסקנות מוסריות נדרשות, וכך נעשה בדיעבד לאביו האֶתי של אפרים. ההרמז של לאור אינו התהדרות של חידון טריוויה בספרות עברית, אלא הוקעה בוטה של אחד ממנכסי המוסר הישראלי, לדעתו.

לאור מסלק את שרידי האשליה הריאליסטית מיד בפתיחה, שהיא מחזה בתוך מחזה, חזרה להקלטת ריאיון טלוויזיה. בשונה מתחבולת המכוונות העצמית של יהושע סובול בפלשתינאית, למשל, לאור אכן חושף את בדיוניות הטקסט שלו עצמו ומעמיד את יצירתו למבחן היגיינה פסיכו-פוליטית. הוא תובע מהקורא/צופה במפגיע ובמפורש מאמץ גדול מכפי שנדרש בהתמסרות רגשית גרידא לאשליה הבימתית, אפילו היא "סלְף-רפרנציאלית".

עוד דרך למנוע תגובות אוטומטיות היא תחבולת הדמות המפוצלת. אפרים וגדליה סגנו הם ניגודים משלימים, מעין פונטילה ומתי, שן-טה ושואי-טה ברכטיאניים, וכמותם דוד ושלמה במחזה הזה – דמויות בשמות מלכי ישראל בעלות תדמיות שונות מאלה המוצגות בתנ"ך ובתודעה הישראלית. ניגודי הזוגות מסמנים רוך לעומת קשיחות, שמאל וימין, אם ואחות או זונה ואם. דוד הוא שמאלן יְפה ורפוס נפש המוכרח לראות מופע בביצוע להקה הנושאת את שמו האנגלי של מחזהו של ברכט, תחבולה נאה שבעזרתה מנצל לאור טכניקה של פלימפססט הרמזי. לעומתו, שלמה הוא פשיסטן עברי נחוש החלטה ומי שהרג את המפגין הערבי. דוד דווקא "בעד" הערבים, כפי שהוא גם צועק החוצה מחלון החדר, "אנא בעדכום". נחמה, שכוּבתו של אפרים, אכן מנחמת אותו במין אוראלי - שאיננו הדדי – בעוד אשתו, דבורק'ה, אינה זוכה אפילו לליטופי היסח-דעת-מתעלמת. "תהיי אחותו הגדולה", נאמר. יחסו של אפרים אליה עקר. אבל היא נאבקת בתבונה ובאומץ על זכותה ללדת תינוק, רמז קטן ונדיר לתקווה כלשהי במצב הנתון. לאפרים הכובש הנכבש קורה במין מה שקורה לו בנפש, מה שקורה לו ביחסו עם כְּבוּשיו. מיניותו ומדיניותו מתאחות. הקישור בין כיבוש מיני ופוליטי מתבטא בסגנון המאפיין אנשי צבא במחזה ומבטא שתלטנות וחוסר הדדיות.

האסיר הפלסטיני במחזה נוכח הרבה אך אינו אומר מילה. בסצנה האחרונה נחמה מנדנדת לעומתו את מפתח אזיקיו. בדמות ובסיטואציה האלה מקובצות שתיקותיהם של הרבה פלסטינים על בימות ישראל. דמויות שותקות בתיאטרון מאופיינות בסוד, באלימות האלם ובאנרגיה פקוקה, כמו לבה שב-1984 עדיין רק התחממה, בטרם פרצה באינתיפאדה הראשונה (שהחלה ב-9 בדצמבר 1987). לאור מגלה טקט דווקא בכך שאינו מדובב את הפלסטיני שלו. כשתהיה לפלסטיני חירות לדבר, שידבר. הוא נמנע מכיבוש דרמטי, מניצול יכולתו כמחזאי לדובב דמות, בהנחה המובלעת שמבחינה מוסרית תדבר הדמות רק כשהיא עצמה תרצה בכך. לאור מוקיע את השיבוש לא רק בכיבוש עצמו אלא גם בסלקטיביות המעודנת והמזויפת של הצגתו, בשפת הכיבוש, באלם שלו.

החלל הסגור והנצור של אפרים חוזר לצבא תובע פתרון ופריצה ברמה הפוליטית וברמה האנושית. זהו אחד המחזות החשובים שנכתבו בישראל. בגלל מעורבותו הפוליטית המובהקת והחד-משמעית, אפרים חוזר לצבא נמלט מחד-ממדיות דווקא בזכות השימוש הנבון בהיסוס המדיומלי שלו, ולא בהיסוס המוסרי. חבל שעדיין צריך להציג אותו.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

ערך זה לקוח מתוך: לוי, שמעון, "אפרים חוזר לצבא", בתוך: זהבה כספי וגד קינר (עורכים), צפייה חוזרת (באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013), עמ' 166-155.

זך, נתן, "לשקר או לדבר אמת: ראיון עם יצחק לאור", העולם הזה 2699 (י"ט באייר, תשמ"ט, 24 במאי, 1989), עמ' 31-30.

לאור, יצחק, אפרים חוזר לצבא (תל אביב: טימון, 1987).

לאור, יצחק, "לונדון של זונות, צניעות וצביעות", על המשמר (8 במאי, 1987).

עוז, אברהם, "צנזורה בפה וצנזורה בלב", עיתון 77 85-84 (1987), עמ' 105-104.

ציפר, בני, "שבוע של ספרים: מחזה", הארץ (19 ביוני, 1987).

תיאטרון זווית

מחקר

22.12.2018
תיאטרון זווית, 1968-1959
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

תיאטרון זווית,  1968-1959

מאת פנינה גרי

 

זווית של פרוור

מזווית לחוצה ובדידות מרווחת,

 מפגישה בסמטה, מנפנוף של מטפחת,

 עשויות שמחותיו של פרוור העולם.

 (נתן אלתרמן)

 

"תלמידי כיתה ב' , מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?" שאל אותנו המורה בסיום החגיגי של שנת הלימודים 1934 במושב נהלל, שייסדו הורינו, חלוצי העלייה השנייה והשלישית. כל הילדים הצביעו. רובם רצה להיות חקלאים, איכרים עובדי אדמה. היינו גאים בהורינו, שהגשימו את חלומם והנחילו אותו גם לנו, דור ראשון של צברים: לבנות את המולדת, לגאול את הקרקע, לברוא את היהודי החדש. רק אני הרמתי אצבע ואמרתי: "אני רוצה להיות שחקנית!" היה אז מוזר לחלום על תיאטרון, קצת כמו לבגוד בייעודנו החקלאי. קראו לי בלעג עירונית ומפונקת. אבל היו גם שעודדו.

 

 

אנשי נהלל אהבו תיאטרון. לא הייתה הצגה שלא הייתה מוזמנת, הכפר היה לובש חג כשהתיאטרון הופיע. כשהאוטובוס ובו השחקנים הגיע, אנחנו, הילדים המעריצים, כבר חיכינו להם וליווינו אותם לבתי החברים - לכל שחקן הייתה משפחה קבועה שהתארח בה. אני הייתי מארגנת קטיף פרחים מגינות המשקים, וזר הוגש לכל שחקן בתום ההצגה. אחריה הייתה נערכת מסיבה מתובלת בשירים רוסיים ובברכות הדדיות: אנשי התיאטרון הודו לחלוצי נהלל, שהם "בונים את המולדת", וחברי נהלל שיבחו את השחקנים על "פיתוח התרבות העברית" ועל "הבאת חוויית התיאטרון לכל פינות הארץ".

 

 

1945. הייתי בדרך להגשמת החלום. התחלתי ללמוד בסמינר לגננות בתל אביב. כשאסיים, אעבוד בבוקר כגננת כדי לפרנס את עצמי, ובו בזמן אנסה להתקבל לסטודיו למשחק ליד תיאטרון הבימה, שפעל בשעות הערב והיה בית הספר היחידי למשחק אז בארץ, כדי להיות שחקנית מקצועית, חלומי מילדות.

1948. מלחמת השחרור פרצה, וכל החלומות הפרטיים השתבשו כשהגורל הכה גם בנו: שבוע לפני חתונתנו נהרג חברי עלי בן-צבי במארב של כנופיית מרצחים בשדות בית קשת, קיבוצו. כחצי שנה הייתי בהלם. אחר כך התנדבתי לנסוע לגרמניה במשלחת מורים וגננות מטעם הסוכנות היהודית, לטפל בילדי הפליטים, לארגן להם גני ילדים ברמה מקצועית, ללמד את המקצוע ל"גננות", שנבחרו לתפקיד רק משום שידעו עברית.

הייתי ממונה על חמישה מחנות פליטים סביב העיר מינכן, שבהם שוכנו הפליטים בתום מלחמת העולם השנייה. גם משרדי הסוכנות היהודית היו במינכן, בה גרנו כל חברי המשלחת ומשם התנהלו כל פעולותיה ומבצעיה. שנת ההתנדבות והמפגש עם שארית הפליטה הייתה לי התנסות עם אנשים ועם מציאות מעולם אחר, ואני זוכרת את עצמי חוזרת לחדרי לאחר יום עבודה ורוצה לצעוק בקול: תודה, אבא ואמא, שהייתם ציונים, חלוצים, ועליתם ארצה ב-1919. למזלי נולדתי בנהלל ומעולם לא שמעתי אפילו הערה אנטישמית אחת. במינכן, שהייתה אז מרכז לעיתונאי חוץ, הכרתי את בעלי לעתיד, רוברט גרי, עיתונאי יהודי-אמריקאי, שבתקופת עבודתו בגרמניה הפך לציוני והתכוון לעלות לישראל.

כמה שנים עברו. בוב בעלי קיבל עבודה בעיתון ג'רוזלם פוסט בירושלים, ואני הייתי אם לשתי תינוקות. חלום התיאטרון הלך והתרחק. לפתע נאלץ בוב לנסוע לביקור ארוך בעיר הולדתו ניו יורק, כי אמו חלתה וביקשה שיחזור לזמן מה ויהיה לידה.

 1953–1957. סוף-סוף התאפשר לי להגשים את חלומי וללמוד משחק, למזלי - אצל המורה הדגול לי סטרסברג בבית הספר הפרטי שלו בניו יורק, ולבקר כשומעת חופשית באקטורז סטודיו, בזכות קרן תרבות ישראל-אמריקה, שארגנה זאת לסטודנטים ישראלים. היינו בניו יורק במשך ארבע שנים מעניינות ומאלפות. מלבד לימוד המשחק, צפיתי בכל הצגת תיאטרון, עם גדולי השחקנים וממיטב הרפרטואר. התאהבתי בסוג התיאטרון הקטן והאינטימי - הפרינג', תיאטרון שוליים, שהוא עני בתקציבים אבל עשיר בכישרונות צעירים. אהבתי מאוד את המסגרת הצנועה שבחרו אמנים אלה: אולמות קטנים ואינטימיים, מרתפים, בתי קפה וכנסיות. החלל, שנצבע בשחור דרמטי, הפך לאולם שהכיל בין מאה ל-300 מושבים והוצגו בו תכנים רציניים, לעתים ניסיוניים, על ידי להקת שחקנים קטנה אך מקצועית, ששימשה כר לצמיחתם ולהתפתחותם של כוכבי העתיד.

 

פנינה גרי מתאפרת

 

היו לי חלום והחלטה: כשאחזור ארצה, אלמד את התנאים ואנסה להקים תיאטרון כזה גם אצלנו: קטן, צנוע, נודד, שמופיע בכל רחבי הארץ אך מרכזו בתל אביב, מקום מגוריהם של כל השחקנים אז; תיאטרון שמתפרנס מהופעות מכורות בפריפריה וכך מחזיק מעמד כספית, בשילוב מכירת כרטיסים להופעות פתוחות. צפיתי בכמה מחזות שהתאהבתי בהם מיד ותכננתי לייבא אותם אלינו: את בדלתיים סגורות של ז'אן פול סארטר, אחת ההצגות המסקרנות ביותר, ראיתי מוצגת בבית קפה ונשבעתי לעצמי להציג אותה ראשונה. את ברכט על ברכט ראיתי בישיבה במעגל בתיאטרון המקסים "עיגול בריבוע". את ארץ רחוקה, מחזה על חייו של זיגמונד פרויד, ראיתי באחד המרתפים.

והנה סיימתי ארבע שנות לימודי תיאטרון בעיר המיוחדת והמעניינת הזאת, ניו יורק. היו אלה לימודים ממכרים בלב המעבדה התיאטרלית, בכיתה הפרטית ובאקטורז סטודיו, כאמור, אצל המורה המחמיר והידוע סטרסברג, המוערך בעולם התיאטרון. הרצון להתחיל לעבוד בפועל כבר בער בי: לשחק, לעוף בעולם הדמיון, לחיות כל מיני חיים, מצבים ודמויות; חלום של ילדה חולמנית, שמספרת לעצמה סיפורים והם קמים לתחייה על הבמה.

חזרנו ארצה ועברנו לגור בתל אביב, בלב ההתרחשות התיאטרלית. איך מתחילים? בתיאטרונים הקיימים היה האנסמבל כמעט קבוע, לא היה פשוט להתקבל והיה קשה לעבוד ברצף, לרכוש ניסיון. נבחנתי בתיאטרון הקאמרי והציעו לי להתחיל בתפקיד קטן בהצגה מריוס. הבכורה הייתה מתוכננת לעוד שבועיים, והשחקנית שלוהקה לתפקיד עזבה לפתע. עצת הבמאי הייתה: "העיקר להתחיל, זו הזדמנות לדחוף רגל לתיאטרון". התפקיד אמנם היה קטן אבל הביא לי את המזל, את ההזדמנות. זו הגיעה כשהשחקן טורקוב, שראה אותי בהצגה בקאמרי, הציע לי תפקיד בקומדיה שעמד לביים ולשחק בה בתיאטרונו הפרטי זוטא: ירח הדבש של פרופ' ולטר. היה זה תפקיד קומי, נחמד ומרכזי, בהצגה שתנדוד בכל הארץ. בזכות הצגה זו הכרתי את כל תהליך היצירה של הצגה ניידת והפצתה, מעין פרינג' בסגנון ישראלי: הצגות מכורות מראש ביישובים, במושבים ובעיקר בקיבוצים, לפני קהל אוהב תיאטרון; הצגות שגם מספקות פרנסה וגם מאפשרות להופיע בתל אביב, כמעט ללא הכנסה, העיקר, להיות נוכחים גם במרכז.

אולי בזכות החינוך המושבניקי, ניחנתי באופי של יזמית עקשנית והתחלתי לנסות לממש את תוכניתי להציג בארץ את בדלתיים סגורות של סארטר, מחזה פילוסופי מעניין שהיה אז נדיר בסוגו ונחשב אוונגארד. אט-אט הכרתי עוד ועוד שחקנים מארבעת התיאטראות שפעלו בתל אביב. פניתי לכמה מהם בהצעה לשחק במחזה, אך לצערי ולהפתעתי, עברה שנה של חיפושים ולא מצאתי מעוניינים.

הופעה בתיאטרון שוליים לא הייתה אז מכובדת ומשתלמת מספיק, גם בעיני הקהל וגם בעיני שחקניו. בתל אביב פעל רק תיאטרון קטן פרטי אחד בהנהלת מיקו (מיכאל) אלמז, שהחזיק בקושי מעמד ולאחר שנים ספורות התפרק. היו עוד שתי קבוצות שחקנים שהופיעו בעיקר בקיבוצים, בנדידה מתמדת, בלי בית קבוע, והעלו בעיקר מחזות מקוריים, שנעלמו עם יוצריהם לאחר תקופות הרצה קצרות.

עוד שנה עברה ולפתע, בגלל המצב הכלכלי הקשה, היה גל של פיטורי שחקנים צעירים: זהרירה חריפאי הייתה בין מפוטרי הקאמרי, ושמוליק עצמון פוטר עם כמה מצעירי הבימה. שניהם הסכימו להתחיל בחזרות על בדלתיים סגורות בתנאי שהעבודה תיעשה בסודיות עד סיום החזרות. ואז, רק לאחר שנזמין לחזרה כללית את הבמאי פיטר פריי ואת הסטודנטים שלו מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ורק אחרי שיאשרו את רמתה המקצועית של ההצגה, רק אז נצא איתה לקהל.

הסכמתי ומצאתי גם במאי: יוסף כריסטוף, עולה חדש מהונגריה, שהכרתי כששיחקתי בהצגה של טורקוב, שבה עבד כפועל במה. הוא סיפר לי שבהונגריה היה במאי ואף הראה לי פלקטים ותוכניות של הצגותיו. כריסטוף היה צירוף של כישרון גדול ואופי מתוסבך. הוא ביים הצגה ענייה בערכי הפקה אך עשירה בתוכן, מעמיקת חשיבה וסעורת רגשות, וידע להדריך ולהוציא את המקסימום מאיתנו השחקנים. הודות לכך הייתה ההצגה חוויה מעניינת וזכתה להצלחה גדולה, הן בביקורות בעיתונות, הן בקהל הרחב. ב-3 ביוני 1959 חגגנו את הצגת הבכורה וללהקתנו קראנו "להקת בדלתיים סגורות".

המחזה מתרחש בגיהינום, שבו נפגשות במקרה ארבע דמויות, כעונש על חטאיהן: אינז הלסבית - זהרירה חריפאי; גרסין העיתונאי - שמוליק עצמון; אסתל ריגו הנימפומנית – פנינה גרי; והחדרן – אלכס פלג, בוגר טרי של הסטודיו של הבימה. התחלנו להופיע במרתף קטן בתל אביב, ברחוב שלמה המלך. לא היה לנו רישיון למכור כרטיסים, אז שמנו אגרטל של פרחי ציפורן על שולחן קטן בכניסה ולידו פתק: "זה יכול לעזור" וקופסה לקבלת תרומות, והסדרנית נתנה לכל צופה פרח. הרצפה שימשה לנו במה ועשרים כיסאות מתקפלים סודרו מולה לקהל. לא היה לנו שום תקציב לבניית תפאורה או לפרסום, כך שהבמאי יצא לפני ההצגה לצופים, הסביר וביקש מהם לדמיין את הגיהינום: חדר ובו שלוש ספות, כחולה, ירוקה ואדומה, פסל וסכין. כל ספה נוצרה משני כיסאות מתקפלים שחוברו בסרט צבעוני. את הפסל גילם מאוורר גבוה, שגבו הופנה לקהל, והסכין צוירה ונגזרה מפיסת קרטון. ההצגה התרחשה ב"כל מקום" קטן וצפוף, שהוגדר כגיהינום, וכך סייענו לקהל לעוף על כנפי הדמיון וליצור לעצמו עולם דמיוני עשיר, לא ריאליסטי, שהכול בו אפשרי.

לאחר כמה הצגות הזמנו את מבקרי התיאטרון, והביקורות בעיתונים היו משבחות, נרגשות ונלהבות. כריסטוף, הבמאי העולה החדש, קיבל מחמאות רבות ומיד גם הצעות לביים בכמה תיאטראות. זהרירה קיבלה הצעה לשחק בבצל ירוק ועזבה אותנו, וסטלה אבני החליפה אותה בתפקיד אינז. השמועה על ההצגה המעניינת עברה מפה לאוזן, והוזמנו להופיע בכל הארץ. בתל אביב הצגנו אחת לשבוע במרתף של המועדון הלאומי ברחוב שלמה המלך, וכשהקהל החל לבוא, חיפשנו מקום גדול יותר. נדדנו לביתן האמנים, משם לבית הסתדרות המורים ולבסוף לאולם בבית מפעל הפיס, שהפך לאולם הקבע שלנו.

הצגנו את בדלתיים סגורות כ-400 פעם בשנותינו הראשונות, והצלחת ההצגה הייתה הבסיס להקמתו של תיאטרון שוליים נודד. בהכנסות הראשונות קנינו טנדר וציוד חשמלי, הזמנו שלט וחיפשנו לנו שם. הלכנו לקפה כסית לפגוש את נתן אלתרמן ולהתייעץ עמו, ושם פגשנו את הסופר שלמה שבא, בעלה של זהרירה. כששמע מה רצוננו, הציע מיד: "זווית", מתוך שירו של אלתרמן "זווית של פרוור". שם חד, צנוע, זווית ראייה מחודדת, אולי דוקרנית... התאהבנו בשם. השלט נתלה ויצאנו לדרך כתיאטרון זווית.

היינו חמישה מייסדים כשהתחלנו לעבוד על הצגתנו השנייה, אי העִזים מאת המחזאי האיטלקי אוגו בטי: השחקנים שמוליק עצמון, נאוה שאן, פנינה גרי ושמוליק עומר, שסיים לימודי משחק בסטודיו של הבימה וביקש להצטרף אלינו כמנהל הכללי, והבמאי כריסטוף, שהציע את המחזה וגם הסכים להצטרף לקואופרטיב שייסדנו בתנאי שיהיה המנהל האמנותי ובעל זכות ההחלטה היחיד. הסכמנו; הערצנו את כישרונו בבימוי, אם כי היו לנו ספקות לגבי טעמו האמנותי. הוא היה עולה חדש ולא הכיר את הקהל, את טעמו ואת הנושאים שעניינו אותו.

ההצגה אי העזים נכשלה והוצגה רק עשרים פעמים. כריסטוף הוזמן לביים בהבימה מחזה מאת ג'ורג' ברנרד שו, שלא התקבל היטב, ואז קיבל מלגת השתלמות באיטליה, נסע ולא חזר. נשארנו ארבעה שותפים. החלטנו על ניהול אמנותי משותף ועל קו של רפרטואר קאמרי, בהעדפה למחזות מקוריים. היו לנו שלוש מטרות:

  1. לאפשר לשחקנים צעירים להתקדם ולהתפתח.
  2. להיות תיאטרון נודד, צנוע, ערכי, "תיאטרון מונית" שמגיע לכל יישובי הארץ.
  3.  להציג רפרטואר שאינו מוצג בתיאטרונים גדולים, חומר קאמרי מעולה.

היו לנו כמה הצלחות אמנותיות גדולות, אחת מהן ההצגה אהבה שכזאת מאת המחזאי הצ'כי פבל קוהוט. המחזה הוברח ארצה בעזרת חברים על ידי אחותה של נאוה שאן, שהייתה שחקנית בפראג, והיה למחזה הראשון שהגיע מעבר למסך הברזל ובו ביקורת נגד השלטון הקומוניסטי, על התערבותו בחיים הפרטיים. נושא המחזה היה סיפור אהבה בין סטודנטית למרצה נשוי באוניברסיטה שבה היא לומדת, שאשתו ממונה על ההתנהגות האישית והפוליטית במוסד מטעם המפלגה הקומוניסטית. לאחר שגילתה את הרומן שמנהל בעלה, דרשה האישה מהנהלת האוניברסיטה לאיים עליו בפיטורים. הוא נאלץ לעזוב את אהובתו, ואילו הסטודנטית, בייאושה, זרקה את עצמה על פסי הרכבת והתאבדה.

הבמאי גיורא מנור, ניצול שואה ויליד פראג שגדל אצל דודו בקיבוץ משמר העמק, ביים את ההצגה. בזכות התנאים הפיזיים הקשים - במה קטנה, חוסר תקציב ומקומות מוגבלים במונית – נאלץ מנור למצוא פתרונות שיצרו מציאות מעניינת יותר מאשר במחזה. מבקרי העיתונות היללו את ההצגה פה אחד והיא הוצגה כ-400 פעמים, חודשה והוצגה שוב במשך שנים. הבכורה התקיימה ב-1 בנובמבר 1960.

דברים דומים קרו בכמה הצגות שלנו ותרמו תמיד להעצמת חוויית הצפייה. באהבה שכזאת, למשל, איחוד תפקיד התובע בבית המשפט והטכנאי מפעיל הטייפ-רקורדר, לביצוע של שחקן אחד על הבמה, הוסיף לדמות עוצמה ותוקף. בתפקידים הראשיים שיחקו עמוס מוקדי ואלי כהן בתפקיד המורה, גיזלה אנסקי כאמו, נאוה שאן כאשתו, שמוליק עצמון כתובע ופנינה גרי כסטודנטית. שחקנים נוספים היו מוסקו אלקלעי, תדי תומא, מוטי בהרב ויפה יערי.

ההצגה המקורית החדשה בית במצב טוב, מאת משה שמיר ובבימויו, הצליחה במיוחד. היא סיפרה על קצין גבוה בצה"ל ועל יחסיו עם אשתו ועם השמרטפית הצעירה והנאה שלהם. סיפור אישי-משפחתי ביקורתי על קצין צה"ל לא היה מן המקובלות בימים ההם. גם הצגה זו הצגנו מאות פעמים ולאחר כמה שנים חידשנו אותה. הבכורה התקיימה ב-24 בפברואר 1962. בצוות הראשון היינו שמוליק עצמון בתפקיד סא"ל דן בן-ארי, פנינה גרי בתפקיד רות אשתו וליבנת שלום בתפקיד השמרטפית. בצוות המחליף הופיעו גדעון שמר, רבקה גור וליבנת שלם-שמר.

 

קהל בתיאטרון זווית

 

תיאטרון זווית פעל ללא הפסקה במשך כתשע שנים. הרפרטואר היה ברובו רציני וערכי, יצאו לנו מוניטין טובים והיה לנו קהל נאמן, שהזמין אותנו ובא אלינו שוב ושוב; ובעיקר היה לנו סיפור אהבה עם אנשי ההתיישבות העובדת. את החזרות האחרונות לבית במצב טוב קיימנו בקיבוץ כפר מסריק. התארחנו שם כשבוע וההצגה הראשונה הוצגה בחדר האוכל. אחריה, כמובן, התקיימה שיחת חברים, שהיו כולם בתפקיד מבקרי תיאטרון. היינו מאושרים שרוב הביקורות היו חיוביות, אבל גם למדנו מהרבה הערות בונות ומשפרות. את בדלתיים סגורות הצגנו לראשונה בקיבוץ כברי, שם היו לנו כמה חברים, מבקרים "מקצועיים", והוזמנו לשם עם כל הצגותינו. היינו התיאטרון הראשון שהופיע בערד ובעין גדי, בשנתם הראשונה.

בעין גדי, על גבעת היישוב, הופענו על במה של רגבים וקוצים, כשברקע ים המלח ולפנינו כחמישים צעירים וצעירות, המייסדים. לפתע החלה נושבת רוח מדבר חמסינית, מהירה, והקוליסות, ששימשו מסך אחורי, נפלו, עפו ברוח. אנחנו על הבמה, בגיהינום של סארטר, המשכנו בהצגה, מול קהל חצי עירום על רקע התפאורה האמיתית של ים המוות.

עוד הצגה ייחודית הייתה הכרטסת מאת המשורר הפולני טדיאוש רוז'ביץ, בבימוי קונרד סבינרסקי הצעיר והמוכשר, שהצגותיו התפרסמו בכל אירופה. הבכורה נערכה ב-6 באפריל 1965, והביקורות בארץ שיבחו והיללו, בעיקר את הבימוי, אך העלילה לא כבשה את לב הקהל הישראלי וההצגה הוצגה רק שמונים פעם.

שחקנים רבים הופיעו בתפקידים מרכזיים בכל הצגותינו, ובהם רחל מרכוס ושולה אדר בביבר הזכוכית; תרצה אתר וגדעון שמר בשטח של הפקר; שושיק שני, אריק לביא ורמה סמסונוב בברכט על ברכט; מיקי כפיר, מוסקו אלקלעי וזלמן הירשפלד בהכרטסת; לורה סהר וישראל סגל ביצור מוזר האדם (מסיפורי צ'כוב); עדנה פלידל ושלמה ניצן בפרח הקקטוס; גדעון זינגר ושמעון לב-ארי בהבה נתגרש; עודד תאומי וסטלה אבני בנושים; ומרים נבו, בת-שבע נועם ותדי תומא בארץ רחוקה.

לסיכום, 57 שחקנים שיחקו ב-23 ההצגות שהפקנו והופענו בהן 3,265 פעמים במשך תשע שנות חייו של התיאטרון. היו אלה שנים של שמחת יצירה, למידה והתפתחות, אבל גם שנים של שגיאות. לעתים נאלצנו לוותר על עקרון הצניעות בבחירת המחזה, שיהיה קאמרי, ערכי, ייחודי ולא סתם בידורי, בגלל בעיות כספיות.

שנת 1967 הגיעה ואיתה מלחמת ששת הימים. הופענו כחצי שנה בפני חיילים ללא תשלום ושקענו בחובות. התעייפנו. שיחקנו, ניהלנו, הקמנו ופירקנו תפאורות, נדדנו מקיבוץ למושב, בילינו שבוע בנגב-שבוע בגליל, נסענו נסיעות ארוכות כדי להופיע וחזרנו מאוחר בלילה. כששר החינוך דאז, זלמן ארן, הציע לצרף את התיאטראות הקטנים לגדולים, את זווית להבימה ואת במת השחקנים לתיאטרון חיפה, הסכימו שותפי בשמחה, וגם אני נאלצתי לומר לעצמי שכנראה הגיע יום הסיום ויש להתחיל משהו חדש.

יוסף כריסטוף, נפש פצועה וסוערת, היגר לגרמניה כפי שנודע לנו ושם התאבד. נאוה שאן הצטרפה לתיאטרון חיפה, שמוליק עצמון ואני צורפנו לקולקטיב שחקני הבימה, ושמוליק עומר התמנה לסגן המנהל של הבימה. תקופה חדשה ושונה התחילה.

שוב עזרו לי המקרה, יצר היוזמה והעקשנות: במרתף בניין הבימה, ששימש לצביעת התפאורות, הסריטו סרט על פי הדיבוק. הציעו לי להשתתף, וכשירדתי במדרגות וראיתי את ממדי המרתף, גובהו ורוחבו, דמיינתי מיד עד כמה הוא מתאים לתפקד כתיאטרון פרינג' אינטימי – מעין סדנה לקידום המחזה המקורי בעיקר.

במשך כל שנות תיאטרון זווית חיפשתי לו מרתף. הכרתי את כל מרתפי תל אביב ויפו; הם היו נמוכים מדי, צרים מדי או יקרים מדי. מרתף הבימה ממש נועד להצגות בסגנון אחר, לניסיונות ולהתנסויות, לפיתוח מחזות מקוריים שהיו אז די נדירים ולמתן אפשרות למחזאים ולבמאים צעירים לתרגול ולהתנסות.

במשך ארבע שנים שלחתי להנהלת הבימה מכתבים ובהם תוכניות מדויקות להפעלת המקום. ההנהלה הייתה מעוניינת, אבל תמיד דחתה את הביצוע: אין תקציב... התחכמנו והתחלנו לעבוד עם שני שחקנים מצעירי הבימה, מיקי ורשביאק ואיציק קלוגר, ועם המחזאי-במאי אמנון ז'קוב על מחזה ראשון שלו. ביקשתי מהמשוררת תרצה אתר, שהכרתי כששיחקה בתיאטרון זווית, הצעה לשם למרתף הבימה, והיא מיד חיברה והציעה "הבימרתף". ההנהלה קיבלה בברכה גם את השם וגם את המחזה וכך התחלנו. התיאטרון הנודד זווית מצא את מקום משכנו בבימרתף.

 

קריזה, התיאטרון העירוני חיפה, 1976

מחקר

22.12.2018
קריזה / יהושע סובול ואיציק ויינגרטן
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

קריזה (התיאטרון העירוני חיפה, 1976)

מאת פרופ' דן אוריין

 

​קריזה (אנשים במצוקה) נוצרה בידי יהושע סובול ואיציק ויינגרטן שליקטו וערכו, את השירים כתב יהושע סובול, נולה צ'ילטון ביימה, ואת המוזיקה יצר שלמה בר. ההצגה, שעלתה בתיאטרון העירוני חיפה ב-1976, בישרה תפנית חשובה בהיצג הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי. גלגולה הראשון של קריזה היה ההצגה עצבים, שיועדה למרכזים קהילתיים. אנשי אמנות לעם, שהיו שותפים לרעיון המקורי, הסתייגו מתוכני ההצגה, והתיאטרון התחיל להריצה בעצמו, לאסוף עוד חומרים ולצאת בגרסה מתוקנת. ויינגרטן ראיין והקליט מזרחים, נציגי ה"בעיה", שסייעו לו בעיצוב הדמויות, רובן מרוקאיות. סובול קיצר, הידק וערך את המחזה.

קריזה קשורה במקומה הייחודי בתיאטרון הישראלי של נולה צ'ילטון, שהביאה לישראל את מסורות התיאטרון הרדיקלי של סוף שנות השישים בארצות הברית, בצרפת, באנגליה ובמדינות רבות אחרות. ביצירות תיאטרון של הליווינג תיאטר, פרפורמנס גרופ, אריאן מנושקין, ארמנד גאטי ואחרים ניכרת נטייה לעבר "מחזות תזה", המציגים בעיות חברתיות בכלים תיאטרוניים חדשים, וצ'ילטון, ילידת ארצות הברית, פיתחה סוגה זו בישראל. היא למדה משחק אצל לי סטרסברג וביימה באוף-ברודווי. לישראל הגיעה כתיירת ב-1963, התיישבה בקריית גת והחלה לביים וללמד משחק בתל אביב. מסוף שנות השישים היא מציעה לתיאטרון הישראלי (לצד יהושע סובול, איציק ויינגרטן, עודד קוטלר ואחרים) את הכיוון התיעודי-ריאליסטי. לתפיסתה, "תיאטרון הוא הזדמנות נדירה לאנשי שוליים להיות במרכז". עבודותיה אכן עוסקות בקבוצות הנמצאות בשולי החברה הישראלית: ערבים, מזרחים, נשים, זקנים ומוחלשים אחרים. קריזה הייתה לה הזדמנות ל"קשר ראשון עם עיירות הפיתוח, שגרתי לידן". תפיסתה החינוכית של צ'ילטון, שחינכה דורות של שחקנים צעירים, חורגת מהמקובל בבתי הספר למשחק הנוטים לכיוון המקצועי. לדבריה היא רוצה "שהשחקן ירגיש חלק מסביבתו ויילחם לשנות את מה שבעייתי בה".

הליהוק לקריזה היה מעורב, ולצד שחקנים בעלי ניסיון בימתי שיחקו בהצגה תלמידי משחק מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ונעשה ניסיון לשלב בה גם את תושבי המקום. צ'ילטון נטתה ללהק אנשים בעלי נוכחות בימתית או כאלה שהתאימו לייצוג דמויות מסוימות. לעתים בנתה את הדמות על פי אישיות השחקן או השחקנית. בעבודתה היא משלבת את הדוקומנטרי כמקור להצגה עם הריאליסטי כשיטת משחק. יוצרי ההצגה לא נתנו לשחקנים להתכחש לכך שכל הדיאלוגים מעובדים מחומרי המציאות החברתית. הכוריאוגרפית והשחקנית דניאלה מיכאלי מעידה: "לפני קריזה תפסתי תיאטרון כדבר סגור ומסוגנן ומנותק מחיי היומיום. פתאום ראיתי שהדברים מקושרים לכאן ולעכשיו. זה היה מרגש בשבילי - ההתמודדות עם השאלות החברתיות".

הפרדוקס בכמה מעבודותיה של צ'ילטון הוא שלמרות ייחוסן לסוגה הדוקומנטרית-ריאליסטית, חלקן קרובות יותר לתיאטרון האפי של ברטולט ברכט. השפעת ברכט ניכרת בקריזה בדרכי ארגון ההצגה במקטעים, בחיתוך הרצף הנרטיבי באמצעות שירים ותנועה ובריבוי הדמויות (יש בהצגה 160 כאלה!), שתכליתו להציג אנסמבל כאבטיפוס לקבוצה חברתית. זאת, בשונה ממוסכמות המחזה הריאליסטי ומסיפורים אישיים המאפשרים מפלט מהבעיה בשל "חד-פעמיותם". צ'ילטון משתמשת בעבודתה ב"שיטה" על פי לי סטרסברג, אך גם מפוררת אותה. "השיטה" ידועה כסגנון משחק שבו השחקן מזדהה עם הדמות שהוא מגלם ואינו משחק, אלא חי את חייה על הבמה. זו תפיסת משחק המדגישה את האינדיבידואל, שאינו דמות ייצוגית לקבוצה חברתית. בהצגות של צ'ילטון בונים השחקנים דמויות המעוצבות אמנם כאמינות, אך פועלות בסיטואציות מקוטעות. כך בקריזה, על פי כללי "אפקט הניכור" של ברכט, קוטעים השירים והכוריאוגרפיה את הרצף החיוני כל כך לנרטיב הריאליסטי. בשבירת הריאליה מסייע היעדר התפאורה, שחוזר בכמה עבודות של צ'ילטון. מכלול האמצעים הללו יוצר פערים המאפשרים לצופים לעבד את המשמעויות החברתיות של תמונות התעודה הריאליסטיות.

 

קריזה (התיאטרון העירוני חיפה, 1976, עטיפת התוכנייה). מימין לשמאל: איציק ויינגרטן, עפרה ויינגרטן (מאחור), סימה עמיאל (מקדימה), דבלה גליקמן, סנדרה שדה, רמי דנון (מקדימה), עידית צור (מאחור), מאיה רוטשילד, יוסף באשי, ליביה חכמון, דבורה קידר, דניאלה מיכאלי, מוטי שירין.

​

קריזה שייכת לסוגת התיאטרון הדוקומנטרי-מגמתי, שמטרתו לכוון את קהל הצופים לבעיה חברתית-פוליטית. שקופית גדולה שהוקרנה בתחילת ההצגה ובסופה בישרה: "כל הדברים בהצגה זו - דברי אנשים חיים הם". מבנה ההצגה העיד על השפעה טלוויזיונית - היא הייתה ערוכה כסדרת כתבות, שכל אחת מהן מתרחשת במקום אחר, וביניהן קליפים מוזיקליים. אוסף אירועים זה יצר תיאור גדוש של מציאות חברתית "אחרת".

בהצגה, שנמשכת שלוש שעות, שני חלקים. הראשון מוקדש לאבות והשני לבנים. האבות מייצגים את דור העלייה הגדולה, שרובו שרוי בייאוש. חלק מהאבות עובדים כפועלים פשוטים בבתי חרושת ואחרים מובטלים. רק מעטים מקבוצת האבות הצליחו להתערות במדינה החדשה ולרכוש לעצמם מעמד. החלק העוסק בבנים מספר על נערים עבריינים, על ילדים שנקלטו בקיבוץ ועל ניסיון חינוכי של כיתה מיוחדת.

ריבוי הדמויות רופף את תבנית ההצגה. אצל הצופים התקבל הרושם של תמונות וביניהן שירים ותנועה במקצבים משתנים, לפעמים שקטים ולעתים סוערים. שלושה מעמדים חישקו את ההצגה: הפתיחה, סוף החלק הראשון והסיום. הפתיחה הייתה מעין חגיגה, כביכול הצגת פולקלור. לפני עליית המסך נשמעו צלילי מוזיקה מזרחית "אותנטית", והשחקנים הגישו לקהל ממתקים. שיר הפתיחה הנוסטלגי העלה זיכרונות מהעבר הרוחני היפה במרוקו:

 

אצלנו בכפר טודרא

שבלב הרי האטלס

היו לוקחים את הילד

שהגיע לגיל חמש

 

כתר פרחים עושים לו

אצלנו בכפר טודרא

כתר בראש מלבישים לו

שהגיע לגיל חמש...

 

ואז את חתן השמחה

שהגיע לגיל חמש

אצלנו בכפר טודרא

מכניסים לבית הכנסת

 

וכותבים על לוח עץ

בדבש מאל"ף עד תי"ו

את כל האותיות בדבש

ואומרים לו חביבי, לקק

 

והייתה התורה בפה

מתוקה כמו טעם של דבש...

איזה בריאות היה בחיים

 

בגמר השיר פשטו השחקנים את הגלימות הססגוניות ה"אותנטיות", המסך עלה ונתגלו שאר השחקנים, סדורים בשתי ערימות אנושיות צפופות, קורסים על הרצפה בסבך ידיים, רגליים וראשים, לבושים פיג'מות. מכאן ואילך החל הגוש האנושי לנוע, כשמפעם לפעם ניתקו ממנו אחד השחקנים או אחת השחקניות, אמרו את דבריהם וחזרו לערימות האנושיות. הלמות התוף ליוותה את השירה "עצבים, עצבים, עצבים..." תמונות רבות בהצגה חודרות לחיי דמויותיה, בהן הסיפור על משפחת מצוקה: אמא מגדלת תשעה ילדים שחיים על סעד ועל דמי הביטוח הלאומי. האב אינו עובד, הבן אינו לומד.

בסיום החלק הראשון הופנה "אני מאשים" כלפי היושבים באולם. צ'ילטון אימצה דברים שאמרה משתתפת בדיון שהתקיים אחרי אחת מהצגות עצבים והכניסה אותם לקריזה. השחקנית עידית צור פונה לקהל וללא ריגוש אומרת:

מה עשינו לאנשים האלה. ניתקנו אותם מעברם, מהמקור שלהם, מהיוקרה שלהם, לימדנו אותם שהכול התחיל במזרח אירופה. ואם הכול היה שם, הרי דבר לא היה אצל אבותיהם. תוך דור אחד נתנו לילדיהם את ההרגשה שהם באו מהחושך. התרבות המזרחית מיד תורגמה לאנאלפביתיות, לנחשלות [...] הצלחנו להעביר את הפער החינוכי מדור לדור.

קריזה הסתיימה בהפגנה קולנית סוערת. השחקנים יצרו סיטואציה פרובוקטיבית, והסצנה לוותה בצלילים צורמים ובתיפוף. קבוצת השחקנים נעה כגוף אחד צפוף לקדמת הבימה, המגודרת במחסומי משטרה, ומהגוף פורצות זעקות מרי: "הילדה שלי עושה שיעורים בבית שימוש, אז איך אדבר איתה על אהבת המולדת?" "אנחנו חולים וחלשים ודורשים אפליה לטובה..." "כשאנחנו נירקב - גם אתם תמותו..."' "האויב הוא אשכנזי!" פסיעות אחדות לפני המחסומים נקטעות הזעקות והתנועה קופאת. דניאלה מיכאלי מעידה: "במיוחד קוממה את הצופים ההפגנה שסיימה את ההצגה. אפילו לא הייתה השתחוויה של השחקנים..."

בקריזה מוצג עולם התעסוקה השמור למזרחים, ובעיקר לדור האבות: מלאכות פשוטות ומכניות, תעסוקה משמימה ומתסכלת בבתי חרושת ובמפעלים. באחת התמונות יושבות פועלות ליד מכונות תפירה, וברקע נראית קבוצת ריקוד המבטאת בתנועות מסוגננות החוזרות על עצמן את האוטומטיוּת המטמטמת של עבודתן. בדור הבנים נמצא שני דימויים שיוחדו למזרחים בקולנוע של התקופה והתעצמו בתיאטרון בשנות השמונים - של עבריין ושל פרחה.

 

שמעון: לי יש 22 תיקים על פריצות וגניבת רכב.

גדי: לי יש 34 תיקים.

שמעון: היית מת.

 

כך גם ריאיון עם צעירה המתפרנסת מזנות:

אני לא מאמינה בשום דבר. רק בעצמי. ואני יום אחד אגמור עם החיים האלה. זה רק מצב זמני... אני חזקה. אני כמו חיה. ואני כל החיים האלה לא נוגעים בי ככה. לא נותנת שייגעו בי. ואני, בפנים אני נקייה. ואני יודעת שיום אחד כל זה ייגמר.

במחזה מופיעים ביטויי מחאה רבים נגד כל ממסד והבטחות לשינוי פוליטי, שאמנם התממש כעבור שנה:

 

יש ישראל ויש שלומי!!!

כן, שלומי נמצאת, בין

מדינת ישראל ובין

אש"ף

ככה בשטח ההפקר.

 

צ'ילטון חיפשה להצגה מוזיקה אותנטית של עדות המזרח ומצאה אותה אצל שלמה בר, שקריזה פתחה את הקריירה המוזיקלית שלו. המוזיקה של בר התאימה להצגה בגלל נטייתו לסינתזה בין מסורות מוזיקליות מזרחיות ומערביות. שזורים אצלו משפטים מוזיקליים מערביים או יהודיים מזרח אירופיים, וגם הפתיחה לשיר "אצלנו בכפר טודרא" מלווה במוזיקה חסידית.

שירי קריזה נערכו כרונולוגית, החל בעבר במרוקו וכלה בהווה בישראל. השיר הראשון, "אצלנו בכפר טודרא", עוסק ביפי התרבות ובשבחי אורח החיים המזרחי, והוא שיר נוסטלגי על מראות, על ריחות, על טעמים ועל מנהגים. לעומתו, רוב השירים בהצגה הם שירי מצוקה, המתארים צפיפות, עוני ועבודה מתישה. גם מתחים אירוניים עיצבו את עריכת סדר השירים בקריזה. השיר "עצבים", המדבר על הדוחק והדלות שהם גורלה של משפחה מרובת ילדים, מקדים את "ילדים", המדבר כביכול בשבחי משפחה ברוכת ילדים כזאת. בשירים עצמם ניכר (כמו בהצגותיו של ברכט) מתח אירוני בין התוכן הקודר והכואב לבין המוזיקה העליזה. בשיר "ילדים" מושמעת ביקורת חריפה נגד העידוד הממלכתי לילודה ונגד התרבות הדתית המטיפה לילודה לא מבוקרת, וגם על המצוקה, הצפיפות והדלות. בניגוד אירוני לתוכן השיר, הלחן מהיר וסוחף וכביכול אופטימי:

 

תביאו שניים

תביאו שלושה

תביאו ארבעה ילדים

תקבלו שיכונים

עם כניסה ומטבח

ושני חדרים קטנים

 

ילדים זה שמחה

ילדים זה ברכה

ולכם יש לב של זהב

כתוב בתורה אולי בגמרא

לכו ותשאלו את הרב...

תביאו עשרים ילדים

אלוהים כבר ייתן

הסעד גם כן...

 

השירים, שהצליחו אף יותר מההצגה, הופקעו ממנה למצעדי פזמונים ולהשמעה ברדיו. שני שירים, "אצלנו בכפר טודרא" ו"ילדים", אומצו על ידי גופים פוליטיים כהמנוני התרסה נגד הקיפוח העדתי. שני השירים שילבו נוסטלגיה לעבר שנראה ממרחק הזמן כהרמוני, עם מחאה נגד המצב הקשה בהווה.

כמה מהמבקרים ייחסו לקריזה חשיבות רבה. אחרים תקפו אותה על תכניה או פקפקו בשיוכה לאמנות התיאטרון. נחמן בן-עמי עמד על "סכנות ההצגה": "שני האבירים הדון קישוטים, היוצאים להגן על 'בני העדות' האומללים והנרדפים מפני רשעותם של ה'ווזווזים' הנצלנים והנבזים, הם בעצמם שני ווזווזים פר-אקסלנס (ויינגרטן וסובול)". ויינגרטן מסכם: "הייתה זעקה של קבוצה ענקית של שחקנים, שהולכת ורצה לקראת הקהל. כך ההצגה הסתיימה. ההצגה הזאת רצה פעמים רבות, אני באמת מאמין שהייתה לקריזה השפעה גדולה על הקהל. לא יודע אם קריזה גרמה למהפך הפוליטי. אבל קריזה יצרה הסכמה קבוצתית שאי-אפשר להמשיך בלי לפתור את הבעיה. זה לא היה תיאטרון שמנסה לחנך את הקהל, אלא תיאטרון חווייתי ובעל השפעה גדולה".

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, הבעיה העדתית בתאטרון הישראלי (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

אוריין, דן, ראיונות עם איציק ויינגרטן ועם ליביה חכמון-איילי (2006).

בן-עמי, נחמן, "בימה להסתה: 'קריזה' (אנשים במצוקה) בתיאטרון חיפה", מעריב (29 בנובמבר, 1976).

Urian, Dan, "Israeli Theatre and the Ethnic Problem: The Case of Nola Chilton", Assaph 16 (2000), pp. 135-156.

קידוש / שמואל הספרי

מחקר

22.12.2018
קידוש / שמואל הספרי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

קידוש, שמואל הספרי, 1985

מאת ד"ר יאיר ליפשיץ

​

המחזאי והבמאי שמואל הספרי נולד ב-1954 למשפחה דתית ברמת גן, ובהמשך חייו יצא בשאלה. הוא החל את פעילותו התיאטרונית בראשית שנות השמונים, אז הקים, יחד עם סטודנטים נוספים מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, את התיאטרון הפשוט. בשנים אלו זכה בפרסי ההצגה הטובה בפסטיבל עכו (חופה שחורה ב-1981 ותשמ"ד ב-1982) ופיתח את הגרסה הראשונה למחזהו קידוש. ברבים ממחזותיו, בהם תשמ"ד, החילוני האחרון והרב קמע (עיבוד לטרטיף של מולייר), עוסק הספרי בקונפליקט הדתי-חילוני בישראל במבט ביקורתי על המגזר הדתי, על השפעותיו החברתיות ועל עמדותיו הפוליטיות. עם מחזותיו האחרים, שאינם מתמקדים בהכרח בנושא זה, נמנים אישה בעל בית, מילאנו ונתניה. הספרי גם ביים בתיאטרון מחזות שאינם פרי עטו, כולל מלאכים באמריקה מאת טוני קושנר וציד המכשפות מאת ארתור מילר, וכתב וביים לקולנוע ולטלוויזיה. בין השאר יצר את סדרת הטלוויזיה פולישוק וביים את הסרטים שושלת שוורץ ושחור, על פי תסריט של השחקנית והמחזאית חנה אזולאי-הספרי, בת זוגו.

קידוש של הספרי עלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-1985 וזכה בפרס הצגת השנה בטקס פרסי התיאטרון הישראלי. המחזה עלה שוב ב-1995 בתיאטרון בית ליסין לצד מחזותיו הבאים - חמץ (1995) ושבעה (1996) - לימים נקראו אלה "הטרילוגיה של הספרי". מאוחר יותר נוסף להם גם הבדלה (הקאמרי, 2009). במחזות אלה בוחן הספרי את הזהות היהודית-ישראלית בצמתים היסטוריים, דרך סיפורי משפחה המצטלבים עם טקסים דתיים ונבחנים לאורם.

עלילת קידוש נפרשת מסוף שנות השישים ועד סוף שנות השבעים ועוקבת אחר השינויים שעברה החברה הדתית בישראל ממלחמת ששת הימים ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים דרך משפחה אחת, משפחת שילוני: האב אריה, האם פנינה והבן יוסי. ההורים, ניצולי שואה, מנהלים מערכת יחסים מרה, גדושת התעמרויות הדדיות ורצופת זיכרונות טראומטיים. עם השנים, אריה הופך לדתי וימני יותר, בעוד פנינה מסתגרת במרירותה, מתנכרת לבעלה ומאשימה אותו בצביעות דתית. בנם יוסי הופך בשלב הראשון לדתי יותר מהוריו, אך בסופו של דבר יוצא בשאלה ויורד מהארץ.

התפרקות המשפחה באה לביטוי בסדרה של טקסי קידוש ליום השבת ההולכים ומשתבשים בהדרגה. במסורת היהודית, השבת בכלל וטקס הקידוש בפרט מעוצבים כעוגן של משפחתיות וביתיות, אולם בקידוש, חוסר היכולת לקיים את הקידוש כהלכתו מצביע על משברים עמוקים במבנה המשפחתי והביתי. אחד הפירוקים הבימתיים של הקידוש במחזה נגלה בסצנה שבה בני הזוג המנוכרים נמצאים במפגיע כל אחד בחדר אחר: אריה מבצע את הקידוש ליד שולחן האוכל, בעוד פנינה עונה "אמן" מחדרה ואינה יוצאת ממנו כדי ללגום, כמקובל, מהיין שבגביע הקידוש עד שאריה יוצא מהחדר והולך לשירותים. הדימוי ההרמוני של משפחה יהודית המתכנסת סביב שולחן השבת לא מצליח להתממש על הבמה. בקידוש המסיים את המחזה, לאחר שיוסי כבר עזב את הארץ ופנינה מסרבת לתקשר איתו, אריה ניצב לבדו ליד השולחן ובסופו של הקידוש שופך עליו את היין. רגע לפני כן הוא אומר: "משפחה זה דבר חשוב, וקשה לי לברר לעצמי אם יש לי או אין לי משפחה". סיום המחזה מצביע על כך כי דווקא בזמן הטקס המשפחתי של הקידוש, התפוררות המשפחה נחשפת ביתר שאת. הקרע בין הביצוע החיצוני של הטקס הדתי לבין האמת הפנימית שמסתתרת מאחוריו, בין הערכים המגולמים כביכול בטקס לבין החיים הממשיים של הדמויות, שוב אינו ניתן לאיחוי.

לצד תהליך התפרקות זה, קידוש עוקב אחר גיבוש הזהות הדתית-לאומית בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועם תחילת מפעל ההתנחלויות. בתחילת המחזה, אריה מוצג כפציפיסט, איש שמאל, שמיד לאחר 1967 עדיין מאמין שצריך להחזיר את השטחים הכבושים לערבים – לבושתו הגדולה של בנו, יוסי. לקראת סוף המחזה הוא גאה בבנו שהולך להיות חייל "במקומות הקדושים", כמו שכם, חברון ויריחו, ומתכנן סמינרים לחיזוק תודעה יהודית מעבר לקו הירוק. כך המחזה מציג את הפוליטיזציה של הציבור הדתי לאחר 1967, אולם גם את תהליכי הנגד שהתרחשו במקביל. בסופו של דבר, יוסי, שבנעוריו התבייש באביו איש השמאל ודחק בו ליישר קו עם ערכי החברה הדתית, הוא מי שבבגרותו מסיר מראשו את הכיפה ועוזב את הארץ.

בשל ההצלחה של קידוש ושל הטרילוגיה כולה, מחזותיו של הספרי הם דוגמה בולטת להשתתפות זרם התיאטרון המרכזי בישראל בשנות השמונים והתשעים במלחמות התרבות שפילגו את החברה הישראלית, בעיקר סביב קו השבר הדתי-חילוני, ולרוב מצדו החילוני של המתרס. כמו יצירות דרמטיות רבות אחרות מאותה תקופה, גם המחזה קידוש מבקר בחריפות את החברה הדתית, את ערכיה ואת עמדותיה הפוליטיות וקושר בין אלו לבין התהליכים הרחבים שעברה החברה הישראלית מאז 1967 – כולל המחיר המוסרי שהיא משלמת עליהם.

עם זאת, קידוש מתייחד בכך שאיננו מציג את החברה הדתית כאחידה, כיציבה או כחברה שערכיה נתונים מראש, אלא להפך: הספרי מתבונן בחברה זו ברגעי התהוותה ומציג את התהליכים שלאורם התגבשו ערכיה ואת האפשרויות שנזנחו בדרך. פנינה ואריה, ההורים, אינם מתנהגים בצורה עקבית מבחינה הלכתית. הם מאשימים בכך זה את זה ומואשמים גם מצד בנם יוסי. עצם ההגדרה "דתי" מתגלה במחזה כהגדרה חברתית הנמצאת בתהליכי עיצוב, ובמהלכו עוסקות הדמויות בשאלה כיצד אדם דתי אמור להתנהג הן מבחינה פנימית, דרך הכרעותיו המוסריות ("ילד דתי לא גונב ולא משקר", אומרת פנינה), הן מבחינה חיצונית (הפרקטיקות ההלכתיות שהוא מקיים, גודל הכיפה שלראשו, מוסד הלימודים שאליו הולכים וכן הלאה). חלק מתהליך גיבוש זהות דתית זו כרוך גם באימוץ עמדות פוליטיות של הימין: יוסי מזלזל בדתיות של אבא שלו בגלל עמדותיו השמאלניות, וחבריו של יוסי לא מבינים כיצד אריה יכול להיות גם מפא"יניק וגם דתי. השאלה מהי בדיוק הזהות הדתית נמצאת אפוא במשא ומתן מתמיד במחזה, והיא מעוצבת כנתונה במארג לחצים וציפיות מבפנים ומבחוץ. כך, קידוש מאפשר לקהל לתת דעתו גם על כל אותן אפשרויות של חיים דתיים שנדחו על ידי בני המשפחה ועל ידי החברה הדתית, לעתים באלימות, ושיכלו לשמש חלופה לאופן שבו "דתיות" עוצבה בסופו של דבר לאחר 1967.

(ראו ערך: שמואל הספרי)          

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הספרי, שמואל, קידוש (תל אביב: אור-עם, 1990).

ליפשיץ, יאיר, "הפואטיקה, הפוליטיקה והפרפורמנס של ההלכה בטרילוגיה של הספרי ('קידוש', 'חמץ', 'שבעה')", בתוך: זהבה כספי וגד קינר (עורכים), צפייה חוזרת: עיון מחודש במחזאות מקורית (באר שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2013), עמ' 342-321.

נתנאל, נורית, "החברה הישראלית – קרעים שאינם מצטרפים לשלם: עיון בטרילוגיה של שמואל הספרי", במה 170 (תשס"ד), עמ' 41­-59.

קינר, גד, "שקיעת החברה הישראלית כמיסה שחורה בתיאטרון של שמואל הספרי", מותר 16­­-17 (תש"ע), עמ' 61­­-68.

Urian, Dan, "Kulturkampf in the Israeli Theatre: The Issue of Religion", in: Glenda Abramson and Hilary Kilpatrick (eds.), Religious Perspectives in Modern Muslim and Jewish Literatures (London and New York: Routledge, 2006), pp. 149-162.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>