מחקר
23.09.2020
שישה ימים ועוד ארבעים שנה
- תולדות האמנות
- תולדות האמנות
רונה סלע, שישה ימים ועוד ארבעים שנה, מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, 2007 (עברית)
הספר שישה ימים ועוד ארבעים שנה, שנלווה לתערוכה במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, בוחן כיצד מלחמת ששת הימים הפכה לאחת מהמלחמות המעצבות בתולדות מדינת ישראל, עם כיבוש שטחי הגדה המערבית, הגולן, חצי האי סיני וחבל עזה שהשלכותיהם ניכרות עד היום במובנים רבים. לצד ההשלכות ההרסניות של הכיבוש, הפיזיות והמוסריות, מלחמת ששת הימים סימנה את שיאו של תהליך המיליטריזציה שעברה החברה הישראלית וביטאה את המקום המרכזי של הצבא גם בחברה האזרחית. הניצחון המהיר והסוחף במלחמה והתפיסה של "מעטים מול רבים" שהתחזקה בעקבותיה העצימו את הדימוי של הצבא החזק והכל יכול, שכבר היה מושרש בחברה הישראלית, והולידו דימויים חדשים שרבים מהם נשענו על התנ"ך - "מנשרים קלו מאריות גברו", "כדוד מול גוליית" ועוד. פעולות צבאיות שהתרחשו שנים אחרי המלחמה ושנכרכה בהם תעוזה וגבורה – כמו שחרור החטופים באנטבה והפצצת הכור העיראקי - תרמו להעצמתו של דימוי זה. התערוכה והספר בוחנים את המיתוסים, האיקונות והדימויים המעצבים, שנבנו במלחמה ותרמו להבניית הנרטיב הלאומי, ושנוכחותם בשיח הציבורי בישראל עדיין ניכרת במידה רבה.
הספר מדגים כיצד השדה החזותי הוכפף לטובת האידיאולוגיה הלאומית הציונית והכשרת הכיבוש בידי האליטות בעלות ההשפעה וכיצד הוא סייע ביצירת חברה ישראלית מגויסת והומוגנית. עד שנות ה-70 למאה ה-20 היו בישראל סוכנים מתווכים רבים שסייעו בהבניית הלאומיות על-פי תכנים נשלטים ומוכתבים. הם עזרו ביצירת השקפות עולם, הנחות יסוד, תחושות והרגלי חשיבה, הן ברמת חיי היומיום והן ברמת הטקסים, הסמלים, הנורמות והשפה של הנרטיב הציוני. הצילום היה אחד מהסוכנים המרכזיים שבנו את הנרטיב של הסיפור הציוני באמצעות "המצאת" העבר הלאומי ושיבוצו בהווה תוך בנייה של מסורות תרבותיות. הצילום נוצר בחסותם של מנגנוני פיקוח(עורכי עיתונים ואלבומים, לשכת העיתונות הממשלתית, קצין חינוך ראשי בצה"ל, מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה וכדומה), יצר ונירמל יחסי כוח, תמך בסדר החברתי ובדיכוי העם הפלסטיני תוך שרות אינטרסים ממסדיים. ככלל, אפשר לומר שהצילום משקף ומבטא את התהליכים השונים שעוברים על החברה הישראלית ואת המגמות, ההשקפות והזרמים המרכזיים בה ואת האופן בו שווק לציבור הישראלי משטר האפרטהייד. עם זאת, חשוב להדגיש כי לצילום היה תפקיד מכריע בעיצובן ובהחדרתן של השקפות העולם ההגמוניות לתודעה הקולקטיבית ובכללן הכשרת ונרמול הכיבוש.
לפרטים: http://www.ronasela.com/he/details.asp?listid=18
ניתן לפנות למחברת לקבלת קבצי פידיאף של הספר: ronasela@gmail.com
(Rona Sela, Six Days plus Forty Years, Petach Tikva Museum of Art, 2007 (Hebrew
The book Six Days plus Forty Years, accompanied an exhibition at the Petha Tikva Museum of Art, charts the way the occupation of the Golan Heights, the Sinai Peninsula, the Gaza Strip and the West Bank in 1967 war were constructed in the Israeli consciousness. Following the occupation, the Israeli state went from economic depression and a perception of threatened security to heights of excitement and joy. The quick victory of the war on all fronts, the “unification” of Jerusalem (according to the Israeli terminology), conquering of the territories and a “return” to the holy places of the Jewish people awakened feelings of strength and pride, which swept up many of the Israeli public, while ignoring the human rights violation, the heavy immoral aspects of the occupation and repressive control over Palestinians life. A year after the war, the 20th Jubilee of the State was celebrated marked by the euphoria of the sweeping victory while highlighting the power of the IDF. In the same year on Independence Day, the IDF held its military parade in Jerusalem, the first parade to take place in the “unified” city, and which was also the victory parade of the war. The magnificent parade, which inaugurated Israeli broadcast television and flauntingly displayed the military might of the State at the end of the first two decades of its establishment, symbolized above all the status of the army in Israeli society. The book examines the place of the war and the military in Israel’s civil and cultural arena, in photography and other medias, the domination of militarism over Israeli existence and its influence in forming public opinion and the worldview of the Israeli public, mainly with regards to the occupation and Apartheid of the Palestinian population.
For more details look at: http://www.ronasela.com/en/details.asp?listid=3
For PDF files of the book's chapters, please contact the author at: ronasela@gmail.com
מחקר
22.09.2020
צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים
- תולדות האמנות
- תולדות האמנות
רונה סלע, צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוזיאון הרצליה לאמנות, 2000 (עברית)
הספר הראשון שאפיין ומיפה קווים מרכזיים בפעילות הצילומית היהודית (המוסדית והעצמאית) והפלסטינית בארץ-ישראל/פלסטין בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. בשנים אלו התבססה והתפתחה העשייה היהודית בשדה זה, בשל ההגירה הגדולה מגרמניה מחד, ובשל ההסלמה בסכסוך היהודי-פלסטיני מאידך. באותן שנים החל הממסד היהודי להבין את הפוטנציאל הגלום במדיום הצילום, ולנוכח הצורך הלאומי הגובר בחומר תדמיתי, החל לעשות בו שימוש נרחב לשם שיווק המטרות הלאומיות. כחלק מכך, ובהשפעת הצילום הקולוניאלי המערבי של המאה ה-19 בארץ הקודש, הם מיסדו שפת צילום קולוניאלית. לצילום נודע, למשל, תפקיד מרכזי בבניית דימוי "היהודי החדש" בארץ החדשה ובאופן בו יוצגה האוכלוסייה הפלסטינית. לממסד היהודי היה תפקיד משמעותי בכינון סמלים שילוו את האתוס הציוני עוד שנים רבות לאחר מכן ושישפיעו על הייצוג של הדימוי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאורך הדורות הבאים. הספר הוא גם הראשון העוסק בתולדות הצילום הפלסטיני מסוף המאה ה-19 ועד אמצע שנות העשרים וכן חושף לראשונה אוצרות תרבות צילומיים וארכיונים פלסטיניים שנלקחו שלל או נבזזו בידי כוחות מאורגנים יהודיים/ישראליים או בידי יחידים כחלק מהמנגנון הקולוניאלי הציוני הקדם מדינתי והמדינתי.
לפרטים: http://www.ronasela.com/he/details.asp?listid=39
ניתן לפנות למחברת לקבלת קבצי פידיאף של הספר: ronasela@gmail.com
Rona Sela, Photography in Palestine in 1930s&1940s, Hakibutz Hameuchad Publishing House and Herzliya Museum, 2000 (Hebrew)
The first book that characterizes and charts the major lines in Jewish (institutional and independent) and Palestinian photographic activity in Palestine during the 1930s and 1940s. During these years Jewish practice in this field took root and developed due to the large wave of immigration from Germany (which arrived in the country in the wake of the Nazi party's rise to power) on one hand, and the escalation of the Jewish - Palestinian conflict on the other. During those years the Jewish establishment began to realize the potential embodied in the medium of photography, and in view of the growing national need for image-building material, started employing it extensively to promote the national goals. One aspect was, the establishment of a colonial language (that was influenced from the Western colonial photography in the Holy-Land in the 19th century), that served the Zionist enterprise. Jewish Photography had a key role in constructing, for example, the image of the “New Jew” in the new land, or how the Palestinians were presented. The Jewish establishment incorporated symbols that would accompany the Zionist ethos for many years to come and which would affect the representation of the Israeli-Palestinian conflict for many years. The book is also the first that deals extensively with the history of Palestinian photograph from late 19th century to mid- 20th century. It exposes, for the first time, cultural and photographic Palestinian treasures and archives that were looted or seized by organized Jewish/Israeli forces or by individuals - soldiers and civilians, as part of the pre-state and state colonial mechanism.
The essay (in English) about Palestinian photography: https://cdn-cms.f-static.com/uploads/2433480/normal_5d4dc16a64591.pdf
For PDF files of the book's chapters, please contact the author at: ronasela@gmail.com
מחקר
22.09.2020
תסיסה - פווארן - דיור, שפה, היסטוריה - דור חדש בערים היהודיות-ערביות
- תולדות האמנות
- תולדות האמנות
רונה סלע, תסיסה - פווארן - דיור, שפה, היסטוריה - דור חדש בערים היהודיות-ערביות, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, 2013 (עברית, ערבית)
התערוכה, הספר והאירועים הנלווים תסיסה - פווארן – דיור, שפה, היסטוריה – דור חדש בערים היהודיות-ערביות מתמקדים, לראשונה, בקול הפלסטיני של הערים הדו-לאומיות בישראל ובתושביהן אזרחי מדינת ישראל. הפרויקט נותן ביטוי, לראשונה, לעשייה התוססת והמשמעותית מאז אירועי 2000, המחויבת והמעורבת בחיי הקהילה – של אמנים פלַסטיים, קולנוענים, מוזיקאים; של ארגוני החברה האזרחית – עמותות, תנועות, ארגונים, אקטיביסטים; ושל התארגנויות פורמאליות או רדיקליות. החברה האזרחית המתפתחת והשוקקת חיים המצמיחה מתוכה מיזמים תרבותיים מבקשת להחליף את שומרי הסף הישנים, מאתגרת את ההווה ומבקשת להשפיע על העתיד. היא מתעצמת על רקע ההדרה הממסדית, הסגרגציה, והמחיקה מהמרחב. במקביל, היא חותרת לצמצום פערים, מנכיחה את ההיסטוריה הפלסטינית של תושבי הערים ואת השפה הערבית, נאבקת בנושאי דיור, תכנון, חינוך, תקציבים וה"זכות לעיר", ופועלת להחלת הדמוקרטיה על כלל התושבים של המדינה. עשייה משמעותית זו והתגברות האקטיביזם קיימים במקביל לפועלם של תנועות, פעילים ויוצרים ישראליים (יהודים) ופלסטיניים אזרחי ישראל המשתפים פעולה, או לעתים רק ישראלים, המבקשים אף הם להנכיח את הקול הפלסטיני, ופועלים למסֵד חברה שוויונית ודמוקרטית.
לפרטים נוספים: http://www.ronasela.com/he/details.asp?listid=65
ניתן לפנות למחברת לקבלת קבצי פידיאף של הספר: ronasela@gmail.com
Rona Sela, Fawaran - Effervescence (Unrest) - Housing, Language, History - A New Generation in Jewish-Arab Cities, Nahum Gutman Museum, 2013 (Hebrew, Arabic)
The book Fawarab - Effervescence (Unrest) - Housing, Language, History - A New Generation in Jewish-Arab Cities, accompanied by exhibition at Nahum Gutman Museum and events, focuses on the Palestinian voice of Israel's bi-national cities and their inhabitants, citizens of the State of Israel.* The project gives expression, for the first time, to the significant and dynamic activity in the cities since the uprising of 2000, of committed artists, filmmakers and musicians; civil society organizations - associations, movements, groups, and activists; and to formal or radical organizing. The developing civil society, vibrant and teeming with new cultural initiatives, is striving to replace the old guard, to challenge the present and to influence the future. As Israeli institutional exclusion, segregation and erasure from public space intensifies, so too does the struggle for change. Artists and activists are fighting to reduce the disparity; are struggling over housing, planning, education, budgets, the "right to the city," and to apply democracy to all residents of the state; and are exposing the Palestinian history of the cities' inhabitants and the Arabic language. These significant actions and increasing activism take place in parallel with the work of Israeli (Jews) and Palestinian citizens of Israel - activists, artists and groups from Israel working in collaboration, or occasionally only Israelis wishing to present the Palestinian voice and working to establish an egalitarian and democratic society.
For more details look at: http://www.ronasela.com/en/details.asp?listid=63
For PDF files of the book's chapters (Hebrew-Arabic), please contact the author at: ronasela@gmail.com
رونة سيلع, فوران- مسكن ولغة وتاريخ، جيل جديد في المدن اليهودية-العربية, 2013
تمحور كتاب فوران- مسكن ولغة وتاريخ، جيل جديد في المدن اليهودية-العربية، ولأول مرة، في الصوت الفلسطينيّ لسكان المدن ثنائية القومية في إسرائيل، وبسكانها مواطني دولة إسرائيل. وهو يجسّد النشاطات الصّاخبة والهامّة في هذه المدن منذ أحداث العام 2000، والإلتزام والضلوع في حياة المجتمع لدى الفنانين التشكيليين والسينمائيين والموسيقيين ولدى منظمات المجتمع المدني: الجمعيات والحركات والتنظيمات والفاعلين، والتنظيمات الرّسمية أو الراديكالية. ويسعى المجتمع المدنيّ المتنامي والمُفعم بالحياة الذي يُنمّي مبادرات ثقافية من داخله، إلى استبدال "الحُراس" القدامى، كما يشكّل تحديًا أمام الرّاهن ويعمل من أجل التأثير على المستقبل. ويتعاظم هذا خصيصًا على خلفية الإقصاء المؤسّساتي والفصل، وهي جوانب تُطرح للنقاش الحادّ والثاقب في الجزء الأول من الكتاب. وبموازاة ذلك، يسعى المجتمع المدني إلى تقليص الفوارق وإلى استحضار التاريخ الفلسطينيّ واللغة العربية ويعمل على إحلال الديمقراطية على مجمل سكان الدولة- وهو ما يطرحه القسم الثاني من الكتاب. وتجري هذه النشاطات الهامّة بموازاة النشاطات التي تبدر عن الحركات والناشطين والمبدعين الإسرائيليين (اليهود) والفلسطينيين في إسرائيل، الذين يتعاونون فيما بينهم، أو أنها تبدر أحيانًا عن إسرائيليين فقط يسعون هم أيضًا لاستحضار الصوت الفلسطينيّ ويعملون من أجل تأسيس مجتمع تكافؤيّ وديمقراطيّ.
For more details look at: http://www.ronasela.com/he/details.asp?listid=65
For PDF files of the book's chapters (Hebrew-Arabic), please contact the author at: ronasela@gmail.com
מחקר
21.09.2020
לעיון הציבור- תצלומי פלסטינים בארכיונים הצבאיים בישראל (גרסה ערבית) - لمعاينة
- תולדות האמנות
- תולדות האמנות
رونة سيلع ,لمعاينة الجمهور, حكاية صور فلسطينية "معتقلة" في الأرشيفات العسكرية الإسرائيلية, رام الله: صدار, 2018
صدر حديثاً عن المركز الفلسطيني للدراسات الإسرائيلية "مدار" كتاب تحت عنوان: "لمعاينة الجمهور: الفلسطينيّون في الأرشيفات العسكريّة الإسرائيليّة" لرونة سيلع، ترجمه علاء حليحل، يقع في 530 صفحة، يصف رحلة بحث شاقة تلاحق مصائر الصور الفلسطينية المعتقلة في الأرشيفات الإسرائيلية، سواء أكانت مسروقة من بيوت الفلسطينيين ومن جيوب شهدائهم، أم تلك التي التقطت من داخل القرى ومن سمائها لأهداف عسكرية.
"لمعاينة الجمهور" كتاب يرصد الطرق التي اتبعتها الأجهزة العسكريّة في إسرائيل، وقبلها، لجمع وحفظ المعارف والمعلومات البصريّة، والأخرى المتعلقة بالفلسطينيّين، على مدار القرن العشرين المنصرم، وكيفية سيطرة الأرشيفات العسكريّة على هذه المعارف وإدارتها إدارة كولونياليّة، بكل ما تحمله الكلمة من معنى، وعلى نحو يشبه تمام ما مارسته قوى الاستعمار الحديث، بل بطرق أكثر تركيباً.
ويبين الكتاب كيف ترتبط غالبيّة المعلومات والمعرفة بخصوص الفلسطينيّين في الأرشيفات العسكريّة بتدابيرَ متنوّعة من النشاطات الاستخباراتيّة لغايات عسكريّة، وما واكبها من سلب قامت به جهات عسكريّة رسميّة من أرشيفات ومجموعات تتبع لمؤسّسات وبيوت خاصّة، وجنود وشهداء وأسرى، وحتى نسخ المعلومات سرّاً وجمع المعلومات المتعلّقة بالفلسطينيّين وبلداتهم لغايات السيطرة والاحتلال.
وقد جُمعت هذه الموادّ وفق الكتاب برُمّتها من مصادر ومبدعين فلسطينيّين، أو أنّ قواتٍ يهوديّة/ إسرائيليّة أنشأتها، وهي مواد ذات أهميّة للفلسطينيّين، وتخضع لأجهزة ومنظومات كولونياليّة قمعيّة تقوم بإدارتها والسيطرة عليها. وتشمل هذه المنظومات الرقابة وتقييد الكشف والمعاينة، والشطب وإخفاء المعلومات والسيطرة على هُويّة المخوّلين بمعاينة هذه المواد، ودمغ الملكية على موادّ محتلة وإخضاعها لقوانين الدولة المحتلّة ولمعايير ونُظُم الأرشيفات الاحتلاليّة، والتفسير والتصنيف المغرّضَيْن.
מחקר
21.09.2020
לעיון הציבור- תצלומי פלסטינים בארכיונים הצבאיים בישראל (גרסה עברית)
- תולדות האמנות
- תולדות האמנות
רונה סלע, לעיון הציבור- תצלומי פלסטינים בארכיונים הצבאיים בישראל, מנשר לאמנות והלנה, 2009 (2 כרכים)
גירסה מעודכנת פורסמה בערבית בהוצאת מדאר רמאללה, 2018 (מצב).
הספר הנלווה לתערוכה לעיון הציבור- תצלומי פלסטינים בארכיונים הצבאיים בישראל מסכמים שלוש שנים של מחקר בארכיוני הצילום הצבאיים בישראל ודנים באיסוף מודיעיני על אודות הפלסטינים, הכולל ריגול, מעקב ולקיחת שלל. הם גם עוסקים בביזה של אוצרות תרבות, ארכיונים וחומרים פלסטיניים בידי יחידים, בהקשרים שונים של צילום והפרת זכויות אדם ובניהול קולוניאלי מוסדי דכאני של ארכיונים בישראל. התערוכה והספר עוסקים בשני נושאים מרכזיים הכרוכים זה בזה: האחד, דרכי האיסוף ולקיחת השלל, השליטה והחשיפה (או הצנזורה) של הידע הצילומי על אודות הפלסטינים על ידי המערכות הצבאיות והביטחונית בישראל לאורך המאה ה-20; השני, ההיסטוריוגרפיה החזותית הפלסטינית החסרה.
מרבית המידע בארכיונים הצבאיים והביטחוניים על הפלסטינים קשור לפעילויות מגוונות של איסוף מודיעיני למטרות צבאיות ומבצעיות, שרובן מושתתות על הפעלה כפולה של יחסי כוח: החל בדרכי האיסוף של מידע ביחידות, בגופים ובארכיונים הצבאיים (שלל, למשל ארכיון אש"ף [או בשמו המלא ארכיון המרכז למחקרים פלסטיניים] שנלקח על-ידי חיילי צה"ל בביירות ב-1982, או ארכיון האוריינט האוס שנלקח על-ידי משטרת ישראל ב-2001 ומבטא אותה אסטרטגיה; ביזה; העתקה חשאית של חומר מארכיונים אחרים; איסוף מודיעיני באמצעים מגוונים כמו תיקי הכפרים), ועד דרכי ההתנהלות של הארכיונים והגבלת החשיפה של חומרים מסוימים לציבור (צנזורה והגבלת עיון). הספר מתחיל בסקירה של דרכי האיסוף המודיעיני על אודות הפלסטינים עד שנות ה-50 של המאה העשרים - לגבי ההתנגדות הפלסטינית, גבי כפרים פלסטיניים ושכונות פלסטיניות בערים דו-לאומיות ("מעורבות") ובסביבתן ("תיקי הכפרים") ואנשים .לאחר מכן עוקב הספר אחר האופן שבו נלקחו שלל ונבזזו ארכיוני צילום, אוספי צילום ותצלומים פלסטיניים ועל הפלסטינים בארכיונים הצבאיים ואחר פעילות הגופים שבנו את הידע על אודות הפלסטינים. הם מתעדים, לפיכך, את האופן שבו הגופים והארכיונים הצבאיים, ובכללם ארכיוני הצילום הצבאיים הכפופים להם לוקחים, מקבלים, ושולטים בידע, בזיכרון, בתרבות ובכתיבת ההיסטוריה והמורשת הפלסטינית ובאופן הפצתם במרחב הציבורי. הספר עוקב אחר מנגנוני השליטה של הארכיונים שנכפו על התצלומים מרגע לקיחתם, את החוקים והתקנות המסדירים את פעילות הארכיונים ביחס אליהם ואת המנגנונים השונים הקשורים בהגבלת העיון בהם (מי מבצע את סינון החומר עבור החוקר, בפני איזה חוקרים נפתח חומר מוגבל, למי מתאפשרת נגישות לחומרים שנפתחו ולאיזה מידע, באיזה נסיבות החומר צונזר ו/או נפתח, כיצד פותח הארכיון חומרים, הטרמינולוגיה בה משתמש הארכיון וכדומה). חשוב לציין כי רק חלק מועט ממידע זה פתוח לציבור או שיש נגישות אליו, ולכן מה שפורסם בפרויקט זה משקף רק חלק מהמנגנוני הכח שהחוקר נתקל בהם. במהלך המחקר אושרו לעיון ופרסום תצלומים של פלסטינים ועל אודות הפלסטינים בעיקר עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 אף שקיימים בארכיונים תצלומים ואוספים מאוחרים יותר. הספר מתמקד בחומרים חזותיים, אך מנגנוני הצנזורה והשליטה בידע האמורים חלים גם על מסמכים היסטוריים, תעודות וכלל החומרים המוחזקים על-ידי הארכיונים הצבאיים והציבוריים בישראל (הן חומרים שיוצרו על-ידי פלסטינים והן חומרים שיוצרו על-ידי כוחות יהודיים/ישראליים).
Rona Sela, Made Public - Palestinian Photographs in Military Archives in Israel, Minshar Art Gallery and Helena, 2009 (Hebrew, two volumes)
Madar Center Ramallha, 2018 (Arabic)
The book Made Public – that was accompanied by an exhibition- summarizes three years of research in military photography archives in Israel and focus on two key subjects each involving the other: the manner in which military systems loot/seize collect, control and release (or censor) photographic information about the Palestinians- in the past and over the years - and the missing chapters of Palestinian visual historiography.
The military photographic information is based on a multiplicity of power relations, from the way in which information was collected by force by army units, organizations or other archives (plunder and looting, for example the Palestine Research Center that was taken as booty in Beirut by Israeli soldiers in 1982, or the Orient House Archive in Jerusalem plundered in 2001 by the Israeli Police and reflects the same strategy; secret and forbidden duplicating of material from various archives; and intelligence gathering and surveillance by various means such as the "Village Filles") to the way the archives are managed (censorship and restricted viewing and use) and how certain materials are not revealed to the public. Made Public also discusses the IDF archive policy, which controls the information released to researchers, decides which research is to be conducted and the data it’s based on, and obstructs and prevents access to specific material. Since my research deals with the representation of Palestinians in Israeli military archives, it raises additional issues, such as the way archives control the release of information about the Palestinians, information that has importance in forming, establishing and building national identity and collective memory. The IDF archive, thus, not only controls the distribution of information, the writing of Israeli history, legacy and culture, but also controls research on Palestinian history and how this impact the building of a Palestinian national identity based on national memory.
For further information in English: http://www.ronasela.com/en/details.asp?listid=45
מחקר
08.01.2019
תיאטרון לי-לה-לו
- אמנות התיאטרון
- אמנות התיאטרון
תיאטרון לי-לה-לו
נעמה רמות
בנובמבר 1944 פתח האימפרסריו משה ולין את תיאטרונו החדש, לי-לה-לו, בתוכנית הספר מתל אביב.
מודעה לקראת ההצגות בירושלים ובחיפה. דבר, 23 בנובמבר, 1944
ולין (1979-1906), בנו של רב מליטא, חלם במשך שנים רבות להקים תיאטרון סאטירי איכותי לאמנות הזעירה. הוא החל את דרכו כשחקן בתיאטרון הארץ ישראלי (התא"י) ובתיאטרון הקומקום והפך לאמרגן. בזיכרונותיו סיפר כי הדרך להגשמת חזונו הייתה ארוכה ורצופת מכשולים, ובהם הצורך בגיוס כספים, החסר במחברים ובפזמונאים, שיכלו ליצור רפרטואר חדש ואקטואלי, הקושי בהרכבת צוות אמני קברט מהשורה הראשונה והחיפוש אחר אולם אינטימי, המתאים לתיאטרון מסוג זה, בתל אביב.
לי-לה-לו, שכונה בעיתונות גם "בימה זעירה" ו"תיאטרון סאטירי", היה סוג של קברט שפעל במתכונת רביו – הצגה ובה קטעים מסוגים שונים: מערכונים, פזמונים קומיים, שירים, ריקודים, קטעי קריאה ופרקים מוזיקליים, כגון קטעי פסנתר ואופרה. מגוון אמנויות קטנות אלה, שאפיינו את בימת הקברט האירופית, נשזרו יחד בחוט עלילה רופף או סביב נושא משותף. בין הקטעים הופיע מנחה (קונפרנסייה), שקישר ביניהם והתבדח עם הקהל.
התוכנייה לתוכנית מספר 12, ארצנו הקטנטונת. הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים
התוכנית תשבץ (1950), לדוגמה, עמדה בסימן חיפושים: קצין בצבא מחפש בחורה מהפלמ"ח שהצילה את חייו וילד עזוב מחפש את אחיו מהגולה. בתוכנית המגבית המיוחדת (1951) תייר אמריקאי שבא לארץ מבקר בנמל, בירושלים ובקיבוצים ופוגש את תושבי ישראל, את נופיה ואת מוסדותיה. המתכונת הגמישה של הרביו אפשרה יציקת תכנים אקטואליים וסאטירה פוליטית וחברתית מהזירה המקומית והבינלאומית - שלטון המנדט הבריטי, הספר הלבן, מפלגות ואישי ציבור, עלייה, התיישבות והעפלה, חיי הקיבוץ, בעיות הדיור, אהבה, התייחסות לענייני השעה בתרבות ובכלכלה ועוד.
את השם "לי-לה-לו" הציע המשורר והמחזאי נתן אלתרמן, בהשראת שמו של תיאטרון הרביו הפולני קווי-פרו-קוו ("החלפתי אחד בשני"), שהיה המודל להקמתו, ובהשראתה של זמרת יפה וכישרונית שהכיר ולין וכונתה "לולה". התיאטרון נוסד בתקופה של פריחת האמנות הזעירה של הקברט והסאטירה ביישוב. בשנים 1948-1927 פעלו בארץ תיאטראות רבים מסוג זה, בהם הקומקום, שייסד אביגדור המאירי בהשפעת הקברט הספרותי ההונגרי, תיבת נח, תיאטרון אינטימי, ופפיליון - קברטים ספרותיים שהקימו יוצרי קברט מקצועיים שהצליחו להימלט מהאנטישמיות הגואה באירופה והציגו בעיקר תכנים אמנותיים ואינטלקטואליים. התיאטרון הסאטירי המרכזי היה המטאטא (1954-1928), שפעל תקופה ארוכה יחסית לתיאטראות מסוג זה, במתכונת של קברט ספרותי ובעיקר כתיאטרון רביו.
בתי הקפה על שפת הים של תל אביב, כגון קפה סמדר ובית הקפה במלון סן רמו, הציגו מופעי אמנות זעירה וגם מופעי וארייטי, שהיו סוג של בידור מסחרי, עברי ולועזי, לקהל הרחב של הבורגנות העירונית ולקהל הזר - החיילים הרבים של צבאות הברית שהוצבו בארץ. ייעודם של תיאטרוני הקברט והסאטירה היה כפול: בידור וביקורת. הומור, שעשוע ורגעים של שכחה והפוגה מקשיי היום-יום, לצד ניסיון לעורר מחשבה, דיון ובחינה מחודשת של נושאים מרכזיים בחיי היישוב, בתקופת המנדט והמדינה שבדרך.
חשיבותו של לי-לה-לו בכך שהיה במה ליצירה עברית מקורית ואקטואלית: הרפרטואר החדש, שנכתב במיוחד עבור הצגותיו, שיקף את החיים בארץ ובוצע בעברית קולחת, בשפה שמיזגה את לשון הספר עם לשון הדיבור. זאת, בתקופה שבה סבלו התיאטרונים העבריים הממסדיים, כגון אהל והבימה, ממחסור ברפרטואר מקורי ארצישראלי. הצורך להרבות ביצירה מקורית, אקטואלית, ולהמעיט ככל שאפשר בהצגת קטעי קברט וסאטירה אירופיים מתורגמים אפיין את הבימה הזעירה ביישוב, מעצם טיבה כבימה סאטירית, ושימש קנה מידה להערכתה בקרב הקהל והביקורת.
מערכון על הצנע בלי-לה-לו, 1949. לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 3.0
עד קום המדינה הציג לי-לה-לו 14 תוכניות, כל תוכנית הוצגה בין שלושה לארבעה חודשים. אלתרמן, שכתב לרוב התיאטראות הסאטיריים בארץ, ובראש ובראשונה למטאטא, חיבר שירים כמעט לכל התוכניות שהעלה לי-לה-לו, ובהם פזמונים קומיים, שירי אהבה ורומנסות. הודות ללחן של המלחין משה וילנסקי ולשירתה של הזמרת שושנה דמארי הפכו רבים מהשירים האלה לאבני דרך בזמר העברי. אחד מהם היה השיר הידוע "כלניות", והיו גם שירים בסגנון תימני, כגון "גמליאל", "בכרמי תימן" ו"מרים בת ניסים". עוד שירים שחיבר אלתרמן והלחין וילנסקי ללי-לה-לו היו הפזמונים הסאטיריים "אני רוצה רק להציץ", "כבר מאוחר מדי" ו"בכל זאת יש בה משהו", שמתחיל ברכילות על אישה יפה המעוררת את קנאת כולם, נמשך במבט פילוסופי על האהבה ובהשוואה בין ירושלים, העיר הרצינית וההיסטורית, לעיר תל אביב, הקלילה והצעירה, ומסתיים בהקמת מדינה עברית.
בלי-לה-לו בוצעו גם השירים "מי לימון ואדון צלחת" (במקור "סטלה וגבריליקו"), "טנגו כפר סבא" ושיר נוסף בסגנון הטנגו, שהיה פופולרי אז ביישוב, "ארצנו הקטנטונת" (מילים: שמואל פישר, לחן: הנרי גולד-זהבי). בין השירים שבוצעו לראשונה על בימת התיאטרון היו "לילה בגלבוע" (מילים: אברהם שלונסקי, לחן: נחום נרדי), "לילה לילה" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: מרדכי זעירא) ו"הביתה" (מילים: אהרון אשמן, לחן: ידידיה אדמון).כך, לצד אלתרמן ווילנסקי, העסיק ולין את הכוחות היצירתיים הגדולים ביישוב, בהם הסופרים והמשוררים יעקב אורלנד, אברהם שלונסקי, חיים חפר, אביגדור המאירי ורפאל קלצ'קין והמלחינים נחום נרדי, שמואל פרשקו ומרדכי זעירא.
צוות המבצעים בתיאטרון היה גדול יחסית לתיאטרונים אחרים מסוג זה ביישוב וכלל גם אמני קברט מקצועיים, בעיקר ממזרח אירופה, שנמלטו מזוועות המלחמה והצליחו להגיע לארץ. נמנו עמם אירנה רוזינסקה, שחקנית וזמרת ורקדנית קברט מפולין, שהשתתפה בכל הצגות התיאטרון בשנים 1947-1944; והלנה קיטייביץ, "לולה", שהופיעה בתיאטרונים, בהצגות רביו ובקברטים בוורשה ובבוקרשט. כוכבת התיאטרון הייתה ללא ספק הפאם פאטאל הנחשקת ג'ני לוביץ (1965-1912), זמרת קברט בנוסח מרלן דיטריך.
על בימת לי-לה-לו עשו את צעדיהן הראשונים הזמרות שושנה דמארי וחנה אהרוני, שייצגו את אידיאל היופי המקומי, התימני, וכן השחקנית ג'טה לוקה, והופיעו הזמרים-שחקנים-בדרנים המרכזיים בייישוב: מיכאל גור, יוסף גולנד, מתתיהו רוזין ואלכסנדר יהלומי. את הצוות השלימה להקת המחול של הכוריאוגרפית מיה ארבטובה, מחלוצות המחול הקלאסי בישראל.
ראיון בלי-לה-לו, תיאטרון לי-לה-לו, 1945. הגלגל, 20 בספטמבר, 1945
תיאטרון לי-לה-לו שילב סאטירה חברתית-פוליטית אקטואלית עם בידור קליל ומסוגנן. במיטב מסורת הרביו, ההצגות התאפיינו בתפאורות מגוונות ככל שניתן ובתלבושות מפוארות בסגנון אירופי, שכללו גם חליפות ושמלות ערב מסוגננות. בתחילה לוו ההצגות בפסנתר ובהמשך גם בהרכב קטן של כלי קשת בהדרכת מנצח.
במשך עשר שנות פעילותו העלה לי-לה-לו כנראה בין 26 לשלושים תוכניות, כל אחת מהן הוצגה בין שלושה לארבעה חודשים. עד קום המדינה זכו התוכניות להצלחה רבה: פזמוני התיאטרון הפכו ללהיטים, הבדיחות הטריות שהושמעו בו עברו מפה לאוזן, היו כמה הצגות בכל ערב, ומבקרי התיאטרון שיבחו את התכנים ואת הביצוע. אולם הבית של התיאטרון היה אולם יאשה חפץ בתל אביב, אך הוא יצא לסיבובי הופעות ברחבי הארץ, בחיפה, בירושלים, בחדרה, בפתח תקווה ועוד. בנובמבר 1946, שנתיים לאחר הקמת התיאטרון ו-1,400 הצגות מאז הבכורה, הופיעה הלהקה גם ביישובים חדשים, לעתים בשדות או על במה ארעית. הקהל ישב על אבנים ועל ספסלים, וברקע נשמעו יללת התנים ונביחות הכלבים. ב-1948 הצטרף לי-לה-לו למאמץ המלחמתי: ולין וחלק מהשחקנים הופיעו כצוות בידור נודד בין נקודות המגן בארץ. בהמשך נסגר התיאטרון עד לתום מלחמת העצמאות.
ב-1951 השכיר ולין את זכויות הפעלת התיאטרון לבמאי והמפיק ג'ורג ואל (1961-1915), שעלה לארץ מרומניה. בהנהלתו של ואל שינה לי-לה-לו את אופיו והפך מבימה זעירה איכותית לרביו יוקרתי. הרפרטואר המקורי והאקטואלי הוחלף בעיקר ברפרטואר מתורגם ומעובד, עם תפאורה נוצצת, תלבושות ראוותניות וצוות מבצעים גדול. האמנים היו ברובם עולים חדשים, ומהצוות המקורי נותרו מעטים. אלתרמן, וילנסקי ורבים מהיוצרים שהוזכרו עזבו. מבקרי העיתונות הגיבו בחריפות על השינוי שחל באופי התיאטרון, וּואל ניסה להגיב בהתאם ולכלול בתוכניות גם חומר מקורי ואקטואלי, אך נראה שהניסיון לא צלח.
ולין חזר לנהל את התיאטרון ב-1953 וניסה להחזירו לדפוס פעילותו המקורי בשתי תוכניות: זהירות הדרך בתיקון והילולילה. הרפרטואר התבסס שוב על התבוננות סאטירית בנושאים מחיי הארץ וכלל גם מופע תיאטרון בובות, שהציג את שרי הממשלה. מאנשי הצוות המקורי שבו אל לי-לה-לו אלתרמן, אורלנד, וילנסקי וחנה אהרוני, ולצדם הופיעו אמנים חדשים. מאפייני התיאטרון נותרו ראוותניים: מספר המבצעים והיוצרים היה גדול, כאשר לתוכנית הראשונה כתבו שבעה מלחינים, ובשנייה השתתפו 45 אנשים, בהם תזמורת ולהקת בלט תימנית; אך נראה שההצגות לא עמדו בדרישות הביקורת, ולכן, ואולי גם בגלל סכסוך פנימי בהנהלה, ב-1954, השנה שבה נסגר המטאטא, סגר אף לי-לה-לו את דלתותיו. חוץ מהמטאטא היה לי-לה-לו התיאטרון היחיד בארץ שהצליח לפעול זמן ארוך במתכונת הרביו.
17 שנה לאחר מכן, ב-1971, ניסה ולין להקים את התיאטרון מחדש, כבימה ליצירה מקורית. הוא ניסה לגייס כספים, לקבץ יחד את צוות היוצרים והשחקנים הוותיק ולהבטיח את האקטואליות של התיאטרון בשילוב אמנים צעירים וקטעים חדשים, לצד קטעים מתוכניותיו המצליחות. אולם תקוותו נכזבה. עולם הבידור בארץ כבר לבש פנים אחרות, קמו כוכבים חדשים וסגנונו הפך למקומי וישראלי יותר. הרפרטואר שהציג לי-לה-לו בעבר כבר לא היה אקטואלי באותה המידה. ולין לא קיבל את מעיריית תל אביב את התמיכה שציפה לה, להצגות הראשונות של התוכנית שהוצגה באמצע נובמבר לא הגיע קהל, ולאחר שלושה חודשים נוספים של ניסיונות שווא והפסד כספי גדול, התייאש ולין והמסך ירד על לי-לה-לו בפעם האחרונה.
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים.
אתר עיתונות יהודית היסטורית, אוניברסיטת תל אביב והספרייה הלאומית.
המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב.
גילולה, דבורה, מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2008).
ולין, משה, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת (תל אביב: ירון גולן, 1998).
לאור, דן, אלתרמן: ביוגרפיה (תל אביב: עם עובד, 2013).
פיינגולד, בן-עמי, תש"ח בתיאטרון (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001).
רמות, נעמה, "בין פולין לתימן: זמרות קברט ב'לי-לה-לו'", אורות (פברואר 2015): http://www.orot-books.com/2015/03/blog-post_71.html
רמות, נעמה, "'ארצנו הקטנטונת': הקברט ביישוב", בתוך: מיכאל וולפה, גדעון כ"ץ וטוביה פרילינג (עורכים), עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, 8: מוזיקה בישראל (קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014), עמ' 939-896.
רמות, נעמה, "ראיון עם 'לי-לה-לו' בימה לרביו בארץ ישראל", מנעד 4 (2005), עמ' 41-1: https://www.biu.ac.il/hu/mu/min-ad05/he/lilalo.pdf
