קבוצת תיאטרון רות קנר. אצל הים

מחקר

29.12.2018
קבוצת תיאטרון רות קנר
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

קבוצת תיאטרון רות קנר

מאת פרופ' שמעון לוי

 

קבוצת התיאטרון רות קנר נוסדה ב-1997 ומפתחת מאז שפת במה מקומית, ייחודית ללשון העברית ולחלל בארץ, המשקפת את הסביבה, את הנוף ואת ה"תת-נוף" הישראלי, את צלליו ואת הדיו בתודעה הישראלית, מבחינת התכנים ומבחינת מה שמביע אותם בתיאטרון: צבעים, מחשבות, צורות, צלילים ולבוש, מחוות וחרדות, תנועות וצעקות ולחישות ושתיקות.

רות קנר מצטטת את מקס ריינהרדט: "תכלית המשחק היא לחשוף שקרים ולשחרר את האדם ממוסכמות חסרות משמעות". לשם כך צריך לא רק כישרון, התמדה וויתור על ה"אני" הפרטי של השחקן, אלא גם אומץ לב. היצירה בקבוצת קנר היא פעולה משחררת, ודרכה מנסים חבריה להתנער ממוסכמות במה משעבדות. כשזה עובד, משתחרר גם הקהל, המוזמן להשתחרר אף הוא מהתיאטרון הבידורי הממוסחר והצפוי ובעיקר מתיאטרון, שהוא קטלני לדמיון היוצר, הפעיל והבלתי טלוויזיוני.

קובץ היצירות של רות קנר בשנים האחרונות יתגלה במבט לאחור כמיפוי שיטתי, תלת-ממדי, חי ובלתי אמצעי של ההוויה הישראלית במיוחד וכן של שניים מהיסודות שלהם זקוק כל תיאטרון בעולם לעצם קיומו: שפה וחלל. צריך "להגיד" משהו על הבמה, וצריך "מקום" לומר בו וממנו את הדברים לקהל החולק עם הבמה את החלל הזה.

יותר מכל במאי-יוצר אחר, קנר בודקת ביסודיות עקבית את המפגש הישראלי כל כך בין העברית לבין המקום הזה. היא מדברת על הקשר המופלא בין שפה לארץ בלשונותיו הרבות של התיאטרון, המדבר בשפות התאורה, התלבושות, האביזרים והמוזיקה. אבל איך בדיוק מתנהג טקסט פרוזה עשיר, חדשני ומורכב כמו אצל הים של ס' יזהר על הקרשים של קנר? איך מתנועע טקסט כמו זה של משה יזרעאלי באיימוס, על נברן שנתקע בצינור, ובו יטבע בקרוב היצור הקטן, שאיננו אלא גיבור טרגי, מודע לעצמו? איך עוברים חייו ומותו דרך גופי השחקנים? איזו תלבושת ילבשו מי שמציגים טקסטים דוקומנטריים, הכוללים תעודות מכר של דיזנגוף סנטר, בדיוניסוס בסנטר? איזו מוזיקה, אילו צלילי מלחמה, תקווה, אימה או גאולה שומע יזהר בגילוי אליהו?

החלל הדרמטי של איימוס הוא שדה שלחין. צינורות ולא גשם משמים משקים אותו. זהו החלל הקלאסי של המחזאות הארצישראלית, שעלילותיה מתרחשות בפרדס, בכרם, בשדה ובניר. חקלאות היא המפגש הראשוני בין אדם לאדמה, ובהשקיה מלאכותית אדם מגיר זיעה ודם כדי לנכס לעצמו את האדמה, שהיא "שלו", כי אל האדמה ואל הארץ שלנו חזרנו לבנות ולהיבנות, ולבעלות על האדמה יש מחיר. גם אם איזה נברן ייתקע לו - בטעות, בהחלט - בתוך הצינורות העוברים בשדה הזה למרגלות הכרמל. הנברן הוא "אחר" מוצלח כדימוי תיאטרוני, בעיקר כשהוא מגלה תודעה אנושית כל כך בעברית העניינית, המחוספסת, של חקלאים, ולא של פועלים מתאילנד או מקרוב יותר, בלי מבטא זר. הוא מעורר הזדהות. קנר מציגה באיימוס חלל נצור, סגור ומאיים בצינור המונח לתומו בשדה הפתוח, המתרונן לו מעדנות בין שמים ממעל למים שמתחת. תודעת הנברן מחברת ביניהם, וכך גם הבמה של קנר.

גילוי אליהו לוקח את קהליו למדבר, לחלל דרמטי המעוצב בהצגה כחול ניגר מנעל. הצופים מבינים היטב: מדבר סיני גדול ניגר כמו דם, כמו זמן מטפטף משעון החול של נעל צבאית. המדבר הוא נוף ארצישראלי לגמרי; שני שלישים מארצנו הם מדבר. התנועה בחולות המדבר קשה, וכך גם נעים השחקנים על הבמה הזאת. קשה. המדבר בגילוי אליהו איננו רק אתר העלילה וחללה הדרמטי, אלא גם תוצאה של מה שקרה שם: מלחמה. תיאטרון רגיל טוב מציג על במה מעוצבת היטב. תיאטרון טוב ומעניין באמת מעצב במשחק את הבמה הנחוצה לו תוך כדי התקדמות הסיפור, וכאן הוא סיפור של חיפוש. בהצגה מחפשים את אליהו. לא במקרה זהו גם שמו של מי שיביא נחמה, גאולה פורתא בתוך החול והמתים והזוועה. יזהר כתב: "ואין דרך כל האבדון הנורא ההוא גם הלכו כל הזמן לקראת גילוי אליהו". כך עושים קנר והתפאורנים המעולים שהיא עובדת איתם בהצגה זו ובאחרות: רוני תורן, פנצ'ו אדלברג ונועה וידמן.

מאחר שגילוי אליהו הוא מחזה מסע, מעין "הצגה לקראת" - משתנות גם התחנות והתמונות במסע הזה, בהומור, בהמצאתיות, בסדרת מפגשים בין חללי המלחמה ההיא ב-1973, בין שפתו של ס' יזהר לבין שפות התיאטרון של קנר וקבוצתה. יכולתה הנדירה של קנר לתת אמון בטקסט שאיננו "דיאלוגי" במקורו אינה מעידה רק על נטייתה לעבר תיאטרון-סיפור. אדרבה, זוהי הזדמנות בימתית לתת לתוכן לדבר וליצור את הדרמה מהדיוק של הדימויים, מהקצב הפנימי של הלשון, מהמצלולים העשירים של יזהר. קנר בונה מהם דיאלוג חשוב יותר מזה המתרחש בין הדמויות: דיאלוג בין שחקנים לקהל. בחירותיה בטקסטים בכמה מהצגותיה משקפים את כישרונה למצוא רוחניות ואולי אף קדושה בשפה המתארת-מעצבת כמיהה במצבים קיצוניים בין חיים למוות; בערגה לגאולה.

דיוניסוס בסנטר מזמין את קהליו לסיבוב בחלל דרמטי שכיום הוא קניון, וכאן המסע הוא בזמן. ביטויו הבימתי בחלל הוא אופקי – כלפי מטה. מתחת לקניון ניצבה פעם שכונת נורדיה, לפניה היה שם כרם של ערבי עשיר מיפו. בהצגה זו קנר משכילה להפליא לתאר "אחרים" שבכלל אינם כאלה, ואם נסתכל במראה לא נדע אם אני הוא או להפך, כי כולם נוכלים, כולם תמימים, כולם מנשלים ומנושלים, מפוצצים ומתפוצצים. הממד הפוליטי ביצירות הבמה של קנר קיים תמיד במובלע, במרומז או במפורש, אך לעולם איננו חד-ערכי, שיפוטי או מאשים – לא "אותנו" ולא "אותם". הוא תובע פתרון מתוך הבנה עמוקה הן למפריד בין בני אדם, הן למה שמאחד ביניהם. החפירה התיאטרונית כלפי מטה, דימוי לפסיכואנליזה, מקשרת גם בין ארכיאולוגיה לתיאטרון. דיוניסוס בסנטר הוא חפירה לעומק הזמן במקום. החלל כאן עירוני וגם לו חללים-הרוגים משלו. ההצגה היא דוגמה כיצד הופך אתר עירוני מרכזי ופופולרי למנוכר, נעוץ על הבמה כמו קרוב משפחה שלפתע פגשנו בתחנת רכבת נידחת בחו"ל, והמבט שלנו, המכיר כל עיקום בגבו וכל קמט על מצחו, מתחדש לפתע פתאום תיאטרוני, מסלק מוסכמות מהנפש המשועממת ומחייב שנבין גם מה אנחנו רואים, מה מסתתר מתחת.

ההצגה דיוניסוס בסנטר מבוימת עד אחרון פרטי התלבושות והאביזרים שעיצבה סיון וינשטיין. המוזיקה מעלה באוב מוטיבים ידועים בהלחנה מתוחכמת וסוגסטיבית של שוש רייזמן. גם התנועה והתאורה מנצלות למופת את החלל, המוקף קהל מכל עבריו. הטקסט, של תמר ברגר בעיקר וכן של יעקב שבתאי ושירים של אבות ישורון בעיבוד אבנר בן עמוס, משלב פרוטוקולים משפטיים, קטעי רומן וזיכרונות. דוקומנטציה פיוטית היא ז'אנר קשה, כי לרוב מזדייף בה הפיוט, והתיעוד עלול להישחק במיזוג הזה. אך כאשר מעומתים "אנחנו" ו"הם", משפחות חינאווי, גולדמן ופילץ, הפקעות אדמה והנכבה הפלסטינית עם החלוציות העברית המתמסחרת ומנצלת לא רק "אותם" אלא, כצפוי, גם את העניים והדפוקים שבקרבנו, וכשזה נעשה בעדנה, ביושר ובשילוב של מסירות, המצאה וכישרון של אנסמבל, נוצרת הצגה פוליטית, שהיא אמנותית לעילא ואסתטית בתיאטרון, שהוא פוליטי לא פחות. כארכיאולוגיה בימתית, דיוניסוס בסנטר היא מחקר בסבל השוואתי, חפירה במוסר, כשהעבר האישי שזור בהווה הציבורי. ארכיאולוגיה פיוטית-פוליטית היא עניין מסובך: כמה עמוק אנו בעצם רוצים לחפור; והשכבה שנעצרנו בה, בכוונה או בטעות, האם דווקא היא מעידה באמת על מי ומה שאנו מבקשים למצוא בו את שורשינו ולאשש את קיומנו ואת זהותנו?

ההצגה אצל הים מורכבת משני סיפורים של יזהר, והחלל הדרמטי בה הוא מים: פעם כמעט טביעה ומוות בים התיכון, ופעם ממש-כמעט אהבה על חוף הכנרת. בתוך האהבה ובתוך המוות עצמם אי-אפשר לעשות תיאטרון: הם אינטנסיביים מדי. אבל קרוב מאוד אליהם - אפשר. גם כאן שפת הבימה של קנר אינה איור לטקסט של יזהר אלא דיאלוג איתו בחלל שעיצב רוני תורן: נייר לבן גדול הנענה לכל מה שכותבים עליו השחקנים בכתב התנועה שלהם, בהשתמשם בו כבגד העוטה בקושי על עירום צנוע ומרהיב של כלה, כגלים גואים, כחומר נקרע, כמציאות דקה המכסה על תהומות עבות. באמצעי תיאטרון פשוטים עושה קנר שימושים מתוחכמים בחפץ ובאביזר בודד. משהו מהפער הידוע בין היחיד לבין החבר'ה בולט בשחייה בים. בחלק השני, בצביון ישראלי לשוני מובהק, שחיין רופס נענה ללחצי חבריו לשחות עד הסלע ההוא שם, הקרוב. בדרך הוא כמעט טובע. כך גם סיפור האהבה העדין, ישראלי למופת בזכות יזהר, אוניברסלי בגלל הנושא, וקנר מחברת בין המקומי לעולמי. דווקא מקומיות מפורשת מזמינה לעתים גישה אוניברסלית, בעיקר כשמדובר באהבה ובמוות. באירוניה מושחזת יושבים בצד משטח המשחק כמה שחקנים הממלמלים (אך קל להבין) דברים על מכירות, על כרטיסים, על תפוסת אולם, על יחסי ציבור – עדות למודעות הקבוצה למרכיבים האלה בתיאטרון. שני סיפורי אצל הים הם סיפורי "מים" בשל הממד הרגשי-נפשי החזק בהם, כפי שמלמדת תורת המזגים: אדמה = גוף גשמי, רצון; מים = רגש, גוף אתרי; אוויר = שכל, גוף אסטרלי; אש = חיים ומוות. קנר עברה על כולם: אש ואדמה בגילוי אליהו, אוויר ואדמה בדיוניסוס בסנטר, מים ואוויר באצל הים. בשחייה בים, בחלק השני, הופך אוויר הבמה למים, כשטלי קרק נתלית-טובעת גבוה מעל משטח הבמה.

על האישה שהעדיפה לחפש אוכל, סיפור אפוקליפטי מאת אורלי קסטל-בלום, יוצרת העושה גם היא שימוש מודע ומסוגנן בעברית, ביססה קנר חלק ממופע על אכילה. הסיפור הזה, בשונה מהחלל שמעצבים טקסטים אחרים, מספר חלל ישראלי אחרי שואה, חלל דיסטופי, כי "כל עוד המלחמה נמשכת – וכולם יודעים שהיא נמשכת – צריך להילחם, ולאכול את החרא, אפילו שזה מגעיל ובכלל לא משביע". זהו חלל דרמטי של אפר, כבר לא אדמה, מזון שהוא הפרשה, אוויר מורעל, מים שמתוכם בורחים דגים ובתוכם גוויות. יצירה מוקדמת יחסית זו עוסקת גם היא בניסיון למצוא סדר בכאוס, נחמה בתוך האימה. קסטל-בלום אצל קנר היא מין עוף חול, הבורא את עצמו מחורבות ומאפר ומנסה לקום לתחייה, לנטות על החבל הדק המתוח בין חיים למוות, בכל זאת, לצד החיים.

רות קנר עובדת עם שחקנים נפלאים, כשלעצמם קודם כול אך בהחלט גם בעזרתה. הם מבינים את הטקסטים הקשים שלהם – מעלה גדולה בימינו, כשברוב ההצגות הטקסטים יורדים לקהל במקום לנסות להעלות את הקהל אליהם. שחקניה מקרינים כנות פשוטה ומשכנעת. הם תמיד מציעים גרסה רגשית – לא כופים אותה על הקהל. לא מגזימים אלא מזמינים: "בואו, תראו מה קורה לכם כשאנחנו לכודים בצינור, טובעים בים, מטיילים בדיזנגוף סנטר עם דיוניסוס לתיאטרון ועם אדון חינאווי, אוכלים חרא ומחפשים את אליהו". אלה שחקניות ושחקנים המקריבים את גופם, את נפשם ואת כישרונם לדמות המעוצבת, הולכים עד הסוף באמונה שכך צריך לעשות תיאטרון. ביחד הם אנסמבל הרמוני, מפרגן ומעורר השתאות, וכך גם היוצרים מתחומי המוזיקה והעיצוב.

רצף הצגותיה של קנר מסמן קו עקבי של יוצרת המחפשת את החלל ואת השפה של המקום והזמן והעלילה שלנו. לא בכדי מתקבלות הצגותיה הישראליות כל כך בהתלהבות רבה גם בחו"ל. לעומת הצגות "פסטיבליות" המעוצבות בתחביר ובאוצר דימויים בינלאומי מראש, קנר נצמדת לייחודי שבתוכני ההוויה הישראלית, באש, באוויר, במים ובאדמה האלה כאן. זהו תיאטרון המציב רגש במקום רגשנות, חסד במקום התחסדות, צדק במקום צדקנות; תיאטרון תרפויטי, המרפא באמנות הצרופה והבלתי מתפשרת שלו.

 

אצל הים, תפאורה: רוני תורן. צילום: שירז גרינבאום

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, אצל הים (תוכנייה להצגה).

יהודה עמיחי קורא

מחקר

29.12.2018
פעמונים ורכבות / יהודה עמיחי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

פעמונים ורכבות

מאת פרופ' שמעון לוי

 

תסכיתי השואה הישראליים הם טקס זיכרון פולחני שבו רשאים המתים לדבר אל החיים. דוגמה מעולה המדגימה התרשמות זו היא יצירתו הרדיופונית של יהודה עמיחי. המשורר העברי המוכר היטב, שתורגם רבות, היה גם אחד מתסכיתאי הרדיו הראשונים והטובים ביותר. פעמונים ורכבות נכתב במיוחד לרדיו ושודר ב-1962 כאחד הניסיונות הראשונים, הדרמטיים בכלל והרדיופוניים בפרט, לגעת בשואה. התסכית מספר את סיפורו של יוחנן, שחי ליד פסי הרכבת היחידים המוליכים לירושלים - המסילה מגיעה עד שולי גיא בן הינום, גיאוגרפית ומטפורית. יוחנן נוסע לגרמניה לגבות שילומים על קרוביו שנספו בשואה ועבור בית, אירועים מקבילים לביוגרפיה של עמיחי, ומתעמת במולדתו הישנה עם זהותו כילד, המיוצגת בשמו הקודם, הנס. הוא מבקר את דודה הנרייטה, יהודייה זקנה השוהה בבית אבות, שייסדה הממשלה הגרמנית.

היצירה, הפשוטה לכאורה אך מורכבת מבחינת דימוייה הצליליים, נפתחת בצלצול פעמוני כנסייה, מעין עיצוב נוף-צליל רדיופוני "חיובי". הנס-יוחנן, שעזב את עיירת מולדתו כילד, מעלה את זיכרונותיו מגרמניה הטרום-נאצית דרך צלצול הפעמונים בישבו עם הנרייטה בגן. פעמון אחד משמיע דו-רה-מי-פה-סול-סול-סול - הפתיחה לשיר הילדים הגרמני "Fuchs du hasst die Gans gestohlen". המוזיקה מקשרת את הפעמונים לילדותו המוקדמת של הנס. מילות השיר הגרמני גם הן אינן מקריות בהקשר הנוכחי של מי שבא לתבוע גזילה: "שועל, אתה גנבת את האווזה, תחזיר אותה, תחזיר אותה, פן יבוא הצייד וייקח אותך ברובה שלו..." הנרייטה מפנה את תשומת לבו של הנס ליהודים מבוגרים היושבים בגן במרחק-מה מהם. היא כמעט שוטחת בפניו תחינה לזכור את גברת גרינפלד, ששלושה מאחיה נשרפו, אך זה שחי בארגנטינה אינו כותב לה, מת יותר מהאחים המתים. הנס אינו זוכר, אך מעיר עד מהרה: "זהו גן עדן של רוחות רפאים".

בתסכית אכן נוצר מעגל רפאים, שבו, על אף שהנרייטה והנס משוחחים זה עם זה, הם אינם תמיד מבינים זה את זה; סביבם שותקים הזקנים, שעליהם מדברים, ובמעגל רחב יותר - כל הנשמות המתות האחרות של יהודי גרמניה שנספו. רכבות חולפות ללא הרף בסמוך. בעוד הנס מכיר את ניגון הפעמונים אך טועה לעתים בזיהויו, הנרייטה יודעת בדיוק איזו רכבת חולפת לידם, אם רכבת נוסעים גרמנית רגילה או רכבת משא, "כמו זו שלקחה אותנו אל המחנות". הנס והנרייטה שקועים כל אחד ואחת בנבכי הזיכרון שאינו מתמסר לתקשור.

בחלק השני של התסכית הנס והנרייטה נענים לצלצול פעמון ארוחת הערב ונכנסים לחדר אוכל דומם. איש מהנוכחים אינו מדבר, רק שקשוק הסכו"ם נשמע באווירת הרפאים, המועצמת דרך הטקסט המילולי והפעלולים ברקע. הנס פוגש את הנזירה העיוורת טרזה, המגישה אוכל למתים החיים. "רק אלו שלא עשו כל רע מנסים לכפר, כל היתר חיים בנס הכלכלי", היא אומרת. שמה של הנזירה מרמז על שמו של טירסיאס העיוור שראה את העתיד במיתוס של אדיפוס. האוכל שמגישה טרזה לזקנים היהודים במוסד עולה במעלית שירות ממעמקי מטבח דמוי גיהינום, מלווה בעוד צליל פעמון. בשולחן הסמוך פוגש הנס את מר רוזנברג, לשעבר מורו הנערץ ומטיל המורא, ואת אשתו. בתם מתה באחת מצעדות המוות, ומאז הם אינם מסוגלים לדבר זה עם זה. הנרייטה מתווכת ביניהם בדיבור. הילדה המתה לורה הייתה חברת ילדות של הנס, ובנוכחות הוריה הוא נזכר בשירי ילדים ששרו יחד. בהקשר הנוכחי מקבלים השירים התמימים משמעות מקאברית, כפי שכל אירוע תמים מקבל לאורה של זוועה.

בחלק השלישי והאחרון של התסכית, הנס והנרייטה שבים לגן. רק לאחר ששאל אותה על חייה, הוא מורשה עתה לשמוע את הסיפור כולו. היא אינה עלמה, "פרוליין", כפי שחשב, אלא אישה נשואה, "פראו" הנרייטה. במחנה הריכוז נישאה לרודולף, שנרצח זמן קצר לאחר מכן בידי הנאצים. הנס מבקש ממנה להצטרף למשפחתו בירושלים. הוא מספר שהוא, בשונה מאורפיאוס, לא הצליח להשיב את לורה (האומנם רמז גם ללורליי, נערת נהר הריין בשירו של היינריך היינה היהודי, שהפך שיר עם גרמני?) מעולם המתים. הנרייטה איננה מבינה. הנס מבקש להציל עכשיו אותה מבית האבות היהודי-גרמני.

עמיחי עזב את גרמניה כילד בן 12 והגיע לפלשתינה. הנס-יוחנן, בן דמותו, מנסה להשיב את ילדותו האבודה בגרמניה ולעבד אותה לתוך ההווה הישראלי שלו. עבור הנס וגם לאוזני המאזין לתסכית, הנרייטה הופכת בהדרגה לקול חי של זיכרונות מעולם שהושמד. היא "שומרת" מטעם עצמה כדי להבטיח ש"זה" לא יקרה שוב. רק לקראת הסיום מגלים מדוע הנרייטה לא תבוא עם הנס לירושלים. בין צלצולי פעמונים ורעש רכבות היא חוזרת שלוש פעמים, באפותיאוזה רדיופונית מרגשת המלווה פעלולים גוברים של פעמונים ורכבות: "אני חייבת להישאר, כי אני מכירה את לוחות הרכבות". בסוף משתנה נקודת המבט. מה שהחל בנקודת מבט ישראלית חקרנית מסתיים בהבנה ובחמלה לעמדתה האמיצה והמיוסרת של הנרייטה.

בעוד פעמונים עשויים לצלצל משמעויות שונות באוזני ישראלים, רכבות בתודעה הישראלית היהודית מעוררות מיד דימויי שואה. עמיחי מעצב את הפרוזה הפואטית שלו לא רק באמצעות הרמיזה וייצוג שכבות על שכבות של מסורות יהודיות, אלא גם בשימוש חסכוני ויעיל ביסודות רדיופוניים. ללא מוזיקה, פעלולי הפעמונים, הרכבות, נביחות הכלבים, שקשוק הסכו"ם וכו', כמו גם הדממות הרבות בתסכית - כל אלה מחליפים בכוונה תחילה את אי-יכולתן של המילים לתאר את הזוועות. קולה של הנרייטה נותר מאחור, צועק אחרי הנס-יוחנן לא לשכוח את סיכת הראש של לורה, כשהוא, בדומה לאורפיאוס נפחד, מותיר אחריו אותה, כמו את לורה, כדי לשוב לביתו שעל סף גיא בן הינום בירושלים, בישראל.

תסכיתי רדיו כמו פעמונים ורכבות דובבו את הנושא המושתק של השואה עוד לפני משפט אייכמן (נקודת הציון המקובלת לתחילת הדיבור ה"רשמי" על השואה בציבור הישראלי). ניתן גם לטעון שהרדיו, בשל היותו הממצע (המדיום) הפרפורמטיבי הציבורי האינטימי ביותר, אולי גם שימש קול ייחודי לניצולים ולמשפחותיהם, כמו למשל בתוכנית המדור לחיפוש קרובים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

עמיחי, יהודה, פעמונים ורכבות (מחזות ותסכיתים) (תל אביב: שוקן, 1992).

שקד, גרשון, גל חדש בספרות העברית (תל אביב: ספריית פועלים, 1972).

פחמה דסט, תמונת הסיום. התיאטרון הקהילתי נווה אליעזר, תל אביב (1998-1997)

מחקר

29.12.2018
פחמה דסט / תיאטרון קהילתי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

פחמה דסט - התיאטרון הקהילתי נווה אליעזר, תל אביב (1998-1997)

מאת פרופ' פיטר הריס

 

צוות היוצרים - במאי: פיטר הריס; עובדת סוציאלית קהילתית: גל מי-בר; עובדת שכונתית: סימה גולבי; כתיבה: יהודית ברזילי, דוד פרחן, רוברט ביטון, מאירה מדינה, נפתלי שם טוב, גבי מור, אבנר מור, פיטר הריס; עיבוד למחזה: פיטר הריס; מוזיקה: אבנר מור, דוד פרחן, אורי אוחיון; ניהול מוזיקלי: עמוס יפרח; עיצוב תפאורה: אבי וורצל; עיצוב תאורה: אפרת אברהם; סאונד: אהרון שם טוב; עיצוב תלבושות: יהודית ברזילי, רונית שרעבי; מתופף: מוטי סולומון; עוזרת במאי: מאירה מדינה; מפיק בפועל: רוברט ביטון.

התיאטרון הקהילתי בנווה אליעזר צמח מתוך מציאות של שכונה בדירוג חברתי-כלכלי מהנמוכים בתל אביב, שרמת הפשיעה בה גבוהה, תופעה שהחלה עוד בשנות השבעים והשמונים, כתוצר לוואי של מעבר התושבים מכפר שלם (הכפר) לנווה אליעזר (השיכון החדש). המעבר מתואר במונולוג של מורדוך בלח, "נביא הזעם", במחזה פחמה דסט, בטקסט שכתב דוד פרחן המגלם אותו:

 

אני זוכר את החיים בכפר... אמנם לא היו לנו שם תנאים, אבל היה מקום, מרחבים, אוויר, הילדים היו רצים יחפים בדשא ומשחקים באינדיאנים, לולולולולו, ואז באו האנשים מהעירייה, משפחה אחרי משפחה הם החתימו, ואנחנו חשבנו למה לא? מה יש לנו פה? בתים מפח והרבה מחלות ושמה הכול חדש ונקי, בתים מודרניים מאבן חזקה. ויעוור אלוקים את התושבים והם נכנסים ומקבלים את הכול באהבה. אז מכרנו את הסוסים ושחטנו את העזים... ונכנסנו מרצון לתוך קופסאות הגפרורים המקוללות האלה, והם אמרו לנו, "בשיכון תוכלו לגדל את הילדים שלכם בסדר". אבל איך יגדלו כשכולם ישנים באותו החדר? חמישה ילדים בחדר אחד, שמונה ילדים, הלב נקרע... אנשים שגרים בקופסאות גפרורים בסוף יבערו, ואש תצית אש ותהיה אש גדולה...

​

הכול ברור, הכול ידוע מראש, מי שמרביצים לו מחפש מישהו להרביץ לו בחזרה, וחוזר חלילה.

היסודות לתיאטרון הקהילתי בנווה אליעזר הונחו בתחילת שנות התשעים, בפרויקט מטעם החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בעבודה מעשית של שתי סטודנטיות, חנה וזאנה (גרינוולד) וגל שחף גלבוע, בהנחייתי ובתפקידי כמרכז מסלול הלימודים בתיאטרון קהילתי. הפרויקט נועד להעצים "נשות מכורים לסמים", ואף שהקבוצה פעלה באופן עקבי אחת לשבוע במשך שנה אקדמית אחת, המשתתפות לא הצליחו לעמוד במחויבות להפקה בשל חיי היומיום המורכבים שלהן בצל השימוש בסמים קשים של בני זוגן. בשנה העוקבת המשיכו המנחות-במאיות לעבוד בשכונה בשכר וגיבשו קבוצת נשים שהעלתה את נשים בצומת. ההצגה בחנה את מקום האישה בשכונה נחשלת, שבה התפיסות המגדריות המסורתיות חוסמות את מימושה עצמי. היא הועלתה במועדון לקשיש, משום שמנהלת המרכז הקהילתי (שבו הייתה במה מקצועית) הדירה ממנו את הקבוצה משיקולים זרים.

וזאנה המשיכה לפעול בשכונה ויצרה את המחזה עקודים (1995), המדמה משפט ובו המשתתפים – עכשיו גם גברים, חלקם מכורים לשעבר – נוטלים על עצמם את האשמה ומלקים את עצמם על אי-נטילת יוזמה ועל קיבוע מצבם החברתי-כלכלי הירוד. לאחר עקודים הרגישה וזאנה שכבר מיצתה את תקופתה עם התיאטרון הקהילתי בנווה אליעזר, וכיוון שליוויתי את הקבוצה מהקמתה, הצעתי להחליף אותה כבמאי.

פחמה דסט (סיר מפויח, ביטוי של יהודי עיראק למצב שחור משחור) נולדה מתסכול רב-שנים ומרצון עז להפנות אצבע מאשימה אל מנגנוני הדיכוי וההשתקה – אותם המנגנונים שהזניחו את פיתוח השכונה, את מוסדות החינוך בה ואת תושביה מאז הקמתה. קבוצת התיאטרון הקהילתי התרחבה ומנתה בשלב זה 18 שחקנים ושחקניות (חלקן מקבוצת הנשים המקורית), וטווח הגילים נע בין עשרים לחמישים ויותר. הקבוצה נפגשה פעמיים בשבוע – פעם אחת סביב שולחן ארוך, שלידו סופר על ההיסטוריה של השכונה ועל חלקם של התושבים בה, איש-איש על פי תפיסתו והבנתו, כשבין הנוכחים התנהלו ויכוחים ערים על נכונות העובדות. מפגשים אלה יצרו את הבסיס לנרטיב הדרמטי של ההצגה; המפגש השני בכל שבוע יועד לפעילות תיאטרונית, שבמסגרתה עובד הנרטיב באמצעות תרגילים שונים ואימפרוביזציות. בשלב מתקדם יותר הוקם צוות כתיבה של חמישה מהשחקנים-יוצרים יחד עם הבמאי לעיבוד החומרים למחזה. הטקסטים, השירים, ההלחנה, התפאורה, התלבושות, הנגינה ויחסי הציבור הם פרי עבודתם של המשתתפות והמשתתפים בקבוצת התיאטרון. תהליך יצירת ההצגה מתועד בסרטו הדוקומנטרי של דוד אופק נקודות מבט (1998), שהוקרן בערוץ 2.

 

פחמה דסט, החתונה של אסתר, ב"כפר" (כפר שלם – סלמה) בתחילת שנות החמישים. בתמונה: נפתלי שם טוב, רוברט ביטון, יהודית ברזילי, מאיר סויסה, רונית שרעבי, אבנר מור וצביה ביטון. צילום: אבי ולדמן

 

לפחמה דסט מבנה אפיזודי המתעד את תולדות השכונה, משנות החמישים ועד סוף שנות התשעים, וחושף פיסות היסטוריה לא מדוברות של שכונות מזרח תל אביב ושל החברה הישראלית. כל מערכה היא פרק בהיסטוריה של השכונה ונפתחת במבזק חדשות, שתוכנו רומז לאירועים מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל ולקשר שלהם לתהליכים השליליים שעוברים תושבי השכונה.

 

קול ישראל מירושלים, השעה שלוש והרי החדשות מפי נפתלי שם טוב, לאור ההתפרעויות של הפנתרים השחורים בשכונות ירושלים, הגיבה ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, כי יש לרסן את פעולות המחאה של "הבחורים הלא נחמדים" לדבריה. משרד השיכון החל במבצע לשכן את תושבי המעברות במרכז הארץ בשיכוני קבע.

 

העלילה מוצגת באמצעות קבוצת דמויות, תושבי השכונה, והתפתחותן על רצף השנים. הדמויות מייצגות את עולם הפשע מחד גיסא, ותושבים קשיי יום שמנסים להניע שינוי חברתי מאידך גיסא. אלה נתקלים בסדרת מכשולים, כגון ההאדרה של בני הנוער את עולם הפשע והיגררותם אליו, ובחוסר שיתוף פעולה של מוסדות החינוך והרווחה בעיר בניסיון לחולל שינוי. המחזה מפנה זרקור גם לתופעות הלוואי של ההזנחה ושל המצב הסוציו-אקונומי הירוד, בהן הבריחה מהמציאות על ידי התמכרות לסמים, חזרה בתשובה והימורים.

בהצגה האחרונה, ערב הבחירות לראשות העיר תל אביב ב-1997, נכחו שני המועמדים העיקריים לתפקיד, בהם רון חולדאי, לימים ראש העיר. לאחר ההצגה התנהל דיון רוגש איתם ומולם, ותושבי השכונה הפנו אליהם דרישה לתקן את העיוותים שמעכבים את התפתחותה, בעיקר בתחום החינוך. ביטוי לדיון ולהתחמקות הסמכות העירונית מאחריות מבוטא כבר בטקסט של המחזה, בסצנה שמתרחשת רגעים לפני פתיחת מפגן, שארגנה אחת הדמויות המרכזיות כחלק מניסיון של התושבים לקחת את גורל השכונה בידיהם:

 

(רמי גלבוע נציג העירייה [לשעבר רחמים גוואדי, בן השכונה] ועוזריו מלווים על ידי טוני [לשעבר "נער בסיכון", כיום פעיל שכונתי] נכנסים לבמת המפגן)

רמי: למה טוני? למה אתם עושים את כל זה?

טוני: אנחנו רוצים להוציא את התושבים מהאדישות ולהתמקד בעניין הנוער, אתה הרי גדלת בשכונה הזאת, אתה יודע שהנוער הזה זה פצצת אטום...

רמי: כן, אבל למה הפגנה?

טוני: אנחנו מרגישים שהשכונה חוזרת להיות "שיקגו", כמו בימי אליעזר מזרחי [דמות במחזה המבוססת על דמותו של עבריין ידוע בן השכונה, שנורה למוות ברמזור בכניסה אליה]

רמי: תרשמי לי דפנה, לבדוק את העניין הזה עם בני הנוער...

דפנה: (לעוזר) מוטי, אל תשכח להזכיר לו לבדוק את העניין עם בני הנוער...

עוזר: (לטוני) אל תדאג, הוא יבדוק את העניין עם בני הנוער...

טוני: הוא יבדוק את העניין... אתה יודע כמה פעמים כבר שמעתי את המשפט הזה? מה קרה, הוא כותב לכולכם את הטקסטים?

(צלצול פלאפון)

עוזר: מר גלבוע, רוצים לדבר איתך מהמפלגה.

דפנה: הוא עוד יהיה בכנסת, ייכנס על הכרטיס של המדוכאים...

טוני: המדוכאים? מה את יודעת על מדוכאים? צריך לפזר לכם רימוני רסס במשרדים, שתרגישו מה זה דיכאון.

רמי: (מרגיע) לאט לך טוני, אני יודע שאתה כועס, אבל הגשנו בקשה מסודרת למפעל הפיס לבנות מועדון חדש, זה אמנם יכול לקחת כמה זמן אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון, בינתיים אנחנו עומדים לשפץ לכם את המועדון, קצת צבע, כמה לוחות שש-בש, אתה תראה, יהיה שיפור של ממש...

טוני: אני מדבר על עכשיו והוא מדבר לי על מפעל הפיס, אולי עד אז אני אזכה בלוטו ולא נצטרך את הנדבות שלך, נכריז פה על אוטונומיה...

רמי: אל תהיה ציני, טוני, מה לא נתנו? אפילו תיאטרון נתנו לכם...

טוני: בשביל לסתום לנו את הפה, שנרגיש שאתם מאפשרים לנו להתבטא, בטח תסגור לנו גם את התיאטרון כשתשמע מה יש לנו להגיד...

רמי: אתה שוכח שאני מבין טוב מאוד... אנחנו מתארגנים לתת להם פעילות...

טוני: אולי תיתן להם ג'ולים לחבר'ה, מברשות שיניים ומשחה? משהו חיובי, חינוכי... עד שאתם זזים הנערים האלה כבר יהיו עבריינים עם ותק, ישבו בבתי סוהר, יהיו מכורים, אולי חלק כבר ירצחו או יחזרו בתשובה... אז כבר לא נצטרך מרכז פיס, אולי עדיף שתשקיעו בישיבה בעזרת השם...

רמי: רבותי, אני מצטער אבל אני לא יכול להישאר כאן בצורה הזאת.

אסתר: כדאי שתישאר, רחמים, אתה יושב לך שם למעלה והכול נתונים וסטטיסטיקה, כדאי שתחוש את הדופק, כי כאן הולך להיות פיצוץ, ואם אפשר למנוע אותו יהיה יותר טוב לכולנו...

 

ההצגה מסתיימת בהפגנה, שבה השחקנים צועדים אל הבמה דרך הקהל כשבידיהם שלטי מחאה, ובנאום "יש לי חלום" שכתב נפתלי שם טוב, שמשלהב ברגע האמת את הקהל השכונתי. בתמונת הסיום כל המשתתפים עומדים על הבמה ושרים יחד ניגון, "שבא לדוד פרחן בחלומו", והקהל המשולהב מצטרף אליהם.

 

יש לי חלום...

יום אחד השכונה הזאת תהיה למופת לכל העיר, ואתם האנשים העומדים מולי היום תהיו מאושרים וגאים בעצמכם.

יש לי חלום... שיום אחד ייעלמו התוויות מעל בני האדם והמוצא העדתי התרבותי שלנו יהיה מקור גאווה לנו ולילדינו.

די! נמאס מכל ההבטחות של הפוליטיקאים, עברו ארבעים שנה מאז שבאנו לארץ המובטחת, איזה מובטחת? זוהי ארץ של הבטחות שווא; נעצור את הפשע! הסמים! החשיש – חנטריש.

אנשי חזון זרקו אותנו אל בתים מתפוררים ופחונים, אחר כך עשו לנו טובה ותקעו אותנו בתוך קופסאות גפרורים, ואחרי ששברו לנו את הידיים והרגליים ועשו אותנו נכים החליטו על שיקום, שיקום שכונות, איזה חזון? חזון העצמות השבורות.

שיקום... מרחו לנו צבע על קירות הגטו, הביאו עובדים סוציאליים שיגדירו אותנו, בחנו את הילדים שלנו במבחנים פסיכוטכניים כדי להוכיח שאנחנו נמוכים, הגדרה: תושב שכונות ממוצע, הוא גמד, טעון טיפוח ולא כל כך נחמד.

ככה "הם" קבעו, ובעל המדינה הוא בעל הדעה, הוא קובע למי יש היסטוריה ולמי אין תרבות, מי יפה ומי מכוער וגם אם יקראו לך גוואדי או גלבוע.

הם קבעו שאנחנו כבר לא כפר, אנחנו "נווה"... איזה נווה? תסתכלו סביב, זה נווה זה? זה מדבר...

לא רבותי, אנחנו כבר לא עדר אדיש ואפתי, די להיות ג'וקים שחורים של הממסד האשכנזי... אנחנו נקום כאיש אחד וניטול את הזכויות הבסיסיות שלנו: הזכות לחינוך הוגן, הזכות להתקיים בכבוד, והזכות להיות מזרחיים... לא עוד להרגיש כמו ילדים חורגים של העיר הזאת, לא עוד אזרחים סוג ב' של המדינה, לא עוד ישראל השנייה, השלישית, הרביעית או המי יודע כמה?

אנחנו יכולים לשנות את המצב, התארגנות ושיתוף פעולה הם כוח, כוח פוליטי שיביא את המהפכה, וכוח זה מה שהם מבינים... הגיע הזמן לעשות מעשה!

 

פחמה דסט, תמונת הסיום. דמויות: ליד המיקרופון במרכז – שלום צנעני נושא את הנאום "יש לי חלום"; ליד המיקרופון משמאל – מורדוך בלח נושא אפילוג ומוביל את "ניגון" המחאה. שחקניות ושחקנים: אורי אוחיון, מלכה אליישיב, גיא אשווילי, ענת כוהנה, ויטולד כצנלסון, מאירה מדינה, רוברט ביטון, צביה ביטון, יהודית ברזילי, אבנר מור, גבי מור, חיים משען, מאיר סויסה, דוד פרחן, ישראל קידר, נפתלי שם טוב, רונית שרעבי. צילום: אבי ולדמן

 

על רקע תמונת הסיום, כאשר ברקע ההפגנה עולות להבות המסמנות את ה"מועדון" שעולה באש, נושא מורדוך בלח אפילוג:

 

בשדה קוצים, אפילו בדל סיגריה זניח או חתיכת זכוכית תמימה יכולים להצית אש עצומה. וכשהאדמה בוערת אין לדעת היכן תיגמר השריפה. תושבי השכונה נקבצו יחד בעצרת תמיכה שקטה לתמיכה בוועד השכונה ותקווה לעתיד טוב יותר.

אבל הנערים הכועסים... לבם אבן... הם לא יודעים לבטא את התסכול שלהם... אז מה הם יכולים לעשות? לשרוף את המועדון.

והתושבים שידעו כי שתקו זמן רב מדי, רק עמדו והסתכלו, וכל השנים ששתקו, כל השנים של סבל ותסכול, נהיו לצעקה גדולה שפרצה ויצאה מלבותיהם...

 

במהלך הנאום "יש לי חלום" פרץ הקהל השכונתי במחיאות כפיים ספונטניות, בפרט כאשר שלום צנעני מנה את "הזכויות הבסיסיות". כאמור, עם סיום האפילוג הצטרף הקהל לשחקני ההצגה, נציגיו, בשירת ה"ניגון". תמונת הסיום נמשכה דקות ארוכות, כאילו אין סוף לסיפור ולשחקנים-דמויות אין כוונה לפנות את הבמה.

מנהלת רובע תל אביב מזרח באגף הרווחה דרשה לשנות את סוף ההצגה, אך הסברתי שכבמאי, איני יכול לקבל החלטה כזאת בשביל הקבוצה. היא הזמינה את כל השחקנים-יוצרים לביתה, הגישה כיבוד משובח וניסתה לשכנע אותם למתן את סוף המחזה, אך הם סירבו. האחראי על פעילות התיאטרון במרכזים הקהילתיים בעיריית תל אביב התרעם גם הוא על הסוף והודיע שההצגה לא תוכל להשתתף בפסטיבל התיאטרון היוקרתי של עיריית תל אביב במרכז סוזן דלל, סתיו תיאטרוני, מפני שסצנת הסיום, "שוברת את הקיר הרביעי". מנהל המרכז הקהילתי נווה אליעזר (המנהלת הקודמת התחלפה בינתיים), העובדת הקהילתית שליוותה את התהליך, השחקנים ואני היינו תמימי דעים שלא נבצע שום שינוי, גם במחיר אי-השתתפות בפסטיבל. בסופו של דבר הופענו בהצלחה על הבמה הגדולה, בפני אולם מלא.

השחקנים המובילים של קבוצת התיאטרון הקהילתי בנווה אליעזר הפכו דרך עשייתם התיאטרונית, המודעת חברתית, לסוכני שינוי: נפתלי שם טוב ומאירה מדינה, שהם חברי ילדות, המשיכו מהתיאטרון הקהילתי נווה אליעזר ללימודי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. שם טוב הוא דוקטור, מרצה באוניברסיטה הפתוחה וראש התוכנית לתעודת הוראה בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מדינה היא בעלת תואר שני ובמאית מקצועית של תיאטרון קהילתי שעבדה גם בהולנד; יהודית ברזילי, שהייתה שותפה פעילה בכתיבת המחזה, למדה תיאטרון בובות ומעבירה חוגים לילדים במתנ"ס; רוברט ביטון עבד עם נוער הברזלים בשכונה; מאיר סויסה ואורי אוחיון, מכורים נקיים, מנהלים יחידות לשיקום נגמלים; וגם משתתפים אחרים הפכו סוכני שינוי בדרכים שונות.

פרופ' שולמית לב-אלג'ם ניתחה ותיארה את פחמה דסט בהקשר של מערכת היחסים ממסד–תיאטרון קהילתי. "התיאטרון הקהילתי בכלל, ותיאטרון נווה אליעזר בפרט", כתבה, "זוכים לתמיכה ולאהדה ממסדית. אף על פי כן, למרות, או דווקא משום כך, פחמה דסט בבימויו של פיטר הריס הוא טקסט טעון ונוקב". בספרה ניצבים בקדמת הבמה שייכה לב-אלג'ם את פחמה דסט לזרם התיאטרון הקהילתי החתרני: "בשנות התשעים התפתח סוג חדש של תיאטרון: התיאטרון הקהילתי החתרני, אווירת הפיוס והפסטיבלים של העשור הקודם... מתחלפת במופע קודר משהו של פיסות זיכרון ישנות, של היסטוריה מקומית אבודה ושל התבוננות עצמית ביקורתית".

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

לב-אלג'ם, שולמית, ניצבים בקדמת הבמה: מחאה חגיגה וחתרנות בתאטרון הקהילתי (חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).

לב-אלג'ם, שולמית, "של מי המחזה הזה?", תיאטרון 9 (2003), עמ' 37-34.

Lev-Aladgem, Shulamith, "Whose Play is it?", TDR: The Drama Review 48(3) (Fall 2004), pp. 117-134.

על כתיבת המחזה ההודאה

מחקר

29.12.2018
מוטי לרנר, על כתיבת המחזה ההודאה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

על כתיבת המחזה ההודאה

מאת מוטי לרנר

 

נולדתי ב-1949 בזכרון יעקב, השוכנת כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לחוף טנטורה. כמו ילדים רבים במושבה, ביליתי גם אני ימי קיץ רבים בחוף הקסום הזה. כמותם ראיתי את הבית היחיד שנותר על תלו מטנטורה הערבית והפך במשך השנים למחסן של דייגים, רובם בני פוריידיס, שפרשו את רשתותיהם במפרץ. כמו כל חברי לא שאלתי על הבית, מי בנה אותו, מי גר בו ולמה הוא ננטש. מדי פעם נחשפו בחול אבנים מסותתות שסיפרו על בתים נוספים שעמדו במקום, אך גם עליהן לא שאלתי. אמנם השם טנטורה העיד שפעם היה פה כפר ערבי, אך לא תהיתי כיצד נחרב ולאן נעלמו תושביו.

בקיץ 1966 התרחש אירוע שהכריח אותי לשאול. אבי היה חקלאי וגידל בעיקר ענבים. כמו בכל קיץ גויסנו, שני אחי ואני, לעבודה בבציר. וכך, באחד מימי יולי, לקראת שעת צהריים, הגיעה לכרם משאית נהוגה בידי אחד מתושבי זכרון יעקב. הנהג החנה את המשאית והעמיד לידה פרימוס נפט, להכין לעצמו קפה, עד שיסתיים הבציר והפועלים יעמיסו את ארגזי הענבים בדרכם לשוק הסיטונאי בתל אביב.

עוד הנהג מרתיח את הקפה, שמעתי אותו מתווכח בצעקות רמות עם אחת הבוצרות הערביות תושבות הכפר פוריידיס בערבית מעורבת בעברית. עד מהרה הבנתי שהבוצרת, שאותה הכרתי היטב, האשימה את הנהג ברצח בני משפחתה, ואילו הוא טען שלא רצח איש אלא רק קבר את המתים. שאלתי את אבי, שסירב בעקשנות להתייחס לוויכוח, ולכן פניתי לאחד משכנינו. לאחר הפצרות ממושכות הוא סיפר לי, שאותה בוצרת, תושבת פוריידיס, היא ילידת טנטורה, וכי בעת כיבוש הכפר ב-1948 על ידי גדוד מחטיבת אלכסנדרוני נהרגו בעלה ואחדים מקרוביה. לימים הודה אותו נהג בפני תדי כ"ץ, תלמיד לתואר שני במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה שחקר את כיבוש הכפר, כי היה מורה הדרך שהוליך את אחת מפלוגות הגדוד אל הכפר ובתום הקרב היה אחראי לקבורת המתים. כשעמדתי ללכת, עצר אותי השכן ואמר: "אחי הצעיר היה מ"פ באותו גדוד שכבש את טנטורה, אבל הוא ניסה למנוע את ההרג והביזה". הכרתי את האח. הוא נפטר כמה שנים קודם לכן, וזכרתי אותו כאדם חייכן וטוב מזג. אף על פי שלא היה בן משפחתי כיניתי אותו תמיד "דוד".

הייתי בן 17. התקשיתי להאמין שאותו "דוד" היה מעורב בהרג אזרחים, ובגלל החשש לדעת יותר, לא המשכתי לשאול. עד מהרה נשכחה הפרשה. כעבור שנה פרצה מלחמת ששת הימים, ואז מלחמת יום הכיפורים. טנטורה ומתיה נדחקו לקרן זווית.

הפרשה עלתה לתודעת הציבור בחורף 2000, כאשר התפרסמה במעריב כתבה על מחקרו של כ"ץ. הייתי מודע לוויכוח הציבורי שהתעורר עקב הפרסום, אבל לא קראתי את המחקר ולא התעמקתי בפרטיו. בשבוע שהתפרסמה הכתבה ביקרתי אצל דודתי בזכרון יעקב; גיליון סוף השבוע של מעריב היה מונח על השולחן במטבח. דודתי עיינה בו, פנתה אלי ואמרה בכעס: "שקרנים גדולים, החיילים של אלכסנדרוני". הופתעתי מאוד. דודתי הייתה בעלת דעות ימניות נחרצות והייתי בטוח שתגנה את כ"ץ, אבל היא דווקא המשיכה וסיפרה: "הייתי שם. ראיתי את המתים". ב-1948 הייתה דודתי בת 15 ועבדה כעוזרת לרופא השיניים במושבה. לדבריה, ב-23 במאי, כאשר התברר שבקרב הלילי בטנטורה נהרגו 14 מחיילי אלכסנדרוני ורבים נפצעו, הוזעק רופא השיניים לסייע לרופא הגדוד. היא התלוותה אליו וכשהגיעה לכפר בתום הקרב, ראתה את עשרות ההרוגים שהוטלו לקבר אחים. "כמה?" שאלתי. "הייתי ילדה", היא השיבה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אדם מת. לא יכולתי לספור".

אחר כך הוסיפה: "הייתי היהודייה היחידה במקום. כאשר אספו את נשות טנטורה והעלו אותן לאוטובוסים, הורו לי הקצינים לערוך חיפוש בבגדיהן. עברתי מאישה לאישה ונטלתי מהן את תכשיטיהן. אחר הצהריים כבר היו בידי החיילים כמה דליים מלאים. שאלתי קצין מה הם מתכוונים לעשות בתכשיטים האלה. הקצין השיב שהם יימכרו בחו"ל ובַתמורה יקנה הצבא נשק ותחמושת". היא השתתקה לרגע לפני שאמרה. "הייתי תמימה והאמנתי".

כעבור ימים אחדים השגתי את עבודת המ"א של כ"ץ וקראתי אותה בעיון. הוא ראיין כמה מבני זכרון יעקב שהכרתי היטב, כולל שניים מקרובי משפחתי. שניהם לא השתתפו בקרב, אבל מאחר שהכירו היטב את תוואי השטח בטנטורה, נקראו להוליך את פלוגות אלכסנדרוני ליעדן ונכחו בכפר בכל שלבי כיבושו. כ"ץ ראיין גם את יעקב אפשטיין, בן זכרון יעקב, שמונה על ידי הצבא לטפל ברכוש הערבי הנטוש והעיד על מה שראה כשהגיע לכפר בסיום הקרב. קראתי גם את עדויות הפליטים שגלו מטנטורה ואת עדויות החיילים שהשתתפו בקרב, שניתנו כולן בסוף שנות התשעים. הסתירות בין תיאורי הקרב השונים וספיחיו היו רבות, אבל בכל העדויות ניכרו סימנים לאירועים טראומטיים שהודחקו והוכחשו במשך כחמישים שנה. ברגע שהבשילו התנאים, פרצו הזיכרונות הקשים האלה החוצה ועוררו ויכוח ציבורי שעדיין לא תם.

כך נולד המחזה ההודאה. הוא אינו מסמך היסטורי ואינו מנסה להכריע בין הנרטיבים השונים של כיבוש הכפר, וודאי שאינו מנסה לקבוע חד-משמעית מה העובדות ההיסטוריות של כיבוש טנטורה בליל 23 במאי 1948 ובבוקר שאחריו. כל הדמויות במחזה בדויות, וכך גם כל קורותיהן. לכן, אגב, נקרא הכפר הערבי שכיבושו נדון במחזה טנטור, ולא טנטורה. העלילה מתרחשת ב-1988 ועוסקת בשתי משפחות, יהודית וערבית, המתגוררות בחיפה. באמצעותן מנסה המחזה לחקור את תהליך הדחקת הטראומה של כיבוש הכפר, שהתרחש הן בחברה היהודית, הן בחברה הערבית, ואת הנסיבות שהביאו להתפרצות הטראומה המודחקת לתודעה כעבור ארבעים שנה. נדמה לי שהעיסוק בטראומה הכרחי לכל המעורבים בה. בלעדיו לא יתרחש התיקון ההכרחי כל כך לקיומנו, ברמה הפוליטית וברמה האישית והחברתית, ולא נחלים מן הטראומה הקולקטיבית שחווינו, ושאת אימתה תיאר ס. יזהר בסיפור חִרבת חִזעה:

 

הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק. אתה עובר בהם ולקראתך פתאום, לפי תומך, ובלא לדעת מנַין, עיניים סמויות של קירות וחצרות וסמטאות מלוות אותך אין-אומר. דממת שְאִיה נטושה. כליותיך מתחמצות. ויש לפתע, באמצע הצהריים או בטרם ערב, פותח הכפר שעוד לפני רגע היה סתם קצת רקמת בקתות שוממות השותקות יַתְמוּת, שתיקה קשה, וקינת-מספד מרעדת לב - פותח הכפר הזה, הגדול וקודר, ושר שירת חפצים שנסתלקה נשמתם; שירת מעשי אנוש שחזרו לגלמותם והפריאו; שירת בשורת אסון-פתע מוחצת שקפאה ונותרה כמין קללה לא עוברת דל-שפתיים, ופחד, ריבונו-של-עולם, פחד אימה זועק משם, ונצנוץ, פה ושם, מין נצנוץ של נקמה, של קורא לריב, של אל-נקמות הופיע!... הכפרים הריקים הללו...

​

כתיבת המחזה ההודאה הושלמה ב-2006, ולצערי, אף שכמה תיאטרונים בארץ גילו בו עניין, בסופו של דבר בוטלו כל התוכניות להעלאתו. אני מניח שהסיבה לביטולים החוזרים ונשנים נעוצה בחששות מנהלי התיאטרונים מפני סנקציות מצד משרד התרבות, אך גם מפני תגובה ציבורית זועמת על "חריגה" מן הקונצנזוס בהצגת הסיפור האסור של 1948. המחזה עלה לראשונה באביב 2014 ב-Theater J בוושינגטון בבימוי סיני פתר. בעקבות הביקורות הנלהבות תכנן אחד התיאטרונים הגדולים אצלנו להעלות אותו בעונת 2015-16, אך ב-17 במרס 2015 נערכו בחירות לכנסת, הוקמה ממשלה חדשה, וההמשך ידוע.

 

ההודאה בהפקת תיאטרון יפו, בימוי: סיני פתר. בתמונה: עודד קוטלר. צילום: דוד קפלן

 

עם העלאת ההצגה בתיאטרון יפו, בספטמבר 2016, נשמעו קולות במשרד התרבות ובמשרד החינוך שניסו להורידה מן הבמה. למזלנו הצליח התיאטרון לסכל את הניסיונות הללו. עם זאת, "סימוּנה" בידי הממסד כהצגה עוינת המכפישה את חיילי צה"ל הביא לידי כך שכמעט כל בתי הספר התיכוניים שפנינו אליהם סירבו לכלול אותה במסגרת פעילות התרבות של תלמידיהם, והמורים להיסטוריה ולאזרחות סירבו להכניס אותה לתוכנית הלימודים. אף על פי כן, ההצגה הועלתה ברציפות במשך שתי עונות מלאות, ולשמחתנו צפו בה גם פלסטינים אזרחי ישראל. בתום כל הצגה התקיים דיון עם הקהל, שהתמקד בנרטיבים השונים של מלחמת 1948 ובמשמעותם לחברה הישראלית בימינו. למיטב שיפוטי, ההצגה יצרה בתוך הקהל ובינו לבין היוצרים שיח פתוח, הוגן ואמפתי; שיח המעיד על האפשרות ליצור דיאלוג כן, מקרב ובונה בין חלקים שונים בחברה הישראלית על הטראומה המשותפת שלנו. אני מקווה שהדיאלוג הזה יאיץ את תהליך הפיוס עם העם הפלסטיני החי עִמנו ובשכנותנו ויקדם, ולו במעט, את הקמתה של חברה משותפת בישראל, שחלקיה חיים זה לצד זה תוך הכרה וקבלה הדדית.

דגם ירושלים במלון הולילנד, ירושלים

מחקר

29.12.2018
עיר בתיאטרון
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

עיר בתיאטרון

מאת פרופ' שמעון לוי

 

תיאטרון הוא אמנות עירונית. כבר 2,500 שנה מציגים מחזאים מפורסמים את מחזותיהם בעיקר בערים גדולות, שהן מרכזי תרבות ובהן הצגות מתקבלות או נדחות מצד קהל עירוני ברובו. לעומת הדרמה, היצירות ברלין אלכסנדרפלאץ של אלפרד דבלין ועלובי החיים הפריזאית של ויקטור הוגו, דבלין ביוליסס של ג'ויס, מנהטן של דוס-פאסוס וסנט פטרבורג של אנדריי בליי מצביעות על כך שדווקא הרומן הוא האמנות העירונית ביותר, לפחות מבחינת נושא העיר המצוי בו. בעוד הרומן העוסק בעיר יכול להיכתב ולהיקרא בכל מקום, תיאטרון אמנם מוצג בעיר אך רק לעתים נדירות מטפל בה כנושא. גם עלילות הדרמה מתרחשות בערים, אך נתהה רגע על היחס בין הדרמה והתיאטרון העירוניים כל כך, לבין נדירות מציאותה של העיר עצמה עלי בימות. האם הנוכחות המובנת מאליה של העיר סביב התיאטרון, וכן אי-ההתאמה היסודית בין רבגוניותה, מורכבותה וחללה העצום של כל עיר לבין מה שניתן להעלות על בימה, הן הסיבות שבגללן מוטיב העיר עצמו נדיר בתיאטרון? דרמה נוטה לטפל במצבים מיוחדים ומייחדים. עיר גדולה נתפסת כג'ונגל אבן מנוכר. האם נכונה הטענה שטכנית, דרמטית ואסתטית, ערים אינן ניתנות כלל לדרמטיזציה?

המשורר והמחזאי הירושלמי יהודה עמיחי מזמין את מאזיניו במחזה הרדיופוני לאהוב בירושלים לעצב לעצמם ירושלים קדושה, ארוטית ואינטימית בחללי גולגולותיהם אך ורק על סמך גירוייו השמיעתיים של התסכית הזה. כביכול, ירושלים איננה מותרת לחילול בחלל חזותי, ואילו ההאזנה הזמנית (מטבע הרדיו) לירושלים פיוטית, פרטית - אינה פוגעת בקדושת העיר ומכבדת את פרטיות דימוייה אצל המאזינים. כדי לדבר על ירושלים בלשון ירושלמית, המושמת בפיהן של דמויות ירושלמיות, יוסף בר-יוסף ממקם את גיבורי מחזהו אנשים קשים בעיר נמל אנגלית, על החוף. בירושלים הרי אין ים... וכמו עמיחי מרחיק גם בר-יוסף את עדותו מהעיר עצמה ובוחר בחלל דרמטי לאזכר אותה.

בלילה במאי כולא א.ב. יהושע שבע דמויות בחדר מגורים של בית בשכונת רחביה הירושלמית, שאליו יורדים בשש-שמונה מדרגות, מין רחם-קבר. ירושלים מוחדרת לחלל הדרמטי באזכורים רבים. למשל, "אני רועד? כנראה בגלל ירושלים", אומר אבי. תרצה אחותו מסבירה שאמם, המעורערת בנפשה אך רואה את פנימיותם של דברים, "הלכה לסיור עם חוג הנשים, אוהדי ירושלים... לאורך הגבול". ירושלים היא גבול בין שפיות לטירוף, בין חלום לשינה, בין מלחמה לשלום. גם אבי וגם עמיקם, בעלה הראשון של תרצה, מאזכרים הרבה את תל אביב לעומת ירושלים. תרצה אומרת לעמיקם על אחיה אבי: "כשהוא עולה לירושלים הוא מתוח מאוד". בכל שורה שנייה בשירים של עמיקם מופיעה ירושלים. הוא אומר: "האם אתה זקוק בירושלים לדממה?"

כאשר הדמויות במחזה אינן בבית, הן יוצאות בדרך כלל לשוטט בעיר, בחוצבימה של ההצגה, ברמת רחל או בעמק המצלבה. קול ישראל מירושלים הוא הגשר הרדיופוני הקולי-דרמטי בין הנוכחות הבימתית הקונקרטית בהצגה, לבין הירושלמיות החוצבימתית. ירושלים עתיקה מוקטנת מאוזכרת בהולילנד, ארץ קדושה וגם שמו של המלון, שבגינתו נמצא הדגם. זוהי ירושלים "תיאטרונית", כמו מקט, שניתן להתמודד איתו. הדגם מתכסה בדם באחת ההזיות במחזה. אביה של נועה מת בחלומה ושוכב ברחוב אפודי, שבו עדיין משתרגים שני הברושים מעל הכביש. ירושלמים ידעו לזהות עצים אלה עד היום. כאשר אבי היה או לא היה בפירנצה להציל תמונות יקרות ששיטפון סיכן אותן, הוא בעצם חלם על גבול ירושלמי העובר כביכול מעבר לירקון התל אביבי. ירושלים בלילה במאי היא כל היסודות: אדמה, מים, אוויר ובסופו של המחזה גם אש.

ירושלים כבית מטבחיים בסינדרום ירושלים מתמצתת את המוטיבים העיקריים של הזהות הישראלית המופיעים בכלל יצירותיו של יהושע סובול: ציונות, שואה והמלחמה בערבים. המחזה מבוסס על העבר ומסתמך על חומרים היסטוריים מתקופת המצור הרומי על ירושלים סמוך לחורבן בית המקדש. ירושלים של סובול מרחפת אי שם בין עבר היסטורי, הווה פוליטי ועתיד אפוקליפטי. באמצעות ריב האחים בתקופת המצור הוא מתייחס מנקודת מבט פוליטית לתחילת האינתיפאדה הראשונה (ההצגה הראשונה עלתה ב-26 בדצמבר 1987) ומאיים בעתיד של קץ הימים. היצירה מורכבת מ-53 קטעי וידיאו-קליפ, "טרנספורמציות" בימתיות אלימות וקצרות המאירות כקולאז' אלה את אלה באור דמדומים פוסט- ופסבדו-וגנרי. בשונה מא.ב. יהושע בתמונת הדגם בהולילנד, סובול מתאר "אט-אט, במשך הסצנה, נבנית והולכת במרחקים, כמו תמונת חזיון תעתועים, בבואת עיר אגדית. זו ירושלים במלוא תפארתה, ערב חורבנה".

 

 דגם ירושלים במלון הולילנד, ירושלים

 

לעיר יריחו יש פוטנציאל דרמטי שירשנו מספר יהושע בעיקר, והתיאטרון העברי עושה בעיר העתיקה בעולם שימוש מיתי-דרמטי בהתאם. יריחו של מתתיהו שהם עומדת "בטבורה של התרחשות בינלאומית ונעשית מקום מפגש לתרבויות מתנגשות", כדברי גרשון שקד. יריחו היא סמל לתרבות שבעה וותיקה העומדת להיכבש בסערה של עם צעיר, "של המהפכה העברית" המחפשת מיתוס חדש. אצל שהם ניתן לפרש את סמליות יריחו לא רק כמקום זר ומטונימי לארץ שבני ישראל כבשו, אלא במשמעות ההיסטורית האקטואלית לזמן חיבור היצירה: יריחו היא היהדות הישנה שהציונות עומדת למלא את מקומה.

יריחו שונה מעוצבת ביהודית של המצורעים מאת משה שמיר, שמדובב את דמות הולופרנס: "מדוע לכבוש ולהרוס את יריחו זהו מעשה גבורה היסטורי קדוש ונעלה ונכון, אבל לעשות אותו דבר לבתוליה זהו מעשה אכזרי ופראי, שכדי למנוע אותו צריכה הגיבורה הזאת להרוג אותי, מדוע?" יהודית, כנגדו, מעדיפה שלא להתחרט על מה שאבותיה עשו ליריחו ואינה מוכנה לוותר על ההיסטוריה ועל כיבוש העיר: "להולופרנס ולצבאו יש ארץ במקום אחר, יש עם במקום אחר. ליהושע אין עם אחר, אין ארץ אחרת... מי היה ביריחו? רחב. רחב הזונה. בוגדת בעירה. עוזרת למרגלים. ביריחו אין יהודית". במונולוג ימני מאוד במונחים פוליטיים בני-זמנו, שאליהם מתייחס שמיר במחזהו, מתלבטת יהודית: "אם אהרוג אותו - אני רוצחת. אם לא אהרוג אותו - אני זונה... אבל אם רחב אני, אם רחב הזונה - אנו העיר, אנו יריחו! אני כאן בשמה של יריחו אני מגינה על [העיר] בתוליה... כאן ברגע זה, במקום הזה, מאחורי גבי, כל הערים... כל ערי המצור". יהודית רוצחת את הולופרנס. הקשר בין בתולים לבין זנות, בין פריצה לעיר ובין פגיעה בתומת אישה, שקוף ומוכר מקדמת דנא. שמיר משתמש במחזהו באחת השורות ההומניסטיות ביותר בדרמה העולמית, הלקוחות מתרגומו שלו למחכים לגודו מאת סמואל בקט: "במקום זה, ברגע זה, כל המין האנושי זה אנחנו". חוץ מההיפוך האירוני בהקשרו החדש, שמיר מהפך גם את מעמדה ההיסטורי של יריחו - מסמל הארץ הנכבשת לסמל הארץ הנצורה, והפעם הנצורים אינם אנשי יריחו המקראיים אלא הישראלים כיום. קל להבין כיצד ניצל המחזאי שמיר את המתרגם שמיר ומותר לתמוה על היושר האינטלקטואלי הצפון בהיפוך הזה.

עוד יריחו מצויה במושל יריחו מאת יוסף מונדי, מחזה העוסק גם הוא בשאלות כיבוש וזהות. שהם משתמש בדמות רחב, המשלימה עם קריסת התרבות שלה ועורגת לעליית תרבות צעירה, ומנצל דימויים מקראיים המדמים אישה לעיר: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם..." מונדי אף הוא משרטט את נאווה-לילה שלו כזונת יריחו ומעמיס עליה את מרב עולו הסכיזופרני של הכיבוש הישראלי. גם שאר הדמויות מתייחסות ליריחו העיר שבה מתרחשת העלילה המטורפת למדי (אך לא יותר, כפי שמונדי רומז, מאשר הכיבוש עצמו) כאל "אני" מוקף חומה, כאל כלא, כאל הארץ כולה, כאל מצודת יורק וטבח היהודים בה בימי הביניים, וגם כאל אישה שיש לפרוץ את חומותיה. בשלושת המחזות, יריחו מנוצלת כסמל לכיבוש וכסמן זהות חדשה-ישנה.

בקצה הדרומי של ים המלח מנוצלת העיר סדום בשני מחזות עבריים. סדום-סיטי מאת בנימין גלאי היא דימוי לעיר מודרנית חטאה - האומנם רק משום שהיא מודרנית? או שמא התכוון גלאי בעצם לתל אביב? הר הגעש שלידו שוכנת העיר הוא האיום האלוהי הנצחי על חלופיותה המשתעשעת של סדום הבליינית. העיר של גלאי איננה על-זמנית כפי שהייתה יכולה להיות אילו היה המחזה אלגוריה אפוקליפטית: ברגע שממוקמת העלילה בסדום ממילא נשלפים ההרמזים על סוף העולם ממחסן התפאורות המקראי של הקהל. סדום סיטי של גלאי היא רב-זמנית, כי יש בה המוני אסוציאציות, הרמזים וקונוטציות לרובדי תרבות שונים, משונים, בלתי ממוקדים ומיותרים.

בחשבון חדש של נתן שחם נאמר מה שנכון על הרבה ערים בדרמה העברית, וכך הוא מאפיין לא רק את העיר-מפעל שלו: "סדום איננה מקום, כלומר (צחוק חטוף) איננה כמו מקום אחר. סדום היא קנה מידה". כעיר של רשע מיתולוגי, סדום היא חלל התרחשות הולם למחזה השואה הבלשי של שחם. בעלילת המחזה נחשפת מחדש, באור של אקטואליזציה ורה-לוקציה האופייני למחזות עבריים מקראיים, השאלה בדבר הצדיק האחד בסדום ומי בכלל רשאי לשפוט. "סדום החוטאת המקראית והסמלית היא כאן מעבדה אנושית, כור מצרף", כפי שכותב בן-עמי פיינגולד. שחם, באחד ממחזות השואה הראשונים שנכתבו בישראל, עושה בסדום שימוש הכרחי ממש אך מעודן יחסית, תוך השוואה מתמדת בין "הנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן" (בראשית יט: 28) ובין אודים עשנים וכבשני אושוויץ.

בילדי הצל של בנציון תומר מתרחשות תמונות המפגש בין יורם-יוסל ובין זיגמונט קרובו, המתגלה כקאפו לשעבר, במחנה ריכוז במקום המשקיף לכאורה אל אירופה. משם הרי "באנו". אבל חוף הים בתל אביב אינו מטהר ואינו יכול לשמש מקום לתשליך פולחני ולהיחלצות מתחושת האשם הכבדה על עצם ההישארות בחיים של ניצולי השואה.

החלל העירוני במחזות המשפחה והשכונה של חנוך לוין הוא בדרך כלל דירת מגורים, מרפסת, קטע רחוב ובית קפה קטן. לכאורה אין סימנים גיאוגרפיים מקומיים מזהים, אבל כמה תל אביביות עולה משורות במחזה אורזי מזוודות כמו "שלום, אני נוסעת... לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד"... צ'כוביות רבה עולה משורות כאלה המזכירות ואולי מאזכרות במכוון את "למוסקבה! למוסקבה!" בשלוש אחיות. בנעורי ורדל'ה ובמחזות אחרים של לוין, תל אביב היא מראה ריקה המשקפת ערגה לשווייץ, לאוסטריה ולאוהיו, ובלבד שלא להיות "כאן".

העיר בדרמה העברית בעיר העברית היא מקום ולא-מקום. לרוב העיר הדרמטית העברית היא אוטופוס, מקום שאיננו; משאלת לב שהעין מחוץ לתיאטרון רואה בכל יום, ובתוך התיאטרון מותר רק לעין הרוח להביט בה; עיר אלוהים; עיר דמונית או דמיונית. מי שקלע לרוח העיר בדרמה העברית ותיאר עיר בדיונית במדויק הוא יעקב כהן במחזהו בלוז, המספר על מין שנגרילה עברית: "שבא סנחריב ולא בלבלה ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאים חוץ לחומה והם מתים" (סוטה מ"ו). העיר לוז היא ההיפוך המדויק לעיר ולארץ ישראליות במציאות. היא עיר שהזמן בה אינו עובר, אל-מקומית ואקולוגית עד כדי כך שלא רק מחמת ספרותיותה היתרה, אלא גם בגלל החלל הדרמטי ה"לא-קיים" שלה, קשה להעלותה על בימת תיאטרון. לעומת זאת, דווקא אוטופיות עשויות לגרות את הדמיון של תפאורן יצירתי.

יש עוד כמה ערים ועיירות בדרמה העברית, כמו עיירת פיתוח מטושטשת במפעל חייו של שולמית לפיד. גם ירושלים מנדטורית מופיעה אצלה ברחם פונדקי, כעימות דרמטי עם ירושלים שלא הייתה ולא נבראה של אברהם אבינו. חולון ובת ים זוכות להנצחה בלתי מפוארת בפיקניק בחוסמסה מאת חיים נגיד. הוא בוחן את העיר העברית כערימת אשפה ענקית במחזה אפוקליפטי, לוקלי בחלקו ואוניברסלי ברובו. פונדק הרוחות של אלתרמן יכול להיחשב דימוי לארץ - אמנם לא לעיר מסוימת - כולה. פונדק לרוחות מן העבר.

בעוד העיר העברית מקיפה את התיאטרון, התיאטרון העברי אכן מצוי בתוך העיר אך עדיין לא ממש ירד העירה. ירושלים קדושה מדי. יריחו סמלית מדי. סדום מקראית וסופנית מדי. חיפה כמעט אינה קיימת כעיר בתיאטרון חוץ מהקניון המעובד מרומן של אורלי קסטל-בלום בלילה בקניון, היכול להיות בכל מקום. המחזה 1948 מאת גבריאל בן שמחון מספר על בית בחיפה הערבית שרבים עליו ערבי מת, ניצול שואה, איש הממסד האשכנזי ועולים מצפון אפריקה. פונדק רוחות ובית, סמל לארץ שלמה בחיפה, עיר שעדיין גרים בה בשלווה יחסית ערבים ויהודים. בדרמה שלנו יש תעלות קשר ובונקרים, לא מעט פרדסים וקיבוצים, קצת בתי חולים לגוף וגם לנפש ועוד כהנה וכהנה חללים על במותינו. עיר תיאטרונית ממש היא רק תל אביב, וגם היא אינה אלא קרקס, אם נאמין לפינק בנמר חברבורות של יעקב שבתאי.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-יוסף, יוסף, אנשים קשים (תל אביב: עם עובד, 1986).

בר-יוסף, יוסף, חגיגת חורף (תל אביב: פן, 1992).

גלאי, בנימין, מחזות (תל אביב: דביר, 1959).

זך, נתן, בית-ספר לריקודים (ירושלים: כתר, 1985).

יהושע, אברהם ב., מאי, ערב, לילה ושחר (תל אביב: בימות, 1969).

כהן, יעקב, בלוז (תל אביב: יבנה, 1975).

לפיד, שולמית, מפעל חייו (תל אביב: אור-עם, 1992).

מונדי, יוסף, מושל יריחו (תל אביב: עכשיו, 1975).

מונדי, יוסף, לילות פרנקפורט העליזים (ירושלים ותל אביב: שוקן, 1988).

מונדי, יוסף, סוגרים את הלילה (תל אביב: אור-עם, 1990).

סובול, יהושע, סינדרום ירושלים (תל אביב: אור-עם, 1987).

עמיחי, יהודה, פעמונים ורכבות (ירושלים ותל אביב: שוקן, 1992).

עפרת, גדעון, הדראמה הישראלית (תל אביב: גומא-צ'ריקובר, 1975).

עפרת, גדעון, עם הגב לים (העיר כטבע) (תל אביב: אמנות ישראל, 1990).

פיינגולד, בן-עמי, השואה בדרמה העברית (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989).

שבתאי, יעקב, נמר חברבורות ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995).

שהם, מתתיהו, יריחו.

שחם, נתן, חשבון חדש (תל אביב: אור-עם, 1989).

שמיר, משה, יהודית של המצורעים (תל אביב: אור-עם, 1989).

שקד, גרשון, על שלושה מחזות (ירושלים: הסוכנות היהודית, תשכ"ח).

Klotz, Volker, Die Erzaehlte Stadt (Reinbek bei Hamburg: Rohwolt, 1987).

מאלון הולך למות, תיאטרון חיפה, 1987. עיצוב: משה שטרנפלד

מחקר

29.12.2018
משה שטרנפלד, מעצב במה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

משה שטרנפלד, מעצב במה

מאת מאירה שפי

 

מעצב הבמה משה שטרנפלד (1949-1994) ייזכר בתיאטרון הישראלי כדמות נדירה של מעצב שחרג מתחומו המוגדר והיה מעורב בכל סוגי היצירה הקיימים בתיאטרון - בימוי, משחק, מחול, תאורה ומוזיקה. את הכשרתו החל בגיל צעיר, כשלמד במגמת עיצוב בבית הספר אורט ברמת גן, שם גם רקד, שיחק והתנסה בבימוי. בהמשך למד עיצוב, משחק, פיתוח קול ובימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב וגם לימד שם לצד ראש מגמת העיצוב לידיה פינקוס-גני, שהעריכה מאוד את גישתו האסתטית. בתמיכתה זכה במלגת קרן שרת שאפשרה לו להתמחות במשך שנה בלונדון אצל הבמאי מירצ'ה מרוסין. מ-1973 ועד מותו המוקדם עיצב שטרנפלד כ-140 תפאורות לתיאטרון, למחול, לאופרה, לפרינג' ולבימות בידור. מעורבותו הרבה במכלול התיאטרוני הביאה אותו להקדיש מזמנו גם לפעילויות באיגודי היוצרים, ובשנותיו האחרונות היה שותף בהקמת איגוד מעצבי הבמה ואף הגה את רעיון ייסוד מרכז הפרינג' בתל אביב ופעל להקמתו.

ייחודו של שטרנפלד כמעצב במה נבע מיכולתו להפוך את ההיבטים הפילוסופיים בדרמה לחוויה חזותית פואטית. הוא התרחק מדימויים ריאליסטיים גולמיים וחיפש ביטויים חזותיים שיבטאו את הרעיון המופשט, שקיים בטקסט הדרמטי אך קשה ליישמו באמצעים מוחשיים. התפאורות שעיצב התרחקו משחזור קונקרטי של מציאות והציגו זווית ראייה שהעירה בצופה את הרגש יותר מאשר את ההבנה המושכלת המיידית. כצייר אפשר לייחס את סגנונו לזרם המופשט הלירי, שנמנע מדימויים ברורים ומציע חוויית התבוננות שקטה.

מעורבותו של שטרנפלד בהצגות, שהייתה כאמור רחבה יותר מעיצוב הצגה כמקובל בזמנו, ניכרה למשל בפגישה שיזם בין שחקני הקבוצה של רִנה ירושלמי, שהעלו את ההצגה המלט (1989), לבין אבי עוז מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הפגישות נועדו להרחיב את בסיס הידע וההבנה ביצירותיו של שייקספיר, כפי שהעיד עוז: "עם שטרנפלד אפשר היה לדבר על משמעות של טקסט לא פחות מאשר על העיצוב".

בניגוד להשקפה כי תפאורה אמורה לשרת טקסט של מחזה, ראה שטרנפלד בעיצובה מעשה יצירה שנועד להאיר את תפיסת הבמאי וגרס כי "אחת הבעיות הרציניות [בעבודת העיצוב] היא להבין את הבמאי ולתת לו את מה שיעזור לו בעבודה". לכן הקדיש חלק ניכר מעבודת ההכנה לשיחות עם במאֵי ההצגות שעיצב. ההגדרה בת-זמננו של עיצוב כסצנוגרפיה תואמת את סגנונו, כיוון שראה בעיצוב הבמה יותר יצירה של אמן המדגים קונספט של הצגה ופחות תרגום אסתטי של הוראות הבמה. הבמאי מיכה לבינסון סיפר: "השיחות איתו בזמן העבודה היו על דמויות המחזה, הפילוסופיה שמאחוריהן ועל כל מיני דברים מסביב... שטרנפלד היה באמת אמן שהבין את נפש הבמאי". כך גם התרשמה מורתו, המעצבת פינקוס-גני: "הוא היה מתחיל לעבוד על תפאורה לא כמו צייר, אלא כמו במאי... היה משהו באינטלקט שלו, בצורה שראה תיאטרון ובמה... הייתה לו פילוסופיה ויזואלית משלו, עניינו אותו גם בימוי, גם משחק".

בשונה מהתפיסה המקובלת בתיאטרון, שלפיה אמורים מרחב הבמה והתפאורה המעוצבת עליה לייצג באופן מוחשי את החלל הבדיוני שבו מתרחשת הדרמה, שטרנפלד ראה במרחב הבמה דף ריק שהתפאורה שעליו מייצגת באופן פילוסופי את תוכן הדרמה. כך תיאר זאת שלמה ניצן, שעבד על ההצגה המלבוש (מאת ש"י עגנון, בימות, 1971): "יום אחד... הייתה חזרה כללית, והבמה הייתה נקייה, רק עם עיגול לבן על הרצפה. משה ישב ואז הוא קם, רץ לבמה הוריד את הסוודר שלבש, בנועם, ברכות כזאת הניח על העיגול, ופתאום הבמה השתנתה. זה היה פלא, נס..."

הבמאית רנה ירושלמי אהבה מאוד את הצמצום הפואטי של שטרנפלד, שהתאים לתפיסת הבימוי שלה, והם חברו ליצור את ההצגות מאלון הולך למות (1978), שש דמויות מחפשות מחבר (1985), המלט, הכסאות (1990), וויצק (1991) ורומיאו ויוליה (1993). בריאיון שנסב על עבודתם המשותפת סיפרה: "מצאנו שפה משותפת כאשר הוא אמר: אני מוכן להיות תפאורן אם אני לא צריך לעשות את זה, אני לא בא ושם על הבמה שום דבר... ואז הוא לקח את הרעיון ממני לעוד שלב, לחוויה נוספת. וזו הייתה התרומה שלו. בעיקרון - חוויות פיוטיות".

הבמאית עדנה שביט, מורתו של שטרנפלד באוניברסיטה, שאצלה אף עיצב לראשונה את הבמה בהצגה סטאטוס קוו ואדיס (1973), תיארה אותו כ"פילוסוף של תיאטרון שמדבר על מהות התיאטרון, על הדמויות - זה מה שעניין אותו בעיקר". התפאורה של ההצגה רומיאו ויוליה בבימוי ירושלמי, למשל, ממחישה היטב את דבריה. בחלל שבו התרחשה ההצגה הוצב סוס ענקי כפריט תפאורה יחיד, ושטרנפלד הסביר זאת כך: "הרגשתי שיש בסוס משהו מהאלמנט המיתי, הנושא בקרבו הרבה ארוטיקה. חיפשתי משהו שיסייע וגם יגרה את המחשבה והדמיון".

 

רומיאו ויוליה מאת שייקספיר, אנסמבל עיתים במסגרת תיאטרון הקאמרי, 1993, בימוי: רנה ירושלמי. צילום: מורל דרפלר

 

רישום שעשה שטרנפלד להצגה הלוויה חורפית (1978) מדגים אף הוא כיצד נכחה תפיסתו הפואטית גם כאשר עיצב תלבושות. אופן הרישום הלירי מקשה להבחין בפרטים, דוגמת גזרת התלבושות ואופן תפירתן. כשנשאל כיצד ניתן ליצור תלבושות מסקיצה כללית כל כך, ענה: "רוח הדברים היא הדבר החשוב".

 

הלוויה חורפית, מאת חנוך לוין ובבימויו, הבימה, 1978. צילום פרטי

​

הבמאי איציק ויינגרטן אהב את הכלים הפשוטים ששטרנפלד נתן בידיו בהצגה הבולשת חוקרת (1986): "הוא נתן לה [להצגה] להיות יצירה עצמאית, הוא לא כפה את עצמו עליה... הדימוי המרכזי היה סורגים, בית סוהר... משה אמר, נלך על חוטים לרוחב הבמה... זה היה אביזר שנתן מקום לאפשרויות נורא כואבות אבל גם נורא מצחיקות... בסיום ההצגה נשמעה ירייה ואז בבת אחת נשפכו לבמה עשרות תפוזים אמיתיים, צבעם כתום על רקע עצי הפרדס הירוקים-שחורים". נראה כי ויינגרטן התרשם שהעיצוב מעשה ידי שטרנפלד הוא יצור תיאטרלי הצומח לצד הבימוי ולא עבודה המיישמת את הוראות הטקסט בלבד.

דרכו של שטרנפלד הומחשה גם בהצגה מאלון הולך למות. בעוד הגיבור ממתין למותו במיטת חוליו, הוא מספר ארבעה סיפורים דמיוניים, שאינם אלא השתקפויות של חייו המחזירות לו את בבואתו כבראי. מאלון שכב במיטה שהוצבה אנכית על רצפת הבמה, והקהל צפה בה מולו. מבקר תיאטרון אחד לא היה מרוצה ממצג זה: "הצופה מסתכל על המתרחש מנקודת תצפית שבתקרה... וכיוון שעיקר ההתרחשות היא על רצפת הבמה נוצר אי-תיאום בין שני המישורים". אולם בהצבתו את מאלון השוכב באופן אנכי, גרם שטרנפלד לדמויות הנוספות על הבמה להמחיש את היותם השתקפות שלו ולמעשה של החיים כולם. בכך עיצב תמונה פואטית ברוחו של סמואל בקט וברוח הבימוי של ירושלמי.

 

מאלון הולך למות, על פי סמואל בקט, תיאטרון חיפה, 1987, בימוי: רנה ירושלמי. צילום: מורל דרפלר

 

שטרנפלד אהב את כל תחומי התאטרון והבין במידה שווה במשחק, בבימוי, במחול, בתפאורה, בתלבושות ובתאורה. את כל אלה גייס כדי לקיים את האווירה התיאטרונית, כך שתתאים לתפיסת הבמאי ולתפיסתו הרעיונית המגובשת.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בן עמי, נחמן, "לא למות ולא לחיות", מעריב (30 במאי, 1978).

פישביין, עינת, "בחייהם ובמחלתם", ידיעות אחרונות (אוקטובר, 1994).

שֹהם, פרידה, דברים לזכרו של משה שטרנפלד (טקס במכללת סמינר הקיבוצים, 30 בדצמבר, 2003).

שוחט, ציפי, "משה שטרנפלד 1949 - 1994", הארץ (אוקטובר 1994).

שפי, מאירה, ריאיון עם רנה ירושלמי (23 בינואר, 2004).

שפירא, רות, "סוסו של שטרנפלד", מעריב (נובמבר, 1993).

"התפאורות של משה שטרנפלד", הארץ (ינואר, 1975).

ליאונה דה-סומי פורטליאונה (יהודה סומו), ביוגרפיה

מחקר

29.12.2018
ליאונה דה סומי פורטוליאונה (יהודה סומו), ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

ליאונה דה-סומי פורטליאונה (יהודה סומו), ביוגרפיה

מאת פרופ' אהובה בלקין

 

ליאונה דה-סומי פורטליאונה, הידוע בשמו העברי יהודה סומו (1592-1527 בערך), היה איש התיאטרון הבולט ביותר בין היהודים עד תקופת התחייה ונודע כתיאורטיקן הראשון של אמנות הבמה בהיסטוריה של העת החדשה. אבותיו עברו מרומא, ככל הנראה משכונה ליד שער האריות, למנטובה ומכאן שמם. משפחתו המיוחסת הצמיחה דורות של רופאים שפעלו בחצרות דוכסים ונסיכים, אינטלקטואלים, מנהיגים, סוחרים ומלומדים שעסקו במדעים ואף בארכיאולוגיה תנ"כית.

דה-סומי, סופר סת"ם לפרנסתו, היה משורר מוכשר מנעוריו, גילה וירטואוזיות בכל ענפי אמנות המופע וב-1562 התקבל לאקדמיה "חולי האהבה" (Degli Invaghiti). כיהודי לא אפשרו לו לענוד את סמל האפיפיור שבו התנאו חבריה, ולכן ניתן לו התואר "סופר" (scrittore). הוא קנה לעצמו מעמד נכבד בחברת האריסטוקרטים האיטלקים כאמן, משכיל ואישיות פוליטית, ואף פטרו אותו מנשיאת הטלאי הצהוב, שבו חויבו כל יהודי הגטו.

תחת שלטונם של דוכסי גונזאגה, לרגע קצר בהיסטוריה זרחה השמש על קהילת יהודי מנטובה ודרך כוכבו של אמן הבמה ליאונה דה-סומי. השליטים ביקשו להאדיר את שושלתם, שהייתה בחיתוליה, באמצעות האמנויות והעלו חזיונות אפופי פאר שהתאפיינו ברוח האסקפיזם: הצגת חיים אידיליים שבהם ראו החצרונים את השתקפותם. התמיכה באמנויות, שבאה לאשר את ההיררכיה החברתית ולהציג את כוחו המדיני, הכלכלי והתרבותי של השליט, הביאה לפריחה תיאטרונית בחצר. הצורך המיידי של האצולה באמני במה הביא לקשר שאינו מובן מאליו עם הקהילה היהודית. אמנים יהודים מצטיינים, שחקנים, מלחינים, זמרים, נגנים, רקדנים ומפיקים נהנו מהפטרונות הדוכסית וזומנו לבדר את האצולה. על הקהילה היהודית כולה הוטל לספק ולממן עבור החצר תלבושות ואביזרי במה שונים להפקות, ואף מופעים שלמים לאירועי הקרנבל ולחגיגות הכתרה, לחתונות ולקבלות פנים לשגרירים זרים.

קיום הקהילה היהודית, שרוכזה בגטו, היה נתון לשרירות לבם של השליטים, וההפקות שהוטלו עליה כחובה היו חלק מאמצעי ההישרדות שלה. כבר ב-1525 בחרה הקהילה ועדה, שתפקידה היה לדאוג לכל ההיבטים של ההפקות הדרמטיות שנועדו למופעי החצר. כאשר היה ליאונה דה-סומי ילד במנטובה, כבר הייתה ליהודים להקה קבועה, וכאמן בוגר בעל כישורים מגוונים כבמאי, שחקן, מעצב, כוריאוגרף, מחזאי ומפיק, קיבל עליו דה-סומי את הנהלתה ותרם תרומה ממשית לכל היבטי הבידור הנסיכי בהפקות החצרוניות בפטרונות גונזאגה. באמצעות פעילותו התיאטרונית הקים דה-סומי גשרים פוליטיים בין החצר המנטואנית ליהודים שהוגבלו לתחומי הגטו.

דה-סומי חיבר יצירות בסוגות שונות: קומדיות, פסטורלות ואינטרמדי, אך לא דאג להוציאן לאור בדפוס. אדישותו לפרסום מצביעה על יחסו למופע התיאטרוני כאמנות אוטונומית ועל יחסו לטקסט כתכליל מתפתח, ולא כפריט ספרותי העומד בפני עצמו. 11 הכרכים של יצירותיו שנשמרו בספרייה המלכותית בטורינו אבדו בשריפה שפרצה בה ב-1904. היצירות היחידות שהגיעו אלינו במלואן הן המסה ארבעת הדיאלוגים על אמנות הבמה (Quatro Dialoghi in Materia di Representazioni Sceniche), האינטרמדיו אמור ופסיכה (Amor and Psiche), הפסטורלה הריפילה (Hriifile), הקומדיה שלוש אחיות (Les Tres Sorelle) והמחזה העברי צחות בדיחותא דקידושין.

זיהוי מחברו העלום של צחות בדיחותא דקידושין, הנחשב למחזה העברי הראשון, שימש נושא לוויכוח. כיום מקובלת קביעתו של חיים שירמן, שגילה ושחזר את המחזה מארבעה כתבי יד שונים, שליאונה דה-סומי הוא שכתב אותו. המחזה, שתוארך על ידו לשנת 1550, מכיל עדויות שלפיהן יועד להעלאה בפני צופים בקהילה היהודית לרגל חג הפורים. הקומדיה נפתחת בשני פרולוגים אפולוגטיים המכוונים להסביר את ערכיו ואת חשיבותו של המחזה ולהצדיק את כתיבתו – שכן היהדות האורתודוקסית שללה את התיאטרון מאז העת העתיקה, ואת השימוש בעברית, שפת הקודש, לבידור. דה-סומי מדגיש שהמחזה מבוסס על אגדה עתיקה, שהייתה חלק מדרשה, וכי מטרתו להאדיר את התורה.

המחזה, המתרחש בצידון בתקופת המשנה, שוזר ארבעה קווי עלילה המתרחשים במקביל ומתרקמים למחזה אחד שלם. העלילה הראשונה היא פרשת צוואה מוזרה, המתבררת כמתוחכמת. ידידיה, צעיר שאביו נפטר והוריש את כל רכושו לעבדו שובל, פרט לחפץ אחד שאותו יוכל בנו לבחור, בוחר בעצתו של הרב אמיתי את העבד עצמו וכך מחזיר לעצמו את כל רכושו. מעשה האדון המצווה את כל רכושו לעבדו מבוסס על סיפור הלקוח מהתלמוד הבבלי, ממסכת גיטין, ומצוטט במדרש תנחומא. העלילה השנייה היא עלילת האהבים של ידידיה וברוריה. הסכם נישואיהם מופר על ידי הוריה של ברוריה, בהיוודע להם שאבי החתן מת ובנו נושל מהירושה. ידידיה מביים אונס כדי לקיים את חזקתו על אהובתו, והוריה נאלצים לתת לו אותה לאישה. העלילה השלישית עוסקת בזוג אוהבים נוסף: אחותו של ידידיה שפרה ואהובה עשהאל נחסמים על ידי הוריו, המחליטים בניגוד לרצונו על נישואיו עם ברוריה. הם מקדשים את ברוריה בעורמה כשרביד זהב נמסר לה בנוכחות עדים וברכת קידושין. בעלילה הרביעית, פיקדון שנמסר לרב חמדן והיה מיועד לעניים נגזל על ידו. עפרון, שהפקיד את הכסף בידי חמדן, מבקש להמירו בשידוכים בין בנו עשהאל לאחת מבנותיו של הרב, שידוך המתברר כפסול. דה-סומי שם בפי הנפשות את מהלך העלילה לא פחות מחמש פעמים, כדי שהצופים לא יתבלבלו בסבך הפרשות. מזימות לשינוי הסכמי שידוכים בעקבות העושר וכסף המחליף ידיים הם נושאים העוברים כחוט השני במחזה, מקשרים בין העלילות ומניעים אותן.

ניתן לראות בצחות בדיחותא דקידושין צומת טקסטים מתרבויות שונות. דה-סומי משתמש בחומרים מן המוכן אך מעצבם מחדש ומוסיף להם נופך מקורי. הרקע למחזה, הסכמה ההלכתית, המוטיבים והשמות העבריים הסימבוליים של הנפשות, ומעל הכול השפה קושרים את המחזה לתרבות היהודית. אף על פי שדה-סומי נשען על אגדה עתיקה ומרחיק את זמן ההתרחשות לעת העתיקה ולצידון, ניתן לזהות בדמויות את היהודים בחברה בת דורו ואף אירועים אקטואליים לזמנו. הנושא המרכזי במחזה, נישואי ביאה, היה באופן תדיר מצע לוויכוח יהודי למדני, ושערוריית הגירושים תמרי-ונטורה, שבמרכזה עניין הלכתי זה, העסיקה את הקהילות היהודיות בצפון איטליה שנים לא מעטות במחצית הראשונה של המאה ה-16. ונטורה ניסה לסחוט מתמרי סכום כסף גדול בתמורה לשחרור בתו מהסכם אירוסים שלפיו, כנהוג בקהילות היהודיות באיטליה, הנערה הייתה חייבת בגט אם רצתה למרות הטקס להינשא לאחר. דה-סומי מערב עברית תנ"כית עם זו התלמודית והימי ביניימית ועם הארמית. לשון המחזה מתפקדת בהבניית האירוע התיאטרוני. השפה האקלקטית מלאה ניבים, אלוזיות ודימויים חזותיים פרפורמטיביים, שדה-סומי מנצלם לבניית שפה בימתית ייחודית, תמונות בימתיות, חלל ותנועה.

מנגד, הסוגה שבחר דה-סומי, הקונבנציות הדרמטיות, הטכניקות הדרמטורגיות ואפיון הדמויות בצחות בדיחותא דקידושין מגלים את השפעתה של הקומדיה הלמדנית הרנסנסית המבוססת על הקומדיה הקלאסית. במחזה בולטת תבנית העלילה הקונבנציונלית של הקומדיה החדשה, שלפיה הגיבורים הם זוגות צעירים שאהבתם נחסמת ומשרת תככן המוליך את האינטריגה מסייע להם להתאחד. בצע כסף כמכשול בדרך לאהבה, אבות קמצנים ואוהבים נלהבים היו נושאים רווחים בדרמה הרנסנסית. תוך שהוא שומר לעצמו מרחב פעולה מסוים, דה-סומי מקפיד על אחדות המקום והזמן, והדיאלוג מודגש במקום הפעילות הפיזית. אירועים המתרחשים במקומות אחרים, כמו האונס והמשפט, מובאים באמצעות דיווח, ופעילות בימתית קיימת בעיקר בשתי הסצנות הקומיות. חוקרים אחדים רואים במבנה העומק תבנית של מחזה מוסר ימי ביניימי, במסורת הדרמה הנוצרית. ידידיה נע בין כוחות הטוב והרע, האל והשטן, ומתנסה בשלבים שעובר גיבור מחזות המוסר. הוא עוזב את הישיבה ומתרחק מהאל, מתפתה על ידי הרב חמדן המפוקפק, בוחר בדרך הרעה ונופל, ולבסוף באה ההצלה הפלאית בידי הרב אמיתי.

המחזה צחות בדיחותא דקידושין, שנכתב בעברית ונועד לקהילה היהודית, היה יוצא דופן בין יצירותיו של דה-סומי שנכתבו באיטלקית. פעילותו האמנותית התרכזה רובה ככולה באירועים הנסיכיים ובחגיגות הקרנבל בחצר, ובאותו עולם משובה מלאכותי ושמור צבר ניסיון רב בכל היבטי אמנויות הבמה. רעיונותיו החדשניים והמהפכניים קיבלו ביטוי במסה שחיבר, ארבעת הדיאלוגים על אמנות הבמה (1570 בערך). נמצא בה התייחסות לתיאטרון מקצועי חדש הנפרד מהחצר ומהזיקה להזדמנות החגיגית. ניסיונו אמנם התמקד בעילית, בפטרונות שהעסיקה אותו, אך דה-סומי מפתיע ומעלה רעיון מקורי לתקופתו: ייסוד תיאטרון עממי יותר הפונה לשכבות חברתיות רחבות. הוא מציע לדוכס לבנות אולם ציבורי למופעי להקות מקצועיות, שאליו יוכלו הכול להיכנס בתשלום. הוא מתאר כאידיאל להקה מקצועית קבועה, שבראשה עומד מנהל שהוא גם המפיק והבמאי, ומפרט את תפקידו.

ארבעת הדיאלוגים הוא החיבור השיטתי הראשון באירופה המתייחס לתיאטרון על כל היבטיו ודן בתולדותיו, במרכיביו ובמהותו, בסוגות השונות, בשיטות משחק, בבימוי, בדקורום, בתאורה ובתלבושות. דה-סומי היה התיאורטיקן האיטלקי המוקדם ביותר שהעלה עקרונות יסוד ראשוניים ומקוריים להיבט התיאטרוני המעשי והדגיש את המופע עצמו, נושא שלא עסקו בו כמעט במסות על הפואטיקה שנכתבו במאה ה-16. חיבורו מעלה את המודעות לתיאטרון כאמנות בלתי תלויה ומנותקת מהספרות. הוא ייחס למופע חשיבות רבה יותר מאשר לטקסט הכתוב, שבעיניו היה רק תווים שאותם יש לפתח בגילומם על הבמה. המחזה מושלם, לדעתו, רק כאשר הוא מועלה על הבמה, ורק המופע מגשים את מה שהמילה הכתובה אינה יכולה לממש.

הדיאלוגים עצמם מובאים כמחזה. דה-סומי מסווה עצמו בדמות ורידיקו (Veridico – הדובר אמת) וקולו נשמע מפיו. העלילה ההולכת ונפרשת והמטפורה של תיאטרון העולם (theatrum mundi) קורמת עור וגידים: המשתתפים משוחחים בדרכם אל התיאטרון שהוא נושא הדיון. רק חוקרים מעטים, המתחקים אחר הטופוס תיאטרון העולם אצל פילוסופים ומשוררים מאז אפלטון, שמו לב שדה-סומי השתמש במטפורה באינטנסיביות כמה שנים לפני שייקספיר. במבוא לדיאלוגים הוא כותב, כי בקיומם הארצי משולים בני האדם לשחקנים המלוהקים בטרגדיות ובקומדיות. הם נקראים להופיע על הבמה כשהם עוטים מסכות, כך שכל אחד ישחק כמיטב יכולתו את התפקיד שנבחר לו.

דה-סומי מבחין בתיאטרון בשלושה יסודות עיקריים: השחקנים כיוצרי האירוע, הצופים כמשתתפים וההצגה עצמה, שדרכה מועבר המסר. הוא ממליץ על עיצוב תלבושות בצבעים מבריקים ועזים לשעשע את העין ולסייע לצופים לזהות את הדמויות. הוא חוזר לכמה עקרונות קלאסיים ומצהיר, כמו הורציוס, שתפקידו של התיאטרון לענג ולחנך. אך רק חיקוי נעלה ראוי לדעתו לשמש כלי חינוכי ומוסרי בתיאטרון. למרות היותו בן נאמן לקהילה היהודית האורתודוקסית ואף שתרם מכספו לבניית בית כנסת, יוצא דה-סומי נגד הצביעות הדתית. הוא מגלה פתיחות בכל הנוגע לפריקת עול ולגילויי פריצות בהצגות ומגן על השימוש בהם, שכן אלה גורמים לדעתו לצחוק ומסייעים לשמור על ערנות הצופים.

בהמשך לתפיסתו את הבמה כמוקד התיאטרון, כישורי המשחק חשובים בעיניו יותר מהעונג הספרותי. על יוצר האירוע הבימתי לייחד לשחקן מעמד מקצועי מכובד וחופש אמנותי, כך שהשחקן, בעל הכישרון הטבעי, יוכל להוסיף מיוזמתו ומכושר המצאתו. דה-סומי מתייחס לדקויות המשחק, לריתמוס, לדינמיות ולהדדיות עם הצופים. הוא ממליץ לבחור כל שחקן בהתאמה לתפקיד, כך שהופעתו תתאים לטיפוס, למצב החברתי, למין, לאופי, לגיל ולהשתייכות הלאומית או המקצועית. כך צריך המאהב להיות נאה, החייל בנוי לתלפיות והמשרת זריז וקל תנועה. בהערותיו על המשחק הוא מרחיב בעיקר בכל הנוגע למחוות הקשורות באפיון הדמות. דה-סומי מתייחס לתפקיד השחקן וליצירתיות שבאמנותו, כבסיס לתיאטרליות שנודעת לה הצדקה אסתטית בפני עצמה. הוא דורש מהשחקן קול טוב, הגייה נאותה והופעה פיזית הולמת. הוא מציע סגנון משחק העוקב אחר השקפתו של אריסטו, שלפיה על הדרמה ליצור מוסכמָת מציאות ולא לשקף אותה. התמקדותו בבמה עצמה, בשחקנים ובמשחקם באה לידי ביטוי באחד הרעיונות המקוריים שהעלה: להחשיך את האולם ולהאיר טוב יותר את הבמה.

דה-סומי נחשב לאיש הבמה המעניין ביותר של הרנסנס האיטלקי. בתפיסתו את התיאטרליות כאוטונומית וכבלתי תלויה במעמד הטקסט, אלא בעבודת השחקן, הקדים את התפתחות המשחק המקצועי בשנים שלאחר מכן. גם בכל הנוגע לתיאוריות התיאטרוניות הקדים דה-סומי את זמנו, וחלק ניכר מהמתודה הפואטית שפיתח לגילום מחזות על הבמה לא נס ליחה גם כיום.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

סימונסון, שלמה, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה (ירושלים: קרית ספר, 1962).

שירמן, חיים, לתולדות השירה והדראמה העברית (ירושלים: מוסד ביאליק, 1979).

Belkin, Ahuva (ed.), Leone de' Sommi and the Performing Arts (Tel Aviv: Tel Aviv University, 1997).

De Sommi, Leone, Quatro Dialoghi in Materia di Representazioni Sceniche (Ferruccio Marotti, ed.) (Milano: Il Polifilo, 1968 [1570]).

יוסף מונדי, ביוגרפיה

מחקר

29.12.2018
יוסף מונדי, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

יוסף מונדי, ביוגרפיה

מאת פרופ' זהבה כספי

 

יוסף מונדי (1994-1935) היה סופר, פובליציסט, מחזאי ובמאי ישראלי אנטי-ממסדי מובהק, שיצר משנות השישים המוקדמות ועד מותו הדרמטי מהתקף לב על מדרגות תיאטרון לה מאמא בניו יורק ב-5 במאי 1994, בתקופת החזרות להצגתו מיסטריה אמריקאית, והוא בן 59 בלבד. מונדי נולד בבוקרשט למשפחה אמידה ורחוקה מהיהדות. זיקתו לתיאטרון נולדה כבר שם, כשצפה בהצגה שלוש אחיות מאת צ'כוב ובאופרות לה טרוויאטה מאת ורדי וכרמן מאת ביזה. מאז, כך כתב ברשימה "התיאטרון שלי", "כל מחזה שקראתי עורר בתוכי התרגשות עצומה ולא פעם חשתי כאילו הייתי... קולומבוס המגלה מחדש את אמריקה". מונדי עלה לארץ ב-1951, בהיותו בן 16, אולם המפגש עם המדינה החדשה היה עבורו טראומטי. למעשה כל חייו ראה עצמו נע ונד נצחי, "מהגר עובר ושב", כשם מחזהו האחרון, ותחושה זו היא גם חוויית יסוד במחזותיו האחרים.

 

 

מונדי השתייך ליוצרי דור המדינה מבחינה היסטוריוגרפית-כרונולוגית ומבחינת נושאי יצירתו וצורותיה. יצירתו משקפת את התמות המרכזיות ואת רוח התקופה של דור זה בספרות ובדרמה העבריות. בראשית דרכו השתייך מונדי לחבורה הספרותית של עכשיו, שפעלה בשנים 1968-1959, וכתב העת הפך לבמה המרכזית לפרסום יצירותיו. יוצרי החבורה ביטאו ביצירותיהם ובהגותם עמדה אנטי-ממסדית ודחו את תכניו השמרניים של התיאטרון הממוסד, שנוצרו ועוצבו בידי "פקידי התרבות", כלשונו של גבריאל מוקד.

כמו אנשי רוח וסופרים אחרים של דור המדינה, מונדי היה קשוב לזרמי העומק של התרבות המערבית ואף הקדים בכך רבים מבני דורו. תרומתו להתפתחות המודרניזם של התיאטרון בישראל, בהשפעת הספרות והתרבות האירופיות, ובעיקר בהשפעת האקזיסטנציאליזם, תיאטרון האבסורד והשירה הצרפתית, הייתה מרכזית. לאחר מותו, במעין הספד, תיאר אותו מוקד כ"לוחם של דור המדינה", ש"נטל חלק אמיתי בגיבוש המהפכה המודרניסטית". מונדי היה גם בין ראשוני המחזאים שעמדו על הסכנה הטמונה בהתעצמותה של תנועה לאומית בעלת סממנים משיחיים, והיה הראשון שדיבר בגנות הכיבוש וגל הלאומנות הכוחנית ששטף את הארץ לאחר מלחמת ששת הימים. בכך הקדים אף את חנוך לוין ואת יהושע סובול. שילוב היבטים מתיאטרון האבסורד עם אלמנטים ביוגרפיים, לצד ערעור המיתוסים ששירתו את הרעיון הציוני, מאפשר לקרוא את יצירתו באופן החורג ממידורו ומתיוגו כיוצר פוליטי בלבד.

מונדי כתב יותר מחמישים מחזות, ובהם גם מערכונים. רוב מחזותיו שהוצגו בחייו הועלו בבימויו על במות התיאטרון בארצות הברית - בניו יורק - ובאירופה. לעומת זאת, בתודעת הציבור בישראל נחרתו רק יצירות מעטות שלו, שכן לרוב הן הועלו בתיאטרוני פרינג', במועדונים ובמרתפים, בפני קהל מצומצם. גם כשהוצגו על במות התיאטרון הממוסד, כגון תיאטרון הבימה והתיאטרון הקאמרי, הן הורדו לאחר זמן קצר.

בשנות השישים והשבעים התגורר מונדי לסירוגין בפריז, שם הצליח לבסס את עצמו כאמן. מחזותיו הוצגו הן על הבמות הקטנות של הגדה השמאלית, הן בתיאטרון הממוסד, הוא הופיע בטלוויזיה הצרפתית ובתוכניות רדיו רבות וזכה לביקורות מצוינות. מלחמת ששת הימים, שהביאה לחזרתו לארץ, הייתה גם נקודת מפנה פואטית בכתיבתו. הוא עבר מכתיבה שעיקרה אבסורדי-אוניברסליסטי לכתיבה שהדגש בה מקומי-פוליטי ועוסקת בכאן ובעכשיו: "היה לי מה לומר ושמרתי על העיקרון האומר שתיאטרון, ראשית כול, כמו הפולחן של דיוניסוס חייב לגעת בשן הכואבת בטלטלה עזה". עצמאותו של מונדי, אנטי-ממסדיותו והתיאטרון הקונטרוברסלי שיצר עוררו את זעם הקהל, הזמינו ביקורות עוינות וסיבכו את יחסיו עם מנהלי התיאטראות הממוסדים. יחסיו הקשים עם הממסד התיאטרוני בארץ שברו את רוחו והוא החליט לשוב לפריז, שבה כאמור זכו מחזותיו להצלחה גדולה. אחרי מלחמת יום הכיפורים חזר שוב ארצה.

המחזה הראשון פרי עטו, הזרם, עלה ב-1960 במועדון מלוא. כשלוש שנים לאחר מכן הועלו פעמים ספורות המחזות אחיו של רסקין וחדר ליד הים (1963) בתיאטרון הבימה, במסגרת הבמה הניסיונית. אחיו של רסקין אף שודר כתסכית ברשת א' והוצג גם כחלק מההצגה אגרוף מול אגרוף. בראשית שנות השישים התפרסמו אחדים ממחזותיו המוקדמים של מונדי בכתבי העת עכשיו, קשת ויוכני. ב-1969 הציג את שש וטראנס כצמד הצגות, אך מרבית מחזותיו מאותה תקופה לא הוצגו מעולם ורובם נגנזו.

המחזות המוקדמים של מונדי כתובים ברוח מחזותיהם של טובי מחזאי האבסורד באירופה, שבחלקם הופך המרחב הפרטי של האדם (הבית והחדר) למלכודת קיומית ומשמש ייצוג אוניברסלי של אזור פרוץ, שזרים חודרים אליו עד שהם משתלטים עליו באופן מוחלט ומנשלים את בעליו. מערכות היחסים בין הדמויות מושתתות על אלימות ברוטלית, על יחסי מנצל-מנוצל, על טפילות ועל השפלה. ברשימתו "התיאטרון שלי" העיד מונדי: "הקולות שדיברו אלי באופן תת-הכרתי היו של מחזאי האבסורד הצרפתים. אז'ן יונסקו, סמואל בקט וארתור אדמוב. שפתם התיאטרונית התאימה למצבי הנפשי. המחזות שלהם באו לשבור את סגנונות קודמיהם. השפה הייתה אנטי-מליצית, מתומצתת וקרועה. וכך גם אנוכי – קרוע בנפשי".

בארץ נחשבו מחזותיו המוקדמים של מונדי בוסריים וכמעט לא עוררו את תשומת הלב של המבקרים ושל הציבור. אלה, שהתחנכו על תיאטרון עשוי היטב, אידיאולוגי ופטריוטי, עדיין לא היו מוכנים למחזות המודרניסטיים שכתב. אולם כבר אז היו גם מי שראו בו יוצר חשוב, כפי שהעיד בועז עברון בביקורתו על גשר פתוח (בימת השניים, 1963): "מחזהו של מונדי מבשר את ראשית צמיחתה של דרמה ישראלית משובחת". יורם קניוק כתב: "הכאב היה כדאי, שכן מונדי עשה וכתב את ההצגה הישראלית החשובה ביותר שראיתי מזה זמן רב. אין כאן התייפייפות של התיאטרון הישראלי המצוי". גדעון עפרת הקדיש פרק למחזותיו של מונדי באחד הספרים הראשונים בארץ שעסקו בדרמה בשנות השישים. אולם ביטויי ההערכה והשבח הללו לא היו הקו המוביל ביחס הביקורת אליו.

 

יום הולדת שבעים וחמש, מאת יוסף מונדי ובבימויו, צוותא, 1972. מלמעלה למטה: ויקטור עטר, מירי פביאן ויצחק אלוני

 

לעומת זאת, עולם התיאטרון בפריז קידם אותו בברכה. בשנים 1967-1965 הועלו בפריז בזה אחר זה, ולעתים אף במקביל, אחיו של רסקין, אגרוף מול אגרוף, יום הולדת שבעים וחמש, חדר ליד הים ומשחקי ילדים. לדברי דוד אורן, "מבקר השבועון הצרפתי ל'אקספרס, שחזה בהצגה אגרוף מול אגרוף, הקדיש כתבה אוהדת ומשבחת לה וליוצרה"; וכן "תיאטרון אוונגארדי אחר העלה את מחזהו יום הולדת שבעים וחמש שהוציא לו פרסום בין שוחרי התיאטרון האוונגארדי". גם הצגותיו האחרות זכו לשבחים.

נוסף על הכתיבה ועל בימוי רוב מחזותיו, פרסם מונדי ב-1968 את ספרו שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה. בתקופה זו גם עיבד מחדש וביים מחזות פרי עטם של מחזאים אחרים: ב-1971 עיבד וביים את מעבר לגבולין של י"ח ברנר, שעלה בתיאטרון הבימה. באותה שנה עיבד גם את מחזהו של ליוויק הגולם והציגו בפסטיבל אינטר-דרמה בברלין, שם יצר מעין בלון-גולם, שהציב על חורבות הרייכסטאג ונופל באמצעות מכלי גז חנקן, שסיפקו שלטונות ברלין. הצנזורה אסרה על העלאת ההצגה בארץ. עיבודים נוספים מאותה תקופה היו הכיסאות מאת אז'ן יונסקו, בוקר וערב, גם הוא של ברנר, ומושבת העונשין של פרנץ קפקא.

פריצתו המשמעותית של מונדי לתודעת הקהל הישראלי התרחשה עם העלאת זה מסתובב, שנחשב גולת הכותרת של יצירתו. המחזה פתח תקופה חדשה ביצירתו של מונדי – תקופת מחזותיו הפוליטיים. הוא הוצג לראשונה ב-1970 בתיאטרון המרתף, שמונדי נמנה עם מייסדיו, כעבור שנה הועלה בפריז, ב-1972 הוצג בקפה-תיאטרון בקופנהגן, וב-1973 בוצע כתסכית ברדיו הצרפתי. למעשה, מאז עלה לראשונה לא פסק זה מסתובב לעלות על במות התיאטראות השונים בארץ ובעולם. באחת הכרזות להעלאתו המחודשת בבית ליסין (כנראה ב-1985) צוטטו דברים שכתבה שוש אביגל ב"כותרת ראשית": "2,500 סיבובים ב-15 שנה ועכשיו סיבוב חדש. זה מסתובב מחזהו הנצחי של יוסף מונדי ובבימויו חוזר לבית ליסין עם הצוות המקורי... חוק ההתיישנות לא חל על המחזה הזה..." בסך הכול הועלתה ההצגה יותר מ-3,000 פעם, חלקן לאחר מותו של מונדי. רבים ממבקרי התיאטרון מחשיבים עד היום את זה מסתובב למחזה הטוב, המעניין והאינטלקטואלי ביותר שלו. המחזה הוגדר כפורץ דרך וכסמל של מפנה בדרמה העברית, ובמילותיו של מוקד: "אין ספק, כי בזמן האחרון היינו עדים לפריצת נתיב חדש בתחום המחזה העברי... ברור שזה מסתובב של יוסף מונדי וחפץ של חנוך לוין סימלו מפנה זה – וכן שמפנה זה נשא אופי אנטי-ממסדי כפול: נגד הממסד בחברתנו ונגד הממסד בתיאטרוננו".

ב-1970, אותה שנה שבה עלה זה מסתובב, פורסם גם המבשר, מחזה "המשך" שלו, שגם הוא זכה להצלחה ועלה יותר מאלף פעמים במרוצת השנים. ב-1975 פורסם מושל יריחו והוצג בתיאטרון הקאמרי. ב-1982 פרסם מונדי מחזה פוליטי נוסף, עלייתו ונפילתו של שבתאי צבי, שנכתב עשר שנים קודם לכן והוצג בתיאטרון המרתף ב-1972. לאחר פרסומו ב-1982 עלה המחזה בתיאטרון הבימה.

 

המבשר מאת יוסף מונדי ובבימויו, פסטיבל עכו, 1979. מימין: זכריה טובי וישראל בידרמן

 

מונדי היה למעשה מהראשונים והבולטים שטיפלו במגמה האפוקליפטית בדרמה הפוליטית בישראל. יסודות אפוקליפטיים חוזרים ברבים ממחזותיו, בהם זה מסתובב, מושל יריחו, המשיח, אנדרטה הפוכה ומיסטריה אמריקאית. הצגותיו הפוליטיות עוררו לרוב מהומה וגררו פולמוס ציבורי קשה, שעורר הד תקשורתי. מונדי הואשם בניהיליזם ובבגידה והוצג כשונא ישראל חולני. בעקבות הביקורת הציבורית הפוליטית-אידיאולוגית, שלא פעם כוסתה בהנמקות ערכיות ואסתטיות, הורדו מחזות (כמו מושל יריחו) מהבמה לאחר הצגות ספורות בלבד. מונדי ביטא את כאבו ואת תסכולו ברשימה, שכותרתה "מונולוג של מחזאי מחוסר עבודה": "במחזותי אשר הוצגו – אם היה זה מסתובב, המשיח, מושל יריחו – התייחסתי לחיינו כאן, למהות הקיום שלי ולבעיותיהם של בני אדם אשר ראיתי את סבלם ואת מצוקתם. בתיאטרון שאני רוצה ליצור אני חש חובה לבטא את החברה בה אני חי, את התלבטויותיה ואת זמנה הנוכחי. בעד זה אני נענש, ומשום כך אין לי קיום בארץ הזו".

בד בבד עם מחזותיו הפוליטיים, בסוף שנות השבעים, וביתר שאת בשנות השמונים והתשעים, החל להופיע, תחילה ביצירותיו בפרוזה, פן אישי, שחשף פרטים ביוגרפיים מחייו, כמו למשל בקובץ יומן נוכחות (1977). בה בעת הלך והתחזק גם ההיבט המטא-תיאטרוני ביצירתו, ובמחזותיו הופיעו יותר ויותר אזכורים ודמויות של אמנים ושל אנשי רוח ובוהמה. ב-1978 הועלה בתיאטרון הבימה המחזה מחזור אלכוהולי, וב-1981 יצא לאור הקובץ השיבה לשום מקום, שמצטרף לפרוזה שכתב מונדי בשנים אלה. הכתיבה הפרוזאית-פיוטית בקובצי הפרוזה שלו מזכירה את סגנונם של המשוררים המקוללים הצרפתים. ב-12 ביולי 1973 כתב מונדי ביומנו: "אני אדם מקולל. בזה ייתכן שאני מתקרב לבודלר ולרמבו ולכל המשוררים המקוללים. אין לי שום נחת". השפעה זו בולטת בעיקר ביצירתו המאוחרת, אך היא מופיעה בעקיפין דרך האזכורים הרבים של בודלר בכלל מחזותיו ורשימותיו. מונדי אף פרסם רשימה העוסקת בביוגרפיה של בודלר בביטאון במחנה. יומן נוכחות, שנכתב בסגנון פרוזאי-שירי, הוא דוגמה מובהקת לקשר בין כתיבתו המאוחרת של מונדי ובין שירי הפרוזה הקצרים של בודלר.

דרך הפרוזה שלו אפשר מונדי הצצה ל"מעבדתו" של יוצר הכותב מתוך מודעות לתלישותו ולחוסר שייכותו לארץ כלשהי, אך גם מתוך השלמה מסוימת עם היותו אזרח העולם. כזה הוא גם המחזה מפאריז להר ציון, שפורסם ב-1983. ב-1984 הוצג בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר המחזה מיסטריה אמריקאית או, בשמו הנוסף, בין A לB-, וב-1987 עלה המחזה לילות פרנקפורט העליזים בתיאטרון חיפה. בראיונות לעיתונות טען מונדי שזה "המחזה הציוני ביותר שלי". כשנה לאחר מכן יצא המחזה גם בדפוס, כחלק מקובץ מחזות בהוצאת שוקן. לבד מהמחזה שבשמו נקרא הספר מופיעים בו המחזות אנדרטה הפוכה ומיסטריה אמריקאית.

בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים קיבלה יצירתו של מונדי תנופה חדשה. ב-1988 עלה המחזה לבי במערב בתיאטרון הסמטה, ותמונה ממנו התפרסמה בכתב העת מאזניים. ב-1989 העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה סוגרים את הלילה, שיצא לאור בהוצאת אור-עם ב-1990, וב-1992 עלה בו מהגר עובר ושב. המחזה היה אמור לעלות גם במסגרת סדרה טלוויזיונית שהעלתה מחזות ישראליים, אך לאחר שמונדי סירב להוציא ממנו את "המוקשים" – דמויות המחבל הערבי והיהודי-דתי הקיצוני – התוכנית לא יצאה לפועל. המחזה יצא בדפוס בהוצאת ירון גולן ב-1993, שנה לפני מותו הפתאומי של מונדי. מחזהו האחרון, שיעור באנטומיה של נפש האדם, הוצג בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר ב-1993 וראה אור בהוצאת תירוש. עיבוד נוסף, של שמואל וולף, הועלה ב-2009 בתיאטרון קרוב. ייחודו וחשיבותו של המחזה טמונים באלמנטים הרפלקטיביים הרבים שבו, המתכתבים עם מכלול יצירתו של מונדי – המוקדמת והמאוחרת – ועם עולמו הביוגרפי, עד ליצירת מעין קולאז' עצמי.

למרות יחסיו המתוחים עם הממסד, מונדי זכה עוד בחייו בכמה פרסים: פרס מטעם המועצה לתרבות ולאמנות הוענק לו על עיבודו ובימויו של המחזה מעבר לגבולין לברנר (1971); פרס אהרון מסקין הוענק לו על כתיבת המחזה השיבה לשום-מקום והעלאתו (1979); ולאחר מותו הוענק לו פרס ראש הממשלה ליצירה (1996), ולאלמנתו נאמר אז: "לאנשים הגדולים המולדת מכירה תודה".

מפרספקטיבה של עשורים אחדים ניכרות חדשנותו ומקוריותו של מונדי לא רק באסכולות (תיאטרון האבסורד) ובז'אנרים (מחזות אפוקליפטיים) שאימץ בכתיבתו לתיאטרון, אלא גם בכוחו הנבואי לזהות תהליכים פוליטיים וחברתיים שהלכו והחריפו במרוצת השנים. הוא היה הראשון שהצביע על הדרכים שבהן ישמשו אמצעים טכנולוגיים חדישים את הממסד לצורך פיקוח ושליטה על אזרחיו (זה מסתובב); הראשון שזיהה את הסכנה הטמונה בכוח המשיחי, שהניע את אנשי גוש אמונים ואת תנועת ההתנחלות (המשיח); מי שראה בהתברגנותה של ישראל ביטוי מובהק להתבהמותה (התער); ומי שהצביע לראשונה על הזיקה הרת הסכנות שבקשרים הדוקים בין שלושת הממסדים – המדינתי, הכלכלי והתיאולוגי (המשיח); ואלו רק דוגמאות אחדות. ייחודו של מונדי והרלוונטיות שלו גם כיום מקורם בכך שמחזותיו אינם נוגעים באירועים אקטואליים חולפים אלא בעקרונות ובשאלות יסוד (מוקד) ובתבניות עומק של חוויית הקיום הישראלית (קינר), וכן בכך שבמחזותיו מתואר עולם לגיטימי, מקורי וייחודי (פיינגולד).

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אביגל, שוש, "זה עדיין מסתובב", כותרת ראשית, 143, עמ' 37-36.

אורן, דוד, "דון קישוט בלי סוס", הארץ (12 בפברואר, 1980).

כספי, זהבה, הנה ימים באים – אפוקליפסה ואתיקה בתאטרון הישראלי (תל אביב: ספרא ואסף מחקרים, 2013), עמ' 105-72.

כספי, זהבה ופרי, מורן (עורכות), כל כתבי מונדי - כרך א' (תל אביב: רסלינג, 2019).

לוי, שמעון ושואף, קורינה, "יוסף מונדי", קנון התיאטרון הישראלי: מאה הצגות ועוד אחת (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002), עמ' 150.

מונדי, יוסף, "בודלר: ביוגרפיה", במחנה 49 (1986) עמ' 47-46.

מונדי, יוסף, "יש 'סדר' ברשות השידור", על המשמר (12 ביולי, 1991).

מונדי, יוסף, "ליבי במזרח", מאזניים ס"ג (6-5) (1989), עמ' 65.

מונדי, יוסף, לילות פרנקפורט העליזים (תל אביב: שוקן, 1987).

מונדי, יוסף, מהגר עובר ושב, (תל אביב: ירון גולן, 1993).

מונדי, יוסף, "מונולוג של מחזאי מחוסר עבודה" (1976).

מונדי, יוסף, מפריז להר ציון (תל אביב, 1983).

מונדי, יוסף, "התיאטרון שלי", עיתון 77 85-84 (1987), עמ' 103-102.

מוקד, גבריאל, "יוסף מונדי, חבר ולוחם של דור המדינה", עכשיו 61 (1994), עמ' 10-9.

מוקד, גבריאל, "עכשיו על הפרק", עכשיו 28-25 (1972), עמ' 15-9.

נגיד, חיים, "זה המחזה הציוני ביותר שלי", מעריב (1 ביולי, 1987).

עפרת, גדעון, הדרמה הישראלית (תל אביב: צ'ריקובר, 1975).

פרי, מורן, יוסף מונדי: מונוגרפיה (דיסרטציה, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014).

קניוק, יורם, "יש שמוטי, אין שמוטי", דבר (20 בפברואר, 1970).

יוסף בר-יוסף, ביוגרפיה

מחקר

29.12.2018
יוסף בר-יוסף, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

יוסף בר-יוסף, ביוגרפיה

ד"ר ילנה טרטקובסקי

 

יוסף בר-יוסף הוא סופר ומחזאי ישראלי, חתן פרס הנשיא שז"ר למחזאות ב-1974 ופרס ישראל לתיאטרון ב-2003. הוא נולד ב-1933 בירושלים, דור שישי בעיר. אביו הוא הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף, ואחיו הוא הסופר יצחק בר-יוסף. בר-יוסף גדל בסביבה דתית, למד בחדר ובבית ספר דתי ואחר כך עבר לתל אביב, למד בתיכון חילוני והיה חניך השומר הצעיר. הוא למד פילוסופיה עברית, קבלה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, ואת דרכו הספרותית התחיל כעיתונאי ועורך. בצה"ל שירת ככתב צבאי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה.

מחזהו הראשון של בר-יוסף, טורא, נכתב ב-1962, וב-1963 עלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של גרשון פלוטקין. כבר בו ציינו המבקרים שילוב של "סגנון ריאליסטי הווי" עם "סגנון פיוטי ודמיוני" ו"לשון מיוחדת במינה" ו"שופעת טבעיות". האפיונים האלה הפכו עם השנים לסימני ההיכר של יצירתו של בר-יוסף, שכתב מאז ועד היום יותר מעשרים מחזות ותסכיתים. כמעט כל מחזותיו עלו בהצלחה על הבמות בארץ ורבים מהם נחלו הצלחה ברחבי העולם.

במרכז רוב מחזותיו של בר-יוסף עומדות דמויות של ישראלים טיפוסיים, מכל שכבות האוכלוסייה ומכל תקופותיה של המדינה - החל בזוג חרדים צעירים הבאים לתל אביב בשנים שלאחר קום המדינה (זה הים הגדול, 2007); דרך עולים חדשים מהמזרח (טורא), חרדים ממאה שערים (בוצ'ה, 1984) וניצולי שואה (תחת של זכוכית, 1989 [הפקה נוספת 2011], הזהב של אלקה, 1989); וכלה בראש העיר ירושלים ערב מלחמת ששת הימים (הנון של ראש העיר, 2011) ובחבר כנסת (כשיאשה ישן, 1978). עם זאת, כמעט כל הדמויות האלו הן גם אנשים קטנים, בודדים וחסרי אונים. כאלו הן גם הדמויות המרכזיות בספרות הרוסית הקלאסית. ייתכן שזאת הסיבה לפופולריות המיוחדת של בר-יוסף ברוסיה ובמדינות סלביות אחרות - אפשר לומר שהוא המחזאי הישראלי המועלה ביותר על במות מזרח אירופה.

גם יחסו של בר-יוסף לדמויותיו קרוב לזה של גוגול, דוסטוייבסקי וצ'כוב. לעומת חנוך לוין, שגם הוא כתב על אנשים קטנים אך הדגיש את אומללותם דרך הגיחוך, דמויותיו של בר-יוסף זוכות לחמלה מהמחבר ונשארות אנושיות ויפות אף במצבים מכוערים. אין אצל בר-יוסף גיבורים שליליים. גם האב שרצח את בתו בטורא זוכה לאמפתיה ולחמלה מצד המחזאי, ובעקבותיו גם מצד הצופה. אלקה בהזהב של אלקה – מעין מלכת ליר ישראלית השולטת בילדיה ביד קשה ומקלקלת להם את החיים - היא מגוחכת ומעצבנת, אך בכל זאת מעוררת חמלה. גם דמויות פוליטיות, שבדרך כלל מועלות על הבמה רק לצורך סאטירה וביקורת, הן אצל בר-יוסף אנשים בשר ודם, כלומר אנשים מורכבים: יש להם מחלות, חרדות ורצון להיות טובים, ורק לאחר מכן הם בעלי אינטרסים. ראש העיר בהנון של ראש העיר הוא קודם כול אדם חולה ועייף, שהתפקיד הגדול מקשה עליו. יאשה גורן מהמחזה כשיאשה ישן הוא למעשה ילד מפוחד שנאלץ לשחק תפקיד של בן אדם חשוב ומשפיע. גם זקן חולה ומלוכלך כמו קופר (קופר, הבת שלו ואמנות הצילום, 1998), שמאמלל את משפחתו ואינו זוכה לסליחתה של בתו גם ברגעי גסיסתו, מקבל ממנה לבסוף יחס. בתו הצלמת, שרוב חייה ראתה אותו ואת חייו כמכוערים, מגלה אחרי מותו את היופי שבו ומתחילה לצלמו.

בהמלצתו להעניק לבר-יוסף את פרס ישראל כתב תמיר גרינברג:

מחזותיו של בר-יוסף נכתבים מתוך אמונה ואהבה יוקדת לאדם באשר הוא אדם. אלו מחזות שההומניזם המתגלם בהם הוא הומניזם עמוק ושורשי, הומניזם הנובע כולו מלב רחב, ולא מתובנות שכלתניות קרות ומחושבות. העולם הנברא במחזותיו הוא לטעמי ישראלי יותר מכל עולם שהעמיד מחזאי ישראלי אחר: ישראל חושנית, יפה ואומללה, ישראל שכולה צבע, טעם, ריח ומגע, ישראל שכולה ציפייה קודחת לגאולה שלעולם לא תגיע. ודווקא בשל היות מחזותיו מקומיים כל כך - צף ועולה מתוכם היסוד הקוסמופוליטי, המדבר על רגשותיו של כל אדם באשר הוא אדם.

באף אחד ממחזותיו של בר-יוסף אין מסר חד-משמעי, בדיחות זולות או אקטואליה לשם האקטואליה. הוא מכבד את קהלו וסומך על האינטליגנציה שלו. אין זה אומר שבר-יוסף מפציץ את הצופים בציטוטים, באלוזיות ובחידות אינטלקטואליות אחרות. עלילותיו בדרך כלל בהירות, גיבוריו פשוטים ושפתם ברורה, אף שהיא אינה שפה ששומעים בכל פינה, במיוחד היום. זו שפה יפה, מלאת צירופי צלילים יפים, דימויים עשירים (כפתור בגוף האישה כמפתח לאושר במחזה הכפתור [1982]; אוכל כסממן של חיים טובים בתחת של זכוכית) ומטפורות מורכבות (ירושלים באנשים קשים [1973]; הפרדס במחזה הפרדס [1986]; הים בזה הים הגדול). שפתו פיוטית, גם אם מי שמדבר אותה לא קרא את ביאליק מעולם ואין לו מושג בפואטיקה. בר-יוסף מצליח להראות את היופי שבעברית הפשוטה ביותר ובכך נותן לגיטימציה לשפה היומיומית ואף מעלה אותה לרמה ספרותית.

המחזה הפופולרי ביותר של בר-יוסף והמזוהה ביותר עמו הוא אנשים קשים - המחזה היחיד שלו שעלילתו מתרחשת בעיר נמל באנגליה ולא בישראל, אף על פי שירושלים מוזכרת בו כל הזמן. בעלילה מעורבות ארבע דמויות - "ארבע גרסאות של בדידות".

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה (1973, בבימוי תום לוי) ומאז עלה לפחות בחמש הפקות נוספות בארץ (בהן ב-1987 בהבימה, בבימוי חנן שניר; ב-2000 בהבימה, גם כן בבימוי שניר; וב-2012 בתיאטרון חיפה, בבימוי משה נאור). המחזה אף עלה בכעשרים הפקות בחו"ל: בברזיל, ברוסיה, באוקראינה, בבלרוס, בלטביה, במולדובה, בפולין, בצ'כיה, בסקוטלנד, בהודו ובגרמניה. הצגתו בתיאטרון סוברמניק במוסקבה (1992, בבימוי גלינה וולצ'ק) זכתה להצלחה יוצאת מן הכלל: היא רצה כעשרים שנים, עלתה יותר מ-200 פעם וצולמה עבור ערוץ התרבות של הטלוויזיה הרוסית. גם ההצגה בתיאטרון פלזן שבצ'כיה (1996, בבימוי לודמילה אנגלובה) זכתה לגרסה טלוויזיונית.

מחזות נוספים של בר-יוסף שהצליחו בארץ ובחו"ל הם פרדס (שלוש הפקות בארץ ושלוש בחו"ל); והזהב של אלקה (ארבע הפקות בארץ ובחו"ל). המחזה בוצ'ה, שהוא בחלקו אוטוביוגרפי ומספר על ביקורו של בחור שיצא בשאלה בנוף ילדותו, שכונה חרדית בירושלים, עלה שלוש פעמים על במות ישראל.

החל מ-1963 יצאו חלק ממחזותיו של בר-יוסף לאור בספרים: טורא (תל אביב: עמיקם, 1963); הכבשה (תל אביב: אנילי, 1970); אנשים קשים (תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1973, ובתרגום לאנגלית: תל אביב: מכון לתרגום ספרות עברית, 1975); חגיגת חורף (סביון: פן, 1992); וקובץ הכולל את זה הים הגדול והזהב של אלקה (ירושלים: כרמל, 1999). ב-2011 יצא קובץ המחזות אנשים קשים. מחזות 2010-1963 (תל אביב: דביר ומכון הקשרים), הכולל 19 מחזות ותסכיתים פרי עטו; וב-2018 ראה אור הקובץ ארבעה מחזות חדשים (ירושלים: כרמל), ובו המחזות לא בבית הזה, השמנה והרזה, תמרה וחשק. גם בתרגום לרוסית התפרסם קובץ ממחזותיו ב-2001.

נוסף על מחזות לבמה כותב בר-יוסף תסכיתים לרדיו, סיפורים ורומנים, בהם לא בבית הזה (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2007); למי אכפת מחלומות (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2008); תמרה (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2010); הזקן הזה הקירח על האופניים (רעננה: אבן חושן, 2015); ויוב (קובץ סיפורים) (ירושלים: כרמל, 2018).

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על: טרטקובסקי, ילנה, "ככה זה כששרים: מחזאות ישראלית, אנושית, פיוטית ודרמטית של יוסף בר-יוסף", בתוך: יוסף בר-יוסף, אנשים קשים. מחזות 2010-1963 (תל אביב: דביר ומכון הקשרים, 2011), עמ' 13-9.

בר-און, יעקב, "מחזאי של אנשים קשים", מקור ראשון (23 במרס, 2012).

גמזו, חיים, ביקורת על ההצגה "טורא", הארץ (25 ביוני, 1963).

הנדלזלץ, מיכאל, "מה הופך את 'אנשים קשים' למחזה הפופולרי ביותר של יוסף בר-יוסף", הארץ (4 בספטמבר, 2012).

זוסמן, עזרא, ביקורת על ההצגה "טורא", דבר (מאי 1963).

יודילוביץ', מרב, "יוסף בר-יוסף: 'אני מנסה להיאבק בקנאות שבי'", במה Stage (31 במרס, 2012).

ירון, אליקים, ביקורת על ההצגה "טורא", הבוקר (19 באפריל, 1963).

לחמן, דן, "זה הים הגדול – תיאטרון הקאמרי", אימגו (7 במרס, 2007).

נוי, חיים, "הפרדס – תיאטרון בית ליסין", אימגו, (17 בפברואר, 2012).

פיינגולד, בן-עמי, "הכפתור של המחזאי", מקור ראשון (27 בינואר, 2012).

קריגר, יאשה, "הקושי של אנשים קשים", מרתה יודעת (6 בספטמבר, 2012).

יהושע סובול, ביוגרפיה

מחקר

29.12.2018
יהושע סובול, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

יהושע סובול, ביוגרפיה

מאת נורית נתנאל

​

יהושע סובול נולד ב-1939 בתל מונד. המחזאי, שכתב 75 מחזות ונתפס כמחזאי הפוליטי החשוב ביותר בישראל, הגיע לתיאטרון במקרה. עבודתו בעל המשמר, לימודי הפילוסופיה והשתלמותו בניתוח מערכות במכללה הלאומית לאינפורמטיקה בפריז פתחו לפניו אפיקים מקצועיים מגוונים, אולם בשובו לישראל פנתה אליו הבמאית נולה צ'ילטון והציעה לו לכתוב ולהציג מחזה דוקומנטרי בתיאטרון העירוני חיפה, ששם מטרה לעצמו לעודד את המחזאות המקורית, בעיקר זו העוסקת בנושאים חברתיים ופוליטיים. סובול הקליט קשישים בבתי אבות והציג את הימים הבאים (1971), מחזהו הדוקומנטרי הראשון העוסק בזקנה. עם צ'ילטון הציג מחזות דוקומנטריים נוספים, שהמוכר בהם הוא קריזה (1976), העוסק ביוצאי עדות המזרח משכונות מצוקה. גם מי שאינו זוכר את המחזה ודאי מכיר מתוכו את השיר "ילדים זה שמחה", שהפך משיר מחאה ציני לשיר חתונות פופולרי. כשנשאל סובול ב-2005 מה הוא מציע למחזאים בראשית דרכם, השיב שדרכו בבחירת נושא למחזה הייתה ללכת אל האחרים, הרחוקים ממנו ביותר, כפי שעשה במחזות אלה.

לצד המחזות הדוקומנטריים פנה סובול לסוגה הריאליסטית, במחזות המתחקים אחר דור המייסדים ובוחנים את אתוס החלוץ. הסברה המקובלת, שטובת הכלל דחקה אצל המייסדים את טובת הפרט, מתערערת במחזותיו, המראים את החומריות, את הנהנתנות ואת הרטוריקה הציונית שבאה במקום המהות. החשוב במחזותיו של סובול בשנות השבעים היה ליל העשרים (1976), שמביא את קורותיה של קבוצת ביתניה. סובול משתמש בסיפורם של הצעירים כדי לעצב מחדש את הזהות החברתית ולשנות את המוסכמות של אתוס הגבורה ומלחמות האין-ברירה. המחזה, שהופק כמה פעמים, הפך לקלאסיקה ישראלית ומשך צעירים להחיות את חיי השיתוף שתוארו בו. סובול אמר שהמחזה "עוסק במה שתמיד יפעים צעירים בשלב שהם יכולים להיות אידיאליסטיים, ולפני שהם נעשים פשרנים ומושחתים ומקבלים את המציאות ונכנעים".

כתיבתו הדרמטית של סובול בשנות השמונים מתאפיינת בהישענות על דמויות ועל מאורעות היסטוריים, שיש בהם נקודת מוצא או מפתח להבנת המציאות היהודית והישראלית: "אני נמשך לקרע, לאנשים שהיו בצומת של קונפליקטים ובעצמם גילמו את הקונפליקט המרכזי של תקופתם". עשור זה הניב את המחזות החשובים ביותר של סובול, ובראשם גטו, אך גם נפש יהודי, פלשתינאית וסינדרום ירושלים. הוא מתאפיין במעבר של סובול משיתוף פעולה הדוק עם צ'ילטון לעבודה עם גדליה בסר, שעמו פיתח שפה תיאטרונית מורכבת הבנויה מתיאטרון בתוך תיאטרון, כשהתיאטרון הפנימי מתפרש על כל המחזה או שזור בו לכל אורכו. שפתם האמנותית נעזרה בכפילים, המבטאים זהויות חצויות, ובמוטיבים קרנבליים, המדגישים את טירוף המערכות המביא עמו חורבן והרס. חלק מהמחזות בנויים בתבנית של מחזה זיכרון, שבו כניסה לזיכרון הפרטי מַבנה זיכרון נגדי, השונה מהזיכרון החברתי הקיים. סובול הטמיע ביצירתו את שפת התיאטרון של פירנדלו, השוברת את המחיצות בין החיים לאמנות ובין האשליה למציאות, והתאים את מאפייניה למחזותיו הפוליטיים.

גטו, הידוע במחזותיו של סובול, הוצג לראשונה בבימויו של בסר בתיאטרון העירוני חיפה ב- 1984 וזכה בישראל להפקות נוספות. המחזה תורגם לכעשרים שפות, הועלה ביותר ממאה הפקות ברחבי העולם וגרף פרסים רבים וחשובים. גטו מספר על המאורעות שהתרחשו בגטו וילנה בשנים 1943-1942, ובמרכזם התיאטרון שהוקם ביוזמת ראש הגטו כדי לספק עבודה לשחקנים ולהגדיל את סיכוייהם לשרוד וכדי להחזיר ליהודים את תחושת הערך העצמי, כבנים לעם תרבותי בעל כוח יצירה. הקמת התיאטרון עוררה התנגדות, בנימוק ש"בבית עלמין לא עושים תיאטרון". סובול בוחן בגטו שאלות מוסריות כלל-אנושיות ושאלות של זהות יהודית וישראלית. המחזה מערער על התפיסה המעמידה את היהודי והנאצי כהפכים שלא ניתן להחליף ביניהם, מצביע על ההקבלה בין הלאומנות הנאצית והלאומנות היהודית, המטפחת את המיליטריזם הישראלי, ומזהיר מפני ההתנשאות והבדלנות שאפיינו את יהדות הגולה.

כבר במחזה נפש יהודי (הלילה האחרון של אוטו ויינינגר) (1982), שקדם לגטו, המחיש סובול בדמותו של ויינינגר את היהדות והציונות כאופני קיום סותרים המגדירים זה את זה. בתוך כל אחד מהם גלום האחר כאפשרות. "אני מאמין שאם רוצים להבין את ההיסטוריה צריכים ללכת להערות השוליים שלה. לא לגיבורים הראשיים". הציונות, לדעת ויינינגר של סובול, החמיצה את ההזדמנות לכונן חברה על יסודות רוחניים ואנושיים וסיגלה לעצמה את התוקפנות והבריונות שהופנו אליה. נפש יהודי אינו רואה בהשמדת יהדות אירופה צידוק לעוולות הנעשות בשם הלאומיות הישראלית ורומז להקבלה שיצרה ישראל בין האנטישמים הגויים לאנטישמים הערבים – הקבלה שתוצג במפורש בפלשתינאית (1985).

למרות חיי הבמה הקצרים של המחזה (הוא הורד אחרי שלושים הצגות), ראה סובול בסינדרום ירושלים (1988) את יצירתו השנייה החשובה ביותר בתחום התיאטרון, אחרי גטו. סינדרום ירושלים מותח הקבלה מימי בית שני להווה. החברה היהודית והישראלית, אז כמו היום, מוּנעת על ידי כוחות הרס עצמי של מיעוט קנאי המביא עליה חורבן. ברוח תיאטרון האוונגארד נזנחו שלוש האחדויות, ובמקום עלילה כרונולוגית הוצגו 53 טרנספורמציות, אחדות מהן בו זמנית, כמקבילה תיאטרונית של זרם התודעה, המתרחש בדמיון. ההצגה חוללה סערה: מחאה חריפה של אנשי ימין, שקראו לסובול בוגד, ולטענת המחזאי גם חוסר גיבוי מצד אנשי שמאל, הביאו להתפטרותם של סובול ובסר מתפקידם כמנהליו האמנותיים של התיאטרון העירוני חיפה. סובול עזב את ישראל לשלוש שנים, שבהן שגשגה הקריירה הבינלאומית שלו. ממקום מושבו בלונדון תקף את מבקריו: "אתם שמתם לי פלסטר על הפה".

מחזותיו של סובול שהוצגו בישראל משנות התשעים ואילך אינם שונים בסגנונם האמנותי מאלה של שני העשורים הקודמים. יוצא דופן במכלול יצירתו התיאטרונית הוא כפר (1996), שהוצג בתיאטרון גשר בבימויו של יבגני אריה. המחזה האוטוביוגרפי נטוע בכפר הולדתו של סובול, תל מונד של שנות הארבעים. במחזה, יוסי – אדם מבוגר המכונה "ילד נצחי" – מספר לצופים שהוא מתפרנס מכריית קברים לאנשי הכפר שליוו את ילדותו. יוסי מציג את המצבות ומחיה בסיפורו את הדמויות, הקמות מקברן ומעלות אירועים מימי ילדותו. הפער בין כובד משקלם של המאורעות המוצגים (אחיו של יוסי מת בהגנה על הכפר, פליטי השואה שהגיעו מ"שם") לבין נקודת הראות התמימה של הגיבור יוצר הומור. המחזה הפייסני, שאינו מערער את האתוס הציוני אלא מתאר את פכי החיים היומיומיים של המהגרים בעין אוהדת, עורר תגובות מנוגדות: תחושת רווחה על כך שנביא הזעם נח מזעפו, לצד הסתייגות מהנוסטלגיה הציונית. סובול האמין שאחרי הסכמי אוסלו יסתיים הסכסוך, ולכן כתב את המחזה המראה שבעבר שררו יחסים הרמוניים בין יהודים וערבים, כדי לומר שהקיום בצוותא יתאפשר גם בעתיד. דמויות ואירועים מהמחזה יופיעו מאוחר יותר בשתיקה (2000), הראשון משלושת הרומנים של סובול.

נאמן לדרכו, הציג סובול ב-2017 את המחזה שקולים, בבימויו של אלון טיראן. ההצגה הייתה מיועדת לפסטיבל עכו, אך בגלל התערבות הממסד בתכניו פרש ממנו סובול והמחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי. הוא מעמת שני זוגות הורים, יהודי וערבי, ששכלו את ילדיהם בפעילות צבאית. הם פותחים ביניהם שיח באווירה עוינת, אך במהלך המפגש מגלים בתוכם יכולת הקשבה ואמפתיה לאחר. הם שקולים זה לזה באובדן ובשכול ובהיותם קורבנות מדיניות הכיבוש הישראלי. לתפאורה המינימליסטית, המשרתת את ההקבלה בין הזוגות, אחראית עדנה סובול, מעצבת התפאורה ברוב הצגותיו של יהושע סובול.

כמחזאי שנוי במחלוקת, היחס של הקהל ושל המבקרים להצגותיו של סובול הוא אמביוולנטי. צפו בהן צופים רבים, אך הן עוררו סערות ציבוריות, בעיקר בקרב המגזר הדתי-ימני שמתנגד לעמדותיו של המחזאי ותבע להוריד את ההצגות. אחדים ממחזותיו, בעיקר בעשור האחרון, נבלמים מראש על ידי מנהלי התיאטראות בישראל החוששים מתגובת הקהל (לדוגמה, דמים, 2014). עם זאת, סובול נתפס כסמכות תרבותית-חברתית ואולי אף כמצפן מוסרי. הוא מרואיין תכופות באמצעי התקשורת ונשאל לדעותיו בענייני פוליטיקה, חברה ותיאטרון. הצגותיו, שעוררו בזמנו מחאה אלימה, זיכו אותו ב-2010 בפרס התיאטרון על מפעל חיים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-קדמא, עמנואל, "הימין קרא לו בוגד השמאל בגד בו, סובול לא ירד", ידיעות אחרונות (28 ביולי, 1989).

גינוסר, שחר, "העז והתרנגול", שתי ערים, שבועון חולון (16 בפברואר, 1996).

הנדלזלץ, מיכאל, "הציונות הנוסטלגית", הארץ (19 בפברואר, 1996).

חן, יעל, "סובול הולך על פרויד", מעריב (5 בפברואר, 1993).

יאס, אריה, "האדם הוא המטרה", קראתי לך, ריאיון עם יהושע סובול (רשות השידור, ערוץ 33, 18 בנובמבר, 2005).

נתנאל, נורית, "תמליל הריאיון עם יהושע סובול", מראות נשברות, ייצוג הישראליות ועיצובה במחזותיהם של יהושע סובול והלל מיטלפונקט (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012).

עוז, אברהם, התיאטרון הפוליטי (תל אביב: זמורה ביתן ואוניברסיטת חיפה, 1999).

פוקס, שרית, "חייה הכפולים של העז דיצה", מעריב (16 בפברואר, 1996).

פיינגולד, בן-עמי, "כפר", הצופה (20 בפברואר, 1996).

שרון, דליה, "אתם שמתם לי פלסטר על הפה", דבר (26 במאי, 1989).

המלט, בימוי: עמרי ניצן, התיאטרון הקאמרי, 2005. צילום: גדי דגון

מחקר

28.12.2018
המלט שלי (2005), עמרי ניצן
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

המלט שלי (2005)

מאת עמרי ניצן

 

אחרי מסע בן שנים בלבירינת מדפי אינסוף הספרים על המלט, נצנץ בי דימוי אירוני: כשהמלט אומר: "מילים, מילים, מילים" הוא מחזיק בידיו מגדל ספרים, כולם על המלט, מונחים זה על זה עד תקרת התיאטרון, והוא צועד איתם תוך שמירה על שיווי המשקל, שלא יתמוטט המגדל... (אף פעם לא חשבתי לממש את התרגיל האקרובטי הזה). אבל מול ים הפירושים, ההבנות, המחקרים, התובנות - את פירושי שלי הבעתי, אני מקווה, בהצגה שביימתי. לכן אני בוחר לספר את הסיפור האישי שמאחורי יחסי עם הנסיך המלט, רחוק ממאפייני עולם הפירושים האקדמי המרתק כשלעצמו.

בגיל 17-16 היה תקוע בכיסי התרגום של שלונסקי למחזה (עם הקדשה אישית מטעם המתרגם לאבא שלי). בתקופה ההיא, חברי חובבי התיאטרון ואני נמשכנו דווקא למחזאות האבסורד: יונסקו, מרוז'ק, טרדייה, אדמוב - לאו דווקא לשייקספיר.

כנער מילאו אותי כאבי צמיחה שהיו חבל הטבור שלי לנסיך. כתלמיד תיכון ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, הבנתי את עמדתו של איש צעיר, עם עיניים ראשוניות, מול חברה טועה עד השחתה מוסרית, מצפונית ופוליטית. עיניים פקוחות של צעיר מזהות את הריקבון ואת השחיתות ומתמלאות בזעם כואב ומכאיב. כששמעתי את תקיעות השופר של הרב האלוף שלמה גורן ליד הכותל המערבי עם כיבושו-שחרורו, עמדתי בפתח חדר השינה החשוך של הורי והבעתי זעזוע מהטירוף הפנאטי, הלאומי-משיחי ההזוי. מתוך החשיכה, אני זוכר ששמעתי את אמי מנסה לכבוש את בכייה, מזועזעת איך זה צומח בבית הציוני אנרכיסט עוכר ושונא. ואני הרגשתי ומרגיש, גם באותו לילה וגם היום, פטריוט ציוני, שהשפה, התרבות, העברית הן המולדת שלו...

וכך, מתוך הזדהות וסקרנות מאוד אישית, התחלתי לחפור בהמלט ובמה שנכתב עליו. חברי ובן גילי מיכאל הנדלזלץ נתן לי את תרגומו מפולנית לעברית של המאמר של יאן קוט על המלט בתפיסה הפוליטית (שהופיע בספרו Shakespeare Our Contemporary).

באותה תקופה הייתה לי חברת נעורים, אסנת. אני זוכר שהכתבתי לה עיבוד להמלט, מה שקוראים "קונספציה"... פירקתי את הדמות לשבעה המלטים: הפוליטי, הפסיכולוגי, הפילוסופי ועוד – המלט רב-פנים. והיא אכן העלתה על הכתב את גרסתי, במחברת דפרון, בכתב יד עגול של נערה.

בטירונות בהנדסה קרבית, אני זוכר את עצמי במשימת שמירה על הגג המקומר של מחסן הנשק של הבסיס, כנראה קבר שייח', ואני מפשפש בתרגומו של שלונסקי, שדפיו כבר התפוררו מכריכתו, מרוב משמוש.

כשנסעתי לאנגליה להתקבל לבית הספר Drama Center London, ללימודי בימוי. עד מועד בחינת הכניסה ביליתי בספרייה הציבורית Swiss Cottage ומצאתי שם מדפים עמוסי פירושים ומאמרים על המלט. טי-אס אליוט יוצא נגדו ומטיל ספק בערכו ובמבנהו של המחזה, בטענה שהוא עמוס מדי אלמנטים ומוטיבים. זה הדליק אותי.

בריאיון הקבלה לכיתת הבימוי ב-Drama Center, מול סוללת בוחנים בריטים, מורים ומנהלים, אחרי רשימה מחמירה של שאלות בידע כללי וגם שאלות אישיות, נשאלתי: "איזה מחזה אתה הכי אוהב?" "בלי להישמע לא צנוע, המלט", עניתי. תשובה חצופה, אמביציוזית ויומרנית. נדמה שהבחנתי בעיניהם בנצנוץ של "נפלת במלכודת", ואז אתגרו אותי: "לפניך הבמה, מימין מחסן הרהיטים של בית הספר, משמאל מחסן הרקוויזיטים. תאר לנו איך היית מביים מערכה ראשונה, תמונה שנייה?" ארגנתי את הבמה ותיארתי להם, צעד אחר צעד, את ההתרחשות בתמונה על דמויותיה. מזל שהכנתי את עצמי במשך עשור לשאלה הזאת. התקבלתי ואחרי שלוש שנים קיבלתי תעודת במאי.

חזרתי ארצה וזגזגתי כבמאי בין מחזות, בהם ארבע קומדיות שייקספיריות: חלום ליל קיץ, הלילה ה-12, מהומה רבה על לא דבר ונשי וינדזור העליזות. המלט נשאר חבר נעורים אישי, בכיס.

אחרי שנים, ערב אחד צפיתי בבית צבי בהצגה בריטניקוס מאת ז'אן רסין, מחזה מהמאה ה-17. בלט בהצגה שחקן צעיר, שמו איתי טיראן. הוא הפך את התרגום השירי, הממושקל והגבוה של עמינדב דיקמן לשפתו הטבעית, שנולדת כאן ועכשיו על הבמה, בהבנה, ברגש, תוך חשיפת עושרה. המהמתי בלבי: "המממ". בהמשך, כשראיתי את טיראן בתפקידים נוספים בבית צבי, חזרתי לאותה הרגשה גרעינית מגיל 17: המלט איש צעיר, מצפון כמיתר מתוח לעוול, מול חברה שמשחיתה את עצמה מבלי להיות מודעת לכך. לשמחתי, טיראן הזדהה עם המחשבה הזאת. מי מתאים יותר ממנו, על כישרונו החד-פעמי ורב-הפנים, לצאת למסע כזה?

שנתיים נמשכו ההכנות לחזרות. קריאה חוזרת ונשנית במחזה, בחזקת "והגית בו יומם ולילה". אני זוכר, בין השאר, שני סיפורים מאותה תקופה:

רינה אהובתי ארגנה, במסגרת ההתמצאות שלה בחיים הממשיים, שבוע חופשה משפחתית בבקתה, במעבה היער השחור. המזוודה שלי הייתה מלאה ספרים על המלט. כשרינה ובנותי בילו באתרים שבסביבה, אני שכבתי במיטה הזוגית, סביבי מפוזרים הספרים על המחזה. יום אחד נהגתי בכביש הצר, המתפתל בין עצי היער השחור, והרגשתי משיכה מסוכנת... בחזרות הראשונות לחשתי לאיתי: "תיזהר, זה מחזה על מוות, אפילו על משיכה למוות" (למרות הסתירה האופיינית במחזה: מצד אחד, זו "ארץ שאיש ממנה לא חזר", ומצד אחר מופיעה בו רוח אביו המת של המלט). הרבה שנים אחרי זה, טיראן ענה לי: "אתה חושב שחידשת לי? שהפחדת אותי בפחד המוות? במשיכה ההיא?"

באחד מביקורי בלונדון, ביום חורף מקפיא, ישבתי עם המחזה בעברית, בתרגומו של ט. כרמי, על ספסל בכניסה להייד פארק. לפתע ראיתי את מנהל התיאטרון הלאומי, ריצ'רד אייר, במכנסי התעמלות קצרים, מורץ על ידי מאמן כושר ענק ממדים, הלוך ושוב – ממש התעללות! ברגע שהמאמן הרשה לו לשבת לנוח לרגע, התיישב אייר על הספסל שעליו ישבתי, הסתכל על הספר שבידי, שתמונתו של שייקספיר מככבת על כריכתו, ואני אמרתי לו: "כן, זה המלט בלשון הקודש" (לא הרבה לפני, הוא ביים את המחזה עם סיימון ראסל ביל). השיחה המרתקת שהתפתחה נקטעה על ידי המאמן, שהמשיך להתעלל בו...

"הפחד הוא הטוב שבמגִנים", אומר לארטס לאופליה. ואכן, חלום הבלהות שלי היה שהמלט יעמוד באולם תיאטרון גדול מול 900 כיסאות וישאל את פנסי התיאטרון: "להיות או לא להיות?" רציתי שהמלט ישאל את השאלה ההיא את הקהל, במבט חודר אל תוך עיניו. שהקהל יחוש את נשמת אפו ואת זו של השחקן. כך הקהל וגם השחקן לא יוכלו להתחמק זה מזה ולא מהמחזה. הקהל על כיסאות מסתובבים, כבלש העוקב אחרי מחזה מתח פוליטי, על התככים, הרציחות והתשוקות שבו. כך התגשמה ההצגה בעזרתם ובזכותם של נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי באותה תקופה, שנרתם במסירות ובאמון לרעיון; צח גרניט (כיום מנכ"ל האופרה ובזמנו יועץ במשרד התרבות לשרה לימור לבנת), שהשתכנע ועזר בגיוס משאבים; ומעצבת התפאורה רות דר, שאיתה הלכתי יחד שנים רבות. יחד הגשמנו את המלט באולם קאמרי 3.

בקריאה המי יודע כמה, לקראת סוף המערכה השלישית, רשמתי לעצמי: "זה בלש פוליטי". בקריאה חוזרת גיליתי משהו שקיים שם מהרגע הראשון: בהחלט סיפור על כוח ושלטון, והוא קורה במסדרונות הפוליטיים. אבל במסדרונות האלה מסתובבים פוליטיקאים שהם בני אדם. לכן הדברים מורכבים ומתערבבים. וזה גם סיפור משפחתי: משפחת המלט ומשפחת פולוניוס עומדות במרכז. כל השאר הם אנשים מבחוץ, כאילו נבקע הקיר של אלסינור ומגיעים זרים. מחזה שהוא רק פוליטי, רק על מאבקי כוח, עלול להישאר רזה וחסר משמעות אם אין בו ממד אנושי מורכב כמו שיש בהמלט. אבל זה בהחלט סיפור פוליטי, ולהמלט יש גם אינטרס פוליטי, אף על פי שהוא לא לגמרי מדבר על זה. הפרשן הפולני יאן קוט ראה זאת בעיקר כמאבק כוח וירושה. גם בתוך המשפחה, מקומו של הבן נגזל על ידי האב החורג. מקומו נגזל בבית ואף ממיטת האם, גם אם לא במובן הפשוט. מאבקי הכוח האלה מתאימים לארמון מלכותי וגם לתא המשפחתי. אני מתכוון לחוויה היסודית של הגדרת טריטוריה ופלישה אליה. זו תבנית של סיפור טוב, וזה מה שניסינו להוציא לאור. הכרתי הפקות רבות של המלט שהתרפקו על הערך המוסף הפיוטי או הפילוסופי של המחזה וויתרו על התנועה העלילתית, שהיא פנטסטית.

המורכבות של המלט והסיפור כולו, ההפכפכות והסתירות משמעותיות לנו מאוד. זה סיפור של איש צעיר שלומד את החיים מתמונה לתמונה: מהמונולוג הראשון, כשהוא אומר ש"הנבל יכול להיות חייכן"; דרך המונולוג עם פורטינברס, שבדרך כלל מקצרים ומוציאים אותו מהמחזה, ואנחנו מצאנו שהוא מרכזי לסיפור. במונולוג זה דמו של המלט מתחמם פתאום מול התופעה של פורטינברס - נסיך צעיר שהולך ללא היסוס להקריב את עצמו ועוד ריבוא חיילים על כיבוש חלקת אדמה קטנה, שאין מקום לעמוד עליה ואין מקום לקבור בה את החללים, ואילו הוא, המלט, שכבוד אמו נפגע ואביו נרצח, אינו נוקף אצבע. הניגוד הזה משפיע על המלט באופן כמעט פשיסטי: פתאום הוא מתאהב בכושר ההחלטה, בכוח.

המלט הוצג באולם שנועד להיות חלל פתוח, "קופסה שחורה וריקה". רציתי שיהיו קרבה, מעורבות. רציתי שלא תהיה אפשרות להתחמק, שנהיה קרובים לנשימת השחקן. אין כמעט פרטים בתפאורה, אלא רמזים מינימליים, כעין צלליות. למשל, כאשר המלט סוחב את אמו בשערה וצועק עליה: "הסתכלי במראה", אנחנו מציגים בהפקה מראה שחורה - לא ראי אלא צללית של ראי. מבחינה היסטורית, הלוא גם הבמה של שייקספיר הייתה עירומה. היה בה פתח אחד באמצע, ובעומק לכל היותר כיסא למלך ולמלכה, ושום אביזר... היות שהטקסט של שייקספיר מפעיל את הדמיון של הקהל, הוא בעצם לא זקוק למעצב במה ולא סומך עליו.

 

המלט, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2005. סוף ההצגה. צילום: גדי דגון (התמונה באדיבות התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן)

 

ההפעלה המיוחדת של האולם מאפשרת להבליט תפיסה כוללת של המחזה. בסיפור יש עניין גדול של מציצנות, בילוש, הקשבה - כל הזמן דמויות מציצות ומצותתות זו לזו. מדובר בסודות, בסיפור שלא מספרים את כולו. אתה מסתובב בכיסא שלך ביוזמתך, כדי להציץ לדמויות בחדר המיטות. מן ההתחלה, המעורבות היא גם השתתפות וגם מציצנות: הקהל ממלא את תפקיד המועצה, הוא מואר חלקית והשחקנים פונים אליו. יש בהצגה תפקיד גדול למראות, וחלק מן הקהל גם יכול לראות את עצמו באלה שעל הבמות. זה דימוי מרכזי בטקסט של שייקספיר. הלוא המלט אומר: "התיאטרון הוא מראה בה נראה את פנינו". אבל המראה היא דבר רב-משמעי. התיאטרון עלול להכאיב או לגרום למבוכה. הראייה באמת, עד הסוף, עלולה לעוור. ולכן המלט לוקח מראה קטנה ומסנוור את הקהל (כמו התעלול שהיינו עושים כשהיינו ילדים).

שייקספיר עצמו כתב התרחשות שקרתה במאה ה-12 או אפילו קודם לכן והעלה את ההצגה בלבוש מודרני במושגי זמנו. גם אצלנו, יש איזה צופן של אסוציאציות המשותף להפקה ולקהל שלה. פה בארץ, באוגוסט, בחום של 36 מעלות, פוליטיקאי מזוהה בחליפה עם עניבה, וכן, מיקרופון הוא היום כלי הנשק של הפוליטיקאי. אני השתמשתי במילון האסוציאציות ברוחו של שייקספיר. למשל, רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתחילים כמו שני חבר'ה שחזרו מהמזרח בלבוש זרוק ונעשים שרתי הכוח של קלודיוס. יש דבר כזה בפוליטיקה, אנשים שהם המוציאים מן הכוח אל הפועל. וכך הם עוברים לחליפת ערב, ואחר כך לחולצה שחורה ועניבה, וכאשר הם מלווים את המלט במסע שלכאורה אמור להרחיק אותו מן המצוקות שלו, ובעצם בו הם אמורים לרצוח אותו,­ הם כבר לבושים במעילי עור. הם מזכירים לי סוכני חרש של מדינות טוטליטריות, קג"ב.

כל התלבושות מספרות סיפור ברור. המלט לובש מעיל סטודנטים שחור, כמו שאני עצמי לבשתי בשנות השישים. בעצם רציתי להלביש אותו ממש במעיל הישן שלי, אלא שלא מצאתי אותו ונאלצנו ללכת לחפש בשוק הפשפשים. מצאנו רק מעיל אפור וצבענו אותו בשחור... המעיל של המלט לא רק מסמן שהוא "סטודנט" ו"צעיר", אלא הוא גם ציטוט של מהפכת הסטודנטים בשנות השישים. זה היה הזמן של הנוער שיצא נגד הממסד, המלחמות (בייחוד וייטנאם), העוול החברתי (אפליית השחורים) וההגבלות המיניות. זו הייתה התעוררות של תודעת נוער – בעד הישירות והרגש, ונגד הציניות והאינטרסים של אחוות השלטון והכסף. אבל המהפכה נכשלה, כי מה נשאר מזה? כמעט כלום. מעיל ישן משוק הפשפשים. אמנם המחאה ההיא נעשתה בסיס לדימוי של "נעורים", אבל עם כישלון מהפכת הסטודנטים, ה"נעורים" נהיו פלח שוק רווחי, שהותווה על ידי יצרני סחורות ופרסומאים. ובאמת, המעיל הזה מעצים משהו בדמות הטרגית של המלט השייקספירי: לא רק "רגישות" והליכה נגד הממסד – אלא גם כישלון של התקוות המוסריות, הרגישות שנהפכת לברוטליות.

אגב, בהפקה הזאת יש פער של שלושים שנה בין המעיל של המלט לבין הבגדים של אופליה. המלט הוא "צעיר" של ימי התקוות, של שנות השישים; ואילו אופליה מזוהה כ"צעירה" על פי קריטריונים של חברה צרכנית עכשווית ויעילה. כבר לא מדובר באידיאלים ובתקוות, אלא בשימוש במוצרים האופנתיים הנכונים. המרחק בין המלט לאופליה הוא לא רק של שלושים שנות אופנה, אלא גם המרחק בין מה שאומר על כל אחד מהם הלבוש שלהם ובאמת, כל הבגדים העדכניים בהצגה מספרים סיפור שלם ומראים תהליך משמעותי. קלודיוס לבוש בהתחלה כמו סנדק במאפיה – הוא ממש מדבר עם הטיפוס הזה בקולנוע, מחקה אותו בטון הדיבור וגם לומד ממנו איך להיות פוליטיקאי מצליח, כי הטון שלו מצטט לא רק קולנוע, אלא גם את הסגנון של הפוליטיקאי ה"טלוויזיוני" – והוא מהדהד אלינו. אי-אפשר שלא לקלוט זאת. הוא מזכיר פוליטיקאים ישראלים שאנחנו מכירים היטב מהופעות בטלוויזיה (ובאמת, מיד אחר כך הוא כאילו לומד מיועצי תקשורת מיומנים איך להתלבש ולהתנועע כמו שצריך -­ סולידי, פחות "מאפיוזי", אבל מאחורי החלקלקות יש תמיד יותר מאשר רמז של אלימות). גם עוגת החתונה באה ישר מסרטי מאפיה קלאסיים. ברור שמדובר בחיים הפוליטיים שמתנהלים על פי הדגם והמוסר של ארגון פשע – ובזרימה ההדדית ביניהם.

 

המלט, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2005. מימין: גיל פרנק (קלודיוס), איתי טיראן (המלט) ושרה פון שוורצה (גרטרוד). צילום: גדי דגון (התמונה באדיבות התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן)

 

המלט, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2005. איתי טיראן (המלט) עם נטע גרטי (אופליה). צילום: גדי דגון (התמונה באדיבות התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן)

 

ההצגה, שעלתה בינואר 2005 בתיאטרון הקאמרי, הציגה יותר מאלף פעמים בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בוושינגטון, בפסטיבל שייקספיר הבינלאומי של קנדי סנטר, בתיאטרון האומות במוסקבה, בתיאטרון הדרמטי של שנגחאי, בתיאטרון הלאומי בבוקרשט, בתיאטרון קליבלנד ועוד. העבודה על המלט היא מסע שלא מסתיים. מסע להבנה, למחקר ולגילוי, שאין לו תחתית וסוף. של הבנת האדם והחברה על רוב פניהם.

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

דובב, לאה וביברמן, מילאת, המלט (תל אביב: סל תרבות ארצי, 2005):

http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/D6ADF4E0-EF7C-483E-9CDD-C077C1F...

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>