ההיבט השערורייתי, הקשה לעיכול והפורע סדר, מצוי במוקד יצירתו של חנוך לוין. גם אחרי שהתקבע מעמדו כיוצר המרכזי בתיאטרון הישראלי, הוסיף ללוות את יצירתו אי נחת קבוע, אם כי קולני פחות מאשר המהומה שחוללו הסאטירות הפוליטיות של ראשית דרכו. ההכרה בכך מעלה אפשרות: אולי כדי לרדת לעומק המשמעות של יצירתו של לוין, כדי לשמר את הדחף הסרבני-מרדני של היצירה עצמה, יש צורך שגם הקריאה בו תהיה באופן כלשהו שערורייתית, ולכן גם קריאה שאינה שואפת לקאנוניזציה.

יורן מציג שלוש קריאות נפרדות ומשלימות ביצירתו הספרותית, התיאטרלית והסאטירית של לוין. הוא מנסה לקרוא אותו מחוץ לתחומי הספרות והתיאטרון. לשם כך נעזרות הקריאות בטקסטים שבמובהק אינם ספרותיים או תיאטרליים. יורן משעה את שאלת היחס בין הטקסטים השונים, והופך אותה למנוף לקריאה עצמה. בקריאה מול פרויד, מוצגים מחזותיו של לוין כנכתבים ממקורות המאיימים על התיאוריה הפסיכואנליטית: מקומות שבהם מתגלה קשר הדוק מדי בין פרשנות לבין הנאה ומחלה; בעזרת עיתונות הנשים הוא מפענח את דמות האשה אצל לוין. בהתייצבות מולה מצויה הנגיעה של לוין ב'טפשיות' העמוקה של הגבריות; ובעזרת טקסטים מעיתון העולם הזה ופיליטונים של קישון הוא מנסה לפרש את הסאטירה הפוליטית של לוין, ולמקם את מוקד הביקורת שלה בחיבור בין מיניות ללאומיות.

נועם יורן הוא מחבר הספר ערוץ 2: הממלכתיות החדשה.