הסאטירה של חנוך לוין

מחקר

30.12.2018
הסאטירה של חנוך לוין
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

הסאטירה של חנוך לוין

מאת יצחק לאור

 

פריצתו המרשימה של חנוך לוין לתודעה הציבורית באה בעקבות השערורייה של מלכת אמבטיה, הרוויו הסאטירי השלישי שלו. מלכת אמבטיה חי על במת התיאטרון הקאמרי במשך עשר הצגות והורד באביב 1970, בימי מלחמת ההתשה, כאשר זחיחות הניצחון במלחמת 1967 פינתה את מקומה לדאגה ולחרדה. לרוויו הזה קדמו את ואני והמלחמה הבאה (1968) וקטשופ (1969). שלושת המחזות הם בעלי מבנה מחרוזת של מערכונים ופזמונים. את ואני והמלחמה הבאה הופק באופן עצמאי, בבימוי עדנה שביט, הוותיקה יחסית ליוצר הצעיר והמלחין אלכס כגן, שכתב את המוזיקה. ההצגה נתקלה בקשיים: בקיבוץ נצר סרני, למשל, התנכלו החברים, שהזמינו אותה, לשחקנים, וההצגה שם הופסקה. אף על פי כן נחרת בתודעה הציבורית, אם כי המצומצמת, המשכילה, שבחלקה הגדול הייתה זחוחה מחדוות הניצחון, שמו של גאון חדש: חנוך לוין. הדברים הבאים הם מעין סיכום של מה שייחד באופן מובהק את הסאטירה הפוליטית הלוינית.

את ואני והמלחמה הבאה הצטיינה בגוון "זר". זוהי מעין הצגה אנטי-מלחמתית המתרחשת באירופה, מולדת הרוויו הסאטירי. שמות הגיבורים אינם עבריים ממש, למשל המערכון "מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה", ולפעמים גם הסיטואציות "אירופיות". המערכון "הפרידה" מפריד בין נערה לחייל שלה, היוצא למלחמה, וכולו מתרחש בתחנת רכבת, משם נוסע החייל. אצלנו לא יוצאים למלחמה ברכבות. חבריו של החייל הם אוסקר ומקס. גם בפזמון "שחמט", שהפך לחלק מהרפרטואר הישראלי, הרבה מעבר לסאטירה, יש ניחוח של משל מרוחק: המלך והמלכה, חייל שחור, חייל לבן. אפשר למנות עוד מאפיינים במחזה שהיו ניסוי נועז בריחוק אסתטי של חומרים בוערים. הרוויו נפתח במונולוג "אקספרסיוניסטי" של אלוף העומד לפני קהל מת:

 

חיילי ומפקדי החטיבה, אחי הגיבורים לנשק, בנַי, אבותיי! לפני 11 דקות יצאנו, שכם אחד, לב אחד, לקראת האויב. יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו, על מורשתנו הלאומית, על חיי יקירינו אשר בעורף ועל חיינו אנו. התמודדנו עם אויב גדול מאיתנו ויכולנו לו הודות לרוח המפעמת בקרבנו. ב-11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו. אמנם, לא קלה היתה המערכה. מחיר דמים יקר שילמנו. אך בהיתקלנו במוות הֵישרנו מבטנו אל עיניו, צחקנו בפניו, ירקנו על חרמשו וטינפנו את חורי גולגולתו עד שהתביישה בו אמו. אכן, כבדה היתה המערכה, קשה ועיקשת. לפני 11 דקות יצאתם מכאן, חטיבה שלמה על כלי נשקה וציודה, ולא חזרתם עוד. איש מכם לא חזר, ואני עומד ומדבר עתה אל מגרש ריק. [פאוזה] ריק. [מחפש במבטו מישהו על המגרש ומנסה להמשיך בנאום] חיילים... [פאוזה] חיילים... [הוא עומד רגע אובד עצות, ופתאום הוא נושא עיניו השמימה] חיילים! [מצדיע]

 

נאומו של האלוף רומז אל משהו שהקהל בזמן ההצגה בוודאי הכיר, נאום האיוולת של מי שהיה באותם ימים מפקדה עטור התהילה של חטיבה 7, שבמסדר הניצחון שלה, בסיני, שכח את ההרוגים כאשר אמר את השטות: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו". המונולוג אינו נזקק להיכרות שלנו עם הנאום ההוא, משום שהנוכחות החזקה ביותר, זו של ההתכחשות אל המתים, ממשיכה להלום בנו, ולמרבה הצער, באמצעות אותן קלישאות לשוניות.

ואולם, חשוב ממה שנאמר עד כה, ראוי להבחין בהיבט המרכזי של הסאטירה הלוינית, ההיבט האינטלקטואלי. הפרודיה של לוין אינה נטפלת לעניינים חיצוניים, כמו מראה גוף או נעימת דיבור "מוכרת" לנו מקודם. גם משה דיין במלכת אמבטיה לא הופיע כשרטייה שחורה על עינו. בולטים במערכון הזה, ובכל המערכונים הסאטיריים של לוין, השימוש בקלישאות לשוניות שרווחו בעיתונות וביומיום הישראלי ("יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו, על מורשתנו הלאומית, על חיי יקירינו אשר בעורף ועל חיינו אנו") וההנגדה שלהן עם קלישאות אחרות, במקרה זה צבאיות ("הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו"). הקלישאות הן החומר שממנו נבנית התודעה הלאומית, ובפרצופה הולם לוין. חשוב מזה, בסיטואציה הנבנית בעזרת הקלישאות לוין מחפש את הלוגוס של הפוליטי, את ההיגיון של ההוויה הפוליטית, ובמקרה הזה את ההתעלמות מהמוות בתוך גאוות הניצחון. האלוף החי, שגמר להתפאר בניצחון על המוות, מצדיע לפני מסדר של מתים. זה לא מצחיק. זה לא היה מצחיק גם אז. הקשר בין סאטירה לצחוק הוא מקרי ובהחלט איננו הכרחי.

ועוד דוגמה לחיפוש אחר הלוגוס של החיים הפוליטיים כנושא לקריקטורה: גולדה מאיר במלכת אמבטיה. בניגוד לכל הקריקטוריסטים שעטו על אפה הארוך ובניגוד לכל מיני חקיינים שאהבו לייצגה באמצעות המבטא האמריקאי-מזרח אירופי שלה, תפס לוין את מבנה העומק של דבריה, ובתוך כך גם את ההיגיון של הצדקנות הישראלית. הנה פתיחת "ישיבת הממשלה" מתוך הרוויו:

 

אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות...

 

מיד אחרי את ואני והמלחמה הבאה הוצג קטשופ, שאף הוא הופק באופן פרטי (באולם הקטנטן של מרתף קולנוע פאריז, ברחוב הירקון בתל אביב, בבימוי דוד לוין, אחיו הבוגר של המחזאי). במחזה אי-אפשר שלא לחוש בהתמצאות הפוליטית השמאלית של לוין. במרכז מחרוזת המערכונים והפזמונים עמדו סיבובי ההתגוששות של שיחות השלום, שאותן ניסה לנהל שליח האו"ם לאזור, גונאר יארינג. כמה ישראלים התעניינו בשיחות ההן בזמן ההוא? כמה מהם זוכרים אותן היום? מי היה יכול לדעת אז שכישלונו של יארינג לקבל תשובות חיוביות מישראל, בעת שחילופי האש בתעלה כבר גבו מחיר גבוה, יוביל לזוועת מלחמת יום הכיפורים ארבע שנים אחר כך? חנוך לוין הבין.

יש תלות גדולה של הבנת המערכונים הללו בהקשר הפוליטי המיידי. בניגוד להרחקה האסתטית של מערכוני את ואני והמלחמה הבאה, דומה כאילו כאן נזקק הקורא בן ימינו להערות פרשנות. אך טבעי הוא שרוויו סאטירי אינו נכתב לטובת הנצח, ובכל זאת, החיפוש של לוין אחר הלוגוס הפוליטי של ישראל הופך גם את מערכוניו הפוליטיים ביותר למין מפתח להוויה בת ימינו. עיתונאית מראיינת פלסטיני, שנידון למוות, על עמדתו ביחס לעונש מוות:

 

עיתונאית: בבקשה. מר סעיד, האם אינך סבור שיש לנו כל ההצדקה, מבחינת האספקט המוסרי, להטיל עליכם את עונש המוות?

נידון: כחבלן ברברי, פרימיטיבי וחסר מצפון אני מרשה לעצמי לומר שלא רק יש לכם מלוא ההצדקה לתלות אותי, אלא אף מוטלת עליכם חובה מוסרית לכך. האם יש דין ראוי וצודק יותר לחבורות מחבלים ומסיתים מוגי-לב וחסרי אידיאה כמונו הפוגעים באוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום?! האם אין המוסר עומד מאחוריכם כפי שעמוד התלייה עומד מאחורי, לאחר שהנחתי צעצועי-תופת בעשרה אוטובוסים?! [מתחיל לבכות] עשרה אוטובוסים! שלא לדבר על הנהגים עצמם, במה חטאו הנהגים המסכנים? במה חטאו הנהגים, אני שואל אותך!

עיתונאית: אני שואלת אותך.

נידון: לא, אני שואל אותך!

[התליין מושיט לו ממחטה. הנידון מקנח את אפו ומחזיר אותה לתליין. בקול דרמטי]

"אם יש צדק, יופַע מייד!"

 

נניח לאותו נושא של עונש מוות, שנדון בעיתונות, בבתי הספר ובתנועות הנוער כבר אז, ב-1969, עם ראשיתה של ההתנגדות הפלסטינית באמצעות טרור בערים, מיד אחרי הכיבוש. נניח גם לתפקיד הקלישאות שכבר עמדנו עליו. נתמקד עוד לרגע בעניין אחר שהעסיק את לוין הסאטיריקון: העיתונות. לא זו בלבד שלוין ראה בה את המקור השופע ביותר לקלישאות, כלומר לעיצוב תודעה לאומית, ולא רק שחשד בה תמיד כמדיום מזיק, אלא שראה בה, תמיד ובניגוד גמור לאידיאולוגיה הליברלית, זרוע של הכוח, של השלטון. העיתונאית אל מול הפלסטיני היא דוגמה מצוינת: היא מייצגת את דעת הקהל הנאור, ההומני, המבקש להצדיק בכל מחיר, באמצעות דיבוב של האחר, את העונש הזה. האחר של לוין, בין שהוא מת ובין שהוא שבוי, אינו יכול לענות באמת. הוא עונה כאן בלשון הקלישאות של אותו ציבור נאור, קורא עיתונים, מכור לחדשות.

באביב 1970, על במה ממוסדת, כלומר על חשבון "כספי הציבור", עלתה מלכת אמבטיה - סאטירה נזעמת, שהטיחה בקהל את החשבון על המתים, בעוד האוויר מלא קינה, שירי ניצחון, קלישאות ושום יכולת לצאת אל מחוץ לנרקיסיזם הלאומי, שכבר השתלט על החיים הישראליים, בדמות האומה/ הביטחון/ הצדק. כך שרו השחקנים, לצלילי מוזיקת הרוק של זוהר לוי: "בלילה בלילה, באין רואה,/ לאור ירח חיוור,/ יוצאים אנשי בסדר לגן/ לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי/ לגביעי הפרחים". ואז בא הפזמון החוזר: "אנחנו אנשי בסדר,/ אנשי בסדר גמור,/ דור הולך ודור בא/ ואנו עומדים לעולם".

במרכז הרוויו עמד מערכון-משל על המלחמה שבו מציקים האישה, יבטושבע, ובעקבותיה הבעל, פרופסור דובשני, הבת פליישר והבן אייקה לדייר יקותיאלי. נמצא כאן, כמובן, את מקורותיו האפשריים של המחזה חפץ, שנכתב מיד אחרי הורדת מלכת אמבטיה, אבל כעת נתמקד רק באופן שבו נקשר האירוע בבית המשפחה לקלישאות מלחמת 1967. המלחמה מתמקדת סביב אסלת בית השימוש:

 

בעל: לחץ כבד הופעל עלינו מצד ועד הבית לנסיגה מבית-השימוש. אנו מצידנו טענו כי אין לנו כל אינטרס למנוע את צרכיו של יקותיאלי.

אשה: [יושבת] מי בכלל רוצה במצב הזה? מה זה נותן? למי זה נחוץ? בשביל מה? בשביל מי? בשביל מו? לא היה הרבה יותר נעים לי לשבת בחדר ולגהץ פיג'מה כשפליישר ילדתי רובצת על הספה ומנגנת בחליל?! אני יודעת, זו נאיביות מצידי. לשבת על בית-שימוש ולחלום על אידיליה מסוגלת רק אישה תמימה ונאיבית כמוני. [לבעל] אגב, הממלכה זקוקה למנהיג.

בעל: ממתי זו ממלכה?

אשה: בוקר טוב, פרופסור, ישנת? נחרת בספריות?

בעל: הייתי ער כל הזמן. הכנתי לכם כבד קצוץ במטבח. לא ידוע לי על ממלכה.

אשה: אמבטיה יש לנו?

בעל: כן.

אשה: בית-שימוש יש לנו?

בעל: כן.

אשה: את התנ"ך נתַנו?

בעל: נתנו? את נתת את התנ"ך?

אשה: בבר-מצווה של איק'לה נתתי לו תנ"ך. ועכשיו הקץ לוויכוחים. הממלכה היא עובדה קיימת. כי מה אני אומרת? אם כבר מוכרחים להסריח – לפחות עם גושפנקא. ומה אומר על כך הדור הצעיר? הדור הצעיר מסכים.

בת: מסכים, מסכים, העתיד צופן רק צימוקים.

אשה: יאה נאה. והיות שאני יושבת על האסלה שמונה-עשרה שעות ביממה, טבעי לי להיות המלכה.., מגילת היסוד שלנו כוללת ארבעה עקרונות: א. מלכות אמבטיה השלמה היא עובדה קיימת.

ב. כל מי שחושב אחרת – טועה. ג. מי שטועה יועמד מהר מאוד על טעותו. ד. מלכות אמבטיה השלמה תעמיד את הטועה על טעותו במקום ובזמן שהיא תבחר.

 

ואז נושאת מלכת אמבטיה נאום אל האו"ם, שכמותו כבר פגשנו ב"ישיבת הממשלה", אלא שעכשיו יושבת המלכה על האסלה המשוחררת ונוגעת בכל המיתרים המתוחים בין שמאל לימין בוויכוחים בני השלוש על "השטחים": "מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני-דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום. השלום הוא כל שאיפתנו. הביאו לנו את השלום. אנו רוצים בשלום. כל מעיינינו בשלום. תנו לנו שלום. אנו מבקשים את השלום. הבו לנו שלום". שוב רואים את הקלישאות, ויחד עמן הקטנה של ההיסטוריה, שאותה חווה זה עתה הציבור, נגדו זעמה הסאטירה.

אי-אפשר שלא להבחין עד כאן בשוני הגדול בין הסאטירה הלוינית לבין כותבי קומדיות וסאטירות למיניהם. מושא הלעג של לוין לא היה החלוץ, המפא"יניק הזקן או מנהיגי האומה. על הכוונת עמד, למן ימיו באוניברסיטה, הצבר החצוף, שהתרבות העברית אהבה, ואילו לוין, בלשון המעטה, לא סבל - לא אותו ולא את האופן שבו ייצגה אותו התרבות. כך חיזר בועז אחרי חולדה (במלכת אמבטיה):

 

אני סגן בועז ואני ממ"ז. ידידים, שרי ממשלה ועיתונאי חוץ מכנים אותי ממ"ז בועז הנועז, דבר שהוא למורת רוחי מכיוון שאיני רואה בעצמי אלא חייל פשוט הממלא את חובתו, וכל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני בפשיטת הטנקים המפורסמת שלי שעליה קיבלתי ציון לשבח מיוחד מידי האפיפיור שאינני יודע מדוע נתן לי אותו, שהרי כל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני. בלוריתי הפרועה ועיני השובבות הן מורשת ילדותי הקונדסית בחיק אבי הפובליציסט ואמי האורתופדית. בגיל 15 נמשחתי לכוהן הגדול של הגדנ"ע, וכיום אני קצין מבריק ושועל טאקטי ומוכיח עצמי שעה שעה לתפארת המדינה והלאום.

​

ההצגה מלכת אמבטיה הורדה מהבמה בעקבות לחץ כבד שהפעילה הממשלה מאחורי הקלעים של התיאטרון הקאמרי, בעזרת העיתונות - כל העיתונים, בלי יוצא מהכלל - שהתנהגה ככלב משוגע. לוין נפרד מהקריירה הסאטיריקונית הקצרה שלו. בתוך שנתיים, אחרי הקדמה קצרה ומשמעותית של מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים (בשנים שלפני מלחמת 1967) בנה את עצמו כמי שזעמו מופנה – בחסות מעט מאוד אוהדים מן השמאל הרדיקלי – כלפי הקהל הזחוח והשאנן המבקש לחיות בשלום ובשלווה ולהרגיש מוסרי.

כדאי להוסיף: בעיצומה של השערורייה התפרסם ריאיון (נדיר) של לוין במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות. שם אמר לעמנואל בר-קדמא: "מרגיזה אותי תעשיית הצברים הנוקשים, האימאז' המפוברק של הצבר – האגוצנטרי, הנרקיסיסטי. המורל כתעשייה. השילוב הפיקטיבי בין המיסטיקה והכוח. אני חרד מהתפתחותה של חברה לאומנית, מבסוטה מעצמה, טופחת לעצמה על השכם, מסוגרת, שונאת זרים – חברה ניאו-פרימיטיבית".

מקץ 12 שנים, חודשים לפני מלחמת לבנון, העלה לוין בהפקה עצמאית, לא בלי התנכלות הצנזורה (שהתנכלה אף למלכת אמבטיה והביאה לתלישת מערכון אחד מהמחזה), את הפטריוט. השנים היו שנות מרי בשטחים – עוד לפני האינתיפאדה הראשונה – בהנהגת ועדת ההכוונה הלאומית. בחזית, מול הנתינים הקולוניאליים, שהרוויו עסק בהם יותר מאשר עסק בהם לוין בעבר – עמדו גם אנשי הצבא וגם המתנחלים, עכשיו כבר ביטוי מוחשי מאוד לאותה זחיחות צדקנית של השנים שאחרי מלחמת 1967.

הרוויו נבנה הפעם כפרודיה על תוכנית הטלוויזיה הפופולרית ומלאת הקלישאות אלה הם חייך. במרכז התוכנית של לוין עומד הצבר להב עשת, ישראלי שחצן, מתנחל, שמשתוקק לוויזה לארצות הברית. ברוויו הזה בא לשיאו מוטיב הלעג של לוין לבני גילו, ילידי שנות הארבעים, "הצברים החביבים". הוא לעג להם בטורו בעיתון הסטודנטים; הוא לעג להם במלכת אמבטיה; ועכשיו, בשיאו של מחזה המערכונים הזה, מהרבה בחינות הטוב שבסאטירות הלויניות, מגיע להב עשת לשמים אחרי שנהרג, ובפרודיה על מוטיב הקבלה והחסידות של ה"צמצום" מדיח הישראלי את אלוהים מכיסא הכבוד (אף הוא מושג יהודי מרכזי במסורת הדורות): תחילה הוא מבקש מאלוהים לזוז קצת (להצטמצם), אחר כך מפיל אותו מכיסאו, וכאשר אלוהים מבקש לשוב לכיסא, הוא מטיח בו:

 

קיבינימאט כבר עם הכיסא המסופלס שלך, אתה לא רואה שהכיסא תפוס? אתה גם-כן עם העולם החרא הזה שבראת, ראינו אותך, עבודה ערבית, שתי ידיים שמאליות, יפה-נפש, אתה וכל כדור הארץ המזוין שלך, ספרים וחוקים, ספרים וחוקים, והדולר יורד, וכדור הארץ לא כדור, יצא לך אֶלִיפְּסָה, לִינְקֶר, וגם מסתובב על העוקם, לֵךְ ללמוד שרטוט במקום לקרוא שְפִּיכְיוֹזָה!!!

 

הסאטירה ירדה עד מהרה מהבמה. שוב הוכח, בניגוד גמור לקלישאה העיתונאית, ששערוריות מרחיקות קהל ממופעים, בעיקר מופעי תיאטרון. הפעם עברו 14 שנים עד שמנהלי התיאטרון הקאמרי פנו ללוין כדי שיכתוב מחזה סאטירי, רצח. המחזה לא היה מצחיק ודמה ברוחו למחזות המיתוס של לוין. הימים היו מרים מאוד. בדמדומי הסכמי אוסלו, אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שטף את הארץ גל פיגועי נקם, ששיאם היה – אם תרצו – רצח רבין בידי מתנקש יהודי בנובמבר 1995. לוין היטיב לראות את פולחן המוות המשתלט על חיינו ועל חיי הפלסטינים, ולכן קבע בשיא המחזה, אף שלא הגיש אותו תחילה כחלק מהטקסט, את השיר שהרעיש עולמות ב-1970, במלכת אמבטיה. עכשיו, מפיו של נער פלסטיני, אל אביו העומד על קברו, דיבר שוב בן מת, בשם המתים של שני הצדדים. לוין לא חשב שיש "איזון". עניין זה בלט מאוד בטקסט המקורי של המחזה, המתחיל ברצח של פלסטיני, וגם בגרסה שהוצגה שולטת בבמה האלימות הישראלית כגורם הראשי לשפיכות הדמים. אבל לוין זכר תמיד, לפני כל דבר אחר, את הילד המת מול האב החי.

 

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר

ואתה עומד מעלי, אבי,

אל תעמוד אז גאה כל-כך,

ואל תזקוף את ראשך, אבי,

נשארנו עכשיו בשר מול בשר

וזהו הזמן לבכות, אבי.

אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר-מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל עכשיו לרגליך, אבי,

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני,

ואל תדבר עוד מלים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

 

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר-

בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

 

מלכתחילה, כלומר מאז ימי האוניברסיטה, חש לוין שלא בנוח עם תפקיד הסאטיריקון. העובדה שמיעט לכתוב סאטירות לא הייתה קשורה רק לכך שלא היה איש מדון ושהיה עני ורצה להרוויח מכתיבה לתיאטרון, לא להתרושש. הייתה כאן אי-נוחות גדולה, שאותה ביטא במאמר הרציני היחיד שכתב אי פעם. הנה קטע משמעותי ממנו:

 

בכותבי את הדף הזה אני שרוי במצב שעיתונאים זבי-קולמוס מכנים אותו מזה כחודשיים בשם "אי-נחת", ומובנו – הרטנוניות שבתוך השמנוניות... לאחר שאני שולל כל נימה טראגית מ"אי-הנחת" שלי, עלי לייחס לה מעמד עקרוני. אני טוען שהיא מַתְנָה כתיבתו של דף סאטירי. היא ראויה לפולמוס פנימי חריף יותר ולניתוח מעמיק יותר מזה שהקצבתי לה בבדל-הטור הזה אבל עלי לפחות לרמוז לכם על מרכיביה על מנת שלא אהיה בעיניכם כצעיר מתרונן בהתחכמויותיו.

 

כאשר "נכנע" הסטודנט לוין והחל לכתוב דווקא בעיתון, נתן את דעתו למוקש האתי המונח לרגלי הסאטיריקונים. כיוון שהבין את הרתיעה האפשרית של קוראיו מהפוליטיקה ומהאסתטיקה שלו, הפיק ממנה את מסקנותיו האירוניות: "אני זונח את הסאטירה וכותב את המודעות של סבתא אליהו". ואכן, עמודיו בדרבן, עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, כללו מיני מודעות משעשעות שעסקו בסבתא אליהו. מסבתא זו עתידה לצמוח אחת הדמויות הראשונות בעולמו הבדיוני, דמותה של "האישה הזקנה", וממנה צמחה גם דמות האם. מתוך עמדה זו צמח גם הגיבור של לוין, השונה מה"צברים" הסובבים אותו. כל היתר צמח אחר כך בקומדיות.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-קדמא, עמנואל, "מה יש לך, אדון לוין", ידיעות אחרונות (16 באפריל, 1970).

לאור, יצחק, חנוך לוין – מונוגרפיה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010).

לאור, יצחק, "המלך האכזר מכל המלכים", בתוך: אנו כותבים אותך מולדת (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995), עמ' 179-171.

לאור, יצחק (עורך), ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19 (2009).

לאור, יצחק, הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם כאופן קיום תיאטרוני (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, ההולכים וחושך ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1987).

לוין, חנוך, מה אכפת לציפור (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1987).

מוריד הגשם מאת ריצ'ארד נאש, בימוי: שמואל בונים, התיאטרון הקאמרי, 1955. מימין: נתן כוגן ובתיה לנצט. צלם לא ידוע

מחקר

30.12.2018
בתיה לנצט, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

בתיה לנצט

מאת ד"ר לאה גילולה

 

בתיה לנצט, ממייסדות התיאטרון הקאמרי של תל אביב, הייתה אחת השחקניות המובילות בתיאטרון הישראלי של שנות החמישים והשישים. לנצט נולדה בהונגריה ב-1922 לצבי ואירנה לנצט. אביה היה מנהל בנק מצליח והמשפחה האמידה חיה ברווחה. לאחר שהושלכה אבן אל חלון ביתם ונקראו לעברם קריאות אנטישמיות, חיסל האב את עסקיו, קנה מחרשה ורתמה לסוסים ועלה לארץ ישראל עם משפחתו. הם היו בין המתיישבים הראשונים בהרצליה. בילדותה למדה לנצט לנגן בפסנתר, למדה ריקוד אצל האחיות אורנשטיין בתל אביב והשתתפה בהצגות בבית הספר. אביה אמנם היה קפיטליסט בהווייתו – הוא קנה חלקת אדמה, שתל ירקות ונטע פרדסים ומטעי בננות – אך בנפשו היה סוציאליסט וחינך את ילדיו על ערכי הסוציאליזם והשלום.

ביטוי לערכים שלאורם התחנכה פגשה לנצט בהיותה כבת 12, כאשר שמעה וראתה את מרים ברנשטיין-כהן קוראת בערב 1 במאי את הפואמה שוחרת השלום נגד! מאת אלכסנדר פן. בשובה הביתה אמרה לאמה שהייתה רוצה ללמוד משחק אצל ברנשטיין-כהן, ומשאלתה התגשמה. אמה נסעה עמה אל ברנשטיין-כהן בתל אביב, לנצט קראה בפניה שיר, והיא הסכימה ללמד אותה את יסודות המשחק. במשך כשנה התגוררה לנצט בביתה של ברנשטיין-כהן, ביום למדה בגימנסיה הרצליה והשתתפה בחוג הדרמטי של בית הספר, ובשעות אחר הצהריים למדה משחק עם מורתה, שהעידה כי תלמידתה גילתה חריצות והתמדה. לאחר כשנה עברה לנצט, בהמלצת ברנשטיין-כהן, לבית הספר חזון בניהולם של דוד ורדי וחוה יואלית, ומשם לסטודיו למשחק של תיאטרון הבימה בניהול צבי פרידלנד. בסטודיו למדו עמה מי שהפכו לדמויות מרכזיות בתיאטרון הישראלי: חנה מרון, יוסף ידין, יצחק שילה, עדה טל ואברהם ניניו. כישרונותיה של לנצט הרשימו את פרידלנד, והוא הפקיד בידיה קריאת מחזות לשם בחירתם להצגה. בהצגות שביים ליהק אותה תחילה לתפקידים קטנים, ואחר כך לתפקידים ראשיים. היא שיחקה לסירוגין עם שחקנית ותיקה של התיאטרון בהצגות בגרות (מאת ל' פודור, 1941) והחטא ועונשו (מאת פ"מ דוסטויבסקי, 1942), הישג בלתי מבוטל באותם ימים.

ב-1942, בימי מלחמת העולם השנייה, התגייסה לצבא הבריטי, בדומה לחבריה בסטודיו. לאחר שירות קצר כנהגת הצטרפה ללהקה הצבאית הראשונה שייסד אליהו גולדנברג, שם פגשה את חבריה מהסטודיו, מרון וידין. היא שוחררה מוקדם מהצבא בגלל הריונה, ולאחר הולדת בתה הבכורה חשבה לשוב לתיאטרון הבימה, אך באחד הימים פגשה ברחוב את השחקנים יוסף מילוא, אברהם בן-יוסף ורוזה ליכטנשטיין, שהכירו אותה מהופעותיה בתיאטרון הבימה והציעו לה להצטרף אליהם ואל ימימה מילוא להצגה של מחזות קצרים בשם מאז ועד היום. כך נוסדה להקת המערכונים, שהציגה שתי הצגות, וממנה צמח התיאטרון הקאמרי, שנוסד באוקטובר 1945.

הבחירה בשם "תיאטרון קאמרי" ביטאה את שאיפותיה של לנצט לתיאטרון קטן ואינטימי שהטקסט והשחקן במרכזו, אך מילוא, שהנהיג את התיאטרון וביים את רוב הצגותיו, פנה לכיוון אמנותי אחר, של תיאטרון גדול ממדים ומרהיב. חילוקי דעות אמנותיים התגלעו בין השניים כבר בימי הראשית, אך לנצט הייתה חברת הנהלה בתיאטרון הקאמרי ויכלה להשפיע על דרכו. בחמש שנותיו הראשונות של התיאטרון הקאמרי הייתה לנצט השחקנית הצעירה שגילמה את רוב התפקידים הראשיים בהצגותיו. היא לוהקה הצגה אחר הצגה ושיחקה בהצגות שזכו להצלחה והוצגו זמן רב.

בתיאטרון הקאמרי פגשה לנצט את פיטר פריי, במאי החוץ הראשון שהוזמן לביים בו ב-1949. הוא כבש מיד את לבה, והשניים היו לזוג. שיתוף הפעולה האמנותי הפורה ביניהם לא פסק גם לאחר שנפרדו דרכיהם האישיות, כעבור כעשרים שנה. פריי ביים בקאמרי שתי הצגות, וכששב לארצות הברית נסעה לנצט אחריו ולמדה בניו יורק, באקטורס סטודיו הנודע. כשהוזמן פריי לביים שוב בקאמרי, שבה עמו לישראל. בשנות החמישים היו בתיאטרון הקאמרי שלוש שחקניות שלוהקו לתפקידים ראשיים – לנצט, מרון ואורנה פורת. הן הובילו את התיאטרון, משכו את קהל הצופים וזכו לכינוי "שלוש הגרציות".

התיאטרון הקאמרי, בדומה לתיאטרונים האחרים – הבימה ואהל – היה מאורגן כקולקטיב. בראשיתו היה זה קולקטיב כלכלי שהבטיח פרנסה לשחקנים הנזקקים, מגמה ששיקפה את השקפת עולמה של לנצט. בראשית שנות החמישים, כשהחלו דיונים על פירוק הקולקטיב, היא התנגדה נחרצות ונאבקה על שמירתו, אך ללא הצלחה. לנצט מכנה את פירוק הקולקטיב "מעל" ורואה בו נקודת מפנה בחייה המקצועיים בתיאטרון.

נקודת מפנה אחרת בתיאטרון הקאמרי הייתה מה שמכונה "המשבר הגדול" (1958), משבר אמנותי וכלכלי, שתוצאתו הייתה הדחתם של יוסף מילוא, המנהל האמנותי והבמאי המרכזי, ושל יצחק קדישזון, המנהל האדמיניסטרטיבי. לנצט הייתה ממובילות המשבר, בשיתוף עם מרון ופורת. המנהל החדש, יעקב אגמון, הפך את הקאמרי לתיאטרון מסחרי, מה שלא היה לרוחה של לנצט, שעדיין האמינה בכוח התיאטרון לשנות את פני החברה. גם המעבר לאולם החדש והמודרני בפסאז' דיזנגוף ב-1961, אולם מפואר הממוקם בין חנויות ורחובות סואנים, לא היה לרוחה.

בשנות השישים התרחקה לנצט בהדרגה מהתיאטרון הקאמרי והרחיבה את פעילותה האמנותית כשחקנית עצמאית. היא שיחקה בשתי הצגות בלהקת פיטר פריי: תכנית א (1960) ורוחות (1965); שבה לשתף פעולה עם יוסף מילוא בתיאטרון העירוני חיפה שייסד ושיחקה שם בהצגות הלילה לאיש (מאת משה שמיר, 1962), נשים הזהרו מנשים (מאת תומס מידלטון, 1970), טיפולים אחרונים (מאת א.ב. יהושע, 1973) והקוף (מאת הלל מיטלפונקט, 1975); ושיחקה בהצגה עלילות טלמכוס קליי מאת לואיס ג'ון קארלינו, שהציגה להקת במת השחקנים (1967). את ההצגות ששיחקה בהן בתיאטרון הבימה בשנות השבעים היא זוכרת באהדה, ולדבריה הפגינה בהן כישורי משחק של שחקנית בוגרת, ואלה הן יהודי הדממה (מאת אלי ויזל, 1970); תיאודור (מאת אריק שניידר, 1971); הבית (מאת דוד סטורי, 1972); בקץ הימים (מאת חיים הזז, 1972); מכתבים בוונציה (מאת מיכאל רדגרייב, על פי סיפור מאת הנרי ג'יימס, 1973); דלתות דופקות (מאת מישל פרמו, 1974); ומשחק חתולים (מאת אישטבאן אורקני, 1974). אחריהן פרשה ממשחק.

גם בתעשיית הסרטים לקחה לנצט חלק. תחילה עבדה מאחורי הקלעים, בשיתוף עם מתי רז, בתפקיד מלהקת בסרט גבעה 24 אינה עונה (בבימוי תורולד דיקנסון, 1955), ואחר כך שיחקה תפקידים ראשיים בסרטים איי לייק מייק (בבימוי פיטר פריי, 1961) ואשת הגיבור (בבימוי פריי ובומבה צור, 1963), המבוסס על סיפור מאת מרגוט קלאוזנר, שלנצט עיבדה לתסריט עם יוסף נצר. לימים שבה לשחק בתפקיד הראשי בסרט הטלוויזיה השרשרת של פסיה, בבימויו של חורחה גורביץ' (2006).

לנצט ניחנה בקול עמוק, בהיגוי בהיר, בקומה גבוהה ודקה, ביופי כובש וביכולת ניתוח של טקסט. בדמויות שגילמה חיפשה היגיון פנימי, עיצבה אותן בהבנה עמוקה, מצאה דרך לקרב אותן ללבה ולחוויותיה והוסיפה להן נופך משלה. המנעד של קולה אִפשר לה לבטא קשת רחבה של רגשות. הייתה לה נוכחות במה מרשימה, ואי-אפשר היה להתעלם מאישיותה ומאצילותה, שלא תמיד התמזגו יפה עם הדמויות שגילמה. בעיצוב דמויות קומיות נדמה היה שהיא מביטה בהן מבחוץ במבט משועשע.

בשנת השתלמות בפריז בסוף שנות השישים פגשה את הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) והחלה ללמוד לימודי יהדות, שהובילו לבסוף לעזיבתה את עולם התיאטרון ולחזרה בתשובה. את חייה בתיאטרון לנצט מתארת כחיים מלאים, סוערים ודינמיים, ואילו את חזרתה בתשובה כ"חזרה הביתה". היום בתיה לנצט חיה בטבריה.

לנצט עסקה גם בפעילות ציבורית. היא הייתה פעילה בתנועה לידידות ישראל וברית המועצות, שפעלה להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל, ואף השתתפה בשתי משלחות שלה; ופעלה לביטול הממשל הצבאי בישראל ולקירוב לבבות בין אזרחי המדינה הערבים והיהודים.

על משחקה בתיאטרון הקאמרי בהצגה מלאך האבן (מאת קטי פרינגס, על פי תומס וולף) הכתיר אותה המועדון הלאומי על שם קלוזנר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 1958 והעניק לה פרס. ב-2018 זכתה בפרס לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין מטעם משרד התרבות והספורט. ספר שירים פרי עטה, שירים על מפתן האהבה, יצא לאור ב-2014 (הוצאת ספריית בית אל).

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

ארז, אליעזר, "דמויות בתיאטרון הישראלי (שרטוטים): בתיה לנצט", במה 6 (1960), עמ' 66-61.

גילולה, לאה, "'קרואה במשתה של זרים': בתיה לנצט – שחקנית התיאטרון העברי", בתוך: אנה סלאי (עורכת), מאגן הקרפטים ועד לים התיכון: קובץ מאמרים על אודות דוברי ההונגרית בישראל (בדפוס).

גילולה, לאה, התיאטרון הקאמרי (1961-1945): השגשוג, המשבר ותיקונו (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2014).

שריאר, אפרים, דיוקן ומסכה: על שחקני-במה בישראל (מיידיש: מ' חלמיש) (תל אביב: מחברות לספרות, 1965).

אח אח בום טראח, התיאטרון הערבי-עברי ביפו, 2003. שחקנים: יואב בר-לב ועלי סלימן.

מחקר

30.12.2018
אח אח בום טראח / תיאטרון ילדים
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אח אח בום טראח

מאת פרופ' שפרה שינמן

 

הצגת הילדים אח אח בום טראח, שהעלה התיאטרון הערבי-עברי ביפו בחג השבועות 2003, השתתפה בפסטיבל הבינלאומי ה-13 להצגות ילדים ונוער בחיפה וזכתה בפרס הראשון לבימוי (נורמן עיסא), לתאורה (זיו וולושין) ולתפאורה (תמיר שפר) ובציון לשבח למחזה ולמשחק. מאז המשיכה להופיע בתיאטרון הבית ביפו והוזמנה לכמה פסטיבלי ילדים ברחבי העולם ולכנסים בנושאי חינוך. את ההצגה כתבו נורמן עיסא ויואב בר-לב, עוזר הבמאי ומנהל ההצגה היה פאריס חנניה, לתלבושות היה אחראי תמיר שפר, למוזיקה עלאא אבו עמארה, ושיחקו בה יואב בר-לב ועלי סלימן. בתוכניית הפסטיבל נכתב: "ההצגה מיועדת לילדים מגיל שש ומעלה. המחזה מסוגנן, בשפה מיוחדת ובתנועה, על שני אחים שמצאו קופסה מסתורית. הם משחקים, רבים, שוברים גבולות ולומדים להסתדר ביחד, עד הסוף המפתיע".

כשנתבקשתי לכתוב על הצגה מקורית חשובה ומעניינת לילדים, נזכרתי בקולות מאח אח בום טראח, בג'יבריש הזורם בהצגה, במשחק הדיאלוגי המתוזמן היטב בין שתי הדמויות שנמצאות כל זמן על הבמה, ובעיקר זכרתי את צחוק הילדים ואת קולות ההנאה שלהם במשך כשעה, באולם הקטן המתאים למידותיה של ההצגה. שאלתי את עצמי: מה משמר הזיכרון? מה הוא משמיט? האם צפייה חוזרת לאחר כ-15 שנה תאפשר לי לומר עליה שהיא הצגה חשובה ומעניינת?

ההצגה אינה פעילה בימים אלה, ולכן צפיתי בגרסת הווידיאו שלה. כדי לדמות ולו במעט צפייה עם ילדים, צפיתי בה בחברת ששת נכדי, שהם בני שלוש עד שמונה. אדגיש, שצפייה בהצגה מול מסך טלוויזיה עם קהל שבוי של נכדים אינה דומה לצפייה בהצגה בתנאי אמת באולם תיאטרון. אף על פי כן, זו הייתה דרך לרענן את הזיכרון, להתמודד איתו ולקבוע עתה, שמדובר בהצגה "קטנה-גדולה". הזיכרון האדיר אותה ושימר ניחוח של מרכיבים עמידים בפני הזמן והתנאים.

להלן ניתוח קצר של ההצגה דרך הסמיוטיקה, הקונבנציות והריחוק האסתטי שנוצר בה, שיאפשר להצביע על המדדים ההכרחיים להגדרת איכות בתיאטרון ילדים.

 

מערכת הסימנים בתיאטרון לילדים היא אותה מערכת סימנים המופעלת בתיאטרון למבוגרים, אלא שהנחת היסוד היא שהתקשורת התיאטרונית כמכלול אינה מוכרת לילד. כדי שילד יפיק משמעות ועונג מהצפייה, יש לתת בידו מפתח לפענוח טקסט ההצגה על פי תפיסתו, בהתאם לגילו. אח אח בום טראח נמלטת מהקושי של התאמת ההצגה לגיל מסוים על ידי יצירת שיח בשפת ג'יבריש, המזמין תוכן מדומיין בהתאם לביטויי הגוף. חלל הבמה ריק, למעט קוביות בגדלים שונים המאוירות כבציור ילדים. ברגעים מסוימים הילדים מדמים את הקוביות לסוס, ברגעים אחרים למכונית או לאווירון. בהצגה נעשה שימוש בבדים בצבעים בולטים ובסיסיים לצורך דרמטיזציה של סצנה או לצורך פעילות משחקית כלשהי, והם גם מעשירים את מראה הבמה. כלכלת הסימנים חסכנית ומדויקת ולכן גם אסתטית. התאורה הצנועה יעילה, מעשירה את העיצוב החזותי ויוצרת אווירה המסייעת למעברים הזריזים. מערכת הצלילים המלווה את הטקסט מסייעת למכלול. שני השחקנים לובשים מכנסי טרנינג, חולצת טי ונעלי ספורט - לבושם זהה אך בצבעים שונים. יש להם אותם תיקי גב, הם מחזיקים בידם אותו ספר (כיפה אדומה) ומשחקים לפעמים כדמויות מתוכו. על הדמיון בין השניים מתבססת הפעולה הדרמטית. השחקנים המבוגרים מגלמים את "דמויות" הילדים בטבעיות רבה. עמית בן הארבע הסביר לי: "הם לובשים בגדים רגילים. הם גדולים אבל הם בעצם קטנים". מה שמושך את תשומת הלב בהצגה הוא אופי הפעילות המשחקית בין הדמויות ולא מי הן. בכך חינה וזה מרכז העניין בה.

המציאות הלשונית של אח אח בום טראח מומצאת. עולם הדיבור הבדיוני מאפשר לכל אחד מהצופים לתפוס את שתי הדמויות המשחקות לפניו בנינוחות ובלי לחשוב על גיל, על מקצוע, על מעמד או על אופי. היוצרים, נורמן עיסא ויואב בר-לב, בראו שפת ילדים משחקים, וכך הטקסט ניצל מדיבור בשפה גבוהה מדי או נמוכה מדי כשילדים משחקים. הבחירה בג'יבריש נשמרת במהלך כל ההצגה ומבטלת אי-הבנות אפשריות של תחביר ודקדוק. השפה נשמעת טבעית ויוצרת תחושה של "אנחנו מבינים". ילדים אוהבים שמשמיעים להם דברים ברמת הגייה מצטלצלת או בקשקוש "לא מובן", והם בהחלט "מבינים" וצוחקים. ההנאה מגיעה מהמילים המשובשות הנאמרות בדיקציה ברורה ובאינטונציה המאפשרת לפרש את הפעולה. ילדים צעירים מאוד ערים לביטויי הגוף. קל להם לפענח את ההתרחשות על הבמה לפי התנהגות הדמות ומחוותיה. "הוא עושה תנועות רעות", מסביר אורי בן השבע כשבובי מנסה להרביץ. התנועה על הבמה, המימיקות והצווחות מפרשות את ההגאים המושמעים. השיח הדרמטי המעוצב בג'יבריש, שלכאורה היה עלול ליצור מכשול, יצר קסם שהפך לכוח מוביל בהצגה.

באח אח בום טראח אין סיפור עלילה אלא סיטואציות משחקיות. את שני הילדים (בתוכנייה כתוב שהם אחים, אך בהצגה אין רמז לכך) מגלמים בר-לב ועלי סלימן, שמשחקים באמינות ובחן וזכו על כך בציון לשבח. הצופים לא התקשו לבטא את מהות ההצגה שלפניהם. איתי בן השמונה אמר לי: "שני ילדים משחקים וגם רבים ומשלימים וכל הזמן זה חוזר". "וזה לא משעמם?” שאלתי. "לא", הוא אמר, "כי ככה באמת משחקים".

הילדים מנסים לעמוד על סוד הקופסה המסתורית שנגלית להם תוך מריבות קטנות וחיכוכים, תוך נגיעה ב"אולי", בסכנה ובפחדים, אך גם תוך התפייסות ושילוב כוחות, עד שהם מגלים שיש בקופסה, כמו בבבושקה, קופסה בתוך קופסה בתוך קופסה בתוך קופסה. הילדים שמחים ומתחבקים. "וזה סוף ההצגה?" שאלה מעיין בת הארבע, ואורי ענה: "בטח, את לא רואה שהם מצאו כבר מה יש בקופסה?" השחקנים קדים לקהל. האולם מואר. סוף.

באשר לקונבנציות, הדיבור הישיר אל הקהל מחוץ לעולם הבדיון, כמוסכמה, הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים בתיאטרון לילדים צעירים. למשל, ההיצד aside)), כאשר השחקן פונה לילדים ומזרז אותם לנקוט עמדה לגבי המתרחש על הבמה או מבהיר להם מה אחת הדמויות עומדת לעשות וכיוצא באלה פרשנויות, מקל את קליטת ההצגה. לא פעם מנהל אחד השחקנים דיאלוג עם הקהל כדי לבדוק ערנות וקשב או כדי לעורר סקרנות. באח אח בום טראח אין שימוש באמצעים אלה. היוצרים סומכים על כך שהצופים יגלו עניין ללא צורך בחיזוקים חיצוניים. הם בוטחים בילדים שיחכו בציפייה דרוכה, גם כשמחשיכים את הבמה דקות ארוכות, ובונים על כך שקהל הילדים יפרש נכון את המתרחש. ההצגה משדרת אותנטיות, אמת במה. זו איננה אמת פסיכולוגית או חברתית, אלא אמת הכרחית ומסתברת המתיישבת עם הגיון ה"ילדים" שעל הבמה ועם הגיון הילדים הצופים בה. בדומה לכך, ילדים קולטים יופי אסתטי באופן אינטואיטיבי. למשל, הקופסה נפתחת מעצמה, איש לא נוגע בה; היא נפתחת ונסגרת בפעולה חוזרת ומסקרנת. יוצרי ההצגה אינם מנצלים לרעה את התחבולה, אלא מעבירים את סקרנות הצופה מאשליית פתיחתה אל "מה בעצם יש בתוכה?" הילדים הצופים משתתפים בכנות עם ה"ילדים" שעל הבמה, שגם הם אינם יודעים מה יש בקופסת הפלאים. אלה ואלה רוצים לפענח את סוד הקופסה, ונוצרת תחושה שכולם משתתפים באותו משחק, אבל לא ממש, ולכאן נכנס עניין הריחוק האסתטי.

ריחוק אסתטי הוא כושר מנטלי, שעניינו הקשר בין עולם הבדיה והעולם הממשי וטיפוח היכולת הרגשית לתפקד על בסיס קוגניטיבי. בעזרתו אפשר לצפות בהצגה לא כמו בחיים האמיתיים אלא כמו ביצירת אמנות. הילד, כמו המבוגר, יודע ש"הצגה היא רק הצגה", אך הילד הצעיר, שלא כמבוגר, אינו מסוגל להיות מודע כל זמן ההצגה לקונבנציית ה"כאילו". כאן נעוץ עיקר הקושי של ילדים הצופים בהצגת תיאטרון. אח אח בום טראח מאפשרת תרגיל מנטלי פשוט וראשוני בכך שעל הבמה ה"ילדים" משחקים משחקי "כאילו". גם ילדים בגילי שלוש עד שבע משחקים ב"כאילו" ונכנסים לתפקיד ה"אחר" בקלות. שגרת הלשון שלהם היא: "בוא נגיד ש...": בוא נגיד שאני חתול או אריה, אמא או רופא. ילדים אוהבים לשחק משחקי תפקידים. אח אח בום טראח בונה על כך, וה"ילדים" שעל הבמה משחקים כאילו הם נוסעים באוטו או טסים באווירון. "אולי הוא טס על הרוח", אמר נועם בן החמש. "זה ממש מצחיק על ההתחלה", אמר אורי. "הם משחקים בבית כמו שאנחנו משחקים" וגם: "תראי, הם הופכים את הקובייה למכונית". "לא", אמר איתי, "הם נוסעים ברקטה לחלל". ועידו בן השלוש הכריז: "טראח הם נפלו. מגיע להם". צחוק כללי.

לשחקנים אחריות גדולה לעזור לילדים לפתח את הטעם האסתטי. בר-לב וסלימן רציניים במשחקם על הבמה. הם אינם קורצים לילדים, אינם מגחכים ואינם מתנשאים. הם מצאו את התמהיל המדויק לדיאלוג משחקי על הבמה. הטכניקה הדרמטית שלהם מדגישה את המשחקיות, את ההתנגשות בין הדמויות ואת הקרבה ביניהן, את הריב וההשלמה. הם אמינים. הקהל הצעיר מודה להם בתגובתו: הילדים צוחקים ומחליפים רשמים תוך כדי ההצגה: "מה הוא עושה?"; "למה בובי הלך לשם?"; "תראי, זה בכלל מלחמת שוורים"; "לא. אני חושב שהם בספארי"; "זה מצחיק שהם לא ממש אומרים משהו".

חוויית הצפייה היא תהליך שבו הילד מתבונן במציאות אחרת הנוצרת מול עיניו על הבמה באמצעות עיצוב מראות, קולות ופעולות. הילד מתבונן במבע אמנותי, במציאות מומצאת המסמלת את רגשותיו ואת מחשבותיו. הילד בקהל מכיר היטב את שפת משחק ה"כאילו" כ-game, אך עדיין לומד להכיר את שפת המשחק במובן של play. מעורבותו כצופה בבדיה היא פונקציה של יכולתו הפרשנית. ככל שמתאמנים יותר בהפעלת הרוחק האסתטי, הכושר המנטלי המורכב הזה משתפר. אימון הילד בצפייה בתיאטרון ישפר את יכולתו להבין ובעקבות כך ליהנות.

"ילדים, מה הם מבינים בתיאטרון?" התשובה לשאלה זו היא: הכול. מרגע שהם מבינים את ה"כאילו", הם יכולים לפתח סכמות הנאה מהתיאטרון כמופע אמנותי. תשובה אפשרית הפוכה היא: ילדים אינם מבינים את העיקר, מאחר שגם אם הם מבינים את רעיון ה"כאילו", הם עדיין אינם מוכנים לקלוט את עניין הרוחק האסתטי ולכן אינם יכולים לפתח סכמות הנאה מהתיאטרון כמופע אמנותי אלא רק כאירוע חברתי-משחקי. על פי התשובה הראשונה, אין הבדל בין תיאטרון לילדים לבין תיאטרון למבוגרים. התשובה השנייה מבססת את הטיעון שיש ביניהם הבדל בכמה פרמטרים חשובים, שעיקרם הצורך בהתאמה של סוג האמנות ליכולת הקליטה של הילד.

ומבוגרים, מה הם מבינים בתיאטרון לילדים? הדיון הקצר שלעיל מאפשר לנסח שלושה מדדים הכרחיים להגדרת איכות בתיאטרון לילדים: המדד הראשון הוא אמת הבמה - להאמין במה שקורה על הבמה. זהו תבחין הכרחי הנובע ממהות התיאטרון, הבורא עולמות בדויים על הבמה. אמת הבמה אינה אמת פסיכולוגית ואינה אמת חברתית, אלא היא אמת של הכרח והסתברות, ועל כן היא תבחין אסתטי. המדד השני הוא המציאות האלטרנטיבית – בתיאטרון, המחשבה וגם הרגש נוכחים. על הבמה נוצרת מציאות מומצאת, והתיאטרון מציג אותה בשפת סמלים אוניברסלית, שהילד "מקבל" בהתאם לגילו, לתפיסתו ולניסיונו. זהו תבחין פדגוגי. המדד השלישי הוא הרוחק האסתטי - התיאטרון מאפשר לצאת מהמציאות במטרה להשתתף בה באופן מלא יותר. כלומר, הצופה צריך להיות מסוגל להיכנס לבדיה ולצאת ממנה. יכולתו של הילד לתפקד באופן פעיל בפרדוקס התיאטרון היא תבחין של התפתחות פסיכולוגית. מדדים אלו שייכים לאסתטי, לפדגוגי לפסיכולוגי, ושלושתם הכרחיים, להבנתי, לכל דיון שעוסק בתיאטרון ילדים כסוג אמנות מובחנת.

מהו אם כן סוד הקסם? איך הצגה "קטנה" הופכת ל"גדולה"? כמו באגדה זהבה ושלושת הדובים, הצופים נחים על המיטה הקטנה, יושבים על הכיסא הקטן ואוכלים מהצלחת הקטנה - ונהנים! ההרגשה היא: "זה מתאים לנו". כך הקסם קורה.

בשורש אמנות התיאטרון יש כללים, סימנים ואופני ייצוג - "הם הופכים את הבמה מבדיחה וולגרית לארץ אידיאלית", כדברי גורדון קרייג. הבמאי עיסא הצליח באמצעים פשוטים להעביר לצופה את רוח המשחק, את רוחו של הדבר ולא את הדבר כשלעצמו, וזו גדולת ההצגה. הוא העז להסתכן בחיפוש שפה לא שגרתית, שיש בה חינניות של תבנית מוכרת של הצגה וכן יתרונות של השלמת פערים בדמיונו של הצופה. תיאטרון ילדים טוב מצית את הדמיון ומאפשר לילדים למלא פערים.

הצפייה המחודשת באח אח בום טראח אפשרה לי לנסח את מעלות ההצגה ולקבוע: זו הצגה "קטנה- גדולה". אך אודה ולא אבוש שהילדים נהנו יותר ממני. "זה מצחיק", הם אמרו, ואני לא תמיד צחקתי. "זה ממש היה כיפי", ואני הרגשתי שיש חזרות מיותרות. הקסם שהיא הילכה עלי לפני כ-15 שנה דהה במקצת, אולי גם מכיוון שצפיתי בה על המסך הקטן ולא בתיאטרון. באחת הביקורות נכתב שהבחירה בשחקן ערבי ובשחקן עברי כאחים נעשתה בהשראת הסיפור התנ"כי על יצחק וישמעאל, רק עם סוף טוב. אחרים כתבו על דו-שיח בין העמים. יש שאמרו שהשפה היא ארמית ושזה תיאטרון אוטופי. הם הלכו רחוק ללא צורך. ההצגה מהנה דווקא מפני שאין בה את כל אלה. בתקופה שבה קונגלומרטים וארגוני מבוגרים השתלטו על משחקי הילדים וצהלת ילדים משתובבים כבר לא נשמעת ברחובות, חשוב להחזיר את טעם המשחקים בעצמים עצמם - הקוביות, הספר והבדים - במקום המשחק בעכבר וירטואלי.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

דורי, אלינור, ושינמן, שפרה, "המנגנון הנפשי המעורב בגיבוש החוויה האסתטית: דיון קונספטואלי והדגמה מחוויית צפייה בילדים צופים בתיאטרון", עיונים בחינוך 14-13 (2016), עמ' 353‑379.

שינמן, שפרה, "רוחק אסתטי כמד-איכות באומנות התיאטרון לצעירים", קלעים - כתב עת לעיונים בחינוך לאומנות 2 (2005), עמ' 80-69.

Schonmann, Shifra, Theatre as a Medium for Children and Young People: Images and Observations (New York: Springer, 2006).

אברהם גולדפאדן – אבי התיאטרון היהודי המודרני

מחקר

30.12.2018
אברהם גולדפאדן – אבי התיאטרון היהודי המודרני
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

אברהם גולדפאדן – אבי התיאטרון היהודי המודרני

מאת ד"ר אסתר ניסים

 

לא בכדי זכה אברהם גולדפאדן (1908-1840), משכיל, משורר ועיתונאי, מחזאי, במאי ומפיק, בתואר "אבי התיאטרון היהודי", שכן יצר כמעט יש מאין את התיאטרון היהודי של זמנו. המעבר מבמה חובבנית לתיאטרון מקצועי בתרבות היהודית החל בן לילה, כאשר העלה גולדפאדן לראשונה - בעיר יאסי שברומניה, בחול המועד סוכות 1876 - את מחזהו המאולתר עם שני שחקנים-זמרים נודדים, מתוך כוונה מוצהרת לייסד תיאטרון יהודי כמו בכל אומות העולם. עד אותו רגע לא התקיימה בתרבות היהודית מסורת רציפה של כתיבה דרמטית ושל מופעי תיאטרון. המחזות, שנכתבו על ידי המשכילים, נועדו לקריאה בלבד וכמעט לא הוצגו, ותיאטרון החגיגה של הפורימשפיל לא הצליח להבשיל לכדי מודעות אמנותית ולפתח דרמה מודרנית. חידושו של גולדפאדן היה ביצירתו של תיאטרון יהודי מקורי ומקצועי שהיה עממי ומודרני, סביבתי ונסמך על התיאטרון האירופי בעת ובעונה אחת. המהפכה שחולל אינה תולדה של תהליך עקבי כלשהו, שהתהווה לפניו, ואף לא תוצאה של יד המקרה, אלא התאפשרה בזכות יכולותיו, מקוריותו ואישיותו הרבגונית.

גולדפאדן נולד בסטרוקונסטנטינוב, אחד ממרכזי ההשכלה בדרום רוסיה, וזכה לחינוך דתי-מסורתי ומשכילי כאחד. העובדות מראות כי הוא נמשך אל התיאטרון שנים רבות לפני שהגיע ליאסי. עוד בבית המדרש לרבנים בג'יטומיר, שבו רכש את השכלתו בשנים 1866-1857, התוודע לתיאטרון ואף התנסה בו. ביוזמה נדירה הועלה בין כותלי המוסד המשכילי המחזה סערקעלע מאת שלמה אטינגר, וגולדפאדן, נוסף על היותו העוזר הראשי בכל הקשור להפקה, שיחק בתפקיד הראשי והקומי של סרקלה. כבר בימי לימודיו נדפסו שיריו הראשונים בעברית וביידיש בעשרות אלפי עותקים. אף שלא היה מוזיקאי, נהג גולדפאדן להלחין את שיריו או להתאים להם לחנים עממיים שליקט בכל מקום שאליו הגיע, והם זכו לפופולריות רבה בקרב העם. הוא נהג לבקר במרתפי היין ובטברנות ולהקשיב לזמרים הנודדים, אשר כמה משיריו נכללו ברפרטואר שלהם. בשירים ראה גולדפאדן יסוד הכרחי ואת הרוח החיה בתיאטרון שלו, ובהלחנתם שיבץ סוגות מוזיקליות וסגנונות מגוונים, חילוניים וליטורגיים, שירי עם, שירי לכת, שירי ערש, אופרות ואופרטות פופולריות. בקובץ שירי היידיש השני שלו, די יידענע (היהודייה), שיצא באודסה ב-1869, נכללו גם מערכון לשתי דמויות נשיות, "צוויי שכנות" (שתי שכנות), ומחזה בארבע מערכות, "די מומע סאסיע" (הדודה סוסיה), שנכתב בהשראת סערקעלע.

בזמן שהותו באודסה הופיע גולדפאדן עם שיריו העממיים והלאומיים בסלונים הספרותיים בפני קהל משכיל ונהג לצפות בתיאטרון, שהעלה אופרטות גרמניות. בהגיעו ללמברג (לבוב), שבה הוציא עיתון משכילי ביידיש, צפה בתיאטרון פולני ובתיאטרון רוסי-גרמני, באופרטות שונות ובאופרות של ורדי. בווינה צפה באופרות של וגנר. להפקות התיאטרון שאליהן נחשף הייתה השפעה ניכרת על ז'אנר האופרטה היהודית שיצר והתאים לקהלו בתיאטרון המקורי שהקים כעשור לאחר מכן.

הצלחתו של התיאטרון היהודי בראשיתו הייתה תלויה ביכולת המעשית של גולדפאדן לצאת למסעות נועזים ומורכבים, לעמוד בקשיי הדרך ובהגבלות מבית ומחוץ, להתקיים ולהתפתח תוך כדי תנועה במרחב, ובו בזמן לגלם על הבמה מציאות שתעשיר ותשנה את מושגיו של קהלו, אשר ביקור בתיאטרון וצפייה בו לא היו חלק מהרגליו ומההון התרבותי שלו. במסעותיו כתב יותר מחמישים מחזות, וגם ביים, הלחין והפיק אותם. להקות תיאטרון רבות, שנוצרו בתוך זמן קצר בעקבות להקתו או התפצלו ממנה, השתמשו תדירות ברפרטואר שלו, שנפוץ לכל עבר וחלחל לתודעה הקולקטיבית של העם ברחבי ה"יידישלנד" שחצתה ארצות ויבשות. בפעילותו זו הכשיר גולדפאדן קהל יהודי שוחר תיאטרון ושחקנים יהודים שאמנותם בכך, ויצר תיאטרון יהודי מודרני שנהפך במהרה לחלק בלתי נפרד מהתרבות החילונית בחברה היהודית. ניתן לחלק את חייו של גולדפאדן לארבע תקופות יצירה עיקריות על פי אופי מסעות התיאטרון שלו והמרחב שבו כתב את מחזותיו.

מסע ההופעות הראשון שלו התחיל למעשה מיד עם ייסוד הלהקה והסתיים ב-1879, עם תום מלחמת רוסיה-טורקיה שבמהלכה זכה התיאטרון להצלחה ולרווחה כלכלית. בתקופה זו, שבה התנהלה הלהקה בין כמה ערים עד שהתמקמה בבוקרשט, הרחיב גולדפאדן את להקתו, הכשיר בה גם שחקניות וצירף אותן אליה ויצר בעבורה רפרטואר ראשוני נרחב ומגוון, המכיל וודווילים ומחזות בשלוש, בארבע ובחמש מערכות. בין המחזות שנכתבו בתקופה זו נכללים גם להיטים, שהועלו על הבמה היהודית במשך שנים רבות ובמקומות שונים בעולם: די רעקרוטן (המגויסים), סאטירה אקטואלית עם שירים וריקודים העוסקת בחטיפתם של יהודים חסידים וגיוסם לצבא; די באבע מיטן אייניקל (סבתא ונכדתה), המעלה את נושא הקונפליקט הבין-דורי סביב נישואי השידוך מול אהבה חופשית; שמענדריק (שמנדריק) הקרוי על שם גיבורו – ילד יהודי בור, מפונק ומגושם אשר אמו העשירה מנסה לשדך לו כלה עם ייחוס; ודי כישוף-מאכערן (המכשפה), אופרטה בחמש מערכות הכוללת שירים שהפכו לשלאגרים מוכרים עד היום. במלודרמה היהודית, הגזורה בתבנית סיפור סינדרלה, המכשפה מוכרת את מירה'לה לסרסור באינסטנבול. בעלילה עתירת דמיון, בלתי מסתברת וחובקת עולם מבקר גולדפאדן את התופעה הקשה של סחר בנשים יהודיות אשר נוהל בידי המאפיה היהודית. במסעו הראשון יצר גולדפאדן את דפוס ההתנהלות האופיינית לתיאטרון היהודי הנודד במזרח אירופה בניהולו של המחזאי-במאי-מפיק.

התקופה השנייה בחיי גולדפאדן, הנחשבת לימי תור הזהב וביסוס מעמדו של התיאטרון, התחילה עם מעבר הלהקה, שמנתה כ-42 איש, לאודסה והסתיימה עם הוצאת הצו האוסר על קיומו של תיאטרון יידיש ברחבי האימפריה הרוסית באוגוסט 1883. בתקופה זו ניהל גולדפאדן מסע הופעות מרשים בהיקפו ובהישגיו האמנותיים והמקצועיים, מאודסה לפטרבורג. הלהקה הופיעה באולם התיאטרון מרינסקי, שהיה האולם הגדול ביותר באודסה והכיל 1,500 מושבים, וקצרה שבחים גם בקרב השכבה המשכילית וגם מצד העיתונות הרוסית. בנוסף לרפרטואר הישן כתב גולדפאדן והעלה בתחנות שונות מספר מצומצם של מחזות חדשניים: דער פאַנאטיק אָדער די ביידע קוני-לעמל (הפנאט או שני קוני-למל) - סאטירה חברתית בוטה שהפכה להצלחה בינלאומית; ושולמית אָדער בת ירושלים (שולמית או בת ירושלים), המכונה "אופרטה היסטורית" ומבוססת על המעשייה התלמודית "חולדה ובור". המלודרמה המוזיקלית - המעלה סיפור אהבה מימי בית שני בין שולמית, רועת צאן מבית לחם, ואבשלום, בן למשפחה מיוחסת מירושלים - נפתחת בסצנת עלייה לרגל וסופה בסצנת חתונה גרנדיוזית ורבת-משתתפים בבית המקדש; סצנות שכמוהן עוד לא נראו עד אז על הבמה היהודית. המחזה משופע בריקודים, בשירי רועים ובשירים סנטימנטליים, והמפורסם שבהם עד היום הוא שיר הערש "ראזשינקעס מיט מאנדלען" (צימוקים ושקדים). האופרטה זיכתה את גולדפאדן בתגובות הסוערות ביותר מאז ייסוד התיאטרון. בפטרבורג העלה אופרטה היסטורית נוספת, דאָקטאָר אלמאסאדאָ אָדער די יידן אין פאלערמאָ (דוקטור אלמסדו או היהודים בפלרמו), העוסקת בהתמודדותה של הקהילה היהודית עם צווי הגירוש ועם ההתנכלות מצד השלטון הנוכרי במאה ה-14 בפלרמו.

קשוב כתמיד לקהלו ולמתרחש סביבו, גולדפאדן כתב עם שובו לאודסה את המחזה הקרוב ביותר מכל מחזותיו לטרגדיה, בר-כוכבא אָדער די לעצטע טעג פון ירושלים (בר כוכבא או ימיה האחרונים של ירושלים). זאת, כתגובה לגל הפוגרומים ששטף את רוסיה ב-1881 בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני. הצנזורה אילצה את גולדפאדן לבחור בתחבולה של משל ולשקף את מדיניות הצאר והפוגרומים בחורבן הבית השני בידי הרומאים. מחזה זה קבע שיא חדש ביצירתו, אך גולדפאדן לא הספיק לרוות ממנו נחת, כפי שהיה ראוי. בשיאה של ההצלחה נסגר התיאטרון שלו, בהתאם למדיניות האנטי-יהודית של הצאר החדש. להקתו התפרקה ורוב השחקנים עזבו את רוסיה והיגרו לאמריקה - ביתו החדש של התיאטרון היהודי.

מסע התיאטרון השלישי של גולדפאדן נמשך כ-14 שנים ובו נדד בגפו בין ערים, ארצות ויבשות, כתב מחזות חדשים והעלה אותם עם להקות מזדמנות. לאחר ניסיון כושל להופיע בוורשה במסווה של "תיאטרון גרמני", נסע לאמריקה, שם נחל אכזבה קשה; שחקניו, שהגיעו לניו יורק שנים ספורות לפניו וביססו את מעמדם בעזרת הרפרטואר שלו, עמדו בדרכו ומנעו בכל אמצעי שעמד לרשותם את ניסיונותיו להשתלב בתיאטרון היהודי התוסס במולדתו החדשה. לאחר ניסיונות כושלים להתפרנס מעיתון יידיש שהוציא לאור ומהקמתו של בית ספר למשחק, עזב גולדפאדן את אמריקה וחזר לאירופה, שנדחקה בינתיים לשוליים של התיאטרון היהודי.

באירופה, במסעו הרביעי, נדד הלוך ושוב בין לונדון, פריז, למברג, קרקוב, בוקרשט, גאלאץ וצ'רנוביץ והופיע עם להקות מקומיות באולמות קטנים, בעוד מצב בריאותו ומצבו החומרי הולכים ומידרדרים. למרות דחיקת מעמדו, המחזות החדשים שכתב והעלה מתאפיינים במספר תמונות הולך וגדל ובחילופי מקום מורכבים ומפתיעים, המתרבים בהיקפם לעומת מחזותיו הקודמים. נוסף על כך ניתן להבחין בהם ברובד אוטוביוגרפי, המעבד באופן אמנותי את חוויית התלישות והפליטות של היוצר ואת נישולו מנכסיו וממעמדו ההגמוני-פטריארכלי.

בתיאטרון היהודי בלמברג, שאליו הצטרף כבמאי, העלה ב-1891 את מליץ-יושר אָדער רבי יוזלמאן (מליץ יושר או רבי יוזלמאן) ואת משיח'ס צײַטן?! (ימות המשיח?!), מחזה אשר דמויותיו מיטלטלות מרוסיה לאמריקה ולפלשתינה. עקדת יצחק אָדער מהפכת סדום ועמורה (עקדת יצחק או מהפכת סדום ועמורה) הוא המחזה האחרון שהעלה גולדפאדן במסעותיו עם שובו לאירופה. סיפור העקדה ומהפכת סדום ועמורה מעובדים במחזה כמשל דרמטי על החוויה הטראומטית שעבר בניסיון להשתלב בתיאטרון היהודי באמריקה. בין היתר מעידים על כך השימוש במשחק המילים עמורה'קה-אמריקה וההקבלה בין דמותו של אברהם אבינו לדמותו של המחזאי, אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון היהודי. ב-1896, בשעה שבניו יורק חגגו בפאר עשרים שנה לייסוד התיאטרון היהודי בהפקת המחזה שולמית עם גדולי הכוכבים שם, חדל גולדפאדן ממסעות התיאטרון שלו באירופה. חולה וחסר פרוטה התיישב בפריז והתפרנס בדוחק מכתיבה לעיתונים. ב-1900 נשלח ללונדון בתור ציר בקונגרס הציוני הרביעי. בסוף 1903 חזר לניו יורק.

בעשור האחרון לחייו כתב גולדפאדן שני מחזות: דוד במלחמה, מחזה בן מערכה אחת בעברית הכולל שירים וריקודים, שאותו הלחין, ביים והעלה לראשונה ב-1906 עם קבוצת נערים חובבים במועדון ציוני על שם הרצל; ובן-עמי, דרמה פטריוטית שנכתבה בהשראת הרומן הפרו-יהודי דניאל דרונדה מאת ג'ורג' אליוט, עלה לאחר יגיעות מרובות בגרסה מעובדת ומקוצרת בידי בוריס טומשבסקי בתיאטרון האופרטה People’s Theater בניו יורק. העיבוד המאסיבי בבימויו של טומשבסקי, אשר גם שיחק בתפקיד הראשי, כלל תוספת של ריקודים ושירים, בניגוד לרצונו של גולדפאדן ששאף כי מחזהו האחרון יוצג כדרמה. גולדפאדן נפטר ב-9 בינואר 1908, שבועיים לאחר הבכורה. עשרות אלפי אנשים צעדו אחרי ארונו.

רק שלושה מבין מחזותיו תורגמו לעברית: קוני-למל, המכשפה ושולמית, והם ממשיכים לעלות על הבמות בישראל מאז תקופת היישוב ועד היום בהפקות בעלות אופי מגוון, מהמסחרי עד החתרני, במסגרות תיאטרון שונות.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בלקין, אהובה, הפורים שפיל: עיונים בתיאטרון היהודי העממי (ירושלים: מוסד ביאליק, 2002).

גאָלדפֿאַדן, אברהם, די יודענע: פֿערשיידענע געריכטע אונ טהעאַטער אין פּראָסט ייִדיש (אודסה: אולריך עט שולטצע, 1872).

גאָלדפֿאַדן, אברהם, "די מוזיק פֿון מײַנע געזאַנגשפּילן", בתוך: ש' ראָזשאַנסקי (עורך), אַבֿרהם גאָלדפֿאַדען: אויסגעקליבענע שריפֿטן (בואנוס איירס: ליטעראַטור-געזעלשאַפֿט בײַם ייִוואָ אין אַרגענטינע, 1963), עמ' 254-240.

גולדפאדן, אברהם, "תולדותי" (תרגום: צ' זהר), אורלוגין 13 (1957), עמ' 237-228.

זילבערצווײַג, זלמן, לעקסיקאָן פֿון ייִדישן טעאַטער (ניו יורק: פֿאַרלאג אלישבֿע, 1931).

ניסים, אסתי, יחסי הזהות בין חלל, זהות ומגדר במחזות ובתיאטרון של אברהם גולדפאדן (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2017).

שאַצקי, יעקב, גאָלדפֿאַדן-בוך (ניו יורק: אידישער טעאַטער מוזיי, 1926).

Berkowitz, Joel (Ed.), Yiddish Theatre – New Approaches (Oxford: The Litman Library of Jewish Civilization, 2003).

Berkowitz Joel and Henry, Barbara (Eds.), Inventing the Modern Yiddish Stage: Essays in Drama, Performance and Show Business (Detroit: Wayne State University Press, 2012).

Seiger, Marvin Leon, A History of the Yiddish Theatre in New York City to 1892 (PhD. Thesis, Indiana: Indiana University, 1960).

מחקר

30.12.2018
תיאטרון ישראלי בתרבות טלוויזיונית
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

תיאטרון ישראלי בתרבות טלוויזיונית

פרופ' דן אוריין

 

הדיון בטלוויזיה ובתיאטרון בכפיפה אחת הוא לכאורה מופרך - טלוויזיה נתפסת כתרבות פופולרית, לא כאמנות, ובמדרג החשיבות של האמנויות השונות, נתפס התיאטרון בעבר כאמנות "גבוהה". תפנית חלה בעשורים האחרונים, כאשר בהשפעת התרבות הטלוויזיונית חלו שינויים בתיאטרון ובמעמדו. שלושה כיווני רפרטואר תיאטרוני נוצרו החל בשנות השמונים של המאה העשרים: תיאטרון שיש בו סימנים (שאינם מטשטשים את ייחודו) של התרבות הטלוויזיונית; "תיאטרון טלוויזיוני" שסיגל לעצמו את הנרטיבים, את הז'אנרים, את עיצוב הדמויות, את מערכות הסימנים ואת תפיסת העולם החברתית כפי שהן מעוצבות בדרמה הטלוויזיונית לסוגיה; ותיאטרון לא-טלוויזיוני, שמשיל מעליו כל סימן היכר של קרבה לז'אנרים ולסמיוטיקה טלויזיוניים, פונה לאנשי תיאטרון ומצמצם מאוד את היוצרים ה"ראויים" ואת קהליהם המובחרים.

הטלוויזיה הפכה את הטקסטים הדרמטיים לנחלת הכלל. לצופים, המורגלים בצפייה בקולנוע ובטלוויזיה, התיאטרון נראה לעתים מיושן, ואף על פי כן הוא ממשיך לשגשג בארצות רבות. יתרה מזאת, למרות המשבר הכלכלי שבו הוא נתון (ההופך אותו לאמנות מסובסדת במדינות רבות) גדל מאוד בעשורים האחרונים מספר ההפקות התיאטרוניות.

אפשר לעקוב אחר הזיקות בין התיאטרון והטלוויזיה בישראל במקביל לתהליכים של "טלוויזציה" שדומים להם (אך מוקדמים יותר) נמצא בתרבויות האנגלית, הצרפתית והגרמנית ובתרבויות אחרות. ב-1985 עלתה בתיאטרון העירוני חיפה הצגה שבישרה את השינוי: פלשתינאית מאת יהושע סובול ובבימויו של גדליה בסר הייתה, לפי תוכניית התיאטרון, "דרמה בתוך דרמה. במהלך הפקת סרט טלוויזיה, המגולל את פרשת יחסיה של צעירה פלשתינאית עם ידידה הערבי, עם אהובה היהודי ועם מאהבה האנגלי, מתפתחים סכסוכים ונרקמים יחסים בין חברי צוות ההפקה". לראשונה עלתה "הבעיה הפלסטינית" על הבמה הגדולה וגם זכתה להצלחה אצל קהל מנויים.

הבמה של פלשתינאית הייתה מעוצבת כאולפן טלוויזיה, ומכשירי טלוויזיה רבים ליוו את ההצגה בתפאורה של אדריאן ווקס. תיאור הבמה במחזה כולל גם התייחסות תיאטרונית לטלוויזיה: "העלילה מתרחשת במשך יממה אחת שבה מצולם המחזה מתחילתו ועד סופו בהפקה דלת אמצעים. התנאים: לחץ זמן, והכרח לסיים את הצילומים עד לבוקר המחרת". תיאטרון, כך משתמע מהוראת הבמה, הוא מקום שבו נוצרת דרמה אמנותית במהלך חזרות מדוקדקות וקפדניות הנמשכות חודשים, כמו החזרות שקדמו להצגה פלשתינאית, ואילו טלוויזיה מייצרת דרמות חפוזות ומאולתרות.

שנות השבעים והשמונים היו תקופת תור הזהב של התיאטרון הישראלי. הגידול במספר מחזות המקור, שהציגו לפני הקהל בעיקר את המציאות החברתית והפוליטית, הפך את התיאטרון לבמה מועדפת. אמצעי התקשורת, בהם העיתונות המודפסת והאלקטרונית, שירתו את הבמה התיאטרונית והעצימו את תפוצת ההצגות שהוצגו עליה. ביקורות על הצגות הופיעו לפעמים בעמוד השער של העיתון. הטלוויזיה הישראלית של שנים אלה, שהייתה ערוץ יחיד, יצרה מעט דרמות מקוריות ושידרה סדרות, מיני-סדרות ו"תיאטרון כורסה", כאשר רוב התוכניות היו באנגלית. הדרמה הפופולרית הגיעה לטלוויזיה הישראלית עם חדירתן של הסדרות האמריקאיות, ובמיוחד עם ההצלחה שהייתה לדאלאס ואחריה לשושלת.

הצגות "כורסה" נדדו מהתיאטרון אל העיבוד הטלוויזיוני ללא שינויים ניכרים. היוצרים בטלוויזיה באותן שנים היו אנשי תיאטרון או אנשי קולנוע, שהטלוויזיה הייתה עבורם במה נוספת ולא עיקרית. למרות זאת, כבר בסוף שנות השבעים הבינו רבים כי החשיפה הטלוויזיונית היא המהדהדת יותר, כמו בפרשת ההתקבלות של חרבת חזעה שביים רם לוי, על פי ספרו של ס. יזהר (1949), ושודרה ב-1978 בערוץ הראשון. הסרט היה אחד המסמכים הדרמטיים הראשונים שתיארו לפני קהל צופים גדול את נישול הערבים מאדמתם בזמן מלחמת העצמאות. ספרו של ס. יזהר מתאר כיבוש והגליה של תושבי כפר ערבי בידי חיילים ישראלים. אף על פי שהספר היה כלול בין ספרי הלימוד בבית הספר, הוויכוח הציבורי סביבו החריף במיוחד עם הקרנתו כדרמה בטלוויזיה, והוא לווה בניסיונות צנזורה. הדיונים בעקבות הסרט הביאו אל ביתם של רבים את בעיית הפליטים הפלסטינים.

כניסתם של ערוץ 2 והכבלים לחלק ניכר מבתי האב בישראל במהלך שנות התשעים שינתה את תפריט הדרמה של הצופים הישראלים. באותה תקופה חל גידול בייצורן של דרמות ישראליות לטלוויזיה, שחלקן היו "תיאטרוניות" או "קולנועיות", אך רובן נכתבו על פי תבניות טלוויזיוניות: מלודרמות, סדרות קומיות ואופרות סבון. שינויים אלה הפחיתו ממעמדו של התיאטרון הישראלי במפת התרבות הישראלית, וכמו בארצות אחרות, הוא נאלץ להסתגל למציאות תרבותית חדשה שבמרכזה נמצאת הטלוויזיה. תוכניות דרמה של הטלוויזיה המסחרית הפכו בשנים אלה למרכיב מרכזי ברפרטואר של התרבות הישראלית.

עליית כוחה של תרבות ה"אמצע" הטלוויזיונית (שגם ניכסה לעצמה את הספרות, המוזיאונים, התיאטראות, הקונצרטים ומופעי המחול והתאימה אותם לתפיסת עולמה ולצרכיה) חלה במקביל לירידת השפעתה של התרבות ה"גבוהה". מאפייני הצופים בתיאטרון (כמו גם אלה של קוראי הספרים, קהלי הקונצרטים או המבקרים בתערוכות) השתנו, ונוצר דפוס צריכה תרבותית שבו הצופה אינו "טהרן", שבוחר ברפרטואר נבחר, אלא אוכל-כול (אומניבור) אקלקטי, המתעלם מהגבולות שבין התרבות ה"גבוהה" והתרבות הפופולרית. בהתאם לשינויים שחלו בטעמי הצופים, הרפרטואר של תרבות ה"אמצע" מציע במפעלי המנויים בישראל "זיווגים" כמו פארסה בעלת אופי בידורי (שהוצגה בעבר ב"תיאטרון המסחרי" הפרטי), מחזה דוקו-דרמה, קומדיה שייקספירית "טלוויזיונית" וטרגדיה יוונית. בתפריט תיאטרוני כזה מטושטשים הגבולות בין "גבוה" ל"נמוך" ובין פעילויות המקובלות בתרבות ה"גבוהה" ובתרבות הפופולרית.

השפעות הטלוויזיה על התיאטרון ניכרות גם במעברים "חופשיים" של יוצרים, במיוחד של שחקניות ושל שחקנים, משדה התיאטרון לשדה הטלוויזיה ובחזרה. תופעה זו מתעצמת במאה ה-21 ומערערת על תיחומם של גבולות שדה התיאטרון, וגם מזמנת ערעורים על עיקרי האמונה שהיו משותפים בעבר ליוצרים שפועלים בו.

את השפעות הטלוויזיה על רפרטואר התיאטרון ניתן להדגים בעזרת הקומדיות של המחזאית ענת גוב (2012-1953) והבמאית עדנה מזי"א. בדרמה הטלוויזיונית יש העדפה לריאליזם – ואכן, הקומדיות התיאטרוניות של גוב ומזי"א הן ריאליסטיות (אחת מהן היא שעת טיפול פסיכולוגי של אלוהים ונמשכת כשעה). מאפיין בולט נוסף של דרמה טלוויזיונית, שמחלחל לתיאטרון, הוא נטייתה להפוך בדיון למציאות ולהפך - מציאות לבדיון. ליסיסטרטה 2000 של גוב (2001), לדוגמה, היא הצגה מיוון העתיקה שמשולבות בה מעין מהדורות חדשות טלוויזיוניות, ואלה מקנות לה אופי של בדיון מציאותי וגם תורמות לארגונה במקטעים.

הטלוויזיה מציעה מקטעים (סגמנטים) מוצנעים: סיקוונסים קטנים המכילים תמונות וקולות שנמשכים כמה דקות לכך היותר. המקטעים אינם מתחברים ביניהם תמיד. בהצגות של "תיאטרון טלוויזיוני", כמו בקומדיות של גוב, יש למקוטעוּת איכויות מיוחדות: עריכתן של ההצגות "דפדפנית" והן מלוות בקיטוע המסתייע בתאורה-החשכה ובמשפטים מוזיקליים בין הסגמנטים. גם זמן הביצוע של הצגות התיאטרון מתכווץ לעתים קרובות להקצבות זמן טלוויזיוניות, וחלל ההצגה, כמו אולפן הטלוויזיה, הוא במקרים רבים "פְּנים". ההבחנות הז'אנריות משתנות בתיאטרון בעקבות השפעותיה של התרבות הטלוויזיונית. מקום מיוחד בתהליכי השינוי של הכתיבה הדרמטית יש לקומדיית המצבים – הז'אנר ה"תיאטרוני" ביותר בין הז'אנרים הטלוויזיוניים, שהשפעתו על רפרטואר התיאטרון בולטת במיוחד.

בקומדיות של גוב ומזי"א הנטייה הז'אנרית היא אל ה"נשי" - בתכנים, בצורה ובפנייה בעיקר לצופות. השרשוריות של עלילות המחזות רופפת, דמויות נשים הן הפועלות והגברים סבילים, ומקום הפעולה הוא לרוב "פנים". באוי אלוהים (2008), אחרי גילוי זהותו של המטופל כאלוהים, אין התפתחות עלילתית אלא דיון בשאלות תיאולוגיות.

מרכיב חשוב בטקסט הטלוויזיוני היא שפתן של הדמויות. מאחר שהטלוויזיה פונה לקהלים רחבים יש לה צורך באוצר מילים ובמבחר של ביטויים מובנים ומוכרים. היא גם משתמשת בעגה ובשפה שאינה תִקנית, במיוחד כאשר היא מתייחסת לתת-תרבות כלשהי. בטקסטים שיש בהם עגה של קבוצות מיוחדות מעבדת הטלוויזיה את הלשון באופן המכיל את פירושם של ביטויים חריגים, כך שיובנו על ידי קהלים מקבוצות אחרות. תיאטרון המושפע מהטלוויזיה מנמיך את השפה ומקרב אותה לדרכי השיח של הצופים. דוגמה ל"התמודדות" עם התרבות ה"גבוהה" אפשר למצוא בהצלחה – ובהצגה - המשותפת הראשונה של גוב ומזי"א, חברות הכי טובות (1999):

 

ללי: איזה סרט. האנטוניוני הזה ממש גאון.
תרצה: איזה... איזה...
סופי: שעמום.
תרצה: ...אורך. זה סרט נורא ארוך.
ללי: איך אפשר להגיד על הסרט הזה משעמם? זה סרט כל כך חכם. אתה יוצא עם מטען כל כך חזק.
תרצה: זה נכון. אי אפשר להגיד שאין מטען.
סופי: [לתרצה] עם איזה מטען יצאת, תרצה?
תרצה: עם ה... כל הדבר הזה של ה... [מסתכלת על ללי בבקשת עזרה]... כל היצרים האלה ש...
ללי: למשל הרחובות הריקים שמסמלים את הריקנות של האדם בחברה המודרנית...
תרצה: בדיוק.
סופי: הרחובות הריקים מסמלים את זה שלא היה לו כסף לסטטיסטים.
תרצה: [צוחקת בחנפנות] יש בזה משהו.

 

לגוב ומזי"א רקע ביוגרפי עם נקודות חפיפה (ושוני), תפיסת עולם משותפת, שמאלנית, ובמיוחד – יכולת לעבודה משותפת. החל מ-1999 גוב כתבה, ומזי"א, בעצמה מחזאית מצליחה, ביימה. שתיהן למדו תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הקימו משפחות וגידלו ילדים. שתיהן חיו ופעלו תקופה ארוכה בתל אביב ועבדו עם התיאטרון הקאמרי. שתיהן היו בעלות ניסיון בכתיבה לטלוויזיה ולקולנוע והחלו את מסלול המחזאות בשלב מאוחר יחסית. ייתכן שבשל אופי הכתיבה הטלוויזיוני שלהן הן נקלטו בתיאטרון הישראלי בשלב שבו התחיל לגלות עניין במחזאות "טלוויזיונית"; אז גם התחילו נשים מחזאיות לתפוס בו מקום מרכזי.

ההצגות של גוב ומזי"א הועלו על הבמה מאות פעמים, וגם הוצגו מחדש; בעקבות חברות הכי טובות הופקה סדרת טלוויזיה; ומחזותיה של גוב הופיעו כספרים. מבחינת השדה התיאטרוני מיקמו היוצרות את עצמן ב"מרכז", בתיאטרון הקאמרי, וגם נתנו ביטוי להסתייגותן מתיאטרון ה"שוליים", כמו באחת מתמונות ליסיסטרטה 2000, שבה מוצגת גרסה של ליסיסטרטה כמחזה ניסיוני של "תיאטרון הנשים המחתרתי", שנעזר במסכות המלוות בג'סטות משונות. זהו קטע תיאטרוני נלעג ומלאכותי במתכוון.

בין הכיוונים השונים של תיאטרון נשים, גוב ומזי"א נוטות אל הפמיניזם ה"בורגני". במחזות של גוב, קובל מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, "כל הגברים, בעצם, הם תינוקות מגודלים, אטומים, מסורבלים, מטומטמים למדי, חסרי הומור עצמי ועם אגו נפוח". ואכן, גברים "זוכים" לעיצוב מיוחד במחזות ובהצגות של גוב ומזי"א: הם גאוותנים, ילדותיים, מטופשים, מחוספסים, תוקפנים וחרמנים. עם זאת, הם אינם נטולי קסם, שמקורו לעתים דווקא בתכונות שצוינו.

עקר בית (2004) ואוי אלוהים (2008) הן קומדיות מצבים: קומדיית מצבים תיאטרונית היא תוצר של פגישה בין חניכות טלוויזיונית של יוצרים ובין ציפיות הקהלים המורגלים בצפייה בטלוויזיה. יוצרי תיאטרון בגילי הביניים ויוצרים צעירים צברו אלפי שעות צפייה בטלוויזיה, ומאגר צפייה זה משפיע על תפיסת הדרמה שלהם ומכוון אותם לכתיבה, לבימוי, למשחק, לעיצוב או לכתיבת מוזיקה המוזנים (לא תמיד במודע) מהתרבות הטלוויזיונית. בתיאטרון הם פונים לצופה המבקש לפגוש הצגה של המוכר לו מהטלוויזיה, אבל שתהיה גם שונה ו"מתאימה" לתיאטרון כמוסד "תרבותי".

קומדיות המצבים התיאטרוניות הן חלק מתהליך הטלוויזציה של הרפרטואר התיאטרוני, שמשמר מרכיבים תיאטרוניים מבדלים: בקומדיית המצבים התיאטרונית הצופים "כלואים" באולם למשך זמן ההצגה, בשונה מהצופה בטלוויזיה שחופשי תמיד להחליף ערוץ או לכבות אותה; היוצרים לתיאטרון צריכים להתאמץ לתפוס את תשומת לבם של הצופים לזמן ארוך יותר, להצחיק אותם במשך שעה ויותר; ולפעמים הם מציעים לצופים חשיבה מחדש על בעיות שמטרידות אותם. השוני הבולט בין התיאטרון לטלוויזיה הוא במאפייני הקהלים: הקהל הטלוויזיוני מגוון וגדול במיוחד, ואילו הקהל בתיאטרון בישראל שייך ברובו למעמד בינוני אשכנזי-חילוני-ליברלי, שאליו שייכות גם מזי"א וגוב.

תפאורת האולפן המרושלת של ליסיסטרטה 2000 הופכת לתפאורת "פנים" טלוויזיונית בעקר בית ובאוי אלוהים. בעקר בית, טייס חיל האוויר, בן 55, פורש לגמלאות, ובביתו מתקבל בשמחה מהולה בחרדה מוצדקת, בשל הסכנה שישבש את הרגלי חייהן של נשות הבית.

 

​

עקר בית מאת ענת גוב, בימוי: עדנה מזי"א. באיור: יוסי פולק ומיקי קם, מאיירת: מירה פרידמן

 

ההצגה עקר בית רוויה תרבות טלוויזיונית. חלק ניכר ממנה מתרחש סביב ספה מול מכשיר הטלוויזיה הביתי ועליה. שלט הטלוויזיה הוא אביזר מרכזי, שזאביק הטייס מתקשה בהפעלתו ואינו מצליח להשתלט עליו. הבמה "נעה" בין במת תיאטרון לחללים כמו-טלוויזיוניים שנראים לפעמים כמובאות ויזואליות של מסך טלוויזיה מוגדל. בנות הבית (והעוזרת ה"רוסייה") צופות באדיקות בטלנובלה. הטייס בדימוס אמנם נלחם בתופעה ה"קלוקלת", אך הוא נכשל במשימה, והתרבות הטלוויזיונית מנצחת. פסקול של טלנובלה נשמע ברקע, ודיונים על גורל דמויותיה מלווים את ההצגה. בנקודת מפנה, שכאילו הועתקה מטלנובלה, אחרי שידידו של הטייס משכנע אותו להעמיד פני חולה בסרטן כדי לשקם את מעמדו המשפחתי, מגלה הרופא את דבר המחלה לאשת הטייס במטבח, בשעה שבנות הבית האחרות צופות בטלנובלה - הבמה מצטמקת בסיוע התאורה למעין מסך טלוויזיה שבו אנחנו צופים ברופא ש"מגלה" את תוצאות הבדיקות לרעיה – בכי, חיבוק, מוזיקה... הסוף הוא של פרק בקומדיית מצבים: זאביק הטייס, שנקלע למציאות ביתית שבה אין לו מקום, פתר את הבעיה בפרק הנוכחי; "צפויים" פרקים נוספים (יומיים או שבועיים).

גוב גילתה את אנושיותו של אלוהים בלימודי המקרא שלה. בריאיון לציפי שוחט סיפרה: "זה בולט בעיקר בספרים הראשונים, בראשית ושמות, אלוהים מאוד אנושי שם, עושה טעויות, מתחרט וכועס". אלוהים של גוב באוי אלוהים, הטייס בדימוס יוסי פולק, מופיע במעיל וכובע שחורים, בדומה לאורסון וולס, שפוסטר שלו תלוי על קיר חדר העבודה של הפסיכולוגית. הוא מציג את עצמו כאמן יוצר וגם מבצע, רגיש ופגיע, כי "אני יתום מלידה". בכל תולדות ההלכה והמחשבה היהודית נאסרת האנשה של אלוהים. פילוסופים, הוגים ופוסקים הקדישו מאמצים גדולים לשמירת ייחודו של האל ולבידולו מהאנושי. גוב, ש"אין לה אלוהים", מבטלת את האיסורים ומזמנת אותו לשעת טיפול תיאטרונית.

באוי אלוהים המחזה וההצגה הם מעין מערכון טלוויזיוני מורחב, קומדיית מצבים מוגדלת, על גבריות, נשיות ואלוהות. ויכוח תיאולוגי מוצג בתיאטרון ציבורי, בפני קהל של תרבות "אמצע". קהל טלוויזיוני של שעות צפיית השיא לא היה מוצא עניין בטקסט דרמטי ארוך על מלחמה ושלום, על גבריות ונשיות ועל שאלות תיאולוגיות, כמו שכר ועונש והשגחה אלוהית. בתיאטרון יש לחלק ניכר מהצופים "מוכנוּת" לצפות במשך שעה ויותר בהצגות שהן קומדיות מצבים "משופרות" ולהקשיב לדיון תיאולוגי משועשע. ההתמודדות הנשית של מזי"א וגוב עם "גבריות" מתעצמת ממחזה למחזה - בעקר בית יש היפוך מוסכמות – הטייס, הגבר האידיאלי, אינו עוד גיבור אלא חולה מדומה המשתוקק לתשומת לב נשית; ובאוי אלוהים הגבר הוא בורא העולם ואחראי לעוולות הבריאה.

הטלוויזיה היא "מרחב ציבורי" שבו מתקיימים רוב הדיונים החברתיים והפוליטיים. בשנים האחרונות אפשר גם לזהות השפעות של הדרמה הטלוויזיונית והקולנועית על התיאטרון בדרכי ההיצג של דמויות ה"אחר". לפעמים נדמה שהדרמה הטלוויזיונית והקולנוע, הפונים לקהלים רחבים ומגוונים יותר מקהלי התיאטרון, מתמודדים בפתיחות רבה יותר עם הדילמות ועם הקונפליקטים שיוצרת המציאות החברתית והפוליטית. הם גם מפחיתים את העיצוב הסטריאוטיפי של דמויות ה"אחר" ומזמנים פתיחות וביקורת חברתית שמחלחלות לתיאטרון.

גוב ומזי"א "לוקות" בחוסר כבוד לאמונות ולדעות מקודשות, בכפירה (מתונה) בדת המסורתית, בביקורת של הגבריות ובמחאה נגד קיפוחן של נשים. הן מעלות נושאים אלה על הבמה באמצעות הז'אנר המצליח של קומדיית המצבים, שנולד בתיאטרון, פוּתח בטלוויזיה וחזר לתיאטרון בגרסה טלוויזיונית-תיאטרונית-נשית. קומדיות המצבים התיאטרוניות שלהן מציעות תפיסת עולם אנטי-מלחמתית שיכולה להתאים לרוב היושבים באולם. בליסיסטרטה 2000 המלחמה היא מגרש משחקים של גברים ילדותיים, שמקריבים ילדים כמצווה לאומית. נשים מבחינתם נועדו לספק שירותים ומין. בעקר בית הגבר הלוחם מתגלה כיצור מעורר רחמים וחסר ישע, ובאוי אלוהים - "אתה כל הזמן מאיים, מתעצבן, כועס, חוטף התקף זעם, מעניש נורא ואז אחר כך מתחרט נורא. זה בדיוק דפוס של גבר מכה. אתה מסוכן לציבור אדוני! וזה חוזר על עצמו עם כל מי שאתה אוהב. ובמיוחד עם מי שאתה הכי אוהב. את היהודים אתה הכי אוהב נכון? 'העם הנבחר' איזה כיף לנו..." גם אלוהים הוא גבר שמשווע לאהבה וזוכה בחיבוק: "פתאום אני חושבת על זה שבעצם אף פעם, בכל אלפי השנים שאתה קיים, אף פעם לא... חיבקו אותך. חיבוק! קום רגע, קום! קום כבר... חיבוק, אתה מרשה לי? תירגע. תעצום את העיניים" .

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

אדוני, חנה, קסלר-פינשטיין, נעמי ובוסידן, שלמה, "לקראת תרבות ה'אמצע': 'קהלי טעם, ו'תרבויות טעם' בישובי הפריפריה בישראל", קשר 26 (נובמבר 1999), עמ' 118-108.

אוריין, דן, תאטרון בחברה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2008).

אוריין, דן, תיאטרון בעידן טלוויזיוני, עיונים בחינוך 10-9 (2014), עמ' 230-211.

גאנז, הרברט, "תרבות אמריקנית פופולרית ותרבות גבוהה במבנה מעמדות משתנה", בתוך: אליהוא כ"ץ ויצחק ינוביצקי (עורכים), תרבות, תקשורת ופנאי בישראל, מקראה, חלק א' (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999), עמ' 66-54.

גוב, ענת, חברות הכי טובות, אוי אלוהים, ליזיסטרטה 2000, עקר הבית, http://dramaisrael.org/playwright/gov-anat/

הנדלזלץ, מיכאל, "כל צבעי השקר", הארץ (29 בספטמבר, 2004).

ליבנה, נרי, "עושה הצגות", הארץ (16 באוקטובר, 2009).

סובול, יהושע, הפלשתינאית (תל אביב: אור-עם, 1985).

שוחט, ציפי, "בראשית בכה אלוהים", הארץ (11 במרס, 2008).

Ellis, John, Visible Fictions: Cinema, Television, Video (London and New York: Routledge, 1989 [1982]).

Esslin, Martin, The Age of Television (San Francisco: W. H. Freeman and Company, 1982).

Fiske, John, Television Culture (London and New York: Routledge, 1987).

Pavis, Patrice, "Le théâtre et les medias", in: André Helbo, J. Dines Johansen, Patrice Pavis and Anne Ubersfeld (Eds,), Théâtre Modes d`approche (Bruxelles: Labor, 1987), 33-63.

שמואל הספרי, ביוגרפיה

מחקר

30.12.2018
שמואל הספרי, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

שמואל הספרי, ביוגרפיה

מאת ד"ר נורית נתנאל

 

שמואל הספרי (יליד 1954, רמת גן) הוא מחזאי, במאי וכותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה. הספרי כתב וביים כ-26 מחזות, 18 מהם מקוריים (כולל שני מחזות לילדים) והיתר עיבודים מהספרות ומהדרמה. מחזותיו עוסקים במאפייניה של החברה הישראלית ובוחנים בעיקר את זהותה היהודית. הקונפליקטים והסתירות המאכלסים את יצירותיו משתקפים גם בביוגרפיה הפרטית שלו. הוא גדל בבית דתי-לאומי להורים ניצולי שואה, קיבל חינוך תורני, שירת בצה"ל כחייל קרבי ואחז בדעות ימניות קיצוניות. בראשית שנות השמונים יצא בשאלה, דעותיו הפכו שמאלניות ולוחמניות והוא אף נכלא בשל סירובו לשרת בלבנון. בראי הביקורת נתפס הספרי כ"ילד הרע" של התיאטרון, מרדן מטבעו המרבה להתעמת ולטרוק דלתות, אך הוא גם מחזאי ובמאי מחוזר, שהצגותיו המרתקות נצפות על ידי קהל רב וגורפות פרסים.

תשמ"ד (פסטיבל עכו, 1982; הבימה, 2005) הועלה תחילה בתיאטרון הפשוט, שאותו ייסד הספרי עם קבוצת סטודנטים מלימודיו בחוג לתיאטרון. העלילה מתרחשת בתשעה באב תשמ"ד, שנה שלוותה בחששות אפוקליפטיים בגלל צירוף האותיות שמ"ד ובשל הדהודה לספרו של ג'ורג' אורוול 1984. במחזה ישראל נאלצת לציית לתביעת המעצמות ולפנות את יהודה ושומרון. ארבעה אנשים בעלי חזיונות משיחיים ולאומניים מתבצרים בלב השומרון ומאיימים לפוצץ עליהם את המקלט שהם יושבים בו, אם הממשלה לא תחזור בה מהפינוי. הם מייצגים קבוצות קיצוניות, המסוכסכות ביניהן אך מאוחדות בפעולותיהן נגד הממשלה וזורות חורבן והרס. המחזה מתריע וגם כמו-מנבא את קיומה של המחתרת היהודית. זו אכן נחשפה כעבור שנתיים והתגלה כי אנשיה ביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים ותכננו לפוצץ את המסגדים בהר הבית, ובכך להביא להתחלת הגאולה ולבוא המשיח.

עמדתו המורכבת של הספרי ביחס ליהדות באה לידי ביטוי במחזה מתן תורה בשש (התיאטרון הפשוט, 1983), שבו משה רבנו עולה להר סיני לקבל את התורה. הקב"ה מביע בפניו את חששו מרבי עקיבא, העתיד להעמיס על כל אות תלי תלים של הלכות. משה מבקש להגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא, אך מנהרת הזמן מביאה אותו לישיבה במאה שערים בימינו. הרבנים האשכנזים בה מדירים את משה, הנתפס בעיניהם כמזרחי-מצרי, ומטילים ספק ביהדותו. הספרי הקדים להצגה לימוד של סוגיה תלמודית, שעלילת המחזה מבוססת עליה. מצד אחד, עמדתו שוללת את האורתודוקסיה בת-זמננו, המטביעה את החברה הישראלית בגזענותה ובדקדקנותה הקטנונית, ומצד אחר הוא מבקר את ישראל החילונית, שנכסי התרבות היהודיים אינם מוכרים לה והיא אינה רואה בהם חלק מתרבותה. "זו חוצפה לאפשר רק ל'אדוקים' לדעת יהדות" אמר המחזאי. "יהדות אינה קשורה באמונה וכפירה והנחת תפילין, ולא במיסטיקה שחורה נוסח אורי זוהר. צופים נבערים אינם מאפשרים צמיחת תיאטרון שבבסיסו תרבות יהודית, ובלי תרבות זאת לא יצמח תיאטרון ישראלי... התיאטרון שלי הוא תחליף לבית כנסת, אני סוגר אתכם שעה וחצי בחושך ומלמדכם תורה, בציפוי תאורה ותפאורה".

החילוני האחרון (התיאטרון הקאמרי, 1986) בנוי במתכונת של קברט ומתאר את ישראל לעתיד לבוא: שמה מוסב למדינת יהודה ושולטים בה חרדים הכופים משטר של דיכוי והינתקות מן העבר הישראלי. מנחה המופע מעלה תמונות מהמדינה החרדית החדשה, שכל אזרחיה עברו חינוך מחדש למעט אחד, החילוני האחרון, שיהודה משמרת כשעיר לעזאזל שעליו יונחתו גזירותיה. לכל אזרח פנקס חתימות על ביקור בבית הכנסת, ביקור האישה במקווה, אישור ממשגיח כשרות, הפקדת הילדים בישיבות וכיוצא בזה. בהצגה גברים משחקים בתפקידי נשים, כי "קול באישה ערווה". תחילה פסלה הצנזורה את המחזה בשלמותו, בטענה שהוא פוגע בערכיו וברגשותיו של ציבור רחב, דתי וחילוני כאחד. בעקבות הערעור של התיאטרון הקאמרי חזרה בה ואישרה את ההצגה, אם יקוצצו קטעים מתוכה, הקאמרי נענה וההצגות חודשו. בתגובה הסירו הספרי (המחזאי והבמאי), התפאורנית והמלחין את שמם מההפקה והקדישו את התמלוגים למאבק בצנזורה.

החשובים במחזותיו של הספרי הם קידוש (החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, 1975; התיאטרון הקאמרי, 1985; בית ליסין, 1995), חמץ (בית ליסין, 1995) ושבעה (בית ליסין, 1996). הספרי כינה אותם טרילוגיה ונימק זאת בכך ש"מדובר באותה משפחה במצבים שונים, שמקיפים למעשה את ההוויה הישראלית במשך עשור מכריע". אמנם לכל מחזה יש עלילה משלו, אבל שלוש העלילות מתפתחות בציר כרונולוגי רציף המשקף את החברה הישראלית על רקע המאורעות הלאומיים המרכזיים: מלחמת ששת הימים ואתוס הגבורה הנלווה לה בקידוש, חברה במצב של משבר על סף הטראומה של מלחמת יום הכיפורים בחמץ, וחברה הנושקת לשלום עם בואו של סאדאת לירושלים בשבעה. הזהות הישראלית השסועה והמפוצלת מתבטאת בכל מחזות הטרילוגיה ביחסים זוגיים עכורים, ש"הפולנייה הקלאסית" מככבת בהם, ובמערכות יחסים משפחתיות כושלות, וגם במעגל רחב יותר של יחסים בין-דוריים ויחסים בין קבוצות חברתיות שונות וביחסן של הדמויות למאורעות דתיים ולאומיים שהיו עשויים לאחדן כמשפחה, כחברה וכעם, אך בפועל ממחישים את המפריד והמקטב ביניהן. בשלושת המחזות העלילות אינן חותרות לפתרון אלא נעות לכיוון של הידרדרות, פירוק והפחתה. קידוש מסתיים בשיגעון, חמץ – בשיגעון ובמוות ושבעה – בהתאבדות הבן.

צל השואה מעיב על מערכות היחסים במחזות אלה. היא אינה רק מקור לעימותים זוגיים ומשפחתיים, אלא גם קו שבר בחברה הישראלית המונע מפרטיה, גם אלה שלא חוו אותה, להתחבר לזוג, למשפחה ולעם. "כולם שתולים באופן לא טבעי בארץ לא להם... גם אלה שנולדו כאן". שלושת המחזות שבטרילוגיה מתרחשים על רקע של טקסים דתיים. השבּת, החגים ומנהגי האבלות נתפסים כאירועים של משפחה שנועדו לתת לה ביטוי ולחזק את האחדות ואת החום בין חבריה, ואילו במחזות הם משקפים עוינות ונתק רגשי. מודגש בהם היעדר הרלוונטיות של הטקסטים המושמעים בטקסים לחייהם של אלה המקיימים אותם, והשיבושים והעיוותים של הטקסים ההלכתיים מצביעים על התפרקות רחבה יותר של הסדר המשפחתי, החברתי והפוליטי.

הספרי שב לעסוק בנושאים אלה במחזה הבדלה (התיאטרון הקאמרי, 2009), אלא שהפעם ההתנגשות היא בין שתי משפחות דתיות, האחת של ניצולי שואה דתיים מזרם הכיפות הסרוגות, המתגוררים בחולון, והאחרת של ירושלמים ותיקים ועשירים, חובשי כיפה שחורה. על רקע ישראל המשגשגת של 1968, שתי המשפחות צפויות להתאחד בברית הנישואים, אלא שטקס ההבדלה הדתי בראשית המחזה הוא רק הטרמה (וניגוד) להבדלים ולפערים שיתגלעו ביניהן. בעקבות העלאת הבדלה באריאל הודיע הספרי שלא יציג עוד את מחזותיו בתיאטרון הקאמרי ועזב לתיאטרון בית ליסין.

הרב קמע (התיאטרון הקאמרי, 2001) הוא עיבוד לטרטיף של מולייר, שהמחזאי התאימו למציאות הישראלית ודן דרכו בזהות המזרחית. ביום הזיכרון לאביו המנוח פוגש יעקב מוראד החילוני את הרב קמע, אברך מזרחי, בבית הכנסת. ניגוני התפילה של הרב מציפים אותו בגעגועים לבית אבא. הוא מכניס את קמע לביתו, ממנה אותו למשגיח כשרות על משפחתו ומפקיד בידיו את עסקיו. עיבודים ותרגומים קודמים שנעשו לטרטיף בעברית כוונו להביע את מחאת החילונים על צביעותו של הממסד הדתי היהודי. עיבודו של הספרי שונה מהם בגישתו הפסימית: קמע מנצל את תמימותו ואת הערצתו של יעקב ומשתלט על כל נכסיו. בתוכנייה למחזה אמר הספרי: "מוראד נופל ברשתו של נוכל, אבל לא הנוכל מעניין אותי, אלא הגעגועים של מוראד... בצרפת של מולייר, האדם הרגיל לא הכיר טיפוסים כמו טרטיף. 'טרטיפים' נמצאו בחצרות המלכים והאצולה. אצלנו, מי לא מכיר את הפוליטיקאים של ש"ס ואת צורת ההתנהגות שלהם? מי לא רואה אותם בטלוויזיה מהבוקר עד הערב? כולם מכירים את קמע, ולכן אני לא מתעסק בו. השאלה היא מי האיש שנגרר אחריו".

יוצא דופן במחזותיו של הספרי הוא המלך (בית ליסין, 1992), המספר את סיפור חייו של זהר ארגוב. כשנשאל מה הניע אותו לעסוק בזמר המזרחי, השיב, "בעיקר חוסר הצדק". הספרי ראה בו גיבור תרבות דרמטי שהממסד התיאטרוני-אשכנזי מידר. בעודו מייחל למלחמת תרבות, הוא אומר: "בחברה הישראלית יש גזענות וזה מוציא אותי מדעתי... וזה הסיפור של זהר. אם רצה או לא רצה הוא נלחם. עברתי על 200 או 300 קטעי עיתונות. האיש הזה דיבר ואיש לא התייחס אליו. לא התייחסו אל המוזיקה שלו. רק על האונס והפשע והסמים".

בתיאטרון בית ליסין הציג הספרי את פולישוק (2017) סאטירה מצחיקה-עצובה המבוססת על סדרת הטלוויזיה בשם זה שכתב וביים (ערוץ 2, 2015-2009). המחזה מציג אירועים חדשים מעלילותיו של שר התח"ת (תיירות, חוץ, תרבות) פולישוק (צירוף המילים פוליטיקה ושוק) – האיש הלא נכון במקום הלא נכון. ההצגה מתייחסת למציאות הפוליטית של ימינו, ויש בה רמיזות לחברי הממשלה ולנבחרי הציבור, על קטנוניותם, רדיפת הכבוד שלהם והידרדרותם המוסרית.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, יהדותו של התיאטרון הישראלי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998).

אוריין, דן, "מנבל צדיק ועד לרב קמע: טרטיף על הבמה העברית", בתוך: דן אוריין (עורך), התיאטרון הישראלי, תהליכי דמוקרטיזציה בחברה הישראלית (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

אורן, עמוס, "והילד הזה הוא אני", ידיעות אחרונות (25 בנובמבר, 1996).

אלפי, יוסי, "להפסיק את הברדק", הפטיש (ספטמבר, 1992).

בירנברג, יואב, "מחליף בית", ידיעות אחרונות (26 ביוני, 2012).

הספרי, שמואל, חמץ (תל אביב: אור-עם, 2002).

הרב קמע, תוכנייה להצגה (תל אביב: תיאטרון הקאמרי, 2001).

ליפשיץ, יאיר, "הפואטיקה הפוליטיקה והפרפורמנס של ההלכה בטרילוגיה של הספרי: קידוש, חמץ שבעה", בתוך: זהבה כספי וגד קינר (עורכים), צפייה חוזרת, עיון מחודש במחזאות מקור (באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013), עמ' 342-326.

מימון, שוש, "שונאים סיפור אהבה", ליידי גלובס (ספטמבר-אוקטובר 2001).

נתנאל, נורית, "החברה הישראלית: קרעים שאינם מצטרפים לשלם, עיון בטרילוגיה של שמואל הספרי", במה 170 (2003), עמ' 59-41.

פוקס, שרית, "תיאטרון הפלפול", מעריב (20 באוקטובר, 1983).

"הצנזורה אישרה את 'החילוני האחרון' ל'קאמרי' – לאחר קיצוץ של 3 עמודים", הארץ (16 בדצמבר, 1986).

קינר, גד, "שקיעת החברה הישראלית כמיסה שחורה בתיאטרון של שמואל הספרי", מותר 17-16 (2010), עמ' 62-61.

תפתה ערוך / משה זכות

מחקר

30.12.2018
תפתה ערוך / משה זכות

​

  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

תפתה ערוך

מאת פרופ' שמעון לוי

 

"בראש המאה הי"ז קבעה עדת אנוסים עשירה את מושבה בעיר אמסטרדם ומתוכה יצאו כמה סופרים עבריים בעלי-שם. הגדול שביניהם הוא משה זכות, שנחשב זמן רב למחבר הדראמה הראשונה בעברית", מציין חיים שירמן. מלקמן טוען שזכות נולד ב-1610 ולא 15 שנה אחר כך. חוקריו של זכות אכן עוסקים בפרטים היסטוריים הנוגעים ביצירתו ובביוגרפיה שלו כמקובל וכאיש הלכה. שירמן מנתח את תפתה ערוך בקצרה ובזהירות: "אמנם אין תפתה ערוך מחזה במובנה הרגיל של המילה והוא מייצג צורה מיוחדת, שיש בה גם מן האפוס וגם מן הדרמה וייתכן שלא נתחבר לשם הצגה על הבימה". הוא מביא גם את דעתו של דניאל אולמו, בעל העדן ערוך, מחזאי שכתב את יצירתו בעקבות זכות, ואמר שתפתה ערוך הוקרא בציבור, בעיר פרארה, בליווי כלי נגינה. לדעת שירמן זהו "אחד השירים הנשגבים ביותר שנכתבו בעברית".

תפתה ערוך, מחזהו השני של זכות אחרי יסוד עולם (1640-1628), הופיע לראשונה בכתובים ב-1715 בוונציה, כעשרים שנה אחרי מות המחבר. זכות לא היה יכול לחבר את שני מחזותיו לולא הכיר דרמות ספרדיות, הוכחה מובהקת להשכלתו הרחבה לצד הקפדתו על מצוות ההלכה. הוא היה יהודי חרדי ופעם, כאשר ביקש להשכיח מעצמו את השפה הלטינית שלמד וידע, כביכול כדי להעניש את עצמו על רעייה בשדות זרים, פתח בתענית של ארבעים יום. כתביו מעידים על בקיאות טובה במדעים ועל הווי תרבותי אוניברסלי. ייתכן שרצה "להראות שאפשר לחבר בעברית טרגדיה גדולה על יסוד האמונה היהודית", כדברי מלקמן. בתפתה ערוך, הערגה הדתית גדולה בהרבה מהניסיון לחקות דגמי דרמה אחרים. ביצירה בולט העיסוק האינטנסיבי בשאלות טוב ורע, בהישארות הנפש, בשכר ועונש ובבדיקת רמות תודעה שונות מהידע החושי היומיומי.

המחזה מורכב מ-185 בתים עתירי מצלולים, קצבים ודימויים עזי מבע. זהו סיפורו של אדם החווה את תהליך מחלתו, גסיסתו ומותו והנהו מובל לקבורה. הוא ניעור בקברו ובמותו (הגופני!), ועתה נתון לדין חיבוט הקבר. הוא מוצא את עצמו בתופת ובאימתו הרבה מתחיל לבחון את סביבתו. מגיע אליו "משחית", מין שטן המדריך אותו, מעמידו על מקומו האנושי הקטן והחוטא ומוסר לו דין וחשבון מפורט על אודות התופת, שבו נידונים החוטאים בשבעה מדורים, כל אחד מהם גרוע מקודמו, על עבירות ופשעים, על עוונות וחטאים שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. האומללים מתייסרים בעינויי זוועה בידי שדים ומזיקים, במיני הפרשות, בנחשים וברעלים.

על משמעות תפתה ערוך אפשר לתהות לא רק מצד ההשפעות התרבותיות, ההיסטוריות והלשוניות שזכות נחשף להן. היצירה מציבה פואטיקה ייחודית מבחינת מרכיבי הטקסט ומבחינת הפוטנציה התיאטרונית הגלומה בו. שני היבטים אלה מעניינים בתפתה ערוך יותר מאשר ביסוד עולם ואפילו יותר מאשר בצחות בדיחותא דקידושין מאת דה-סומי. כאן, דווקא פערי הטקסט לצד העלילה הגיהינומית מפעילים את הדמיון, יותר מדרמות עשויות היטב פחות או יותר בערך מאותה התקופה, שנכתבו אף בידי אותו המחבר.

תפתה ערוך מעלה שאלות גם באשר לעצם אפשרותו של תיאטרון יהודי לעסוק בנושא המסע בתופת. בקומדיה המוקדמת יותר צחות בדיחותא דקידושין יש יותר פעלולי תיאטרון, אך הדמויות והטיפול הדרמטי בהן אופייניים לדגמי דרמה אירופיים ואינם יהודיים כמעט משום בחינה. יסוד עולם מעלה במפורש נושא יהודי: אברהם אבינו - אם ברוח הדרמה הדתית האיטלקית כסברתו של קאלו ואם ברוח המחזה הקלאסי, כפי שמלקמן טוען. אך תפתה ערוך שואב את כוחו לא מאפיוני ההלכה, המצויה במחזה רק במינון זוטר. אם נמצא כאן יהדות, היא נובעת ממקורות קבליים בעלי אופי אזוטרי, סמלי ורומזני.

ביצירתו, זכות חוזר ליסודותיו הפולחניים העמוקים של התיאטרון. הוא מקנה למילה המדוברת את כוחה המאגי, ה"בוראני". טעות אפוא למצות את משמעות תפתה ערוך בטענה שהוא מחזה מוסר חינוכי, מחזה דידקטי גרידא המטיף, אמנם באורח אוניברסלי ולא יהודי-הלכתי, לתיקון המידות. לאור האמונה המוצקה בצורך האדם לתת דין וחשבון בעולם הבא על מעשיו בעולם הזה, ההתנהגות הראויה וההולמת איננה יכולה להיות ההסבר המספק. בה במידה שהקומדיה האלוהית מאת דנטה ובתוכה, לדוגמה, דמותו של וירגיליוס המנחה ומדורי הגיהינום, אינם מתמצים בהסבר הדידקטי; כך גם תפתה ערוך (שנכתב בהשראת דנטה) רק נעזר בהיבטים החינוכיים ושואף, ביסודו של דבר, להזדככות, שאיננה רק ברמה המוסרית אלא ברמת התודעה ובחשיפת מישורי מציאות על-חושיים.

למחזהו תפתה ערוך בחר זכות דגם ספרותי-היסטורי המוכר גם מהרומן החצרוני, מאגדות עם ואף ממחזות ימי ביניימיים כמו כלאדם. זהו דגם מחזות המסע. מאחר שהמבנה, בדומה ליסודות דרמטיים-ספרותיים וכמו יסודות תיאטרוניים, הוא לרוב מטפורי למשמעות, יש לראות בתפתה ערוך מחזה התקדשות וחניכה, שעצם ההליכה במסלוליו האמנותיים עשויה לזמן לקורא חוויית התעלות. הטקסט חושף דברים השמורים לרוב ליודעי ח"ן, כדיבור המכוון את הנמען אל מעבר לעצמו, לעולמות עליונים. היצירה נפתחת בהערת בימוי:

 

תפתה ערוך... יסודתו בהררי קודש דרז"ל הנאמרים באמת במסכת גיהינום ע"ע והם אמרו כי מיד כשמושכים האנשים ידיהם מן הקבר שכבר כיסוהו כראוי, תכף מתחיל דין חיבוט-הקבר, וחוזרים ומכניסים נפשו בקרבו ע"ד שאמרו רז"ל בפסוק 'יקרא אל השמים מעל' וגו' וכמשל החיגר והסומא אשר על כן הסברא מכרעת כי ברגע הכנס הנפש אל תוכו יחזרו לו חושיו; אך בטירוף ועירוב, ולכן יקדים הוא לדבר אל ליבו כעין הדברים האלה.

 

פתיחה זו מבארת עניין מרכזי ביצירה: המשך החיים לאחר המוות הפיזי. לפיכך מאוזכר גם משל החיגר והסומא, שנמשליו אינם אלא הגוף והנפש. מבחינת האמונה הדתית ובוודאי גם מבחינה פסיכולוגית, מצב ההתעוררות בקבר הוא משמעותי ביותר. האפשרות להתעורר שם מפחידה למדי באופן אישי, ויש כמובן חשיבות עקרונית רבה לשאלת הישארות הנפש בכל דת. מאחורי התיאור בפתיחה חבויה האמונה בכך שהגוף האתרי נפרד מהגוף הפיזי שלושה ימים אחרי המוות. במשך הימים האלה אדם עושה לעצמו חזרת סיכום של חייו עלי אדמות. טקסט הפתיחה נאמר אפוא מפיו של אדם מת המדבר אל ועל עצמו בתוך קברו. זוהי סיטואציה דרמטית ורוויית מתח מן המעלה הראשונה, המזמנת מראש מעורבות בתוכן הדברים ובנסיבות אמירתם גם יחד. מבחינה תיאטרונית, הערת הפתיחה היא "אפנון תדר" המכייל את קליטת הטקסט, את משמעותו התת-טקסטואלית ואת נסיבות ההשמעה הקונטקסטואליות.

האמצעים התיאטרוניים מרומזים ביצירה במידות שונות של מפורשות. יש מונולוג ודיאלוג ואף קטע "מקהלתי" באופיו, בסיום. יש הערות בימוי הנוגעות לאופן הביצוע, אך נזכור שלא האמצעים האמנותיים עמדו לנגד עיניו של המחבר כמטרה בפני עצמה. הדבר חשוב בעיקר כאשר מסבים את תשומת הלב למיומנותו העצומה בעברית. טכניקת הכתיבה מגויסת, כפי שהכתוב עצמו מבטא, למען שיפור רוח האדם. תפקיד התיאטרון הוא להנכיח משהו מהעולם הבא ולהעמיד דברים מ"שם" כאן ועכשיו ובאופן בלתי אמצעי לנגד עינינו, ועל ידי אמירתם בקול רם יוקנו להם מציאות והשפעה. עוצמת התיאורים והערותיו של זכות מעידות על כך שכנראה עבר בעצמו מין מסע מיסטי, ואותו הוא מבקש לחלוק עם קוראיו.

 

​

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992).

מלקמן, יוסף, "ראשית חייו של רבי משה זכות", ספונות ט (תשכ"ה), עמ' קכט-קלב.

מלקמן, יוסף, "המחזה 'יסוד עולם' לרבי משה זכות", ספונות י (תשכ"ו), עמ' שא-שלג.

פגיס, דן, שירת החול ותורת השיר... (ירושלים: מוסד ביאליק, 1970).

שירמן, חיים, "הדראמה העברית במאה ה-17", מאזניים ד (תרצ"ה), עמ' 645-623.

שלום, גרשם, "זכות", האנציקלופדיה העברית, ט"ז (ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות), עמ' 824.

התנ"ך כתיאטרון

מחקר

30.12.2018
התנ"ך כתיאטרון
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

התנ"ך כתיאטרון

מאת פרופ' שמעון לוי

 

ספר הספרים זכה לאינספור פירושים תיאולוגיים, היסטוריים, אנתרופולוגיים ואחרים, אך רבים עדיין קוראים את התנ"ך כטקסט דת מקודש. ביקורת המקרא פעלה והשפיעה כדי לנתק את העיון במקרא מהקשרים מותנים מראש באמונה דתית והחלה לגבש גישת מחקר מדעית לתנ"ך. עם זאת, קוראים דתיים וחילונים, נוצרים ויהודים, ממשיכים לרתום טקסטים מקראיים למטרות שנועדו לחזק את עמדותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות. התנ"ך נוצל כמדריך שימושי לתחומים כמו גיאוגרפיה, מיסטיקה, צבא או ארכיאולוגיה. מחקרים העוסקים בעשורים האחרונים בתנ"ך כספרות בדקו את סוגי הפרוזה והשירה בו, את הרטוריקה המקראית לסוגיה וכן היבטים דרמטיים. ניסן אררט הוא אחד החוקרים המועטים שטיפלו בתנ"ך כדרמה, בהנחה שיחידות "דרמה" מסוימות נקראו בקול רם ולאו דווקא נועדו להצגה, אך הוא נמנע מלטפל ביסודות פרפורמטיביים. בעקבות כמה ממחקרים אלה, כולל מחקרים מתחום הביקורת הפמיניסטית, התבקשה ממש גם הגישה התיאטרונית.

הקריאה בתנ"ך כתיאטרון נועדה לחשוף יסודות תיאטרוניים החבויים בטקסט המקראי. קריאה בפוטנציאל התיאטרוני של טקסטים מקראיים רבים מבוססת על כמה תפיסות יסוד, וראשית, על הבחנה בין הטקסט הדיאלוגי לבין הטקסט המחזאי. בעוד הטקסט הדיאלוגי הוא הדיבור הישיר או העקיף בין הדמויות הפועלות, הטקסט המחזאי או "הוראות הבימוי" מתארים חלל, זמן, תנועה, נימת דיבור, תלבושות ושאר מרכיבים אל-מילוליים או תת-טקסטואליים בטקסט. המרכיבים הבימתיים, ולמעשה הטקסט המיועד בידי המחזאי למעצבי ההצגה, בהם התפאורן, התאורן ואנשי התלבושות, והטקסט המילולי מזמינים התייחסות למחזה כאל אירוע תיאטרון חי, בלתי אמצעי ומיידי. קריאה תיאטרונית נועדה אפוא לשלוף את המחזה מכלל "כתיבתיותו" או "טקסטיותו" המילולית בלבד ומעידה בבירור שבטקסטים מקראיים רבים מצויות הוראות בימוי המתייחסות למרכיבים אל- ועל-מילוליים.

לתנ"ך נודעת השפעה עצומה על הדרמה ועל התיאטרון העולמיים והעבריים. כמובן, התנ"ך עצמו איננו מחזה על פי ההגדרות המקובלות, אבל בהחלט חומר גלם ליצירת תיאטרון, כפי שהוכיחו אלפי מחזות מאז יציאת מצרים מאת יחזקאל במאה השנייה לספירה ועד ויאמר, וילך של רנה ירושלמי ומחזות למכביר בימי הביניים, בניאו-קלאסיקה ובעידן המודרני. הגישה התיאטרונית המוצעת כאן אינה עוסקת בהשפעת התנ"ך על המחזאות העולמית או העברית, אלא בפענוח היסודות התיאטרוניים בטקסט המקראי כנדבך חשוב להבנתו, וכן במגמה להעשיר את השיח בין התנ"ך לבין התיאטרון.

הקריאה התיאטרונית מתייחסת לטקסטים מקראיים כאילו הם עשויים לעלות על במת תיאטרון ככתבם וכלשונם, ללא קיצורים ועיבודים. בעלילות התנ"ך מצויים דיאלוגים וכן הוראות בימוי המעגנות את הטקסט בתת-טקסט, בקונטקסטים ובאופני ביצוע למיניהם. מעבר לפוטנציאל הדרמטי הטמון בהרבה מסיפורי התנ"ך, יש ברבים מהם גם סממנים מובהקים ומפורשים של תיאטרון. ניתוח אפשרויות הביצוע הבימתי האופטימלי מציע התייחסות מורכבת יותר לטקסט ולמגוון פרשנויותיו הפוטנציאליות. חוץ מאפיונים דרמטיים כלליים, כגון קונפליקטואליות חריפה של מצבי מצוקה אישיים, חברתיים, מדיניים ודתיים וכן התפתחות מבנה ודמויות תלת-ממדיות, מצטיינים טקסטים מקראיים רבים בלא מעט דיאלוגים ישירים ובשימוש ב"הוראות בימוי" לתנועה, לאביזרים, ללבוש ולתאורה.

ישנה חשיבות לחקר הפרפורמטיביות של התנ"ך גם מבחינת הבדיקה אם טקסטים מקראיים אכן בוצעו בנוכחות קהלים שונים עוד בתקופה שבה נכתבו. אמנם, גם קריאת ההפטרה והתורה ושאר ספרי התנ"ך בבית הכנסת כקריאה ציבורית טקסית-פולחנית מכילה יסודות תיאטרוניים בולטים. יש אפוא להבחין בין הפרפורמטיביות המצויה בתנ"ך, כלומר היחס הדתי והריטואלי העמוק המקנה למילה המדוברת כוח ביצוע, לבין הפרפורמביליות (כ"פוטנציאל ביצוע") של טקסטים מקראיים. בעוד הפרפורמטיביות מסייעת לאשש את עצם הביצוע שאיננו רק מתאר, אלא יוצר מצב (ולו בדיוני) חדש, הפרפורמביליות היא תוצאה אפשרית שלה. למעשה, כל טקסט עשוי להתבצע באופן תיאטרוני. צריך אם כן להרחיב ולהראות מדוע וכיצד עשויים דווקא טקסטים מקראיים לעלות "היטב" על במה כלשהי.

כמה מהבמאים החשובים והחדשניים במאה העשרים, כמו יז'י גרוטובסקי, פיטר ברוק, אריאן מנושקין, אאוג'ניו ברבה, פיטר סלרס ורוברטו ברטולוצ'י, עשו איש-איש ניסיונות לחפש את יסוד הקדושה (או לפחות הרוחניות) בטקסטים מקודשים ולהציגם על בימה בת-זמננו באמצעי הבעה תיאטרוניים, המתאמים בין עתיקוּת הטקסט לבין תקופת ההצגה. גם חוקרי תיאטרון מובילים כגון אריקה פישר-ליכטה ומרווין קרלסון התייחסו לתופעת הקדושה המרכזית הזאת בתיאטרון בן-ימינו ולמגוון הגישות הביקורתיות כלפי ה"קדוש" שבחקר התיאטרון.

דיון תיאטרוני כולל עיסוק הכרחי במרכיבים בימתיים. החלל בשמואל א' ג: 10-1, למשל, הוא תיאטרוני ייחודי, וכן רבים מהחללים הממשיים, הנחלמים, הדימויים והחזוניים בספרי דניאל ויחזקאל ובספרים אחרים. כאביזר תיאטרוני מקבל המעיל של שמואל הנביא משמעות מרכזית. הוא מובלט על רקע לבושו של הנער שמואל בשילה - אפוד הבד, מתנת אהבה שמביאה לו חנה. המעיל מוצג כקורבן צער הריחוק שהיא מעלה לבנה בעלותה עם בעלה לזבוח את זבח הימים. מוטיב המעיל כאביזר מאפיין חוזר כאשר שאול, בייאושו, תופס בכנף מעילו של שמואל והמעיל נקרע. אחרי מותו של שמואל מכיר אותו שאול, על פי תיאורה של בעלת האוב, במעיל: "איש זקן עולה והוא עוטה מעיל". מאחר שאין זה אותו המעיל, הופך המלבוש בהקשרו החדש לאביזר דימויי המזהה את לובשו. צעיפה של תמר הוא אביזר תיאטרוני מובהק המשמש מסכה ותלבושת במובן ההצגתי המדויק של אביזר זה, שהופעתו ושימושיו מהווים שפה עצמאית בצד הדיאלוג המילולי. בדומה לכך מתפקדים היתד שבידה של יעל והלבנה של יחזקאל. מחוות כמו "וידיה על הסף" של הפילגש בגבעה, רות הנוגעת ברגלי בועז בלילה בגורן, או אביגיל התופסת ברגלי דוד העומד להרוג את נבל הכרמלי הן עוד עדויות חותכות לחשיבות המחווה במקרא ולצורך לפרשה גם באופן תיאטרוני. רגישות לתאורה מתגלה, למשל, במבט שמעיף דוד בבת שבע הרוחצת על הגג לעת ערב, או בפעלול התאורני המיוחד החושף "מנה, מנה תקל ופרסין" על קיר ארמונו של בלשאצר.

כדוגמה מורחבת מעט, דרמת החניכה של שמואל עוסקת בהקדשתו כנער לנביא ולאור עשרת הפסוקים הדרמטיים האלה (שמואל א' ג: 10-1), גם בעצם היתכנותו של תיאטרון מקראי מקודש. דרך הדמויות והסיטואציה במחזה הקצר הזה מועלית שאלה בדבר הצדקת עצם ההצגה של הטקסט הזה, שבו האל עצמו בא, מתייצב וקורא כפעם בפעם בשמו של שמואל. הצגה כזאת מסתכנת בפאתוס מחד גיסא ובקיטש מלודרמטי מאידך גיסא. העלאה ריאליסטית או אף סמלית של האל על הבמה היא כמובן בעיה מיוחדת, אם מבחינה דתית-אמונית ("לא תעשה לך פסל וכל מסכה") ואם מבחינה תיאטרונית. המגע של התיאטרון במקודש מעלה בה בעת את נוכחותו, התיאטרונית לפחות, של החוצבימה, כדרך אפשרית לנווט בהצלחה בין פאתוס לבין קיטש. בדומה לחוצבימה התיאטרוני, גם האל המקראי נתפס כקיים ללא ערעור מבחינה רוחנית, בה בעת שאסור להעלותו על הדעת בדמיון ובוודאי לא על במה. האל, במונחים של תיאטרון, הוא החוצבימה הנעדר-נוכח. הוא דמות חוצבימתית נוכחת תמיד, אך ברמות שונות של הוויות או של נוכחות.

דוגמה אחרת קשורה במהודק לייצוגי נשים בתיאטרון התנ"כי. בהסתמך על גישות פמיניסטיות, בעיקר מאת מיקה באל, עתליה ברנר, שריל אקסום ואליס באך ואחרות, בעקבות סיפור הבריאה מתחלקים גם אפיוני הנשים במקרא לתפיסה אחת שוויונית יותר: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א: 27). תפיסה אחרת מדגישה את יתרון הזכר על הנקבה, כמשתמע מסיפור צלע האדם ההופכת לאישה, בבראשית ב: 22. הדיונים בדיוקני נשים בחלק זה בספר נשענים על סיפורים ועל מיתוסים שהועברו בעיקר בידי גברים ועל פי נקודת ראות גברית בחברה הנשלטת בידי גברים. אף על פי כן מתגלות בטקסט המורכב והמעודן גישות ביקורתיות מאוד לעתים כלפי אמות המידה המוסריות, הכלכליות והרגשיות של התנ"ך עצמו ביחסו לנשים.

בעוד הטקסט הדיאלוגי המתקיים בין הנפשות הפועלות בקטע נתון משקף לרוב אמות מידה גבריות של הסופר או הסופרים המקראיים, הרי טקסט הוראות הבימוי תומך לעתים קרובות דווקא בגישה אוהדת לנשים. סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט) מציג את גוף האישה כחפץ, כאביזר תיאטרוני בהקשר הנוכחי, בעוד המחזאי המקראי מבטא בעדינות אך בבהירות רבה את מחאתו הרגשית-מוסרית בתיאור "וידיה על הסף", כאשר מגיעה האישה המעונה והמושפלת לבית שבו לן בעלה, מי שהקריב את גופה כדי להציל את עורו. הסיפור על דבורה הנביאה מנתח את הפער בין הפרוזה העניינית והאוהדת לדבורה בשופטים ד', לעומת שירת דבורה בפרק ה', כפער דרמטי, שבמרכזו לא רק ההתחשבנות הפוליטית-רטורית עם התרומה היחסית של שבטי ישראל למלחמה בסיסרא, אלא גם סגירת חשבון אישי עם יעל, ש"גנבה" לדבורה חלק משמעותי מהתהילה שהגיעה לה, לדעתה.

תמר, בבראשית ל"ח, מוצגת כאישה שלקחה את גורלה בידיה וניצלה את הכוח הגברי המדכא לטובתה במעין תרגיל ג'ודו מקראי מבריק. מוקד הסיפור מעוצב כמחזה-בתוך-מחזה: זהו הדיאלוג הדרמטי והאירוני בין תמר המתחפשת לזונה לבין יהודה. הן בטקסט זה, הן במגילת רות ברור למי נתונה אהדת המחזאי. רות עצמה, שנתפסה במסורת היהודית כנפש הטובה ממואב, תתגלה במבט תיאטרוני כאישה מתוחכמת וחריפה ולאו דווקא תמימה. מגילת רות היא אחד הספרים הדיאלוגיים ביותר בתנ"ך, ולו ככזה קל להציגו כמות שהוא. במגילת אסתר, עוד ספר בתנ"ך שקרוי על שם אישה, מוצג סיפורה של צעירה שעוסתה כשנה שלמה לכלל בובת מין בידי גברים, כולל דודה מרדכי, אך מצאה בעצמה את העוז (תחת לחץ מסוים, יש להודות) להפוך מאובייקט לסובייקט, מחפץ לאדם הנושא אחריות תוך סיכון לשלומה. גם כאן מתרחש המהפך במחזה-בתוך-מחזה.

נביאי המקרא היו "מופיענים" ולו בגלל הרטוריקה שלהם והופעותיהם הציבוריות. המבט התיאטרוני חושף עוד שכבה ביחסים המורכבים בין אלישע, גיחזי נערו והאישה השונמית, בעיקר מבחינת השוני וההשלמה ההדדית בין השפה המילולית ובין שפת הגוף שהדמויות משתמשות בה. כמו כן מתגלה רובד תת-טקסטואלי באשר לחללי ההתרחשות ולתנועה הנמרצת ביניהם ואף למניעיו הרוחניים פחות של הנביא. המחזאי המקראי תוהה מחדש על זהות אביו של הילד שאלישע ניבא עליו והחיה אותו. קונפליקט דרמטי יחיד, ואולי האוניברסלי ביותר בתנ"ך, מתקיים בספר יונה בין עמדתו האנתרופוצנטרית, המגוחכת לעתים, של יונה האדם לבין העמדה התיאוצנטרית של האל הכול-יכול. עלילת יונה מתוארת במונחים של מחזה מסע, דרמה של תחנות בדרך אל ההתוודעות הדרמטית והאישית שלו, שהוא נמנע ממנה במכוון.

בספר דניאל נמצא, בין השאר, אפנונים שונים של עיצובי חלל פנימיים וחיצוניים, כפי שהם משתקפים בחלומותיו ובחזיונותיו. יחזקאל הוא ללא ספק הנביא התיאטרוני ביותר בה במידה שהוא שחקן קדוש. אצלו נידון ביתר שאת המונח "תיאטרון קדוש" על מנת לחדד את הבעייתיות הכרוכה בצירוף זה. חוויית התיאטרון היא גם "השעיה מרצון של חוסר האמון". במקרה של נבואה מקראית ניתן לומר שביצועיה התיאטרוניים הם לעתים קרובות קבלה בחוסר רצון של האמונה.

מבט תיאטרוני נוסף מתבונן במנהיגים. שניים מהם, משה ודוד, נחשבים הדמויות המקובלות והאהובות ביותר בתנ"ך עצמו וממנו ואילך. מחזה הדמים של יהוא מנתח את עלייתו העקובה מדם לשלטון (בתמיכת הנביא אלישע) מבחינת מבנה התמונות הדרמטיות. פרשת דוד ובת שבע איננה אלא מחזה בנוי היטב בחמש מערכות ודגם מוצלח להתייחסות תיאטרונית מקיפה גם לפרקים ולסיפורי מקרא אחרים. כחלק מהותי בעיון התיאטרוני בתנ"ך אפשר לשאול אם האל בורא העולם המנהיג את עמו הנבחר ומתלבט עמו איננו אלא במאי מתוסכל, המתרחק והולך ממונהגיו ומהתנהגויותיהם ומשאירם בלי השגחה עם קהליהם באולמותיהם.

כדוגמה לדיון תיאטרוני בקטע תנ"כי נבחר המחזה על אביגיל, אשת נבל הכרמלי, ודוד בן ישי (שמואל א' כה). אביגיל היא אחת הנשים המרתקות בתנ"ך, ההופכת איום ברצח להתקף לב ומצליחה להיות גם לאשתו של מי שנמשח למלך ובקרוב אף יומלך. כושרה המילולי, פיקחותה והאירוניה הסמויה שלה הם פנינה רטורית. מבט מקרוב בטקסט הדיאלוגי ובשפת הגוף הצמודה לו מגלה את עושרו ואת תחכומו של הפוטנציאל התיאטרוני במפגש אביגיל עם דוד. הסיפור עתיר התייחסויות לאיברי גוף - רגליים, לב וידיים - ובאזכורי אוזניים, אף (במובן "לפנים") ו"משתין בקיר", כדימוי לזכר או לכלב.

אביגיל מוצגת בפתיחה כדמות חיובית, "טובת שכל ויפת תואר", ואילן בעלה נבל הוא "איש קשה ורע מעללים". המבנה הדרמטי המסתמן איננו מי ינצח במאבק הצפוי, אלא כיצד יתרחש העניין. כך גם הרטוריקה ה"מאפיוזית" החלקלקה במכוון של דוד, השולח עשרה מנעריו לגבות דמי חסות, תיענה ותהדהד ברטוריקה מתוחכמת פי כמה של אביגיל בדבריה אליו. בדברי דוד דרך שליחיו מופיעה המילה "יד": "תנה נא את אשר תמצא ידך..." נבל מגרש את השליחים בבושת פנים, ודוד עם 400 אנשיו מתכוון להעניש אותו. נער אחד מספר לאביגיל מה עומד להתרחש, והיא, מאחורי גבו של בעלה, מטעינה צידה מכל טוב לחלות את פני דוד וזעמו.

המפגש מתרחש בעמק, דימוי לחלל ללא מוצא המזמין עימות בלתי נמנע: "היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר, והנה דוד ואנשיו יורדים לקראתה ותפגוש אותם". בראותה את דוד היא ממהרת לרדת מהחמור, נופלת ל"אפי" דוד, משתחווה עמוקות, נופלת על רגליו. מחווה ידועה זו (בהשוואה, למשל, עם השונמית, הנופלת לרגלי אלישע [מלכים ב' ד: 27]) נטענת בכוונותיה המסוימות של אביגיל. היא נושאת נאום מבריק ומפייס במצב של הכנעה עצמית מכוונת, ערמומית, מהוגנת ומצחיקה. שוב מוזכרים איברים רבים: "תדבר אמתך באוזניך", "אל ישים אדוני אל לבו", "והושע ידך", "הנערים המתהלכים ברגלי אדוני", "נפש אויביך יקלענה בכף הקלע", "מכשול לב", "דם חינם". בולט כאן דיאלוג מיוחד בין שפת הגוף של אביגיל, המדברת מתנוחה נחותה לרגלי דוד, לבין אזכורים כמעט תוקפניים של איברים בנאומה. ממילא העברית המקראית היא שפה גופנית, ובתמונה זו היא גם תיאטרונית להפליא ויוצרת משחק מרתק שבו רגליו של דוד, למשל, לכאורה הדמות הפעילה, הפכו סבילות ומשותקות בגלל חיבוק ידיה של אביגיל, לכאורה הדמות הסבילה. אביגיל מדברת על לב דוד, מילה שתתקשר מהר והיטב עם לבו של נבל, ולבו של דוד גם ילך במהרה שבי אחריה. כך גם הביטוי "הושע ידך", כלומר עשית לעצמך דין בכוח הזרוע, כדבריה.

השפעת אביגיל על דוד ניכרת מיד: הוא משתמש ב"יד" שהיא נתנה לו ואומר: "ברוכה את אשר כליתיני היום מבוא בדמים והושע ידי לי". עתה דוד לוקח מיד אביגיל את המנחה שהביאה. עכשיו מתמקד הטקסט בלבו של נבל: "לב נבל טוב עליו", "וימת לבו בקרבו"... בסיום חוזר הטקסט לרגליים: אביגיל מתכוונת לרחוץ את "רגלי עבדי אדוני". בעידון מחויך מסתיימת הפרשה ברימוז להיפוך: "ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על החמור וחמש נערותיה ההולכות לרגלה ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאישה". אחרי משחק הכניעוּת הפייסנית, אביגיל קמה מהר, כי גם לה מעמד נכבד יחסית. נערותיה הולכות לרגלה, ובדיעבד עולה שכניעותה תוכננה ונרתמה לעניין אחד בלבד. עלילת האירוע הדרמטי הזה ממוקדת יפה בידי אביגיל. ואמנם, רוב הידיים בתמונה הן דימוי: "הושע ידך", "כף הקלע", "תנה אשר תמצא ידך" - חוץ מידי אביגיל שהביאו לדוד מנחה ומידיה ממש שכבלו את רגלי דוד, ומבחינת העברית והתיאטרון – גם את ידיו.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, התנ"ך כתיאטרון (תל אביב: אסף/מחקרים וספרא, 2013).

אררט, ניסן, הדרמה במקרא (ירושלים: הוצאת המרכז העולמי לתנ"ך, תשנ"ז).

Bach, Alice (ed.), Women in the Hebrew Bible (New York and London: Routledge, 1999).

Exum, Cheryl, Plotted, Shot, and Painted (UK: Sheffield Academic Press, 1996).

Brenner, Athalya, The Israelite Woman (Social Role and Literary Type in Biblical Narrative) (UK: Sheffield Academic Press, 1994).

תיאטרון קהילתי בישראל

מחקר

30.12.2018
תיאטרון קהילתי בישראל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

תיאטרון קהילתי בישראל

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

 

כל תיאטרון הוא קהילתי במהותו, ועם זאת, התיאטרון הקהילתי, שהתגבש בכמה שכונות בשולי ירושלים ותל אביב בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת, טעון במשמעויות אידיאולוגיות ואסתטיות ייחודיות המכוננות אותו כצורה מובחנת של תיאטרון חברתי-פוליטי. זהו תיאטרון פופולרי מקומי, שנוצר בתוך קהילה מודרת נתונה, אשר משתמשת בו על מנת לדמיין את עצמה מחדש, על ידיה ועבורה. כיום פועל התיאטרון הקהילתי במקומות רבים בארץ, במסגרות מוסדיות מגוונות ובקרב קבוצות שונות - מזרחים, אתיופים, יוצאי חבר העמים, ערבים ישראלים, קשישים, נכים, נשים, נשים מוכות ואסירים. מעורבים בו גברים ונשים בני גילים שונים, ולצדם אנשי מקצוע מתחום התיאטרון, החינוך והרווחה. השחקנים הקהילתיים מבטאים באמצעות התיאטרון חוויות חיים, מחשבות, תשוקות, זיכרונות, מחאה וביקורת, הנעדרים על פי רוב מהתיאטרון המקצועי המוביל.

העיקרון המקשר בין כל התיאטרונים הקהילתיים בארץ הוא תהליך היצירה המשותף של השחקנים, שהם בדרך כלל שחקנים חובבים, הפועלים בהנחיית הבמאי הקהילתי, שהוא איש תיאטרון מקצועי. חומרי חיים נחשפים באמצעות סיפורים אישיים, אלתורים ומשחקי תפקידים ומתגבשים לכלל מחזה המופק כהצגה לעיני הקהילה המקומית. בארץ, כמו ברחבי העולם, התיאטרון הקהילתי הוא סוג של התערבות תרבותית המשלבת אמנות ופעולה, אסתטיקה, פרגמטיקה ומעורבות חברתית בניסיון לחולל שינוי ממשי. הקהילה המודרת מבררת בינה לבין עצמה, בתנאי מעבדה תיאטרונית, מה מערכת הערכים, האמונות והסמלים המעצבים את חייה החברתיים ומנהלת משא ומתן עם משטרי כוח שונים בתוכה ומחוצה לה.

שורשיו של התיאטרון הקהילתי נעוצים ללא ספק בצורותיו השונות של התיאטרון העממי, שפעל תמיד בשולי התיאטרון הממוסד, ובראש ובראשונה בתיאטרוני הפועלים, ששגשגו באירופה הסוציאליסטית משלהי המאה ה-19 ועד שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. אך בשל שמו ובחירתו לדובב קולות מלמטה, התיאטרון הקהילתי קשור אונטולוגית להתפתחותו של התיאטרון האלטרנטיבי בתרבות המערב. תיאטרון זה הפיק בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת צורות מופע רדיקליות, בהתבסס על האידיאולוגיה השמאלנית, שעל פיה יכול התיאטרון לשמש כלי נשק של קבוצות מודרות במאבק על זכויותיהן.

אולם התיאטרון הקהילתי אינו רק סוג מסוים של תיאטרון אלטרנטיבי, אלא גם פרויקט שיקומי של מדיניות הרווחה הליברלית. כך מתמרן התיאטרון הקהילתי מראשיתו, גם בישראל, בין שני עוגניו - הפיתוח והארגון הקהילתי מזה והתיאטרון האלטרנטיבי מזה - באותו מרחב מסוכסך וסוער שבין שתי תפיסות מנוגדות בנוגע למהותו. הגוף הממסדי המממן את התיאטרון רואה בו כלי לאינטגרציה של הקהילה לתוך הסדר הקיים, ומנגד, הקבוצה היוצרת מנכסת אותו כסוכן לשינוי חברתי-פוליטי. בשנים האחרונות נפתרה לכאורה הדיכוטומיה בין הגישה המערכתית-אינטגרטיבית לזו הרדיקלית-טרנספורמטיבית באמצעות השימוש המשותף במונח "העצמה". יש המשתמשים בו כאמצעי רטורי בלבד או כדי לתאר את האפקט האישי-פסיכולוגי של התיאטרון הקהילתי. לעומתם, אלה הסוברים כי מושא השינוי אינו רק הפרט אלא גם המציאות החברתית מתכוונים לתהליך ההעצמה הפוליטי, שהתיאטרון הקהילתי אמור לחולל בכל המעגלים, החל במעגל האישי, דרך המעגל הקבוצתי וכלה בזה הקהילתי.

במבט היסטורי ניתן לראות כי עד לשנות האלפיים לערך, התיאטרון הקהילתי פעל בעיקר במתנ"סים, בתוך שכונות מודרות, ורוב שחקניו היו מזרחים, שבאמצעות התיאטרון הפכו מקום של דיכוי למקום של התנגדות או משא ומתן וכוננו את עצמם כסובייקטים מדברים וכאמנים אקטיביסטים. לאורך השנים ניתן להבחין בשלושה גילויים בולטים של התיאטרון הקהילתי: מחאה, חגיגה וחתרנות. גילויים אלה לא התפתחו בהכרח בסדר כרונולוגי בזה אחר זה, ובכל תקופה אפשר לאתר מופעים קהילתיים מסוגים שונים. עם זאת, כאשר בודקים את היחסים הדיאלקטיים של התיאטרון הקהילתי עם ההיסטוריה החברתית, הפוליטית והתרבותית המקומית והארצית, מתברר כי בשנות השבעים של המאה הקודמת היה הגילוי הדומיננטי שלו מחאה באמצעות תיאטרון נגד; בשנות השמונים הייתה החגיגה לביטוי המרכזי של התיאטרון הקהילתי, באמצעות פסטיבלים שכונתיים והפקות משותפות עם התיאטרון המקצועי; ומשנות התשעים ואילך מתגלה התיאטרון הקהילתי בעיקר באורח ביקורתי-חתרני, באמצעות מופעים המנהלים משא ומתן עם מנגנוני דיכוי פנימיים בקהילה ועם אלה החיצוניים הקשורים למדינה ולחברה הישראלית.

תיאטרון הנגד, שצמח בראשית שנות השבעים על רקע פעילות הפנתרים השחורים, הציג על במת התיאטרון הקהילתי מופעי מחאה במשך יותר מעשר שנים. ראוי לציין כאן שתי הצגות מפתח: יוסף יורד קטמונה (1973-1972), בביצוע תיאטרון אהל יוסף בשכונת קטמון ט' בירושלים ובבימוי אריה יצחק - שחקן מוערך בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון חיפה, שהחליט ליצור תיאטרון חברתי עם בני נוער בשכונה. ההצגה, שהביעה מחאה נגד ההגמוניה האשכנזית, מתבססת על היפוך סיפורו של יוסף המקראי ומציגה את יוסף מקטמון כנער חסר סיכוי, שגורלו נחרץ וחלומותיו נועדו להתנפץ. יצחק ביים את המופע על פי עקרונות התיאטרון האלטרנטיבי, בהם כתיבת הדרמה במשותף עם כל השחקנים והצבת דימויים בימתיים עזים, כמו למשל פחי אשפה מאלומיניום מבריק, ועליהם חרוטים שמותיהם האמיתיים של השחקנים, שפורצים לפתע מתוכם אל הבמה, לבושים גלימות נוצצות ומסכות חצי לבנות-חצי שחורות.

הצגת המפתח השנייה של התיאטרון הקהילתי בתקופה זו הייתה החצי השני (1974), בביצוע התיאטרון הקהילתי של פרדס כץ ובבימוי יוסי אלפי. אלפי, שנחשב לאבי התיאטרון הקהילתי, השתמש בתבנית הריוויו (revue) הפוליטית והציג את פרדס כץ כחצי השני המודר של בני ברק. הקונפליקטים בין השכונה המזרחית-מסורתית לעיר האורתודוקסית-אשכנזית הוצגו באירוניה ובביקורתיות, באמצעות רצף של שירים, ריקודים ומערכונים.

בשנות השמונים של המאה הקודמת, על רקע עליית הליכוד לשלטון ופרויקט שיקום שכונות, התפתח תיאטרון קהילתי מפויס, אופטימי וחגיגי. פרויקט הדגל שלו היה תיאטרון רמת עמידר, שאותו הקים אלפי ב-1982 בשיתוף עם סטודנטים לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל אביב. הוא נפתח בפסטיבל יום השכונה, שכלל תהלוכה ססגונית של קבוצות ילדים ונוער מהתיאטרון הקהילתי, בליווי כבאיות ותזמורת המשטרה של רמת גן, לעבר במה בפארק המקומי, שם הוצגו אימפרוביזציות מחיי השכונה. כעבור זמן מה נחגג במתנ"ס המקומי פסטיבל סוף השנה. האירוע נמשך כשעה וחצי וכלל קטעים שונים, שהציגו קבוצות התיאטרון הקהילתי. ב-1986 הוביל אלפי, כבמאי מקצועי וקהילתי, את הפקת המלך ואני - פרויקט חדשני, רחב היקף, של שיתוף פעולה בין התיאטרון הקאמרי לתיאטרון הקהילתי של שכונת התקווה.

מאז שנות התשעים עוברת החברה הישראלית שינויים חברתיים ופוליטיים משמעותיים שסודקים את מעטפת האחדות הלאומית וחושפים את פניה השסועות. מצד אחד, החברה הישראלית נעשית פתוחה ומכילה יותר, ומצד אחר, העמדה המערכתית הפטרונית כלפי הקבוצות המודרות מתחזקת. תוצרי התרבות המזרחיים אמנם זוכים לפופולריות, אך היענותם למכבש חרושת התרבות מעודדת קולוניאליזם תרבותי מסוג חדש. בתוך מרחב סותרני זה ומתוכו מגיח התיאטרון הקהילתי החתרני, מופע קודר משהו של פיסות זיכרון ישנות, של היסטוריה מקומית אבודה ושל התבוננות עצמית ביקורתית. הצגת מפתח ראויה לציון כאן היא פחמה דאסט (1997), בביצוע התיאטרון הקהילתי של נווה אליעזר ובבימוי פיטר הריס - במאי מוביל, מורה וחוקר בתחום התיאטרון הקהילתי. המופע, שעלה לכבוד חגיגות היובל למדינה, סדק את הנרטיב הלאומי הקולקטיבי באמצעות סיפור אלטרנטיבי ותיאר חמישים שנה של היסטוריה מקומית רצופה מצוקה וכאב, שדחפה את תושבי השכונה לפשע, לאלכוהוליזם, לאלימות, להימורים ולקיצוניות דתית.

עוד ראוי לציין את התיאטרון הקהילתי היהודי-ערבי ברמלה, שנוסד ב-1998, בשיתוף החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בהובלת רימונה לפין ובהמשך אשרת מזרחי-שפירא. שיתוף פעולה תיאטרוני-חברתי בין יהודים וערבים נמשך היום, לדוגמה, בפרויקטים הקהילתיים במסגרת החוג ללימודי תיאטרון במכללת הגליל המערבי. כמו כן כדאי להזכיר את התיאטרון הקהילתי של נשים בכפר יונה, שפועל מאז 1998 בהובלת מיכל גלפז-מירון, כדוגמה לקבוצות נשים רבות, שפועלות היום במסגרת התיאטרון הקהילתי ברחבי הארץ.

התיאטרון הקהילתי הוא מסגרת אמנותית ייחודית של דמוקרטיה משתפת המאפשרת לקבוצות של אזרחים לחולל בעצמם שרשרת של שינויים קטנים "מלמטה", העשויים להתגבש לכלל שינוי מהותי של המערכת החברתית כולה. דווקא בימים אלה, שבהם מתחולל מאבק על אופייה ועל צביונה של המדינה, התיאטרון הקהילתי, כאמנות אזרחית, מזמין את כולנו לעצב את הדימוי המשותף שלנו באומץ לב וביצירתיות פורצת.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לב-אלג'ם, שולמית, ניצבים בקדמת הבמה: מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).

Lev-Aladgem, Shulamith, Theatre in Co-Communities: Articulating Power (Houndmillis, Basingstoke, Hampshire, New York: Palgrave-Macmillan, 2010).

אסירים וסטודנטית בסצנה "זוגלובק" כלא איילון 2002

מחקר

30.12.2018
תיאטרון קהילתי בבתי הסוהר בישראל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

תיאטרון קהילתי בבתי הסוהר בישראל

מאת פרופ' פיטר הריס

 

פעילות התיאטרון בבתי הסוהר מתקיימת במסגרת ענף חינוך טיפול ושיקום. אגף החינוך בכלא מספק שירותים לכל האגפים החל בחינוך יסודי, דרך לימוד לבחינות הבגרות, לימודים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, ומגוון פעילויות חינוך בלתי פורמאלי, אלה כוללות את פעילות התיאטרון.

פעילות התיאטרון נחלקת לשלושה סוגים: תיאטרון חובבים - העלאת מחזות מהרפרטואר הקיים, תיאטרון קהילתי - יצירת הנרטיב התיאטרוני מחומרים מקוריים של האסירים, ותת-סוגה של התיאטרון הקהילתי שבה סטודנטים וסטודנטיות לתיאטרון פועלים אחת לשבוע בסדנה עם אסירים או אסירות ויוצרים תיאטרון מקורי מתוך נרטיב המפגש המורכב שבין העבריין לאזרח הנורמטיבי.

 

שתי סוגות התיאטרון הקהילתי מקיימות 'התערבויות' שמיכאל בלפור מציין בספרו Theatre in Prison (2004(Balfour  ושבו הוא מדגיש שלמרות ביקורת על פעילות התיאטרון ככפופה למוסד טוטליטרי, ישנן עדויות לכך שהוא מייצר 'התערבויות' (interventions) של עבודה משותפת עם הנהלה, סוהרים ואסירים, ליצירת מרחבים שהנם, לפחות תיאורטית, יותר שוויוניים, דמוקרטיים ואנושיים.

פעילות תיאטרונית קהילתית בבתי הסוהר בישראל החלה בראשית שנות ה 70 של המאה ה- 20. יוסי אלפי יצר יחד עם אסירים בכלא מעשיהו את ההצגות "הד הכלוא" ו"קונצרט לאזיקים, סורג וצרור מפתחות", האחרונה שהייתה אמורה לעלות עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים כיפור לא הוצגה.

לאורך השנים פעלו בבתי הסוהר בישראל מספר לא קטן של במאים שסיפרו באמצעות הבמה את סיפוריהם של האסירות והאסירים, המרכזיים שבהם; ששי סמוכה שהיה במאי הבית של כלא נווה תרצה, וקרן כהן ישראלי שהחליפה את סמוכה בנווה תרצה. כהן ישראלי מצוטטת בכתבתה של מור שמעוני אמא קוראז': האסירות שהפכו את הכאב להצגת תיאטרון, (וואלה חדשות 01 נובמבר 2013), "תיאטרון נווה תרצה הוא תיאטרון קהילתי, במובן שהוא נועד להשמיע את הקול של הקהילה שבקרבה הוא עובד". כהן ישראלי גם הקימה, ופעלה שנים רבות כבמאית הבית בכלא "אופק" לנוער. במסמך של לשכת המדען הראשי-המשרד לביטחון פנים - "הטיפול בנוער בשירות בתי הסוהר – קבוצת התיאטרון" (כ"ץ, י., קונה, ש., לייטנר־יגן, י., ערפלי, ע.,  דור־חיים, פ. - המסמך אינו מתוארך) מצוין, "באופן כללי, מהממצאים עולה כי לקבוצת התיאטרון הפועלת בכלא "אופק" השפעה חיובית על הכלואים המשתתפים בה, קטינים ובוגרים-צעירים, במישורים אחדים."

כיום בולטים בעשייתם בתחום התיאטרון הקהילתי בשירות בתי הסוהר, אלה לוי בנווה תרצה ובכלא אופק, ואורית זרמי בכלא "צלמון". לוי מצוטטת בכתבה של אורלי בויום (מעריב, 30/03/2017)  “במשך החזרות שלנו הנערים הביאו חומרים אישיים משלהם על חיי השגרה שלהם ומה שמציק להם, וראיתי שמאוד מעסיקים אותם דווקא הדברים הקטנים - הלו”ז, השגרה שבתוך החדר והקשיים של לישון יחד ולבלות את כל היום עם אותם האנשים”.

 

ערך "שירות בתי הסוהר" בויקיפדיה מציין כי שירות בתי הסוהר רואה בתיאטרון כלי חשוב לשיקום האסיר שכן הטיפול באמצעותו מטפח את האינדיבידואל כיוצר, מאיץ תהליכים חברתיים מעצם היווצרותם בדינמיקה הקבוצתית, וכך גם מאפשר התמודדות עמם במסגרת הקבוצה. בנוסף, במודל התיאטרון הקהילתי לאסירים וסטודנטים, מקבל האסיר הזדמנות לתקשר ולבנות מערכת יחסים עם קבוצות נורמטיבית שאינן מגיעות מהעולם העברייני וכך גם לומד איך לתקשר עם קבוצות כאלו לאחר שחרורו מהכלא. המסמך של לשכת המדען הראשי (שם) מציין עוד:

 

נצברו רשמים ונתונים מגוונים על ההתערבות החינוכית של קבוצת התיאטרון אשר פועלת בכלא "אופק" ארבע שנים. באופן כללי מהממצאים עולה כי לקבוצת התיאטרון הפועלת בכלא "אופק" השפעה חיובית על הכלואים המשתתפים בה, קטינים ובוגרים-צעירים, במישורים אחדים: ראשית הכלואים המשתתפים בקבוצת התיאטרון מייחסים לה תרומות חיוביות מבחינה מנטאלית ומבחינה רגשית מעבר לשביעות רצונם ממנה כפעילות הפגתית ומהנה. שנית, להבדיל מהתערבויות אחרות במערך הכולל של כלא "אופק", קבוצת התיאטרון יכולה להפיק תוצר פומבי ברור, מרשים לעצמו, ויש בו כדי לתגמל ולדרבן את הכלואים שיצרו אותו, וכן לעודד את הצטרפותם של משתתפים חדשים לקבוצת התיאטרון בעתיד. כמו כן, להעלאתה של ההצגה לפני הקהל הרחב יש חשיבות חברתית בכך שהיא הזדמנות חיובית ויוצאת דופן לקבוצות שונות בו לפגוש כלואים קטינים ובוגרים-צעירים, בתוך מסגרת כליאה – בשעתם הטובה ייתכן שיש בכך גם כדי לחזק את הקשרים הקיימים בין כלא "אופק" לקהילה, וכן לקדם עמדות חיוביות יותר על כלואים ועל סיכויי שיקומם.

 

בויום (שם) מצטטת את קצינת החינוך רס"ר אתי איכילוב שמתארת פאן שיקומי בעבודת התיאטרון עבור הנערים המשתתפים בו:

 

בחודש האחרון הנערים היו בחזרות של 4-5 שעות כל יום ועבדו עם חבריהם לתא על לימוד הטקסט. אחרי הכל מדובר בחברה אימפולסיביים, שגם ככה נמצאים בגיל ההתבגרות ושרגילים לרוב להיכנע כשקצת קשה, להרים ידיים איפה שיש מכשול, וכאן הם מצליחים להתגבר על המכשולים וללמוד בעל פה טקסטים ארוכים ומורכבים, שזה אתגר לא פשוט בכלל.

 

שמעוני בכתבתה (שם) מראיינת את סגן-גונדר שרה פרידמן מנהלת כלא נווה תרצה, "אני לא רואה את התיאטרון כפרס עבור הבנות, גם הן לא.  התהליך מוציא מהן הרבה כאב. התיאטרון הוא רק טריגר לתהליך הטיפולי. [...] "

מודל התיאטרון הקהילתי לאסירים וסטודנטים לתיאטרון מתקיים ביוזמת שני מוסדות אקדמיים המתמחים בתיאטרון קהילתי;  החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב והחוג ללימודי תיאטרון באקדמית גליל מערבי. פרופ' פיטר הריס יצר את המודל כששימש כראש המסלול לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל-אביב ב 2002 וכיום הפרויקטים שם מונחים ע"י ד"ר חן אלון. הריס מנחה כיום את הפרויקטים באקדמית גליל מערבי. במאמר לכתב העת צוהר לבית הסוהר, טסלר, אלון והריס מגדירים את מסגרת הפעילות התיאטרונית לאסירים וסטודנטים ותמורותיה:

 

אורכו של תהליך העבודה בפרויקטים לאסירים וסטודנטים כתשעה חודשים (שנת לימודים אקדמאית), המפגשים מתקיימים אחת לשבוע. הפעילות נפתחת בחימום קולי, גופני ורגשי, מיד לאחריו תרגילי תיאטרון המבוססים בדרך-כלל על טכניקות אימפרוביזציה שונות, ובסיומם מעגל שיתוף ("שרינג"). לאורך התהליך צפים ועולים חומרים דרמטיים. הקונפליקטים של הקהילה ה"דו-קהילתית" מתגבשים, נכתבים ומועלים על הבמה בהצגת סיום, המאפשרת לקבוצה ולקהל הצופה בה התמודדות עם שאלות היסוד שליוו את התהליך, ההעצמה מתרחשת בעצם הקניית המושג החדש "תהליך" למרבית משתתפי הפרויקט. בשיחות הסיכום עלה כי עצם ההשתתפות ועמידה בכל תנאי התהליך הן תגמול מעצים ומספק. כמי שמורגלים במימוש סיפוקים מיידים, ובשאיפה לרווח ולתוצאה מהירים, חוויה תהליכית חיובית הכרוכה בהתמדה לאורך זמן, נטענת עבור האסירים במשמעויות טיפוליות. ניתן להמחיש זאת באמצעות רגע שהתרחש בשיחת הסיכום עם האסיר י', בה ניסה להסביר למנחים, כיצד חווה הוא כאסיר וכנגמל, את עוצמת החוויה של ההופעה על הבמה: "הרגעים של ההופעה עצמה הם כמו..." ובעודו מחפש מילים להגדיר בהם את תחושותיו, חייך חיוך רחב וטפח עם כף היד הפתוחה על זרועו, בג'סטה תיאטרלית, כמסמל "סם לווריד בשביל נרקומן".  (טסלר, א., אלון, ח., הריס, פ. 2006)

 

בכתב העת של אוניברסיטת תל אביב "האוניברסיטה", מצטטת אגרון אסיר שהשתתף בפרויקט לאסירים וסטודנטים בכלא מעשיהו בשנים 2002/3 שמתאר את חוויית התאטרון במושגים של שיקום, ובחינת היחסים בין העבריין לחברה:

 

על השאלה האם זה תורם לתהליך השיקום, השיב אחד האסירים: "זה מאפשר לנו להרגיש קצת יותר רגילים, כמוהם. אני לא יודע מה זה שיקום. כל אחד צריך להסביר לעצמו מה זה. אני מניח שכל אסיר יוצא מפה שונה ממה שהוא נכנס. אנחנו אנשים לא נורמטיביים, שצריכים להיפגש עם החברה הנורמטיבית. אולי זה יגרום לנו להבין טוב יותר איך לא לחזור על אותן טעויות. החצי השני של הפרויקט הזה הוא אתם: אתם תצטרכו לחיות אתנו בחוץ, ולעשות צעד אחד לקראתנו".(אגרון 2003/4)

 

אסירים וסטודנטית בסצנה "זוגלובק" כלא איילון 2002.

 הכבשה "זוגלובק" מיועדת לשחיטה ומאכל, הסטודנטית בתפקיד וטרינרית: בשר זה רצח. התמונה מהארכיון של פיטר הריס

 

אסירים וסטודנטית בסצנה "זוגלובק" כלא איילון 2002.

הוטרינרית, מבריחה ומצילה ממוות את הכבשה "זוגלובק" המגולמת על ידי אסיר. התמונה מהארכיון של פיטר הריס

 

המחקר של הריס לתואר שלישי "מגע בין קבוצתי במרחב האסתטי" (2012), מתעד חמש עשרה שנים של הנחיית תיאטרון קהילתי לאסירים וסטודנטים, ובוחן את האופן שבו התיאטרון מאיץ תהליכים של התבוננות פנימית, העצמה ושינוי עמדות:

 

המדיום התאטרוני משמש בסיס שוויוני ועוקף הבדלי קטגוריה על ידי הצבת המפגש המקוטב על בסיס אמנותי במרחב המופקע מסביבת היום-יום. המשתתפים מאמצים אינטואיטיבית אמצעים תאטרוניים ודרמטיים ואת תכונות ההסתרה והחשיפה של המרחב הבדיוני ומשתמשים בהם לביטוי וליצירת נרטיבים אישיים ודרמטיים מודעים ושאינם מודעים. אסטרטגיות דרמטורגיות מגויסות לטובת התמודדות עם קונפליקטים בין-קבוצתיים ועם סתירות פנימיות של המשתתף ביחסו לערכים אישיים ולמוסר חברתי.

המחקר מזהה תהליכים מובהקים של חרטה ושיקום שבהם אסירות ואסירים בזכות המפגש האינטנסיבי במרחב האסתטי עם סטודנטים לתיאטרון – נציגי החברה "הנורמטיבית" – נחשפים באמצעות כתיבה וביצוע של טקסטים דרמטיים המבטאים התמודדות עם הבושה ועם החרטה ומעמידים את עצמם לשיפוט חשוף בפני  צופים, מייצגי החברה שבה הם פגעו (ובהם גם קרוביהם), במסע לקראת תיקון.

בראיונות עם האסירים משתתפי הפרויקטים מסתבר שהם מבינים את המודל המופשט: היכולת להמשיג את המודל היא עדות להפנמה אינטואיטיבית של התהליך, וזאת למרות שלא היו חשיפה שבמתכוון או לימוד תאורטי של העקרונות שמאחורי החוויה. עוד ניתן לראות מתיאורי התנהלותם החווייתית בתהליך שהמשתתפים מבינים את רכיביו ואת השפעתם על שינוי בדפוסי התנהגות.

בשיחות עם משתתפי הפרויקטים, אסירים וסטודנטים כאחד, מתקבל אישור להנחה על שינוי תודעתי ועל הכללתו בחיי היום-יום. המשתתפים מתארים את השפעתו של הפרויקט – בטווחי זמן שבין שנה לשמונה שנים לאחר סיומו – כמשנה חיים. מהדיווחים ניכרות השפעות במגוון מערכות יחסים, החל ביכולת להתגבר על כעסים כתוצאה משינוי בדימוי העצמי, המשך בוויתור על מנגנוני הגנה, בביטוי רגשות, בשיתוף ובבקשת עזרה מקרובים, בפתיחת צוהר לשיפור היחסים שבין הורים לילדים במשפחות לקויות-תפקוד וכלה במקרי קיצון דוגמת רצח של בת-זוג–אם-המשפחה, שיפור ותיקון ביחסי זוגיות, התנהלות מאוזנת במקום העבודה ושליטה בהרגלים מסַכּנים, כגון שימוש בסמים.

התהליכים המתחוללים במגע הבין-קבוצתי במרחב האסתטי אינם מוגדרים טיפוליים, אך מניתוח חומרי המחקר ומדיווחי המשתתפים נהיר שהם מחוללים שינויים תיראפיים . ניכר גם שינוי בדעות הקדומות שבוטאו בתחילת התהליך, שינויים שמקורם בקשר החיובי, ביחסי הכבוד והתלות ההדדיים הנדרשים להצלחה במשימה. שינוי העמדות הוא ביטוי לאימוץ קטגוריית-על לקבוצה המשותפת, "קבוצת שחקנים-אמנים-יוצרים", ולהתחוללותם של שינויים בתפיסת הזהות העצמית והקבוצתית. בשונה ממה שנכון ליחסים הבין-אישיים, ביחסים הבין-קבוצתיים הפער בקיטוב הקטגורי מושפע ממשקל העבירות שבגינן האסירים כלואים וממאפייני המגדר של הקבוצות, וניתן לזהות את דרגת עוצמתו בהתהוותם או בהיעדרם של טקסטים משותפים לסטודנטים ולאסירים.

 

הציטוטים להלן הם תגובות של סטודנטיות ושל אסירים בפרויקט בכלא איילון 2002 לתרגיל "אנחנו מסתכלים עליכם ואתם מסתכלים עלינו", שתפקידו לערער באמצעים תאטרוניים את הסטטוס-קוו ה"נוח" שנוצר בקבוצה המשותפת, ובד בבד לסמן גבול סמלי ברור של במה–קהל.

 

שלומית (סטודנטית): היינו שתי קבוצות, ובפעם הראשונה להסתכל לכם בעיניים היה לי קשה מאוד. הרגשתי שאני רוצה לקום ולצאת.

שי (אסיר): הרגשתי חוסר אונים כשעמדתי מול, הרגשתי כמו נידון למוות, הרגשתי שאני נשפט על ידיכם, וזה לא היה נוח.

אלון (אסיר): הלב דפק לי חזק, חשבתי שאחרי התרגיל הזה אתם תעזבו אותנו.

יוסי ( אסיר): אנחנו צריכים לבסס את ההצגה על המטען הזה, זה מיקרוקוסמוס של העולם בחוץ.

 

המונולוג להלן של רובי "הסרת מסכות", מסכם בטקסט דרמתי, באופן שמעיד על הפנמה והבנה של התהליך שעבר, את עקרונות תהליך התיאטרון בבית הסוהר כפי שתוארו כאן:

 

רובי (עוטה מסכה): אני שחקן, שיחקתי תפקידים רבים בעבר,

שיחקתי את המאהב...

שיחקתי את המצליחן... אהבתי את התפקיד

שיחקתי את הביישן...

ואת הרוצח... הוי איזה ביקורות, כותרות בעיתונים:

ידיעות - משחק עלוב, מעריב – מחזה מזעזע, שנאתי את התפקיד.

ואז... את הנמלט... הייתי ערני וחד, פיתחתי כישורים מיוחדים.

ואז את הנתפס...

אני לא... אני לא יודע מתי ירדתי...

האם ירדתי מהבמה?!

כשבניתי את הדמויות עברתי חוויה.

השארתי אותה לעצמי.

אבל כעת אני חושב שזה היה אנוכי, כי גם אחרים יוכלו לקבל מזה משהו, ולכן היום אני אשתף אתכם:

כל פעם שאני מגיע אחרי הסדנה לאגף...

אני נכנס לשעה קלה למקלחת, ומתרוצצות אצלי דמויות ואני עובר מדמות... לדמות... לדמות...

בקלות...

ופתאום זה מכה בי ואני אומר לעצמי: "רגע! קשה לי... להציג את עצמי באמת"

אז מה אני עושה?

אני...

אני חייב להגיד משהו על עצמי...

כן, על עצמי על הבמה.

והשחקן יוכל להציג תפקיד של הסרת מסכות,

אבל רגע...

רגע, יש לי גם שריון שאני חושש להוריד.

ולכן אני מביים הצגה, כך שאני מגיע למרכז הבמה ומוריד שכבה של מסכה ושריון וחוזר אחורה.

אני זוכר שאמרתי לפני... שאני רוצה לשחק דמויות... באמת... כמו את... הכועס...

שאולי זה יעזור לי

ובעצם מצאתי שאולי להסיר את המסכות ולא ללבוש מסכה זה מה שאני צריך, וללא מסכות אוכל לשחק את כל התפקידים, עם כל הפחד... הכאב... רציתי לספר באמת מי אני (מוריד מסכה) זה בולם ועוצר אותי...

 אני יושב כאן כי עשיתי מעשה נורא!

סיפרתי לכם איך עבדתי על התפקיד ושיתפתי אתכם... כן עבדתי על התפקיד של הסרת מסכות ועברתי משהו... ובעצם אני אומר לכם שזה לא פרס (התאטרון), שזה עושה לי ולאחרים משהו, להתעמת עם המציאות.

ועכשיו, אם היו שואלים אותי, אם כן לעשות את התאטרון, אם זה טוב או לא טוב אם זה פרס או לא פרס, הייתי אומר גם לאחי, תראה זה עושה לי משהו, זה עושה גם לאחרים משהו, אז זה לא רק התאטרון זה גם דברים אחרים, כרגע התאטרון עשה לי את זה, לבא ולהוריד ולהתעמת עם הדברים, זה לא פרס, זה משהו בתהליך, וזה טוב שזה קורה...

 

לקריאה וצפייה נוספת:

Balfour, M. (ed.) (2004). Theatre in Prison. Bristol, UK: Intellect.

אגרון, ת' (2003/4). "תצטרכו לעשות צעד אחד לקראתנו", האוניברסיטה, כתב עת של אוניברסיטת תל אביב: עמ' 26.

בויום, אורלי. מעריב, תרבות אמנות ובמה, דרמה מהחיים: "בשביל האסירים הכל ארעי בחיים, ובזה עוסקת ההצגה" מעריב 30/03/2017
https://www.maariv.co.il/culture/theater-art/Article-579506

הריס פ. (2012) "מגע בין קבצתי במרחב האסתטי" מפגש בזירת התיאטרון בין שתי קבוצות מקוטבות-חברתית, בתור תהליך ייחודי לשינוי עמדות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. אוניברסיטת תל-אביב.

הריס, פ. (2016). מצחיק רצח -  ההומור כמסייע להתמודדות עם מציאות מאיימת במפגש שבין אחרים מקוטבים, הומור מקוון: כתב עת מדעי לחקר ההומור – כרך 5 גיליון מס' 1

טסלר, א', הריס, פ', ואלון, ח' (2006). "תאטרון אסירים וסטודנטים בבית הסוהר: תהליך תיאטרוני וקבוצתי כטיפול עקיף". צוהר לבית הסוהר (10) מח' הדוברות, שב"ס. https://he.wikipedia.org/wiki/שירות_בתי_הסוהר

כ"ץ, י. קונה, שני., לייטנר־יגן, י., ערפלי, ע.,  דור־חיים, פ. (מסמך לא מתוארך) הטיפול בנוער בשירות בתי הסוהר מחקר ליווי והערכה, מדינת ישראל, לשכת המדען הראשי, המשרד לביטחון הפנים, "צפנת" מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני.

שמעוני,  מור. (2013) אמא קוראז': האסירות שהפכו את הכאב להצגת תיאטרון, וואלה חדשות 01 נובמבר 2013  https://news.walla.co.il/item/2690596

ציגלמן, ענת. ובתפקיד הרוצח: הרוצח הארץ 04 יולי 2002  https://news.walla.co.il/item/249343

https://he.wikipedia.org/wiki/שירות_בתי_הסוהר

קליפ מההצגה חופשי על תנאי: יוטיוב - https://www.youtube.com/watch?v=Etmyku5X9ko&t=164s

שוברים שורות, בביצוע אנסמבל הפלייבק הישראלי, פסטיבל הפלייבק "קולות שקטים מקבלים במה", תיאטרון קרוב, 2017

מחקר

30.12.2018
תיאטרון פלייבק בישראל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

תיאטרון פלייבק בישראל

נילי לוברני רולניק

 

תיאטרון פלייבק הוא סוגה מקורית של תיאטרון אימפרוביזציה המבוסס על סיפורי חיים העולים מהקהל. החוויה האמנותית והרגשית במופע תיאטרון פלייבק נוצרת כתוצאה מהקשבה משותפת של הקהל וצוות השחקנים לסיפור האישי ומצפייה בהשתקפותו על הבמה באמצעות אלתור משחקי ומוזיקלי. החוויה התיאטרלית בכללותה מזכירה במידה רבה התכנסות של שבט או ערב שאמאני סביב המדורה.

תיאטרון הפלייבק פותח בניו יורק באמצע שנות השבעים של המאה העשרים על ידי ג'ונתן פוקס ובת זוגו ג'ו סאלאס, ובמרוצת השנים הפך לפרקטיקה אמנותית חובקת עולם הניתנת ליישום בהקשרים של תרבות, קהילה, חינוך, אקדמיה, רווחה, בריאות, פסיכותרפיה, אנתרופולוגיה, תורת הקבוצות ותורת הארגונים. השם פלייבק (playback), שהעניקה קבוצתם של פוקס וסאלאס לשיטת העבודה ולמופעיה, מתייחס לדרך שעושה החומר המסופר - מהקהל לבמה ומהבמה בחזרה לקהל. זהו מעין משחק מסירות תיאטרלי, שבמהלכו מועברים חומרי המציאות לבמה, שם הם "נתפסים" על ידי השחקנים והמוזיקאים ו"נמסרים" שוב למספר ולקהל הצופים. הדגש מושם על חזרתו הצנועה של סיפור החיים אל המספר עצמו. הסיפור נלקח בהשאלה לעולם התיאטרון האלתורי-ציבורי וחוזר בסופו של דבר לטריטוריה הפרטית, השייכת למספר בלבד.

הגלגול שעושה הסיפור מהמספר לבמה ומהבמה בחזרה למספר מחולל לרוב שינוי באופן שבו הוא נתפס, מפורש ונחווה על ידי המספר עצמו, על ידי הקהל ועל ידי צוות השחקניות והשחקנים. אופני ההבעה וההצגה האסתטיים בתיאטרון פלייבק מאפשרים לסיפורי החיים לעבור טרנספורמציה אמנותית, המשמשת בבואה הן לאמת הנרטיבית או הסובייקטיבית של סיפור החיים האישי, הן למשמעויות ההיסטוריות, החברתיות והאוניברסליות הגלומות בו. העיבוד התיאטרלי של הסיפור נעשה באמצעות תבניות אלתור (playback forms) המשלבות תנועה, טקסט, סאונד, מוזיקה ולעתים גם אביזרים נלווים, כמו צעיפים ומסכות. השימוש המצומצם באפקטים בימתיים מכוון והוא חלק אינטגרלי מהתהליך היצירתי, שמטרתו לקרב את ההוויה התיאטרלית לתנאי המציאות, בדומה לתפיסת התיאטרון העני של הבמאי והוגה התיאטרון הפולני יז'י גרוטובסקי (1999-1933).

בתיאטרון פלייבק יש יסוד ריאליסטי וסוריאליסטי כאחד. מחד גיסא, כל משתתפי האירוע מודעים לכך שהחומרים המוצגים אכן התרחשו בחיים "באמת", ומצד אחר, אין דבר בחזות הבמה המזכיר את המציאות או מתאמץ לשכפל אותה. הבמה היא מינימליסטית, ואת חוויית המציאות מעבירים שחקני הפלייבק ללא תפאורה, איפור או תלבושות מיוחדות. חומרי הסיפור "מוחזרים" כ"אסוציאציות חופשיות" בהסתמכות על הלא-מודע (כלל יסוד בהקשבה הפסיכואנליטית), כשפת דימויים עשירה שאינה חוששת למזג בין מצבים אמיתיים ומצבים דמיוניים.

פוקס ראה בפלייבק סוג של תיאטרון עתיק-מודרני; תיאטרון השואב את השראתו ממסורות שבטיות של מספרי סיפורים, אך בה בעת מתפתח בתקופה מודרנית, במגמה לתת מענה לצו השעה, שנוצר בגלל החוסר בהקשבה שמאפיין את הקהילה ואת החברה המודרניות. הוא כינה את התיאטרון שיצר "תיאטרון של שירות" (act of service) וראה בשחקניו "שחקנים אזרחים" הפועלים בשירות אחרים בקהילות שלהם. חזונו ליצור תיאטרון אישי, קבוצתי ובעל עוצמה הושפע במידה רבה מהפסיכודרמה של יעקב לוי מורנו (1974-1889). הפלייבק עושה גם שימוש במסורות תיאטרליות הנקשרות לרפורמות חברתיות ולסוגיות פוליטיות. הוא מתכתב עם יוצרים כגון ברטולד ברכט (1956-1898), גרוטובסקי ואוגוסטו בואל (2009-1931) ומושפע מרעיונות תנועת התיאטרון האלטרנטיבי. כמו אלה הוא מזדהה עם תכנים ועם רעיונות של תרבות הנגד (counter culture), דוגל באנטי-אליטיזם ומבקש לשנות את כלליו של התיאטרון המסורתי, המבוסס על מחזה כתוב ועל מרחק אסתטי.

על אף שבפלייבק טבועים גבולות ברורים המבחינים ומגדירים אותו כסוגה תיאטרלית, הוא מקפל בתוכו גם ערכים טיפוליים, שכן הוא יוצר עבור משתתפיו תשתית בטוחה, שוויונית ובלתי שיפוטית להעלאת רגעים ומצבים מחייהם. התהליך של הקשבה משותפת לסיפור וצפייה בהמחזתו מפתח את היחסים בקרב המשתתפים ומשכלל את יכולתם להקשיב זה לזה, לחוש אמפתיה כלפי הזולת ולעבד תכנים רגשיים באופן אינטואיטיבי ואסוציאטיבי. התהליך הקבוצתי הנפרש במהלך הופעת הפלייבק מהודהד על ידי צוות השחקנים לתוך ההתרחשות הבימתית, ומחרוזת הסיפורים המסופרים במהלך ההופעה, שנמשכת כשעה וחצי, ייחודית לאותה התרחשות חד-פעמית. על פי רוב ניתן לזהות את חוט השני, הקושר בין הסיפורים שהומחזו בהופעה.

נקודת המפנה בהתפתחות הפלייבק, שהובילה להפיכתו לתנועה עולמית, חלה ב-1979, כאשר מייסדי השיטה הוזמנו להציג וללמד את עקרונותיה במרכזי תיאטרון וקהילה באוסטרליה ובניו זילנד. קהילת המשתתפים שנחשפה אז לפלייבק הגיבה בעוצמה ובתשוקה לטכניקת האלתור של סיפור החיים, וברחבי אוסטרליה וניו זילנד קמו קבוצות פלייבק עצמאיות, שכל אחת אחת מהן פיתחה סגנונות וייחוד משלה. בתחילת דרכו הוגדר תיאטרון הפלייבק על הספקטרום שבין תיאטרון ותרפיה, וקהל היעד שלו היה לבנים מהמעמד הבינוני. במרוצת ארבעים השנים שבהן הוא נפוץ ביבשות ובתרבויות מגוונות, נעשה מאמץ מודע של מייסדיו ושל ממשיכיהם להשתמש בפלייבק כסוכן לשינוי חברתי. מאמץ זה נשא פרי, וכיום תיאטרון פלייבק משולב במערכות תרבות, רווחה וחינוך ככלי נגד דיכוי ובסוגיות של זכויות אדם, פליטים והגירה, דו-קיום, דיאלוג בין אזרחים, התאוששות מאסונות ושינויי אקלים.

לישראל הגיע תיאטרון הפלייבק בראשית שנות התשעים, אך כדאי למקם את תפוצתו הרחבה במדינה כיום לא רק ביחס להתקבלותו ולהפצתו של הפלייבק העולמי, אלא גם בהקשר של סצנת האימפרוביזציה המקומית. כך, למשל, ניתן לראות בפלייבק את המשך מופעי האלתור של במאי התיאטרון הישראלי-קנדי פיטר פריי (1991-1914). ערבי האימפרוביזציה של פריי שילבו אלמנטים ביוגרפיים של השחקנים והתבססו על סיפורים אמיתיים מהקהל, שעלו בעקבות נושא מוגדר ושיקפו, ממש כמו בפלייבק, את הסיפור הקבוצתי שהתהווה על הבמה בזמן אמת.

ב-2018 פועלות בארץ עשרות קבוצות פלייבק. חלקן מורכבות משחקנים שהוכשרו אצל הדור הראשון של הפלייבקיסטים בישראל – יהודה ברגמן, אביבה אפל רוזנטל ונילי לוברני רולניק. מתפיסתו הטיפולית-חברתית של ברגמן (שהקים את קבוצת הפלייבק מבע) נולדו בהמשך קבוצת מראות, בהנחיית פזית ברקוביץ' אילן; הקבוצה הדו-לשונית (המשלבת שחקנים יהודים וערבים) שילובים בגליל, בהנחיית אפרת עשירי; והמכון לפסיכותרפיה באמצעות פלייבק, בניהולם של רונן קובלסקי וניר רז. דני נבט, תלמידה של אפל רוזנטל, החל לפתח פלייבק בדגש תיאטרלי-בידורי והקים את תיאטרון פלייבק באר שבע, וחברי אנסמבל קרטושקס, שהוכשרו בטכניקת פלייבק המשלבת כלים מהתיאטרון הפיזי באנסמבל הפלייבק הישראלי בהובלתה של לוברני רולניק (שלמדה אצל פיטר הול באוסטרליה), מתפצלים מקבוצת האם וממשיכים לדרך עצמאית. קבוצות פלייבק רבות מוקמות בעקבות למידה מפלייבקיסטים בני הדור הראשון והשני או בעקבות למידה ישירה מפוקס, סאלאס ותלמידיהם.

בין הקבוצות המתהוות בארץ ניתן לזהות כאלה הפועלות בזיקה ברורה לסגנון של פוקס וסאלאס (המכונה "הסגנון הקלאסי"). לעומתן, קבוצות אחרות מבטאות את החיפוש המתמשך אחר צורות ביטוי תיאטרליות חדשות שנגזרות מהפלייבק ולעתים אף מתקוטטות עמו. קווי האופי של קבוצות הפלייבק בישראל מגוונים: יש בהן קבוצות שחקנים מקצועיים, קבוצות חובבים וקבוצות לימודיות. הקבוצות כוללות שחקניות ושחקנים בוגרי בתי ספר למשחק מובילים בארץ, אנשי חינוך ואקדמיה, מדענים, אנשי היי-טק, ליצנים רפואיים, מטפלים ועוד. הן מגוונות גם מבחינת האוכלוסיות המרכיבות אותן: קבוצות של דתיים-חילונים, קבוצות יהודים-ערבים, קבוצות נשים, קבוצות גברים וקבוצות שפיתחו סגנונות ייחודיים עם דגשים שונים: פלייבק בתנועה, פלייבק טיפולי, פלייבק מדרש חסידי ועוד.

ייתכן שיריית הפתיחה של קהילת הפלייבק הישראלית נורתה במפגש שהתקיים ב-2001 במצפה רמון בין נציגים מהקבוצות מבע, משחק מהחיים, אנסמבל הפלייבק הישראלי ותיאטרון פלייבק באר שבע. ממפגש זה תתפתח בהמשך מסורת של למידה הדדית בין הקבוצות המופיעות והלימודיות, וזהותה המקצועית והערכית של קהילת הפלייבק תקרום עור וגידים. מאז מוקמות קבוצות חדשות בקצב מסחרר, ושיטת הפלייבק מתרחבת לתחומים מגוונים. מופעי פלייבק לקהל הרחב עולים בתיאטראות ובמרכזים קהילתיים, וסדנאות והופעות ממוקדות תוכן משולבות בבתי ספר ובחדרי מורים, בארגונים עסקיים, בארגונים ללא מטרות רווח, בבתי חולים, בכנסים, במכללות ובאוניברסיטאות.

ב-2006 נערך כנס הפלייבק הראשון בקיבוץ שדות ים. פורום מנחי הפלייבק, שהוקם בסמוך לכנס, החל לשמש כמעבדה לימודית להעמקה ולשכלול של תפקיד המנחה ולשיתוף קולגיאלי בדילמות מקצועיות בהנחיית קבוצות ומופעים. ב-2009 התקבל קוד האתיקה של תיאטרון הפלייבק, ששם דגש מיוחד על מחויבות לביטחון המספר ולכבודו, על התייחסות לא שיפוטית לסיפורים, על הכרה בזכות הראשונים של מייסדי השיטה ועל מחויבות לדיאלוג הדדי בין קבוצות פלייבק מתחרות. באותה שנה ראה אור ספר הלימוד הראשון בעברית לטכניקת הפלייבק.

ב-2011 הוקם איגוד תיאטרוני הפלייבק בישראל. לתפקיד יושבת הראש הראשונה של הקהילה נבחרה לאה צ'סטרמן, והאיגוד נרשם כעמותה ברשם העמותות וקיבל בהמשך אישור ניהול תקין כמלכ"ר. כמו כן, בשנה זו כיהנה אפל רוזנטל כנשיאת ארגון תיאטרון הפלייבק הבינלאומי (IPTN). ב-2012 נוסדה קבוצת הפלייבק הראשונה בחברה הערבית, כחלק מאנסמבל פרינג' נצרת בניהולו של הישאם סולימן. הקבוצה הנצרתית משתפת פעולה עם קבוצת קרטושקס, שתמכה בהקמתה והובילה אותה.

ב-2016 נבחרה עמליה הדר לכהן כיושבת הראש השנייה של איגוד תיאטרוני הפלייבק בישראל, וכעבור שנה נחנך פסטיבל בשם "הקולות השקטים מקבלים במה", במתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, בשיתוף פעולה עם תיאטרון קרוב ובימת מיצג. על סדר היום של הפסטיבל עמדה ההתגייסות של קהילת הפלייבק למען השמעת קולן של אוכלוסיות וקהילות מגוונות בישראל - פליטים ומהגרים, תיאטרון אתיופי בין-דורי, קבוצות דו-לשוניות (ערבית-עברית), מיעוטים, אנשים עם צרכים מיוחדים, גמלאים, יוצאים בשאלה, חוזרים בתשובה, חרדיות, הקהילה הגאה, נשים ועוד. בפסטיבל מתקיימים שיתופי פעולה בין קבוצות ומופעי פלייבק המשלבים אמנות פלסטית, שירה והרכבים מוזיקליים. ב-2018 פורסם בעברית ספרה של ג'ו סאלאס.

קשה לעקוב אחר מספרן ההולך וגדל של קבוצות הפלייבק בארץ. באיגוד תיאטרוני הפלייבק רשומים כיום 164 חברים שהם נציגי קבוצות, מנחים, שחקנים או מוזיקאים. מדובר ככל הנראה בכשישים קבוצות מסוגים שונים ברחבי ישראל. בשני העשורים האחרונים מקיימת קהילת הפלייבק בישראל קשרים ענפים עם קהילת הפלייבק בעולם. שחקנים ומנחים מקבוצות ברחבי הארץ משתלמים ומעבירים סדנאות בכנסי פלייבק בינלאומיים, וקבוצות מקומיות מקיימות מופעים משותפים עם קבוצות פלייבק ואימפרוביזציה בגרמניה. קשת הגוונים בקבוצות בישראל באה לידי ביטוי בתעוזה של רבות מהן לשלב את הפלייבק עם דיסציפלינות אמנותיות שונות ושיטות אלתור חדשות.

אם בתחילת דרכה התמקדה קהילת הפלייבק בקידום המודעות לסוגת האלתור הייחודית, כיום בישראל המגמה, המקבילה למגמה העולמית, היא להשתמש בפלייבק כסוכן לשינוי חברתי. קבוצות פלייבק מקצועיות וקבוצות חובבים מופיעות בהתנדבות במרכזי נשים שהיו קורבן לאלימות מצד בני זוגן, במפגשי דו-קיום בין ערבים ויהודים ובעת מלחמות, והוקם הפורום לקידום הפלייבק הערבי בישראל.

 

שוברים שורות, בביצוע אנסמבל הפלייבק הישראלי, פסטיבל הפלייבק "קולות שקטים מקבלים במה", תיאטרון קרוב, 2017.

מימין: המוזיקאית כרמיאלה ברנשטיין, השחקנים ויטלי אזרין, נילי לוברני רולניק, נעמה ארלקי וענת אליהו והמשוררת שולמית אפפל.

צילום: נופר אבן אור

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

לוברני רולניק, נילי, חיים בתוך סיפור: תיאטרון פלייבק ואמנות האימפרוביזציה (ישראל: הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2009).

סאלאס, ג'ו, אימפרוביזציה מהחיים, הסיפור האישי בתיאטרון פלייבק (תל אביב: ספרא, 2018).

עיתון איגוד תיאטרון הפלייבק בישראל 1 (2016): http://playbackil.net/wp-content/uploads/2015/10/1st-news-paper-2016.pdf

שם טוב, נפתלי, הוראה מאלתרת – זו לא מילה גסה. אימפרוביזציה תאטרונית ככלי הוראה וכאופן ידיעה (ישראל: מכון מופ"ת, 2015).

Fox, Hannah, Weaving Playback Theatre with Theatre of the Oppressed: http://www.playbacktheatre.org/wp-content/uploads/2010/04/FoxH_TO.pdf

Fox, Jonathan, Acts of Service: Spontaneity, Commitment, Tradition in the Non scripted Theater (New Paltz, New York: Tusitala, 1994).

Fox, Jonathan and Dauber, Heinrich (Eds.), Gathering Voices: Essays on Playback Theatre: http://www.playbacktheatre.org/wp-content/uploads/2010/04/Intro.pdf

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>