

מחקר
תיאטרון ישראלי בתרבות טלוויזיונית
פרופ' דן אוריין
הדיון בטלוויזיה ובתיאטרון בכפיפה אחת הוא לכאורה מופרך - טלוויזיה נתפסת כתרבות פופולרית, לא כאמנות, ובמדרג החשיבות של האמנויות השונות, נתפס התיאטרון בעבר כאמנות "גבוהה". תפנית חלה בעשורים האחרונים, כאשר בהשפעת התרבות הטלוויזיונית חלו שינויים בתיאטרון ובמעמדו. שלושה כיווני רפרטואר תיאטרוני נוצרו החל בשנות השמונים של המאה העשרים: תיאטרון שיש בו סימנים (שאינם מטשטשים את ייחודו) של התרבות הטלוויזיונית; "תיאטרון טלוויזיוני" שסיגל לעצמו את הנרטיבים, את הז'אנרים, את עיצוב הדמויות, את מערכות הסימנים ואת תפיסת העולם החברתית כפי שהן מעוצבות בדרמה הטלוויזיונית לסוגיה; ותיאטרון לא-טלוויזיוני, שמשיל מעליו כל סימן היכר של קרבה לז'אנרים ולסמיוטיקה טלויזיוניים, פונה לאנשי תיאטרון ומצמצם מאוד את היוצרים ה"ראויים" ואת קהליהם המובחרים.
הטלוויזיה הפכה את הטקסטים הדרמטיים לנחלת הכלל. לצופים, המורגלים בצפייה בקולנוע ובטלוויזיה, התיאטרון נראה לעתים מיושן, ואף על פי כן הוא ממשיך לשגשג בארצות רבות. יתרה מזאת, למרות המשבר הכלכלי שבו הוא נתון (ההופך אותו לאמנות מסובסדת במדינות רבות) גדל מאוד בעשורים האחרונים מספר ההפקות התיאטרוניות.
אפשר לעקוב אחר הזיקות בין התיאטרון והטלוויזיה בישראל במקביל לתהליכים של "טלוויזציה" שדומים להם (אך מוקדמים יותר) נמצא בתרבויות האנגלית, הצרפתית והגרמנית ובתרבויות אחרות. ב-1985 עלתה בתיאטרון העירוני חיפה הצגה שבישרה את השינוי: פלשתינאית מאת יהושע סובול ובבימויו של גדליה בסר הייתה, לפי תוכניית התיאטרון, "דרמה בתוך דרמה. במהלך הפקת סרט טלוויזיה, המגולל את פרשת יחסיה של צעירה פלשתינאית עם ידידה הערבי, עם אהובה היהודי ועם מאהבה האנגלי, מתפתחים סכסוכים ונרקמים יחסים בין חברי צוות ההפקה". לראשונה עלתה "הבעיה הפלסטינית" על הבמה הגדולה וגם זכתה להצלחה אצל קהל מנויים.
הבמה של פלשתינאית הייתה מעוצבת כאולפן טלוויזיה, ומכשירי טלוויזיה רבים ליוו את ההצגה בתפאורה של אדריאן ווקס. תיאור הבמה במחזה כולל גם התייחסות תיאטרונית לטלוויזיה: "העלילה מתרחשת במשך יממה אחת שבה מצולם המחזה מתחילתו ועד סופו בהפקה דלת אמצעים. התנאים: לחץ זמן, והכרח לסיים את הצילומים עד לבוקר המחרת". תיאטרון, כך משתמע מהוראת הבמה, הוא מקום שבו נוצרת דרמה אמנותית במהלך חזרות מדוקדקות וקפדניות הנמשכות חודשים, כמו החזרות שקדמו להצגה פלשתינאית, ואילו טלוויזיה מייצרת דרמות חפוזות ומאולתרות.
שנות השבעים והשמונים היו תקופת תור הזהב של התיאטרון הישראלי. הגידול במספר מחזות המקור, שהציגו לפני הקהל בעיקר את המציאות החברתית והפוליטית, הפך את התיאטרון לבמה מועדפת. אמצעי התקשורת, בהם העיתונות המודפסת והאלקטרונית, שירתו את הבמה התיאטרונית והעצימו את תפוצת ההצגות שהוצגו עליה. ביקורות על הצגות הופיעו לפעמים בעמוד השער של העיתון. הטלוויזיה הישראלית של שנים אלה, שהייתה ערוץ יחיד, יצרה מעט דרמות מקוריות ושידרה סדרות, מיני-סדרות ו"תיאטרון כורסה", כאשר רוב התוכניות היו באנגלית. הדרמה הפופולרית הגיעה לטלוויזיה הישראלית עם חדירתן של הסדרות האמריקאיות, ובמיוחד עם ההצלחה שהייתה לדאלאס ואחריה לשושלת.
הצגות "כורסה" נדדו מהתיאטרון אל העיבוד הטלוויזיוני ללא שינויים ניכרים. היוצרים בטלוויזיה באותן שנים היו אנשי תיאטרון או אנשי קולנוע, שהטלוויזיה הייתה עבורם במה נוספת ולא עיקרית. למרות זאת, כבר בסוף שנות השבעים הבינו רבים כי החשיפה הטלוויזיונית היא המהדהדת יותר, כמו בפרשת ההתקבלות של חרבת חזעה שביים רם לוי, על פי ספרו של ס. יזהר (1949), ושודרה ב-1978 בערוץ הראשון. הסרט היה אחד המסמכים הדרמטיים הראשונים שתיארו לפני קהל צופים גדול את נישול הערבים מאדמתם בזמן מלחמת העצמאות. ספרו של ס. יזהר מתאר כיבוש והגליה של תושבי כפר ערבי בידי חיילים ישראלים. אף על פי שהספר היה כלול בין ספרי הלימוד בבית הספר, הוויכוח הציבורי סביבו החריף במיוחד עם הקרנתו כדרמה בטלוויזיה, והוא לווה בניסיונות צנזורה. הדיונים בעקבות הסרט הביאו אל ביתם של רבים את בעיית הפליטים הפלסטינים.
כניסתם של ערוץ 2 והכבלים לחלק ניכר מבתי האב בישראל במהלך שנות התשעים שינתה את תפריט הדרמה של הצופים הישראלים. באותה תקופה חל גידול בייצורן של דרמות ישראליות לטלוויזיה, שחלקן היו "תיאטרוניות" או "קולנועיות", אך רובן נכתבו על פי תבניות טלוויזיוניות: מלודרמות, סדרות קומיות ואופרות סבון. שינויים אלה הפחיתו ממעמדו של התיאטרון הישראלי במפת התרבות הישראלית, וכמו בארצות אחרות, הוא נאלץ להסתגל למציאות תרבותית חדשה שבמרכזה נמצאת הטלוויזיה. תוכניות דרמה של הטלוויזיה המסחרית הפכו בשנים אלה למרכיב מרכזי ברפרטואר של התרבות הישראלית.
עליית כוחה של תרבות ה"אמצע" הטלוויזיונית (שגם ניכסה לעצמה את הספרות, המוזיאונים, התיאטראות, הקונצרטים ומופעי המחול והתאימה אותם לתפיסת עולמה ולצרכיה) חלה במקביל לירידת השפעתה של התרבות ה"גבוהה". מאפייני הצופים בתיאטרון (כמו גם אלה של קוראי הספרים, קהלי הקונצרטים או המבקרים בתערוכות) השתנו, ונוצר דפוס צריכה תרבותית שבו הצופה אינו "טהרן", שבוחר ברפרטואר נבחר, אלא אוכל-כול (אומניבור) אקלקטי, המתעלם מהגבולות שבין התרבות ה"גבוהה" והתרבות הפופולרית. בהתאם לשינויים שחלו בטעמי הצופים, הרפרטואר של תרבות ה"אמצע" מציע במפעלי המנויים בישראל "זיווגים" כמו פארסה בעלת אופי בידורי (שהוצגה בעבר ב"תיאטרון המסחרי" הפרטי), מחזה דוקו-דרמה, קומדיה שייקספירית "טלוויזיונית" וטרגדיה יוונית. בתפריט תיאטרוני כזה מטושטשים הגבולות בין "גבוה" ל"נמוך" ובין פעילויות המקובלות בתרבות ה"גבוהה" ובתרבות הפופולרית.
השפעות הטלוויזיה על התיאטרון ניכרות גם במעברים "חופשיים" של יוצרים, במיוחד של שחקניות ושל שחקנים, משדה התיאטרון לשדה הטלוויזיה ובחזרה. תופעה זו מתעצמת במאה ה-21 ומערערת על תיחומם של גבולות שדה התיאטרון, וגם מזמנת ערעורים על עיקרי האמונה שהיו משותפים בעבר ליוצרים שפועלים בו.
את השפעות הטלוויזיה על רפרטואר התיאטרון ניתן להדגים בעזרת הקומדיות של המחזאית ענת גוב (2012-1953) והבמאית עדנה מזי"א. בדרמה הטלוויזיונית יש העדפה לריאליזם – ואכן, הקומדיות התיאטרוניות של גוב ומזי"א הן ריאליסטיות (אחת מהן היא שעת טיפול פסיכולוגי של אלוהים ונמשכת כשעה). מאפיין בולט נוסף של דרמה טלוויזיונית, שמחלחל לתיאטרון, הוא נטייתה להפוך בדיון למציאות ולהפך - מציאות לבדיון. ליסיסטרטה 2000 של גוב (2001), לדוגמה, היא הצגה מיוון העתיקה שמשולבות בה מעין מהדורות חדשות טלוויזיוניות, ואלה מקנות לה אופי של בדיון מציאותי וגם תורמות לארגונה במקטעים.
הטלוויזיה מציעה מקטעים (סגמנטים) מוצנעים: סיקוונסים קטנים המכילים תמונות וקולות שנמשכים כמה דקות לכך היותר. המקטעים אינם מתחברים ביניהם תמיד. בהצגות של "תיאטרון טלוויזיוני", כמו בקומדיות של גוב, יש למקוטעוּת איכויות מיוחדות: עריכתן של ההצגות "דפדפנית" והן מלוות בקיטוע המסתייע בתאורה-החשכה ובמשפטים מוזיקליים בין הסגמנטים. גם זמן הביצוע של הצגות התיאטרון מתכווץ לעתים קרובות להקצבות זמן טלוויזיוניות, וחלל ההצגה, כמו אולפן הטלוויזיה, הוא במקרים רבים "פְּנים". ההבחנות הז'אנריות משתנות בתיאטרון בעקבות השפעותיה של התרבות הטלוויזיונית. מקום מיוחד בתהליכי השינוי של הכתיבה הדרמטית יש לקומדיית המצבים – הז'אנר ה"תיאטרוני" ביותר בין הז'אנרים הטלוויזיוניים, שהשפעתו על רפרטואר התיאטרון בולטת במיוחד.
בקומדיות של גוב ומזי"א הנטייה הז'אנרית היא אל ה"נשי" - בתכנים, בצורה ובפנייה בעיקר לצופות. השרשוריות של עלילות המחזות רופפת, דמויות נשים הן הפועלות והגברים סבילים, ומקום הפעולה הוא לרוב "פנים". באוי אלוהים (2008), אחרי גילוי זהותו של המטופל כאלוהים, אין התפתחות עלילתית אלא דיון בשאלות תיאולוגיות.
מרכיב חשוב בטקסט הטלוויזיוני היא שפתן של הדמויות. מאחר שהטלוויזיה פונה לקהלים רחבים יש לה צורך באוצר מילים ובמבחר של ביטויים מובנים ומוכרים. היא גם משתמשת בעגה ובשפה שאינה תִקנית, במיוחד כאשר היא מתייחסת לתת-תרבות כלשהי. בטקסטים שיש בהם עגה של קבוצות מיוחדות מעבדת הטלוויזיה את הלשון באופן המכיל את פירושם של ביטויים חריגים, כך שיובנו על ידי קהלים מקבוצות אחרות. תיאטרון המושפע מהטלוויזיה מנמיך את השפה ומקרב אותה לדרכי השיח של הצופים. דוגמה ל"התמודדות" עם התרבות ה"גבוהה" אפשר למצוא בהצלחה – ובהצגה - המשותפת הראשונה של גוב ומזי"א, חברות הכי טובות (1999):
ללי: איזה סרט. האנטוניוני הזה ממש גאון.
תרצה: איזה... איזה...
סופי: שעמום.
תרצה: ...אורך. זה סרט נורא ארוך.
ללי: איך אפשר להגיד על הסרט הזה משעמם? זה סרט כל כך חכם. אתה יוצא עם מטען כל כך חזק.
תרצה: זה נכון. אי אפשר להגיד שאין מטען.
סופי: [לתרצה] עם איזה מטען יצאת, תרצה?
תרצה: עם ה... כל הדבר הזה של ה... [מסתכלת על ללי בבקשת עזרה]... כל היצרים האלה ש...
ללי: למשל הרחובות הריקים שמסמלים את הריקנות של האדם בחברה המודרנית...
תרצה: בדיוק.
סופי: הרחובות הריקים מסמלים את זה שלא היה לו כסף לסטטיסטים.
תרצה: [צוחקת בחנפנות] יש בזה משהו.
לגוב ומזי"א רקע ביוגרפי עם נקודות חפיפה (ושוני), תפיסת עולם משותפת, שמאלנית, ובמיוחד – יכולת לעבודה משותפת. החל מ-1999 גוב כתבה, ומזי"א, בעצמה מחזאית מצליחה, ביימה. שתיהן למדו תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הקימו משפחות וגידלו ילדים. שתיהן חיו ופעלו תקופה ארוכה בתל אביב ועבדו עם התיאטרון הקאמרי. שתיהן היו בעלות ניסיון בכתיבה לטלוויזיה ולקולנוע והחלו את מסלול המחזאות בשלב מאוחר יחסית. ייתכן שבשל אופי הכתיבה הטלוויזיוני שלהן הן נקלטו בתיאטרון הישראלי בשלב שבו התחיל לגלות עניין במחזאות "טלוויזיונית"; אז גם התחילו נשים מחזאיות לתפוס בו מקום מרכזי.
ההצגות של גוב ומזי"א הועלו על הבמה מאות פעמים, וגם הוצגו מחדש; בעקבות חברות הכי טובות הופקה סדרת טלוויזיה; ומחזותיה של גוב הופיעו כספרים. מבחינת השדה התיאטרוני מיקמו היוצרות את עצמן ב"מרכז", בתיאטרון הקאמרי, וגם נתנו ביטוי להסתייגותן מתיאטרון ה"שוליים", כמו באחת מתמונות ליסיסטרטה 2000, שבה מוצגת גרסה של ליסיסטרטה כמחזה ניסיוני של "תיאטרון הנשים המחתרתי", שנעזר במסכות המלוות בג'סטות משונות. זהו קטע תיאטרוני נלעג ומלאכותי במתכוון.
בין הכיוונים השונים של תיאטרון נשים, גוב ומזי"א נוטות אל הפמיניזם ה"בורגני". במחזות של גוב, קובל מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, "כל הגברים, בעצם, הם תינוקות מגודלים, אטומים, מסורבלים, מטומטמים למדי, חסרי הומור עצמי ועם אגו נפוח". ואכן, גברים "זוכים" לעיצוב מיוחד במחזות ובהצגות של גוב ומזי"א: הם גאוותנים, ילדותיים, מטופשים, מחוספסים, תוקפנים וחרמנים. עם זאת, הם אינם נטולי קסם, שמקורו לעתים דווקא בתכונות שצוינו.
עקר בית (2004) ואוי אלוהים (2008) הן קומדיות מצבים: קומדיית מצבים תיאטרונית היא תוצר של פגישה בין חניכות טלוויזיונית של יוצרים ובין ציפיות הקהלים המורגלים בצפייה בטלוויזיה. יוצרי תיאטרון בגילי הביניים ויוצרים צעירים צברו אלפי שעות צפייה בטלוויזיה, ומאגר צפייה זה משפיע על תפיסת הדרמה שלהם ומכוון אותם לכתיבה, לבימוי, למשחק, לעיצוב או לכתיבת מוזיקה המוזנים (לא תמיד במודע) מהתרבות הטלוויזיונית. בתיאטרון הם פונים לצופה המבקש לפגוש הצגה של המוכר לו מהטלוויזיה, אבל שתהיה גם שונה ו"מתאימה" לתיאטרון כמוסד "תרבותי".
קומדיות המצבים התיאטרוניות הן חלק מתהליך הטלוויזציה של הרפרטואר התיאטרוני, שמשמר מרכיבים תיאטרוניים מבדלים: בקומדיית המצבים התיאטרונית הצופים "כלואים" באולם למשך זמן ההצגה, בשונה מהצופה בטלוויזיה שחופשי תמיד להחליף ערוץ או לכבות אותה; היוצרים לתיאטרון צריכים להתאמץ לתפוס את תשומת לבם של הצופים לזמן ארוך יותר, להצחיק אותם במשך שעה ויותר; ולפעמים הם מציעים לצופים חשיבה מחדש על בעיות שמטרידות אותם. השוני הבולט בין התיאטרון לטלוויזיה הוא במאפייני הקהלים: הקהל הטלוויזיוני מגוון וגדול במיוחד, ואילו הקהל בתיאטרון בישראל שייך ברובו למעמד בינוני אשכנזי-חילוני-ליברלי, שאליו שייכות גם מזי"א וגוב.
תפאורת האולפן המרושלת של ליסיסטרטה 2000 הופכת לתפאורת "פנים" טלוויזיונית בעקר בית ובאוי אלוהים. בעקר בית, טייס חיל האוויר, בן 55, פורש לגמלאות, ובביתו מתקבל בשמחה מהולה בחרדה מוצדקת, בשל הסכנה שישבש את הרגלי חייהן של נשות הבית.
עקר בית מאת ענת גוב, בימוי: עדנה מזי"א. באיור: יוסי פולק ומיקי קם, מאיירת: מירה פרידמן
ההצגה עקר בית רוויה תרבות טלוויזיונית. חלק ניכר ממנה מתרחש סביב ספה מול מכשיר הטלוויזיה הביתי ועליה. שלט הטלוויזיה הוא אביזר מרכזי, שזאביק הטייס מתקשה בהפעלתו ואינו מצליח להשתלט עליו. הבמה "נעה" בין במת תיאטרון לחללים כמו-טלוויזיוניים שנראים לפעמים כמובאות ויזואליות של מסך טלוויזיה מוגדל. בנות הבית (והעוזרת ה"רוסייה") צופות באדיקות בטלנובלה. הטייס בדימוס אמנם נלחם בתופעה ה"קלוקלת", אך הוא נכשל במשימה, והתרבות הטלוויזיונית מנצחת. פסקול של טלנובלה נשמע ברקע, ודיונים על גורל דמויותיה מלווים את ההצגה. בנקודת מפנה, שכאילו הועתקה מטלנובלה, אחרי שידידו של הטייס משכנע אותו להעמיד פני חולה בסרטן כדי לשקם את מעמדו המשפחתי, מגלה הרופא את דבר המחלה לאשת הטייס במטבח, בשעה שבנות הבית האחרות צופות בטלנובלה - הבמה מצטמקת בסיוע התאורה למעין מסך טלוויזיה שבו אנחנו צופים ברופא ש"מגלה" את תוצאות הבדיקות לרעיה – בכי, חיבוק, מוזיקה... הסוף הוא של פרק בקומדיית מצבים: זאביק הטייס, שנקלע למציאות ביתית שבה אין לו מקום, פתר את הבעיה בפרק הנוכחי; "צפויים" פרקים נוספים (יומיים או שבועיים).
גוב גילתה את אנושיותו של אלוהים בלימודי המקרא שלה. בריאיון לציפי שוחט סיפרה: "זה בולט בעיקר בספרים הראשונים, בראשית ושמות, אלוהים מאוד אנושי שם, עושה טעויות, מתחרט וכועס". אלוהים של גוב באוי אלוהים, הטייס בדימוס יוסי פולק, מופיע במעיל וכובע שחורים, בדומה לאורסון וולס, שפוסטר שלו תלוי על קיר חדר העבודה של הפסיכולוגית. הוא מציג את עצמו כאמן יוצר וגם מבצע, רגיש ופגיע, כי "אני יתום מלידה". בכל תולדות ההלכה והמחשבה היהודית נאסרת האנשה של אלוהים. פילוסופים, הוגים ופוסקים הקדישו מאמצים גדולים לשמירת ייחודו של האל ולבידולו מהאנושי. גוב, ש"אין לה אלוהים", מבטלת את האיסורים ומזמנת אותו לשעת טיפול תיאטרונית.
באוי אלוהים המחזה וההצגה הם מעין מערכון טלוויזיוני מורחב, קומדיית מצבים מוגדלת, על גבריות, נשיות ואלוהות. ויכוח תיאולוגי מוצג בתיאטרון ציבורי, בפני קהל של תרבות "אמצע". קהל טלוויזיוני של שעות צפיית השיא לא היה מוצא עניין בטקסט דרמטי ארוך על מלחמה ושלום, על גבריות ונשיות ועל שאלות תיאולוגיות, כמו שכר ועונש והשגחה אלוהית. בתיאטרון יש לחלק ניכר מהצופים "מוכנוּת" לצפות במשך שעה ויותר בהצגות שהן קומדיות מצבים "משופרות" ולהקשיב לדיון תיאולוגי משועשע. ההתמודדות הנשית של מזי"א וגוב עם "גבריות" מתעצמת ממחזה למחזה - בעקר בית יש היפוך מוסכמות – הטייס, הגבר האידיאלי, אינו עוד גיבור אלא חולה מדומה המשתוקק לתשומת לב נשית; ובאוי אלוהים הגבר הוא בורא העולם ואחראי לעוולות הבריאה.
הטלוויזיה היא "מרחב ציבורי" שבו מתקיימים רוב הדיונים החברתיים והפוליטיים. בשנים האחרונות אפשר גם לזהות השפעות של הדרמה הטלוויזיונית והקולנועית על התיאטרון בדרכי ההיצג של דמויות ה"אחר". לפעמים נדמה שהדרמה הטלוויזיונית והקולנוע, הפונים לקהלים רחבים ומגוונים יותר מקהלי התיאטרון, מתמודדים בפתיחות רבה יותר עם הדילמות ועם הקונפליקטים שיוצרת המציאות החברתית והפוליטית. הם גם מפחיתים את העיצוב הסטריאוטיפי של דמויות ה"אחר" ומזמנים פתיחות וביקורת חברתית שמחלחלות לתיאטרון.
גוב ומזי"א "לוקות" בחוסר כבוד לאמונות ולדעות מקודשות, בכפירה (מתונה) בדת המסורתית, בביקורת של הגבריות ובמחאה נגד קיפוחן של נשים. הן מעלות נושאים אלה על הבמה באמצעות הז'אנר המצליח של קומדיית המצבים, שנולד בתיאטרון, פוּתח בטלוויזיה וחזר לתיאטרון בגרסה טלוויזיונית-תיאטרונית-נשית. קומדיות המצבים התיאטרוניות שלהן מציעות תפיסת עולם אנטי-מלחמתית שיכולה להתאים לרוב היושבים באולם. בליסיסטרטה 2000 המלחמה היא מגרש משחקים של גברים ילדותיים, שמקריבים ילדים כמצווה לאומית. נשים מבחינתם נועדו לספק שירותים ומין. בעקר בית הגבר הלוחם מתגלה כיצור מעורר רחמים וחסר ישע, ובאוי אלוהים - "אתה כל הזמן מאיים, מתעצבן, כועס, חוטף התקף זעם, מעניש נורא ואז אחר כך מתחרט נורא. זה בדיוק דפוס של גבר מכה. אתה מסוכן לציבור אדוני! וזה חוזר על עצמו עם כל מי שאתה אוהב. ובמיוחד עם מי שאתה הכי אוהב. את היהודים אתה הכי אוהב נכון? 'העם הנבחר' איזה כיף לנו..." גם אלוהים הוא גבר שמשווע לאהבה וזוכה בחיבוק: "פתאום אני חושבת על זה שבעצם אף פעם, בכל אלפי השנים שאתה קיים, אף פעם לא... חיבקו אותך. חיבוק! קום רגע, קום! קום כבר... חיבוק, אתה מרשה לי? תירגע. תעצום את העיניים" .
מקורות והמלצות לקריאה נוספת:
אדוני, חנה, קסלר-פינשטיין, נעמי ובוסידן, שלמה, "לקראת תרבות ה'אמצע': 'קהלי טעם, ו'תרבויות טעם' בישובי הפריפריה בישראל", קשר 26 (נובמבר 1999), עמ' 118-108.
אוריין, דן, תאטרון בחברה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2008).
אוריין, דן, תיאטרון בעידן טלוויזיוני, עיונים בחינוך 10-9 (2014), עמ' 230-211.
גאנז, הרברט, "תרבות אמריקנית פופולרית ותרבות גבוהה במבנה מעמדות משתנה", בתוך: אליהוא כ"ץ ויצחק ינוביצקי (עורכים), תרבות, תקשורת ופנאי בישראל, מקראה, חלק א' (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999), עמ' 66-54.
גוב, ענת, חברות הכי טובות, אוי אלוהים, ליזיסטרטה 2000, עקר הבית, http://dramaisrael.org/playwright/gov-anat/
הנדלזלץ, מיכאל, "כל צבעי השקר", הארץ (29 בספטמבר, 2004).
ליבנה, נרי, "עושה הצגות", הארץ (16 באוקטובר, 2009).
סובול, יהושע, הפלשתינאית (תל אביב: אור-עם, 1985).
שוחט, ציפי, "בראשית בכה אלוהים", הארץ (11 במרס, 2008).
Ellis, John, Visible Fictions: Cinema, Television, Video (London and New York: Routledge, 1989 [1982]).
Esslin, Martin, The Age of Television (San Francisco: W. H. Freeman and Company, 1982).
Fiske, John, Television Culture (London and New York: Routledge, 1987).
Pavis, Patrice, "Le théâtre et les medias", in: André Helbo, J. Dines Johansen, Patrice Pavis and Anne Ubersfeld (Eds,), Théâtre Modes d`approche (Bruxelles: Labor, 1987), 33-63.

מחקר
מאת פרופ' פיטר הריס
פעילות התיאטרון בבתי הסוהר מתקיימת במסגרת ענף חינוך טיפול ושיקום. אגף החינוך בכלא מספק שירותים לכל האגפים החל בחינוך יסודי, דרך לימוד לבחינות הבגרות, לימודים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, ומגוון פעילויות חינוך בלתי פורמאלי, אלה כוללות את פעילות התיאטרון.
פעילות התיאטרון נחלקת לשלושה סוגים: תיאטרון חובבים - העלאת מחזות מהרפרטואר הקיים, תיאטרון קהילתי - יצירת הנרטיב התיאטרוני מחומרים מקוריים של האסירים, ותת-סוגה של התיאטרון הקהילתי שבה סטודנטים וסטודנטיות לתיאטרון פועלים אחת לשבוע בסדנה עם אסירים או אסירות ויוצרים תיאטרון מקורי מתוך נרטיב המפגש המורכב שבין העבריין לאזרח הנורמטיבי.
שתי סוגות התיאטרון הקהילתי מקיימות 'התערבויות' שמיכאל בלפור מציין בספרו Theatre in Prison (2004(Balfour ושבו הוא מדגיש שלמרות ביקורת על פעילות התיאטרון ככפופה למוסד טוטליטרי, ישנן עדויות לכך שהוא מייצר 'התערבויות' (interventions) של עבודה משותפת עם הנהלה, סוהרים ואסירים, ליצירת מרחבים שהנם, לפחות תיאורטית, יותר שוויוניים, דמוקרטיים ואנושיים.
פעילות תיאטרונית קהילתית בבתי הסוהר בישראל החלה בראשית שנות ה 70 של המאה ה- 20. יוסי אלפי יצר יחד עם אסירים בכלא מעשיהו את ההצגות "הד הכלוא" ו"קונצרט לאזיקים, סורג וצרור מפתחות", האחרונה שהייתה אמורה לעלות עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים כיפור לא הוצגה.
לאורך השנים פעלו בבתי הסוהר בישראל מספר לא קטן של במאים שסיפרו באמצעות הבמה את סיפוריהם של האסירות והאסירים, המרכזיים שבהם; ששי סמוכה שהיה במאי הבית של כלא נווה תרצה, וקרן כהן ישראלי שהחליפה את סמוכה בנווה תרצה. כהן ישראלי מצוטטת בכתבתה של מור שמעוני אמא קוראז': האסירות שהפכו את הכאב להצגת תיאטרון, (וואלה חדשות 01 נובמבר 2013), "תיאטרון נווה תרצה הוא תיאטרון קהילתי, במובן שהוא נועד להשמיע את הקול של הקהילה שבקרבה הוא עובד". כהן ישראלי גם הקימה, ופעלה שנים רבות כבמאית הבית בכלא "אופק" לנוער. במסמך של לשכת המדען הראשי-המשרד לביטחון פנים - "הטיפול בנוער בשירות בתי הסוהר – קבוצת התיאטרון" (כ"ץ, י., קונה, ש., לייטנר־יגן, י., ערפלי, ע., דור־חיים, פ. - המסמך אינו מתוארך) מצוין, "באופן כללי, מהממצאים עולה כי לקבוצת התיאטרון הפועלת בכלא "אופק" השפעה חיובית על הכלואים המשתתפים בה, קטינים ובוגרים-צעירים, במישורים אחדים."
כיום בולטים בעשייתם בתחום התיאטרון הקהילתי בשירות בתי הסוהר, אלה לוי בנווה תרצה ובכלא אופק, ואורית זרמי בכלא "צלמון". לוי מצוטטת בכתבה של אורלי בויום (מעריב, 30/03/2017) “במשך החזרות שלנו הנערים הביאו חומרים אישיים משלהם על חיי השגרה שלהם ומה שמציק להם, וראיתי שמאוד מעסיקים אותם דווקא הדברים הקטנים - הלו”ז, השגרה שבתוך החדר והקשיים של לישון יחד ולבלות את כל היום עם אותם האנשים”.
ערך "שירות בתי הסוהר" בויקיפדיה מציין כי שירות בתי הסוהר רואה בתיאטרון כלי חשוב לשיקום האסיר שכן הטיפול באמצעותו מטפח את האינדיבידואל כיוצר, מאיץ תהליכים חברתיים מעצם היווצרותם בדינמיקה הקבוצתית, וכך גם מאפשר התמודדות עמם במסגרת הקבוצה. בנוסף, במודל התיאטרון הקהילתי לאסירים וסטודנטים, מקבל האסיר הזדמנות לתקשר ולבנות מערכת יחסים עם קבוצות נורמטיבית שאינן מגיעות מהעולם העברייני וכך גם לומד איך לתקשר עם קבוצות כאלו לאחר שחרורו מהכלא. המסמך של לשכת המדען הראשי (שם) מציין עוד:
נצברו רשמים ונתונים מגוונים על ההתערבות החינוכית של קבוצת התיאטרון אשר פועלת בכלא "אופק" ארבע שנים. באופן כללי מהממצאים עולה כי לקבוצת התיאטרון הפועלת בכלא "אופק" השפעה חיובית על הכלואים המשתתפים בה, קטינים ובוגרים-צעירים, במישורים אחדים: ראשית הכלואים המשתתפים בקבוצת התיאטרון מייחסים לה תרומות חיוביות מבחינה מנטאלית ומבחינה רגשית מעבר לשביעות רצונם ממנה כפעילות הפגתית ומהנה. שנית, להבדיל מהתערבויות אחרות במערך הכולל של כלא "אופק", קבוצת התיאטרון יכולה להפיק תוצר פומבי ברור, מרשים לעצמו, ויש בו כדי לתגמל ולדרבן את הכלואים שיצרו אותו, וכן לעודד את הצטרפותם של משתתפים חדשים לקבוצת התיאטרון בעתיד. כמו כן, להעלאתה של ההצגה לפני הקהל הרחב יש חשיבות חברתית בכך שהיא הזדמנות חיובית ויוצאת דופן לקבוצות שונות בו לפגוש כלואים קטינים ובוגרים-צעירים, בתוך מסגרת כליאה – בשעתם הטובה ייתכן שיש בכך גם כדי לחזק את הקשרים הקיימים בין כלא "אופק" לקהילה, וכן לקדם עמדות חיוביות יותר על כלואים ועל סיכויי שיקומם.
בויום (שם) מצטטת את קצינת החינוך רס"ר אתי איכילוב שמתארת פאן שיקומי בעבודת התיאטרון עבור הנערים המשתתפים בו:
בחודש האחרון הנערים היו בחזרות של 4-5 שעות כל יום ועבדו עם חבריהם לתא על לימוד הטקסט. אחרי הכל מדובר בחברה אימפולסיביים, שגם ככה נמצאים בגיל ההתבגרות ושרגילים לרוב להיכנע כשקצת קשה, להרים ידיים איפה שיש מכשול, וכאן הם מצליחים להתגבר על המכשולים וללמוד בעל פה טקסטים ארוכים ומורכבים, שזה אתגר לא פשוט בכלל.
שמעוני בכתבתה (שם) מראיינת את סגן-גונדר שרה פרידמן מנהלת כלא נווה תרצה, "אני לא רואה את התיאטרון כפרס עבור הבנות, גם הן לא. התהליך מוציא מהן הרבה כאב. התיאטרון הוא רק טריגר לתהליך הטיפולי. [...] "
מודל התיאטרון הקהילתי לאסירים וסטודנטים לתיאטרון מתקיים ביוזמת שני מוסדות אקדמיים המתמחים בתיאטרון קהילתי; החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב והחוג ללימודי תיאטרון באקדמית גליל מערבי. פרופ' פיטר הריס יצר את המודל כששימש כראש המסלול לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל-אביב ב 2002 וכיום הפרויקטים שם מונחים ע"י ד"ר חן אלון. הריס מנחה כיום את הפרויקטים באקדמית גליל מערבי. במאמר לכתב העת צוהר לבית הסוהר, טסלר, אלון והריס מגדירים את מסגרת הפעילות התיאטרונית לאסירים וסטודנטים ותמורותיה:
אורכו של תהליך העבודה בפרויקטים לאסירים וסטודנטים כתשעה חודשים (שנת לימודים אקדמאית), המפגשים מתקיימים אחת לשבוע. הפעילות נפתחת בחימום קולי, גופני ורגשי, מיד לאחריו תרגילי תיאטרון המבוססים בדרך-כלל על טכניקות אימפרוביזציה שונות, ובסיומם מעגל שיתוף ("שרינג"). לאורך התהליך צפים ועולים חומרים דרמטיים. הקונפליקטים של הקהילה ה"דו-קהילתית" מתגבשים, נכתבים ומועלים על הבמה בהצגת סיום, המאפשרת לקבוצה ולקהל הצופה בה התמודדות עם שאלות היסוד שליוו את התהליך, ההעצמה מתרחשת בעצם הקניית המושג החדש "תהליך" למרבית משתתפי הפרויקט. בשיחות הסיכום עלה כי עצם ההשתתפות ועמידה בכל תנאי התהליך הן תגמול מעצים ומספק. כמי שמורגלים במימוש סיפוקים מיידים, ובשאיפה לרווח ולתוצאה מהירים, חוויה תהליכית חיובית הכרוכה בהתמדה לאורך זמן, נטענת עבור האסירים במשמעויות טיפוליות. ניתן להמחיש זאת באמצעות רגע שהתרחש בשיחת הסיכום עם האסיר י', בה ניסה להסביר למנחים, כיצד חווה הוא כאסיר וכנגמל, את עוצמת החוויה של ההופעה על הבמה: "הרגעים של ההופעה עצמה הם כמו..." ובעודו מחפש מילים להגדיר בהם את תחושותיו, חייך חיוך רחב וטפח עם כף היד הפתוחה על זרועו, בג'סטה תיאטרלית, כמסמל "סם לווריד בשביל נרקומן". (טסלר, א., אלון, ח., הריס, פ. 2006)
בכתב העת של אוניברסיטת תל אביב "האוניברסיטה", מצטטת אגרון אסיר שהשתתף בפרויקט לאסירים וסטודנטים בכלא מעשיהו בשנים 2002/3 שמתאר את חוויית התאטרון במושגים של שיקום, ובחינת היחסים בין העבריין לחברה:
על השאלה האם זה תורם לתהליך השיקום, השיב אחד האסירים: "זה מאפשר לנו להרגיש קצת יותר רגילים, כמוהם. אני לא יודע מה זה שיקום. כל אחד צריך להסביר לעצמו מה זה. אני מניח שכל אסיר יוצא מפה שונה ממה שהוא נכנס. אנחנו אנשים לא נורמטיביים, שצריכים להיפגש עם החברה הנורמטיבית. אולי זה יגרום לנו להבין טוב יותר איך לא לחזור על אותן טעויות. החצי השני של הפרויקט הזה הוא אתם: אתם תצטרכו לחיות אתנו בחוץ, ולעשות צעד אחד לקראתנו".(אגרון 2003/4)

אסירים וסטודנטית בסצנה "זוגלובק" כלא איילון 2002.
הכבשה "זוגלובק" מיועדת לשחיטה ומאכל, הסטודנטית בתפקיד וטרינרית: בשר זה רצח. התמונה מהארכיון של פיטר הריס

אסירים וסטודנטית בסצנה "זוגלובק" כלא איילון 2002.
הוטרינרית, מבריחה ומצילה ממוות את הכבשה "זוגלובק" המגולמת על ידי אסיר. התמונה מהארכיון של פיטר הריס
המחקר של הריס לתואר שלישי "מגע בין קבוצתי במרחב האסתטי" (2012), מתעד חמש עשרה שנים של הנחיית תיאטרון קהילתי לאסירים וסטודנטים, ובוחן את האופן שבו התיאטרון מאיץ תהליכים של התבוננות פנימית, העצמה ושינוי עמדות:
המדיום התאטרוני משמש בסיס שוויוני ועוקף הבדלי קטגוריה על ידי הצבת המפגש המקוטב על בסיס אמנותי במרחב המופקע מסביבת היום-יום. המשתתפים מאמצים אינטואיטיבית אמצעים תאטרוניים ודרמטיים ואת תכונות ההסתרה והחשיפה של המרחב הבדיוני ומשתמשים בהם לביטוי וליצירת נרטיבים אישיים ודרמטיים מודעים ושאינם מודעים. אסטרטגיות דרמטורגיות מגויסות לטובת התמודדות עם קונפליקטים בין-קבוצתיים ועם סתירות פנימיות של המשתתף ביחסו לערכים אישיים ולמוסר חברתי.
המחקר מזהה תהליכים מובהקים של חרטה ושיקום שבהם אסירות ואסירים בזכות המפגש האינטנסיבי במרחב האסתטי עם סטודנטים לתיאטרון – נציגי החברה "הנורמטיבית" – נחשפים באמצעות כתיבה וביצוע של טקסטים דרמטיים המבטאים התמודדות עם הבושה ועם החרטה ומעמידים את עצמם לשיפוט חשוף בפני צופים, מייצגי החברה שבה הם פגעו (ובהם גם קרוביהם), במסע לקראת תיקון.
בראיונות עם האסירים משתתפי הפרויקטים מסתבר שהם מבינים את המודל המופשט: היכולת להמשיג את המודל היא עדות להפנמה אינטואיטיבית של התהליך, וזאת למרות שלא היו חשיפה שבמתכוון או לימוד תאורטי של העקרונות שמאחורי החוויה. עוד ניתן לראות מתיאורי התנהלותם החווייתית בתהליך שהמשתתפים מבינים את רכיביו ואת השפעתם על שינוי בדפוסי התנהגות.
בשיחות עם משתתפי הפרויקטים, אסירים וסטודנטים כאחד, מתקבל אישור להנחה על שינוי תודעתי ועל הכללתו בחיי היום-יום. המשתתפים מתארים את השפעתו של הפרויקט – בטווחי זמן שבין שנה לשמונה שנים לאחר סיומו – כמשנה חיים. מהדיווחים ניכרות השפעות במגוון מערכות יחסים, החל ביכולת להתגבר על כעסים כתוצאה משינוי בדימוי העצמי, המשך בוויתור על מנגנוני הגנה, בביטוי רגשות, בשיתוף ובבקשת עזרה מקרובים, בפתיחת צוהר לשיפור היחסים שבין הורים לילדים במשפחות לקויות-תפקוד וכלה במקרי קיצון דוגמת רצח של בת-זוג–אם-המשפחה, שיפור ותיקון ביחסי זוגיות, התנהלות מאוזנת במקום העבודה ושליטה בהרגלים מסַכּנים, כגון שימוש בסמים.
התהליכים המתחוללים במגע הבין-קבוצתי במרחב האסתטי אינם מוגדרים טיפוליים, אך מניתוח חומרי המחקר ומדיווחי המשתתפים נהיר שהם מחוללים שינויים תיראפיים . ניכר גם שינוי בדעות הקדומות שבוטאו בתחילת התהליך, שינויים שמקורם בקשר החיובי, ביחסי הכבוד והתלות ההדדיים הנדרשים להצלחה במשימה. שינוי העמדות הוא ביטוי לאימוץ קטגוריית-על לקבוצה המשותפת, "קבוצת שחקנים-אמנים-יוצרים", ולהתחוללותם של שינויים בתפיסת הזהות העצמית והקבוצתית. בשונה ממה שנכון ליחסים הבין-אישיים, ביחסים הבין-קבוצתיים הפער בקיטוב הקטגורי מושפע ממשקל העבירות שבגינן האסירים כלואים וממאפייני המגדר של הקבוצות, וניתן לזהות את דרגת עוצמתו בהתהוותם או בהיעדרם של טקסטים משותפים לסטודנטים ולאסירים.
הציטוטים להלן הם תגובות של סטודנטיות ושל אסירים בפרויקט בכלא איילון 2002 לתרגיל "אנחנו מסתכלים עליכם ואתם מסתכלים עלינו", שתפקידו לערער באמצעים תאטרוניים את הסטטוס-קוו ה"נוח" שנוצר בקבוצה המשותפת, ובד בבד לסמן גבול סמלי ברור של במה–קהל.
שלומית (סטודנטית): היינו שתי קבוצות, ובפעם הראשונה להסתכל לכם בעיניים היה לי קשה מאוד. הרגשתי שאני רוצה לקום ולצאת.
שי (אסיר): הרגשתי חוסר אונים כשעמדתי מול, הרגשתי כמו נידון למוות, הרגשתי שאני נשפט על ידיכם, וזה לא היה נוח.
אלון (אסיר): הלב דפק לי חזק, חשבתי שאחרי התרגיל הזה אתם תעזבו אותנו.
יוסי ( אסיר): אנחנו צריכים לבסס את ההצגה על המטען הזה, זה מיקרוקוסמוס של העולם בחוץ.
המונולוג להלן של רובי "הסרת מסכות", מסכם בטקסט דרמתי, באופן שמעיד על הפנמה והבנה של התהליך שעבר, את עקרונות תהליך התיאטרון בבית הסוהר כפי שתוארו כאן:
רובי (עוטה מסכה): אני שחקן, שיחקתי תפקידים רבים בעבר,
שיחקתי את המאהב...
שיחקתי את המצליחן... אהבתי את התפקיד
שיחקתי את הביישן...
ואת הרוצח... הוי איזה ביקורות, כותרות בעיתונים:
ידיעות - משחק עלוב, מעריב – מחזה מזעזע, שנאתי את התפקיד.
ואז... את הנמלט... הייתי ערני וחד, פיתחתי כישורים מיוחדים.
ואז את הנתפס...
אני לא... אני לא יודע מתי ירדתי...
האם ירדתי מהבמה?!
כשבניתי את הדמויות עברתי חוויה.
השארתי אותה לעצמי.
אבל כעת אני חושב שזה היה אנוכי, כי גם אחרים יוכלו לקבל מזה משהו, ולכן היום אני אשתף אתכם:
כל פעם שאני מגיע אחרי הסדנה לאגף...
אני נכנס לשעה קלה למקלחת, ומתרוצצות אצלי דמויות ואני עובר מדמות... לדמות... לדמות...
בקלות...
ופתאום זה מכה בי ואני אומר לעצמי: "רגע! קשה לי... להציג את עצמי באמת"
אז מה אני עושה?
אני...
אני חייב להגיד משהו על עצמי...
כן, על עצמי על הבמה.
והשחקן יוכל להציג תפקיד של הסרת מסכות,
אבל רגע...
רגע, יש לי גם שריון שאני חושש להוריד.
ולכן אני מביים הצגה, כך שאני מגיע למרכז הבמה ומוריד שכבה של מסכה ושריון וחוזר אחורה.
אני זוכר שאמרתי לפני... שאני רוצה לשחק דמויות... באמת... כמו את... הכועס...
שאולי זה יעזור לי
ובעצם מצאתי שאולי להסיר את המסכות ולא ללבוש מסכה זה מה שאני צריך, וללא מסכות אוכל לשחק את כל התפקידים, עם כל הפחד... הכאב... רציתי לספר באמת מי אני (מוריד מסכה) זה בולם ועוצר אותי...
אני יושב כאן כי עשיתי מעשה נורא!
סיפרתי לכם איך עבדתי על התפקיד ושיתפתי אתכם... כן עבדתי על התפקיד של הסרת מסכות ועברתי משהו... ובעצם אני אומר לכם שזה לא פרס (התאטרון), שזה עושה לי ולאחרים משהו, להתעמת עם המציאות.
ועכשיו, אם היו שואלים אותי, אם כן לעשות את התאטרון, אם זה טוב או לא טוב אם זה פרס או לא פרס, הייתי אומר גם לאחי, תראה זה עושה לי משהו, זה עושה גם לאחרים משהו, אז זה לא רק התאטרון זה גם דברים אחרים, כרגע התאטרון עשה לי את זה, לבא ולהוריד ולהתעמת עם הדברים, זה לא פרס, זה משהו בתהליך, וזה טוב שזה קורה...
לקריאה וצפייה נוספת:
Balfour, M. (ed.) (2004). Theatre in Prison. Bristol, UK: Intellect.
אגרון, ת' (2003/4). "תצטרכו לעשות צעד אחד לקראתנו", האוניברסיטה, כתב עת של אוניברסיטת תל אביב: עמ' 26.
בויום, אורלי. מעריב, תרבות אמנות ובמה, דרמה מהחיים: "בשביל האסירים הכל ארעי בחיים, ובזה עוסקת ההצגה" מעריב 30/03/2017
https://www.maariv.co.il/culture/theater-art/Article-579506
הריס פ. (2012) "מגע בין קבצתי במרחב האסתטי" מפגש בזירת התיאטרון בין שתי קבוצות מקוטבות-חברתית, בתור תהליך ייחודי לשינוי עמדות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. אוניברסיטת תל-אביב.
הריס, פ. (2016). מצחיק רצח - ההומור כמסייע להתמודדות עם מציאות מאיימת במפגש שבין אחרים מקוטבים, הומור מקוון: כתב עת מדעי לחקר ההומור – כרך 5 גיליון מס' 1
טסלר, א', הריס, פ', ואלון, ח' (2006). "תאטרון אסירים וסטודנטים בבית הסוהר: תהליך תיאטרוני וקבוצתי כטיפול עקיף". צוהר לבית הסוהר (10) מח' הדוברות, שב"ס. https://he.wikipedia.org/wiki/שירות_בתי_הסוהר
כ"ץ, י. קונה, שני., לייטנר־יגן, י., ערפלי, ע., דור־חיים, פ. (מסמך לא מתוארך) הטיפול בנוער בשירות בתי הסוהר מחקר ליווי והערכה, מדינת ישראל, לשכת המדען הראשי, המשרד לביטחון הפנים, "צפנת" מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני.
שמעוני, מור. (2013) אמא קוראז': האסירות שהפכו את הכאב להצגת תיאטרון, וואלה חדשות 01 נובמבר 2013 https://news.walla.co.il/item/2690596
ציגלמן, ענת. ובתפקיד הרוצח: הרוצח הארץ 04 יולי 2002 https://news.walla.co.il/item/249343
https://he.wikipedia.org/wiki/שירות_בתי_הסוהר
קליפ מההצגה חופשי על תנאי: יוטיוב - https://www.youtube.com/watch?v=Etmyku5X9ko&t=164s

מחקר
נילי לוברני רולניק
תיאטרון פלייבק הוא סוגה מקורית של תיאטרון אימפרוביזציה המבוסס על סיפורי חיים העולים מהקהל. החוויה האמנותית והרגשית במופע תיאטרון פלייבק נוצרת כתוצאה מהקשבה משותפת של הקהל וצוות השחקנים לסיפור האישי ומצפייה בהשתקפותו על הבמה באמצעות אלתור משחקי ומוזיקלי. החוויה התיאטרלית בכללותה מזכירה במידה רבה התכנסות של שבט או ערב שאמאני סביב המדורה.
תיאטרון הפלייבק פותח בניו יורק באמצע שנות השבעים של המאה העשרים על ידי ג'ונתן פוקס ובת זוגו ג'ו סאלאס, ובמרוצת השנים הפך לפרקטיקה אמנותית חובקת עולם הניתנת ליישום בהקשרים של תרבות, קהילה, חינוך, אקדמיה, רווחה, בריאות, פסיכותרפיה, אנתרופולוגיה, תורת הקבוצות ותורת הארגונים. השם פלייבק (playback), שהעניקה קבוצתם של פוקס וסאלאס לשיטת העבודה ולמופעיה, מתייחס לדרך שעושה החומר המסופר - מהקהל לבמה ומהבמה בחזרה לקהל. זהו מעין משחק מסירות תיאטרלי, שבמהלכו מועברים חומרי המציאות לבמה, שם הם "נתפסים" על ידי השחקנים והמוזיקאים ו"נמסרים" שוב למספר ולקהל הצופים. הדגש מושם על חזרתו הצנועה של סיפור החיים אל המספר עצמו. הסיפור נלקח בהשאלה לעולם התיאטרון האלתורי-ציבורי וחוזר בסופו של דבר לטריטוריה הפרטית, השייכת למספר בלבד.
הגלגול שעושה הסיפור מהמספר לבמה ומהבמה בחזרה למספר מחולל לרוב שינוי באופן שבו הוא נתפס, מפורש ונחווה על ידי המספר עצמו, על ידי הקהל ועל ידי צוות השחקניות והשחקנים. אופני ההבעה וההצגה האסתטיים בתיאטרון פלייבק מאפשרים לסיפורי החיים לעבור טרנספורמציה אמנותית, המשמשת בבואה הן לאמת הנרטיבית או הסובייקטיבית של סיפור החיים האישי, הן למשמעויות ההיסטוריות, החברתיות והאוניברסליות הגלומות בו. העיבוד התיאטרלי של הסיפור נעשה באמצעות תבניות אלתור (playback forms) המשלבות תנועה, טקסט, סאונד, מוזיקה ולעתים גם אביזרים נלווים, כמו צעיפים ומסכות. השימוש המצומצם באפקטים בימתיים מכוון והוא חלק אינטגרלי מהתהליך היצירתי, שמטרתו לקרב את ההוויה התיאטרלית לתנאי המציאות, בדומה לתפיסת התיאטרון העני של הבמאי והוגה התיאטרון הפולני יז'י גרוטובסקי (1999-1933).
בתיאטרון פלייבק יש יסוד ריאליסטי וסוריאליסטי כאחד. מחד גיסא, כל משתתפי האירוע מודעים לכך שהחומרים המוצגים אכן התרחשו בחיים "באמת", ומצד אחר, אין דבר בחזות הבמה המזכיר את המציאות או מתאמץ לשכפל אותה. הבמה היא מינימליסטית, ואת חוויית המציאות מעבירים שחקני הפלייבק ללא תפאורה, איפור או תלבושות מיוחדות. חומרי הסיפור "מוחזרים" כ"אסוציאציות חופשיות" בהסתמכות על הלא-מודע (כלל יסוד בהקשבה הפסיכואנליטית), כשפת דימויים עשירה שאינה חוששת למזג בין מצבים אמיתיים ומצבים דמיוניים.
פוקס ראה בפלייבק סוג של תיאטרון עתיק-מודרני; תיאטרון השואב את השראתו ממסורות שבטיות של מספרי סיפורים, אך בה בעת מתפתח בתקופה מודרנית, במגמה לתת מענה לצו השעה, שנוצר בגלל החוסר בהקשבה שמאפיין את הקהילה ואת החברה המודרניות. הוא כינה את התיאטרון שיצר "תיאטרון של שירות" (act of service) וראה בשחקניו "שחקנים אזרחים" הפועלים בשירות אחרים בקהילות שלהם. חזונו ליצור תיאטרון אישי, קבוצתי ובעל עוצמה הושפע במידה רבה מהפסיכודרמה של יעקב לוי מורנו (1974-1889). הפלייבק עושה גם שימוש במסורות תיאטרליות הנקשרות לרפורמות חברתיות ולסוגיות פוליטיות. הוא מתכתב עם יוצרים כגון ברטולד ברכט (1956-1898), גרוטובסקי ואוגוסטו בואל (2009-1931) ומושפע מרעיונות תנועת התיאטרון האלטרנטיבי. כמו אלה הוא מזדהה עם תכנים ועם רעיונות של תרבות הנגד (counter culture), דוגל באנטי-אליטיזם ומבקש לשנות את כלליו של התיאטרון המסורתי, המבוסס על מחזה כתוב ועל מרחק אסתטי.
על אף שבפלייבק טבועים גבולות ברורים המבחינים ומגדירים אותו כסוגה תיאטרלית, הוא מקפל בתוכו גם ערכים טיפוליים, שכן הוא יוצר עבור משתתפיו תשתית בטוחה, שוויונית ובלתי שיפוטית להעלאת רגעים ומצבים מחייהם. התהליך של הקשבה משותפת לסיפור וצפייה בהמחזתו מפתח את היחסים בקרב המשתתפים ומשכלל את יכולתם להקשיב זה לזה, לחוש אמפתיה כלפי הזולת ולעבד תכנים רגשיים באופן אינטואיטיבי ואסוציאטיבי. התהליך הקבוצתי הנפרש במהלך הופעת הפלייבק מהודהד על ידי צוות השחקנים לתוך ההתרחשות הבימתית, ומחרוזת הסיפורים המסופרים במהלך ההופעה, שנמשכת כשעה וחצי, ייחודית לאותה התרחשות חד-פעמית. על פי רוב ניתן לזהות את חוט השני, הקושר בין הסיפורים שהומחזו בהופעה.
נקודת המפנה בהתפתחות הפלייבק, שהובילה להפיכתו לתנועה עולמית, חלה ב-1979, כאשר מייסדי השיטה הוזמנו להציג וללמד את עקרונותיה במרכזי תיאטרון וקהילה באוסטרליה ובניו זילנד. קהילת המשתתפים שנחשפה אז לפלייבק הגיבה בעוצמה ובתשוקה לטכניקת האלתור של סיפור החיים, וברחבי אוסטרליה וניו זילנד קמו קבוצות פלייבק עצמאיות, שכל אחת אחת מהן פיתחה סגנונות וייחוד משלה. בתחילת דרכו הוגדר תיאטרון הפלייבק על הספקטרום שבין תיאטרון ותרפיה, וקהל היעד שלו היה לבנים מהמעמד הבינוני. במרוצת ארבעים השנים שבהן הוא נפוץ ביבשות ובתרבויות מגוונות, נעשה מאמץ מודע של מייסדיו ושל ממשיכיהם להשתמש בפלייבק כסוכן לשינוי חברתי. מאמץ זה נשא פרי, וכיום תיאטרון פלייבק משולב במערכות תרבות, רווחה וחינוך ככלי נגד דיכוי ובסוגיות של זכויות אדם, פליטים והגירה, דו-קיום, דיאלוג בין אזרחים, התאוששות מאסונות ושינויי אקלים.
לישראל הגיע תיאטרון הפלייבק בראשית שנות התשעים, אך כדאי למקם את תפוצתו הרחבה במדינה כיום לא רק ביחס להתקבלותו ולהפצתו של הפלייבק העולמי, אלא גם בהקשר של סצנת האימפרוביזציה המקומית. כך, למשל, ניתן לראות בפלייבק את המשך מופעי האלתור של במאי התיאטרון הישראלי-קנדי פיטר פריי (1991-1914). ערבי האימפרוביזציה של פריי שילבו אלמנטים ביוגרפיים של השחקנים והתבססו על סיפורים אמיתיים מהקהל, שעלו בעקבות נושא מוגדר ושיקפו, ממש כמו בפלייבק, את הסיפור הקבוצתי שהתהווה על הבמה בזמן אמת.
ב-2018 פועלות בארץ עשרות קבוצות פלייבק. חלקן מורכבות משחקנים שהוכשרו אצל הדור הראשון של הפלייבקיסטים בישראל – יהודה ברגמן, אביבה אפל רוזנטל ונילי לוברני רולניק. מתפיסתו הטיפולית-חברתית של ברגמן (שהקים את קבוצת הפלייבק מבע) נולדו בהמשך קבוצת מראות, בהנחיית פזית ברקוביץ' אילן; הקבוצה הדו-לשונית (המשלבת שחקנים יהודים וערבים) שילובים בגליל, בהנחיית אפרת עשירי; והמכון לפסיכותרפיה באמצעות פלייבק, בניהולם של רונן קובלסקי וניר רז. דני נבט, תלמידה של אפל רוזנטל, החל לפתח פלייבק בדגש תיאטרלי-בידורי והקים את תיאטרון פלייבק באר שבע, וחברי אנסמבל קרטושקס, שהוכשרו בטכניקת פלייבק המשלבת כלים מהתיאטרון הפיזי באנסמבל הפלייבק הישראלי בהובלתה של לוברני רולניק (שלמדה אצל פיטר הול באוסטרליה), מתפצלים מקבוצת האם וממשיכים לדרך עצמאית. קבוצות פלייבק רבות מוקמות בעקבות למידה מפלייבקיסטים בני הדור הראשון והשני או בעקבות למידה ישירה מפוקס, סאלאס ותלמידיהם.
בין הקבוצות המתהוות בארץ ניתן לזהות כאלה הפועלות בזיקה ברורה לסגנון של פוקס וסאלאס (המכונה "הסגנון הקלאסי"). לעומתן, קבוצות אחרות מבטאות את החיפוש המתמשך אחר צורות ביטוי תיאטרליות חדשות שנגזרות מהפלייבק ולעתים אף מתקוטטות עמו. קווי האופי של קבוצות הפלייבק בישראל מגוונים: יש בהן קבוצות שחקנים מקצועיים, קבוצות חובבים וקבוצות לימודיות. הקבוצות כוללות שחקניות ושחקנים בוגרי בתי ספר למשחק מובילים בארץ, אנשי חינוך ואקדמיה, מדענים, אנשי היי-טק, ליצנים רפואיים, מטפלים ועוד. הן מגוונות גם מבחינת האוכלוסיות המרכיבות אותן: קבוצות של דתיים-חילונים, קבוצות יהודים-ערבים, קבוצות נשים, קבוצות גברים וקבוצות שפיתחו סגנונות ייחודיים עם דגשים שונים: פלייבק בתנועה, פלייבק טיפולי, פלייבק מדרש חסידי ועוד.
ייתכן שיריית הפתיחה של קהילת הפלייבק הישראלית נורתה במפגש שהתקיים ב-2001 במצפה רמון בין נציגים מהקבוצות מבע, משחק מהחיים, אנסמבל הפלייבק הישראלי ותיאטרון פלייבק באר שבע. ממפגש זה תתפתח בהמשך מסורת של למידה הדדית בין הקבוצות המופיעות והלימודיות, וזהותה המקצועית והערכית של קהילת הפלייבק תקרום עור וגידים. מאז מוקמות קבוצות חדשות בקצב מסחרר, ושיטת הפלייבק מתרחבת לתחומים מגוונים. מופעי פלייבק לקהל הרחב עולים בתיאטראות ובמרכזים קהילתיים, וסדנאות והופעות ממוקדות תוכן משולבות בבתי ספר ובחדרי מורים, בארגונים עסקיים, בארגונים ללא מטרות רווח, בבתי חולים, בכנסים, במכללות ובאוניברסיטאות.
ב-2006 נערך כנס הפלייבק הראשון בקיבוץ שדות ים. פורום מנחי הפלייבק, שהוקם בסמוך לכנס, החל לשמש כמעבדה לימודית להעמקה ולשכלול של תפקיד המנחה ולשיתוף קולגיאלי בדילמות מקצועיות בהנחיית קבוצות ומופעים. ב-2009 התקבל קוד האתיקה של תיאטרון הפלייבק, ששם דגש מיוחד על מחויבות לביטחון המספר ולכבודו, על התייחסות לא שיפוטית לסיפורים, על הכרה בזכות הראשונים של מייסדי השיטה ועל מחויבות לדיאלוג הדדי בין קבוצות פלייבק מתחרות. באותה שנה ראה אור ספר הלימוד הראשון בעברית לטכניקת הפלייבק.
ב-2011 הוקם איגוד תיאטרוני הפלייבק בישראל. לתפקיד יושבת הראש הראשונה של הקהילה נבחרה לאה צ'סטרמן, והאיגוד נרשם כעמותה ברשם העמותות וקיבל בהמשך אישור ניהול תקין כמלכ"ר. כמו כן, בשנה זו כיהנה אפל רוזנטל כנשיאת ארגון תיאטרון הפלייבק הבינלאומי (IPTN). ב-2012 נוסדה קבוצת הפלייבק הראשונה בחברה הערבית, כחלק מאנסמבל פרינג' נצרת בניהולו של הישאם סולימן. הקבוצה הנצרתית משתפת פעולה עם קבוצת קרטושקס, שתמכה בהקמתה והובילה אותה.
ב-2016 נבחרה עמליה הדר לכהן כיושבת הראש השנייה של איגוד תיאטרוני הפלייבק בישראל, וכעבור שנה נחנך פסטיבל בשם "הקולות השקטים מקבלים במה", במתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, בשיתוף פעולה עם תיאטרון קרוב ובימת מיצג. על סדר היום של הפסטיבל עמדה ההתגייסות של קהילת הפלייבק למען השמעת קולן של אוכלוסיות וקהילות מגוונות בישראל - פליטים ומהגרים, תיאטרון אתיופי בין-דורי, קבוצות דו-לשוניות (ערבית-עברית), מיעוטים, אנשים עם צרכים מיוחדים, גמלאים, יוצאים בשאלה, חוזרים בתשובה, חרדיות, הקהילה הגאה, נשים ועוד. בפסטיבל מתקיימים שיתופי פעולה בין קבוצות ומופעי פלייבק המשלבים אמנות פלסטית, שירה והרכבים מוזיקליים. ב-2018 פורסם בעברית ספרה של ג'ו סאלאס.
קשה לעקוב אחר מספרן ההולך וגדל של קבוצות הפלייבק בארץ. באיגוד תיאטרוני הפלייבק רשומים כיום 164 חברים שהם נציגי קבוצות, מנחים, שחקנים או מוזיקאים. מדובר ככל הנראה בכשישים קבוצות מסוגים שונים ברחבי ישראל. בשני העשורים האחרונים מקיימת קהילת הפלייבק בישראל קשרים ענפים עם קהילת הפלייבק בעולם. שחקנים ומנחים מקבוצות ברחבי הארץ משתלמים ומעבירים סדנאות בכנסי פלייבק בינלאומיים, וקבוצות מקומיות מקיימות מופעים משותפים עם קבוצות פלייבק ואימפרוביזציה בגרמניה. קשת הגוונים בקבוצות בישראל באה לידי ביטוי בתעוזה של רבות מהן לשלב את הפלייבק עם דיסציפלינות אמנותיות שונות ושיטות אלתור חדשות.
אם בתחילת דרכה התמקדה קהילת הפלייבק בקידום המודעות לסוגת האלתור הייחודית, כיום בישראל המגמה, המקבילה למגמה העולמית, היא להשתמש בפלייבק כסוכן לשינוי חברתי. קבוצות פלייבק מקצועיות וקבוצות חובבים מופיעות בהתנדבות במרכזי נשים שהיו קורבן לאלימות מצד בני זוגן, במפגשי דו-קיום בין ערבים ויהודים ובעת מלחמות, והוקם הפורום לקידום הפלייבק הערבי בישראל.

שוברים שורות, בביצוע אנסמבל הפלייבק הישראלי, פסטיבל הפלייבק "קולות שקטים מקבלים במה", תיאטרון קרוב, 2017.
מימין: המוזיקאית כרמיאלה ברנשטיין, השחקנים ויטלי אזרין, נילי לוברני רולניק, נעמה ארלקי וענת אליהו והמשוררת שולמית אפפל.
צילום: נופר אבן אור
מקורות והמלצות לקריאה נוספת:
לוברני רולניק, נילי, חיים בתוך סיפור: תיאטרון פלייבק ואמנות האימפרוביזציה (ישראל: הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2009).
סאלאס, ג'ו, אימפרוביזציה מהחיים, הסיפור האישי בתיאטרון פלייבק (תל אביב: ספרא, 2018).
עיתון איגוד תיאטרון הפלייבק בישראל 1 (2016): http://playbackil.net/wp-content/uploads/2015/10/1st-news-paper-2016.pdf
שם טוב, נפתלי, הוראה מאלתרת – זו לא מילה גסה. אימפרוביזציה תאטרונית ככלי הוראה וכאופן ידיעה (ישראל: מכון מופ"ת, 2015).
Fox, Hannah, Weaving Playback Theatre with Theatre of the Oppressed: http://www.playbacktheatre.org/wp-content/uploads/2010/04/FoxH_TO.pdf
Fox, Jonathan, Acts of Service: Spontaneity, Commitment, Tradition in the Non scripted Theater (New Paltz, New York: Tusitala, 1994).
Fox, Jonathan and Dauber, Heinrich (Eds.), Gathering Voices: Essays on Playback Theatre: http://www.playbacktheatre.org/wp-content/uploads/2010/04/Intro.pdf