הוא הלך בשדות, תיאטרון הקאמרי, 1948

מחקר

28.12.2018
הוא הלך בשדות / משה שמיר
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

הוא הלך בשדות מאת משה שמיר

מאת פרופ' אבנר בן-עמוס

 

ההצגה הוא הלך בשדות, שהועלתה לראשונה ב-31 במאי 1948 בתיאטרון הקאמרי, פתחה דף חדש בתולדות התיאטרון העברי בישראל. לראשונה ניצבה על הבמה דמות של גיבור צעיר, יליד הארץ, דובר עברית, שאיתו יכול הקהל להזדהות. הצגת הבכורה התקיימה שבועיים אחרי הכרזת המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות. השילוב בין המוצג על הבמה לבין ההתרחשויות בזירה הציבורית הפך את ההצגה בבת אחת לאירוע לאומי, שסחף את כל תושבי המדינה הצעירה. הצלחת ההצגה והפיכתה למעין מיתוס מכונן תרמו לכך שהיא הועלתה אחרי כן עוד חמש פעמים בתיאטראות שונים, בשנים 1956–2018.

ההצגה התבססה על עיבוד מאת משה שמיר (1921–2004) לספרו באותו השם, שיצא לאור זמן קצר לפני הצגת הבכורה. ספרו של שמיר הוא רומן חניכה, שבמרכזו אורי כהנא בן ה-18, בנו הבכור של קיבוץ גת העמקים. אורי שב הביתה לקיבוצו לאחר סיום לימודיו בבית הספר החקלאי ומוצא להפתעתו כי משפחתו התפוררה: אמו, רותקה, עזבה את אביו וילי ומתגוררת בקיבוץ עם גבר אחר, ואילו האב מתכנן לעזוב את הקיבוץ ולהתגייס לצבא הבריטי. אורי מתקשה להתמודד עם הקרע המשפחתי ולהשתלב מחדש בחיי הקיבוץ, אך מוצא את מיקה, צעירה פליטת שואה שהובאה לקיבוץ בידי אביו, שליח המוסדות הלאומיים. מערכת היחסים הרומנטית בין אורי ומיקה נקטעת כאשר הוא נקרא להצטרף לפלמ"ח, ועושה זאת למרות התנגדותה. בעודו לוקח חלק באימונים האינטנסיביים של מחלקתו, אורי מגלה כי מיקה נושאת ברחמה את ילדו. הוא נקרע בין מחויבותו לתא המשפחתי שבדרך ובין רצונו להיאבק למען היישוב היהודי ומסיים את חייו באירוע, שהוא ספק תאונת אימונים-ספק התאבדות. מוקד הרומן, שנכתב ב-1946-1945, הוא הממד הפרטי והמשפחתי של חיי גיבוריו, הפועלים על רקע הצורך לספק את צורכי הקולקטיב על מעגליו השונים – הקיבוץ, הפלמ"ח והלאום. שמיר, שהיה בעצמו איש פלמ"ח וחבר בהנהגת הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר, כתב את הרומן בהיותו חבר משמר העמק. אולם הספר רחוק מלהאדיר את חיי הקיבוץ: נשקפת בו ביקורת חריפה כלפי הקולקטיב שאינו קשוב לצורכי הפרט, ואילו אורי מצטייר בו כצעיר אנוכי ובלתי בוגר, שתהליך החניכה שלו נכשל.

 

אורי (עמנואל בן-עמוס) בהוא הלך בשדות, תיאטרון הקאמרי, 1948

 

הרומן התקבל לפרסום בספריית פועלים, שהייתה שייכת לקיבוץ הארצי, והודפס ב-1947, אך לא יצא לאור בשל התנגדות ראשי התנועה לביקורת נגד הקהילה הקיבוצית. הספר פורסם בסופו של דבר רק בתחילת 1948, בעקבות ההחלטה להעלות את ההצגה הוא הלך בשדות. הפיכת הרומן למחזה נעשתה ביוזמת יוסף מילוא (1997-1916), שחיפש מחזות מקוריים לתיאטרון הקאמרי שהקים ב-1944 במטרה לקדם את התרבות העברית. עיבוד הרומן, בידי שמיר ובעזרת מילוא, נעשה תחת השפעת קרבות מלחמת העצמאות ונפילת אחיו הצעיר של שמיר, אלי ("אליק"), שנהרג בינואר 1948 בעודו מלווה שיירה באזור תל אביב. שלד עלילת הרומן נותר כשהיה, אולם הדגש עבר מחיי הנפש של הגיבורים אל הממד הציבורי של פעולותיהם, ובייחוד אל הווי הפלמ"ח. כמו כן, התקופה שבה מתרחשת העלילה השתנתה: הגיבורים אינם פועלים על רקע התקופה הרגועה יחסית של שלהי מלחמת העולם השנייה, אלא בשנים 1946-1945, שבהן התגייס היישוב היהודי למאבק בבריטים. בעיקר סוף הרומן השתנה: אורי נהרג לאחר שהתנדב לפוצץ גשר, כפעולת הסחה לצורך הורדת מעפילים אל החוף, ונורה בידי השומרים הבריטים. כך הפך מצעיר מבולבל המחפש את דרכו לגיבור שהקריב את חייו עבור המדינה שבדרך ונחשב ראוי להערצת הציבור. כפי שכתב שמיר בתוכניית ההצגה: "אם ישנו תפקיד לספרות העברית, לתרבות העברית בדורות הקרובים, הרי זה התפקיד להנציח את דמותו של הנער העברי הלוחם. הדמות כולה, במלוא זוהרה, על ליקוייה וזויותיה, על שחוקה וזעמה..." המחזה, וההצגה שהייתה מבוססת עליו, הפכו לפעולת הנצחה על במת התיאטרון.

המחזה הוא מעין מסכת – ז'אנר תיאטרלי שהיה נפוץ בחברה היהודית במדינה באותה תקופה - ומהווה חלק מרכזי בטקס הזיכרון לאורי, שבו הקהל צופה בתמונות המשחזרות את חיי הגיבור שנפל. על כך מצביעה, בין היתר, דמות המספר, "אחד קיבוצניק", אשר קורא בפתח המחזה לחברי הקיבוץ (ובמובלע, לצופי ההצגה) להגיע לטקס, ואחרי כן אומר: "ובכן, אנחנו מתחילים. על הקיר, עטוית-שחורים, תמונתו של הנער. בן עשרים היה בנופלו. המקהלה של בית הספר. החברים הוותיקים. ליד החלונות – הצעירים יותר". דמות המספר מעידה גם על ז'אנר אחר שהשפיע על העיבוד – התיאטרון האפי הברכטיאני, שמילוא הכיר היטב. בהתאם לעקרונות הז'אנר, המחזה מורכב מאפיזודות קטועות המצטרפות לתמונה חברתית כללית, תוך הימנעות מחדירה לפסיכולוגיה של הדמויות, כאשר דברי המספר יוצרים את הניכור הברכטיאני. אך בד בבד, האווירה של טקס הזיכרון הייתה אמורה ליצור הזדהות עם הגיבור שנפל ולעורר תחושות אבל ויגון על החיים הצעירים שנקטפו טרם עת.

את הממד הברכטיאני של ההצגה חיזקה התפאורה של הצייר והמאייר אריה נבון (1909–1996), שזו הייתה עבודתו הראשונה לבמה. התפאורה, שנחשבה חדשנית במיוחד, הייתה מרומזת ובלתי ריאליסטית. היא כללה מעט אביזרי יומיום ומסגרת בד גדולה, שעליה הוקרנו בשקופיות איוריו של נבון, ששרטטו בכמה קווים את נופי הקיבוץ. השחקנים עצמם ביצעו את חילופי התפאורה באמצעות הכנסת האביזרים והוצאתם.

צוות השחקנים הרחב כלל שחקנים צעירים יחסית ובלתי מנוסים, חלקם ילידי הארץ, לצד ותיקים יותר שנולדו בחו"ל: עמנואל בן-עמוס (אורי), חנה מרון (מיקה), אברהם בן-יוסף (וילי), רחל מרקוס (רותקה), נתן כוגן (גורן), שייקה אופיר (ג'ינג'י) ויוסף ידין (פסח). בהדרכת מילוא, הם אימצו סגנון משחק חדש לזמנו, נטורליסטי, אשר היה שונה מסגנון המשחק האקספרסיוניסטי של הבימה, שנתפס כמלאכותי ומיושן. יתר על כן, חלק מקבוצת אנשי הפלמ"ח שבהצגה היו לוחמים פצועים, בלתי כשירים ללחימה, ש"הושאלו" לתיאטרון הקאמרי והוסיפו ממד אותנטי לתמונות ההווי, שכללו שירה וריקודים מסביב למדורה. כך נוצרה בהצגה תרכובת מיוחדת במינה של ריאליזם (בדיאלוגים ובמשחק), תיאטרון אפי (בעיצוב החלל ובסגנון הבימוי) ומסכת (בסיפור המסגרת), אשר הקנתה לה את עוצמתה.

הצלחת ההצגה הייתה מיידית. בן-עמוס הסביר אותה בכך ש"התקופה הייתה בשלה לקבל הצגה כזו. כל האירועים ביישוב, כל האווירה בארץ, המצב של ערב הכרזת עצמאות. כל מה שקרה על הבמה קרה במציאות. השחקנים לא שיחקו את הדמויות, הם חיו אותן והקהל קיבל אותנו בהתלהבות בלתי רגילה, כי הייתה זהות מלאה בין הקהל והבמה. זה היה תיאטרון מיוחד במינו". גם הביקורות היו ברובן נלהבות והתייחסו בעיקר למתאם בין ההצגה והאקטואליה. חיים גמזו, למשל, כתב: "אי אפשר, אסור להיות אובייקטיבי בנוגע למחזה המתאר את ימינו העקובים מדם. חיבה גדולה אופפת את הלב כשלהבת-מדורות בלילה, חיבת רעות ואהבת רעות ואחווה מלוות את אורי בדרך חייו. כי הוא אחד מאלה אשר במאבקם קידשו לעצמם את המוות ובמותם קידשו לנו את החיים". אולם היו גם אחרים, כמו עזרא זוסמן, שביקרו את האיכות האמנותית של ההצגה, ובייחוד את האפיון החד-ממדי של הדמויות, "ללא יסוד פסיכולוגי וללא נימוק דרמטי".

הקהל הרחב לא התרשם מן הביקורות השליליות ונהר להצגה, שהועלתה 171 פעמים ברחבי הארץ. אורי אבנרי מתאר בספרו בשדות פלשת 1948 אחת מההצגות, שהתקיימה בסוף חודש יוני בתל אביב לפני קהל של אנשי פלמ"ח, אשר מילאו את האולם. הצופים היו רחוקים מלהיות שקטים: הם התהלכו באולם, דיברו זה עם זה והגיבו בקול על המתרחש. אלא שהדבר לא העיד על חוסר כבוד או הערכה, כי אם על גילוי מעורבות ועניין.

ההצגה הועלתה על הבמה בישראל חמש פעמים נוספות: ב-1956, בבימוי יוסף מילוא, בתיאטרון הקאמרי, אשר הציג אותה באותה שנה גם בפסטיבל תיאטרון האומות בפריז; ב-1966, גם כן בבימויו של מילוא, בתיאטרון חיפה, ובשינוי נוסח קל של המחזה; וב-1998, בבימוי גדי ענבר, בתיאטרון באר שבע, לרגל חגיגות היובל למדינה. בשתי ההפקות הבאות עבר המחזה עיבוד נוסף. בהצגה שהעלתה ב-2013 קבוצת התיאטרון של רות קנר, בבימוי מור פרנק ובעיבוד שלה ושל אבנר בן-עמוס, הוצגו זה בצד זה קטעים מן הרומן ומן המחזה, על מנת להדגיש את ההבדל ביניהם; ובהצגה שהועלתה ב-2018 בתיאטרון בית ליסין, בבימוי כפיר אזולאי ובעיבוד שחר פנקס, הפכה מיקה לדמות הראשית.

הרומן הוא הלך בשדות עובד גם לסרט קולנוע, שהיה נאמן למחזה יותר מאשר לספר, בבימויו של מילוא ובכיכובו של אסי דיין (1967). באותה שנה העניק הפסל יגאל תומרקין את הכותרת הוא הלך בשדות לפסל אנטי-מלחמתי שיצר בעקבות מלחמת ששת הימים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אבנרי, אורי, בשדות פלשת 1948 (תל אביב: זמורה-ביתן, 1990).

ארבל, מיכל, "גבריות ונוסטלגיה: קריאה ב'הוא הלך בשדות' של משה שמיר על רקע בני דורו", מדעי היהדות 39 (תשנ"ט), עמ' 66-53.

בן-עמוס, אבנר, "הוא הלך בשדות ב-1948: שכול, זיכרון ונחמה", בתוך: גד קינר, אלי רוזיק ופרדי רוקם (עורכים), הקאמרי: תיאטרון של מקום ושל זמן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1999), עמ' 47-25.

בן-עמוס, עמנואל, "אורי ואני", במה 151 (1998), עמ' 10-5.

גמזו, חיים, "'הוא הלך בשדות' – בקאמרי", הארץ (11 ביוני, 1948).

זוסמן, עזרא, "'הוא הלך בשדות' בתיאטרון הקאמרי", דבר (18 ביוני, 1948).

פיינגולד, בן-עמי, תש"ח בתיאטרון (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001).

קינר, גד, "ההצגה 'הוא הלך בשדות' ומקומה בתיאטרון הישראלי", מדעי היהדות 39 (תשנ"ט), עמ' 76-67.

שמיר, משה. הוא הלך בשדות (הרומן) (מרחביה: ספריית פועלים, 1947).

שמיר, משה. הוא הלך בשדות (המחזה) (תל אביב: אור-עם, 1989).

שקד, גרשון, הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ג' (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988).

הוא הלך בשדות / משה שמיר, תיאטרון הקאמרי, 1966. עיצוב: אריה נבון, בימוי: יוסף מילוא. שקופית מאוסף פרטי

מחקר

28.12.2018
אריה נבון, מעצב במה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אריה נבון , מעצב במה

מאת ד"ר מאירה שפי

 

אריה נבון (1996-1909), שנולד ברוסיה, עלה לארץ ישראל עם בני משפחתו ב-1919 באונייה רוסלאן. הוא למד ציור בסטודיו של הצייר יצחק פרנקל בתל אביב והמשיך את לימודיו בפריז, בירת האמנות באותם ימים. במהלך השנים צייר מאות ציורים, רובם רישומים בדיו ובפחם, ועשרות דיוקנאות של אנשי ציבור, סופרים, שחקנים ואמנים. הוא אייר ספרים והיה מראשוני הקריקטוריסטים בארץ. את הקריקטורות פרסם בעיתונים שונים ובמשך שלושים שנה היה הקריקטוריסט הקבוע של העיתון דבר. מ-1948 עיצב תפאורות להצגות בכל התיאטרונים, ובעיקר בתיאטרון הקאמרי, בהבימה ובתיאטרון חיפה. עוד בחייו זכה בפרסים רבים ובפרסום עולמי.

מבקרי הבמה שיבחו כאיש אחד את תפאורותיו של נבון ותלו זאת ביכולתו לצמצם כמות וגודל. אולם מילים דוגמת "מינימליסטי, תמציתי", "תפאורה של רמז" ו"סגפני" אינן מספיקות כדי לתאר את הגישה המודרנית, את הייחודיות ואת העושר האמנותי שהביא נבון כמעצב לחלל הבמה ואינן עומדות על הסגנון החדש והעצמאי שיישם תוך שהוא מעניק לגופי התפאורה סימבוליות מקורית באמצעות העיבוד האמנותי המיוחד לו.

ארבעה יסודות אמנותיים הם שיצרו את סגנונו המיוחד של נבון. הראשון הוא עיצוב באמצעות קווים. בהיותו מאייר ספרים וקריקטוריסט פיתח נבון את היכולת לייצג את המציאות באמצעות מיעוט קווים וויתר על נפח ועל עומק. הוא זיהה בפיסת מציאות, באירוע או באדם מסוים את המרכיבים האופייניים והמהותיים וידע להדגישם בסגנונו התמציתי, כך שייווצר רושם משעשע מזה וביקורתי מזה.

 

רוזנים ואביונים מאת א' סקארפטה, תיאטרון הקאמרי, 1960, עיצוב: אריה נבון, בימוי: שמואל בונים. צילום: מולה הרמתי

 

דוגמה לקו כזה בתפאורה מצויה בהצגה רוזנים ואביונים (1960), שתחילתה כדברי המחזאי א' סקארפטה ב"מאורת חדר חשוכה בנאפולי 1887". לכאורה, נבון ייצג את המקום באמצעות רהיטים, אלא שבמקום לשחזר סגנון תקופתי הוא בחר לאפיין את המושג "עוני" כמוטיב הומוריסטי חזותי ובכך להדגיש את נושא הפארסה בהצגה. רהיטים וחפצים עוצבו כגופים מאוירים בקו מתעקם, מתפתל ומתחכם וללא נפח מוחשי. במקום שתעורר תחושת עגמומיות, צער ורחמים, "כמתבקש", יצרה התפאורה אווירה של עליצות והומור. בקו האופייני לסגנונו עיצב נבון "מציאות" תיאטרונית רחוקה משחזור של ממשות ונתן בכך ביטוי לאמירה מקורית.

היסוד השני של סגנונו האמנותי הוא הבעת רעיון מופשט באמצעות התפאורה. התפאורה המזוהה ביותר עם סגנונו המיוחד של נבון עוצבה להצגה הוא הלך בשדות (1948). כשהועלתה ההצגה שוב, ב-1966, הוקרנו במהלכה איורים שצוירו במעט קווים ללא נפח וצבע משל היו קריקטורה. על הבמה עצמה ניצבו מוטות עץ שחורים, שהתוו במרומז את צורתם של גופים בעלי נפח, דוגמת חדרים, אוהלים וחלונות. העמדת מוטות במקום קירות שלמים תרמה לחיסכון ולצמצום בחומר ובעלויות, ובו בזמן היה בה גם סמל לדלות ולשקיפות, שתי תכונות שהתאימו לתפיסת הקיבוץ בשנים שבהן מתרחשת העלילה. באחד הרישומים הראשונים שהוקרנו נראו סככת עבודה פתוחה, צדו של בית בעל גג משופע האופייני ליישוב כפרי וצמרותיהם של שני ברושים. שלושת הפריטים ייצגו בהתאמה עבודה, מגורים וטבע, ובכך היו תמצות חזותי של המושג "קיבוץ". כעשרים איורים נוספים ייצגו באופן פואטי ואמנותי דומה רעיונות וערכים, למשל חברותא, התגברות על קשיים, עבודה, שאיפות לאומיות, קליטת עלייה וכיבוש הקרקע.

 

הוא הלך בשדות מאת משה שמיר, תיאטרון הקאמרי, 1966, עיצוב: אריה נבון, בימוי: יוסף מילוא. שקופית מאוסף פרטי

 

לדברי במאי ההצגה, יוסף מילוא, "הדריכה אותי כוונה אחת בלבד: להעלות על הבמה באותנטיות מקסימלית את אווירתה ומציאותה של ישראל, לא כפי שרואים אותה עולים או תיירים, אלא כפי שרואים וחשים אותה אנו". נראה כי באומרו "אנו" התכוון מילוא לא רק לעצמו ולמעצב, אלא לתפיסת המציאות של כלל החברה, כפי שעוצבה על ידי הדוקטרינה הלאומית שרווחה באותן השנים והייתה קו מנחה בתקשורת. התפאורה של נבון לא הייתה רפרזנטציה ייצוגית של מציאות ישראלית, אלא פרזנטציה שהגישה, האירה וסימלה עבור הצופים את התכונות שבחרו יוצרי ההצגה להדגיש במציאות של הבמה.

היסוד השלישי בסגנונו של נבון הוא האפיון של גופי התפאורה. רבות מהתפאורות שעיצב עוצבו בקווי מתאר, בגופים חסרי נפח ובצבעוניות מונוכרומטית, אך מדי פעם הוא נעזר בגושניות, בצבע ובמרקם כדי להדגיש את מה שהקווים לא השכילו לספק. ההצגה בשפל (1970), למשל, מתרחשת, כדברי המחזאי מקסים גורקי, ב"מרתף דמוי מערה", וקשה לעצב תפאורה שתעביר תחושה של חלל הנמצא מתחת לפני האדמה, שעה שהיא עצמה ממוקמת על במה שגבוהה לעתים מעיני הצופים. לפיכך בחר נבון לתלות מעל מרכז הבמה קיר מסיבי ענקי, אשר יצר בירכתיה גומחה ללא אור שאכן עוררה תחושה של חלל הקבור תחת בניין.

מיקומם וגודלם של הקירות, חספוסם וגונם לא היו העתק ארכיטקטוני מבניין מוכר, אלא תבנית חזותית, שהייתה אנלוגית למחנק, לאפלה ולהזנחה חברתית. היחס שבין מבנה התפאורה הגדול לשחקנים יצר ביטוי מוחשי לקטנותו של האדם בהתמודדותו עם הקשיים בעולמו. כפי שנכתב באחת הביקורות, נבון "הפשיט את מחזהו של גורקי, דובר החלכאים והנדכאים הרוסים, מכל סממנים של זמן ומקום... עוצמתה [של התפאורה] החונקת, הבלתי חדירה, המעוררת בצופה את ההרגשה שכל הנכנס לתוכה לעולם לא ייחלץ מבין קירותיה הסגורים". הממדים וההעמדה הבלתי טבעיים של הקירות עוררו תחושות מחנק יותר מכל תיאור נטורליסטי או רפרזנטציה של מודל מוכר מהמציאות.

 

בשפל מאת מקסים גורקי, תיאטרון הקאמרי, 1970, עיצוב: אריה נבון, בימוי: היי קיילוס. צילום: מולה הרמתי

 

במחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר (1964) אופיינה התפאורה באמצעות צבעים ומרקמים. המחזה עוסק בהשפעת מראהו החיצוני של האדם על תפיסת תפקידו ומעמדו בעיני עצמו ובעיני סביבתו, ונבון "הלביש" את הבמה כך שפעם תייצג מלכות ופעם תיצור חוויה של שוק. את הברק והעושר המלכותי ייצג על ידי הצבת גופים ממורטים ונוצצים, ואת השוק בתליית יריעות בדים צבעוניות וקרועות שמילאו את חלל הבמה בערבוביה תוססת. סגנוּן זה באמצעות חומריותם של גופי התפאורה הִבהיר - גם ללא שחזור נטורליסטי - את אופי המקומות.

 

שלמה המלך ושלמי הסנדלר מאת ס' גרונמן, תיאטרון הקאמרי, 1964, עיצוב: אריה נבון, בימוי: ש' בונים. צילום: מולה הרמתי

 

היסוד האחרון בסגנונו האמנותי של נבון היה התנתקות מהפרוסיניום ומבמת הקופסה. היה זה מאפיין חדשני לזמנו: הצבת חלקי תפאורה נפרדים זה מזה הנראים כצפים על הרקע השחור, אך מתלכדים לכדי רעיון אחד באמצעות מוטיב אמנותי. נבון נמנע משימוש בקירות במת הקופסה ובמסגרת שמקיפה אותה, ובכך הדגיש כי המתרחש בחלל הבמה אינו תמונה ממוסגרת שדרכה מתבונן הצופה בחלל הבדיוני של הדרמה, אלא ממשות בימתית שרק באמצעותה יש להבין את האמירה התיאטרונית המקורית, שלעתים היא אף שונה מהמחזה.

 

פונדק הרוחות מאת נתן אלתרמן, תיאטרון הקאמרי, 1962, עיצוב: אריה נבון, בימוי: ג' פלוטקין. צילום: מולה הרמתי

 

כך, למשל, בתפאורה להצגה פונדק הרוחות (1962) נקט נבון באופן חלקי תחבולה של פרספקטיבה ציורית, שדמתה לזו של אמנים מתקופת הרנסנס. הוא עיצב גופים "צפים" באמצעות קווים שהתכנסו אל נקודה עלומה באופק, אך בלי שחלקי התפאורה יהיו מחוברים פיזית למסגרת הבמה. כך, באמצעות שביל/ פודיום שקוף ומואר שמתכנס לאופק ומעליו שורת נברשות שגודלן קטֵן ככל שגדֵל המרחק מהחזית, תיאר נבון את קסמו של האופק והעניק יישום חזותי להתמסרותו המוחלטת של הגיבור אל מה שמושך את לבו במרחקים. גם מבנה נמוך, שנראה בסצנה הראשונה וייצג בקתה דלה, עוצב על ידי קורות עץ שהוצבו באלכסון כלפי נקודת התכנסות באופק. באופן חזותי ומוחשי ביטאה הבקתה, בצורתה הפשוטה, גם את הדחייה מהסביבה העקרה וגם את המשיכה חסרת הסיכוי אל הבלתי נודע, שבעטיה זנח הגיבור את אשתו ואת סביבתו הכפרית.

"תפאורות מרהיבות עין, עוצרות נשימה ביופיין אם כי נעשו באמצעים פשוטים יחסית", קבעה הביקורת. אולם, לאמיתו של דבר, היה זה עיצוב במה מסובך ומורכב שהשתרע על פני תריסר תמונות שונות ומגוונות שבהן נכללו שלל פריטים "צפים" ומסכים מחוררים ששולבו בתאורה מיוחדת. נראה כי מוטיב ההתכנסות הפרספקטיבית והעושר החזותי רמזו לכך שאמן עשוי להעדיף את יצירתו ולהתמסר לה ללא מחשבה על המחיר, בשונה מהמחזה, שם כוח היצירה נלקח מהגיבור כעונש על הזנחת אשתו.

סגנונו של נבון, אשר הדגיש את היסוד הצורני והאמנותי על פני הדיוק הריאליסטי, היה ללא ספק חידוש שהשפיע על המעצבים שבאו בעקבותיו. סגנון העיצוב שהשתנה בכל רחבי העולם, מנטורליזם וקישוטיות למעורבות רעיונית, קיבל לקראת סוף המאה העשרים את השם סצנוגרפיה (scenography). נבון היה לפיכך מראשוני הסצנוגרפים בארץ, והרעיונות שביטא ביצירתו העיצובית השפיעו על הבימוי ולעתים אף כיוונו אותו.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

ירון, אליקים, "נתיבו של אמן תפאורה", במה 35 (1967).

מירון, כרמית, "אורות וצללים בהצגת בשפל", קול העם (7 בינואר, 1971).

סוסנובסקיה, אלה, "התפאורן אריה נבון", במה 129(כ"ז) (1992).

פוירשטיין, אמיל, "פונדק הרוחות בקאמרי", הצופה (8 בפברואר, 1963).

קרוון, דני, "מחווה לאריה נבון", קטלוג התערוכה - אריה נבון עבודות לתיאטרון (המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 1993).

שפי, מאירה, "אריה נבון – מעצב תפאורה במאה העשרים", במות ומסך 8 (2012).

שפי, מאירה, משמעות בתפאורה - תפאורות שעוצבו על ידי אריה נבון בשנים 1980-1948 (עבודת גמר לתואר מוסמך, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2001).

אמנות המחול בישראל

מחקר

28.12.2018
אמנות המחול בישראל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אמנות המחול בישראל

מאת ד"ר עינב רונבליט

 

אמנות המחול הישראלית נולדה רק בראשית המאה העשרים, אך כיום היא אחת המוערכות בעולם. כאמנות צעירה ידע המחול האמנותי הישראלי עכבות ואתגרים, בעיקר באופן שבו נארגה ההשפעה מן החוץ לתוך האריג המקומי, וכיום הוא משמש מודל גם לכוריאוגרפים מובילים באירופה ובארצות הברית ומקור השראה למוקדי תרבות מובילים בעולם.

ראשיתה של אמנות המחול הישראלית בימי היישוב, בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. מזמן שהתיישבה התנועה הלאומית בארץ ישראל, היא עמלה על טיפוח דימוי גוף ראוי. לצד ייסודה של המסגרת המדינית עמלו אבות הציונות על חזון תרבותי, שהעדיף את דימוי הגוף החזק כביטוי לחוסן כללי והקימו מוסדות שניסו לטפח "גוף יהודי חדש". דוגמה לכך הם משחקי המכביה, שמימשו את חזון "יהדות השרירים" של נורדאו וביטאו את האסתטיקה הגופנית החדשה של הציונות. בשנות העשרים גם נעשו צעדים ראשונים למיסוד תרבות מחול בארץ ישראל, והמסרים של יצירות המחול הראשונות התמקדו ביישוב השוקד על "המדינה שבדרך" ובשיבה לטקסטים מקראיים כמקור לבניית הגרעין היהודי החלוצי באומה החדשה. ב-1924 נוצר הריקוד הארצישראלי הראשון בידי ברוך אגדתי - צייר, רקדן ומפיק סרטים, שביקש למסד ביצירתו אמנות עברית מקורית. הריקוד, שכונה "הורה אגדתי", לווה בשיר שמילותיו מבשרות את תקומת העם היהודי כעם זקוף קומה באומה משלו.

בעשורים הראשונים למאה העשרים הגיעו לארץ ישראל יוצרות מחול ממרכז אירופה, בהן גרטרוד קראוס, דבורה ברטונוב, מרגלית אורנשטיין ובנותיה, תהילה רסלר, הילדה קסטן ואלזה דובלון. יוצרות המחול הישראליות אימצו עקרונות אסתטיים מהמהלך האקספרסיוניסטי האירופי ויישמו אותם על אדמת הבור של ארץ ישראל ושל האומה המתהווה. רובן היו חדורות חזון וצמאות להגשים את האידיאולוגיה הציונית בגופן, וחלקן ויתרו על קריירות מבטיחות באירופה כדי לייסד אמנות מחול עברית. למשל, מרגלית אורנשטיין’ שעלתה לארץ ישראל מאוסטריה ב-1922 והקימה סטודיו ראשון למחול מודרני; או הרקדנית רינה ניקובה, שעלתה לארץ מגרמניה ב-1924 והקימה להקה שאיחדה את יסודות הבלט עם יסודות יהודיים תימניים מסורתיים. אורנשטיין, ניקובה ואמניות אחרות פיתחו את הטכניקה שלמדו באירופה, וזו שימשה בסיס להתפתחות שפת האמנות המקומית.

ב-1928 התקיים בעיר אסן שבגרמניה קונגרס מחול, בהשתתפות רודולף לאבאן, מארי ויגמן, קורט יוס, גרט פלוקה ואחרים, שנחשבים מייסדי מחול ההבעה (Ausdruckstantz), שהיה אז הזרם האמנותי המרכזי באירופה, וכן בהשתתפות היוצרות הישראליות הראשונות, בהן אורנשטיין. זו פרסמה בעקבות הקונגרס את המאמר "התפתחות אמנות התנועה", ובו תיארה את חשיבות הפעילות הגופנית בכלל, ואת זו של המחול בפרט, להבראת העם בארץ ישראל. בכתביה ביטאה אורנשטיין את הצורך הדחוף בחינוך לתרבות הגוף אצל היהודים החלושים שהגיעו ממזרח אירופה המעונבת, המאופקת, אל מרחבי השמש הארצישראלית המסנוורת. בהמשך היו בנותיה של אורנשטיין, שושנה ויהודית, ממשיכות דרכה במיסוד המחול המודרני בארץ.

ב-1937 התקיימה "התחרות הארצית הראשונה למחול", ובה השתתפו לראשונה "אמני מחול מקצועיים". נושא התחרות היה "ריקוד הארץ-ישראלי המקורי", והיא הייתה נדבך בניסיון להבנות זהות עברית. כל המשתתפות בתחרות היו אמניות ילידות אירופה, חוץ מירדנה כהן, ילידת חיפה, שזכתה במקום הראשון. "הריקוד העברי המקורי" היה למעשה מיזוג מרכיבים מהמזרח הערבי והיהודי, בטכניקות שיובאו ממזרח אירופה וממרכזה. אמנם הייתה זו תחרות מקצועית ראשונה במחול, אך השיפוט נסמך על חיפוש אחר ריקוד עברי, כך שהממד הלאומי היה חשוב מהממד האמנותי, והתחרות הייתה למופע של חיפוש זהות וחיזוק השייכות לקהילה התרבותית החדשה בארץ ישראל.

אמניות מחול בנות התקופה נתקלו בתלאות הסתגלות מאתגרות כמו גם בהתנגדות מצד החברה החלוצית העובדת לכך שהן משקיעות את מרצן בתרבות ולא בעבודה, ולכן נאלצו להקדיש חלק ניכר מזמנן למאבק הציוני. ב-1938 הגיעה ארצה רקדנית הבלט מיה ארבטובה כדי ללמד בלט, אך נתקלה בהתנגדות מצד החלוצים, שראו בו אמנות מיושנת וגלותית. הבלט נתפס כמייצג את האצולה המזרח אירופית, ולכן לא התאים לפשטות ולעממיות של ישראל החלוצית. ארבטובה לא ויתרה; ב-1943 פתחה סטודיו שחינך תלמידות, שלימים הפכו מורות ורקדניות בלט. בד בבד עם היותה אמנית ומורה אדוקה לשפת הבלט האקדמי הייתה ארבטובה שותפה למהלך הציוני: היא העלתה מופעי מחול בפני יחידות צבא והייתה גם חברה פעילה בהגנה, שם התנדבה לסייע בבישול ובחלוקת מזון בעמדות הלוחמים באזור תל אביב ויפו.

מייסדות המחול האמנותי בארץ חיפשו שפת מחול שתשקף את הנרטיב הציוני, ומחולותיהן הושפעו מאמני מחול ההבעה הגרמני. בארץ ישראל הביעה שפת המחול את התשוקה לאדמה ואת הכרת התודה על מימוש החזון הציוני. במחול האמנותי של ימי הראשית, כמו במחולות העם הישראליים שנוצרו אז, נתרם הגוף למשימת הקולקטיב ובתנועתו ביטא ערכים של שיתוף פעולה וחלוציות. חיפוש ההגדרה העצמית של המחול בארץ התרחש בד בבד עם חיפוש ההגדרה העצמית של האומה הצעירה. הזהות התרבותית הישראלית הייתה אז (כהיום) מין אחדות רעועה, שהשתלבו בה מזרח ומערב, מסורתי וחדש, בליפוף מבלבל. במציאות של ריבוי מקורות השראה הייתה בשורת מיזוג הגלויות הכרחית. יוצרות שהתחנכו באירופה ובארצות הברית ביקשו לעצב מחדש את שפתן כדי לייסד אמנות עברית מקורית.

עיון בתולדות המחול הישראלי מלמד שסוגה אמנותית זו נשלטה בראשיתה בידי נשים. צמיחת המחול הישראלי, אם כן, לא הייתה רק ביטוי תרבותי לנרטיב התחייה הלאומית של הציונות, אלא ביטאה גם מהלך פמיניסטי משמעותי. בעקבות פועלן של רקדניות ומורות חדורות חזון, החלוצים נאלצו לפנות מקום גם לחלוצות, שרקדו מעתה בקדמת הבמה.

בעוד שבעשורים שקדמו לקום המדינה ביטא המחול הישראלי את שמחת התקומה של העם בארצו ואת ההתלהבות שבבניית תרבות גוף חדשה, לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות נקלע המחול בארץ למשבר; הקשר התרבותי עם אירופה נותק, ואמניות המחול בישראל נקלעו לבידוד תרבותי. בתקופה זו בלטה פעילותה האמנותית של גרטרוד קראוס, שהמשיכה ליצור אף על פי שמקורות השראתה בגרמניה כבר לא היו נגישים. קראוס תרמה לכינון שפתו הייחודית של המחול העברי וויתרה על קריירה מבטיחה בחו"ל כדי לחבור אל מייסדי אמנות זו בארץ, כפי שהיא מעידה: 

באירופה היה לי עוד העוז לרקוד את התנ"ך ואת הגטו. בלבי ניחשתי את המזרח. אך בבואי לכאן חיכיתי. חיכיתי עד אשר פיתחתי בעצמי את ההרגשה והביטחון, אשר באים לאדם שהכה שורשים. באירופה היה יחסי למזרח יחס של געגועים אל ארץ אבותי, ואילו כאן נאלצתי לחפש ולמצוא את המולדת, מבחינה אנושית ומבחינה אמנותית כאחת, כדי להעלות את ההשראה האמנותית לרמה של בגרות.

ב-1956 הגיעה להקת המחול של מרתה גרהם לסיור ראשון בישראל, והרקדנים בארץ נפעמו מהחשיפה לסגנון המחול החדש. להתרשמות היו שותפות גם מורות לבלט קלאסי, שהתפעלו מהרמה הטכנית הגבוהה. בעקבות החשיפה לסגנון של גרהם ירדה השפעתו של מחול ההבעה בישראל, ורקדנים נטשו את אולפניהן של יוצאות זרם זה כדי ללמוד מחול אמריקאי אצל הרקדניות רינה גלוק ורינה שחם, שעלו מארצות הברית ופתחו בתי ספר בתל אביב. לפי רות אשל, רוב אמני המחול הישראלים פרשו אז בהדרגה משפת מחול ההבעה והתמסרו לבשורה האמריקאית.

ב-1964 הוקמה להקת בת-שבע, ביוזמת בת-שבע דה-רוטשילד, ומרתה גרהם מונתה ליועצת האמנותית. הלהקה הפכה מסגרת מקצועית שאפשרה לרקדנים המקומיים לשכלל את יכולותיהם הטכניות וללטש את שפתם האמנותית. להקת בת-שבע הייתה הלהקה הראשונה שבנתה לעצמה זהות ישראלית עם צביון אוניברסלי; היא נסמכה על טכניקות אמריקאיות והייתה ללהקה רפרטוארית, העובדת עם יוצרים מוערכים מארצות הברית ומאירופה. בעבודתה עם הלהקה סברה גרהם שבתכנים צריכים היוצרים להיענות לאוצרות התרבות היהודית והציעה את התנ"ך כמקור השראה. בעקבותיה השתמשו היוצרים בלהקת בת-שבע בסיפורי המקרא כמסגרת לעיסוק בנושאים פסיכולוגיים וחברתיים, כשם שגרהם ביצירותיה השתמשה בסיפורי המיתולוגיה היוונית.

בעשורים הבאים הוקמו בזו אחר זו להקות מחול חשובות נוספות: ב-1967 הקימה דה-רוטשילד גם את להקת בת-דור, בניהולה האמנותי של הרקדנית ז'נט אורדמן, שהפכה ללהקה השנייה בארץ, ובזכות דה-רוטשילד לא ידעה קשיי תקציב בזמן הקמתה. הייתה זו להקת מחול מודרני שנשענה על שפת התנועה של הבלט הקלאסי, ומאחר שאורדמן הייתה רקדנית בלט, היא נעזרה במודלים של להקות בלט באירופה. בצמוד ללהקה הוקם בית ספר שהיה מיועד לתלמידים מגיל צעיר. בית ספר בת-דור התפרש על כמה קומות במרכז לונדון מיניסטור בתל אביב והיה מוסד חשוב למיסוד אמנות הבלט כאמנות נלמדת בישראל.

ב-1968 ייסדו הלל מרקמן וברטה ימפולסקי את להקת הבלט הישראלי, שבשונה מלהקת בת-שבע ומלהקת בת-דור לא נתמכה בכספי תורמים, והיוצרים נתבעו לעמול גם על גיוס כספים במקביל להתמסרות ליצירה ולהתמקצעות הטכנית. להקת הבלט הישראלי התקבלה בברכה בקרב המבקרים והקהל; אשל מצטטת את עיתונאי מעריב נחמן בן-עמי שכתב, ב-1969: "בזמן שבמדינתנו לא חסרות בעיות... יש אצלנו פעילות רוחנית ואמנותית מתמדת, בממדים גדלים והולכים... אפילו בתחום כה עדין... כמו המחול: אחרי שפועלות כבר שתי להקות מחול קבועות, נעשה עתה ניסיון להקים להקה שלישית, להקת בלט קלאסי".

בשונה מההסתייגות שעוררה אמנות הבלט בעשורים הראשונים למדינה, ובשונה מהתרעומת על שאינה תואמת את רוח העשייה של החלוצים החרוצים, מאז שנות השבעים הופנם הצורך בחינוך לבלט כאמצעי הכרחי לשיפור המקצועיות בתרבות הגוף בישראל. ב-1971 נוסדה להקת המחול הקיבוצית בניהול יהודית ארנון - ניצולת שואה, שנשבעה שאם תשרוד את התופת הנאצי תקדיש את חייה לבניית תרבות מחול בישראל, וכך עשתה. גם ארנון, כיוצרות פורצות דרך לפניה, נתקלה בקשיים מוסדיים ואחרים בניסיונה לעסוק במחול אמנותי. בקיבוצים חיו אז חיי עבודה פיזית אינטנסיביים והיה מחסור תמידי בצורכי הקיום הבסיסיים. אמני המחול, רובן נשים, נאבקו על ההכרה בו כחלק מהצרכים הקהילתיים והחינוכיים של התנועה הקיבוצית. להקת המחול הקיבוצית אכן הפכה ללהקה המוסדית הנתמכת השלישית בישראל, כך שהתנועה הקיבוצית הפנימה את חשיבות טיפוח הגוף הרוקד במקביל למאמץ העבודה הגופנית לשם בניין הארץ. הקמתן של להקות המחול הרפרטואריות מיסדה את אמנות המחול בארץ כאמנות מקצועית.

בעוד בימי טרום המדינה נדרשה התנועה הלאומית הציונית ליצור עם עברי ותרבות עברית הומוגנית והאמנות של התקופה שימשה בעיקר כמנגנון חִברוּת, הרי שהאמנות הישראלית מאז שנות השמונים הציעה התבוננות מחודשת בערכים קולקטיביים והציגה גם את הקול הפרטי של היוצרים. מאז סוף שנות השבעים נוצרה במחול הישראלי סוגה חדשה, שאותה מכנה אשל "המחול האחר": מחול אוונגארדי של יוצרים עצמאיים, שצמח בהשראת המחול הפוסט-מודרני האמריקאי. היוצרים הישראלים אימצו עיקרים מהמחול הפוסט-מודרני, כמו המרד של הסוגה החדשה בקנונים של המחול המודרני, החיפוש אחר שפת תנועה המתבססת על תנועה יומיומית והמינימליזם שהפך ערך אסתטי מוביל בתנועה, בתאורה ובתפאורה.

במקביל ל"מחול האחר" צמח אז גם זרם תיאטרון התנועה, שהיה מופע תיאטרלי רב-תחומי ששילב בין יצירה כוריאוגרפית ליצירה תיאטרונית. תיאטרון התנועה הישראלי עסק בנושאי אדם וחברה וביקש לפנות ישירות לרגשות הצופים. מחוות הגוף, הבעות הפנים והטקסטים ששולבו בחלק מהיצירות שימשו להבעת רעיונות ורגש. רות זיו אייל, למשל, כינתה את מופעה מסתורים (1976) "הצגה בתנועה"; ונאוה צוקרמן קראה ליצירתה הראשונה תמונע (1981). אושרה אלקיים רונן הייתה הראשונה להשתמש במונח "תיאטרון תנועה" בתוכנייה שליוותה את יצירתה טרמינל (1981). אלקיים רונן היא רקדנית, במאית, יוצרת ומורה מוערכת למחול וליצירה, ומהראשונות שאיחדו מחול ותיאטרון באופן שמשמש בסיס ליצירות תיאטרון-מחול עד היום.

ב-1982 הגיעו לישראל פינה באוש ותיאטרון-מחול וופרטל לסיור הופעות, ושפתה האמנותית של באוש נטמעה מאז באמנות המחול הישראלית ומשפיעה עד היום על תהליכי העבודה של היוצרים ועל תוצריהם. "המחול האחר" ותיאטרון התנועה השפיעו על דור חדש של יוצרים עצמאיים, שצמח מאז שנות השמונים ומכונה מאז "המחול העכשווי". היוצרים היו בדרך כלל יוצאי הלהקות הממוסדות וביקשו ליצור מחול אישי משלהם. עם היוצרים החדשים הללו נמנים יסמין גודר, ענבל פינטו, ניר בן גל וליאת דרור, נועה ורטהיים, נעה דר, ענת דניאלי, עידו תדמור ורבים אחרים. ז'אנר המחול העכשווי בישראל נולד משני מקורות השפעה עיקריים: האחד, המחול הפוסט-מודרני האמריקאי מאז מרס קנינגהם וקבוצת כנסיית ג'דסון; האחר, תיאטרון המחול הגרמני, מיסודה של פינה באוש. בשונה מהגוף האידיאלי של הבלט, במחול העכשווי נחשף הגוף השגרתי, הפרטי, הפרוורטי. מעתה ביטא גוף זה גם טריוויאליות ושעמום וחשף תחושות זעזוע ומשבר בלי להציע פתרון.

המחול העכשווי בישראל התפתח במהירות והיה לאחת הסוגות הרלוונטיות והמשמעותיות ביותר בשדה האמנות המקומי. ב-1989 נוסד מפעל "הרמת מסך" והיה למסגרת משמעותית לפרויקטים מקצועיים במחול. ב-1989 נפתח בתל אביב מרכז סוזן דלל, שמטרתו לעודד יצירה עצמאית במחול. לצד מאות מופעי המחול שהועלו מאז במרכז, נפתחו גם מסגרות הכשרה לכוריאוגרפיה וגדל מספרם של הפרפורמרים והיוצרים.

ב-1990 מונה הכוריאוגרף אוהד נהרין למנהל בת-שבע, ומאז התעצבה הלהקה ברוח שפתו האמנותית הייחודית. נהרין, חתן פרס ישראל למחול, הוא בן קיבוץ, שבצעירותו רקד במחולות העם הקולקטיביים. עתה ביקש ליצור אמנות חדשה שאינה נסמכת דווקא על המורשת העברית, אלא מתכתבת עם הזרמים הדומיננטיים במחול המערבי. נהרין למד בבית הספר של מרתה גרהם בניו יורק וגם התחנך אצל מייסדי המחול הפוסט-מודרני האמריקאי, וביצירותיו חולל מהפך של ממש ברמת המקצועיות והמקוריות של אמנות המחול בארץ. למשל, יצירתו קיר (1990) הייתה בשעתה יצירה חצופה, שהעלתה אל הבמה שאלות נוקבות של זהות אישית בתוך קולקטיב. נהרין השתמש בשיר "אחד מי יודע", שמקורו בסדר פסח, אך הטקסט טופל מוזיקלית ותנועתית כך שעלו ממנו משמעויות חדשות על זהות. את השיר ביצעה להקת הרוק נקמת הטרקטור, שמוקמה במקום מפתיע בחלל הבמה. הרקדנים היו ערוכים במעגל, שהזכיר את מעגל הרוקדים המחייב שהתעצב בשנות הארבעים. השיר שהתנגן ברקע רמז לחיבוק הדוב של התרבות העברית, והרפטטיביות שבבסיסו שעתקה, כביכול, את המעגל ואת תחושת הקולקטיב. ואולם, בשפת התנועה היה נראה שהרקדנים מבקשים להתפרע, להתנער, להשיל מעצמם את הטקס ואת הטקסט ולמצוא דווקא את עצמם הפרטי. למרות הניסיון להשתחרר, הם נותרו ממוסגרים בתנועות שחוזרות על עצמן וכבולים בגבולות הכיסא. נהרין בקיר פתח ערוץ חדש ליוצרים שביקשו לבחון את תכלית היצירה האמנותית כמערערת על הסדר החברתי וחושפת על הבמה סוגיות חברתיות עמומות השרויות במחלוקת.

הגישה הביקורתית לתכליתה של האמנות נטמעה בעשורים האחרונים באמנויות הביצוע במערב, שהפכו להיות בלתי אפירמטיביות וחתרניות מבחינה חברתית ופסיכולוגית. גם אמני המחול העכשווי בישראל מוותרים על הצורך להשביע את רצון הקהל ומעדיפים להציג מציאות אותנטית, גם אם היא אינה נעימה לצפייה. המחול העכשווי הישראלי נמנע מעינוג הקהל ובמקום בידור מגיש לו טקסט מטריד, שמעלה שאלות תובעניות בלי להשיב עליהן. התשובות נמסרות בתנועה, ולפעמים בצחוק עצבני, בזעקה או בבכי.

במאה השנים שחלפו מאז ראשית אמנות המחול בארץ ישראל, התמסד המחול הישראלי גם כמקור השראה לאמנים בעולם. טכניקות תנועה ועקרונות אסתטיים של יוצרים עכשוויים בישראל משמשים במוקדי יצירה בעולם, ונראה שתהליך ההתמקצעות והמיסוד של שפת המחול הישראלית יימשך. יצירות כאויסטר (1989) של להקת המחול ענבל פינטו, זיכרון דברים (1990) של רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית או רעש לבן (2002) של נעה ורטהיים ללהקת ורטיגו זכו לתהודה בינלאומית, ומאז נוצרו הן מועלות שוב ושוב, כמופת, בארץ ובמוקדי כוריאוגרפיה בעולם.

אמנות המחול הישראלית הייתה במשך זמן מה כמו פעוטה בצעדיה הראשונים, ובשלושת העשורים האחרונים הפכה למי שמחוללת בעוצמה ובגו זקוף את מסריה, ומחוללת כך גם תמורה אצל הצופים. ישראליות תתבטא מעתה בשפת תנועה חתרנית ייחודית שיש בה ישירות, כנות, מיידיות ובוטוּת, המאפיינות גם את התרבות הישראלית המקומית. המחול הישראלי כיום אמנם שואל שאלות על לאומיות, על ציונות ועל האויבים מבפנים ומבחוץ, אך גם בוחן את מניעי הנפש הפרטית בתוכו ומשמש ערוץ אמנותי ייחודי לחקירה כנה של גוף ושל הלכי רוח.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אלדור, גבי, ואיך רוקד גמל (תל אביב: רסלינג, 2013).

אשל, רות, מחול פורש כנפיים: יצירה ישראלית לבמה 1920-2000 (תל אביב: מרכז הספר והספריות, 2016).

אשל, רות, "תשעים שנות מחול לבמה בישראל", בתוך: הניה רוטנברג ודינה רוגינסקי (עורכות), רב קוליות ושיח מחול בישראל (תל אביב: רסלינג, 2009).

רוזנבליט, עינב, רוח רעבה: מחול ישראלי וזהות לאומית (תל אביב: רסלינג, 2018).

שרת, רינה, מלכה בלי ארמון: מיה ארבטובה – חלוצת הבלט הקלאסי בישראל (תל אביב: עמותת תחרות מיה ארבטובה לבלט, 2005).

Spiegel, S. Nina. Embodying Hebrew Culture: Aesthetics, Athletics and Dance in the Jewish Community of Mandate Palestine (Detroit: Wayne State University, 2013).

נפוליון – חי או מת! תיאטרון החאן הירושלמי. צילום: יעל אילן

מחקר

27.12.2018
נפוליון חי או מת! / נסים אלוני
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

נפוליון חי או מת!

מאת פרופ' שמעון לוי

 

פנטלונה שכל את שלושת בניו במלחמות נפוליאון ומחפש רוצח מקצועי שיתפוס ויביא לו את המצביא "חי או מת". בתמורה הוא מבטיח את בתו ואת הונו. במחזה מוצג מסע החיפוש של דון בריגלה היוצא למצוא את נפוליאון ובדרכו, בכמה וכמה עולמות של חומר, נפש ורוח, הוא פוגש נפוליאונים רבים מזויפים ואולי לא. לבסוף בריגלה משתכנע שבכל אדם ואדם טמון נפוליאון, ולכן הוא חצי מתאבד וחצי רוצח את הרוצח, בפעולה פרדוקסלית קטלנית אך יעילה להפליא בתיאטרון. נפוליון – חי או מת! הוא הגרנדיוזי, אם לא הנועז, שבמחזות נסים אלוני, דרמה מפורקת, רב-קולית, שהקדימה את זמנה. אלוני נחשב מי שהרחיק עדויותיו מהכאן והעכשיו הישראליים לעבר מחוזות דמיון ובדיון רחוקים לכאורה. שבבי ההרמזים מתרבויות זרות אצלו הם לעתים מסכות הסוואה לחומר הישראלי המקומי המשתקף בעדן.

הבכורה הראשונה של המחזה נפוליון – חי או מת! שבו יותר משבעים דמויות, הוצגה בתאטרון בימות ב-1970 בבימוי המחזאי (תפאורה ותלבושות: שלמה ויתקין; מוזיקה: גארי ברתיני). בתפקיד דון בריגלה שיחק איצקו רחמימוב, פנטלונה היה הוגו ירדן. ההפקה ירדה אחרי שלושים הצגות. הבכורה השנייה עלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1979, שוב בבימוי אלוני (תפאורה ותלבושות: שלמה ויתקין), וההצגה עלתה 24 פעמים בלבד. אחד ממחזותיו החשובים של אלוני לא זכה לחשיפה הולמת וגם הביקורת לא הייתה הוגנת, מה שאולי השפיע על מספר המבקרים בהצגות. ב-2018 הועלתה ההצגה בתיאטרון החאן הירושלמי.

מבקרי תיאטרון, בהם ד"ר אמיל פוירשטיין, גדעון עפרת ומיכאל הנדלזלץ, מדגימים את תהליך ההתקבלות הקשה של נפוליון – חי או מת! ובעקיפין גם של מחזותיו האחרים של אלוני. "צריכה הייתה הצגת נפוליון לקרוס כדי שיזכה אלוני באהבתם [של המבקרים]", אמר משה נתן בצער ובהזדהות עם אלוני. מאוחר יותר זכה אלוני להערכה רבה ולמחקרים אקדמיים (שהוא כיבדם וחשד בהם), אך ביקורות התיאטרון על יצירתו בעיתונות היומית היו מעורבות.

אפילו דרמה עברית-יהודית אין להבין בלי להכיר את הברית החדשה. בהיעדר מסורות תיאטרון עבריות התמודדו טובי המחזאים היהודים, העבריים והישראלים עם מסרים היסטוריים, חברתיים ופסיכולוגיים וגם רוחניים דרך השתקפויות הקלידוסקופ של התרבות הנוצרית. גם כאשר עסקו באידיאות מהמסורת היהודית היו דרכי העיצוב התיאטרוניות שלהם דומות לדגם הנוצרי. אלוני בנפוליון – חי או מת! מסמן ערגה אירונית-עצמית של המחזאי למנוף רוחני. מי כמוהו, לעדותו, יודע שמנוף כזה, אם הוא קיים בכלל, מצוי בתוך האדם, לא בחוץ; הרי ישוע ממילא כבר מת, ובעידן של פאולוס, ממשיכו, מְמסֵד הנצרות ומייסד הכנסייה הקתולית, היו היררכיות ודמוקרטיות. אבל ישוע מת, אמר אלוני בריאיון עם נתן. המנוף, או במינוח הלקוח מתורת הכאוס, "המושך המוזר", מצוי אצל אלוני בתיאטרון. על הכאוס ידובר בהמשך הדברים, אך ניתן לראות כיצד המכוונות התיאטרונית העצמית מקבלת במחזותיו המאוחרים של אלוני גוון בעל צביון של גאולה, גם אם תיאטרונית "בלבד".

בתמונה "רוסיה: הבשר והדם של נפוליון" מוצג דון בריגלה הרודף אחרי נפוליאון. הוא מוצא אותו בתוך עצמו ולכן מתאבד בתור "אדוננו המושיע". בסצנת טירוף כמהים האיכרים המורעבים לבשר המשיח, והם מתכוונים לאכול את לבו ולשתות את דמו. התמונה מסתיימת ב"אין ישועה... אין אוכל". רחל אהרוני ציינה: "נפוליון נשלח על ידי האל כמין ישוע גואל, כדי שישמש מזון, פשוטו כמשמעו, ל'עניי' המתים ברעב ובכפור. משמעות זאת, המציבה סמלים מטפיזיים בקונטקסט קולינרי, מתנגשת חזיתית עם מושגים מקובלים... במציאות הכאוטית שהוא יוצר לדמויותיו מאבדות כל הנורמות את תקפותן". אלוני מציג את המיסה הקתולית הקדושה במהופך: בה אוכלים, כלומר "צורכים" (מלשון "קונסומציה"), המאמינים את המושיע ומפנימים אותו, כאקט פרפורמטיבי טקסי, והבשר הופך לרוח. אלוני לא רק מעשיר את המחזה בעוד הרמז מתוחכם, אלא נוגע בבשרו, בלבו, בדמו ובנשמתו של התיאטרון. כאקט הטרנס-סובסטנציאציה הנוצרי, עוסק גם התיאטרון בחילופים מהותיים בין חומר לרוח, בגופי בשר שהם סמל ולא סמל בעת ובעונה אחת, במוות ההופך חיים, בהצגה שהיא עצמה איננה אלא התחיות.

"אין לי מלך", אומר אלוני, וממילא "אתה קיסר או מוקיון רק לפי התפאורה". לפיכך הוא חוזר ובורא במחזותיו מלכים, תחליפים אנושיים ארעיים למלך המשיח האלוהי, כשבתיאטרון מועצמת חלופיותם: רחבעם באכזר מכֹל המלך; בוניפציוס פליקס לבית הוהנשוואדן בהנסיכה האמריקאית; אדי(פוס) באדי קינג; מלך ונוכל בבגדי המלך על פי אנדרסן; וקיסר אחד אך לגמרי לא יחיד בנפוליון – חי או מת! שבו מובאים שמונה נפוליאונים, ובהם נפוליאון גרמני, נפוליאון זמר, נפוליאון אמיתי 1, נפוליאון אמיתי 2 וכו', ברמות שונות של הכרה ומציאות זו בצד זו, ובצד עוד כעשרים דמויות במחזה.

ברוב מחזותיו של אלוני מודגשת ביותר התיאטרוניות, כי בתיאטרון שלו, באפיון שובב שנתן לו סאמדי, "אין מה להשוות עם טלוויזיה", הכול זורם ומשתנה, ולהבדיל מטלוויזיה יש משהו חי, בלתי אמצעי, מיידי וחם אצל אלוני, המשדר קלוּת, כפי שתמיד ביקש משחקניו – "קלות". בה בעת עולות שאלות לא קלות: האם כולנו נפוליאונים, חיים-מתים על קו הקץ, מודעים במעומעם למגלומניה הפרטית ולחלופיותנו המצערת והבלתי נמנעת? "נא לרשום: מגפה של נפוליונים... פסיכוזה, כן... וכולם אמיתיים! המון פקידי ממשלה! פרופסורים! קצבים! שני שרברבים! כמה עקרות בית!"

 

נפוליון – חי או מת! תיאטרון החאן הירושלמי. צילום: יעל אילן

 

נפוליון – חי או מת! הוא מחזה פסיון, מחווה אמונית-דתית של ספקן המאשש את אמונתו באמצעות אמנותו. אלוני משתעשע בבדיון, בתשוקה ארוטית תיאטרונית, ככל שאדם מפוכח וחילוני (האומנם היה אלוני חילוני?) מעז להתל ברצינות מאוימת במוות, שתמיד הוא "מעֵבר", חוץ מאשר בתיאטרון: "רק אצלנו – בתיאטרון – ערב-ערב, לאחר סגירת המסך – המתים קמים לתחייה... שולפים את הסכין מן הלב... מוחים את הדם... מסירים את איפור המוות..." אצל אלוני המתים חיים חיי זומבי על הבימה. על חללי בימותיו מתרוצצים המוני מיני דיבוק, המסרבים בכל תוקף להיפרד מעולם החומר. הם נדבקים לקרשי הבימה ביגון ציפורניהם הגדולות: "אני מתפגר מחדש מרוב געגועים לעולם החומר!... לנבזויות ולשקרים!..." על אף אינספור ההתחפשויות וההתחמקויות מניסוחים חד-משמעיים, אלוני מסתמן כמחזאי המייחס לתיאטרון משמעות רוחנית, טרנספורמטיבית, יוצרת.

לא רק המצבים הדרמטיים הבסיסיים אלא גם התפקידים וגלגולי הדמויות במחזות אלוני הם אנימציה, כלומר מתן נשמה ונפש במובן הלא-וולט-דיסני של המילה: השחקן משאיל לדמות לא רק את גופו ואת קולו, אלא גם את נשמתו, כפי שמבקש נפוליאון (המת) בסגנון פאוסטיאני, שייקחו ממנו את הנשמה הזאת. אין עוד מחזאי עברי שביצירותיו מצוי מתח עצום כזה בין המסר הנשגב ובין אופני ההעלאה הליצניים, המתפרקים, הפרקטליים והשובביים. בטכניקות מעורבות, מודרניסטיות, אלוני בונה קתדרלות דרמטיות עשויות מאות שבבי אשפת תרבות, "ושוב יהיה כאן קצת מיש-מש" מכוון של הרמזים תרבותיים מהתנ"ך ועד הפלמ"ח ואילך, קווים לאורך ולרוחב ובעיקר באלכסון, חוצי היסטוריה וגיאוגרפיה. למרבה המזל וטוב הטעם. ולמרות הדקונסטרוקציה במחזותיו, אלוני איננו פוסט-מודרניסט. ליצנותו משוורת על גבול ההתחפשות, ויש ביצירותיו, למרות או בגלל ריבוי העמדות שבהן, יותר מדי מחויבות מודרניסטית במובהק.

כבמאי חשוב לא פחות מאשר כמחזאי, אצל אלוני הכול משחק טקסט-בימה בתוך משחק, מראה בתוך מראה; אליס בארץ הפלאות הנופלת למחילת הארנב יודעת שהיא נופלת בדרכה אל תודעה אחרת, אך בדרך, במקום לשקוע בתוגה קיומית על הנפילה, היא בוחרת לסדר צנצנות ריבה על מדפים. "זה היה צריך להיות בסרט, אבל זה יצא בחיים, המוות", נאמר בהנסיכה האמריקאית. מאחר שהמוות יוצא בדרך כלל בחיים, אלוני נאבק בו בכליו שלו באופן הומיאופתי. נפוליון - חי או מת! אחוז תזזית של מרדפים בנוסח סרטי הראינוע הראשונים של מאק סנט. בקוצר הנשימה המבדר יש להבחין בין מציאות להזיה, בין מזויף לאותנטי.

בנפוליון חי או מת! אין אחדויות אריסטוטליות; הן מתנפצות לרסיסים כמו מראות המתרסקות על הבימה, והקהל עובר בין הרבה חללים (מקומות והרוגים) ובין זמנים, מראשית המאה ה-19 עד סוף המאה העשרים, ובין הרבה דמויות: אחרי היטלר, מי צריך את נפוליאון? ביצירה המתחיה (מלשון רנסנס, לידה מחדש) מדי ערב על הבימה, עוברים גם בין דמויות עלילתיות "ריאליסטיות", דמויות בדויות, דמויות הזויות ודמויות "סגני-קיימות", דמויות מיתולוגיות ודמויות מאוזכרות. כולן מסתופפות בצוותא עליז לכאורה ומשקפות דמות-דמות את חברתה ואת אויבותיה כבמראה מנותצת, כולן חצי-חיות ב"חיים", איכשהו חיות במוות וחיות לחלוטין בתיאטרון, על הבימה. מן הסתם, אם המוות אינו מוות, גם החיים אינם חיים. רק בתיאטרון אפשר ליצור תדמיות אמנותיות כאלה על הסף, שבו כביכול מסוגל המת להציץ מעבר לכתפו של החי, המציץ בו גם כן מעבר לכתפו שלו. אשליה מציצנית של נצחיות רעה: "שום יונת שלום, חמוד שלי, עוד לא המציאה דרך טובה יותר לנצח את המוות, מאשר על ידי מוות של אחר! רצח!" ערגת המת לחיים לא הצליחה להתנתק מהחומר, לכן גם איננה זוכה למנוחה נכונה.

בעקבות הבחנות שנעשו מאז שנות השישים בתורת הכאוס עולה שאין עוד מחזאי עברי המשתמש כמו אלוני בכמה מההתבוננויות היצירתיות של מדע הכאוס החדש הזה ומנצל אותן ביצירותיו. היופי המהמם, המתמטי כל כך, הנחשף בטקסטים שלו, נענה יפה לדגמי התנהגות של קבוצות מנדלברוט, שבהן מסע דרך קני מידה קטנים יותר ויותר חושף את מורכבותה ההולכת וגדלה של חבורת הנפוליאונים במחזה. אפקט ההתגדלות וההתקטנות הטלסקופי והמיקרוסקופי - תלוי מאיזה צד של המשקפת מסתכלים - בולט גם הוא, אם נביט בחבורת מנדלברוט כזאת. משה נתן מייחס לאלוני את האמירה ש"הצגת תיאטרון צריכה להיות ספקטקל רבגוני, מפורק, מורכב, עשיר בנושאי משנה ובווריאציות". אלוני משתמש לעתים תכופות במינוחים דמויי כאוס, כגון תוהו ובוהו, גיוון, השתנות תמידית, חזרה ואי-חזרה טקסית וכן "כאוס ענק". הצגת תיאטרון, מטבע בריאתה, היא ביטוי אמנותי לדינמיקה אי-ליניארית.

בפרקטלים דרמטיים רבים של אלוני בנפוליון - חי או מת! משתקפים שניים ממרכיבי הדרמה (והכאוס) החשובים: מוטיב ומבנה. הם אחוזים זה בזה באופן אורגני וניתנים להפרדה עיונית בלבד, לא חווייתית. מעניין זה אפשר להבין גם את אינספור ההרמזים שמביא אלוני: אינטר-טקסטואליות ניתנת להסבר כשימוש בפרקטלים של אחרים ביצירה של עצמך. מבחינת היחס ההרמוני בין מה שפעם קראו לו צורה ותוכן, ובעיקר מבחינת אינספור גלגולי המוטיב הנפוליאוני, מוצדקת ומתחייבת התבוננות במחזותיו המאוחרים של אלוני כבמערכת כאוס מורכבת, המותנית מעצם מהותה בצופה המתבונן ומאזין. הצגה של אלוני היא "תלות רגישה בנתוני ההתחלה", ללא ספק מצד המחזאי, שמעולם לא "סיים" ממש את מחזותיו ואת הצגותיו, ובוודאי גם מבחינת הקהל.

בתיאוריות כאוס מופיע גם "המושך המוזר". ה"יצור" הזה חי ב"מרחב המופע", במציאות ולבטח בתיאטרון. בהשוואת תמונה של מוות בימתי אצל אלוני עם תמונת מוות בהדיבוק, ניווכח שבמחזה העברי ההוא אומר חנן: "פרצתי את כל הגדרים, עברתי דרך המוות, הפרתי חוקי שנות עולם ופקודת דור ודור" וגו'. ולאה עונה לו: "אור גדול שפוך מסביב. נצמדתי אליך לעולם. חתני... אנו מרחפים ועולים תאומים למרומי מרומים". אנ-סקי מתיר לדמויותיו לרחף לעבר תחום מוזר ומושך, שהתיאטרון עצמו מסמנו כ"מעבר". הפולצ'ינלות של אלוני הן המחשה בימתית של מטפורת הדיבוק. מוטיב החיים והמתים המדובקים אלה באלה, נפטרים שהפעם התפרעו לגמרי, משתולל כאן בימתית. ועוד השוואה: חנוך לוין, בפעורי פה, הורג את הקהל. איש בקהל שעל הבימה אומר: "כי נמאס לנו ממוות ומחושך,/ ומאוסים עלינו הכאב והצער,/ וקדרות העולם נמאסה עד בלי די,/ לא ניתן, אחים, יהיה טוב, והעיקר -/ בעזרתכם נהיה פה גם מחר". המענה אומר אחריו: "הקהל מת". אלוני אינו הורג את הקהל שלו. ממש לקראת הסוף מגלה המחזאי, המובלע בהרבה מדמויותיו ובמיוחד בסאמדי, מלך המתים-החיים של טקסי הוודו האלוניים, את עיקר המסר: "המושך המוזר" של אלוני הוא גילום המוות כחיים על הבימה, ואולי, תוך שימוש בתחבולת התיאטרון-בתוך-תיאטרון, גם הבעת האמונה, שהתיאטרון הוא חיי הנצח עצמם, כי רק בתיאטרון המתים קמים לתחייה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, תיאטרון ישראלי (תל אביב: רסלינג, 2017).

אהרוני, רחל, היער שבבטן, על מחזות נסים אלוני (תל אביב: תג, 1997).

אלוני, נסים, נפוליון – חי או מת! (ירושלים: כתר, 1993).

בן-מרדכי, יצחק, ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס: עיון ביצירתו של נסים אלוני (באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004(.

זוהר, אוריאל, "תיאטרון מגלם מיתוס",עיתון 77 170 (1994).

יערי, נורית (עורכת), על מלכים, צוענים ושחקנים - מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006).

לוי, שמעון ושואף, קורינה, קנון התיאטרון (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002).

נתן, משה, כישוף נגד מוות: התיאטרון של נסים אלוני (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996).

פוקס, שרית, נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2008).

Gleick, James, Chaos, Making a New Science (London: Viking, 1995).

לילה במאי / א.ב. יהושע

מחקר

24.12.2018
לילה במאי / א.ב. יהושע
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

לילה במאי כאן, שם ובכל מקום

מאת פרופ' שמעון לוי

 

בלילה במאי (1967) נשמר איזון מרתק בין המקומי-הישראלי ובין הנפשי-האנושי והכללי. א.ב. יהושע בודק במחזה זה את האמינות האמנותית הפנימית שלו לעומת האותנטיות החברתית, האקטואלית והפוליטית. שני סוגי האותנטיות האלה נשקלים זה כנגד זה בעוד המחבר מקשה על עצמו: הוא מניח להם לשחק לפניו בתנאי המעבדה של הבמה, והרי דווקא התיאטרון נוטה חסד לספציפי, ללוקלי, ובעיקר התיאטרון הישראלי.

המחזה, פרי עטו של הסופר והמחזאי המפורסם, הוצג כמה פעמים בתיאטרונים מרכזיים (החאן, 1968, בבימוי יוסי יזרעאלי; שוב בחאן ב-1988 בבימוי רוני ניניו; הבימה, 2009, בבימוי אילן רונן; ועוד) ומבטא לעומק את חרדת המצור והמלחמות דרך מפגש משפחתי בבית ירושלמי. תחבולתו העיקרית היא הצגתה של מלחמת ששת הימים כביכול לפני שפרצה. מבחינה זו, זהו מחזה מקומי לגמרי, ורוב הביקורות עליו אכן מגיבות לפן הלוקלי שלו. לעומת זאת, אחרי שנקלף מהמחזה נסיבות של זמן, מקום, הווי, מלחמה מסוימת מאוד (1967), רחוב מסוים בשכונת רחביה בירושלים בתאריך מסוים ובעל משמעות רבה לקבוצה קטנה של אנשים (יהושע אומר: "...המלחמה היא מצוקה ממשית, רצינית... קטליזטור טוב למצוקות אחרות, פנימיות יותר, רוחניות יותר...") – האם אז באמת קיים "אני" עירום, חופשי ועצמאי?

יהושע מחצין מעצמו שבע דמויות ברמות תודעה שונות והן המחפשות עתה את עצמן/ עצמו כמו קליפות השואפות אל הגרעין – להגיע דרך התרבות היהודית, מדינת ישראל, ירושלים, המשפחה, השכונה, הבית, האימה, הבדידות וההליכה על פי תהום שבין השפיות לטירוף – אל מה ומי שהן אמורות להיות בעיני עצמן. במחזה מתגלה מוקד, גרעין, למעגלי ההתייחסות המתרחבים והולכים. בתוך אלה, דרכי ההבעה התיאטרוניות הן הקליפות שאותן מבקשות הדמויות להשיר. אמנם יהושע ידוע בנטיותיו אל הפרשנות הפסיכואנליטית, אבל נדמה שהתשובה שהמחבר עורג אליה באמת היא רוחנית, לא רק נפשית. מכאן נובעת הקצנה מעניינת בלילה במאי: מצד אחד סחיפה חזקה לפירוש הכללי-אוניברסלי ברוח כמיהות תנטיות וארוטיות, ומנגד בסיס מוצק לפרשנות פוליטית-חברתית ישראלית, מקומית לחלוטין.

כבר העמוד הראשון של המחזה (או של התוכנייה בתיאטרון, קודם שעולה המסך) מתנה באופנים שונים קהל "בית" לעומת קהל "זר". שמו של המחזאי אומר ודאי משהו להרבה ישראלים המכירים את יצירותיו הקודמות של יהושע, ומחזה חדש שלו אכן עורר ציפיות רבות. גם שמו של מחזה יכול להיות סתמי או רומזני ולהיות חלק מהמשמעות כולה של היצירה. "לילה", למשל, מזמין אסוציאציות ש"יום" כמובן אינו מציע. "מאי" הוא ראשית הקיץ בחצי הכדור הצפוני. מי שממשיך וקורא, לומד שמדובר בלילה בין 22 ו-23 במאי 1967, ומיד נפקחות קצת יותר עיניהם של ישראלים הנזכרים בסגירה של מצרי טיראן (בבוקר 23 במאי) וכניסת הצבא המצרי לסיני ובתקופת המתח וההמתנה לפני פרוץ מלחמת 1967. לילה במאי הוא שם רומזני, רווי משמעות, בעיקר לישראלים. זרים ייאלצו להסתפק באסוציאציות תרבותיות כלליות כגון תחילת החום או הקיץ.

רשימת הדמויות במחזה או בתוכנייה גם היא אינה סתמית. לאוזן עברית רגישה מעלים שמות הדמויות בלילה במאי רגשות. תרצה לוין, אבינועם שריד, עמיקם גלעד, ד"ר אסף לוין, נועה, רחל שריד ונעמי – כל אלה שמות סוגסטיביים ולחלוטין לא מקריים. הם מעידים (מראש וכמובן בדיעבד, אחרי היכרות עם הדמויות בהצגה) על נועם אמיתי ומדומה, על שאלת ההישרדות; הם רומזים ללוויים בבית המקדש ולאסף הרופא, לרחל המבכה על בניה ועוד כהנה וכהנה דברים, שלמי שאינם דוברי עברית אין נגיעה אליהם. עניין מדרש שם עצמו הוא עניין יהודי-עברי ייחודי.

שבע הדמויות מוכנסות לווילה בינונית וישנה למדי ברחביה שבירושלים למשך 11 שעות, משבע בערב ועד שש בבוקר. שלוש האחדויות האריסטוטליות הידועות לא הומצאו, כידוע, בישראל, אך יהושע מתווה כיוון לשימוש הייחודי שיעשה בהן: העלילה נרמזת במובהק מארגון הדמויות; המקום והזמן נתונים וקשיחים: 11 שעות הן זמן קצר המזמין, מצדו, פעילות קצרה יחסית ונמרצת כדי שבכלל "יקרה משהו", ואילו סגירתו של המקום מזמינה דחיסות, צפיפות – מילולית ומטפורית גם יחד. משלוש האחדויות האלה ניתן לנסח מעין חוק בויל דרמטי הנכון גם "כאן" וגם "שם". אם נכניס בני משפחה אחת לזמן קצר למקום סגור ונעלה את הטמפרטורה, ייווצרו תנאי לחץ שעל גבול הפיצוץ הפסיכולוגי והדרמטי - או כבר מעבר לו. תחבולת המחזה נשענת גם על כך שהדמויות אינן יודעות את מה שהצופים יודעים - מלחמת ששת הימים כבר פרצה, כבר הייתה.

חוץ מציון הדמויות, המקום והזמן, יהושע מביא עוד קולות המשתתפים בהצגה – של אנשי רדיו וקרייני תנ"ך וקוראן. קולות הרדיו שואבים, מתברר, מהתלות שהייתה לישראלים במדיום זה, כפי שיודע כל מי ששמע נוסעי אוטובוס משתתקים עם הפיפס הארוך האחרון שלפני מהדורת חדשות בתקופות מתח, והן רבות. הנוסעים יודעים לפי נימת קולו של הקריין, עוד לפני הידיעה הראשונה, מה טיבה, אם אמנם היא מתריעה. קולות הרדיו, בקונבנציה דרמטית, מרמזים על חדירתו של החוץ אל הפנים, במיוחד בשל האופן שבו יהושע משתמש בתזמורם ובדברים שהוא משמיע באמצעותם בלילה במאי.

בלילה המיוחד הזה במאי, יהושע שמח מאוד ביסודות הלוקליים. שני ברושים מעל קצהו העליון של רחוב אפודי מפגישים צמרותיהם – הם עדיין שם! - ומאפשרים למחזאי לרתום אותם לדברים שהם גם אישיים יותר וגם כלליים יותר – אין סתירה בין השניים - ולהביע מסר שהוא גם אישי וגם אנושי יותר, ואיננו "רק ישראלי". הלוקלי-ייחודי הוא לעתים בבחינת קרש הצלה. תמיד הוא לבוש, בשר, גוף ומדי פעם בוקעת איזו רוח מהמסכה, מהבגד או מהגוף. יהושע מוקיר את ברנר: "התיך נפלא את ההתעסקות האקטואלית בבעיות נפשיות, הוא עשה מזיגה נכונה".

יותר מאשר בממצעים (מדיומים) אחרים התלויים במילים, התיאטרון מסוגל ליצור קשר בין אנשים, הואיל וההתקשרות הדיאלוגית היא חלק בלתי נפרד ממה שאמור לקרות על הבמה. לילה במאי מדגים בבהירות רבה כיצד מחזה ישראלי הוא אמנם מאוד ישראלי, אך יש בו, בגלל ישראליותו, גם מה להציע לאחרים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992).

להביא את השמש לארמון / תיאטרון ילדים

מחקר

24.12.2018
להביא את השמש לארמון / תיאטרון ילדים
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

להביא את השמש לארמון

מאת פרופ' שמעון לוי

 

הילדים של ארנה הוא סרט דוקומנטרי אישי על ילדים מג'נין שהשתתפו בתיאטרון ילדים שייסדה וניהלה ארנה מר-ח'מיס וביים ג'וליאנו מר-ח'מיס, בנה, שהיה גם התסריטאי שלו. הוא מספר גם על אותם ילדים עצמם ההופכים כעבור עשור ללוחמי חירות פלסטינים בקרב על מחנה הפליטים בג'נין ולמתאבדים בפעולת התאבדות בחדרה. הסרט עתיר מוטיבים אנושיים, חברתיים ופוליטיים המצולמים וערוכים בענייניות נטולת רגשנות וגם משום כך הוא משכנע ומרגש, כפי שכתבו מבקרי קולנוע וצופים רבים, יהודים וערבים, שהגיבו באינטרנט. הדברים הבאים אינם תיאור או ניתוח של הסרט, אלא מתמקדים בתיאטרון, ביוונית "מקום לראות", שהוא חלק נכבד מתוכן הסרט ובה בעת גם דימוי מרכזי המניע אותו, משמש לו פרשנות פנימית ומהווה רובד דרמטי עמוק המאיר הן את יוצרי הסרט, הן את המשתתפים בו.

הסרט נפתח בתמונת הפגנה נגד ההסגר שהטיל צה"ל על מחנה הפליטים בג'נין, מתמקד בארנה המארגנת, עטוית הכאפייה, הצועקת לנהגים לצפור ולא לעצור לבדיקת זהות במחסום. היא מדברת ערבית במבטא ישראלי ולובשת את אחד הסמלים הבולטים ביותר של הערביות, כאפייה. היא לבשה אותה כבר בתקופת הפלמ"ח, שעליה תספר אחר כך. עכשיו היא לובשת אותה גם כדי להסתיר את הקרחת, תוצאת ההקרנות נגד מחלת הסרטן. ארנה מתנהגת כשחקנית המזוהה לחלוטין עם התפקיד שקיבלה על עצמה. כמי שייסדה וניהלה בתי ילדים, מרכזי לימוד ותמיכה וגם תיאטרון לילדים ולנוער בג'נין, היא ב"תלבושת", שהדרמטיות שלה מתגלה בהדרגה, לא במבט ראשון. באותו פריט לבוש היא מסתירה מחלה, מגלה הזדהות עם עוטי הכאפייה המקוריים ובו בזמן מאזכרת את הפלמ"חניקים, שגם הם בזמנם אימצו אותה.

בתמונה הבאה מצולמת מסיבה המתקיימת באולם בג'נין לאחר חמש שנות עבודה עם ארנה. בשמלה לבנה היא שואלת ילד אחד בקשיחות לבבית אם הוא "מוכן לקחת אחריות". אחריות למה, שואלים את עצמם הצופים, שכבר הוכנו בתחילת הסרט למסר פוליטי, שוודאי יבוא מיד. הילד מהנהן, וארנה פוקדת: "שאף אחד לא יעלה על הבמה". בדיעבד יתברר שזו איננה סתם הוראת סדרנות באולם תיאטרון, אלא דימוי שהתת-טקסט שלו איננו אלא "הבמה היא שלנו". הקטעים הבאים מחזקים את הרושם הזה. קודם מקהלת ילדים שרה עם ארנה: "למה כל ילדי העולם חופשיים ואני לא"; אחר כך ארנה נושאת נאום קצר מעל הבמה בפני קהל סואן, עליז וצעיר ברובו: "האינתיפאדה לנו ולילדינו היא מאבק ל'חוריה', לחופש ולידע. אלה ערכים בסיסיים". היא צועקת, מזיעה, ושפת הגוף שלה תיאטרונית מאוד. היא משכנעת משום שהיא באמת מאמינה בדברים הפשוטים והנכוחים האלה.

הקריינות בסרט נשמעת מפי ג'וליאנו בנימה עניינית וחמימה, המתערבת מדי פעם בסיפור, מסבירה אך איננה מפרשת. ארנה זכתה בפרס נובל האלטרנטיבי, ובכספי הפרס שקיבלה - 50 אלף דולר - נבנה תיאטרון על גג בית הוריו של זכריה זביידי, מי שלימים יהיה מפקד גדוד חללי אל-אקצה בג'נין, בעצמו ילד בחוג לתיאטרון דאז שנודע גם ביחסיו המיוחדים עם טלי פחימה.

בתמונה הבאה מצולם שיעור בתיאטרון. הילדים צועקים, שואגים, מבצעים תרגילי חיות - סוס, חתול, כלב – ובשכנוע מלא של ילדים שיש להם מורה מלהיב. ג'וליאנו מטרים את המאוחר ומספר מה יעלה בגורלם של הילדים האלה ויחזור בפלאשבק לתמונות אלה של החזרות וההצגה: הסיבה הישירה שבגללה הגיע לג'נין. נידאל ייהרג; יוסף ייהרג; אשרף הקטן בעל החיוך הגדול, החבר של יוסף, ייהרג בקרב, אחרי שפגז ישראלי יפגע בילדה והיא תמות לו בידיים; עלא'א ייהרג. רואים אותו יותר מפעם אחת יושב על הריסות ביתו, מבטו מופנם, והוא פוכר את ידיו.

ארנה, בתרגיל פסיכודרמה אחר, מנסה לעזור לילדים להתמודד עם זעמם על הרס הבתים. אשרף הילד מדגים עליה, לדרישתה המפורשת, מה היה עושה למי שהרסו לו את הבית. הוא הודף את ארנה וקצת מכה אותה, והיא מעודדת: "טוב, טוב, ככה זה כשכועסים" ומחלקת לכל הילדים נייר חום שיקרעו לגזרים בחמת זעם מבודחת. הם נהנים, מודעים לכפל המשמעות של המשחק: הוא רציני ולא-רציני בה בעת. "כשאנחנו כועסים צריך לבטא את הכעס", היא אומרת ושולחת אותם לצייר, לשחק. עלא'א מצייר בית הרוס ומעליו דגל מתנופף. בעוד שמונה שנים ינהיג את גדוד חללי אל-אקצה בג'נין. האם החוג לתיאטרון של ארנה "חינך" אותו לכך? ובערים ובכפרים הפלסטיניים (ברובם המכריע) שלא היה בהם חוג לתיאטרון – האם לא צמחו מהם לוחמים?

התיאטרון של ארנה הוא תיאטרון המדוכאים, הדומה לעתים לטכניקות מסוימות של אוגוסטו בואל גם מבחינת יחס השחקן אל עצמו ואל קהליו. אמנם ג'וליאנו אינו משתמש בהתערבות מודעת של הקהל במהלך ההצגה, כולל הצעות לשינוי בעלילה כנהוג אצל בואל, אלא מאמין בפלאי התאורה, התפאורה והמוזיקה – כלומר בתיאטרון אשלייתי יותר באופיו, "תיאטרון של קסם", לדבריו. אבל את ההבנה של משמעות העלילה מספק הקהל הערני בעצמו ומוחא כפיים במקומות הנכונים במחזהו של ע'סאן כנפאני, מחזאי וסופר פעיל פת"ח שנהרג כאשר מכוניתו מולכדה בידי כוחות הביטחון הישראליים. חוויית התיאטרון של הקהל, כפי שניתן לצפות בה בקטעים המצולמים, הייתה אינטנסיבית, משתתפת ומכירת תודה.

בתמונה הבאה מבקש ג'וליאנו מאחד הילדים לחקות את המורה לאנגלית בבית הספר, שאינו מופיע בסרט, אך מתגלה בבירור כאיש אלים המרביץ לתלמידים ומבקש שיקומו כולם מיד בהיכנסו לכיתה. פרשנים "לענייני ערבים" יסבירו זאת במסורת החינוך הערבית, אחרים יוסיפו שגם הכיבוש משחית ומלבה אלימות בין הנכבשים. ג'וליאנו מפסיק את התרגיל לאחר שהילד-המורה מבקש דווקא להמשיך עוד קצת. הוא נסחף בתפקיד, איכשהו עדיין לא ברכטיאני די הצורך, לא מצליח להיות גם בתוך הדמות המשוחקת וגם מחוץ לה. הוא ילד. החזרה על תמונת "אני אביא את השמש" מתרחשת על סולם. "תיזהרו בסולם, וגם הרצפה חלקה", מזהיר ג'וליאנו. אשרי המאמין שזוהי הוראת בטיחות בלבד המחויבת בחזרות. אולי הייתה כזאת במציאות המצולמת, אך אחרי עריכת הסרט זהו גם דימוי. בין המשתתפים בתמונה יהיו הרוגים מ"רצפה חלקה" ומטיפוס מסוכן.

בריאיון לצוות טלוויזיה ישראלי מספרים הילדים על חוסר האמון שרחשו בהתחלה לג'וליאנו ולאמו. חשדו שהם מרגלים לטובת הישראלים. עד מהרה שינו את דעתם. "ארנה היא כמו אמי, יותר מאמי", אומר אחד מהם. ג'וליאנו מעודד את הילד לומר ישר למצלמה: "חשבתי שאתה היית מרגל" במקום "חשבתי שג'וליאנו היה מרגל". גם זה שיעור חשוב לשחקן. הילד ממשיך: "אחר כך ראינו שאתה בעדנו, לא נגדנו. אף ערבי לא עשה איתנו דברים כאלה". הבנתי מדבריו שג'וליאנו לא רק לימד תיאטרון, אמנות לא מוכרת לילדי ג'נין, שלא ראו הצגה מימיהם, אלא לימד דרך התיאטרון.

אחר כך מגיעה תמונה, שבה הילדים מקבלים את התלבושות המרהיבות שלהם להצגה. לי הזכירו פני הילדות והילדים ומחוות גופם את ההתרגשות השקטה והעמוקה של שחקני ה"קתקלי" ההודים הנכנסים לתפקיד ומפנימים אותו מדיטטיבית בתהליך האיפור. התלבושות עיצבו ממש את התנהגות הילדים, עזרו להם להפנים פאר, מלכות, הדר וסגנון שונה מההרס, מהזיהום ומהעוני במחנה הפליטים. אז בא קטע מההצגה עצמה: "בתי היקרה, אני מצווה עלייך להביא את השמש לארמון. אם לא, לא תהיי מלכה". הילדה-נסיכה בוכה ואומרת שזה בלתי אפשרי ובינתיים בורחת לה. מאוחר יותר היא תבצע את המשימה. המשחק של הילדים על הבמה ברור, מדויק וחינני, ולעתים גם גדול, אלים וגס, כולל חבטות ומכות קלות. המציאות הגיעה גם לשם, מתנקזת דרך האיפוק המתבקש, אבל בסך הכול קיימת על הבמה.

כל מי שעבד בתיאטרון קהילתי או עם ילדים מכיר את תהליך ההעצמה שעוברים משתתפי ההצגות, את רוח הצוות ואת המסרים הפסיכו-חברתיים המפעמים בהם, אם בגלוי ואם בסמוי. בריאיון לטלוויזיה שצולם בסרט כמין מחזה-בתוך-מחזה, המודע היטב לתוכן הדברים ולמדיום המשולש (קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון) השייך לעניין, אומר ילד אחד: "אני ארצה להשתמש ביכולת שלי..." המראיין שואל אם הוא מוכן לחקות חייל ישראלי, ומיד מסתער הילד על חברו, מכה אותו, שולף אקדח מדומה, חוקר ומכה. בג'נין לא רק ג'וליאנו הוא הבמאי, אלא גם המציאות. יוסף הילד, לבוש דובון, כביכול הבגד ההפוך-משלים לכאפייה של ארנה, נשאל אם הוא רוצה להיות חייל. "כן, סורי", הוא עונה בתערובת של חוצפה, זלזול והסתחבקות מדומה למראיין הישראלי.

 

שאלה: תיאטרון מבטא כעס, מחאה... אתה מוחה דרך התיאטרון...

תשובה: כן, זהות, אהבת חיים...

שאלה: יש לתיאטרון כוח להשפיע, להראות לקהל את המצב?

תשובה: אני שוכח את הקהל, מתרכז ברגשותי, נותן לעצמי מבפנים כדי שהקהל יהיה איתנו...

שאלה: אתה מרגיש שזה כמו לזרוק אבנים?

תשובה: ...כמו בקבוק מולוטוב, כוח, שמחה, גאווה...

שאלה: מה החלום שלך?

תשובה (אחרי שג'וליאנו לוחש לילד, ואינו מוחק את הלחישה בעריכה): אני רוצה להיות רומיאו הפלסטיני, יוליה תהיה מהמשפחה, מג'נין...

 

אשרף ידע או לא ידע מה יעלה בסופו של רומיאו. האם דמותה של יוליה השייקספירית הייתה לו המולדת? הילדה שתמות בעוד שנים ספורות בידיו? שבגללה נמחק החיוך מפניו והפך ללוחם? האם ארנה היא מין יוליה סמויה ממשפחה אחרת? אשרף ייהרג וגווייתו בתכריכים, תלבושת המוות, תונח על עגלת טרקטור לצד גופות נוספות. הקשר בין יוליה, ארנה, מולדת, אמהות מג'נין שרואיינו והופיעו בסרט לפני מות בניהן ואחריו - אינו מובהק אלא מרומז בלבד אך חזק ביותר.

ג'וליאנו נוסע לבית החולים להביא את אמו, שנותר לה זמן קצר לחיות, לביקור אחרון בג'נין. בדרך הוא שואל אותה על הפלמ"ח. היא מספרת בעברית פלמ"חניקית שזו הייתה תקופה נהדרת של "גיל, גיל, גיל 17 עד 19", ולשאלה אם עשתה דברים רעים, היא עונה שזו הייתה תקופה של שוִויץ, הרפתקנות, יופי, רהב. "נסעתי בג'יפ, הורדתי טרמפיסטים, העליתי טרמפיסטים, נסעתי על המדרכה, הורדתי את כולם מהמדרכה לכביש". אבל כנהגת של גנדי (רחבעם זאבי), היא גירשה בדואים. מאז הכאפייה, אבל בגלגול משמעות. אולי עכשיו היא עושה תיקון של הביוגרפיה שלה בג'נין. חיבוקים ונשיקות עם המכרים בהגיעה העירה, וגם דמעות.

ג'וליאנו מקבל את גופה של ארנה ושוב עולה הדימוי של יוליה – מהצד "שלה". הוא מזהה את פניה, כנדרש וכמקובל, לרגע קצר. היא בתכריך כחול, לוחמי ג'נין בדרך כלל בלבן. אחרי מותה נסגר התיאטרון. אחרי 13 ימי המצור על ג'נין ג'וליאנו מבקר שוב בעיר, וכל קטעי העתיד בחלק הראשון של הסרט הופכים לעבר קרוב, מעין הווה. בשונה מסרט הפועל כרצף זמן מתמשך ובגלל הפער בין זמן הצילום לזמן ההקרנה הוא תמיד בגדר עבר, תיאטרון מספר בהכרח תמיד על מה שהווה עכשיו וחי ולנגד עינינו. גם במובן זה הסרט של ג'וליאנו מנסה בהצלחה רבה להיות תיאטרוני. ההוויות של התיאטרון, כהשלכות קדימה ואחורה, כנושא וכמניע בסרט וכדימוי למתח בין המהות האנושית האמיתית ובין הצגתה המלאכותית-בדיונית, משולבות להפליא בהילדים של ארנה. אפילו סצנת מכתב הפרידה של השאהידים שמקריאים, במלאכותיות רבה, יוסף ונידאל בטרם יצאו למשימת ההתאבדות בחדרה, בתלבושת הקרבית, היא סצנה טקסית ומצמררת דווקא משום שאינה רהוטה, והטקסט הדתי נאמר מפי צעירים שאינם דתיים, כפי שנמסר.

באזכרה מאולתרת, שג'וליאנו מקיים עם מחמוד לילדי התיאטרון שנפלו, מסופר שוב ש"הכעס שלו התפרץ" - הרצף הקולנועי מתכתב עם תחילת הסרט ועם תרגיל הפסיכודרמה. אולי אחת הדרכים המוכרות ביותר בכל תרבות להתמודד עם בן הרוג, עם עוול נורא או עם בית שנהרס היא דרך הטקס, ובה נכפים על הרגש אופני התנהגות מסורתיים, לעתים מוחצנים מאוד, בדומה לתיאטרון. אולי אחרת הרגש יקרע את המרגישים אותו לקרעים.

בין כל הבתים ההרוסים בג'נין, כולל קומת התיאטרון שהוקמה על הגג, נראה התיאטרון, במיוחד בסוף הסרט, כמשכן חם, "מחבק", כפי שנהוג לומר, לילדים ששיחקו בו את עצמם, וחלקם – את מה שקיבלו על עצמם כתפקיד בחיים: "כשאני משחק, אני מרגיש כוח, שמחה, גאווה". הם לא יקומו להשתחוות בתום ההצגה הזאת. לעומת מוחמד בכרי בסרטו ג'נין, ג'נין, המבליט את הטבח שביצעו הישראלים בעיר, ולעומת ניזאר חסן שהבליט בסרטו על ג'נין את הקרב הצבאי בין הכוחות, ג'וליאנו מדגיש את האנושיות של הלוחמים ואת הרקע האישי והחברתי שבו פעלו. הוא איננו שופט את דמויותיו אלא משרטט ביוגרפיות משכנעות בכנותן.

בתיאטרון תובע ג'וליאנו מאשרף לומר "אתה" במקום "הוא". אותה פנייה נדרשת גם מהצופה בסרט. בתיאטרון המצמיד עלילה לחלל מסוים בזמן נתון, אי-אפשר להתעלם מ"את/ה" – הנמצא/ת איתי על אותה במה. מעבר ל"אנחנו" ו"הם" יש גורל משותף, טרגדיה משותפת, זעם וייאוש משותפים ואולי גם, מעבר לכול, הכרח משותף לשים קץ למעגל הדמים...

השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-ח'מיס היה קודם כול איש תיאטרון. יצירתו הקולנועית נראית לי ניסיון לגשר בין המציאות לבין התיאטרון ולהוציא מהאולם אל האקרן את המשותף "בינינו" ל"בינם", מה גם שתיאטרון חולף במהלך ההצגה והסרט נשאר, גם אחרי רצח ג'וליאנו. הוא טוען שאין זה סרט פוליטי, אבל דווקא באנושיותו הוא פוליטי ביותר, אמירה על חייהם של מי שאין להם מוצא אחר אלא לנסות להביא את השמש לארמונותיהם ההרוסים ולקחת את התיאטרון במלוא הרצינות: באמת להתאבד בתפקיד. על השאלה אם היה מגיע לאותה עמדה כלפי החיים האומללים במחנה הפליטים גם אם לא היה בן לאב ערבי ולאם יהודייה עונה ג'וליאנו: "...כל מי שיש בו טיפה אנושיות היה מגיע לאותה מסקנה בדיוק".

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

http://www.arna.info/arna/index.php

מרמרי, חנוך, על הילדים של ארנה, טיים אאוט 44 (אפריל-מאי 2008).

קליין, אורי, על להביא את השמש לארמון, הארץ (16 באפריל, 2004).

שוחט, אורית, על להביא את השמש לארמון, הארץ (31 בדצמבר, 2004).

שניצר, מאיר, על להביא את השמש לארמון, מעריב (9 במרס, 2004).

ייסורי איוב

מחקר

24.12.2018
ייסורי איוב / חנוך לוין
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

ייסורי איוב

מאת פרופ' שמעון לוי

 

הבכורה של ייסורי איוב מאת חנוך לוין עלתה בתיאטרון הקאמרי בערב פסח והפסחא תשמ"א (1981) וההצגה רצה 176 פעם. סיום המחזה בבכי, לא טוב ולא רע, אינו קשור בהכרח עם תאריך הבכורה, מועד צליבתו וסמוך לעלייתו השמימה של ישוע הנוצרי, אך אין מקריות בשילוב מוטיבים נוצריים ויהודיים במחזה ובהצגה שביים המחזאי. ייסורי איוב הוא מחזה פסיון, בעיקר בחלקו השני, אלא שאין בו אל המקנה משמעות – לא גיאוצנטרית ואף לא אנתרופוצנטרית - לייסורי הגיבור, ולסבלו אין טעם מעבר לשעשוע התיאטרוני: הכאב והצער נגרמים לדמות הבימתית, לא לקהל הצופה בה.

בתום משתה מפואר בבית איוב, על במה מקושתת בשחור-לבן, מגיעים קבצנים לפי סדר מעמדם כדי ללקט את השיירים, בעוד איוב ואורחיו השבעים מנמנמים ומעכלים. אחרי הקבצנים מגיעים מבשרי העוני ובפיהם בשורות רעות על קריסת המכרה של איוב, על התנפצות ספינותיו ועל החרמת המגרש. אחריהם מופיעים המוציאים לפועל, ואז מגיעים מבשרי המוות, המספרים לאיוב על מות ילדיו. אליפז, בלדד וצופר, ידידי איוב, באים לנחם ופותחים דיון תיאולוגי למחצה על אודות קיומו של אלוהים. הם בעד; איוב נגד. עם הופעת חיילי הקיסר שהוא האל, מכריזים רעיו של איוב ש"אין אלוהים" כדי שלא ייענשו בידיהם. איוב, לעומתם, מצהיר על קיום האל. שיפוד ננעץ בישבנו. מנהל קרקס קונה את מופע העינויים מידי הקצין שמוכר אותו והם מתחלקים ברווחים, עד שאיוב מת בייסורים.

ייסורי איוב כתוב בלשון השירה האופיינית ללוין ומסתמך על היכרות טובה של הקהל עם הטקסט המקראי, בעיקר לנוכח השינויים המכוונים שערך לוין במקור. זהו מחזה עברי מקראי מובהק, נוצרי בסגנונו הדרמטי ודתי במהותו, דווקא בגלל הכפירה המיואשת העולה ממנו. סיפור חמש כיכרות הלחם ושני הדגים המפרנסים אלפי בני אדם בברית החדשה הופך בייסורי איוב ל"מה ראינו? נס? או דרך טבע? עצם תרנגולת פרנסה תריסר, האחרון גם שר". צופר מנסה לקנות את חיי איוב חברו מידי הקצין הרומי, כמין היפוך של יהודה איש קריות. בלדד מדגיש את אהבת האל ל"עניי הרוח", כלשון הברית החדשה. מרים המגדלית מרקדת בעירום ריקוד פרוץ לרגלי השיפוד/ הצלב של איוב. נאומי הליצן הפתטי והליצן הציני בסיום המחזה הם פרודיה מרגשת ונוקבת על ה Ecce homo–הידוע. תמונת הסיום היא פיאטה סרקסטית, ודברי ישוע האחרונים, "אלי אלי למה שבקתני", הפכו אצל לוין ל"אל תשאירו אותי לבד עם אלוהים", כמו לומר "ומה אם הוא בכל זאת קיים?"

היצירה טעונה יסודות נוצריים ויהודיים למכביר, המספקים, הן מבחינת הטקסט המקראי שברקע, הן מבחינת ההרמזים לברית החדשה והרבה בגלל האיקונוגרפיה הבימתית, הסברים תיאוצנטריים ואנתרופוצנטריים על הסבל בעולם ועל השאלה "צדיק – ורע לו?" אליפז אומר לאיוב: "אנשים מעונים כמוך, ואף יותר ממך, קראו אליו ביגונם, הם לא מצאו סתירה בין הסבל לבין האלוהים... אתה מתאר לעצמך איך אתה נראה במבט מן הכוכבים?" זהו אלוה מרוחק, טרנסצנדנטי, ואיוב מוצא אותו לא רלוונטי. בלדד מוכר לאיוב אל שתווית של דין צמודה לו, ואיוב עונה: "אתם זקוקים לשומר על הכספות שלכם ומיניתם לשם כך את אלוהים". גם אל "פונקציונלי" שכזה אינו עונה לייסורי איוב. צופר, הרע השלישי, מייצג עמדה רכה מעט יותר, אנתרופוצנטרית, מעין אל בדימוי של אב. הוא פורק מעל גוויית הבן הצעיר את התכריך ועוטף בו, במפעם מרגש ביותר, את גוף איוב מוכה השחין והגירוד. כמי שהפך תינוק חסר ישע לא מכבר, איוב מאמץ בינתיים מין אל כזה.

המים והדם הבוקעים מפצעו של ישוע הצלוב מדקירת החייל, שרצה דווקא להאיץ את מותו ולגאול אותו מייסוריו מהר יותר, הופכים אצל לוין לשתן ולקיא. הם מלוקקים בפי אחרון הקבצנים, אחרון הבלתי מרוחמים הניצב עתה בתחתית השיפוד, אבל חי. קונסומציית השתן והקיא היא המיסה של לוין, תחליף לדם וללחם הקודש – שנלקחו מטקס ליל הסדר היהודי – ומתוך קרעי התיאולוגיות בנוסח "אל בעד אדם", "אדם בעד אל" מסתמנת הבשורה על פי חנוך לוין. חומרים, מושגים ורעיונות ישועה נוצריים ויהודיים נגרסים בצער חסר המשמעות והתוחלת: "ואני אומר לכם" – כמו ישוע – "בתוך הסבל לא טמון דבר, רק סבל! ואני רואה רק סבל ממלא את העולם! וכל גוש של סבל מורכב מאלפי רסיסים של סבל, וכל רסיס של סבל בנוי אף הוא ממיליוני פרודות של סבל! הסבל קיים! אני קיים! אתם קיימים!"

מה שדמה בתחילת ההצגה לטרגדיה יוונית הופך בסיומה למחזה אנטי-מוסר, אנטי-מסתורין, אנטי-פסיון. לוין מקריב את אשליית התיאטרון לשיני המולך התיאטרוני ומשתעשע בשרידי אפשרות החילוץ מן הסבל. ההמונים ניצבים מנגד, כי זה מקומָם - מנגד, כיוון שהסבל הוא תמיד פרטי. הם מתקלסים בסובל ולכל היותר מצטדקים – "ניסיתי ככל שאדם מנסה. מצפוני שקט". התשובה לשאלה על משמעות הסבל היא תיאטרונית: סבל "מוצדק" כי ניתן למכרו כתיאטרון. כך לוין מלמדנו שיעור באתיקה של הצפייה בתיאטרון. האל זוכה לנוכחות מעיקה בהצגה דווקא בהיעדרו.

לעומת זאת, תיאטרון תמיד מעיד על מה שמחוצה לו, ובכלל זה גם הסתגרותו לכאורה של לוין בתיאטרוניות ובעצם ב"מסר" המכוון לעצמו של פשר הסבל ("שעשועים"). לוין מטהר את צופיו מקתרזיס. מצד אחר, אחת השורות הרוחניות ביותר בדרמה העברית נמצאת בייסורי איוב ונאמרת מפי הליצן הפתטי:

...אבל הוא [איוב]... לא יאמר דבר. הוא כבר שרוי עכשיו בגובה המסחרר בו לא מכירים עוד אף אחד, כל המישורים והגבעות מאחוריו, תולדות חייו ומעשיו, האנשים והכלים אשר ריתקו אותו אל העולם, כולם ניתקו ממנו, אפילו מזרועות אביו ההדוקות סוף-סוף נשמט, השאיר אותן הרחק תחתיו, עכשיו רק הוא לבד, לבד, עטוף כמו כוהן גדול בכותונת הפשוטה של סוד מותו, אשר בבוא היום, איש בתורו, גם אנו נתעטף בה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992).  

חפצי התיאטרון של חנוך לוין

מחקר

24.12.2018
חפצי התיאטרון של חנוך לוין
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

חפצי התיאטרון של חנוך לוין

פרופ' שמעון לוי

 

"חפץ" בעברית פירושו גם רצון וגם דבר. רצון הוא תכונה אנושית בלעדית וביטוי של סובייקט פעיל, ואילו דבר הוא משהו חסר רצון, אובייקט סביל ומופעל. בחפץ (1972) של חנוך לוין הדמות הופכת מאדם בעל רצון פעיל לדבר סביל נטול רצון. "הייתי ברצון מתקמט לי עכשיו והופך לכדורון ומתגלגל מתחת לארון", חפץ אומר ומחפיץ את עצמו. טייגלך מתעתד להביא את "חפץ המנוצח שי לחתונה של פוגרה!" שכן "עם חפץ הרי אפשר הכול", ובסיום גם "אמרתי להם כבר שהחלטתי לפצות אתכם ולחיות כמו סמרטוט". אחד החפצים המסמן את הדמות חפץ הוא חלוק ספרים, כל מה שנותר ממנו אחרי שפוגרה משליכה אותו מהגג וחוזרת לאנשי "קבוצת חרפה", כשבידה חלוק הספרים של חפץ, מנוער מתוכנו האנושי.

בסדרת מיני-מונולוגים מתוחכמים מיוצגות שאר הדמויות בסיום המחזה כאיברי גוף מפורקים – רגליים, ידיים, פה, לב, בטן. יחדיו הן מרכיבות (חיית) אדם, שמיקד את כל חייו במאמץ להשיג דבר אחד, עד שהפך ממש לדבר שחפץ בו: טייגלך נעשה חפץ מבלה; כלמנסע הופכת לחפץ מהלך; ורשביאק הוא חפץ אוכל ומעכל; אדש נהיה לחפץ אדיש ומצונן; חנה צ'רליץ' היא חפץ מלצרית המצפה לשירות במקום לתת שירות ומושיטה ידיים לחיבוק במקום להגשה; פוגרה היא חפץ נצלני, קטלני, מחפיצני ומפלצתי. זהו גם הפירוש הפוליטי למחזה. פוגרה בת ה-24 מוצצת הנאה מכל רגע ומתעללת בכל הסובב אותה. היא בגילה של מדינת ישראל בעת הצגת הבכורה ב-1972 ומשרטטת דיוקן מזוויע של צברית עתירת רהב, שלאחר מלחמת 1967 זורקת מהגג את דייר המשנה הפלסטיני, חפץ.

חפציותן של כל הדמויות היא הבסיס למשמעות הפוליטית של המחזה. חפץ נכתב בסמוך לכתיבת הסאטירות הפוליטיות של לוין, וההיבט האלגורי שבו – מוזר שלא הובן כך עד כה – הוא פוליטי, חברתי ושנון: חפץ מייצג את "דייר המשנה" הפלסטיני; שוקרא (שקר, ומזכיר גם "תודה" בערבית) מייצג את ערביי מדינת ישראל; ורשביאק הוא סמל ליהדות ארצות הברית העונה לכל גחמותיה של מדינת ישראל וטרודה בעיקר במילוי בטנה; כלמנסע וטייגלך הם נציגי הזעיר-בורגנות האשכנזית ("פולנית"); חנה צ'רליץ' היא אשכנזייה "דפוקה"; ואילו אדש ברדש (אנש בר-אנש בארמית, כלומר איש בן-איש, בהגייה מצוננת) הוא פרודיה על יוצאי עדות המזרח, המוצגים כאן כמתלוננים היפוכונדרים. לוין מחפיץ את הדמויות והופך אותן לחפצי תיאטרון סמליים, לסימני ולסממני הזהות הישראלית המפורקת. הטענה על חפציות הדמויות במחזה מבוססת גם על השטיחות הנחוצה למחזה העוסק ביחסי משפילים-מושפלים, תוך הסוואת הסאטירה הפוליטית החריפה. המבנה המפורק של גוף החברה הישראלית – ידיה, בטנה, רגליה ולבה – הוא דימוי תיאטרוני חריף ודקונסטרוקטיבי, ההופך את החפץ התיאטרוני לשם המחזה ומשמש כלי יעיל לביקורת נוקבת.

תחביר העומק של הדמות הלוינית המוחפצת על מגוון הופעותיה ושימושיה, עד 56 מחזות לאחר מכן, מצוי כבר בחפץ, באדם שהופך לחפץ. כשלושים שנה אחר כך, באשכבה, המחזה האחרון שביים במלואו, סוגר לוין מעגל דרמטי כולל ומפתיע ביופיו ובשיטתיותו, שבו הופכים חפצי התיאטרון לבני אדם ולהפך. באשכבה רוב החפצים משוחקים בידי שחקנים. הבתים משחקים ומשוחקים כבני אדם; העץ הוא אדם; הירח הזורח על האשכבה הוא אדם; העגלה הנוסעת משצ'וצ'י לבז'וז'י ובחזרה עשויה בני אדם; ואת הסוס המושך בעגלה משחק אדם, שדמותו מתוארת בפי העגלון כאנושית יותר מהזונות, החולים והשיכורים שהוא נוהג בעגלה.

 

​

העץ, מתוך אשכבה, תיאטרון הקאמרי, 1999, תפאורה – רקפת לוי

 

החל בדימויים עדינים וכלה בריאליזציות חריפות של מטפורות מילוליות ואל-מילוליות, לוין מדגיש את אנושיות דמויותיו דרך היפוכה של האנושיות, החפציות. בדרך מחפץ לאשכבה ובתוך עימות דרמטי בין הרצון האנושי להיפעלות החפצית, בין ההיבט החומרי הנתון והבלתי נמנע של האדם לאפיוניו הנפשיים והרוחניים הנחפצים – דמויות לויניות הופכות לחפצים. בד בבד, ובאותו היגיון עקבי, הופכים גם חפצים לבני אדם. ביעקובי וליידנטל, ליידנטל הופך את עצמו למתנת נישואים וקושר סרט לראשו. רות שחש מתחפצת לישבנה הענקי ומקיימת יחסים סאדו-אינטימיים עם הכר שלה, מאהב מוחפץ. בהיעדר ההיענות שהיא מצפה לה מגברים, הכר נעשה מושא שאיפתה לנוחיות. בנעורי ורדל'ה, הנערה הנושאת את שם היצירה מתוארת כחור ורוד סתמי ביקום הזעיר של העלילה. כמו חורים שחורים המפעילים אנרגיה שלילית ומוצצים אליהם גופים שמימיים אחרים, ורדל'ה מנקזת לתוכה באדישות מתפנקת את כל מאוויי הדמויות האחרות, היא קן פסיבי-אגרסיבי לכל תפילותיהם הנידחות. היא עצמה נטולת "אני", אך מוצצת מהאחרים "את העלילה והדמיון וההרפתקה ואת העניין והיצר ואת כוח החיים ואת כל התמצית והעסיס", ומשאירה "כמה דמויות חיוורות, נטולות חיים". ורדל'ה היא מראה, חפץ המשקף את הזולת. היא הפער הוורוד שאליו מתנקזים מאוויי הסובבים אותה, החור האנושי-בובתי שאליו מציצים, כמו בתמונתו השערורייתית של קורבּה – "מקור העולם". חללה הפנימי מתמלא מחוליים ומחולייתם של אחרים. כך מוסרת גם דמות זו את ה"אני-קצת-מאמין" של המחזאי ביחס לעיצוב דמויותיו: הן תלויות מבחינת הפסיכולוגיה הבימתית בדמויות זולתן ומבחינת עצם האירוע – בקהל. אין להן כלום משלהן. כפרפראזה על דברי הפילוסוף ברקלי, "היות משמע היות נתפס". לוין הופך הבחנה זו לא רק למהות התיאטרון שלו, אלא גם לטכניקה מחפיצנית בעיצוב הדמויות.

בפעורי-פה, הדמויות הן "דחלילי לילה". אדם היורש מלאי קונדומים הופך לקונדום אנושי המונע מגע אנושי בין עור לעור בסוחרי גומי. אדם כמזוודה מופיע, בין השאר, בסולומון גריפ, ביעקובי וליידנטל ובאורזי מזוודות ומתגלה כדימוי בימתי – כלי קיבול נייד לפחדיו, לאכזבותיו ולתקוותיו, שאותם ואת עצמו הוא נושא מפה לשם. יקיש ביקיש ופופצ'ה הוא תינוק זכר וגבר העשוי בצק. רות שחש ביעקובי וליידנטל – מיזוג מודע לעצמו-עצמה של פסנתרנית ותחת (ופּרֶפִיגוּרציה ל"שדחת" המופיעה בשיץ, מפלצת מין גרוטסקית, מאיימת ומצחיקה) – עשויה גם היא מכדורי בשר. בהנשים האבודות מטרויה, נשים הן חפצים, מושא להשפלה, לעינוי ולאונס מצד הגברים.

בשיץ האדם אינו אלא חפצי מזונו, נקניקו, בשרו ולחמו, היפוך גרוטסקי לטקס הקתולי, שבו הלחם הופך לגוף והיין לדם – ביטוי טקסי-פרפורמטיבי לחילוף דרמטי בין חומר לרוח, לפער בין הרצון לבין הדבר, בין הדבר האנושי לדבר (ולדיבור) האלוהי. חילוף כזה מופיע גם בייסורי איוב, מחזה שבו משחק לוין במהפכים בין בשר לרוח ובין יין לדם. מעברים נועזים של הגוף האנושי מחומריות בלתי נמנעת ועד מימוש של פוטנציאל רוחני כלשהו זרועים בדרמה של לוין בבוטות אלימה. כך הילד ההופך לצואה בתהליך החפצה מחריד – ילד מעוכל במעי אביו ומופרש – בהזונה הגדולה מבבל. להב עשת בהפטריוט, חפץ אנושי ישראלי במיוחד ומעורר פלצות, הוא אדם-חפץ המפנה את אלוהים מכיסאו ומתיישב עליו בעצמו. החפץ הופך לאל, וכך ממצה להב עשת את שטניותו הבהמית.

ניצול, השפלה וכוחניות, בוז, חרפה וסבל מתועלים ביחד ולחוד באמצעות פתחי הקליטה והפליטה של גוף האדם במגעיו הנעימים כמו גם הדוחים עם עצמו, עם הזולת ועם הטבע. השימוש המרוכז שעושות דמויותיו של לוין בפה ובפי הטבעת, בליחות ובמיצי הגוף הוא אנטומיה של טאבו: האומנם רק מה שנכנס בנו ויוצא מאיתנו קרוב אלינו באמת, ומשום כך עשוי לשמש דימוי גם לריגושים ולהגיגים מעודנים יותר (לכאורה)? גוף האדם משמש אצל לוין מושא לקיבעונות גנטיים מולדים ולאוסף התניות סביבתיות ונרכשות. אלה שתיים מקליפות הבצל שהוא מקלף מדמויותיו החפציות, שהן ממילא שטוחות ופחוסות. אין להן גרעין "אני", ודווקא משום כך, כאמור, הן סופגות אל קרבן המרודד את כיסופינו, את חרדותינו ואת תקוותינו.

לעניין זה אין כמו איברי המין, ההופכים בתרבות היהודית-נוצרית ממושא גופני-נפשי ואף רוחני נכסף קודם המשגל, לחפצים ביולוגיים נטולי עניין עד ההתעוררות המינית הבאה. רבים ממושאי תשוקותיהם של גיבורי לוין הופכים לחפצי בשר מרגע שמומשה האהבה, ולפעמים רגע קודם לכן, כאשר היא כבר מצויה בטווח השגה. אז הופכים האהוב או האהובה לאמצעי אוננות, רק כביכול זולת עם "אני" משלהם, ולמעשה כלי בלבד לסיפוק התשוקה המינית ועד מהרה אשליה מנופצת – חפץ-בשר, אולי עם קצת רגשות זניחים (בהשוואה לרגשות של הדמות המדברת, בגופה הראשון והיחיד), אבל שום רוח, לא אדם כשלעצמו. לוין נשמע לעתים כמי שמתפלל שיהיה גם בן אדם מאחורי (לפני?) הפין, הפות והישבן. כל עוד מוצג האדם כמכשיר עיכול ומין, מין תחנת מעבר נוגה בין קליטת המזון להפרשתו, אין סיבה להתייחס לגברים או לנשים אלא כאל חפצי מין. באנשים-חפצים כאלה אין שום ייחוד והם בני-חלוף וחליפין: על פי המדד הגופני, אין הבדל מהותי בין מאוריציה ובין מדגסקר, שתי הנשים בהאישה המופלאה שבתוכנו, ששמותיהן כשמות שני איים מול אפריקה השחורה, שחורן "חרוך מחורחה".

טכניקה אופיינית לסטירות ולמערכונים הקצרים של לוין היא האנשת החפץ, ולחלופין – החפצת האנושי. איברי גוף מעוצבים כאישיות עצמאית, כמו הפין האבוד של איחש פישר, היוצא למסע בעקבות פינו, או הישבן של שחש. הישבנים והשדיים, המעצבים את הגוף הנשי, ממלאים לא פחות את מוחות הגברים ומככבים גם במחזות כמו יעקובי וליידנטל או האישה המופלאה שבתוכנו. "לשד אין יד", אומרת ופלה לבעלה איזק במערכון לנסר את אשתי גם אני יכול. "פשוט תפוס אותו, הוא יבין". עד מהרה יזכה איזק בפרס נובל שמלך שוודיה יגיש לו במטבח על מחקרו בספרות ההומניסטית, כלומר בישעיהו ובירמיהו, שמות שני שדיה של ופלה ותרגיל מבריק להאנשה פארודית של השדיים, שזה עתה הוחפצו.

דמויות לויניות רבות עולות על הבימה מלאות בריקותן, מציגות אותה ומדברות עליה. הן מאופיינות בפסבדו-פסיכולוגיה של בובות. הבובה, נציגת עולם הדומם, היא קולב אמנותי, שעליו תולים בני אדם את חפץ לבבם. דמויותיו הבובתיות של לוין נטולות עומק נפשי. זיכרונן עמום והביוגרפיה הקדם-הצגתית שלהן חסרת משמעות. שורשי הדמויות במיתוס היווני, הרומאי, הבבלי או המקראי אינם אלא חוטי הפעלה, שבאמצעותם מניע לוין את בובותיו.

יעקובי מיעקובי וליידנטל אינו המלך ליר, הזוכה בהארה מרגשת (במערכה ד', תמונה 7). יעקובי כבובה אנושית עומד מול הקהל ומכריז על חוסר החן המובהק שלו. הוא מגיע להצגה אחרי שכבר חווה קתרזיס זה או אחר, ומול הקהל הוא עובר הארה בלתי מסעירה: "מה יש בי? יש בי משהו?... אפילו לא משהו, משהו קטן, קטנטן, נקודה, איזה צל, משהו של משהו שיעיד על איזה חן מסוים, קלוש? אפילו זה לא? לא, שום דבר. טוב, הרי לא יכול להיות שאין שום דבר. לא יכול להיות? עובדה!"

במקביל להיעדר תת-מודע, הדמויות הלויניות חסרות תת-טקסט. דמות תיאטרונית היא סך פעולותיה, דבריה, תלבושתה, אביזריה, תנועותיה בחלל ובזמן ההצגה. אבל אצל לוין ה"דמותיות" הזאת מכוונת ומעורטלת באורח עקבי ברוב מרכיבי התיאטרון. מופגנת אצלו הבובתיות המריונטית של הדמויות, המוצגות כמופעלות בחוטים המוחזקים מחוץ לבימה. אלה דמויות מטא-תיאטרוניות בעליל, בטכניקה מתוחכמת החושפת את התיאטרוניות המכוונת לעצמה. רבות מדמויותיו של לוין מצהירות במפורש על דמותיותן, ולפיכך הן חפצים, דבר מציג ומשחק, אך גם מין התגלמות של רצון, שלעולם אינו שלהן-עצמן אלא הוא תוצאה מפורשת של הטקסט והבימוי החיצוניים ושל רצונו-יכולתו של השחקן.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, תיאטרון ישראלי (תל אביב: רסלינג, 2017).

חפצי התיאטרון הישראלי

מחקר

24.12.2018
חפצי התיאטרון הישראלי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

חפצי התיאטרון הישראלי

מאת פרופ' שמעון לוי

 

אביזרי תיאטרון וחפצי בימה שייכים לבדיון הכללי בתיאטרון כחלק מהחלל הדרמטי והמעוצב. בה בעת יש לחפצים משמעות בייצוג העולם החוץ-בימתי, מהיבטים לאומיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, אתניים, דתיים, מגדריים או גיליים. תכונות אלה משתנות בין חפץ לחפץ ותלויות בטקסט, בבימוי ובתפאורה. האם, כאשר נעבור בתערוכת תפאורה בינלאומית או במוזיאון תיאטרון על פני חדר האביזרים הישראלי, נצליח לזהותו גם בלי כותרות וכיתובים? האם יש אפיונים משותפים לחפצי התיאטרון העברי הישראלי?

ראשית התיאטרון העברי קשורה עם רוח רפאים מסוימת ולכן קל לזהות במוזיאון את אביזרי הדיבוק – טלית, נרות, ספר תורה. חפצי פולחן אלה פועלים בהצגה הן כסָמנים אתניים ודתיים של קבוצת בני האדם שעל חייהם סובבת העלילה, הן כאביזרים בטקס תיאטרוני מובהק. הדמויות שבהן עוסקת ההצגה לא היו אלה שבאו לראותה, לא במוסקבה, גם לא בסיורי ההצגה בעולם, ואף לא חרדים קיצוניים בארץ. אך יהודים, שזה לא מכבר פרקו עול מצוות, קיבלו בהצגה זו אזכור חזותי ישיר ומיידי להווי היהודי שבחרו לזנוח בשם ההשכלה, הליברליות והמודרניזם. הפרדוקס הסוציו-אמנותי של הצגת הדיבוק משמעו שעלילת המחזה היא חלק אפשרי מחיי קהילה ומהווי יהודיים-הלכתיים, אלא שעצם ההצגה הוא מעשה אנטי-הלכתי. בנתק הזה שמרו על הרצף חפצי התיאטרון – טליתות, ספרים ונרות, למשל, שאינם "מתחפשים" על הבימה. מעבר למשמעותם הדימויית, הם קודם כול מה שהם, וככאלה הם גם פועלים את פעולתם על הקהל.

בקידוש מאת שמואל הספרי, בפליישר מאת יגאל אבן אור, בתיקון חצות מאת אילן חצור ובעוד מחזות העוסקים ביהדות ובשומרי מצוותיה, מזוהים הטלית, ספרי התורה והנרות כחפצי בימה, "שיוכונים", stage properties, של אחד הסוציו-מוטיבים החשובים בתיאטרון העברי – הדת והיחס המורכב כלפיה, כפי שמנתח דן אוריין. חנן שניר מעלה טליתות ונרות על בימת הנאהבים והנעימים מאת מוטי לרנר בהבימה. הניסיון לאפיין זהות יהודית דתית במוטיבים אביזריים מסורתיים מציב בדרך כלל יחס פשוט, לעתים פשטני, בין המסמן הקונבנציונלי למסומן, העלול לפיכך להיוותר קונבנציונלי לא פחות בגלל מסמנו. מדובר אפוא בסימון, סימול ודימוי באמצעות חפצים. יודגש, שהגבולות בין חפץ בימתי ליסודות תאורה, תפאורה ופריטי תלבושת הם מובחנים וברורים פחות מהצפוי. דוגמה אחת היא המסך האחורי בשיינדלה בעיצוב איתן לוי, בהפקה הראשונה בתחילת שנות התשעים, הנחשף כאיבר מין נשי ענקי, שמספק תת-טקסט חזותי ברור לעלילת המחזה, כמתבקש מהצגה המטפלת בהיריון ובעקרות. בנתן החכם מאת גוטהולד אפרים לסינג בתיאטרון הקאמרי, בבימוי דורון תבורי, לא היו טליתות ונרות ונתן לבש חליפת עסקים בת זמננו וחבש כיפה שחורה צנועה. הוא נע גם עם מזוודה.

כינור הוא אביזר יהודי מובהק המופיע כבר בעלי כינור על פי שלום עליכם, שביים צ'מרינסקי (שאהב גם מגילות וספרי תורה בהצגותיו) ומשמש אביזר מהותי בפונדק הרוחות של נתן אלתרמן: "...הכינור הזה, והוא מרקיד את הזוגות ומאכילני לחם" הוא דימוי למלאכתו-אמנותו של חנן-אל, בן דמותו של נתן אל-תרמן, שהתיאטרון מאכילו לחם. בהצוענים של יפו של נסים אלוני בולט כינור מיד בפתיחה, אזכור נוסטלגי-אירוני המלווה בנגינה את המילים: "ליידיס אנד ג'נטלמן, דער שניי פון לעצטן יאר", שלג דאשתקד. בהנאהבים והנעימים של מוטי לרנר שב הכינור למשימות קונבנציונליות יותר, אם כי המוזיקה של יוסי בן-נון היא אירונית ונועדה להתנגש ולהתעמת עם הטקסט. חלילית "קיבוצניקית" מצויה בידי אחד הילדים המתים בהילד חולם מאת חנוך לוין. בבימוי חנן שניר. במקום אחר מאת עמוס עוז מפוזרים קלרינטים, גשר אביזרי-מוזיקלי בין הכליזמר היהודי לג'אז; הקלרינט של הקצין קיטל בגטו של יהושע סובול מסמן משהו מן היהודי המצוי בנאצי, ואילו פסנתר מתפקד לעתים דווקא כסמן מוצהר של תרבות מרכז אירופית לא יהודית בנפש יהודי שלו. צ'לו מופיע בהכנסת כלה שביים יוסי יזרעאלי, המיטיב להשתמש בחפצים יהודיים שהועלו בחזקה דרמטית.

כיסויי ראש הם מאפיין בחיים ובתיאטרון בגלל התפקוד הדומה של החפץ עצמו בין תרבויות, לעומת האפשרויות הרבות לעצבו בצורה, בטקסטורה, בצבע ובאופנים נוספים. הכובע אינו רק סמן דמות, אלא גם מאפיין להתייחסות רוחנית כלפי העולם העליון המשפיע מלמעלה. גם הטלית אינה רק כיסוי ראש, וכך הכאפייה. על הבימה העברית נמצא קסקטים גלותיים, שטריימלך, כובעי גרב וכובעי טמבל, מגבעות של אנשי עסקים וגנגסטרים וכיסויי ראש רבים אחרים. ב-1948 מאת גבריאל בן שמחון, בבימוי תום לוי באוניברסיטת תל אביב, ניתן לאפיין את כל הדמויות על פי כובעיהן.

שיעור ההצגות העוסקות במלחמה המתמשכת בערבים ברפרטואר הקנוני היה תמיד גבוה. מימי אללה כארים (1912) הייתה הכאפייה אביזר מזהה, והצגות מפתח בתיאטרון העברי השתמשו בה ברמות משתנות של תחכום. קלות הזיהוי של האויב היא אסטרטגיה מלחמתית כשלעצמה, גם עלי בימות, ונועדה להבחנה מהירה בין "אנחנו" ל"אחרים" בתיאטרון הישראלי, שרבות משנותיו הוקדשו לבדיקת זהות פומבית של הצבר ואוסף ה"אחֵריו" למיניהם – נשים, מזרחיים, ערבים, הומוסקסואלים ואחרים. זיהוי אביזרי-חפצי גרידא של דמות ומצבים עלול לעתים לגלוש להחפצה ממש, לרוב אירונית וביקורתית מצד היוצרים, כפי שקרה לדמויות ערבים בתיאטרון העברי. אם ערבי הוא ("רק") מי שחובש כאפייה, אנו פטורים מבדיקת אנושיותו, כמו בהם יגיעו מחר, כשהערבי מדדה בשדה מוקשים. הכאפייה משמשת גם למניעת "אש על כוחותינו" ליד גדרות ומוצבים למיניהם. ברעולים מאת אילן חצור, במושל יריחו מאת יוסף מונדי וברצח מאת חנוך לוין, בבימוי עמרי ניצן, היה שימוש בכאפיות. לעומת זאת, במחזות של מרים קייני בבימוי תום לוי, כמו כדור בראש והשיבה, אין כאפיות, ולו בגלל זה נמנעו שתי הצגות אלה מקלישאות. המבט המטא-תיאטרוני בפלשתינאית מאת סובול מונע טריוויאליזציה של הכאפייה כאביזר, בעיקר בקטע התיאטרון-בתוך-תיאטרון בסיום המחזה: עדנאן, כמו דמויות אחרות, מופיע בלבוש חוזר בתשובה מוסלמי, עם חרוזי תפילה.

הצורך הסוציו-תיאטרוני בזיהוי פשוט ומהיר מסומן לא רק בכיסוי ראש האחר, אלא גם בכיסוי הראש "שלנו", כפי שכותבת קרין חזקיה. בתיאטרון הישראלי המתפתח היה חשוב להבדיל בין כיסוי הראש המחייב על פי ההלכה ובין כובעים כמאפייני הזהות המאומצת החדשה של הצבר, כובע טמבל כסימון לתנועת העבודה וכובע הגרב הכמעט מטונימי ללוחם הפלמ"ח, המסמן את מחזות תש"ח: הוא הלך בשדות, בערבות הנגב, הם יגיעו מחר ועוד. ביותר מ-200 מחזות מלחמה ישראליים מאוחרים יותר שנבדקו, כובע הגרב מוחלף הפלמ"חניקי בקסדה צה"לית. אך כובע הגרב השתנה כבר במחזה רגיל (1956) של יורם מטמור, המציב במרכז ההצגה תחליף אדם, בובה תיאטרונית מופשטת תרתי-משמע ויעילה בדמות קרש סתמי אך פיוטי, במקום אביזר מסמן תקופה, דמות והווי שלהם לועג המחבר. דני קרש החפיץ את הפלמ"חניק המחפש את המחר ואינו מסוגל להשתלב במציאות שלאחר מלחמת השחרור.

אביזר שכיח בקנון התיאטרון הישראלי הוא מזוודה, חפץ "יהודי" יותר מישראלי באופיו. המזוודה זכתה למחזה שלם על שמה: אורזי מזוודות של חנוך לוין, ומופיעה בגלגולים שונים גם ביצירות כמו פעמונים ורכבות מאת יהודה עמיחי, שם מוחלפת מזוודה בפתק. בליל העשרים של יהושע סובול, על סף הירידה מההר להתיישבות, יש צרורות ומזוודות, וכן ביעקבי וליידנטל מאת לוין, כאשר ליידנטל מהלך איתה ברחובות. מזוודה מופיעה בגורודיש של מיטלפונקט, וישנם אסוציאציה לאדם ברוך, הדימוי שמצא מיטלפונקט ליהודי נודד נצחי המשדר מלב המאפליה של גורודיש באפריקה, וגם הרמז לסרט אפוקליפסה עכשיו ולקפטן ווילרד המוצא את קורץ-גורודיש אי שם במעבה הג'ונגל.

פליטים עבריים-יהודים מאז, עתה ישראלים עכשוויים, מחזיקים צרורות ומזוודות בהימלטם מהעיר הנצורה בסינדרום ירושלים של סובול. המזוודה היא בדרך כלל פחות סימן לתאוות הישראלים למסעות ויותר דימוי לפחד נדודים יהודי, שריד לחרדה יהודית בעמקי ההוויה הישראלית. אם אצל לוין המזוודה היא דימוי לאדם הנושא את ריקות כלומיותו מהכא להתם, סובול אורז מזוודות פוליטיות ואידיאולוגיות המכוונות להוויה יהודית-ישראלית. באופי הישראלי נותר פחד העקירה, הנדודים הכפויים, תופעה פוסט-שואתית אופיינית. המזוודות בהצגות מרמזות אפוא על היהודי שבישראלי, על אדם תלוי-מזוודה, מי שלאמיתו של דבר עדיין לא השתרש, עדיין לא מרגיש בבית, תמיד בדרך אל, בדרך מ-. התת-מודע הישראלי הקולקטיבי ארוז בה.

כתר בתיאטרון הישראלי עשוי להעיד על ניסיון להידמות לשאר אומות העולם, אולי על "הבו לנו מלך" מקראי, כסימן אירוני למחצה אצל אלוני לכמיהה לתרבות "לא דמוקרטית". מציאותם של כתרים בהצגות מסמנת התייחסות לעצם הבדיון התיאטרוני. כתר בראש מאת יעקב שבתאי מסתיים במפעם בימתי מקסים ואירוני. בגרסה אחת למחזה נשמט הכתר מראש דוד, ובאחרת – דוד משחק בכתר, שמו על ראשו וקופא. מלכיו המאוכזבים והמפורקים של אלוני מתייחסים לכתר כסמל למלכות שלא רק אבדה, אלא אף לא הייתה מעולם. אפילו רחבעם וירבעם באכזר מכל המלך אינם באמת מקראיים אלא השלכות אידיאולוגיות מאקטואליה בשנות החמישים של המאה שעברה. בכתר קרטון של מלכות בוגומניה, ארץ "שיגעון האל", מוסרט בהנסיכה האמריקאית סרט על חיים של המלך שלא כך היו, והמלך מרגיש שהכול שקר, הכול מסולף. כתרים מטפוריים עטורים לראשי הנפוליאונים החיים והמתים בנפוליון חי או מת! כתר רוחני עטור לראש המלך המשיח המרוקאי של בן-שמחון במחזה בשם זה, על התרסקות של חלום, ואילו כתר קליפות תפוחי אדמה מופיע באנשים קשים המפוכח-מריר של יוסף בר-יוסף.

הבובה היא חפץ אולטימטיבי, נציגת עולם הדומם, מתווכת בין אדם לחפץ; היא חפץ מואנש, אדם מוחפץ – משהו בין דבר לרצון. בהדוד ארתור משתמש דני הורביץ בבובה, בעיבודו לחזרה של גבריאל דגן, מחזה שואה מובהק ומרתק. הבובה מצילה ועוזרת גם לסובול בגטו, שם הוא משתמש בבגדים כבחפצים חיים, בובות ריקות, מנוערות מאדם, בהתאם למחזה שיהודי וילנה נרצחים בו. המנקין, בובת הלבשה, בזה מסתובב מאת מונדי, מתפקדת כשק חבטות, כמנטרל חפצי בין הפסיביות האגרסיבית של קפקא ובין האלימות הבוטה והמוחצנת של הרצל. בובות מופיעות בסיפור פשוט בבימוי יזרעאלי; אחת מהן היא בובה-גווייה מכוסה, מעין יוסי יזרעאלי המתייחס אל עצמו כ"איננו", במפעם בימתי המתנדנד בין ראווה עצמית לפחד מוות. בהנסיכה האמריקאית מתייחסות הדמויות הבימתיות ל"בובה יפה, בובה משגעת", דימוי נשי מובהק. על בובת סוס עץ צעצוע רוכב המלך בוניפציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשוואדן משום מקום חוץ-בימתי לשום-מקום על הבמה בסצנה בסרט על חייו, אחד המחזות-בתוך-מחזה היפים בתיאטרון הישראלי. קטע חפצים מרהיב הוא הדו-קרב המתנהל בין השחקן המגלם את דמותו של המלך ובין הנסיך פרדי: "הדו-קרב נראה על במה חשוכה כשרק כתריהם, חרבות הגומי וגלימותיהם של שני הלוחמים, וכן קווי המתאר של הסוס נראים..." כפי שמבקש אלוני הבמאי מאלוני המחזאי. זוהי מלחמת חפצי רפאים המתאימה לרוח חנן המת החי בגוף לאה בהדיבוק, כמו גם לרוב משתתפי ההולכים בחושך של חנוך לוין: דמויות זומבים בתהלוכת חפצי זיכרון של עצמם.

גם לבמאים יש מה לומר לגבי אכלוס הבימה בדוממים נעים. תפאורה דינמית, חפצית, עשויה להשתמש בחול, כמו במחכים לגודו שביים רוברט סקלוט עם חמש נשים באוניברסיטת תל אביב. חול נוזל ממזוודה היה חפץ מרשים וחזק בתפאורה של רוני תורן להילד חולם של לוין. בד דמוי חול הופיע במדבר בהצגת הזונה הגדולה מבבל של חנוך לוין ובבימויו. חול ניגר בולע דם ברצח בבימוי עמרי ניצן ומופיע גם בסיפור משפחתי של עדנה מזי"א, בבימויו. חול בשפע בולט בנמר חברבורות של יעקב שבתאי, ומתוך החול מנסים להיחלץ פליטי נטושים של מיטלפונקט. חול, כמו חפצים ומוחפצי בימה אחרים, נע בין הקונקרטי למטפורי, וגם בהצגה הדוקו-דרמטית ביותר החפץ הוא סימן, סמל, דימוי – לעולם לא מה שהנו בחוץ-בימה. חול בישראל מוכר היטב מהטבע, כחומר בניין וגם כדימוי: "ימין ושמאל, רק חול וחול". על הבימה הוא פועל היטב כמחזיר אור מצוין ובגלל השימושים הרבים שניתן לעשות בו כחומר סופג-לא סופג של גופות, של דם, של רגשות; חומר, שרק לכאורה ניתן לקבור בו.

כיסאות ריקים על הבימה היו בצ'רלי קאצ'רלי מאת דני הורביץ בבימוי אילן רונן. חנן שניר, בעקבות טכניקות של הפסיכודרמטיסט מורנו, שומר מקומות ריקים לדמויות נוכחות-נעדרות, מעין השלכות בימתיות לאליהו הנביא, בהצגות כמו יהוא, האב וחתונת הדמים. המקום הריק מסייע להפעלת הדמיון של השחקנים ושל הצופים גם יחד.

חפצים של א.ב. יהושע עוסק באישה המתכוננת לעבור לבית אבות ותוהה מה תיקח עמה, בנוסח השאלה העולה קצת אחרת בסיפור של טולסטוי: "כמה אדמה צריך אדם?" לכמה ולאילו חפצים זקוק אדם באמת? גם על במות תיאטרון יש מחזאים, במאים, תפאורנים ושחקנים המעדיפים שימוש חד-פעמי בחפצים רבים, ולחלופין, כאלה העושים שימוש מגוון ומשתנה באותו חפץ, העובר מטמורפוזות על הבמה.

מחזות החפצים המפתיעים והמקוריים של דניס סילק הועלו בפני קהלים מצומצמים. סילק, משורר ישראלי בשפה האנגלית, אספן חפצים, בובות וצעצועים, פעל בירושלים, בעיקר, גם כמחזאי-במאי-שחקן במחזותיו לחפצים. בשפה פיוטית פשוטה דבררו בובותיו את עולם הדומם. סילק לא היה מוכר כערכו, אך נאמניו ואוהביו מספרים על חוויה בלתי נשכחת, כאשר דובב את חפציו בלי מילים והוכיח את האוניברסליות שלהם – לאו דווקא את ההקשר הישראלי. בעקבותיו הלכו כמה מפעילי תיאטרון הקרון הירושלמי. סילק התכתב עם מחזאים כמו יונסקו בהדייר החדש שלו, ההולך ונקבר תחת רהיטיו-חפציו, ועם פעולה ללא מילים מאת סמואל בקט, מחזה חפצים מוכוון לעצמו ומטא-תיאטרוני, המסלק את הצורך בחפצי בימה לאחר השימוש בהם. סילק, בעקבות בקט, הקפיד לפנות מהבימה כל דבר וחפץ שאינו מופעל בידי הדמויות, ברגליהן או בדבריהן. ויני שלו אומרת, באחד הביטויים הממוקדים ביותר ליחסים התיאטרוניים בין אדם, מילה וחפץ: "לחפצים חיים משלהם, זה מה שאני תמיד אומרת, לחפצים יש חיים. קחו את המשקפת שלי. היא לא צריכה אותי".

בחדר האביזרים במוזיאון התיאטרון הישראלי, שעוד יוקם, נמצא כינור, שנשמט מידיו של כליזמר. נמצא מזוודה, ולידה טלית, הרבה נרות, בהם נרות נשמה, כאפייה, כובע גרב, כיסויי ראש וכמה כתרים, רובם מקרטון. אולי גם כמה שרידי בורקס מהקומדיות. האוסף מייחד את התיאטרון הישראלי ואת זהותנו כפליטי שואה, כלוחמים בערבים, כמתמודדים עם המוטיבים העיקריים של המסורת היהודית-עברית-ישראלית.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, התיאטרון הישראלי (תל אביב: רסלינג 2017).

אוריין, דן, יהדותו של התיאטרון הישראלי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998).

חזקיה, קרין, "למה כובע? (על כובעים במחזות לוין)", עלי שיח 34 (קיץ 1994).

Silk, Denis, William the Wonder-Kid (New York, 1996).

חנוך לוין, ביוגרפיה

מחקר

23.12.2018
חנוך לוין, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

חנוך לוין, ביוגרפיה

מאת פרופ' נורית יערי ופרופ' שמעון לוי

 

אין עוד מחזאי עברי שיצירותיו קיבלו התייחסות ביקורתית כה רבה ומגוונת במחקר ובעיתונות הישראלית כמו חנוך לוין - החל באת ואני והמלחמה הבאה (1968) ושערוריית מלכת אמבטיה (1970); עבור בתגובות הנסערות על הזונה הגדולה מבבל (1982), התשבחות להילד חולם (1993) ואי-ההבנה הבסיסית לגבי ההולכים בחושך (1998); וכלה במסע של הפקת אשכבה לפולין בתחילת קיץ 2001. מחזאי בלתי מתראיין זה זכה, ולחלופין סבל, ביותר מאלפיים כתבות, ביקורות וכל מיני פיסות דעה ומידע על כתביו, על מחזותיו ובעיקר על ההצגות שביים. על לוין כתבו מחקרים וספרים חיים נגיד, זהבה כספי ויצחק לאור, ומיכאל הנדלזלץ כתב אוסף ביקורות על הצגותיו. במקביל מתרבים ומשתכללים גם המחקרים והמאמרים העוסקים בפואטיקה הייחודית שלו, בדרמה, בשירה ובפרוזה וכן יצא קובץ מאמרים בעריכת נורית יערי ושמעון לוי.

חוץ מ-11 הכרכים של מחזות לוין, ראו אור ספר שיריו חיי המתים, שני כרכי פרוזה ושני כרכים של מערכונים ופזמונים הכוללים את הסאטירות המוקדמות שלו. עיזבונו שבכתובים, תיעודי ההפקות שלו וכשלושים מחזות שעדיין לא עלו על במה, אך ראויים לכך מאין כמותם, יוצרים מעין מורשת, מונח שלוין עצמו ודאי היה דוחה בשאט נפש מבודח. "מורשת" לוין אינה רק בבחינת ההווי הייחודי שנוצר בתקופות החזרות על ההצגות שביים, אלא היא עולם עתיר דמויות, אסוציאציות ומצבים "לויניים", בעלי סגנון ומאפיינים ייחודיים וניתנים לזיהוי. בדומה לחובבי מוזיקה המזהים את באך או את מוצרט אחרי שתי תיבות מוזיקליות, כך גם חובבי לוין. זה כמה שנים שמתפתחת גם ביקורת דרמה, תיאטרון ותרבות על יצירתו והחל דיון מקצועי, חלקו אקדמי, במחזות שכתב ועדיין לא הוצגו. אחת השאלות המעניינות כיום, אחרי מותו, היא כיצד לביים את לוין היטב אבל אחרת מכפי שהוא עצמו היה מביים את מחזותיו.

בין כמה מחובבי התיאטרון הישראלי וחוקריו שוררת הסכמה חשאית שחנוך לוין "גדול" כמו סמואל בקט. שורה כזאת כתב מנחם פרי, שהשווה בין לוין ובין קפקא, בקט ודוסטוייבסקי, וציין שבעולמו של לוין הוא נובר "שוב ושוב כבמשימה של מיפוי, ובמרכזו עומד רצונו של האדם לאשש את משמעות קיומו..." בקט תורגם לעשרות לשונות וזכה לתפוצה ולהתקבלות בינלאומית כמעט חסרות תקדים. יצירתו של לוין ממשיכה להיתרגם והיא מוצגת בעוד ועוד לשונות ותרבויות. שניהם היו משוררים גם בפרוזה ובדרמה שכתבו, וכל שורה ופסוק ביצירתם מהוקצעים, לעתים ממושקלים ורוויי מצלולים ודימויים. מבנה הפסוק הבודד, התחביר ואוצר המילים, כמו גם המטענים הקונוטטיביים והאסוציאטיביים שהטקסטים שלהם מעוררים, קשים לתרגום.

בשיחת טלפון זמן לא רב לפני מותו התבקש לוין לצרף כהקדמה כמה מילים משלו לספר המאמרים העוסק באופן בלעדי ביצירתו. הוא סירב בעדינות אבל בתוקף. "לא יבינו את זה נכון", אמר וכנראה צדק. מבקרים לא מעטים טעו בהצמדות לא נבונות בין ביקורת אישית על חנוך האיש לבין כתיבה מקצועית על לוין המחזאי והבמאי. פריצות הטאבו החברתי והלשוני הדייקניות והמרושעות שלו בענייני מין, הפרשות ופוליטיקה חברתית וגופנית, בכתביו ובבימוייו להצגות שכתב, גירו רגישויות ופגעו בקהליו ובקוראיו, כולל מבקרים שקיבלו זאת "אישית" ואכן הגיבו ברגישות. כמחזאי שקרא הרבה וידע המון, נע יחסו של לוין לרוב הביקורת שפורסמה עליו בין הכרה בפונקציונליות המועילה של הפרסום לבין זלזול בעליל.

בקט ולוין כתבו באופן אינטימי, אינטואיטיבי ואינטנסיבי על אותם נושאים: לידה, אהבה, מוות, בדידות, השפלה. ודאי, יוצרים רבים כותבים על נושאי יסוד אלה בהוויה האנושית, ולא רק לוין ובקט נחשבים מחזאים בעלי תדמית של חד-נושאיות. טענה דומה הופנתה לפיראנדלו ול-46 מחזותיו המטא-תיאטרוניים, או לסטרינדברג וליחסי המשפחה המעורערים נצחית שלו. מי שמשווים את לוין לבקט ומאשימים אותם בחד-נושאיות, מתעלמים מאופני הביטוי הבימתיים והתיאטרוניים ששני מחזאים-במאים אלה הפעילו בנושאי היסוד שלהם. בקט היה נזירי בגישתו לבמה, ואילו הכפייתיות המיוחסת ללוין, שהִרבה לתאר מין, מזון, נוזלים והפרשות, עולה בקנה אחד עם מיטב הכתיבה הסאטירית, מאריסטופנס, דרך סוויפט וראבלה ועד ברכט וקרל קראוס. בני אדם מגלים רגישות-על למה שנכנס לתוכם ומופרש מהם. הרקמות הריריות מתפקדות, בין השאר, כשומרי הסף של הנפש, לא רק של הגוף. לוין מיקם שם בדיוק את יחידות משמר גבולות הטאבו שלו, בעיקר בסאטירות. כבמאים חיפשו בקט ולוין את ה"איך" הבימתי הייחודי, לא רק את הדיאלוג בין הדמויות, אלא את הרב-שיח המרהיב והמעמיק המתרחש בין שפת הדיבור של הטקסט הכתוב כאשר הוא מוצג יחד עם השפות האל-מילוליות הרבות, החזותיות והמוזיקליות, של הבימה. המקוננים על המונו-תמטיות לכאורה של בקט ושל לוין מתבוססים בחומר התיאטרוני, ואור המשמעות (ולחלופין, ההילה השחורה של היעדרה) אינו נוגה עליהם.

בין החללים הדרמטיים של בקט לא נמצא שכונה תל אביבית לוינית. גם במחזותיו המיתיים של לוין החלל איננו "מקומי", והישראליות של רוב הדמויות במחזותיו הלא פוליטיים בעליל, אפילו היא קיימת, אינה אלא קליפה דקה וחיצונית. לוין משתמש מדי פעם בפעם בצבעים ובטקסטורות מהביוגרפיה שלו, מאותה "פולניות" זעיר-בורגנית מוכרת לכאורה שיוחסה לו ומחוויותיו בשכונה תל אביבית. אך טועים מי שמשתיתים את האמירה של לוין על "מקומיות" בלבד או על הביוגרפיה שלו.

בקט ולוין ביימו את מחזותיהם בעצמם, ואותם בלבד, כי ראו עצמם פרשני טקסט שנועד לביצוע ולא לקריאה שתוקה. כדי להבהיר את המסר ולחדד את האמירה, הם בחרו לעצב בעצמם כיצד בדיוק יהפכו מחזותיהם להצגות. כבמאים היו שניהם בלתי מתפשרים, דייקנים ומחמירים ביחסם לשחקנים שעל הבימה ולמעצבי תפאורה, תלבושות, תאורה ומוזיקה. אך בצד התביעה לשלמות גילו שניהם התחשבות, הערכה ואהבה רבה למי שסייעו להם בגופם, בנפשם ובכישרונם להעלות את יצירותיהם על הבימה. אף שלוין ובקט עדיין ידועים יותר כמחזאים, בכל זאת כישרונם כבמאים היה מעולה וחדשני.

הדמיון החשוב ביותר בין בקט ללוין מתגלה בעניין העקבי שגילו שניהם בצערו ובסבלו של האדם, תוך קילוף אכזרי של כל שאיננו מהותי. ממחכים לגודו ועד מה איפה מאת בקט, מסולומון גריפ ועד בכיינים מאת לוין, אנו תמהים אם צלם האדם המשתקף במכלול היצירה של השניים איננו אלא סך כל קליפותיו של בצל דומע, נִקבה עלובה המחברת בין הפה לפי הטבעת. שניהם מציגים צלם אדם מעוות, נכה ומושפל, אבל אדם שתודעתו ורצונו עדיין מהבהבים במרץ. מתוך הגרוטסקה של הגוף המושפל והנפש המתייסרת, מפגינים שני המחזאים מין "אף על פי כן" אופטימי משונה. זוהי אופטימיות של מאבק, של תהליך עתיר ספקות, הליכה על סף חד כתער בין עמדה רציונלית ומפוכחת שהכול הבל, לבין עמדה מפוכחת לא פחות שהאדם, על אף החומריות והשפלות והנבזות, יש בו גם משהו ייחודי, גרעיני, אפילו רוחני. דתיות, רליגיוזיות או לפחות עמדה "רוחנית" המכירה במגבלותיו הרציונליות של ההיגיון, על פי בקט ולוין אינן "הישג". בדרך כלל אמן גדול אינו דתי במובן הממסדי, אך גם לא ייתכן שיהיה נטול רליגיוזיות לחלוטין. בקט ולוין תיעבו את הדתיות הממוסדת, המתחסדת והצדקנית, החלקלקה והכוחנית, בהכירם את הקתוליות ואת הפרוטסטנטיות האיריות ואת היהדות הדתית מילדותם. אך אצל שניהם בולט חיפוש בלתי נלאה אחר משמעות, אחר תקווה ולו מזערית ל"הצדקת הקיום".

שניהם הסתייעו ללא הרף בתחבולת התיאטרון בתוך תיאטרון. לגבי שניהם התיאטרון הוא פעולת בריאה ויצירה אנושית נשגבת בה במידה שהיא נלעגת. היא רוחנית וליצנית, מאששת את עצמה ומתהרסת בו ברגע. אצל לוין תפקדו כבר "משחקי חפץ" כתיאטרון בתוך תיאטרון, ומשם הלך ופיתח את התחבולה עד שהייתה למהות תיאטרונית במחזות הוצאה להורג וכריתת ראש. ייסוריו של איוב נמכרים כבידור קרקסי, וכך מתבטלת הפרשנות התיאוצנטרית וכן זו האנתרופוצנטרית למשמעות הסבל. בפעורי פה הקהל מועלה על הבימה, ומתברר עד מהרה שהמחזאי-במאי עוסק בעצם בנו. באשכבה מאלתרים שלושת הכרובים תיאטרון פצפון ומספרים לאם שזה עתה שכלה את תינוקה סיפור מתקצר והולך. זוהי פנינה של המעטה לכאורה בערך המדיום, תוך רמיזה אירונית לנחמה פורתא שהוא מציע. בניסוחיה הבקטיאניים והלויניים, המטא-תיאטרוניות המודעת איננה אלא שליפתו העצמית של האדם מהצגת בִּיצת חייו, שליפה שיש בה פן גופני ונפשי וגם זיק רוחני, בהיותה בריאה עצמית ללא אל, מרד אנושי של גאווה והתרסה.

על אף המקדם הגבוה של מכוונות עצמית, ארס-פואטיות ואינטר-טקסטואליות מטא-תיאטרונית, בכל זאת בקט ולוין אינם יוצרים פוסט-מודרניסטים. מי שיתבונן ביצירותיהם בעין שאיננה משוחדת מתיאוריות-על ומאופנות-שיח, ימצא שהחיפוש אחר "מעֵבר" כלשהו ניכר היטב ביצירותיו של בקט ומצוי, בעדינות רבת-טקט, גם אצל לוין. שניהם מתמודדים ללא הרף עם האפשרות, עם התקווה ועם הייאוש, שאף על פי כן ולמרות הכול אולי אין משמעות-על לחיי אדם. שניהם עושים זאת בתבונה, בהומור ובאומץ. לוין כותב: "אז מה זה אדם? ומה זה חיים? והחוט, רבותי, העיקר, איפה החוט?" מבקרים שוטים, המחפשים בידור וחידושי שעשוע ומשהו "אחר" בכל מחזה חדש של לוין או של בקט, אינם רגישים לעקביות הנמרצת של החיפוש שלו אחר משמעות: ייתכן שכאן זה "משהו אחר"; אבל אולי "שם" יש משהו. ה"שם" הזה, במונחים של בימה, הוא החוצבימה - אותה הילה שחורה העוטפת בימה בכל הצגה והצגה, ומשם ולשם, כרחם-קבר, כהעצמה של המעֵבר, נכנסות הדמויות ויוצאות. מי שיישא עיניו לחוצבימה במחזות לוין ובקט, יגלה שמקור המשמעות הבימתית הוא הנעדר הנוכח, לא סתם "נעדר" אלא על הבמה.

כך גם המוות, הנעדר הנוכח, שאין להבינו מ"כאן". במחזותיו של לוין יש מיתות רבות וכך אף ב-19 המחזות בתיאטרונו של בקט. המוות הוא ללא ספק נושא שולט וחי ביצירות שניהם, אם כשלעצמו כ"דבר המשמעותי היחיד", לפי אלבר קאמי, ואם כסמן המשמעות של כל החיים שלפניו. אפילו קריאת רשימת השמות של המחזות מקנה מושג ראשוני על פואטיקת המוות של לוין, וריאציות על מיתה לאין קץ: הלוויה חורפית, הוצאה להורג, ייסורי איוב, הנשים האבודות מטרויה, כולם רוצים לחיות, מלאכת החיים, פעורי פה, כריתת ראש, האיש עם הסכין באמצע, חרד ומבוהל, ההולכים בחושך, רצח, מתאבל ללא קץ, עווית והתפתלות, אשכבה. השאלה כיצד בדיוק מתים בכל מחזה ומחזה של לוין היא נושא לעיון נפרד, אך קל להבחין בין שני סוגי מיתה: זו הסתמית וזו המעוררת פליאה טמירה. סולומון גריפ, גיבור מחזהו הראשון (1969) של לוין, מת בתמונה שלפני האחרונה, ובלית ברירה מגשים בתיאטרון כמו בחיים את שנגזר עליו מרגע לידתו. לוין מימש בו משהו מ"הן יולדות בכריעה מעל לקבר" הידוע ממחכים לגודו.

לקראת מותו ראה לוין במוות השפלה גדולה. הליצן הפתטי מסיים את ייסורי איוב רגע לפני מותו של איוב המעוצב כמו מותו של ישוע המשיח: "עכשיו רק הוא לבד, לבד, עטוף כמו כוהן גדול בכותונת הפשוטה של סוד מותו, אשר בבוא היום, איש בתורו, גם אנו נתעטף בה". בהנאחזים מוצאים קונסטנטין ומיכאל עץ "חי, רתוק היטב לאדמה בשורשים חיים" ומעדיפים אותו על המזבח, "ההוא היה אבן מתה". הרמז לויני מובהק זה לעץ ולאבן שבמחכים לגודו הוא ברור. העץ הידוע כל כך בתולדות התיאטרון מופיע גם באשכבה, בשלכת ובצבעים שונים, סוריאליסטיים וטבעיים - אזכור יפהפה לבקט. בסיום המעמד בהנאחזים בוחר קונסטנטין להתאבד, בדומה לדידי וגוגו של בקט, שרק שיחקו ברעיון זה. מיכאל מזכיר את הילד המלאכי, שליחו של גודו אצל בקט. בקט מרפה בדרך כלל מגיבוריו רגע לפני מותם, מניח להם למות לבד, מתוך צנעה והתחשבות, כי המוות הוא סף סוד, שהמחזאי לרוב אינו חוצה. לוין, לעומתו, דווקא מראה תכופות מוות על הבימה עצמה. אך מבחינת הקהל פנימיותן של הדמויות היא החוצבימה האמיתית. אצל שניהם המוות איננו באמת נגיש. בקט עוסק במוות, מעצב אותו וחי איתו במרבית יצירותיו. לוין ביטא את האימה מפני הסוף עוד בבחרותו, לא רק כשידע על מחלתו ועל מותו הקרב, וכעס. מחלה, גסיסה ומוות, או כמעט מוות, מסמנים את משמעות החיים: אם לדרך עצמה ולא להגעה למטרה מותר להיחשב "רוחנית", אזי היו שניהם דתיים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על: יערי, נורית ולוי, שמעון (עורכים), האיש עם המיתוס באמצע (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004) (בעזרת תלמידי הסמינריון בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב על מחזותיו של לוין עד שנת 1994, נאספו בספר מאות התייחסויות ביקורתיות עליו, רובן בעברית. השלמות אסף והביא חיים נגיד).

פרי, מנחם, העיר (20 באוגוסט, 1999).

אולפן הקלטות

מחקר

23.12.2018
התסכית הישראלי, היסטוריה, פואטיקה, תמטיקה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

התסכית הישראלי, היסטוריה, פואטיקה, תמטיקה

מאת פרופ' שמעון לוי

 

קטלוג התסכיתים של מחלקת הדרמה בקול ישראל כולל 1,850 תסכיתים, שהם כ-87 אחוז ממחזות הרדיו ששודרו ונרשמו בתחנת רדיו זו בשנים 1992-1954. התסכיתים הראשונים בעברית, שלא נרשמו בקטלוג, שודרו בקול ירושלים החל משנות השלושים המאוחרות. התחנה תיעדה את תסכיתיה רק משנת 1954 ואילך. על קטלוג זה, בעיקר, מסתמכים הדברים הבאים.

בשבתות בשנות החמישים של המאה שעברה ועד אמצע שנות השישים, בין 11:00 ל-12:00 בצהריים, לא שוטטו ישראלים רבים ברחובות. התוכנית המסך עולה שודרה בתחנת הרדיו הממלכתית העברית האחת והיחידה, ומאות אלפים נהגו להאזין בבית לשעה של דרמה רדיופונית. כארבעים שנה מאוחר יותר, מחמת קיצוצים הדרגתיים בזמן השידור, הידלדלות במספר המאזינים, שעברו לטלוויזיה, והיעדר מחאה ציבורית יעילה, הבידור החינוכי-תרבותי-אמנותי הזה הושתק. הדברים הבאים סוקרים את תסכיתי הרדיו העבריים ששודרו במשך כחמישים שנה כנכס תרבותי, היסטורי ואמנותי. הן לאור הפופולריות הרבה שלה, הן בשל אופייה הסוציו-דרמטי הייחודי, הדרמה הרדיופונית העברית מילאה תפקיד חשוב בעיצוב ובשיקוף טעמם האמנותי של שני דורות בשנים המעצבות של המדינה.

בדומה לתיאטרון העברי, גם הרדיו נרתם למשימות לאומיות בהיותו כלי מרכזי הנשלט על ידי המדינה. בעוד יומני החדשות ברדיו בשנות החמישים היו לעתים תעמולה גרידא (שהרגיזה כבר אז לא מעטים), תסכיתי הרדיו, לפחות, שחררו את עולמותיהם הדמיוניים הפנימיים של המאזינים ולא עוררו תרעומת פוליטית. מאחר ששורשי הדרמה הרדיופונית מקורם בתיאטרון, ומאחר שגם התיאטרון הישראלי הצעיר עדיין חיפש אז את דרכיו, פנו תסכיתי הרדיו הישראליים לדרמה הרדיופונית העולמית כדי ללמוד ממנה, אך בה בעת פיתחו באופן עצמאי את אמנותם הייחודית, בעיקר מבחינה תמטית. המספר העצום יחסית של תסכיתים עבריים מקוריים (חלקם מקצועיים ומהוקצעים מבחינת הבימוי, המשחק והשימוש בפעלולים), בתוך הרפרטואר הבינלאומי ששודר בקול ישראל, מעיד על תערובת ייחודית של מדיניות אמנות מונחית מחד גיסא ונס תרבותי מאידך גיסא. מתוך 1,850 תסכיתי הרדיו המצויים בקטלוג, 480 נכתבו עברית במקורם, ומתוכם יותר ממאה נועדו לרדיו מרגע כתיבתם, כלומר נוצרו כרדיופוניים מלכתחילה. 360 התסכיתים המקוריים הנותרים הם עיבודים לרדיו מממצעים (מדיומים) אחרים, שערכו לעתים הכותבים עצמם ולרוב עשו זאת עורכי רדיו, במאים ודרמטורגים. זהו יבול נכבד לכחמישים שנות פעילות דרמטית ברדיו, גם בהתחשב בעובדה שרק מעטים מהסופרים, מהמחזאים ומהמשוררים הישראלים בחרו לכתוב ישירות לרדיו בלבד. הסיבה לכך הייתה כלכלית, ללא ספק. התמורה הכספית לכתיבה ולבימוי ברדיו הייתה נמוכה עד להביך במשך כל שנות פעילותה של מחלקת התסכיתים, מה גם שיצירותיהם של סופרים מצליחים עובדו לרדיו בכל מקרה, והם לא הצטרכו לכתוב לרדיו במיוחד. ועוד: לא מעט כותבים ובמאים התייחסו לתסכית ששודר כאל מקדם מכירות מוצלח, בעיקר בתקופה שבה היו לתסכיתים כ-100 אלף מאזינים, וחלקם זכו לשידור חוזר.

בראשית ימי התסכית, כך סיפרו בראיונות מנהלי מחלקות הדרמה, היו לפי סקרי מאזינים יותר מ-100 אלף מאזינים לרוב התוכניות. בשנות השמונים ירד מספרם לעשרות אלפים בלבד, למרות - או בגלל - העלייה ברמת הרפרטואר מבחינת ההעזה והניסיוניות, חידושי הבימוי, הטכניקה והביצוע. לטלוויזיה הייתה כמובן השפעה גרועה על ההאזנה לתסכיתים, שנחשבה אליטיסטית ומיוחדת לקבוצות מיעוט של מאזינים. כך קרה גם במדינות שבהן נהגו לשדר הרבה יותר תסכיתים, כגון גרמניה, הולנד וארצות סקנדינביה.

בעוד תיאטרון עברי היה צורת אמנות חדשה בתרבות היהודית-ישראלית, תסכיתי רדיו החלו להופיע בערך באותה תקופה בכל העולם המערבי. לכאורה היה צפוי התסכית העברי המקורי, בדומה לתסכיתים אחרים בעולם, להיות בעל אופי רדיופוני יותר מאשר עיבוד לרדיו של יצירה לא רדיופונית במקורה, אך לא כך היו הדברים בהכרח. אמנם מחזאי רדיו היו עשויים להביא בחשבון את יתרונות הממצע בעת כתיבת היצירה, אבל לרוב עיבוד טוב ממקור שאינו רדיופוני היה עשוי להיות טוב באותה מידה. בישראל לפחות עוררו תסכיתי המקור הערכה מקצועית בעיקר בקרב קבוצות קטנות של מאזינים.

מסיבות חברתיות, פוליטיות ואחרות הייתה תחנת הרדיו הממלכתית קול ישראל תוף השבט לכחצי מיליון אזרחי המדינה בתחילת שנות החמישים. דרך בלעדיותה הכמעט מוחלטת על שידור חדשות ותוכניות השכלה ובידור, ומפני שהייתה מנחילת העברית התקינה (במבטא "ספרדי-ירושלמי") העיקרית, הייתה קול ישראל לאחד מסָמני ההסכמיות הישראלית - אם כפויה ואם מוסכמת – ולאחד מסִמליה.

בדומה לכך, אם כי במידה פחותה, היו גם התסכיתים, סוג אמנות דרמטית ייחודית, בבחינת "קול אדוניו" בתחילת דרכו של הרדיו במדינת ישראל. הם לא רק ייצגו את הסמכות, אלא הם עצמם היו "סמכותיים". רפרטואר המחזות הרדיופוניים ששודרו, האיזון בין מרכיבי הממצע, בהם שתיקות, מוזיקה, פעלולים וצורות שיח מילולי למינהו, ליהוק שחקני התיאטרון הידועים מהבמה לביצוע התסכית המשודר - כל אלה אפיינו תמזיג אופייני למדיניות "הנחלת התרבות" בשנות המדינה הראשונות. כלומר - שילובים סמכותניים בין דאגה אמיתית לתרבותו ולהשכלתו של קהל המאזינים (שלא הייתה לו, כאמור, יכולת בחירה בתחנה עברית אחרת פרט לגלי צה"ל הדלה בשידורים בתקופתה הראשונה) והקניית עברית "טובה", לעתים קרובות גם ללא מירכאות מסתייגות, לבין מניפולציה פוליטית כוחנית בכל הנוגע להשכלה, לבידור, לחינוך ולאמנות, ואפילו להומור ולסאטירה. שלושה בסירה אחת, למשל, הייתה אחת התוכניות הפופולריות ביותר בכל ימי קול ישראל. עם זאת, בהשוואה עם הטורים "עוזי ושות'" של עמוס קינן בהארץ, למשל, ו"חד גדיא" של אפרים קישון במעריב, היא אמנם הייתה מצחיקה, אך קהת שיניים כלפי הממסד.

אפיון נוסף של תסכיתי רדיו בארץ ענייה כמו ישראל הוא ההפקה הזולה יחסית שלהם. כמו ברדיו במדינות אחרות שידרה גם קול ישראל עיבודי רדיו למחזות תיאטרון בתחילת דרכה. לאור התמורה הכספית המבישה שקיבלו מחברי התסכיתים, הבמאים והשחקנים על יצירתם, רק סופרים מעטים היו נכונים לכתוב לממצע זה. מנגד, תסכיתים היו לעתים מקדמי מכירות לקראת ביצוע היצירה - או יצירות אחרות של אותם מחברים - בתיאטרון. עם דעיכתה שוב שידרה מחלקת הרדיו-דרמה הצגות, שהוקלטו באולמות תיאטרון ממש, ועשתה זאת בשנות התשעים ללא עיבוד רדיופוני, בניסיון להשיב למַקלטים מאזינים שאבדו לתוכניות הדרמה המשודרות. חוץ מתרבות עברית ובעברית, תסכיתי הרדיו הביאו למאזיניהם גם ניחוחות אמנות ותרבות מהעולם הגדול.

קול ישראל הייתה התחנה הישראלית היחידה ששידרה דרמה רדיופונית בסדירות וברצף, ודאי מבחינה כמותית, ותפקדה גם כתיאטרון רפרטואר רדיופוני, ששיקולי הבחירה בו נעשו לטווח ארוך. עם זאת, חשוב לציין גם את גלי צה"ל, תחנה ששידרה לפרקים תסכיתים, משפטים היסטוריים מומחזים (כמו משפט הקופים, משפט הצנזורה הבריטית נגד מאהבה של ליידי צ'טרלי מאת ד"ה לורנס, המשפט על ההומוסקסואליות של אוסקר ויילד וכדומה) וכן תוכניות דוקומנטריות מומחזות. בגלי צה"ל שודר לראשונה תסכית חדשני מאת סמואל בקט - מילים ומוזיקה. אמנם כתחנה צבאית הייתה גלי צה"ל נתונה לביקורת צמודה במיוחד בתחום החדשות (ששנים ממושכות הועברו ישירות מקול ישראל) ויומניהן, אך לאורך כמה שנים הצטיינה ברוח נועזת יותר מקול ישראל לא רק מבחינת המוזיקה, סגנון ההגשה ותוכניות "מתקדמות", אלא גם בתחום התסכית, כולל תסכיתי אוונגארד, שהיו בחלקם ניסיוניים ואוונגארדיים יותר מאלה ששודרו בתחנה הממלכתית. בתוכנית חלחליילה בקול ישראל שודרו תסכיתוני מתח וזוועה קצרים, אך לא בהמסך עולה, וכן שודרו סדרות בלשיות כגון פול טמפל בבימויו המבריק של רובין מורגן. בשני המקרים ההיבט הבידורי כיסה על ההיבט האמנותי ואף על הביצוע המצוין.

בקומדיית מצבים משפחתית ופופולרית מאוד, כמו משפחת שמחון מאת בן אפרים, היה העיצוב הקולי פשוט ויעיל אך לא מאיר (או מעיר) אוזניים מבחינה רדיופונית. לעתים קרובות הושמעו ברדיו מערכונים, שהוקלטו לרוב מהבמה החיה, ודוגמה חביבה במיוחד היא מערכוני הגשש החיוור, שעיקר ההומור בהם מילולי, ומשום כך גם לא איבדו מקסמם בהיעדר חזות. מיכאל אוהד ערך וביים סדרות מומחזות, חלקן דוקומנטריות למחצה או לגמרי, בנושאים היסטוריים, אמנותיים ואחרים. סדרות אלה (בחלקן בהנחיית לאה פורת ויוסי בנאי) היו לימודיות בה במידה שהיו מבדרות ועשויות היטב. הדברים הבאים אינם מרחיבים גם בניסיונות חדשניים אך מבודדים ונדירים מדי של יוצרים כמו דוד אבידן או בקולאז'ים הרדיופוניים של אילנה המרמן, למשל, ושל כותב שורות אלה בסדרה מסע אל. בדיון הנוכחי לא נכללים גם המוני תסכיתים, חלקם עשויים לעילא ולעילא, שנועדו לילדים ולנוער, הואיל וזוהי תת-סוגה הזכאית לעיון נפרד בגלל מטעניה החינוכיים-פדגוגיים.

רפרטואר תסכיתי קול ישראל בכארבעים שנות שידור כיסה טווח רחב של דרמה עולמית קלאסית ומודרנית: אייסכילוס, אוריפידס, סופוקלס ואריסטופנס שודרו הרבה, וכן שייקספיר ומולייר. בשל קשרים היסטוריים בין העברית המודרנית לבין הספרות הרוסית זכו גם יצירות מאת דוסטוייבסקי, פושקין, גוגול, טולסטוי, גורקי, צ'כוב ורבים אחרים לייצוג נכבד, שכלל תרגומים-עיבודים ממחזות, מרומנים ומסיפורים קצרים. בשנות הרדיו הראשונות לפחות היו רבים מהמאזינים ממוצא יהודי-רוסי. מהספרות היידית המודרנית נבחרו יצירות מאת שלום עליכם, י"ל פרץ, לייוויק, מאנגר ואנ-סקי. מלחמת השפות שהתקיימה לפני השואה בין היידיש לעברית נחלשה אחריה, והתסכיתים הישראליים ניסו לשמר את תרבות היידיש העשירה באמצעות שידור מבחר יצירות בתרגומן לעברית, מה גם שכמה מהן נלמדו בבתי הספר כחלק מהקנון הספרותי היהודי הכללי. עיבודיהן הרדיופוניים התקבלו בדרך כלל היטב, וייתכן שביטאו בכך גם שמץ מ"אשמת הניצולים". רבות מיצירות היידיש הרדיופוניות התקבלו גם בקרב ישראלים מארצות דוברות ערבית, בייחוד כשהשתתפו בהן שחקנים פופולריים כמו שמואל סגל או שמואל רודנסקי.

על רפרטואר תסכיתי המסך עולה השפיעה גם הדרמה הרדיופונית הגרמנית, שהתפתחה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר כדרך להתמודדות הגרמנים החדשים עם עברם. מחזאים גרמנים אנטי-נאצים רבים כתבו תסכיתים אחרי 1945 והשתמשו ברדיו לא רק מפני שהיה זול וזמין, אלא גם מפני שהיה אמצעי לבטא את האשמה הגרמנית רדופת "תסמין קין". הרדיו מפעיל את דמיונם החזותי של מאזיניו, אך אינו כופה עליהם חזיונות זוועה שואתיים, כפי שעושים סרטי קולנוע ולעתים אף הצגות תיאטרון. מבחר תסכיתי רדיו בגרמנית - מגרמניה המערבית והמזרחית, משווייץ ומאוסטריה, תורגמו ושודרו בהדרגה בעברית, מרביתם בשנות השמונים, וניתן לכנס אותם תחת הכותרת "תגובות רדיופוניות לשואה בגרמנית". אמנם תרבות גרמנית, כמו המוזיקה של ריכרד וגנר וריכרד שטראוס, עוררה בעייתיות רבה בישראל לאחר השואה, אך סופרים גרמנים יהודים, בהם סטפן צוויג, פרנץ וורפל, וולפגנג הילדסהיימר וליון פויכטווגנר, התקבלו היטב וזכו לשידורים רבים. גם היוצר הלא יהודי ברטולט ברכט, ככותב אנטי-נאצי, זכה להתקבלות רחבה: יצירותיו עובדו ליותר מעשרים הפקות רדיו וכן להפקות בימתיות. פופולריים באותה מידה היו המחזאים הגרמנים-שווייצרים פרידריך דירנמט ומקס פריש.

יצירות באנגלית מאת סופרים אמריקאים, אנגלים, דרום אפריקאים ואירים, כגון יוג'ין או'ניל, ארתור מילר, אוסקר ויילד, ג'ורג' ברנרד שו, בריאן פרייל, הרולד פינטר, אתול פוגרד, תום סטופרד, ארנסט המינגוויי והתסכיתאי המעולה ג'יילס קופר, שודרו לעתים מזומנות בתרגום עברי. מאחר שהתיאטרון הישראלי הושפע רבות מהמסורת הרוסית, דרמה אנגלו-סקסית נחשבה שינוי מרענן לא רק על הבמה (ולא רק במעבר בשנות הארבעים המאוחרות ובשנות החמישים המוקדמות מרוח תיאטרון הבימה לרוח התיאטרון הקאמרי) , אלא גם בשידור מעל גלי הרדיו. בחירה זו ייצגה, בין היתר, את הרעיון ש"גם אנו שייכים לעולם המודרני".

איבסן וסטרינדברג היו המחזאים הסקנדינבים שזכו לשידורי יצירותיהם בהמסך עולה, לצד לאגרקוויסט, ולנטיין ואחרים. ברפרטואר הצרפתי בלטו יצירותיהם של ז'ירודו, קאמי, פניול וסארטר. יותר מ-15 ממחזותיו של יונסקו שודרו, וכל תסכיתיו של סמואל בקט, כמו גם עיבודים של כמה מיצירותיו הספרותיות ומחזותיו לבימה. גם מחזות אחרים מהתיאטרון המתקדם והאוונגארדי הסתננו למחלקת הדרמה של קול ישראל, אך לרוב מעט ומאוחר מדי. יצירותיו הניסוייות של פייר שפר הצרפתי, למשל, מעולם לא שודרו בארץ. עם זאת, ובהתחשב בדרישה להתאים את עצמה למכנה המשותף של הקהל הרחב ובמצבה הכלכלי הירוד של מחלקת הדרמה, תחנת קול ישראל היטיבה לפעול, בייחוד בשנות השמונים. בין היצירות המתקדמות יותר (קרי "ניסוייות" ו"רדיופוניות במובהק") ניתן למנות את זיכרונות קוליים של פטר הנדקה, דמעות של ריצ'רד פרבר ומסעות בנימין מטודילה מאת יהודה עמיחי.

בהתייחס למקורות ולהעדפות האישיות של מנהלי מחלקת הדרמה ושל במאי התוכניות, הייתה להם השפעה משמעותית על הרפרטואר ועל סגנונו. כאשר בלה ברעם עמדה בראש מחלקת הדרמה שודרו מחזות תיעודיים רבים, שחלקם ביימה בעצמה. אפרים סטן, במאי ממוצא פולני, שניהל גם הוא את מחלקת הדרמה, הִרבה לשדר תסכיתים מזרח אירופיים מאת ויגודסקי, מרוז'ק, סטריקובסקי ואחרים, לצד יצירות של יוצרים מרומניה, מיוגוסלביה, מהונגריה ומצ'כוסלובקיה (האבל, קוהוט, צ'אפק, רייס ועוד). ניסים קמחי, במאי רדיו עתיר דמיון ומומחה לפעלולים (שלאחר כהונתו בשנים 1994-1988 נסגרה מחלקת הדרמה), תרם לאיזון מגוון בין תסכיתים ישראליים לבינלאומיים. להערכתי, הבחירות הרפרטואריות הנועזות ביותר נעשו בידי ערן בניאל (1988-1982), שגם ביים חלק מהתסכיתים החדשניים ביותר. עבודותיו היו הרדיופוניות מבין המחזות המשודרים, אם בתסכיתים מקוריים ואם בעיבודים מצוינים. ככלל, מחלקת הרדיו בקול ישראל הייתה ערנית ופתוחה לתסכיתים מתרבויות ומשפות שונות.

אופיו של הרפרטואר הרדיופוני משקף שני גורמים בולטים. ראשית, כתושבי מדינת הגירה, ישראלים מתעניינים במחזות מהארצות הרבות שמהן היגרו ארצה. שנית, בחיפוש אחר תסכיתים מתאימים ו"איכותיים", התחום נדרש ממילא להיות פתוח ורב-תרבותי ככל האפשר, לא פחות מאשר התיאטרון הישראלי. היצירות שנבחרו לשידור היו לרוב עיבודי יצירות של מחזאים, שזכו לפרסום בינלאומי. בייחוד בשנים המאוחרות יותר מצאו גם סופרים זרים ידועים פחות את דרכם לרדיו הישראלי.

תסכיתי רדיו רבים ששודרו ויתרו על ההתחרות בתיאטרון ונעשו רדיופוניים יותר. הם אינם ניתנים לסיווג חד-, דו- או אף רב-קטגוריאלי מבחינה תמטית, סוציו-אמנותית וממצעית. יש לדון בהם, כמו בכל יצירת אמנות, קודם כול לגופם. אך אף על פי כן ניתן להבחין בכמה קווי יסוד כלליים: תסכיתי הרדיו בישראל עברו משלב תיאטרוני ראשוני לשלב רדיופוני. התסכיתים השתנו בהדרגה, אך לא בעקביות, מהבעה ומביטוי של אידיאולוגיה קולקטיבית לעבר ייצוג גובר והולך של אינדיבידואלים, וזאת בלי לוותר על היצגיה וייצוגיה של זהות ישראלית כפויה או "אחרת" למיניה, בעיקר לקראת השנים המאוחרות יותר, המאופיינות בשסעים עמוקים בחברה הישראלית מבחינת מרכיביה: דת, עדה, מגדר, השכלה, מעמד כלכלי, עמדות פוליטיות ועוד.

בשלב הראשון הייתה הדרמה הרדיופונית העברית "תיאטרון לאוזן". לאחר הופעת הטלוויזיה, היו התסכיתים חופשיים לפתח את האיכויות הרדיוגניות המיוחדות להם. החל בשנות השישים המאוחרות, יותר ויותר תסכיתאים ישראלים חדלו להתחרות באפשרויות החזותיות האופייניות לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה. תחת זאת הם החלו ליצור את "התיאטרון שבראש" ולהתמסר לפוטנציאל האינטימי ומעורר הדמיון של הרדיו. ככל שעלתה איכות הדרמה הרדיופונית, בכך שהפכה מכוּונת רדיו יותר ממכוונת לבמה, ולכן חופשייה יותר מדרישות האמנות הפופולרית והמצרכים המסחריים, פחת מספר המאזינים. בשנות השמונים הציעה מחלקת הרדיו הישראלית הפקות רדיו אמנותיות וניסיוניות מעולות, ואפילו שינתה את שם התכנית לרדיודרמה. בסופו של דבר היא נותרה עם מעט מאזינים. כיום, קול ישראל נשמעת בבירור, אך לתסכיתים לא נותר קול.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, "התסכית העברי, לקראת ניתוח סוציו-תמטי", בתוך: שמעון לוי, תיאטרון ישראלי (תל אביב: רסלינג, 2018), עמ' 237-215.

Thomsen, Christian W. & Schneider, Irmela, Grundzuege der Geschichte des Europaeischen Hoerspiels (Darmstadt: Wissenschaftliche Buchgesellschaft, 1985).

Levy, Shimon, “The Voice of Thy Brothers Blood”, Jewish Theatre and Drama 1 (1995), p. 85.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>