בצעד תאורטי נועז מגדיר חמיד נפיסי בספר זה ז׳אנר חדש בקולנוע העולמי אשר משותף ליוצרות וליוצרים שפועלים בגלות ובפזורה – קולנוע עם מבטא. נפיסי מעניק לנו כלים להבין סרטים מורכבים ומקוריים אלה שפועלים מחוץ לקולנוע המסחרי ושאינם נענים למוסכמות שלו. קולנוע עם מבטא נוצר במערב בידי בני קהילות של פליטים, מהגרים ועמים שחיים בפזורה שמוצאן בדרך כלל מהעולם השלישי וממדינות פוסט־קולוניאליות. אלה הפקות עצמאיות, זולות, אישיות ואימפולסיביות שמופצות באולמות קולנוע שאינם מסחריים, במוזאונים, בפסטיבלים ובאינטרנט ומאתגרות את הקולנוע הדומיננטי.
שלא כנטייה להכריז על מותו של המחבר או להמעיט בחשיבותו, נפיסי מדגיש את מרכזיות חווייתם האישית של קולנוענים כמו אטום אגויאן, מישל ח'לייפי, מירה נאיר, שנטל אקרמן, אליה סולימאן, פרננדו סולאנאס, עמוס גיתאי ואמיר קוסטוריצה. הוא עוסק בייחוד של כל יוצר ויצירה, אך גם מאתר סגנון קולנועי משותף אשר מבטא את המתחים של החיים בגלות, כגון מבנה סיפורי מקוטע שמרבה להיעזר במכתבים ובטלפונים, מסעות וחציית גבולות וזהויות, כפילים והעמדת פנים ומרחבים פתוחים בתיאורים נוסטלגיים של המולדת מול קלאוסטרופוביה מעוררת אימה בגלות. חווייתם של פליטים, גולים ומהגרים בולטת ביצירה האמנותית היום, ונפיסי מאפשר לנו לא רק לזהות ולאפיין מגמה מרכזית זו בקולנוע העולמי אלא גם לחשוב על עתידו של ז׳אנר זה, אשר עדיין משתנה וצומח.
חמיד נפיסי נולד באיראן ב־1944. הוא פרופסור לקולנוע ומדיה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת נורת'ווסטרן במדינת אילינוי בארצות הברית, מפיק סרטים ויצירות וידאו ניסיוניות ואוצר פסטיבלי סרטים. נוסף על פזורה, גלות ופוסט־קולוניאליות בקולנוע ובמדיה, הוא חוקר קולנוע מזרח־תיכוני וקולנוע דוקומנטרי ואתנוגרפי. מספריו: יצירתן של תרבויות גלותיות: טלוויזיה אירנית בלוס אנג'לס (1993); בית, גלות, מולדת: קולנוע, מדיה והפוליטיקה של המקום (1999) והיסטוריה חברתית של הקולנוע האירני (ארבעה כרכים, 2012-2011).
