זהרירה חריפאי, אלבום התיאטרון, צלם: פטר מרום, ספריית מעריב, 1965

מחקר

03.01.2019
נשים בתיאטרון הישראלי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

נשים בתיאטרון הישראלי

מאת פרופ' דן אוריין

 

שדה התיאטרון העברי היה מאז תחילת דרכו בראשית המאה העשרים אחוזתם של גברים. רק בשנות השמונים החלו נשים לכתוב ולביים בתיאטרון הישראלי. ממקצועות התיאטרון, רק השחקניות היו שותפות תחילה ביצירתה של תרבות עברית מתחדשת זו. נפתח לפיכך בסיפורן של כמה מהשחקניות המרכזיות, ומהן נעבור למחזאיות ולבמאיות.

הדמות הנשית הבולטת הראשונה בתולדות התיאטרון העברי היא מרים ברנשטיין-כהן, ילידת רוסיה שעלתה לארץ ישראל עם משפחתה, למדה ביבנאל ובגימנסיה הרצליה וחזרה עם משפחתה לקישינב. ב-1913 החלה ללמוד רפואה באוניברסיטה של חרקוב, אך העדיפה את המשחק בתיאטרון. למרות התנגדות הוריה ובסיועו של זאב ז'בוטינסקי, שהיה ידיד המשפחה וגם מורה בהיגוי עברי, פנתה ברנשטיין-כהן ללימודי משחק ולמשחק על הבמה בחרקוב ובקייב. ב-1918 למדה במוסקבה בקורס לשחקנים שנוהל על ידי קונסטנטין סטניסלבסקי וולדימיר נמירוביץ'-דאנצ'נקו, וגם שיחקה בתיאטרון סובייטי. ב-1920 חזרה לארץ ישראל והופיעה בהצלחה כנורה בבית הבובות מאת הנריק איבסן בתיאטרון העברי (1921). ברנשטיין-כהן הייתה גם הבמאית הראשונה בתיאטרון העברי והמנהלת הראשונה שלו, תפקיד שמילאה במשך תקופה ארוכה ובהצלחה ניכרת.

בתקופת היישוב המאוחרת ואחרי הקמת המדינה הטביעו כמה שחקניות בולטות את חותמן על שדה התיאטרון והאפילו על שחקניות אחרות בנות זמנן. אופנת השחקניות הגדולות נמשכה עד לשנות השבעים של המאה העשרים, והבולטת בהן הייתה חנה רובינא - שחקנית שהשפיעה במשך תקופה ארוכה, תחילה בתיאטרון העברי ואחר כך בתיאטרון הישראלי. כמו שחקנים אחרים שייסדו את תיאטרון הבימה במוסקבה, רובינא קידשה את התיאטרון. לדברי גרשון שקד, "הקהל שבא לראות את חנה רובינא ייחס לאישיותה תכונות הקיימות ועומדות מעבר לתפקיד הספציפי שהיא מילאה: בנעוריה נתפסה כסמל לעלמה האצילית, בבגרותה כאם נצחית. כשמילאה רובינא תפקיד של זונה במחזה בקצווי הכרך מאת פריץ לאנגר ובתרגומו של יעקב הורוביץ (1932), היא הפכה לזונה אצילית כל כך, עד שהמחזאי לא היה מכיר אותה".

רובינא גילמה שורה ארוכה של תפקידים ככוכבת התיאטרון האמנותי העברי, בהם לאה בהדיבוק מאת ש. אנ-סקי (1922) ואם המשיח בהיהודי הנצחי מאת דוד פינסקי (1923). לאורך הקריירה שלה גילמה תפקידי אמהות רבים, ולמעשה כמחצית מתפקידיה (כשבעים) היו תפקידי אם וסבתא. בשלושה מהם שיחקה ב-1939: בגן הדובדבנים מאת אנטון צ'כוב, במירלה אפרת מאת גורדין ובהאם מאת קארל צ'אפק. לא מקרה הוא שבשיר שהקדיש לה שמעון הלקין, נציג של דור פונה בתחינה אל "אחת אשר כמוך... אם המשיח תחי!... לאם צמאנו, אלוהים, לאם צלולת דמעה!" רובינא גילמה גם תפקידים רבים מהקלאסיקה העולמית, כמו פדרה (1945), יוקסטה באדיפוס המלך (1947), גברת אלווינג ברוחות מאת איבסן (1947), אמא קוראז' (1951), מדיאה (1955) ואחרים. נסים אלוני שיתף איתה פעולה וגם כתב לה תפקידים ואפילו מחזה - הדודה ליזה (1969). על הופעתה בו כתב מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו: "רובינא הייתה דודה ליזה, מלכת הרוחות הרעות והתשוקות האפלות, לילית מזדקנת אך לא מוותרת על זכותה – שהעניקה לעצמה – להתמודד עם הגורל... היא מעמידה פני נכה, חלשה כביכול, אך גם בחולשתה יש בה יותר כוח מבעוצמתם של כל... הנוכחים... [היא] הייתה מלכותית בשמלתה הלבנה... ההצגה הייתה רובינא בתוך תחומי התפקיד כפי ששורטט על ידי נסים אלוני".

 

הדיבוק, בבימויו של יבגני וכטנגוב, הבימה, מוסקבה, 1922. מלפנים: חנה רובינא בתפקיד הכלה לאה

 

השחקן שמעון פינקל התפעל מהופעתה המרשימה ("קומה תמירה ומלכותית"). יכולתה הקולית המיוחדת, התמסרותה המלאה לתפקיד וכישרונה המיוחד הפכו את רובינא עוד בתרבות העברית של לפני קום המדינה לאיקונה של משחק נשי. אלא שקהליו של התיאטרון הישראלי ביקשו לצפות בנשים של ממש, שאינן "אלוהיות". כאלה היו השחקניות שזכו לתהילה אחרי רובינא: חנה מרון, אורנה פורת או גילה אלמגור.

אורנה פורת נולדה בקלן ב-1924. אחרי שסיימה את בית הספר התיכון, למדה בבית הספר הדרמטי בעיר. בתקופת לימודיה כבר לוהקה לתפקידים בתיאטרון ואחר כך שיחקה על במות כמה מתיאטראות גרמניה. לארץ ישראל הגיעה פורת ב-1947, וכאן התקבלה לתיאטרון הקאמרי והופיעה בו בתפקידים מגוונים, בהם ז'אן ד'ארק במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו (1952), הצגה שבה ביצרה את מעמדה כשחקנית חשובה. ב-1983 השתתפה לצד גילה אלמגור בנשי טרויה מאת אוריפידס בעיבודו של ז'אן-פול סארטר, שהוצג על רקע מלחמת לבנון. זוהי דוגמה למעורבותן הגדלה והולכת של נשים במציאות הפוליטית המסוכסכת בישראל. פורת גם ייסדה תיאטרון ילדים ציבורי ראשון, ולימים נקרא המוסד על שמה.

 

זהרירה חריפאי, אלבום התיאטרון, צלם: פטר מרום, ספריית מעריב, 1965

 

קשה, למעשה בלתי אפשרי, לציין מתוך מבחר גדול של שחקניות ששיחקו על הבמות בשנות השישים ולאחריהן את הבולטות שבהן מבלי לקפח את האחרות. נדמה כי עידן השחקניות הגדולות תם, ומגוון גדול של כישרונות נשיים מופיע מאז על הבמה, על המסך ועל המרקע. גם מגוון התפקידים הנשיים השתנה, ובמקום נשים "גדולות" ואמהיות או סטריאוטיפים נשיים אחרים, מעין אידיאות של אישה, נמצא בתיאטרון הישראלי בשליש האחרון של המאה העשרים נשים שוות תפקיד ועיצוב לגברים.

בין השחקניות בשנים אלה בלטה גילה אלמגור, שקנתה לה מקום של כבוד בתיאטרון ובקולנוע הישראליים. אלמגור החלה את הקריירה שלה כשחקנית מקצועית בגיל 17 בתיאטרון הבימה, ובהמשך השתלמה במשחק אצל היטה אגן ולי סטרסברג. בין תפקידיה המרובים גם הצגת יחיד על פי ספרה הקיץ של אביה, שבה שיחקה מאות פעמים, והיא שחקנית מצליחה בקולנוע הישראלי. שחקניות אחרות שבלטו בעשורים האחרונים של המאה העשרים הן זהרירה חריפאי, שגילמה דמויות נשיות רבות במחזותיו של חנוך לוין וזכתה להצלחה רבה ברכוש נטוש מאת שולמית לפיד (1987), ליא קניג, לאורה ריבלין, רות סגל, מרים זוהר, ג'יטה מונטה, דינה בליי, ענת וקסמן וסמדר יערון, בין היתר.

בתיאטרון העברי היה מספר המחזאיות קטן, ותדירות העלאת מחזותיהן על הבמה זעומה. שינוי חל רק בשנות השמונים ובמיוחד בשנות התשעים, אז גדל מספר הכותבות ומספר מחזותיהן המוצגים. אחת מ"הנשים האבודות" של התיאטרון העברי היא שולמית בת-דורי, ממקימי קיבוץ משמר העמק, שלמדה אצל מקס ריינהרט ובבית הספר של לאבאן. בת-דורי הייתה מחזאית ובמאית חלוצה. במחזותיה איש פשוט יצא לדרך (1935) או המשפט (1937, 1938) הושפעה ממסורות התיאטרון הפוליטי של שנות הארבעים, ובמיוחד מארווין פיסקטור. היא יצרה בקיבוצים מופעים גדולים, כמו אחי גיבורי התהילה (1951, 1953) או טיל אוילנשפיגל (1955), שניהם עיבודים של רומנים ידועים שלשם הצגתם שונו פני הנוף, הוזזו גבעות, עצים נעקרו ונשתלו מחדש כדי ליצור תפאורה טבעית וגויסו מאות משתתפים. בת-דורי ייסדה תרבות תיאטרונית של חובבים בתנועה הקיבוצית, אך למרות הישגיה אלה ואחרים אינה נמנית עם הדמויות הידועות בתיאטרון העברי. פועלה התיאטרוני והחינוכי, וגם חג מחולות העם שארגנה בקיבוץ דליה, לא קנו לה מקום נאות בתולדות התרבות העברית.

יוצאת דופן בשנות החמישים הייתה לאה גולדברג (1970-1911), ילידת קובנה (1911), שלמדה פילוסופיה ושפות שמיות ועלתה לארץ ישראל ב-1935. גולדברג ידועה כמשוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות, שחיברה כמה מחזות. במלכת הארמון, שהוצג בהצלחה ב-1955, שתי דמויות של נשים: דורה רינגל, הנמצאת באירופה בשליחות עליית הנוער, ולנה, שמצאה מסתור בארמון המייצג את העבר ומוזמנת להצטרף לעולם החדש בארץ ישראל.

מרים קיני, ילידת 1942, היא המחזאית הראשונה שהוכרה ככזו בשדה התיאטרון הישראלי. היא מחזאית פמיניסטית ומגויסת פוליטית. שלושה ממחזותיה הראשונים, השיבה (1973, 1975), כמו כדור בראש (1981) והם (1982), היו בין הראשונים שהעלו על במות "מרכז" ו"שוליים" את הערבים הישראלים ואת הפלסטינים. במחזות מאוחרים יותר עברה לעיצובן של דמויות נשיות, למשל בבבתא (1986), שבמרכזו דמות היסטורית נשית מהמאה השנייה לספירה. על פי תיעוד שנמצא במערה בנחל חבר שִחזרה קיני את קורותיה: נעוריה, נישואיה, התאלמנותה, מאבקה עם האפוטרופוסים של בנה, צבירת רכוש רב, התאלמנותה החוזרת ומאבקה על ירושת בעלה השני, כל זאת בתקופה שלפני מרד בר-כוכבא.

דמות מרכזית בתיאטרון הישראלי של שנות השבעים, שיצרה שינוי חשוב, הייתה נולה צ'ילטון, ראשונת המחזאיות-במאיות בתיאטרון הישראלי – בהן רִנה ירושלמי ורות קנר. היא הביאה לתיאטרון את ה"אחרים" בשפה תיאטרונית חדשה, שהותאמה לצורך המחשת הבעיות שהדחיקה החברה הישראלית. צ'ילטון, ילידת ארצות הברית, בת למשפחת מהגרים מרוסיה, למדה משחק אצל לי סטרסברג וביימה באוף-ברודווי גם הצגה של קבוצה מעורבת של שחורים ולבנים, שהעלתה את בעיית השחורים. לישראל הגיעה כתיירת ב-1963, התיישבה בקריית גת והחלה ללמד משחק בתל אביב ולביים.

מסוף שנות השישים הובילה צ'ילטון בתיאטרון הישראלי (בשיתוף פעולה עם יהושע סובול, איציק ויינגרטן, עודד קוטלר ואחרים) מהלך שיש המכנים אותו "רלוונטי" או "תיעודי". בדרך כלל מקובל להתייחס לעבודותיה כמיוחדות (לטוב או לרע), בשל השימוש המיוחד שעשתה בחומרים "אותנטיים". הקונבנציות הרטוריות שבסיוען ארגנה את הצגותיה היו בגדר חידוש בשדה התיאטרון בישראל. היא הביאה אל הבמה העברית את מסורת התיאטרון הניסיוני האמריקאי של אוף-ברודווי, ה"ליווינג תיאטר", של ריצ'רד שכנר וג'וזף צ'ייקין. המשותף ליוצרים התיאטרוניים הנזכרים הוא השימוש בקונבנציות תיאטרוניות (כמו ג'סטה, תנועה, איפור, לבוש, תפאורה, שיר ומוזיקה, וגם ארגון חדשני של הנרטיב הדרמטי) כאמצעים להעצמת הבעיה החברתית המוצגת. בשנות השבעים, השמונים והתשעים הייתה צ'ילטון דמות מובילה בארבע קבוצות פרויקט שהשפיעו על שדה התיאטרון בישראל. היא הייתה הראשונה להעלות על הבמה דמויות ערבים בדו-קיום (1970), זקנים ונשים בזמן מלחמה. בקריזה (1976), שהיא ההצגה החשובה של צ'ילטון ובין ההצגות החשובות בהעלאתה של הבעיה העדתית, מסייעים ב"שבירת הריאליה" היעדר התפאורה והשירים שקוטעים את ההצגה, שלוו בקטעי כוריאוגרפיה קבוצתית והיו לחלופין בסגנון מזרחי ומודרני. ההצגה הייתה בנויה ככתבות טלוויזיה העוברות ממקום למקום, וביניהן קליפים מוזיקליים. אוסף האירועים יצר תיאור "גדוש" של מציאות חברתית.

רנה ירושלמי, ילידת הארץ (1939), גדלה בחיפה ושם נפגשה לראשונה עם אמנות המחול אצל ירדנה כהן. היא המשיכה בלימודיה בלונדון בשיטת לאבאן ולמדה שם גם תיאטרון. בתיאטרון גיורא גודיק שימשה עוזרת במאי ומנהלת הצגות. עוד למדה תיאטרון באוניברסיטת קרנגי בפיטסבורג, ארצות הברית, והשתלמה בשיטות גרהם ופלדנקרייז בישראל. היא הצטרפה לתיאטרון לה-מאמא בניו יורק ובו ביימה, בין היתר, את הדיבוק ומאלון מאת סמואל בקט. ביפן השתלמה בתיאטרון נו. ב-1989 הקימה את אנסמבל עיתים עם משה שטרנפלד, ובו היא מביימת מאז. נוסף על כך היא מכהנת כפרופסור בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

אנסמבל עיתים הוא מסגרת עצמאית ששחקניה מתפנים לצורך פרויקט מסוים, לתקופת התקשרות ארוכת טווח. הקבוצה מתפתחת לאורך זמן ורוכשת כלים מיוחדים לעשייה תיאטרונית שונה במהותה. הכנת החומרים המשחקיים והתכנים השונים של החומר שעליו עובדים נעשית בשלבים, עד להתגבשות הסופית של הצורה והתוכן. בכל שלב בעבודה נחשפת היצירה בפני קהל, והצופים משפיעים גם הם על המשך התגבשותה. עם יציאת ההפקה לקהל ממשיכה הלהקה לפתח ולשנות את ההצגה, ולכן יש חשיבות מרבית לתקופת ההופעות הארוכה. לשם כך דרוש אולם הופעות שחללו ניטרלי, כך שהוא מאפשר לשנות את מערכת היחסים במה-קהל בהתאם לתוכן הפרויקט ולצורתו. ב-1990 הוצג בפסטיבל עכו המלט בבימויה של ירושלמי וזכה בפרס הראשון.

פרויקט התנ"ך של ירושלמי - ויאמר. וילך (1996) ווישתחו. וירא (1998) - זכה להצלחה גדולה. הטקסט המקראי, שנשמר כלשונו, קובץ ועובד לארבעה חלקים שהוצגו בשתי הצגות. תפיסת העבודה של ירושלמי היא של מחקר תיאטרוני, כאשר לדבריה, "הבמאי מוכרח לתת לחומרים שמחוץ לעצמו להכתיב את סוג התיאטרון, אחרת ייווצר תמיד אותו תיאטרון. למעשה כל מחזה, או הנושא שעוסקים בו, מכתיב תיאטרון אחר". פרויקט התנ"ך שלה הוא מסע תיאטרוני חדשני, וירושלמי פנתה בו אל התרבות העברית: "אצלנו זה הטקסט הראשון. והוא עוד ממשיך להדהד, מכיוון שלא הפסיקו בשום דור לדבר אותו או לדון בו... כיוון שהוא המשיך לתפקד בתרבות שלנו במשך כל השנים, הוא עדיין מעורר פחד, תדהמה וסקרנות, גם בחברה החילונית. הוא עדיין מעורר חרדה לגעת בו". פרויקט התנ"ך הוא גם "קריאה" מחדש של המקורות ופירושם ומביא את האישה אל מרכז הבמה:

כשבאים להגיד את הטקסט על אברהם... או שרה – אפשרות אחת הייתה למצוא דרך עקיפה אל הטקסטים האלה. כלומר במקום שאברהם יספר איך אלוהים דיבר אליו – שזה יהיה מאוד קשה לפתור בדרך מעניינת מרגע לרגע על הבמה – אמרנו, ניתן לשרה ללדת סוף-סוף את יצחק, ושהיא תגיד את הטקסט... נראה לי, שכאלה יחסים אברהם היה צריך, מין אישה כזאת, אחרת הוא לא יכול היה להרהר כל היום באלוהים. הוא היה זקוק למישהו שיבין אותו. אם אתה מקשיב לטקסט של אברהם דרך שרה, אתה מתחיל להקשיב... העוצמה הדרמטית... של אישה שכולה בשר בדם, שברגע זה מתעמתת עם שרירי הבטן שלה, כשהיא כבר בת תשעים... ושומע את כל אלה מנקודת הראות של אולי מאמצי לידה אולי חוסר חמצן. אולי טרוניה.

בשנות התשעים של המאה העשרים החלה תפנית חשובה ומשמעותית במקומן של נשים מחזאיות ברפרטואר התיאטרון הישראלי, ומחזות רבים שנכתבו על ידי נשים - גורן אגמון, ענת גוב, חנה אזולאי-הספרי, סביון ליברכט ועדנה מזי"א, בין היתר - מוצגים היום על במות גדולות ובשוליים. בולטת במיוחד מזי"א, שזוכה בהצלחה כמחזאית וכבמאית. בין מחזותיה משחקים בחצר האחורית (1993), המורדים (1998) והורדוס (2000).

המוסד התיאטרוני הנשי הכמעט יחיד בתולדות הבמה העברית הוא קבוצת התיאטרון הירושלמי, שלה מאפיינים משותפים עם תיאטראות נשים אחרים בתחומי הארגון, התמטיקה והצורה התיאטרונית. מהבחינה הארגונית, זו קבוצה ללא היררכיה, שבה יוצרות שונות משתפות פעולה ברעיון, בכתיבה, במשחק ובבימוי. הן מסתייעות בבמאים מבחוץ ובשחקנים ושחקניות נוספים. סגנון העבודה הוא של אנסמבל, ורוב הכתיבה נעשתה בעבר בידי עליזה עליון-ישראלי וגבריאלה לב. את ההכנה מלווה עבודת מחקר וחיפוש משותפת, שאינה מסתיימת עם בכורת ההצגה. היוצרות יוזמות דיאלוג עם הקהל, שתוצאותיו ניכרות בנטייה להמשיך את עיצוב ההצגה גם אחרי ש"נסתיימה" הכנתה (כך ההצגה שרה Take 1 עודכנה ושונתה לשרה Take 2). תהליך זה, המתמיד לאורך חייה של ההצגה, מביא לבירור מתמשך של שאלות בהקשר של נושאים נשיים.

קבוצת התיאטרון הירושלמי מציגה מ-1982 "בעיקר הצגות מהמקורות היהודיים". תעודת הזהות היהודית קשורה לביוגרפיה של כל אחת מהשותפות: רות וידר-מגן, לב ועליון-ישראלי. מעשה ברוריא (1982) הוא דוגמה להתייחסותו של תיאטרון נשים בישראל אל המסורת היהודית, שבמרכזה ניצב הגבר. זו גרסה בת-זמננו של עליון-ישראלי והשחקניות לסיפורה של אישה המוזכרת במקורות כמי שעסקה בלימוד תורה ובפסיקת הלכה - עשייה השמורה רק לגברים. לפי רש"י, סופה של ברוריא בכך שבעלה רבי מאיר הביא לפיתויה על ידי אחד מתלמידיו כדי להוכיח את חולשת נשיותה. יוצרות ההצגה הבינו את הסיפור, ובמיוחד את סופו, כ"חלום פוליטי" המחזק את העליונות הגברית ומצמצם את תכלית הווייתן של נשים.

הבמאית הבולטת בשדה התיאטרון בישראל החל משנות התשעים היא אופירה הניג. היא בוגרת מגמת הבימוי בסמינר הקיבוצים, ועם עבודותיה נמנות ההצגות בית ברנרדה אלבה (בית צבי, 1995), שגם הוזמנה לפסטיבל בשטרסבורג; ליל העשרים מאת יהושע סובול (הבימה, 1990); היפוליטוס מאת אוריפידס (הבימה, 1993); ונושים מאת אוגוסט סטרינדברג (הבימה, 1993). הניג שימשה כמנהלת האמנותית של תיאטרון החאן, זאת בעוד בעבר, משרות ניהול וניהול אמנותי בתיאטראות הגדולים היו שמורים לגברים. מעט נשים ניהלו ומנהלות במות קטנות (הבימרתף, תיאטרון הקיבוץ, תיאטרון הספרייה והתיאטרון לילדים ולנוער, למשל), ורק שלוש נשים בכל תולדות הבמה העברית ניהלו תיאטראות "בינוניים" (הניג, עדה בן-נחום וציפי פינס). על קשייה של אישה כמנהלת תיאטרון אמרה הניג בריאיון לעמנואל בר קדמא: "עובדת היותי אישה מזמינה מראש התנשאות של גברים עלי. אני אישה בלי שום התנצלות או הסוואה. מסרבת להלביש על עצמי את הקוצים האנדרוגניים של הרבה נשים מנהלות..."

הניג ביימה בתיאטרון החאן בין השאר את אנה גלקתיה מאת הוואר בארקר (1996), את הבתולה מלודמיר של יוספה אבן שושן (1997) ואת השיבה למדבר מאת ברנרד-מארי קולטס (2000) – מחזה המתרחש על רקע מלחמת העצמאות של אלג'יר, שהביקורת והקהל מצאו בו רלוונטיות למציאות הישראלית. על הצגה זו זכתה בפרס התיאטרון לבימוי לשנת 2001. "לא קשה להבחין שדמויות נשים עומדות במרכז מרבית ההצגות שעלו בחאן בתקופת ניהולה האמנותי של אופירה הניג", כתבה החוקרת דורית ירושלמי, וכך אכן היה בהצגות אנה גלקתיה, הבתולה מלודמיר, אנטיגונה, אסתרליין יקירתי, הנסיכה איבון והאשה מן הים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-קדמא, עמנואל, ריאיון עם אופירה הניג, ידיעות אחרונות (29 בנובמבר, 1996).

הנדלזץ, מיכאל (עורך), ד"ר חיים גמזו: ביקורות תיאטרון (תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1999).

ירושלמי, דורית, "אסטרטגיות של התחזות: מבט פמיניסטי על רפובליקת התיאטרון הישראלי הממוסד", התיאטרון 5 (2000), עמ' 32-23.

ירושלמי, דורית, "תפקידים שפתחו תקופה: משנות העשרים עד שנות החמישים", התיאטרון 2 (1999), עמ' 59-53.

מרום, פטר, אלבום התיאטרון (תל אביב: ספרית מעריב, 1965).

פינקל, שמעון, חנה רובינא (תל אביב: עקד, 1978).

פרלשטיין, משה, "'אנחנו לא שוליים' – התיאטרון ה'לא רפרטוארי' בישראל בשנות ה-90", התיאטרון 1 (1999), עמ' 30-25.

קוחנסקי, מנדל, התיאטרון העברי (ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1974).

רוזיק, אלי, "התיאטרון: למצוא את עצמך בתוך הקבוצה השלמה" (ריאיון עם רנה ירושלמי), בתוך: גד קינר, אלי רוזיק ופרדי רוקם (עורכים), הקאמרי: תיאטרון של זמן ומקום (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות, 1999), עמ' 180-163.

שקד, גרשון, "פני הדור ופני שחקניו" (א), ידיעות אחרונות (13 באוקטובר, 1989).

Finnegan, Seamus, James Joyce and the Israelites and Dialogues in Exile (Chur: Harwood Academic Publishers 1995).

Linda. Ben-Zvi (Ed.), "Miriam Kainy Interviewed by Shosh Avigal", Theatre in Israel (Michigan: University of Michigan Press, 1996), pp. 355-360.

Linda. Ben-Zvi (Ed.), "Rina Yerushalmi Interviewed by Linda Ben-Zvi", Theatre in Israel (Michigan: University of Michigan Press, 1996), pp. 373-382.

Urian, Dan, "Israeli Theatre and the Ethnic Problem: The Case of Nola Chilton", Assaph 16 (2000), pp. 135-156.

Urian, Dan, The Judaic Nature of Israeli Theatre (Amsterdam: Routledge-Harwood, 2000).

Urian, Dan, "Women and the Theatre - Yishuv to the Present Day", in: Paula E. Hyman and Dalia Ofer (eds.), Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia: https://jwa.org/encyclopedia

נשים בדרמה העברית

מחקר

03.01.2019
נשים בדרמה העברית
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

נשים בדרמה העברית

מאת פרופ' דן אוריין

 

תולדות עיצובן של נשים בדרמה העברית מלמדות על תהליך של שינוי, שתחילתו בדמויות סטריאוטיפ ו"טיפוס" במחזות שנכתבו על ידי גברים; המשכו בדקונסטרוקציה של דמות האישה העברית; וסופו ביצירתן של דמויות נשים עצמאיות שוות ערך וטקסט לדמויות של גברים, שרובן עוצבו על ידי מחזאיות.

עד לשנות השמונים של המאה העשרים נכתבו בדרך כלל דמויות נשים במחזאות העברית על ידי גברים. על פי מחקרו של גרשון שקד, במחזאות העברית שנכתבה בתקופת התחייה, במחזות שלא הוצגו ונטו ככלל אל עיצוב דמויות כוללני, נמצא גילומי דמויות נשים בצמדי ניגודים: מצד אחד נשים "זוממות", ביניהן "אישה מפתה", פאם פאטאל מסוכנת; ומצד אחר נשים "מתחננות" חלשות ומעוררות רחמים. המלכה איזבל בצור וירושלים מאת מתתיהו שהם (1933) היא אם-טיפוס לדמות אישה "זוממת" אכזרית, המבטיחה כי תשחט את כל מי שלא יכרע ברך לפניה. לעומתה, שרה במחזה אחר של שהם, אלוהי ברזל לא תעשה לך (1949), היא אישה "מתחננת", אך נמצא בה גם מה"זוממת", כאשר היא יוזמת את הגלייתה של הגר וגם מצליחה בכך.

בדורות המייסדים של הציונות שלטה תפיסת עולם גברית. המשימות והאתגרים שהוצגו במחזות הציוניים היו בעיקר בעלות על הארץ, עבודת האדמה והגנה על היישובים מפני התקפות הערבים. נשים גולמו בעיצוב מכליל וכמעט לא זכו באפיון עצמאי. לעתים קרובות הן הוצגו בתקופה זו כדמויות אילמות, שהעיצוב הגברי גומל להן על תפקידיהן החברתיים במעין הערצה.

במחזות מתקופת היישוב, שרק מעטים מהם עלו על במת התיאטרון אך רובם הוצגו במסגרות קהילתיות וחינוכיות, גברים הם מפריחי השממה והם שמגנים על היישובים מפני תוקפנות הערבים. לנשים שמורים תפקידי אם, אישה, אחות ובת, הן אהובות, מבשלות או כובסות, ורק לעתים רחוקות מסייעות בעבודת האדמה, שנתפסה אז כעבודת קודש. בזמן סכסוך עם הערבים, הגברים הם היוצאים להתקפה והנשים נשארות עם הילדים ביישוב. שמור להן התפקיד של עידוד הבן או הבעל בביצוע המשימות החלוציות. במחזה האדמה הזאת מאת אהרן אשמן, שהוצג בהבימה ב-1942, הגברים הם פועלים או מתיישבים והנשים כובסות ומנקות. במהלך המחזה מתפשטת אצל המתיישבים מחלה בשל זיהום במים. תפקידה של חנה, הדמות הנשית המרכזית, הוא לתמוך בחולים, להקשיב ולעזור להם וגם לבקרם, ולשאר דמויות הנשים תפקידים דומים.

מאוחר יותר, במחזות מימי מלחמת העצמאות, האישה שמשתתפת בקרבות (ולא כלוחמת) היא על פי רוב "מראָה" לגבורתו של הגבר. הנשים, שהיו בערך מחצית ממניין חברי הפלמ"ח, כמעט לא השאירו את חותמן על המורשת הספרותית והתיאטרונית של דורן. שני מחזות אופייניים לתקופה הם הוא הלך בשדות מאת משה שמיר, שהוצג ב-1948 בתיאטרון הקאמרי, ובערבות הנגב של יגאל מוסינזון, שהוצג ב-1949 בהבימה. בשניהם, כמו במחזות אחרים, נשלח בן לחזית כמעשה עקידה, וכפי שהסיפור המקראי על העקידה אינו מתייחס לשרה אלא לאברהם, גם בהם גברים עוקדים ונעקדים, והנשים נשארות מאחור פסיביות, חרדות, בוכות וסובלות. לשחקניות אמנם היה שמור מקום של כבוד בתיאטרון, אך את הרפרטואר, את הנרטיב ואת הליהוק קבעו גברים על פי המקום שהקצו לנשים בחברתם. כאשר שחקניות "סטו" מתפקידי העלמה, האם והרעיה האילמות והכנועות שיועדו להן, הן ננזפו על כך.

במחזות שהוצגו אחרי קום המדינה ייצגו נשים רבות את שינוי הערכים שחל בחברה הישראלית. תלו בהן את התמוססותו של אידיאל החלוץ, והן עוצבו כדמויות אנוכיות המשפיעות לרעה על הגבר, שלפני כן הקדיש את כל מרצו למפעל הציוני. חדוה ואני מאת אהרן מגד, שהוצג בהבימה ב-1954, הוא עיבוד של רומן מאת מגד שפורסם בראשית שנות החמישים, על שלומיק שנטש את הקיבוץ בנגב משום שאשתו חדוה ומשפחתה ירדו לחייו, ומנסה בניגוד לרצונו ולגעגועיו לקיבוץ לבנות חיים חדשים בתל אביב.

במחזותיו המוקדמים של חנוך לוין אפיון האישה מוקצן יותר והוא אולי מגלגולי הקריקטורה של האם היהודייה, המגולמת כמפלצת שתלטנית וחומרנית. כזו היא כלמנסע, אם המשפחה בחפץ (1972). היא מניעה את עלילת המחזה ומשפיעה על כל הסובבים אותה, קובעת מי יוזמן לחתונת בתה, מתעללת בקרוב-רחוק חפץ ומשפילה אותו, נוטשת את בעלה כדי להצטרף לבתה הנשואה וחוזרת אליו ללא היסוס כשבתה דוחה אותה.

עד לשנות התשעים היה הרפרטואר של הצגות נשים על נשים קטן במיוחד. נמצא בשוליים מעט טקסטים תיאטרוניים המציגים את עמדותיהן ה"אותנטיות" של נשים על אירועים שגברים פעילים בהם, כמו שיח נשים על מלחמה, או הצגות "סוציאליות" שעניינן עימותים במשפחה או נשים מוכות. בכל ההצגות האלה מגולמות נשים כנחותות וכפגועות מהגבר, המפעיל כלפיהן אלימות ישירה או עקיפה.

שינויים שחלו במרחב הציבורי בישראל החל משנות השמונים של המאה הקודמת והדיון המתעצם באי-השוויון בין גברים ונשים, בייצוג החסר, באלימות כלפי נשים ובהטרדות מיניות חלחלו לתיאטרון (שרוב הצופים בו הן נשים-צופות) בדרכים שונות ותרמו לשינויים בדרכי ההיצג של נשים. עוד בתחילת שנות השמונים נמצא ניסיונות של נשים יוצרות לעצב את דמותן בדרכים אחרות. הן ביקשו להתמודד עם הראייה הסטריאוטיפית הגברית שלפיה אישה היא "זוממת", "מתחננת" או צירוף כלשהו ביניהן. האסטרטגיות שנבחרו לשם כך היו הצגות המנסות לכתוב מחדש את מקומן של הנשים במיתוסים יהודיים וישראליים, עיצובן במתכוון של דמויות נשים "חזקות", ארגון של הנרטיב התיאטרוני סביב דמויות נשיות ושילובים בין אסטרטגיות אלה. בין ההצגות שכתבו מחדש את מקומן של נשים הייתה אשה מן האדמה של יעל פיילר (1981), שהביאה את סיפורה של לילית, האישה הראשונה, שעל פי האגדה נבראה מן האדמה. המחזה כולו פסוקים, סיפורים ואמרות מהמסורת היהודית. לילית, לפי אגדה מהמאה העשירית (אלפא-ביתא דבן סירא), הייתה הניסיון הראשון של האל לברוא בת זוג לאדם הראשון. פיילר חשה קרבה לדמותה של לילית, המייצגת את השלילה שהגבר מוצא באישה ואת מה שמפחיד אותו בדמותה ועלול לאיים על מעמדו המועדף. אישה סרבנית הייתה לילית, לא הסכימה לשכב תחת אדם ולא הייתה מוכנה לוותר על זכויות שוות. בלית ברירה נבראה חוה, אלא שלילית מוסיפה להשתולל בעולם וללדת שדים קטנים.

בעשורים האחרונים של המאה העשרים תפסו מחזאיות מקום חשוב בשדה התיאטרון ושינו את דרכי הייצוג של נשים בתיאטרון. הבולטות שבהן היו מרים קיני, שולמית לפיד, רִנה ירושלמי, עדנה מזי"א וענת גוב. מרים קיני, מתחילת דרכה בתיאטרון הישראלי, הביאה נשים אל קדמת הבמה. בשלב ה"חביון" של יצירתה ערערה על מרכזיותו של הגבר היהודי הישראלי בנרטיב התיאטרוני בכך שהציבה מולו את הערבי כמתחרה על האישה היהודייה. בשניים ממחזותיה של קיני, השיבה (1973, 1975) וְכמו כדור בראש (1981), מעדיפות אלונה ואילה את הגבר הערבי על הגבר היהודי. שתי הצגות אחרות מביאות את "הנשים האבודות", שההיסטוריה ה"גברית" הצניעה - בבתא מאת מרים קיני, שהוצגה ב-1987 בתיאטרון הבימה, והבתולה מלודמיר של יוספה אבן שושן, שעלתה על הבמה ב-1996 בתיאטרון החאן הירושלמי. בבתא מחזירה את הצופים לימי בית שני ופרוץ המרד ברומאים. המחזה מבוסס על 35 תעודות שהתגלו במערה על ידי יגאל ידין, שהיה גם ארכיאולוג, ומתעדות את מאבקה של בבתא במונופול הגברי על חייה. הבתולה מלודמיר מבוסס על קורותיה של חנה רחל ורברמאכר (1888-1805), שתבעה את הזכות ללמוד תורה ותלמוד, ולשם כך ויתרה על חיי משפחה. שתי נשים אלה לקחו את גורלן בידיהן והתמודדו באומץ עם המציאות שניסתה להגבילן.

לניסיונות אלה לשנות את היצגן של נשים מצטרפות עבודות התנ"ך התיאטרוניות של רנה ירושלמי עם אנסמבל עיתים. ביאמר, וילך (1996) ירושלמי מתמודדת עם דמותה של שרה אשת אברהם, "אבי האומה העברית", שנזכרת במקורות - במקרא, בתלמוד, במדרשים ובספרות האגדה - תמיד לצד בעלה. את סיפור לידתו של יצחק, המסופר במקרא מנקודת מבטו של אברהם, הופכת ירושלמי לסיפורה של שרה על ביקור המלאכים ועל עיבורה בזקנתה.

מקומו של תיאטרון הנשים ב"שולי" השדה התיאטרוני ניכר מכל הבחינות. ל"שוליים" התיאטרוניים ולתיאטרון הנשים יש נטייה לנרטיב קטוע ולתיאטרון "עני". מרכיבים אלה מתאימים להתכוונות האידיאולוגית של הטקסטים בשל ההזרה המאפיינת אותם, המסייעת בהדגשה עד כדי התרסה של תפיסת עולמן של היוצרות, החורגת מ"המקובל". בעבודות של קבוצת התיאטרון הירושלמי, ובמיוחד בשרה Take 2 (1994), משרתת הצורה התיאטרונית הניסיונית את הדרישה ליהדות חדשה ושונה. עליזה עליון-ישראלי ז"ל וגבריאלה לב כתבו את רוב המחזות שהוצגו על ידי הקבוצה, שלמדה, פירקה וכתבה מחדש מיתוסים בהקשרם הנשי. ההצגה שרה עוצבה כשיעור בחברותא. כיסאות הצופים היו סדורים מסביב לחלל הבמה, הטקסטים על שרה הוקרנו על הקיר, והקהל נמצא קרוב ולמד אותם יחד עם השחקניות. במהלך ההצגה נלמדו המדרשים השונים שמספרים את קורות שרה, והדגש הוסט מדמותו של אברהם אל דמותה, הנחבאת אל הכלים. בעזרת מסכות ומקרן שקופיות התוודע הצופה לדמותה רבת-הפנים של שרה. משום כך עמדו על הבמה שלוש שרות - שרה של המקרא, שרה מהתלמוד ומהמדרש ושרה בת-זמננו. במהלך רוב התמונות עברו השחקניות מעבר מקראי קדום, לתקופת התלמוד והמדרש ולהווה של נשים בישראל. הן חיפשו את המשותף, שעיקרו מעמדה של אישה ביהדות. המחזה עושה שימוש במקורות תנ"כיים ומדרשיים השזורים בקטעי לדינו, יידיש ועברית בת-זמננו, שירית ויומיומית. דרך אלה נשמעים קולותיה של שרה.

בתחילת המאה ה-21 נדמה כי חל שינוי של ממש בדרכי הייצוג של נשים בתיאטרון העברי. מספר המחזאיות הפעילות שמחזותיהן מוצגים על במות "מרכז" ו"שוליים" גדל מאוד, והן משתוות לעתים במספר ההצגות למחזאים גברים. שינוי זה מביא לגידול במספרן של דמויות נשים המגולמות על הבמה, למקומן החשוב בעלילה ול"הקצבת" הדיאלוג, שלפעמים עודפת על זו של דמויות גברים. נשים אינן עוסקות עוד רק בעימות עם העולם הגברי, אלא בתפיסת עולמן ובמהלך חייהן. הבמאית אופירה הניג תיארה שלב זה כ"מהפכה האמיתית", שבה "לנשים יש מה להגיד, ולא רק על הקונפליקט הקלאסי בין קריירה למשפחה. אנחנו לא מדברות מהרחם, אלא מהראש".

אחת הדוגמאות לשינוי נמצאת בעיבוד המחזה של אריסטופנס ליסיסטרטה על ידי ענת גוב כליסיסטרטה 2000. אמנם גם בו כלואות הנשים בדרכי העיצוב הסטריאוטיפיות שפגשנו אצל שהם, אך הן אומרות את דברן בנושא "גברי". העיבוד מעתיק את הסכסוך מספרטה ואתונה למזרח התיכון וחושף את כסילותם של גברים, כולם דמויות נלעגות וילדותיות, מול תבונתן הפוליטית רבת-התושייה של הנשים, המנסות בכל דרך ואפילו בשביתת מין להביא שלום ולמנוע מלחמה:

 

 ליסיסטרטה: אמנם אני אשה, אך יש עמי דעה

מה שאומר, אומר לשני המחנות במלחמה הזאת.

מלחמה היא עיסוק של ברברים...

מהיכן הצורך הזה להגדיל טריטוריה כל הזמן?

לא סיפרו לכם נשותיכם שהגודל לא קובע?

איך רצח אחד הופך אדם לרוצח, ועל אלף רציחות נותנים מדליות?

למה אנחנו צריכים לשלוט על מישהו בשביל להרגיש

גדולים? למה אנחנו זקוקים לשנוא מישהו אחר

בשביל לאהוב את עצמנו?

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אהרונסון-להבי, שרון, מגדר ופמיניזם בתיאטרון המודרני (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013).

גוב, ענת, ליסיסטרטה 2000 (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001).

לב-אלג'ם, שולמית, "'מכה שלא כתובה בתורה': נשים מוכות בתיאטרון הקהילתי", תיאוריה וביקורת 27 (2005), עמ' 169-145.

שוחט, ציפי, "מי עוד מפחד מווירג'יניה וולף?", הארץ (13 באפריל, 2001).

שקד, גרשון, המחזה העברי ההיסטורי בתקופת התחייה: נושאים וצורות (ירושלים: מוסד ביאליק, 1970).

שקד, גרשון, הסיפורת העברית, 1880-1980, ד', בחבלי הזמן (תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד וכתר, 1993).

Feiler, Yael, "Holy Shit", a paper presented in the FIRT Conference (Tel Aviv: Tel Aviv University, 1997).

Urian, Dan, "Representation of Women in Hebrew Drama", In: Paula E. Hyman and Dalia Ofer (eds.), Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia, (Jerusalem: Shalvi, 2006).

נעים, התיאטרון העירוני חיפה, 1978, בבימוי נולה צ'ילטון

מחקר

03.01.2019
נעים / א.ב. יהושע
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

נעים על הבמה (1978, 2014)

מאת פרופ' דן אוריין

 

נעים: שוב הם נהרגים ושהם נהרגים אנחנו צריכים להתכווץ להנמיך את הקול, להיזהר לא להתפרץ בצחוק סתם אפילו על בדיחה שאין קשר אליהם. לדעת תמיד את הגבול, וזה העיקר. ומי שלא מוכן שיישאר בכפר ויצחק לבד בשדות או יקלל בכרם את היהודים כמה שהוא רוצה. אנחנו – שכמעט כל היום נמצאים לידם צריכים להיות זהירים. לא, הם לא שונאים אותנו. מי שחושב שהם שונאים אותנו – טועה. בכלל. אנחנו מחוץ לשנאה. אנחנו כמו צללים כאלה בשבילם.

​

המאהב מאת א.ב. יהושע, שיצא לאור ב-1977, הוא רומן במונולוגים של דמויות ישראליות דוברות "יומיומית", שמתמודדות עם טראומות אישיות ועם טראומה לאומית – מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה. אחת מהדמויות ברומן היא נער ערבי כפרי בשם נעים. המאהב עובד לתסכית ואחר כך למחזה בשם נעים והוצג בתיאטרון העירוני חיפה ב-1978 בבימויה של נולה צ'ילטון. הספר גם הוסרט פעמיים (1985, 1999) ועובד מחדש לתיאטרון ב-2014 בהבימה. שתי הצגות "נולדו" בעקבותיו או בהשפעתו: לא נעים (1986), הצגת יחיד של גסאן עבאס, ומוחמד מנדל (1995), הצגת יחיד של איציק ויינגרטן. כמעט יובל שנים שנעים מייצג באמנויות הסיפור העבריות-ישראליות (סיפורת, רדיו, תיאטרון וקולנוע) את "אחרותו" של הערבי-ישראלי. ערך זה ישווה בין שתי גרסאות הבמה של הרומן, שמלמדות על השינויים שחלו בדימויו של הערבי-ישראלי אצל יהודים-ישראלים - היוצרים והצופים בהצגות התיאטרון, ברובם משכילים בני המעמד הבינוני.

בסיפורת העברית שנכתבה עד לשנות השבעים היו רק מעט דמויות ערביות, ופחותות מכך ההתייחסויות למיעוט הערבי בישראל. ערבי "חלוץ" ואילם מופיע ביצירתו של א.ב. יהושע בראשית שנות השישים. יהושע, שהוא על פי גלעד מורג "דובר מרכזי של השמאל הציוני החילוני", מביא בסיפורת, במחזה ובדברי עיון את תפיסת עולמה של החברה היהודית-ישראלית, את משאלותיה וגם את פחדיה, שהיחס לערבי הוא מרכיב חשוב ומטריד בהם. ערבי "אינסטרומנטלי" הופיע ב"מול היערות" (1963), שהוא על פי גרשון שקד סיפור על "סטודנט מבולבל ומסכן, המנסה לסיים את עבודת הגמר שלו על מסעי הצלב והגיבור-שכנגד הוא ערבי כרות-לשון, השומר על היערות שנשתלו על חורבות כפרו ומכין את שריפת היער לנגד עיניו הלא-פקוחות של השומר, הנכון מרוב אמפתיה לקורבן לצפות במידה מסוימת של הנאה בשריפת היערות שהופקד עליהם". מרדכי שלו טען, כי "הבולט ביותר [בסיפור] הוא חוסר יכולתו של המחבר להתמודד עם הערבי מצד עצמו, לתת לו צביון אישי כלשהו. העיצוב הוא חיצוני טהור... המחבר עיצב אידיאה של ערבי, אבל לא ערבי מסוים".

במשך תקופה קצרה, בסוף שנות השבעים, שככו מעט המתחים בין יהודים לערבים בישראל. המאהב של יהושע ונעים, ההצגה שהועלתה בעקבותיו בתיאטרון העירוני חיפה, הם מביטויי התקווה להפחתה בעצימותו של השסע. הרומן, שהיה רב-מכר, התפרסם ועובד (בחלקו) לבמה אחרי אירועי יום האדמה ב-1976 (הפגנות של ערביי הגליל נגד הפקעת קרקעות שבמהלכן נהרגו על ידי צה"ל והמשטרה שישה מפגינים) ועל רקע הדיונים על חוזה השלום עם מצרים.

יהושע החליף לדעתו של יותם ראובני את האחדות ב"קלידוסקופיות": "המאהב בנוי על כך שהמציאות הישראלית היא קלידוסקופית, שהיא בנויה מכמה קולות, שאין עוד קול מרכזי כמו שהיה קודם, אין מי שיכול לקחת את הנרטיב לעצמו, המרכז מתחיל להתפרק. מבחינה זאת, המאהב סימן את מה שהתחיל להיות בחברה הישראלית בכל מה שקשור לקולות השונים, והגיבור המרכזי הוא החלל שמתהווה ביניהם, ולא דמות אחת שאפשר לומר עליה שהיא הדמות הראשית". דמויות הרומן גם קוראות תיגר על מוסכמות המוסר הבורגני: אדם, שהוא בעל מוסך, מחפש ומוצא מאהב לאשתו. האישה, אסיה, מורה להיסטוריה, מכינה עם גבריאל המאהב ספר הדרכה להוראת המהפכה הצרפתית, אירוע ששינה את החברה בצרפת ובאירופה כולה. גבריאל הוא צעיר יורד שמשתמט מחובתו כאיש מילואים בזמן המלחמה ומוצא מסתור אצל חרדים. הרומן כולל גם את סיפור האהבה של הנער הערבי הכפרי נעים עם דאפי, בתם הגימנזיסטית של אדם ואסיה. דאפי מוצאת בנעים מחזר כלבבה ואין לה עכבות לאומיות או אחרות.

לנעים יש אח בשם עדנאן, שנהרג בזמן ביצוע מעשה חבלה. "זימון" שני האחים ליצירה נגזר מתבנית האפיון של הערבי באמנויות הסיפור בעברית. ביצירות רבות ניתן למצוא שניות ביחס אל הערבי, שמקורה במשיכה-דחייה של היהודי ל"אחרותו" ולעיצובו כדמות שהיא מצד אחד אצילה ונדיבה, ומצד אחר פראית, גחמנית ואלימה; או צמדי ניגודים אחרים המלמדים על התייחסויות דומות. לפעמים כוללת היצירה את אפיוני הזהות המנוגדים האלה כשהם מגולמים בדמות אחת, ולעתים הם "נחלקים" בין כמה דמויות. הדבר נכון במיוחד לסטריאוטיפים של הערבי המסכן והמתרפס או החביב ושובה הלב ושל ה"לאומן" התוקפני והמסוכן, המופיעים במחזות רבים. כפל הפנים – בין הערבי ה"חיובי" לערבי ה"אלים" - חלחל אפילו לגרסה הקולנועית האיטלקית-אנגלית של המאהב מ-1999 (הרחוקה מאוד מהמקור), שהדגישה את הקשר בין האחים. עם זאת, חלו וחלים בתיאטרון שינויים בפרטים בדרך הייצוג של הערבי, ומתוך כך גם בהתייחסויות לסכסוך. שינויים אלה עולים מההשוואה בין התייחסויותיו של הרוב היהודי לערבים בזמנים שונים, ובעיקר עקב מאורעות מכריעים (מלחמות או הסכמי שלום), והדימויים הנוצרים מתוך כך. תהליך השלום עם מצרים יצר בישראל תחושות של אופטימיות בנוגע לעתיד היחסים בין יהודים לערבים, ואלו תורגמו בתיאטרון לשבע הצגות שבמרכזן דמויות ערביות שייצגו תקוות לעתיד טוב יותר. מהמחזות שהוצגו ב-1978 היה נעים, בעיבודה ובבימויה של נולה צ'ילטון, המחזה המצליח ביותר (110 הצגות).

צ'ילטון הציעה בשנות השבעים תפיסה חדשה לתיאטרון הישראלי. היא במאית-מחזאית "מחברת" (auteur), שמביאה לתיאטרון את ה"אחרים" (ערבים, יהודים-מזרחים, נשים, קשישים, מהגרי עבודה, בדואים) ומשתמשת בשפה תיאטרונית "מיובאת", שהותאמה לשם המחשת הבעיות שהחברה הישראלית הדחיקה. צ'ילטון, ילידת ארצות הברית, בת למשפחת מהגרים מרוסיה, למדה משחק אצל לי סטרסברג, ובין היתר ביימה באוף-ברודוויי קבוצה מעורבת של שחורים ולבנים, בהצגה שהעלתה לדיון את בעיית השחורים. לישראל הגיעה כתיירת ב-1963, התיישבה בקריית גת והחלה ללמד משחק בתל אביב ולביים. מסוף שנות השישים ואילך הובילה צ'ילטון בתיאטרון הישראלי (בשיתוף פעולה עם יהושע סובול, איציק ויינגרטן, עודד קוטלר ואחרים) מהלך שיש המכנים אותו "רלוונטי" או "תיעודי".

מקובל להתייחס לעבודותיה של צ'ילטון כאל עבודות מיוחדות, בשל השימוש שהיא עושה בחומרים "אותנטיים", כתיאטרון דוקומנטרי. היא נוטה ללהק אנשים שמתאימים לייצוג של דמויות מסוימות, ובמקרים מסוימים בונה את הדמות על פי השחקן. בעבודתה משלבת צ'ילטון את הדוקומנטרי כמקור להצגה עם הריאליסטי כשיטת משחק וכניסה לדמות. הקונבנציות שבסיוען ארגנה את הצגותיה היו בגדר חידוש בשדה התיאטרון הישראלי. היא הביאה אל הבמה העברית את המסורת של התיאטרון הניסיוני האמריקאי של אוף-ברודוויי, שהמשכה היה בעבודותיהם של יוצרי האוונגארד האמריקאי: ה"ליווינג תיאטר", ריצ'רד שכנר, ג'וזף צ'ייקין ואחרים. ליוצרי התיאטרון הללו משותף ארגון "אנתולוגי-קליפי" לא-רציף של הנרטיב הדרמטי, המשרת על פי היגיון ברכטיאני את העצמתה של הבעיה החברתית המוצגת. צ'ילטון הנהיגה כמה קבוצות פרויקט שהשפיעו על שדה התיאטרון הישראלי והייתה הראשונה להעלות על הבמה דמויות ערבים בהצגה דו-קיום (1970) בתיאטרון העירוני חיפה.

"אותי כבר לא מזהים כערבי. לא היהודים. רק הערבים עדיין מהססים בי", אומר נעים בפתיחת העיבוד לבמה של המאהב (1978). צ'ילטון בחרה בנעים כדמות המרכזית של המחזה - בחירה מודעת שהעמידה במרכז הבמה את דמותו של הערבי-הישראלי. את דמותו של גבריאל המאהב השמיטה והקדישה, בעיבוד שלה לספר, פחות מעמוד אחד לפרשת האהבה שלו עם אסיה ולהיעלמותו. החיפוש אחרי היורד מסתיים בהצגה נעים בלי תוצאה.

נעים הוא אחד מאלפי נערים ערבים שנפלטו בגיל מוקדם מבית הספר ומהכפר ויוצאים לעבוד בעיר אצל היהודים. הוא מתקבל לעבודה במוסך של אדם, שבשל דמיון כלשהו בינו ובין בנו שנהרג בתאונת דרכים "מאמץ" אותו וגם מכניסו לביתו. אפשר למצוא בנעים ביטויים לתסכול ולפחדים. בעל המוסך היהודי מוצג במחזה כמי שתלותו בערבים גדלה והוא "שכח לעבוד" ונזקק למכונאי ערבי שיחלץ אותו כשמכוניתו מתקלקלת. גם בנעים ניתן לראות את הצדדים המסוכנים והמפחידים של דמות הערבי: "כשאנחנו נעמדים באיזשהו מקום, מיד מתחילים לחשוד בנו", אומר נעים, שאחיו הצטרף למחבלים, ואילו ודוצ'ה, הזקנה היהודייה במחזה, איננה "מאמינה להם כלום". היא מבקשת מנעים לקרוא לה מאמר על כך ש"כל הערבים רוצים להשמיד את כל היהודים".

המשך המחזה בתיאור מעשה אהבה בין הנער הערבי לבת אדוניו היהודי. גרשון שקד סבור שהעיבוד לבמה "ניסה ליצור אנטי-סטריאוטיפ לסטריאוטיפים המקובלים של ערבים... המחזה... משכנע שהאהבה בין השניים אפשרית, כמעט הכרחית, ושדמותו של נעים נעימה כל כך, עד שהדמות שוברת כל סטריאוטיפ אפשרי, ובין היתר, את הסטריאוטיפ של הערבי כמאהב מפחיד ושלילי". סופו של המחזה בדחייתו של נעים ובהחזרתו, בניגוד לרצונו, למקום ולתרבות שאליהם הוא שייך לדעת הסופר ולדעת המעבדת לבמה ‑ הכפר הערבי.

 

א.ב. יהושע ונולה צ'ילטון, נעים, התיאטרון העירוני חיפה, במה 3, 1978, בבימוי נולה צ'ילטון.

מימין: אירית בן-צור (דאפי), חוה אורטמן (אסיה), איציק ויינגרטן (נעים) ודליק ווליניץ (אדם). צילום: יעקב אגור

 

דמותו של נעים מתאימה לאפיוניו של "איש השוליים" אצל רוברט עזרא פארק, כטיפוס אישיות שמתגבש מתוך קונפליקט בין עמים ותרבויות: "הוא נעשה בהכרח, יחסית לסביבתו התרבותית, פרט בעל אופקים רחבים יותר, אינטליגנציה חריפה ביותר, זווית ראייה שהיא מרוחקת ורציונלית יותר. רמתו התרבותית של איש השוליים היא תמיד גבוהה יותר, יחסית".

הנער הערבי מנסה ליצור קשר עם בעל המוסך היהודי דרך ביאליק: "יכולתי להגיד לו שיר בעל פה. 'צנח לו זלזל' למשל". לאסיה המורה מספר נעים: "אנחנו לומדים על טשרניחובסקי וביאליק. ועל בית המדרש. ועל החסידים האלה. ועל הגורל היהודי והעיירה היהודית והשריפה הגדולה שהייתה שם". אחר כך הוא מצטט קטע מהפואמה "מתי מדבר" על "דור אחרון לשעבוד! דור ראשון לגאולה!" אלא שהתבוללותו של נעים אינה אפשרית. הסופר, המחזאית-במאית והקהל לא רצו בה. ודוצ'ה הזקנה היא היחידה שעומדת על ה"מזיק" שבחינוכו של הערבי: "בשביל מה לו ביאליק? מה יעשה איתו? אוי אנחנו משגעים לגמרי את הערבים שלנו. יפסיקו לעבוד ויתחילו לכתוב שירים". המחזה דוחה את ההתבוללות בפרטים רבים - נעים דובר עברית שיש בה סטיות אופייניות למי שרכש לו שפה זרה: "נתתי להם את המפתח של הדירה כדי לעשות כפיל". הוא משתמש בביטויים הנשמעים כמתורגמים מערבית: "כמו ענן הייתי מרוב מים"; "כמו אידיוט שופך דמעות כאילו עוד נשאר לי גשם מבפנים". טעמו בלבוש הוא "ערבי" - הוא קונה פיג'מה "משוגעת לגמרי" שמצחיקה את היהודים. הוא אינו יכול לאכול גפילטע פיש, ריחו מיוחד, "כמו תבן כזה", ופרטים רבים אחרים מאפיינים את "אחרותו" .בהצגה הודגשה ערביותו באמצעים שונים: איציק ויינגרטן, שגילם את התפקיד, סיגל לעצמו מבטא ערבי וגם ג'סטות ולבוש הולמים.

נעים חזר לבמה גדולה ב-2014, וקדמו לו כאמור שתי הצגות יחיד שנולדו בעקבות ההצגה של צ'ילטון ושני סרטים. בין גרסאות המאהב יש שוני רב, שניכר במיקוד תשומת הלב בדמות מרכזית נבחרת. ברומן, אדם הוא הדמות הראשית, הוא נציגה של תרבות ה"מרכז" הציונית ההולכת ונחלשת. "הישראלי שוב אינו בעל בית בביתו", כתב גרשון שקד, והתכוון לעולה הוותיק וליליד הארץ. "שפת הסימנים שלו ועולם הערכים שלו איבדו את משמעותם משום שאיבדו את תוקפם וכוחם הפנימי. שפה אחרת שונה תופסת את מקומה של זו ששבקה חיים לכל חי". בסרטה של מיכל בת אדם (1985), אסיה, שאת דמותה מגלמת הבמאית, היא הדמות הפעילה והמפעילה, ואילו בגרסת המאהב מ-2014, גבריאל, היורד שחזר לביקור קצר ולמימוש הצוואה – איש העולם הגדול, ה"תלוש" היהודי-ישראלי - נמצא במרכז העיבוד לבמה ("ישראלי מפוקפק, בעצם יורד, שבא לביקור קצר בעסקי ירושה והתעכב, אולי גם בגללנו", אומר אדם בפתח הרומן).

התיאטרון הישראלי של 2014, במיוחד בבמות הגדולות, נזהר זה כעשור מהתייחסויות חיוביות לערבים ומביקורת הדעות הקדומות של הרוב היהודי כלפיהם. על הרקע הפוליטי להצגה המאהב (2014) מלמדים מחקרים, בהם מחקרו של שלמה חסון שטוען, כי "מתפתחת בקרב הציבור היהודי תחושה חזקה של נרדפות וקורבנות... הפרשנות היהודית חותרת תחת השיח של זכויות ומוליכה לאידיאולוגיה של זרות ועוינות. הערבים בישראל נתפסים כגורם מאיים. הקריאה הרווחת היא כי במקום לקדם מתן זכויות לערבים יש לפעול לשלילת זכויותיהם וחירויותיהם".

לדרכי ייצוגם של "אחרים" בתיאטרון יש חשיבות בשל המיקום המרכזי בתרבות הישראלית שמייחסים לו יהודים ישראלים - אשכנזים ומזרחים. יש מקום להניח שהדמיון בין מאפייניו של קהל התיאטרון הישראלי לבין מאפייניהם של יהודים, שיחסם המוצהר כלפי הערבים הוא שוחר פיוס, אינו מקרי וכי מדובר באותה הקבוצה או בקבוצות שקיימת חפיפה גדולה ביניהן. לקבוצה זו מכוונים מחזות שבמרכזם נמצאים הערבי והבעיות שהוא מציב בפני היהודי-ישראלי. ההבדל בין נעים להמאהב הוא בשינויים שחלו אצל יוצרי התיאטרון ואצל הקהל בהתייחסותם לערבים. ב-2014 נמנעו היוצרים והצופים מגזענות ואולי סלדו ממנה, אבל גם היו "מפוכחים" מחלומות פיוס. נעים, טוענת מבקרת התיאטרון עליס בליטנטל, אכן "חיובי", אך הוא מצניע את צדו האלים של הערבי, ובכך לדעתה הוא "אנכרוניסטי". היא טוענת כי הרומן התאים לזמנו, "כשעוד היה חלום של שלום", ואילו המציאות ב-2014 "מכוערת ומדממת. הערבים אינם יודעים דרך אחרת אלא להרוג".

בין שתי גרסאות הבמה של המאהב קיים דמיון עיצובי - שתיהן הוצגו בתוך חלל "ריק" ועוצבו כתיאטרון-סיפור, שתובע מהצופים את השלמת הרקע, אך "מפצה" על כך בלבוש ריאליסטי. ההצגה של צ'ילטון הייתה ברכטיאנית באופייה – במה ריקה מלבד קוביות, שעליהן ואיתן פעלו השחקנים. גם ההצגה בהבימה ויתרה על תפאורה ריאליסטית "מלאה" ונטתה לשימוש באביזרים "אינדקסיים" – פנסים, מגבים, תנועת יד של נהיגה, מראה ושלושה כיסאות שגילמו מכונית גרר. אך הז'אנר של שתי ההצגות שונה – בעיבוד של צ'ילטון הושם דגש על הקומי והוא הצחיק את קהל הצופים. הצחוק הקבוצתי – אף על פי שיש בו אלמנטים של תוקפנות, של פחד או של דאגה - הוא אמצעי לתקשורת חברתית. צחוק בקהל מסמן לסובבים אותנו כי אנחנו שותפים לעקיפתם של מנגנוני צנזורה, לסילוקה של עכבה מינית וגם להתעלמות ממוסכמה חברתית ולהתמודדות עם דמויות מרתיעות של "אחרים" ועם הקבוצות שהן מייצגות. הנטייה הקומית ניכרה במיוחד בעיצוב דמותו של נעים. ויינגרטן ציין: "ההצגה הייתה מצחיקה ומשעשעת... האמירות הפוליטיות חלחלו בדרך הנכונה. אי-אפשר היה שלא להתאהב בנעים, לעמוד מול התמימות שלו והממזרויות שלו. אך הדימוי המרכזי היה של הליכה לקראת אסון. התאונה הגדולה עומדת להתרחש". דומה שהאמצעים הקומיים הקלו את קבלתם של כמה מהשינויים בייצוג של יחסי יהודים-ערבים ובעיצוב דמותו של הערבי בהצגה, וגם הפחיתו מה"סכנה" שבחדירתו של ערבי-ישראלי לביתו של יהודי. הדמויות היהודיות, שהיו קומיות פחות, נהנו ממעמד רציני וכיוונו את הקהל אל בעיותיהן שהן בעיותיו. לצד התקוות לעתיד טוב יותר, אפשר למצוא בנעים גם ביטויים לתסכול ולפחדים. ההצגה בהבימה, לעומת זאת, ניזונה מנרטיב שרשורי המספר את קורותיה של משפחה. המלודרמה ממלאת את חלל ההצגה, והפסיכולוגיה של הדמויות היא מרכיב מרכזי שמדגיש את ייחודן ואולי מפחית ממעמדן כמייצגות של קבוצות בחברה הישראלית.

אם ב-1978 עמדו נעים והבעיה הערבית במרכז העיבוד, הבימוי והמשחק, ב-2014 היה נעים דמות משנה, נער בגיל ההתבגרות, והשאלה הערבית הוצגה ברקע קורותיהן של הדמויות. על התכוונות היוצרות, שחר פנקס המעבדת ושיר גולדברג הבמאית, התיאטרון ומחלקת השיווק אפשר ללמוד מסרטון הפרסום של ההצגה, שבו מרואיינים שלושת השחקנים המגלמים את דמויותיהם של אדם, אסיה וגבריאל. דמויות אחרות - דאפי, ודוצ'ה ונעים - מופיעות בתמונות רקע ספורות. היוצרות, המרואיינות בסרטון, נוטות להדגיש "צורה" (מקהלה מדברת, משחק תיאטרוני, סיפור מסוגנן, פריטי תפאורה ותאורה פירוטכניים) ונמנעות מאמירה פוליטית. הרומן בתיאטרון הוא משולש אהבים, ושלושת השחקנים המרואיינים בסרטון מגלמים את הבעל, האישה והמאהב. פנקס מתארת בתוכנייה את היגיון העיבוד:

 

זהו סיפורה של משפחה שאיבדה את בנה הקטן בתאונת דרכים. האשמה מלווה את אדם, האב והבעל, והנתק השורר בינו ובין אסיה, אשתו, מביא אותו לחפש תחליף. מעין חלק חילוף לחלק שאבד להם. הוא מכניס אל ביתם את גבריאל והאחרון מסייע לאסיה בכתיבת ספר הדרכה למורים בנושא המהפכה הצרפתית. לאחר שאדם מגלה את דבר הרומן הוא מנצל את הכאוס השורר עם פריצת מלחמת יום כיפור ודוחף אותו לנסוע לאחד הבסיסים כדי להסדיר את מצבו. גבריאל נוסע ואינו שב. אדם מתמלא ברגשות אשם ויוצא לחפש אחריו. והחיפוש הופך כמעט לאובססיה, חוסר המוכנות להשלים עם כך שאדם נעלם (ואולי יש לו בכך חלק) אינו מאפשר לו להרפות. במסעו אחר המאהב, הוא מכניס דמויות נוספות אל חייהם, את נעים, מעין חלק חילוף לתחליף שאבד, ואת ודוצ'ה. זהו סיפורה של משפחה שהפרטים בתוכה מנותקים אך כמהים לקשר.

 

בהמשך מציינת המעבדת, כי זהו "גם סיפורה של החברה הישראלית" מהימים שלפני מלחמת יום הכיפורים ושל "השינוי שהיא חוללה עד ימינו אנו, בהגדרתנו את זהותנו, את אחריותנו ואת שייכותנו כפרטים בתוך החברה". הגדרת הזהות, לפי גרסה זו, השתנתה: העיבוד, שנפתח במקהלת "אנחנו" של כל הדמויות, מתגלגל לסיפורו של יורד "תלוש" שמצהיר על רצונו "לצאת מההיסטוריה שלכם".

פייר מאשרה טוען, כי "מה שחשוב ביצירה הוא מה שהיא איננה אומרת". בעיבוד של פנקס חסר הקטע, שבו פתחתי את הערך, המופיע ברומן בעת ההיכרות הראשונה עם נעים ופותח את ההצגה נעים. העיבוד בהבימה אינו מזכיר גם את צדו המאיים של הערבי, את אחיו המחבל של נעים. פנקס מעמתת את הנער עם הדעות הקדומות של ודוצ'ה, על כך שהערבים רוצים להרוג את היהודים, אבל העימות הוא עם זקנה שעבר זמנה: "והיא אומרת לו שהערבים רק רוצים להשמיד אותנו, הוא עונה לה בנונשלנטיות, 'את מאמינה שאני רוצה להשמיד אותך?' – 'הה הה, חס וחלילה' – והוא זוכה מיד לחיבה מופגנת מהזקנה ולנשיקה ולסימפטיה עד אין סוף".

נעים היה טקסט של תיאטרון מחאה והיו לו משימות רבות: ליצור מודעות פוליטית, לחשוף חוסר צדק ולתמוך בשינויים, והעיקר - להתריע על סכנה. לשם כך, המדיום יכול להיות סאטירה או מחזה תעמולה, אבל גם מלודרמה תצלח. בנעים ניסו צ'ילטון וויינגרטן למצוא בתיאטרון את "היכולת הזאת להוציא בעיה מכלליותה. לעשות אותה לפרט, לאדם מסוים. וכבר הערבי חדל להיות 'פתח' והיה לאדם בעל ייחודיות משלו". בהמאהב ב-2004, כמו בדרמות טלוויזיוניות רבות שהן מלודרמות "רכות", העיבוד והבימוי נזהרו בכבודם של צופים שהסתייגו, בשל שינויים שחלו בגישתם אל ה"אחר" הערבי, מכל דיון ציבורי בבעיה שהוא מציג בפניהם. היוצרים והצופים הסתפקו בסיפור אהבה חריג (ונוגע ללב) בין נערה יהודייה לצעיר ערבי.

ההשוואה בין שתי גרסאות הבמה של הרומן המאהב מלמדת על השפעת הנסיבות החברתיות והפוליטיות על ההצגות ועל התקבלותן. ב-1978, תקוות היוצרים והצופים חלחלו להצגה והבטיחו הצלחה קהלית וגם את הדהודה הנרחב בעיתונות של התקופה. ב-2014, השינויים ביחסם של יהודים לערבים צמצמו את מקומו ואת חשיבותו של נעים בהצגה. על רקע היווצרותו של "הדור זקוף" באוכלוסייה הפלסטינית בישראל ומאבקם של האזרחים הישראלים-פלסטינים להשגת זכויות, מעמד וזהות, נראה נעים כאורח מהעבר. אפשר שהוא הערבי שאיתו תיאטרון ה"מרכז", כמוסד תרבות יהודי-ישראלי, היה מסוגל להתמודד ב-2014: אמנם לא כרות-לשון, אך גם לא "הנער הערבי-ישראלי שנכתב באהבה ובאמפתיה החזקות ביותר שתובע עדיין את תיקונו", כפי שתיאר אותו יהושע בתוכנייה, אלא כפי שמאפיינת אותו מבקרת התיאטרון הדסה מור: ערבי "נעים הליכות, ונחמד וחמוד עד שהוא נשמע גם כקלישאה".

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, דמות הערבי בתיאטרון הישראלי (תל אביב: אור-עם, 1996).

אוריין, דן, "נעים על הבמה (1978, 2014)", עיונים בחינוך 14-13 (2016), עמ' 349-335.

אוריין, דן, ריאיון עם איציק ויינגרטן (20 במאי, 2009; 6 באוגוסט, 2014).

אוריין, דן, ריאיון עם עליס בליטנטל (1 באוגוסט, 2014).

הבימה, המאהב (2014): www.youtube.com/watch?v=sbp8LjjOX1s

בליטנטל, עליס, "'המאהב' בתיאטרון הבימה", News1 (11 במאי, 2014):
http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-92351-00.html

חזן, רות, "הקבוצה היא חלום שהתגשם", על המשמר (9 בפברואר, 1979).

חסון, שלמה, היחסים בין יהודים לערבים בישראל. תסריטים עתידיים (אוניברסיטת מרילנד, וושינגטון: מכון ג'וזף ואלמה גילדנהורן ללימודי ישראל, 2011): http://www.israelstudies.umd.edu/pdf/hasson.pdf

יהושע, א.ב., המאהב (ירושלים ותל אביב: שוקן, 1977).

יהושע, א.ב., "על המאהב בהבימה", תוכנייה להמאהב, הבימה (2014), עמ' 7-6.

יהושע, א.ב. וצ'ילטון, נולה, נעים (1978) (ארכיון התיאטרון העירוני חיפה).

מור, הדסה, "אהבות אסורות: המאהב בתאטרון הבימה", חדשות בן עזר 948 (2 ביוני, 2014):
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00948.php

מורג, גלעד, החמלה והזעם: על הסיפורת של א.ב. יהושע (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014).

סמוחה, סמי, מגמות ביחסים בין יהודים לבין ערבים בישראל (2012): www.abrahamfund.org

פנקס, שחר, "המאהב – מספר למחזה", תוכנייה להמאהב, הבימה (2014), עמ' 18.

ראובני, יותם, "ריאיון עם א.ב. יהושע. מצבים שהם על גבול הריאליה", תוכנייה להמאהב, הבימה ([2003] 2014), עמ' 11-10.

שלו, מרדכי, "הערבים כפתרון ספרותי", הארץ (30 בספטמבר, 1970).

שקד, גרשון, "אור וצל וריבוי (הספרות העברית בהתמודדות דיאלקטית עם מציאות משתנה"), אלפיים 4 (1991), עמ' 139-113.

שקד, גרשון, "המחזה כדרך להידברות חברתית", במה 104 (1986), עמ' 25-5.

שקד, גרשון, הסיפורת העברית, 1980-1880, כרך ה' (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999).

Bar-Tal, Daniel, Intractable Conflicts: Socio-psychological Foundations and Dynamics (Cambridge: Cambridge University Press, 2013).

Faenza, Roberto, I'amante perduto, dal romanzo di Abraham B. Yehoshua (Dolmen: 1999, film).

Macherey, Pierre, Pour une théorie de la production littéraire (Paris: Maspero, [1966] 1971).

Park, Robert Ezra, Race and Culture (London: Collier-Macmillan, 1964).

משחקים בחצר האחורית / עדנה מזי"א

מחקר

03.01.2019
משחקים בחצר האחורית / עדנה מזי"א
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

משחקים בחצר האחורית / עדנה מזי"א, 1993

מאת פרופ' דן אוריין

 

משחקים בחצר האחורית (1993) הייתה הצגה חלוצה בז'אנר חדש, תיאטרון טלוויזיוני. היא פנתה לקהל צעיר ויועדה לבני נוער, שאכן הגיעו בהמוניהם וחלקם חיכו לכוכבים (שהיו מוכרים להם מסדרת הטלוויזיה עניין של זמן) ליד כניסת השחקנים. הצופים תלמידי התיכון היו מרותקים לבמה, השתתפו בהצגה בקריאות, בהערות קולניות למוצג עליה ובצחוק, וגם "ליוו" את המוזיקה החיה של ערן צור בתנועה בזמזום ובקטעי שיר.

מאז 1993 הוצג המחזה משחקים בחצר האחורית, שכתבה עדנה מזי"א ובמרכזו סיפור אונס והמשפט שבעקבותיו, על במת התיאטרון העירוני חיפה, בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון אורנה פורת. עודד קוטלר הוא שביים אותו לראשונה. בתיאטרון העירוני חיפה הוצגה ההצגה 600 פעם ואומדן הצופים בה היה כרבע מיליון. זהו מספר משמעותי, בעיקר בהתחשב בכך שרוב הצופים היו בני נוער, והצגות נוער אינן זוכות להצלחה קהלית בישראל; בני נוער חשופים לחומרים דרמטיים טלוויזיוניים למבוגרים, וקיים קושי בייעוד טקסטים מיוחדים עבורם. משחקים בחצר האחורית תורגמה לשפות רבות וזכתה להצלחה מחוץ לישראל - בבלגיה (אנטוורפן ובריסל), בגרמניה, באוסטריה, ברומניה, ברוסיה ובאנגליה.

את ההצלחה הקהלית בישראל, ובמיוחד אצל צופים צעירים, אפשר להסביר גם באופייה הטלוויזיוני של משחקים בחצר האחורית, המצרפת כמה מהמאפיינים הבולטים של הצגה שאפשר לכנותה תיאטרונית-טלוויזיונית. דרמה טלוויזיונית נוטה "לשבש" את ההבחנה בין מציאות לבדיון ויש לה זיקה אמיצה לאירועים מוכרים מתוך המציאות החברתית. משחקים בחצר האחורית "ניזונה" ממקרה אונס שנידון בשני בתי משפט וזכה לתהודה ציבורית גדולה במיוחד. תחילתו בקיץ 1988, אז התלוננה נערה בת 14 מקיבוץ שמרת כי נאנסה בידי 11 נערים. הנערה הגישה תלונה במשטרה, אך פרקליטות המדינה החליטה ב-1990 לסגור את התיק, מכיוון שמצבה הנפשי של הנאנסת לא אִפשר לה לעמוד על דוכן העדים, וללא עדותה לא היה ניתן להעמיד את האנסים לדין. באותה שנה הוחלט בפרקליטות המדינה לפתוח מחדש את התיק ולהגיש כתב אישום נגד שישה מהנערים, לאחר שפסיכולוגית בדקה את הנערה ומצאה שהיא כשירה להעיד. בנובמבר 1992 זיכה שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, מיכה לינדנשטראוס, את החשודים "מחמת הספק". התגובות הציבוריות לזיכוי היו נזעמות, במיוחד מצד ארגוני הנשים, ופרקליטות המדינה החליטה להגיש ערעור לבית המשפט העליון. לבסוף, בדצמבר 1993, הרשיע בית המשפט ארבעה מהנערים באונס והם קיבלו עונשי מאסר.

זהו אינו מעשה האונס הקבוצתי היחידי שהיה בישראל, אלא שהוא הידוע ביותר, וזאת בשל כמה גורמים: האנסים היו חניכי מוסד חינוכי קיבוצי השייך למערכת חינוך מובחרת, וכולם בנים ל"משפחות טובות". הפרשה התפרסמה גם בגלל פסק הדין הראשון, של בית המשפט המחוזי, שזיכה אותם ועורר סערה גדולה. עולם המשפט הישראלי לא ידע עד אז מתקפה סוערת כל כך על שופט ונגד פסק דין: הפגנות של ארגוני נשים, דיונים בעיתונות הכתובה והמשודרת ואפילו איומים על השופט ועל בני ביתו.

היוזמה לכתיבת המחזה הייתה של מנהל תיאטרון חיפה, עודד קוטלר, ששימש לפני כן מנהל מחלקת הדרמה בטלוויזיה הישראלית. קוטלר פנה למחזאית עדנה מזי"א, שכבר הייתה מנוסה בכתיבה לקולנוע ולטלוויזיה; היא התחילה לכתוב את המחזה עוד לפני מתן פסק הדין הראשון, והוא עלה על הבמה כחצי שנה אחרי תחילת המשפט, ביוני 1993. האונס בשמרת, פסק הדין המקל ופסק הדין המחמיר ליוו את ההצגה וסייעו מאוד בהצלחתה. המחזה אינו כולל עובדות או ציטוטים כלשהם מהפרשה המדוברת, והמחזאית הכחישה קשר ישיר אליה. עם זאת, אפשר להסביר את הצלחת ההצגה גם בזיקה שלה למקרה שמרת. פסיקת בית הדין העליון, שהרשיעה והענישה את האנסים, קידמה את מכירות הכרטיסים להצגה. המחזה הוצג גם לאחר שנשכחה פרשת שמרת (שכמובן אינה מוכרת כלל באנטוורפן, בבריסל, בלונדון או בפלימות), ואת הסיבות להצלחתו יש לחפש לפיכך במרכיביו האחרים.

ז'אנר ההצגה מקרב אותה אל הטלוויזיוני. מזי"א כתבה דרמת "פעולה" ששיאה בסיום: בתמונה האחרונה שבה מוצג מעשה האונס ומוקרא פסק הדין המרשיע. העלילה במשחקים בחצר האחורית מתרחשת בשני מישורים מקבילים. הראשון כולל את פיתוי הנערה על ידי ארבעה נערים, מה שמוביל לאונס בידי שלושה מהם, כשהמנהיג שהוא גם מושא הערצתה מסתפק ב"הנחיית" האירוע. המישור השני הוא משפט אונס, שבו נטפלים הסנגורים של הנערים לנאנסת ולפרקליטתה והוא מסתיים בהרשעת האנסים. השחקנים המגלמים את ארבעת הנערים הם גם ארבעת הסנגורים; דבורי, הנערה הנאנסת, היא גם התובעת. הסנגורים מבצעים בנערה מעין אונס שני בעת חקירתה כשהם חושפים את הליכותיה הפרועות, וגם התובעת חשופה לתוקפנות מינית מילולית מצד עמיתיה למקצוע. המחזה נפתח בבית המשפט, וכדי לברר את שהתרחש בעבר "יוצא" אל חצר מעשה האונס וחוזר לבית המשפט. כך כמה פעמים, עד לתמונת הסיום שבה חוקרים הסנגורים את דבורי על ניסיון קודם לאינוסה. היא מתמוטטת וארבעת הסנגורים משילים את הגלימות השחורות מעליהם והופכים לאנסים. ההצגה מסתיימת בסיכומי התובעת ובפסק הדין המרשיע את הנאשמים. החיתוכים מסצנה לסצנה הם טלוויזיוניים: בסוף מקטע, הבמה מוחשכת ומתוכה יוצא המקטע הבא, כשהתאורה המשתנה והדהוד מכת הפטיש (בית המשפט) משמשים מעברים שמשרשרים טקסט סגמנטי. החיתוכים בהצגה הם טלוויזיוניים; קצב חילוף האירועים מהיר ו"נלחם" על תשומת לבו של הצופה. הכול מכוון לשכנע אותו "להישאר איתנו" ולא לעבור לערוץ המתחרה.

שיתוף הפעולה בין המחזאית לבמאי יצר נרטיב "גברי" להצגה. את האירוע צמצמה מזי"א לערב אחד, במקום אחד (המשמש ללא שינוי בתפאורה כחצר אחורית וכבית משפט). היא גם הגבילה את מספר האנסים לארבעה והעבירה את מקום ההתרחשות מקיבוץ לעיר קטנה. ההצגה קצרה (75 דקות) ואין בה הפסקה. הזמן, לפי עודד קוטלר, קצוב נכון ומדויק: "היריעה לא ארוכה מדי. טקסט שאורכו אינו עובר את מהות ההתפתחות הפנימית שלו". מזי"א נזהרה "שלא לכתוב מערכה באורך של קילומטר ואיזה אנשים שיושבים ומזיינים את המוח. לכתוב מעניין. לא לשעמם את הצופים". זו כתיבה טלוויזיונית במוצהר: "אתה לא יכול בלי הטלוויזיה, אז או שתחליף את העולם, מה שאי-אפשר כנראה בזמן הקרוב, או שתסתגל".

המחזה נכתב בשתי גרסאות, כשההבדל המרכזי ביניהן הוא במיקומו של מעשה האונס. מזי"א מעידה: "כשכתבתי את המחזה בגרסה הראשונה האונס היה באמצע המחזה. עודד קוטלר טען: 'הזיון מגיע באמצע ואחר כך זה זיוני מוח על הזיון. האונס עצמו צריך להיות בסוף ההצגה'". השותפות עם הבמאי הזיזה את סצנת האונס (כקליימקס) לסיום ההצגה.

טקסט "גברי" מתאפיין, לפי ג'ון פיסק, בסיום המכוון להשגת מטרה: "המילה 'קליימקס' היא בעלת משמעות להשלכות מיניות ונרטיביות גם יחד... אין זה מקרה... שהדגש על קליימקס ועל פתרון בנרטיב ה'גברי' תואם את החשיבות המיוחסת לקליימקס במיניות הגברית". גם סימנים אחרים שנותן פיסק בטקסט "גברי" מאפיינים את משחקים בחצר האחורית, ובהם "דגש על פעולה", "עלילה אחת", "צמצום בזמן", "כוח מוענק לגברים, רגישות לנשים" ו"הפעולה היא פומבית, לא ביתית. היא גלויה לעין וחיצונית, כי הצלחה זקוקה לחשיפה ולהכרה ציבורית".

משחקים בחצר האחורית היא דרמה השואפת לתכלית שנמצאת בסופה; עיקרה בפעולה אלימה ומהירה; הגברים הם הפועלים והנערה מביעה רגשות; היא מתרחשת במקומות פומביים: חצר אחורית ובית משפט. מהבחינה הוויזואלית זהו טקסט שבו לגברים תפקיד מרכזי. לכל אורך ההצגה אנחנו צופים בבמה שעליה ארבעה גברים ואישה אחת. העדיפות הגברית בולטת כמעט תמיד. להוציא כמה קטעי חקירה קצרים, שבהם התובעת מצליחה להביך את הנאשמים ואת הסנגורים. בכמה מתמונות ההצגה אנחנו צופים בחבורת ציידים ובקורבנם הנשי, במעין טקס גברי המתנהל סביב אישה. השחקנים נעים במעגל ומדי פעם פונים אל הצופים חזיתית, כשבתווך האישה הצעירה. יותר מכל סימן אחר מסגיר סיום ההצגה את המאפיין ה"גברי" של הנרטיב. בית הדין פוסק את עונשם של האנסים ב-voice over, כשהשופט המדבר הוא גבר. אמנם נעשה צדק, אלא שהוא חסד גברי.

מרכיב חשוב בטקסט הטלוויזיוני הוא שפתן של הדמויות, ובמקרה של משחקים בחצר האחורית היא שפת בני נוער ישראלים וכוללת ביטויים מיוחדים של עגה מקומית. ואכן, השפה משמשת את הדמויות שבמחזה בעיצוב אישיותן החברתית והמינית. עם זאת, המחזה, שנכתב במקור לתיאטרון מנויים, אינו סוטה לכיווני עגה "קשים", שעלולים להכשיל את הצופה המבוגר. הקטע שבו אנחנו פוגשים לראשונה את הנערים ממחיש את שפתו המיוחדת:

 

סלע: (ממשיך שיחה קודמת) לקורס טיס אני לא הולך, גם אם אני מקבל זימון.

גידי: (מעיף עליו בכוח את הכדור) שמענו עליך.

סלע: אתה חושב שאני סתם מדבר?

גידי: אתה מקבל זימון לקורס טיס, ואתה לא הולך?

סלע: לא הולך. טייסים זה סתם מפונקים. אני הולך או לסיירת או לשייטת או בלית ברירה לחובלים (מעיף את הכדור על גידי).

שמוליק: למה הלן קלר מאוננת רק ביד אחת?

סלע: כי ביד השנייה היא עושה קולות. למה הלן קלר לא עברה טסט?

שמוליק: למה?

סלע: כי היא אישה.

 

הדיאלוג ה"רזה" חושף את מערכת היחסים שבין הדמויות: המנהיגות של סלע והעצמאות שמפגין גידי. הדיאלוג מאפס את עצמו כשנושא הוויכוח נעלם ובכך ממחיש את השעמום שבחיי הנערים. נשים הן נושא לתוקפנות - בבדיחות מיניות, בהתייחסות מזלזלת או בכדור שכמעט פוגע בדבורי, שזו כניסתה הראשונה לבמה.

מבחינת רפרטואר התיאטרון הישראלי יש בשפת ההצגה חידוש. התיאטרון העברי של שנות התשעים סבל מקשיי סיגול של שפה דרמטית. מעמדו כמוסד של תרבות "גבוהה" בחברת מהגרים כפה עליו במשך תקופה ארוכה רטוריקה ושפת מליצה במחזות מקור ובמחזות מתורגמים. אמנם נעשו ניסיונות רבים לקרב את שפת הדיבור היומיומית אל התיאטרון וחלקם גם הצליחו, אך בהצגות רבות יצרה השפה מסך של מילים בין הפעולה הבימתית לצופים. "שפה", סבור עודד קוטלר, "היא בעיה בתיאטרון הישראלי. במחזאות מקורית צריך כל הזמן לעדכן את השפה. טקסט במחזה כמו משחקים בחצר האחורית צריך להיות 'רזה'. יש אמנם משהו נכה ועילג בשפה שבה מדברים בני נוער, אבל את הנכות הזאת צריך להביא לבמה".

הצמידות לתת-התרבות של הנוער ניכרת גם במערכות סימנים אחרות בהצגה: במוזיקה, בלבוש, בתנועה, בג'סטות ובמיוחד בליהוק. עודד קוטלר, שחיפש דרך ביטוי רגשית שמתאימה לנערים ולנערה, מצא פתרון "במוזיקה שמבטאת לפעמים את הנערים ופעמים אחרות את הנערה. המוזיקה הוסיפה ריתמוס מהיר ואלים להצגה". ערן צור, מחבר המוזיקה, ישב ליד הבמה וליווה את הפעולה בנגינה. מוזיקת הבס נעה מצלילים בעלי רכות מלנכולית ועד להתפרצות רגשות אלימה עם שאגות חנוקות מזעם ברקע, ואת אלה ליוו קטעי שירי ילדים מעוותים וקטועים. מיכל מתתיהו, שגילמה את דמותה של הנאנסת, החלה לחוש רק בחזרות שלוו במוזיקה את זוועת האונס: "בסצנת האונס הייתה הרבה מבוכה בתחילה. עודד [קוטלר] הדגים איך לבצע. עד שהגיע הרגע שהמוזיקה נכנסה לחזרות. איתה חוויתי חדירה. זה היה די מזעזע".

חמשת השחקנים לבשו על הבמה בגדי יומיום של צעירים בני גילן של דמויות המחזה, שאינם שונים בהרבה מבגדי השחקנים מחוץ לתיאטרון: אופנת בני העשרה והעשרים, הכוללת נעלי ספורט, ג'ינס וחולצות טי (או ללא חולצה). שי קפון, שהיה כמעט בן שלושים בזמן ההצגה, גילם את אחד האנסים. בהצגה הוא בן 17 בעל שיער ארוך ועגיל באוזן, שמעשן סיגריות בשרשרת ולבוש בג'ינס קרוע. גם מחוץ להצגה היה קפון לבוש כדמות שגילם והיו לו אותם הרגלים: הוא ענד עגיל, היה מעשן כבד ולבש חולצות פתוחות וג'ינס. בקטעי המשפט עטופים השחקנים בגלימות שחורות ומלווים בתיקים מתאימים, והמתח שבין שתי מערכות הלבוש נשמר עד לסיום, שבו הסנגורים מקיפים את הנערה, כביכול כדי לאושש אותה, ואז באחת חל בהם שינוי. הם משילים את הגלימות, הופכים לנערים ואונסים את הנערה בזה אחר זה.

הבמה עוצבה בגרסת המקור בצורת מרובע הפולש אל תוך האולם ומאפשר אינטימיות ומשחק לשלושה צדדים. זהו שילוב של תיאטרון המדגיש את הקשר החי של הקהל עם השחקנים ואת מאפייני הטלוויזיה, שיש בהם מידה רבה של אינטימיות. אזור המשחק היה חלל ריק שאִפשר את הבלט האלים, הדורש אזור לתנועה חופשית. עיקר הבמה היה רצפה מצוירת של ריבועי אריחים, קיר אחורי שעליו כתובת גרפיטי: "אל תשליכני לעת זקפה" ונדנדה שיורדת מהתקרה. את הבמה אכלסו גם כמה אביזרים, כמו למשל פחיות בירה שדבורי שותה כדי להוכיח את התאמתה לחבורה, וכדור המשמש את השחקנים בעיצוב היחסים ביניהם, בדרך כלל באופן אלים.

ליהוק השחקנים היה מגמתי. המחזאית והבמאי רצו בשחקנים שאינם "שחקנים", שיהיו קרובים בגילם לזה של הנאשמים באונס. מזי"א הכירה את הסדרה המצליחה עניין של זמן (הטלוויזיה החינוכית, 1996-1992), שריתקה קהלים של בני נוער, ופנתה לשלושה משחקניה בהצעה לנסות להתקבל לצוות ההצגה. הבחירה בשחקני טלוויזיה, שהיו גיבורי תרבות של בני נוער רבים, הייתה מקדם הצלחה חשוב של ההצגה לפחות בתחילת הרצתה. בחירתם לא הייתה רק החלטה ליהוקית, אלא הייתה בה גם הסתגלות של התיאטרון לסגנון המשחק של ריאליזם טלוויזיוני, שאפיין את עניין של זמן. בתיאטרון הישראלי, זהו אקט של הכרה בתרבות הפופולרית. התיאטרון מצא את עצמו מתנסה בתופעה חדשה של מעריצות המחכות מחוץ לאולם, לפני ההצגה ואחריה, לגיבוריהן הטלוויזיוניים.

שתי עמדות מאפיינות את הדיון הציבורי באונס במשחקים בחצר האחורית: האחת, עמדה "דידקטית" של המחזאית, שרואה בהצגה הזדמנות לעיסוק פומבי באונס, כדי למנוע מעשים דומים; האחרת, עמדה שלפיה לצופים בהצגה מוצע כביכול דיון באונס, אך בפועל זו "רק דוקו-דרמה" ולא מקרה המלמד על הכלל - פרשנות גברית של האונס, שלפיה דבורי מכנס, הקורבן, "הביאה זאת על עצמה".

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, ריאיונות עם עודד קוטלר ועם עדנה מזי"א (1993).

אוריין, דן, ריאיון עם מיכל מתתיהו (1994).

Fiske, John, Television Culture (London and New York: Routledge, 1987).

מיצג. מוטי מזרחי, ויה דולורוזה, 1973. צילום: אברלי

מחקר

03.01.2019
מיצג
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

מיצג

מאת ד"ר דרור הררי

 

המיצג (performance art) הוא סוגה של אמנות בינתחומית מבוססת זמן, שהחלה להתפתח בשנות השבעים של המאה העשרים. הופעתו קשורה במגמות אמנותיות בנות התקופה, שערערו על פרדיגמות אסתטיות מסורתיות אשר התרכזו באובייקט האוטונומי והאל-זמני. במיצג, אמן, לרוב יחיד, מבצע פעולות ממשיות וסימבוליות, אך כאלה שאינן הוצאה לפועל של מחזה, לעיני קהל צופים. הביצוע (performance) לעיני קהל משותף לתיאטרון ולמיצג. עד לשנות השמונים היה מקובל לזהות את הביצוע התיאטרוני עם עקרון הייצוג (representation) ואת הביצוע המיצגי עם נוכחות (presence); בעוד הראשון נתפס כמרכיב במערכת סימנים בימתית המייצגת עולמות דמיוניים, ועל כן בעל תפקיד תיאורי, האחרון נתפס כפעולה שהיא תכלית עצמה (לא ייצוגית) ובעלת אפקט במציאות האקטואלית. חשוב לציין כי במידה רבה, הבחנה זו איבדה מתקפותה על רקע משבר הייצוג והפרת היחסים בין אמת לבדיה, הטיפוסיים למחשבה הפוסט-מודרנית ובאים לידי ביטוי ביצירה התיאטרונית הפוסט-דרמטית, כמו גם לאור מחשבת הפרפורמנס (performance studies), שמצביעה על עמימותו של הפרפורמנס כקטגוריה אונטולוגית-אפיסטמולוגית ייחודית המקיימת את שני העקרונות, ייצוג ונוכחות, בו זמנית.

אין תמימות דעים באשר למקורות ההשפעה של המיצג. יש הרואים בהופעותיהם הלא-מקצועיות של משוררים וציירים בקברטים של סוף המאה ה-19 ובתיאטרוני האוונגארד של ראשית המאה העשרים (פוטוריזם, דאדא, סוריאליזם) תקדימים לפעולותיהם של אמני המיצג בשנות השבעים; אחרים מצביעים על הרגישות הפרפורמטיבית שהופיעה באמנות לאחר מלחמת העולם השנייה והצמיחה גילויים אמנותיים חדשים (ציור פעולה, אסמבלז', סביבה, הפנינג) כגורם מחולל שלו; יש מי שמזהים את איכויותיו האסתטיות הגולמיות ואת הבלטתו את עקרון הנוכחות עם "תיאטרון האכזריות" של אנטונין ארטו; ואחרים מזהים את שורשיו במוזיקה האקספרימנטלית שפורצת את גבולות המדיום ואת מוסכמותיו ויוצרת ביטויים אמנותיים בינתחומיים (ג'ון קייג', פלוקסוס). בראשיתו התאפיין המיצג באסתטיקה מינימליסטית ומחוספסת אשר הדגישה את נוכחותו הגופנית, הבלתי אמצעית, של האמן. בשלב זה הוא שיקף מגמות דומיננטיות בעולם האמנות של שנות השישים והשבעים ונתפס כאחת מאסטרטגיות הפעולה של האמנות הקונספטואלית, אשר העמידה למבחן את הפנומן האמנותי ועסקה בשאלות על גבולות האמנות ועל טבעהּ. בהמשך, על רקע שינויים שהתחוללו בסביבה הטכנולוגית והתקשורתית, צמיחתה של פוליטיקת זהויות ועיסוק מוגבר בסוגיות של עצמי וסובייקט, העשירו אמני המיצג את מנגנוני הייצוג שבהם נעשה שימוש כשהם מגייסים טקסט ואמצעים תיאטרוניים נוספים (תפאורה, בגד, תאורה, מדיה) ליצירתו של מופע בימתי אוטוביוגרפי המתרכז באמן כסובייקט חברתי וביחסיו עם העולם.

אמנות המיצג שצמחה בישראל בשנות השבעים אימצה ושיקפה תהליכים שהתרחשו בלא מעט מרכזי אמנות בעולם, ובראשם המעבר שהתרחש מאמנות שיוצרת אובייקטים (אוטונומיים ואל-זמניים) לאמנות של תהליכים ופעולות. לאחר מלחמת העולם השנייה, אמנים רבים בארצות הברית, באירופה וביפן גייסו את עקרון הפעולה המתרחשת בזמן ובמקום לטובת החזרת האמנות, שהתבצרה מאחורי האסתטיקה של "אמנות לשם אמנות", לחיק החברתי והאתי. באופן דומה, אמני הדור הצעיר בישראל הגיבו באמצעות פעולות מיידיות ומיצגים לאירועים ההיסטוריים שטלטלו את המדינה בעשור שהחל עם מלחמת ששת הימים, נמשך במלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מחאות חברתיות ואיומי טרור והסתיים במהפך פוליטי בבחירות 1977 ובחתימת הסכם השלום עם מצרים. בעשור זה החל להתעצב בישראל מרחב של יצירה פרפורמטיבית חדשה, ועם המושגים שנעשו שכיחים בשיח האמנותי נמנו "הפנינג", "התרחשות", "פעולה", "פעילות", "מופע", "אירוע" ו"פרפורמנס". את התחדיש הלשוני "מיצג" טבע היסטוריון האמנות גדעון עפרת במיוחד לקראת מיצג 76, אירוע מיצגים שאצר ביוני 1976 בבית האמנים בתל אביב, והוא, כהסברו בקטלוג האירוע: "הרכבה יחדיו של המונח 'מוצג', אשר לו קונוטציות פלסטיות הקשורות לאובייקט אמנותי חזותי... ושל המונח 'הצגה', על כל הסתעפויותיו הפעולתיות התיאטרוניות".

המיצג הישראלי הוא תולדה של סדרת תהליכים ששינו את שדה האמנות המקומי ומקורם במה שניתן לזהותו כמפנה פרפורמטיבי (performative turn), שהתרחש בשנות השישים. מפנה זה התפתח בשלושה שלבים עיקריים: השלב הראשון, בשנים 1970-1962, כלל פעולות פרפורמטיביות של ציור. בשלב זה ניתן לזהות גילויים ראשונים של פעולות ציור חיות לעיני קהל וניצנים של אמנות הפנינג בינתחומית, כמו הציור המשותף שביצעו חברי קבוצת 10+ על קיר הגלריה בבית האמנים בפתיחת התערוכה עבודות גדולות (פברואר 1966); הפנינג האוטו שלי שהעלו אמני קבוצת משקוף הירושלמית בסוכנות פולקסווגן בעיר (1968) ושילב ציור חי על בדי קנבס פרושים עם הקראת שירה ומוזיקה מאולתרת; ופעולת הציור הלילית על לוח מודעות ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים (אפריל 1970), שביצעו שניים מחברי משקוף, איזיקה גאון ושאול שץ, כשהם הופכים אותו לגלריה זמנית.

השלב השני, בשנים 1974-1970, כלל פעילויות חוץ. תקופה זו התאפיינה בפעולות אמנותיות בסביבות חוץ-מוזיאליות. להתערבויות אלה בסביבות ממשיות היה ממד אוטופי באשר הן ביקשו לגייס את האמנות במטרה לחולל שינוי במציאות ולהביא לתיקון במערכת היחסים שבין האדם לטבע ובין קהילות בחברה הישראלית. פרויקט נהר ירושלים (1970), שביצע יהושע נוישטיין בשיתוף עם ז'ורז'ט בלייה וג'רי מרקס, ביקש לברוא לעיר נהר דמיוני באמצעות צלילים. האמנים פיזרו בערוץ חרב של נחל קדרון רמקולים שהשמיעו צלילים מוקלטים של מים זורמים. ב-1971 ביצע הפסל יצחק דנציגר את פרויקט שיקום מחצבת נשר, שבמסגרתו הסתייע באקולוג ובחוקר קרקע על מנת לרפא את הפצע שהטביעה המחצבה בנוף ולשלבה מחדש בסביבתה. ב-1972 נערך פרויקט מצר-מיסר שיזם והוביל אביטל גבע בשיתוף עם האמנים מיכה אולמן, משה גרשוני ויהודה ירדני, בסביבה הגיאוגרפית של המועצה האזורית מנשה. האמנים יצרו פעולות שונות בחומרים גיאוגרפיים, אקולוגיים וחברתיים ממשיים, בשאיפה ליצור דיאלוג בין הגורמים השונים הפועלים באזור: חקלאות ותעשייה, יהודים וערבים, טבע ותרבות. פעילויותיו המושגיות של האמן פנחס כהן גן בתקופה זו התאפיינו בהשתלת אלמנטים זרים בתוך סביבות מובחנות בניסיון חסר תוחלת לשלבם בסביבתם החדשה. כך, למשל, תלה האמן תחריטים מעל אבוסי פרות בעבודה תערוכת תחריטים ברפת קיבוץ נירים (1972), "שתל" דגים בים המלח בפרויקט ים המלח (1973-1972), ובמסע באלסקה (1973) בחן את אפשרות התערותו שלו בסביבה גיאוגרפית-תרבותית זרה.

השלב השלישי, שנמשך מ-1973 עד סוף שנות השבעים, כלל אמנות גוף ומיצג והדגיש את העיסוק בשאלות של זהות אישית וקולקטיבית. בתקופה זו נחשפו האמנים בצורה אינטנסיבית יותר לתיעודים מצולמים של עבודות גוף שהופיעו בכתבי עת בינלאומיים לאמנות, אולם אין ספק שמלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה הקשות היו גורם מכריע בבחירתם להפוך את גופי עצמם לחומר ולמצע יצירתי. אל מול האידיאה של הגוף הישראלי, ה"צברי", ההרואי, הציגו אמנים אלה גוף פגיע, פגום, נזיל ונשי. בויה דולרוזה (1973) צעד מוטי מזרחי בשביל הייסורים כשהוא נושא על גבו, כמו היה צלב או איקונין, צילום גדול של פניו וכשהוא נתמך בקביו בשל נכותו. למחרת יום העצמאות של אותה שנה, שבו ערך צה"ל מצעד גדול ברחובות ירושלים, צעדה אפרת נתן בתל אביב בתגובת נגד אינטרוברטית להפגנת הכוח הצבאית, כשראשה נתון בתוף פסל-מסכה מינימליסטי (פסל ראש, 1973). ב-1975 הציג גדעון גכטמן את התערוכה האוטוביוגרפית חשיפה בגלריה יודפת בתל אביב, שבה הוצגו תיעודים ממשיים, משוחזרים ומפוברקים מניתוח השתלת מסתם בלבו. בין המוצגים היו סרט וידיאו אשר שחזר את גילוח שער גופו של גכטמן וחשף אותו עירום ופגיע, סדרה של קופסאות פרספקס שבהן נערמו בנפרד שערות שגולחו מחלקי הגוף השונים, כמו גם גיליון רפואי מפוברק שנכתב, לכאורה, על ידי המתמחה שקיבל את גכטמן ומפרט את ההיסטוריה של המחלה ואת הסיבות שהביאו להתפתחותה - בין השאר, אדישות החברה הקיבוצית לחולשתו של הפרט. ב-1976, במסגרת תערוכת עבודות בגלריה דבל, ביצעה יוכבד ווינפלד באופן חד-פעמי מיצג שבמהלכו הוציאה משתתפת נוספת לפועל הלכות של נידה וטהרה על גופה הפסיבי של ווינפלד. כחודש לאחר מכן עלה בתל אביב אירוע המיצגים הראשון מסוגו בסצנת האמנות הישראלית – מיצג 76, שנמשך כשבוע. היה זה ניסיון להציג "תערוכה" מרוכזת של אמנות פעולה ומיצג בקונטקסט של פסטיבל אמנותי המפגיש בין מבצע לקהל במקום ובזמן מוגדרים. רבים מהאמנים שהוזכרו כאן ואחרים, בהם סטודנטים בוגרי בצלאל שיצרו עבודות פעולה במסגרת לימודיהם, הציגו בתערוכה.

נדמה היה כי אמנות המיצג בישראל הגיעה למיצוי בשלהי שנות השבעים וכי הלהט המיצגי, שבער בקרב הדור הצעיר של האמנים, דעך על רקע השתנותן של הנסיבות הפוליטיות-חברתיות ולאור מגמות חדשות באמנות הבינלאומיות, ובראשן החזרה אל הציור. אמנים רבים שעסקו באמנות פעולה, גוף ומיצג בשנות השבעים הפנו עורף למגמות אלה וחזרו ליצירה בכלים סטנדרטיים של אמנות. מבקריו של המיצג ראו בו אופנה חולפת. אמנים בודדים, דוגמת מוטי מזרחי ודב אור נר, המשיכו ליצור במסורת זו גם בשנות השמונים, ואליהם הצטרף עד מהרה דור צעיר חדש של אמנים שהיו תלמידיהם (דוגמת ענת שן ותמר רבן) ואחרים שנחשפו לאמנות הפרפורמנס במסגרת לימודים או שהייה בחו"ל, דוגמת אורי קצנשטיין, דני זקהיים ויובל רימון. אלה הביאו איתם גישות חדשות ליצירה מיצגית ורגישות תיאטרלית שהדגישה את זיקתו של המיצג למחול הפוסט-מודרני, לתיאטרון אינטרמדיה ולמוזיקה אקספרימנטלית.

במהלך שנות השמונים נהפך המיצג, שזוהה עם אמנות ניסיונית ובועטת, לפריט שכיח בפסטיבלים, כגון אירועי תל חי, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ופסטיבל ישראל, ואף החל להשתלב בפעילויותיהן של כמה גלריות תל אביביות. שתי מסגרות חשובות נוסדו בשנות השמונים ותרמו למיסודו של המיצג ולהפיכתו למדיום אמנותי פעיל ונוכח בשדה האמנות הישראלית עד ימינו: בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שהוקם ב-1986 וחרת על דגלו את הפרפורמנס כפרדיגמה אסתטית ופדגוגית; ומקלט 209, שהוקם ב-1988 כמסגרת עצמאית של שלושה אמנים - שן, רבן וזקהיים - שביקשו לקדם אמנות בינתחומית, ונהפך לימים לבמת מיצג - מרכז מוביל לאמנות בינתחומית ולמיצג.

 

איזיקה גאון ושאול שץ, פעולת ציור לילית על לוח מודעות בירושלים, 23 באפריל, 1970. צילום: יפה גאון

 

מוטי מזרחי, ויה דולורוזה, 1973. צילום: אברלי

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בן-נון, יגאל, "ההתגרות בקו הגבול - על התמורות בשפת המיצג בין שנות ה-70 לשנות ה-90", סטודיו 20 (1991), עמ' 19-16.

גינתון, אלן, "'העיניים של המדינה': אמנות חזותית במדינה ללא גבולות", היבטים באמנות הישראלית של שנות השבעים: "העיניים של המדינה": אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, קטלוג התערוכה (אוצרת: אלן גינתון) (תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1998), עמ' 25–58.

הררי, דרור, מופע-העצמי: פרפורמנס ארט וייצוג העצמי (תל אביב: רסלינג, 2014).

טננבאום, אילנה, "ההקשר הישראלי: בין הגוף הפרטי לגוף הלאומי", בתוך: וידאו Zero: כתוב בגוף - פעולה בשידור חי, קטלוג תערוכה (אוצרת: אילנה טננבאום) (חיפה: מוזיאון חיפה לאמנות, 2006), עמ' 55-35.

שרייבר, מיכל, מקלט 209, 1988-1994: מחקר היסטוריוגרפי על פעילותה של קבוצת אמני מיצג ישראלית (עבודת גמר לתואר שני, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2016).

Goldberg, Roselee, Performance Art: From Futurism to the Present (London: Thames and Hudson, 1988).

Harari, Dror, "From Object to Performance in Israeli Art: A Historiography", TDR/ The Drama Review 62(4) (Winter 2018), pp. 41-63.

Schimmel, Paul, "Leap into the Void", in: Paul Schimmel (Ed.), Out of Actions: Between Performance and the Object, 1949–1979 (London: Thames and Hudson, 1998), pp. 17–119.

 

 

ערך זה נסמך על מחקר (מס' 555/14) בתמיכת הקרן הלאומית למדע.

מחזות המיתוס של חנוך לוין

מחקר

03.01.2019
מחזות המיתוס של חנוך לוין
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

מחזות המיתוס של חנוך לוין

מאת יצחק לאור

 

מאז 1977 ייצב חנוך לוין את החלוקה הז'אנרית שלו: מצד אחד קומדיות מובהקות, מצחיקות מאוד (בניגוד לקומדיות אכזריות מן הסוג של חפץ ונעורי ורדה'לה), ומן הצד האחר האופרה הוצאה להורג (שביים ב-1979), ומיד אחריה הזונה הגדולה מבבל. בסך הכול, לוין כתב עשרים מחזות מיתוס. הצלחתו הגדולה בימי חייו, מבחינת מספר הצופים והתלהבות הביקורת, הייתה ייסורי איוב, שהוצגה אחרי הזונה הגדולה מבבל. בהמשך, עד מותו, רק ארבעה מחזות מיתוס נוספים זכו לביצוע, שלושה מהם בבימויו. מעט מאוד צופים באו להפקות הללו, שהיו מרובות משתתפים, יקרות ונועזות, והטקסטים שלהן כללו כמה מדברי השירה הגדולים ביותר שנכתבו בעברית. הנה המונולוג של "כתמים צהובים", אחרי שנגזר עליו למות בהוצאה להורג:

 

אני

כעת אני מבין לפתע

את המשמעות האמיתית

של המלה אני.

אני הוא העצם הרועד,

שבהצביע גזר-דין מוות לעברו,

מביט סביב, רואה בתימהון

ששום דבר אינו רועד איתו.

 

וכך אומרת המגוננת במשפט אונס, דברים המעוררים בכי בנאשם:

 

מישהו שמח כשנולדת,

למישהו חשוב שתחיה.

[הוא בוכה חרש בחיקה]

ששש, אדם בוכה.

ליבו לא יכול להכיל

את הדבר הפשוט הזה:

מישהו שמח כשנולד,

למישהו חשוב שיחיה.

 

והנה דבריו של רוצח ח' במחזה המיתוס האחרון, המביט, שלוין השלים על סף מותו:

 

כולם רוצים מוות קל.

לנתק את המוות מאביו-מולידו –

הסבל. אי-אפשר, רבותי!

למות, משמע קודם כל לרעוד מפחד,

לחכות במתח, לא לדעת מה צפוי ומתי,

ולבסוף, ולא במקום אחרון,

לחוש כאב שכמוהו לא חוויתם מעודכם.

מי יוכל לתאר לעצמו מאבק על הנשימה האחרונה?

המוות בא עם כל אלה בחבילה אחת.

 

שיאיהם של המחזות הללו, בניגוד לשיאים בקומדיה הקשורים תמיד בצחוק, הם מונולוגים מצמררים, שחלקם נועדו להלחנה.

צריך לחלק את הז'אנר למחזות המבוססים על מיתוסים קיימים (ייסורי איוב ונשות טרויה, למשל), מחזות שנכתבו על פי מחזות אחרים (הקיסר, על פי איון מאת אורפידס; כלודוג המלך האומלל, על פי אדוארד השני מאת מארלו, בעקבות העיבוד של ברכט), וכמובן למחזות שהמיתוס שלהם הוא המצאה של לוין, כמו הוצאה להורג, או מחזות מיתוס, שבהם עשה שימוש בשמות מיתיים (הזונה הגדולה מבבל), בשמות הלקוחים כביכול מספרי ההיסטוריה (הקיסר מיכאל ודודו קונסטנטין) או בשמות מומצאים, שמות שאין כמותם בשום מקום, כדרך שהמציאם בקומדיות שלו.

בכל המחזות מוצגת על הבמה הזוועה, בעזרת אפקטים איומים, בעיקר דם רב ויצירת אשליה בימתית של התעללות פיזית "ממשית", לנגד עיני המשתתפים האחרים בעלילה, וכל אלה יחד לעיני הקהל באולם. לוין החשיב את הז'אנר הזה מאוד. מאז 1994 ועד מותו לא כתב קומדיות ועסק רק בכתיבת מחזות מיתוס.

בניגוד לקומדיה, המתייחסת לממשות מחוץ לבמה כאל אויב שיש לשכוח אותו באמצעות שמחה, מחזות המיתוס מצביעים על הממשות. כולם מתחילים בהחלטה מהירה, וממנה נובע כל מה שמתרחש בהמשך. הפעולה, מוצאהּ תמיד ברצון אכזרי ובמעשים אכזריים של האדונים. בהמשך מנסה הקורבן להתמודד עם הזוועה, לקבל ארכה, ובסופו של דבר, בספקטקל מדמם ואכזרי, הוא מסיים את חייו, אחרי שוויתר על הכול בניסיון להתמקח על חייו. קצב האירועים מהיר. העיקר הוא בבחירת קורבן, בהעברתו דרך ייסורים של רצון לחיות, ובסופו של דבר בהשלמת הפעולה: המתתו. זוהי תמונת הפתיחה של המדמה, מחזהו האחרון של לוין (נכתב בסוף 1998 או ב-1999):

 

[המון מיועדים לעבודת השירות צובא דומם מול שער העילאית. אף לא רחש, רק כמיהה עזה ואילמת. העילאית חולפת עם פמלייתה בשער, יוצאת. פאוזה. רב-המשרתים יוצא משער הארמון, סוקר את ההמון, מצביע על אחד מהם, הוא המביט]

רב-משרתים: אתה!

אחד בהמון א': קשה לדעת, כשאדוני מצביע

ממרחק, למי הכוונה.

[פוסע צעד קדימה]

אני פוסע קדימה בתקווה

שהכוונה אלי.

רב-משרתים: הכוונה לא אליך.

[האחד בהמון פוסע צעד לאחור]

לימינך. שני טיפוסים לימינך,

שורה שלישית, ראש מבצבץ

מעבר לכתף של איש

עם כומתה אפורה.

אחד בהמון ב': אני עם הכומתה האפורה.

רב-משרתים: מעבר לכתפך.

מביט: אני.

רב-משרתים: אתה.

[המביט פוסע קדימה, נבוך ומהסס, מיישר את קמטי בגדיו]

נבחרתָ.

מביט: על זה אני שומע לראשונה

מאז התייתמתי מאמי בילדותי.

כמה שנים חלפו מאז, ומי קיווה.

רב-משרתים: היכנס!

[נכנס בשער, המביט הולך אחריו. השער נסגר].

 

השרירותיות תופסת מקום מרכזי במחזות הללו, ואצל לוין מקבלת התחבולה הזאת את עוצמתה הרעיונית, דווקא משום שכל הזוועות מתרחשות "ללא סיבה". אל תשאלו לפשר הנפילה, אומר הליצן הציני למראה ייסוריו של איוב בייסורי איוב, "ללקח או למשמעות,/ רק צפו במחזה: אדם נופל, ועוד מעט ימות".

הסירוס, כמו שהוא מופיע בכמה ממחזות המיתוס, הוא דימוי חוזר של רצון לחיות, למרות הכול, גם בלי אשכים; הוא פשרה עסקית עם המוות. אלא שכמו בהוצאה להורג, הסירוס הוא תחבולה מטעם הרֶשע, ובסופו של דבר, למרות ההקרבה מרצון של היקר מכול, מובל הנידון אל מותו.

כמה ממעשי הזוועה הנוראים ביותר במחזות הללו מבוצעים בידי נשים או במצוותן. בחלק גדול מן המחזות, לכאורה כמו בקומדיות של לוין, האיום הגדול ביותר על הגיבור, או מוטב הקורבן, בא מצד האישה. בהוצאה להורג מציג "אלף עיניים" את מה שתעולל אישה לקורבן:

אשה יפה ושבעה,

מושא של תשוקה ואהבה

וגעגועים אין קץ,

יושבת, שמלתה מופשלת,

על פניך השחוטים.

 

מתוך חלק גופה הלבן השמיימי,

מבין ירכיה השופעות, אשר היו

המראה אותו ראית לראשונה

עם צאתך לאוויר העולם;

מבין ירכיה הנהדרות להן כוונו כל חייך,

וביניהן ביקשת לילה לילה גאולה ונחמה;

משם תפציע על פניך המייחלים

ואל פיך הפעור

החלאה הנוראה מכל.

 

מהדמויות הללו של נשים סדיסטיות בונה לוין ממד מפלצתי של אדישות היופי לעבדים. בניגוד לקומדיות, כאן האדישות מקבלת משמעות של רשע. גאולה נפתח ברצונה של "כבירה" לנשוך, ולכל אורך המחזה, הסבל הנורא של העבדות הופך לסיוט מתמשך כתוצאה מאכזריותה. חיבוטי הנישואים שלה מפתחים עוד יותר את האירוניה: על רקע העבדות, הסבל, המוות, השכול, העינויים – ענייני אהבה (אלה שהקומדיות משופעות בהם) הופכים לתפלים.

אולם הזהות המגדרית של המדכא, של האדון, של העריץ, של הסדיסט, חד-משמעית הרבה פחות מזו של האישה בקומדיות של לוין. הנשים האבודות של טרויה מציב במרכז, בעקבות אוריפידס, את הזוועה כתוצאה ממעשי הגברים. אפילו במחזות שבהם אכזריותה של האישה עומדת במרכז, התשוקה לומר דברים חד-משמעיים על ה"עולם" מחייבת את לוין ליצור הבחנה מעמדית או פוליטית בין אדונים – גברים ונשים – לבין עבדים: גברים ואמהות! בולט גם הקישור המתמיד של הזוועות הנעשות בידי נשים לרצון הגבר או למעשיו שקדמו למעשיהן. בהבכיינים מזכירה קליטיימנסטרה של לוין לאגממנון את רצח איפיגניה. על הבמה מופיע גם הדימוי האחר של האישה במלוא עוצמתו האמוטיבית: האם המגוננת על ילדהּ. הנה דיאלוג בין הקיסר גוק לאמו המלכה יאזווה:

 

גוק: ... הבטיחי לי שלא אמות, אמא!

[פאוזה]

הבטיחי לי שלא אמות!

[פאוזה]

כמה טוב היה

אילו חיבקת אותי.

יאזווה: והלא גם אני אמות.

ולא אוכל לעזור לך.

גוק: אמא, החיבוק שלך!

את כל העולם אתן בשבילו!

 

היחסים עוברים שינוי, והאם הופכת ליריבה. היא מתנגדת לנישואיו של הבן לאישה אחרת. ההתנגדות הזאת קשורה גם למאבק הכוחות על שליטה בממלכה. הנה חלק מהדיאלוג האחר:

 

גוק: יש שתי נשים, שתיהן אמי;

הנערה שהרתה וילדה אותי,

נתנה לי אור ושמחה,

את נשימתה החמה על פני לא אשכח!

והזקנה המטביעה בי

עד יום מותי

נשיקה של כפור.

 

כאן אנחנו מגיעים אל הפרידה הכואבת מהפרה-אדיפלי: ההיוודעות לכישלונה של האם להעניק את מה שהילד תובע ממנה, שתגן עליו.

משפט אונס (1989) עדיין לא הוצג. זהו מחזה שקול ומהלך עלילתו איטי יחסית. הכול כבר אירע. המעשה הנטען. המעשה שכנגד, המפריך את המעשה הנטען. רק המשפט עצמו והסוף הנורא מתרחשים על הבמה. הנאשם צפוי למוות בתלייה בגלל אונס של אישה יפה. ישישה עולה להעיד מטעם ההגנה. היא אמו של הנאשם. היא מסרה אותו לסירוס לפני שנים רבות, אחרי שמגיד עתידות ניבא לה את האונס. בשיאו של המחזה חושף הנאשם את מפשעתו הגדועה. בסופו של דבר הוא תולה את עצמו, כיוון שחרפתו נחשפה. בצד ההגנה מתייצבות שלוש נשים: הסנגורית, האם והאישה, שסירסה אותו לפני שנים. אף אחת מן השלוש אינה יכולה להצילו מגורלו. זהו הממשי במחזות המיתוס שבהם מופיעה האם: אהבה נכזבת, משום שהבן מת חרף כל הבטחותיה (או ציפיותיו ממנה) שתגונן עליו. בפעורי פה, באחת הסצנות האכזריות ביותר לצפייה, כאשר "פעור פה" מתחנן שלא ינקרו את עיניו, תוך שהוא מחבק ומנשק את רגלי המענה, הוא אומר:

 

אני פוחד,

אני רוצה להקיא מפחד.

ואין לי מה לומר

חוץ מזה שאני

כל-כך פוחד.

האם מישהו בעולם יכול לעזור לי?!

 

אזי מתפרץ הילד, הצופה בהצגה ביחד עם אמו, בשולי הבמה. הוראות הבימוי אומרות: "אינו יכול להבליג, קם וזועק לעומתו".

 

ילד: הַזְכֵּר למלכה את הבטחת אמך!

אמך הבטיחה לך, הזכר לה!

פעור פה: [כאילו אינו שומע אותו]

האם יכול מישהו בעולם לעזור לי?!

ילד: [בוכה וצועק לעומתו]

הזכר לה! הזכר לה!

[לאמו]

אמו הבטיחה לו, למה

הוא לא מזכיר לה?!

אם: [מושכת אותו אליה, מלטפת את ראשו באהבה]

אידיוט מתוק שלי!

 

בחלק משמעותי ממחזות המיתוס, הקורבן הוא ילד, גם משום שהמוות הוא תמיד מוות בטרם עת, ולכן תמיד דומה למותו של ילד. כך אומר "זיעה קרה", הקורבן הראשון בהוצאה להורג, בנסותו לשנות את רוע הגזירה:

 

יש נימוקים כבדי משקל:

ראית, תבינו, אמי ילדה אותי במאמץ גדול.

חיי נחשבו מאוד בבית הורי.

 

בסצנות האכזריות ובטקסטים, הכואבים מרוב פיוט לירי, חפר לוין אל תוך הסבל הפשוט, הפיזי – הסבל הרגשי היחיד שבו הכיר, ברצינות – הסבל כירושה של עוני העוברת מאב לבן. בגאולה, זהו הדבר החשוב ביותר. שלושה דורות ניצבים כאן ליד השפכים: האב המת, המבקש מבנו לקברו, הבן שנגזר עליו לשפוך על אביו את הפרשותיה של הגבירה, והנכד שהובא אל האב לרגע קט, מול בור השפכים. כל אלה מייצגים אהבה גדולה של הורים לילדים, אהבה שאינה נפרדת מדאגה, שבתורה אינה נפרדת מידיעה ברורה, כי שום דבר טוב לא יצמח לעבדים. או-אז מגיעים שלושה מלאכים אל "מריק שפכים רביעי" ומציעים לו את חירותו במבצע חשאי של בריחה. הם מבטיחים לו כי אשתו ובנו יבואו בעקבותיו. אפשרות החופש מעוררת במריק התרגשות. זו הפעם הראשונה שלוין עוסק בעבד ובאפשרות השחרור. המילה "חופש" מעוררת בעבד משהו.

 

מריק רביעי חופש, אתם אומרים?

[הם עוצרים]

חופש. חופש. לנוע ככל שארצה,

לא להיות מוכה, לא לפחד.

בעיקר – לא לפחד.

 

אלא שאז, בדומה להתבדות האמונה במשיח בהילד חולם, אבל במרירות פוליטית גדולה יותר, מתגלים שלושת המלאכים המשחררים כסוחרי עבדים. "מריק שפכים רביעי" נמכר ל"אדיר", ואצלו הוא עובד כמריק שפכים חמישי. מקץ עשר שנים של עבדות, כאשר נושא האדיר לאישה את "כבירה", מוחזר לה המריק הרביעי כמתנת נישואים, כדי שתוכל להתעלל בו כיוון שברח (ושוב מודגמת הנפילה במונחים של פשרות חסרות תוחלת). בלילה שלפני החזרה כורתים המלאכים את לשונו, כדי שלא יגלה דבר על אודותיהם. סיום המחזה מפגיש אותו ואת בנו הקטן, שהוא עכשיו משרת קטן של "כבירה" – אמו כבר נרצחה – ועיניו נוקרו כדי שלא יראה את אזוריה הצנועים של הגבירה. התעללות אחרונה: "כבירה" משחררת את הילד. "מריק שפכים רביעי" אינו מצליח לדבר עם ילדו העיוור, כי לשונו נעקרה, והילד אינו יכול לראות את האב וגם אינו יכול למצוא את דרכו בחופש.

לחופש אין משמעות מבחינת העבדים: הם מסורסים (מנוקרי עיניים) מול הגבירות, ובניהם נלקחים מהם. לוין לא הניח לאף אחד מעבדיו להרים יד על אדון בכל מחזות המיתוס. בכולם האופציה של מרד, מהפכה, טרור, אינה נשקלת כלל. הטרור היחיד הוא טרור האדונים. מולו אין מה לעשות. השאלה החשובה כרגע, כדי להבין את משמעותם האסתטית של מחזות המיתוס, היא שאלת האירוניה, משום שכבר ראינו כמה הרבה אירוניה מושקעת בהם.

שמש בית המשפט אומר על השופטים: "יש להם שפיכה גדולה של צדק", ובאמת, במחזה, במין הגשמה של המטפורה, מאוננים השופטים למשמע תיאור האונס. אחר כך, כאשר מתרחש אונס אמיתי, הם מבקשים לאונן שוב, אבל אינם יכולים, כיוון שזמן קצר בלבד חלף מאז גמרו. זה המקום שבו לוין מתכוון אל קהלו, לפעמים מאשים, לפעמים רק מתרחק ממנו. הדידקטיות שלו במחזות המיתוס אומרת: אתם נהנים מול המראה הזה; העולם בלתי נסבל, אתם מסוגלים לראות את זה ולא לעשות דבר.

בחלק מן המחזות משולבות סצנות קומיות, העוסקות תמיד באמנות, בתיאטרון או בקרקס, כמקום שאליו באים בני אדם ליהנות ממראות הסבל. בייסורי איוב חותם מנהל קרקס על חוזה עם הקצין הרומאי כדי לחלוק ברווחי ייסוריו של איוב כמופע משעשע. הקהל באולם הופך באותו רגע שותף לקרקס המזוויע הזה, שבמרכזו חודר את גופו של איוב, מהרקטום ומעלה, מוט עץ חד. בשמשים ממלא את התפקיד הזה משורר החצר, המביט בזוועות שעל הבמה בעזרת פיוטיות לירית. גאולה מסתיים בגמד המתגלגל פעמיים או שלוש מעשה לוליין, מסיר את כובעו, מושיט אותו במהופך ל"כבירה" ולאדיר ולכל שאר הקרואים ואומר: גבירותי ורבותי – האמנות!

מתוך אותו זעם עמוק, שבו מציב לוין את עולמו לעומת הקהל, ולא מתוך השתוקקות אל הקהל, ראוי לקרוא את מחזות המיתוס שלו. נשוב לרגע אל משפט אונס. אותו שמש, הצופה בהצגה כולה ומסביר אותה מדי פעם, חותם את המחזה ליד גופת הנאשם התלויה, אחרי שכמעט נתלה בעצמו:

 

תפקידי הוא לשמוח

שלא אותי תולים. לי טוב.

העולם פסח עלי. לי טוב מאוד.

[עתה הוא מתייפח ללא מעצור]

ובשמחה אדירה זו, המפעפעת מכל

נקבוביות עורי, אני נועל את המשפט.

 

השמש הוא הצופה, הכי קרוב לצופים שבאולם, והם אמורים לעזוב את האולם בעזרת האנלוגיה בין עמדתו לעמדתם.

ככל שהמחזות פוליטיים יותר, כלומר כוללים את מה שמכונה כאן בהרבה זהירות "מחאה", עולה חשיבותם של מבַצעי העינויים, הזוועות: התליינים. בעלילה, העבד רק מת והאדון רק ממית, ועל כן נוצר צורך במתווכים כדי שהפעולה תימשך. אלו נמצאים ללוין בעיקר אצל ממלאי תפקידים בתוך גיא המוות ובִיצת הדם. מבצע העוול איננו רע, אלא אינו מתנגד, אינו חומל. אולי הוא "אחד מאיתנו", לא נבל מן האדונים, אבל עושה רצונו שתכונתו העיקרית היא האדישות. זה המקום הכי פוליטי במחזות המיתוס. האדישות מקבלת את משמעותה הפוליטית: המענה הוא חסר אינטרס. הוא רק מבצע תפקיד. כאשר פונה המשיח אל המפקד (הילד חולם), מביט בעיניו ומבקש ממנו לחוס על הילדים המבקשים לצאת מגיא המוות, אומר המפקד:

 

אתה מחניף לי מדי כשאתה

מתבונן ישר לתוך עיני.

כאילו אתה מאמין שיש שם

באמת משהו מאחוריהן.

כאילו העובדה שיש לי

צורה משלי ושם פרטי

מורה גם על משהו פנימי מקביל.

 

דווקא טיבם האנטי-מטפיזי, התמקדותם במנגנון הפיזי של הסבל, מביאה את לוין לעסוק בסוג החדווה של מבצעי הפקודות, מבצעי הזוועות. נקודת המפנה הזאת אצלו מתרחשת ללא ספק במחצית השנייה של שנות השמונים, אחרי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה.

יש רק מקום אחד במחזות הללו, מקום ההתרחשות הסצנית: כאן, מול הצופים. מתעקש לוין לוותר על הדמיון כמרכיב לגיטימי שלהם. יש רק מה שרואים ומה שצריך להבין על מה שרואים: הצגה ריאליסטית של כריתת ראשים, ניקור עיניים, גדיעת איברים, סירוס, עד מוות. הדמיון נקרא לסגת מפני הסבל. הקהל אינו נקרא לטפס אל המקום שבו נמצאות הדמויות בקומדיה, בתנועתן בין הזיה וביטולה, אלא כמעט להפך: הוא מתבקש לוותר על האשליות שלו לטובת איזו אמת איומה ונוראה, הדברים כמות שהם. כאשר לידנטל קורא לקהל למרוד נגד שלטון השַד, אין הוא פונה אל הקהל הממשי באולם, אלא אל קהל אחר, מדומה, שהקהל הממשי יכול להתגלגל לתוכו, להתרומם אליו, לזכות לחסד של התעלות למרומיו. כאמור, על הקהל הממשי להפוך בקומדיה לקהל המדומה של ההצגה.

הנה המקום שבו אנחנו מזהים את הרטוריקה השונה לגמרי של לוין במחזות המיתוס. כל כמה שהמחזות כוללים קטעים קומיים, כל כמה שהקטעים הקומיים מזכירים, מבחינת הלשון, את הקומדיות הלויניות, אין כאן אלא חיזיון שהקהל היחיד שלו הוא הצופים הממשיים באולם. מחיקת המקום האחר, הוויתור הגמור על אשליה, הבמה היחידה, בלי מקום לעבודת דמיון, מותירים אותנו רק עם האפשרות להבין שרע, שאין תקווה וגם, מנגד, שאיננו טובים מן התליינים על הבמה. זה הכול. לוין אינו משאיר שום מרחב או חלל, שאליו יכול הקהל להימלט. לא אוטופיה ואפילו לא רצח בדוי של אדון, כלומר נחמה של נקם.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לאור, יצחק, חנוך לוין – מונוגרפיה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010).

לאור, יצחק (עורך), ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19 (2009).

לאור, יצחק, הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם כאופן קיום תיאטרוני (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, אשכבה, בתוך: אשכבה ואחרים, מחזות 10 (תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, הזונה מאוהיו, בתוך: הזונה מאוהיו ואחרים, מחזות 5 (תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, החייל הרזה, בתוך: החייל הרזה ואחרים, מחזות 11 (תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, הילד חולם, בתוך: מלאכת החיים ואחרים, מחזות 4 (תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, ייסורי איוב, בתוך: ייסורי איוב ואחרים, מחזות 3 (תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, משפט אונס בתוך: משפט אונס ואחרים, מחזות 6 (תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, הנאחזים, בתוך: הנאחזים ואחרים, מחזות 9 (תל אביב: ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב, 1999).

מדיאה / סנקה בתיאטרון הקאמרי

מחקר

02.01.2019
מדיאה / סנקה, תיאטרון הקאמרי, 1971
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

מדיאה / סנקה בתיאטרון הקאמרי, 1971

מאת פרופ' נורית יערי

 

מדיאה, הדמות המיתולוגית מקולכיס שרצחה את שני ילדיה כדי לנקום ביאסון בעלה, שנטש אותה והתחתן עם אחרת, צעירה יותר, בת מלך קורינת, היא אחת הדמויות הטרגיות הגדולות במסורת התיאטרון הקלאסי. אוריפידס עיצב את דמותה, במחזה הנושא את שמה, כדוגמה קיצונית לנקמה באמצעות רצח ילדים. דמותה מצויה על הגבול הדק שבין האנושי והשטני וממחישה בפעולותיה עד כמה קל לעבור את גבולות הפעולה המונחית על ידי ההיגיון, לשקוע בטירוף יצרים ולהידרדר לביצוע מעשה זוועה.

שני מחזות על סיפורה של מדיאה שרדו מן התקופה הקלאסית: האחד כאמור מאת אוריפידס, מחזאי אתונאי בן המאה החמישית לפני הספירה, והאחר מאת סנקה - פילוסוף, מדינאי ומחזאי בן האימפריה הרומית (4 לפנה"ס–65 לספירה בקירוב). אף שעלילת המחזה של סנקה מתבססת על מדיאה של אוריפידס ומתנהלת באותן תחנות – נטישה, ייאוש, גירוש, החלטה לנקום, ביצוע הנקמה בכלה הצעירה ובאביה מלך קורינת, רצח שני ילדיה, העימות עם יאסון והבריחה מקורינת – שני המחזות שונים זה מזה בעיצוב דמותה של הגיבורה, ביחס שהמחזאי חותר לעורר אצל הצופים כלפי המעשה שעשתה ובתמונת העולם הכלולה במחזה.

ההבדל הבולט ביותר מעוצב כבר בתמונת הפתיחה. במחזה של אוריפידס, האומנת של מדיאה היא שמתייצבת בפני הקהל ונושאת את הפרולוג. היא ממקמת את העלילה בעיר קורינת ומתארת לקהל את מדיאה: דמות שאפיונה הוא אהבה אין קץ ונאמנות ללא גבולות ליאסון בעלה. והאומנת מפרטת: מדיאה עזרה ליאסון לבצע את משימתו להחזיר ליוון את גיזת הזהב, הלכה אחריו מקולכיס ליוון, בגדה באביה, באחיה ובמולדתה, ויתרה על הכול למענו וילדה לו שני בנים, אך הוא נטש אותה מתוך כוונה לשאת לאישה את בתו הצעירה של קריאון מלך קורינת. מדיאה נותרה עם ילדיה ללא הגנה, פליטה חסרת בית, וקריאון, מחשש שתפגע בבני ביתו, הוציא נגדה צו גירוש מקורינת. כרקע לסיפורה של האומנת נשמעות מתוך הארמון צעקות ויללות מפיה של מדיאה המיואשת והאומללה. ואכן, אוריפידס אינו חוסך באמצעים על מנת לגרום לקהלו להזדהות עם סבלה של מדיאה ולרחם עליה וכדי להדגיש עד כמה גדולה אחריותו של יאסון לגורלה ולגורל הילדים, וכל זאת עוד לפני שמדיאה עצמה מתגלה לעיני הקהל. במחזה של סנקה, לעומת זאת, מדיאה היא שעומדת מול הצופים בפתיחת העלילה וקוראת לנקמה, כשהאומנת עומדת ברקע ללא תנועה. בניגוד לאוריפידס, סנקה אינו מנסה ליצור רחמים או הזדהות של הקהל עם מדיאה; מטרתו ליצור ניכור וריחוק באמצעות ההעצמה של הכרזת הנקמה שלה.

ההבדל בין תמונות הפתיחה של שני המחזות מאפיין גם את ההבדלים ביניהם בהמשך העלילה. אוריפידס בנה דמות אנושית, הבוחרת בנקמה מפני שאין לה מוצא. היא זוכה להאלהה רק בסצנה האחרונה, לאחר שרצחה את ילדיה, כשהיא נמלטת לאתונה במרכבה מכונפת ששלח סבה, השמש. שם תמצא מקלט אצל אגיאוס מלך אתונה. אצל סנקה, מדיאה מתגלה כבר מהרגע הראשון כבעלת כוחות על-אנושיים, אכזרית וחסרת רחמים. עוד בתחילת דבריה היא קוראת לכל אלי הנקמה – הקָטֶה, כאוס, הלילה, אלי המוות והפוריות – להתאסף סביבה כדי לצאת לפעולת הנקם נגד יאסון. היא מבטיחה פצעים, דם ורטט מוות אחרון של הקורבנות. הנקמה הזאת, היא מבטיחה, תהיה הגדולה במעשי הזוועה שעשתה אי פעם. בכל הסצנות הבאות היא אוספת כוח ועוצמה והופכת לעיני הקהל למכשפה, להאנשה של הנקמה במובנה הפיזי והמטפיזי, דבר המומחש יותר מכול בפולחן רקיחת הרעל שבאמצעותו היא רוצחת את הכלה הצעירה ואת המלך, אביה. הבדל נוסף בין המחזה של אוריפידס לזה של סנקה קשור למצב הילדים. אצל אוריפידס הם נמצאים עם מדיאה, תחת השגחתם של האומנת ושל המחנך, ונשארים איתה עד לביצוע הרצח. אצל סנקה הילדים נמצאים עם יאסון, וכדי להכניסם לפעולה מדיאה חייבת לבקש ממנו רשות לראות אותם. פרט זה מדגיש את בדידותה של מדיאה מחד גיסא, ומאידך גיסא מעצים את אחריותו של יאסון למותם. זאת ועוד, במחזה של סנקה מתקיים מאבק איתנים בין הקוסמוס לכאוס, בין הדמוני הרגשי והבלתי נשלט לבין ההיגיון והשליטה העצמית, בין הארכאי למודרני. המאבק בא לידי ביטוי לא רק בעלילה עצמה, אלא גם בעיצובה, בשפה, בארגון הסצנות ובעיצוב הדמויות, שיוצרים כולם תחושה של מחזה בן-זמננו. מדיאה של סנקה נראית מודרנית וקרובה אלינו גם משום שהיא מנתחת כל הזמן את מה שקורה לה ואת הסיבות לפעולותיה. המונולוגים הארוכים, שבהם היא מגדירה ומנסחת שוב ושוב את קיומה, את מצבה ואת מעשיה, מאפשרים לקהל ללמוד את דרך החשיבה שלה ואת תהליכי הפעולה הטרגית.

הבחירה של תיאטרון להעלות אחד משני המחזות אינה יכולה להיות מקרית. המחזה מדיאה של אוריפידס עלה על במת התיאטרון הישראלי שש פעמים (הבימה בבימוי פיטר פריי, 1955; הבימה בבימוי דוד לוין, 1981; הפקה פרטית בבימוי ורדית שלפי בבית ציוני אמריקה, 1993; הבימה בבימוי רוברט וודרוף, 1998; תיאטרון האוניברסיטה בבימוי עדנה שביט, 2001; ותיאטרון גשר בבימוי לנה קריינדלין, 2005), ואילו מדיאה של סנקה עלה עד כה על הבמה בישראל פעם אחת בלבד, בתיאטרון הקאמרי ב-1971, בנוסח עברי של רפאל אליעז ובבימויו של יוסי יזרעאלי.

בחירת המחזה נעשתה בתיאטרון הקאמרי בשני שלבים. בשלב הראשון נבחר המחזה של אוריפידס. חנה מרון נבחרה לתפקיד הראשי, ואת ההצגה היה אמור לביים במאי מחו"ל. מרון, ששמחה על האפשרות לשחק את מדיאה, גילתה מהר מאוד את הקושי העצום שבהתמודדות עם הדמות ועם מעשיה כפי שהם מעוצבים בגרסתו של אוריפידס והחלה להתלבט כיצד תתמודד עם רצח הילדים. "התלבטתי מאוד, חשבתי אולי לפתור את העניין עם הדגשת נושא הברבריות שלה, חשבתי אולי שיעזור אם נעשה אותה שחורה, מדיאה שחורה, אבל הבמאי לא הסכים להצעה, ובסיכומו של דבר ההפקה לא יצאה אל הפועל", סיפרה לי בריאיון ב-1994. בשלב השני נכנס יזרעאלי לתמונה, והוא שהביא איתו את הגרסה של סנקה, כפי שהסביר לעיתונאי עמנואל בר קדמא:

סנקה היה בעל פולמוס מהוקצע, גדל באווירה בה היה למילה הכתובה והמדוברת ערך עילאי... הנאום הטוב חייב להיות אפקטיבי. אם רצה רומאי לכתוב מחזה טוב ­– חייב היה להיות אפקטיבי. לומר את הדברים בתמציתיות ויחד עם זאת בצורה מלוטשת ביותר. התוצאה – טקסט שהוא פנינה, מודרני וגם ארכאי במידה שיספק את צרכי.

מרון שמחה על ההצעה של יזרעאלי, מפני שהתרשמה שאצל סנקה הצד הפוליטי חזק ומדיאה שלו היא סמל לעוולות שעמים עושים זה לזה. המחזה של סנקה קשה מאוד לביצוע. המבנה המורכב, הכולל התנסחות מילולית בעלת עוצמה וחיזיון דמים מרהיב ומזעזע, מעמיד אתגר מרתק לבמאי, לשחקנים, למעצבי ההצגה ולקהל. אל מרון הצטרפו השחקנים זהרירה חריפאי (האומנת), יוסי גרבר (קריאון) וזאב רווח (יאסון), ואת אנשי המקהלה שיחקו יוסי אלפי, דדי בן עמי, בתיה ברק, יוסי זילבר, רפי טיילור, משיח יעקובי, אבי לוזיה, קני סומו, פנחס קורן ויששכר תמוז. התפאורה עוצבה על פי רעיון של יגאל תומרקין, רות דר עיצבה את התלבושות ואת המוזיקה כתב יוסי מר חיים.

יזרעאלי והשחקנים נכנסו לחזרות שבמהלכן חיפשו את מרכיבי השפה הבימתית שתצמח מהמחזה של סנקה. אך אלה, שהחלו באווירה נינוחה וללא הפרעות מבחוץ, נקטעו בצורה אכזרית כשמרון נפצעה בפיגוע חבלני בנמל התעופה במינכן. בבית החולים נאבקה על חייה, ואחר כך נכרתה רגלה. במהלך החודשים בבית החולים החל להיווצר הקשר בין חוויית הפיגוע, הדם והפציעה הגופנית והנפשית, ודמותה החדשה של מדיאה החלה לקרום עור וגידים. מרון חזרה לארץ ונכנסה שוב לחזרות. בדיוק שנה לאחר הפיגוע עלתה מדיאה של יזרעאלי ומרון על במת התיאטרון הקאמרי.

מי שנכח בהצגה היה יכול לראות בבירור שיזרעאלי לא חיפש דרך להעברה ריאליסטית של הטקסט של סנקה ולא להפיכתו ל"מקומי", אלא שקד עם שחקניו למצוא שפה בימתית שתעביר במערכת דימויים חזותיים את העוצמה ואת הזוועות. הוא התייחס לא רק למחזה, אלא גם למקום ולמסגרת הצגתו על במת התיאטרון. כלומר להצגה היה תפקיד נוסף, מטא-תיאטרוני: להציג את תנאי הכפילות של הצגה בתיאטרון.

תפאורת ההצגה עוצבה בהתאם לתפיסה זו של צפייה כפולה, של תיאטרון בתוך תיאטרון. המחזה הוצג על במה אחת שלא השתנתה לאורך ההצגה, והתפאורה כללה משטח ברונזה מוגבה שבמרכזו הזדקפה קונכיית ענק ממתכת בוהקת. לפני פתח הקונכייה עמדה במה עגולה מוגבהת, מעין מזבח סמלי. סביבה ניצבו דרגשים לבנים, שעליהם ישבו השחקנים ואנשי המקהלה כל זמן ההצגה, כשהם חווים את המתרחש על הבמה. התפאורה יצרה "חלל מדבר", שאפשר לצופים לפענח את טיבו ואת משמעותו של המקום הבימתי כאוות נפשם. גם בעיצוב התלבושות, האיפור והתסרוקות בלט הכיוון המסוגנן, התיאטרלי. החיפוש של יזרעאלי ושל השחקנים היה בעיקרו אחר מציאת דימוי, תמונה בימתית. העולם הבימתי התחלק ללבן ושחור, כשחוטי צבע נפרמים וכתמי דם מתפשטים כדי לסמל את מה שעוברות הדמויות.

השחקנים ישבו על הבמה מתחילת ההצגה ועד סופה. הם קמו ממקומם והתיישבו לפי סדר הופעתם ולפי תפקידם באירועים השונים. הם לא דיברו זה עם זה, אבל הרגישו בגופם את המתרחש והגיבו בהתאם. בזמן שמדיאה רצחה את ילדיה, למשל, התפתל יאסון על מושבו בייסורים; הוא קלט את מה שביצעה.

עבודתה של חנה מרון על הדמות השתלבה בתפיסה הכוללת של יזרעאלי. עיקר העבודה היה סביב עיצוב הדמות באמצעות דימוי פיזי ומנטלי. יזרעאלי לא רצה שמרון תסתובב יותר מדי על הבמה, מה גם שהבמה עוצבה בשיפוע והתנועה הייתה קשה עבורה. מתוך קושי זה נוצר בעבודתה מאבק אימתני בין התנועה לעמידה, בין הדינמי והסטטי. היא נעה ללא הרף, אך בעמידתה הייתה נעוצה בבמה כמו עץ. "הפכתי את הסטטיות למשהו פנימי", אמרה, "וכתוצאה מכך הרגשתי שאני גדולה פי עשרה ממה שהייתי באמת".

המקהלה השתמשה במסכות גדולות, לבנות, עשויות בצורה "פרימיטיבית", שבאמצעותן תיארו משתתפיה תוך ריקוד את טקסי האהבה בין יאסון לקראוזה בת קריאון. שניים מאנשי המקהלה השתמשו בשתי מסכות לבנות בעלות עיניים גדולות כדי לגלם את דמויות הילדים. האביזרים היחידים בהצגה היו המסכות וכלי הנגינה שבהם ניגנו אנשי המקהלה במהלך שיריהם.

לצבעים היה תפקיד חשוב במערך הסגנוני של ההצגה. כך למשל הצבע הכחול, אשר בו הייתה צבועה כף ידו של ראש המקהלה שהכתימה את התוף שלו, היה כעין סימן, קמע נגד עין הרע של המכשפה מדיאה. פניו של קריאון כוסו בבד שחור בזמן שהמקהלה סיפרה על השמלה המורעלת ועל השריפה הגדולה שבה נספו קריאון ובתו. כתמי הדם התפשטו מיד עם הרצח על גלימותיהם של שני אנשי המקהלה שגילמו את דמויות הילדים. צבע שחור התגלה על גופם של הילדים לאחר שמדיאה הפשיטה מעליהם את הגלימות המוכתמות בדם וסימן את גופם המרוטש מן הנפילה מגג הבית ארצה, לרגלי יאסון.

ההצגה תוארה בביקורות כהצגה קשה, דחוסה ובעלת "מתח דרמטי שלא היינו עדים לו על במותינו זה זמן רב", כפי שכתב מבקר התיאטרון אמיל פוירשטיין. ההשפעה על הקהל הייתה חזקה מאוד, כפי שניתן ללמוד מדבריו של משה נתן:

יצאתי השבוע מההצגה השנייה של מדיאה בתיאטרון הקאמרי הלום וחסר מנוחה. אנטונין ארטו אמר פעם כי בצאתך מתיאטרון טוב, עליך לחוש שהאדמה רוחשת מתחת לרגליך, והשמים עומדים להתמוטט מעל ראשך. משהו מהרעד הזה חשתי בסיומו של ערב אלים, דחוס ואכזרי זה.

מדיאה הייתה נקודת ציון חשובה בקריירה התיאטרונית של חנה מרון ויוסי יזרעאלי. לגבי מרון, מדיאה הייתה ההתמודדות הראשונה והיחידה שלה עם דמות ממסורת התיאטרון היווני הקלאסי (עובדה מוזרה כשמדובר באחת השחקניות החשובות בתיאטרון הישראלי). בנוסף לכך, התפקיד נבנה תוך התמודדות עם טרגדיה אישית גדולה – הפציעה בפיגוע במינכן. למרות תוצאותיה הקשות של הפציעה, מרון השלימה את עבודתה על התפקיד תוך מאבק בשתי חזיתות: מצד אחד ההתחברות עם הדמות המסובכת והטרגדיה שגילמה, ומצד אחר ההסתגלות למצב גופני חדש, בעקבות הפציעה והנכות. גם ליזרעאלי הייתה זו התמודדות ראשונה עם מחזה מהמסורת הקלאסית, ובתפיסת הבימוי ניתן כבר לראות את החיפוש שיעסיק אותו בהמשך בכל ההצגות שיביים: חיפוש אחר תחביר מיוחד לשפה התיאטרונית, שישלב בין המילה הנאמרת לדימויים החזותיים באופן שכל אחד מהם – המילה המדוברת והדימוי החזותי – יחיה על הבמה חיים אמנותיים מלאים, בלי שהאחד יהיה ליווי או אילוסטרציה לאחר. מטרתו של תחביר זה להפוך את הצופה למשתתף פעיל על ידי כך שהוא מגרה אותו, בעזרת אסוציאציות, זיכרונות והקשרים תרבותיים ופרטיים, לפענח את הסיטואציה, את הדמות או את התמונה החזותית המוצגות על הבמה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אליעז, רפאל (מתרגם), מדאה מאת סנקה (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הארכיון הישראלי לתיאטרון, 1971).

בר-קדמא, עמנואל, "שיחה עם יוסי יזרעאלי", ידיעות אחרונות (25 ביוני, 1971).

יערי, נורית, "חומרי מדאה: שחקנית ובמאי מול המורשת הקאלסית", תפקידה של שחקנית – חנה מרון (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, 1994).

נתן, משה, "מדאה בקאמרי", מעריב (25 ביוני, 1971).

פוירשטיין, אמיל, "מדאה בתיאטרון הקאמרי", הצופה (16 ביולי, 1971).

תהילה, תיאטרון החאן, 1984. צילום: עליזה אורבך

מחקר

02.01.2019
יוסי יזרעאלי, ביוגרפיה
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

יוסי יזרעאלי, ביוגרפיה

מאת ד"ר רויטל איתן

 

יום שישי, דצמבר 1965. בתיאטרון הקאמרי מסתיימת הצגת צהריים. רגע אחרי ירידת המסך פורצות תשואות רמות. מאחורי הקלעים נחבא הבמאי הצעיר. זהו יום הולדתו ה-27, ועוץ לי גוץ לי היא ההצגה הראשונה שביים בישראל לאחר תקופת לימודים בחו"ל. כך מתחיל אחד מסיפורי ההצלחה בתיאטרון הישראלי – זה של הבמאי יוסי יזרעאלי - שהחל בתחילת שנות השישים ונמשך עד היום. כינו אותו גאון, מגלומן, חדשן, מבריק, עריץ וכריזמטי. לאלה השיב: "אני ער לכך שיש בי משהו מאיים. אני חש שאני מעורר קנאה במה שאני עושה, בעובדה שאני לא חבר של החבר'ה ובכל זאת מצליח... אני מתעב חיבוקים ומפחד מהם, שמא יגרמו לי להיות לא אני. אני אוהב להיות זאב בודד".

פרופ' יוסי יזרעאלי, יליד 1938, גדל בשכונת רחביה בירושלים, בנם הבכור של משה פואה וציפורה דיאמנט. אמו נולדה בצפת, למדה בסמינר מזרחי ועבדה כגננת בירושלים. אביו נולד בצ'אנקלה שבטורקיה, ניגן מגיל צעיר וחלם ללמוד אמנות, אך בלחץ המשפחה למד הנדסה באיסטנבול. ב-1934 הגיע ארצה והתבסס כמהנדס. תקופה ארוכה היה שרוי בדיכאון, ובבוקר שבת 6 ביוני 1959 ניגן בכינור, יצא מהבית והתאבד בתלייה על עץ אלון בעמק המצלבה בירושלים, בלי להשאיר מכתב. חוויית היתמות מלווה את יזרעאלי כל חייו והוא מרבה לעסוק בה בהצגותיו ובשיריו. "אבא שלי היה גאון שלא עמד לו כוחו", אמר. "הכול היה אצלו על הגבול... כל כולי רק הערת שוליים של אבא שלי... אני מכיר לו תודה, כי במה שאני עושה יש המשכיות לרוח שלו".

לאחר שירותו הצבאי בנח"ל למד יזרעאלי במשך שנה פילוסופיה בירושלים. בקיץ 1960 נסע לאקדמיה המלכותית לדרמה (RADA) בלונדון ללמוד בימוי. לאחר שורת הפקות והישגים המשיך ללימודי תואר שני בבריסטול, זכה בפרסי בימוי יוקרתיים והחל להתפרסם. את דרכו האקדמית השלים בעבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטת קרנגי-מלון בארצות הברית, שבה חקר את עבודת הבמאי יבגני וכטנגוב ובמיוחד את ההצגה הדיבוק. יזרעאלי היה נשוי לתלמה לבית גלמן (שנפטרה ב-2003), ולהם שלושה ילדים ושמונה נכדים. זה יותר מעשור שהוא חי עם אילנה גנות.

 

יוסי יזרעאלי בן ה-21, ערב נסיעתו לאנגליה

 

כשחזר ארצה בקיץ 1965 ביים כאמור את עוץ לי גוץ לי בהצלחה רבה. תחת שרביטו הפכה המעשייה המפחידה של האחים גרים להצגה עם דיאלוגים מושרים בתרגום אברהם שלונסקי. אלפי צופים-ילדים נשבו בקסמה של ההצגה, דקלמו את הטקסטים שלה וחזרו וצפו בה לאורך עשורים רבים. מאז יזרעאלי ביים, כתב מחזות, שיחק, שימש המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה ותיאטרון החאן, חקר והמציא שיטה וכתב שירה המצטיינת במטפוריקה עשירה ומקורית להפליא. יזרעאלי לימד והנחה סטודנטים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה בוונציה ובהאנטר קולג' בניו יורק, היה עמית מחקר באוניברסיטת ניו יורק ובסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק ועמד בראש קתדרת בימוי יוקרתית שנוסדה לכבודו באוניברסיטת קרנגי-מלון.

הצגתו סיפור פשוט, על פי עגנון, שעלתה בתיאטרון הבימה, הוצגה בפסטיבלים חשובים בברלין ובציריך. יזרעאלי היה הבמאי הישראלי הראשון והיחיד שביים בברודווי את ציד המכשפות, בברכת המחזאי ארתור מילר. בראיונות שונים אמר: "אני מחנך את עצמי להיות באזורי השאלה ולא באזורי התשובה... התיאטרון שלי הוא לא תיאטרון של 'ככה עושים' אלא של 'למה עושים'".

במשך השנים גובשה שיטתו הייחודית, המתרכזת בפענוח הטקסט הדרמטי ומציעה כלים לבחינת מבנה המחזה ומרקמו ולאופן קריאת הטקסט על ידי הבמאי והשחקנים. מאחורי הפרקטיקה התכליתית של "השיטה" עומדות הנחות יסוד לגבי המעשה התיאטרוני: התיאטרון הוא מעבדת ניסויים שבה המדיום מצהיר על נוכחותו בקול תרועה ובכל האמצעים; התיאטרון מנסח את תובנותיו בדימויים, בסמלים ודרך "תיאטרון בתוך תיאטרון"; התיאטרון מנתק את עצמו לחלוטין מהקשר ליומיומי ולמציאותי ויוצר "הווה אוטונומי דחוס" - ומכאן שם השיטה.

יזרעאלי מאמין שהמחזאים הגדולים תכננו במדוקדק את מחזותיהם וכי כל הטקסט בהם בנוי מפעולות המשרטטות נתיב להגשה הבימתית, כמו פרטיטורה מוזיקלית. לפיכך, עיקר עבודת הבימוי הוא פענוח הפעולות הללו מתוך הטקסט הדרמטי והגדרתן בדייקנות מרבית עבור השחקנים. "מחזה הוא לא דף מת שצריך להעניק לו חיים. להפך. מחזה 'משחיק' את השחקן, מעניק לו חיי במה". לטענתו, הפעולה הדרמטית והרפליקה הדרמטית אינן סינכרוניות ברוב המקרים, ולכן העבודה העיקרית של השחקן היא איתורה של תחילת הפעולה, אז מתחולל תהליך מעניין. תהליך זה מגרה את תהליכי הרגש ואת תהליכי ההנפשה. רק ניתוח ה"איך זה" – איך בנוי ומהונדס המחזה – מבהיר לנו "על מה זה". השיטה הפכה אבן פינה בעבודתם של שחקנים, במאים ומורי משחק רבים בארץ.

בקריירה הענפה שלו ביים יזרעאלי מגוון הצגות עשיר תוך חיפוש ויצירה של שפת במה ייחודית. בין עבודותיו הדרמה המקורית לילה במאי (א.ב. יהושע); הקלאסיקות האישה מן הים (איבסן), מדמואזל ז'ולי (סטרינדברג) והמלך ליר (שייקספיר); הצגות מהרפרטואר היהודי, שעניין אותו במיוחד, בהן איש חסיד היה (בעריכת דן אלמגור), סיפור פשוט (עגנון) והדיבוק (אנסקי); ומחזות מהתיאטרון המודרני, כגון הטירה (קפקא), בלב ים (מרוז'ק) ועוד.

יזרעאלי מתייחד בפרשנות מקורית למחזות מן הקלאסיקה, כמו למשל מחכים לגודו (הבימה, 1968). במקום לציית להוראות הבימוי המינימליסטיות של סמואל בקט לגבי התפאורה, יזרעאלי הציף את הבמה בתמונות ובצילומים, כולל של בקט ומרילין מונרו, ויצר מחזה בתוך מחזה, שחקנים המשחקים שחקנים המחכים לגודו, וסביבם בובות מנקין עירומות של נשים, בובות בדמות דיוקנם של השחקנים שנצבעו בצבעים וקולב גדוש אביזרים. במרכז הבמה, שעיצב יגאל תומרקין, הוצבה קונסטרוקציה גדולה מברזל הדומה לדגם של מבנה האטום. העץ המפורסם נעשה מברזל הצומח מתוך קשת, שעליה יושב מלאך קטן זהוב וברקע שמש צהובה מפיברגלס. שפע אורות האיר את התפאורה, ובצד ניגנה תזמורת בת שלושה נגנים נעימות קליטות. יזרעאלי הסביר: "בתיאטרון הכול אפשרי ובעיקר לדבר טקסט, לפרש טקסט, להעמיק בטקסט. לחפש משמעויות חדשות. התיאטרון הוא המוח בו מתרחש התהליך. והשחקנים... הם משוחררים אפילו יותר מהקלושר..."

לטענת יזרעאלי, אצל בקט הקהל והאולם הם חלק מהמטפורה, ולכן הוא מתנגד לתפיסה האומרת שיש להציג את מחכים לגודו כיצירה טרגית. בעיניו, הטיפוסים כאן דומים לגיבורי מחזות זמר, כי אין בהם התעמקות פסיכולוגית. לא קיים אצלם תת-מודע. המצב משתנה בפתאומיות, חושבים בקול, מגיבים מיד, עוברים במהירות מצחוק לדמע. כמו ילדים, הם אינם חדלים לרגע מפעילות וקופצים בלי הרף מנושא לנושא. "הפעילות באה להוכיח לא רק שלא אבד לנו הכוח לחיות, אלא שיש בנו כוח עצום לחכות לדברים שלעולם לא יבואו... עם קלאסיקה צריך להתמודד... להציג מחזה כפי שהוצג תמיד, זהו ניוון ממדרגה ראשונה. ייתכן שעוד חודשים הייתי עושה את גודו לגמרי אחרת".

גם את פר גינט של איבסן (הבימה, 1971) פירש יזרעאלי כביוגרפיה פנימית של הגיבור, כמסע בנפש כחלק בלתי נפרד מהאמירה על נוכחותו המובהקת של המדיום התיאטרוני. פר גינט משחק את חייו לעיני עדים. המסע או הניתוח העצמי מתבצעים על במת התיאטרון. "הדבר שעניין אותי יותר מהכול היה תהליך של תודעה עצמית... אצלי, פר אינו יצור חי המתקיים קיום מציאותי. פר הוא דמות פיקטיבית תיאטרלית... נדודיו הם בעצם חילופי תפקידים על אותה במה. זהו מסע פסיכולוגי... פר זקוק לתגובות אנשים כדי לקבל תחושת קיום... האסון האמיתי שלו הוא הבדידות". משה נתן הדגיש כי תפיסה תיאטרונית זו היא חלק מרצף חוזר בעבודותיו של יזרעאלי: "...וכמו תמיד אצלו התיאטרון הוא המקום אליו באים כדי לחשוב את עצמנו, כדי לקבל תמונות ורפלקסים על עצמנו... הבמה היא המקום בו עושים ניסויים... התיאטרון הוא הזירה האמיתית של ההתרחשות ופר גינט הוא שחקן".

התפאורה הענקית של דוד שריר להצגה עיצבה את אחת הבמות המרהיבות בתיאטרון הישראלי: משטח עשוי כולו גזעי עץ מקולפים, מונחים קומות על קומות, לגובה רב. המשטח המשופע וחסר המעקה דרש עבודה פיזית מאומצת מהשחקנים, שהחליפו כמאתיים תלבושות. כאן סבב פר גינט במעגל חייו, עד שפגש את עצמו בפגישה האחרונה עם סולווג.

 

תפאורת פר גינט, עיצוב: דוד שריר, תיאטרון הבימה, 1971

 

פרשנות מעניינת אחרת נתן יזרעאלי למחזה של לורקה דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו (החאן, 2002), שוב "כתיאטרון בתוך תיאטרון" לארבע דמויות, והדגיש את הפן הלירי בו. "התיאטרון עזר לנו להשתחרר מן החיפוש אחר היגיון היסטורי או אמינות גיאוגרפית... התיאטרון עצמו: המסך, חדר האיפור, הבמה... אלה היו אבני המשחק ואיתן היה ניתן לבנות כל דבר", אמר רוני תורן המעצב. תורן הדגיש כי תפיסה זו, שמעמידה במרכזה את התיאטרון, שחררה את היוצרים מחיפוש הספרדיות או הפולקלור ותאמה את הפן הלירי הקיים הן בשפתו הפיוטית ועתירת הדימויים של לורקה, הן במחזה עצמו, העוסק בפער בין דמיון למציאות.

אשר למחזות היהודיים שביים, יזרעאלי החל לעסוק בחומרים יהודיים כמו מעשיות חסידים, כתבי עגנון וסיפורי רבי נחמן מברסלב כדי לתהות על סוגיות קיומיות ועל סוגיות בתיאטרון. היהדות בהצגותיו מומשה לא דרך דגם גלותי של העיירה היהודית המזרח אירופית, אלא דרך טקסטים ושפות במה המשקפים "געגועים לבלתי ניתן למימוש". יזרעאלי נמשך לתיאטרון יהודי לא מתוך הזדהות שבטית, אלא כחיפוש תפיסת עולם אלטרנטיבית, "ללא מפה וללא מצפן לצאת לחושך ולמצוא את עצמי".

בהצגה תהילה (החאן, 1984), שפתחה את תקופת הניהול האמנותי שלו בתיאטרון החאן, הועלה הסיפור העגנוני כחומר דרמטי. יזרעאלי לא התייחס בה לירושלים הקונקרטית, שבה חיה זקנה "מעניינת", אלא לירושלים "שהיא פרויקציה של הטראומה שלה... שעוברת את מחיצת הזמן". תהילה בהצגה אינה דמות מלאכית, אלא בעלת מוזרויות: היא מסתובבת בירושלים, איש אינו יודע מהיכן באה ומה מעשיה, היא מקיימת מצוות באופן כפייתי והיא בודדה מאוד - הסופר הוא האדם הראשון שעמו היא מדברת זה שבעים שנה. מתוך כך בחר יזרעאלי לביים את תהילה ש"בעצם היא אישה מיוסרת, עם הפעקאלך שלה והטראומה שלה, וגם סוחרת מצליחה ואישה אמידה".

יזרעאלי הדגיש שהדרמה של תהילה התרחשה לפני תשעים שנים. כלומר יש בסיפור איזה יסוד של קללה, שעובר בין הדורות בסימן "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". אביה של תהילה קרע את התנאים, ונכדיו משתגעים ומתים. גם תהילה עצמה עוברת תהליכי נפש קשים, וכיוון שבסיפור אין עלילה והוא כולו נשאר בתחום האקספוזיציה, יזרעאלי פתר זאת בהצגה בעזרת דיאלוגים מרומזים שלקח מהטקסט העגנוני, ואת שאר ה"עלילה" - ההתרחשות הסוריאליסטית - ביים באמצעי קול, תנועה וחלל. הבמה עוצבה כ"במה בתוך במה": במעגל החיצוני - "במת הזיכרונות" של נפשה של תהילה ורחובות ירושלים (שקירות החאן החשופים הבליטו היטב); ובמעגל הפנימי – "בימת חייה" הנוכחיים של תהילה. האמצעים הבימתיים כללו פנטומימה, תזמורת, שחקנים-רקדנים, צבעוניות בשחור-לבן, מלאך מוות וכן כפילויות בליהוק: תהילה, הילדה הנשברת בליל חתונתה, היא אותה שחקנית המשחקת את בתה של תהילה המשתגעת ובורחת; והקבצן הוא אותו שחקן שמשחק את שרגא חתנה. "נטרלנו את רכיב הזמן ורתמנו אותו לתוך העלילה", אמר יזרעאלי. "זו תבנית סיפור שתחילתו בעבר בלתי נתפס ופתרונו מעבר לעלילה".

ההצגה עתירת הדימויים נבנתה מרגעים טקסיים רבים. יזרעאלי דיבר על התיאטרון במונחים של "געגוע" ו"מנהרת זיכרון". תיאטרון המשמש כמעין "מכונה המעלה באוב סוג של חוויות טראומה". וכך ההצגה כולה כוונה לרגע של הטראומה הקשה ביותר, שאליו מתקרבים בכל פעם יותר ויותר בסצנות השונות, עד שתהילה חושפת את הפצע האמיתי, משתחררת ממנו ומוכנה למוות. המוזיקה החיה של אורי וידיסלבסקי נוגנה על ידו ועל ידי הדמויות השונות, שהתבטאו לעתים בצלילים במקום במילים (למשל האב והאם משוחחים עם בתם, תהילה הקטנה, בקלרינט ובאקורדיון). בעזרת המוזיקה גם נוצר קשר למגילת איכה, על ידי מוטיב מוזיקלי שהושר על ידי וידיסלבסקי בפלסטו: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה". הצלילים התפרקו ואחר כך חברו שוב ברגע השחרור של תהילה; הושמעו אפקטים של תהלוכה עם תיפוף ורעש פיצוח אגוזים, שהדהד טקסט שקיים ברומן העגנוני; ועוד. שי בר יעקב אמר שההצגה לא עסקה בזקנה קטנה ומתוקה, אלא "זה היה סיפור אימה על אישה פוסט-טראומטית. מאחורי הצדיקות שלה מוחבאים רגשות אשמה ותהומות שמפעילים אותה מבפנים".

 

תהילה, תיאטרון החאן הירושלמי, 1984. מימין: הסופר (שבתאי קונורטי) ותהילה (אורה מאירסון).

משמאל: תהילה הצעירה וארוסה (איילת שזר ויהודה אלמגור) בתמונת המפגש, וברקע תהילה הזקנה (מאירסון). צילום: עליזה אורבך

 

צור וירושלים (בית ליסין, 2003), המחזה ההיסטורי-מקראי בעל האופי השירי הנשגב, נכתב על ידי מתתיהו שהם ב-1930. ביאליק הכיר מיד בגדולתו, אולם במשך שנים רבות לא הוצג המחזה מחמת סגנונו הקשה והמיוחד. בפסטיבל ישראל ב-1988 ביים אותו יזרעאלי לראשונה, וב-2003 ביים אותו שוב בבית ליסין. עלילת המחזה שאובה מספר מלכים ועוסקת במאבקה של איזבל, בת מלך צור ואשת אחאב, באליהו נביא הזעם. הוא מציג את היהדות הנזירית והתובענית מכאן, ומלכה עובדת אלילים, נהנתנית, כוחנית וחושנית מכאן. יזרעאלי בחר למחזה צורת ביטוי גדולה מהחיים – מעין אופרה לשחקנים ולתזמורת (התזמורת הקאמרית הישראלית עם שלושים נגנים), שהולחנה ועובדה בידי גיל שוחט. יוספה אבן שושן הייתה הדרמטורגית, ודוד שריר עיצב את התפאורה, שבה הבמה הייתה אדמה חרבה, אלוהי ישראל ונביאו גולמו בגל אבני סקילה או גזית, ואילו איזבל בפסל העשתורת. את התלבושות עיצבה עפרה קונפינו, ו-16 שחקנים השתתפו בהצגה, בהם עודד תאומי (אליהו), יונה אליאן (איזבל), אוהד שחר (אחאב) וגיל פרנק (אלישע). על העלאת המחזה אמר יזרעאלי: "תרבות שאין לה פרספקטיבה היסטורית היא תרבות של גבבה... שהם מחזיר את הממד ההיסטורי לתיאטרון במיוחד עכשיו, כשהתיאטרון הישראלי הופך יותר ויותר לחסר הקשר תרבותי".

 

 

צור וירושלים, עיצוב: דוד שריר, תיאטרון בית ליסין, 2003

 

החל ב-2007 ובמשך עשור כתב יזרעאלי שורת מחזות משלו, שהועלו בתמונע, ביים אותם ובהם גם שיחק לראשונה, ולעתים אף עיצב את התלבושות ואת התפאורה: החתונות של אימא (2007), רחביה (2009), חלומות של אנונימוס (2011), המורה לתנ"ך (2014), מגנצה (2014), אהבה בחורף התחתון (2015) ופרוספרו בירושלים (2016). על כיוון חדש זה אמר: "היו פה בשלות מסוימת וחיפוש דרך חדשה. רציתי לעבוד על משהו מקורי. משהו שכמעט לא עשיתי... אם זו לא הרפתקה חדשה, אמות מבושה או משעמום".

יזרעאלי הוא משורר מקורי ונחשב, מומחה רב-ידע במוזיקה קלאסית, בציור קלאסי ובארכיטקטורה, וכל עבודותיו בתיאטרון מושפעות מהשכלה אמנותית רחבה זו. אישיותו ושיטתו של יזרעאלי נערצות על תלמידיו ושחקניו, ובה בעת הוא מעורר מחלוקות וביקורת. יצירתו הייחודית, כמו גם נבואות הזעם התרבותיות שהוא משמיע מעל במות למיניהן, הופכות אותו לאחד מאנשי הרוח החשובים הפועלים כיום בארץ.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

 הערך מתומצת מתוך: איתן, רויטל, ריקוד העקרב (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018).

אוהד, מיכאל, "חתונת הדמים", הארץ (14 בדצמבר, 1984).

איתן, רויטל, ריאיון עם רוני תורן (22 ביולי, 2016).

איתן, רויטל, ריאיון עם שי בר יעקב (7 במרס, 2016).

איתן, רויטל, שיחות עם יוסי יזרעאלי (8 ביוני, 2015; 5 בספטמבר, 2016).

בר קדמא, עמנואל, "שחקנים מחכים לגודו", ידיעות אחרונות (דצמבר, 1968).

בר קדמא, עמנואל, ידיעות אחרונות (בתוך תיק ההצגה במילא"ה).

יזרעאלי, יוסי, "נולדתי לתוך העברית וטרם התאוששתי", תוכניית ההצגה צור וירושלים (תל אביב: בית ליסין, 2003).

לוי, שמעון, ריאיון עם יוסי יזרעאלי, תיאטרון (ינואר-פברואר, 1987).

מידן, ענת, "לחיות עם הצללים", ידיעות אחרונות (2 בנובמבר, 2001).

נתן, משה, במחנה (7 בדצמבר, 1965).

נתן, משה, מעריב (12 בפברואר, 1971).

זה מסתובב מאת יוסף מונדי ובבימויו, תיאטרון הסימטה, 1988

מחקר

02.01.2019
זה מסתובב / יוסף מונדי
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

זה מסתובב / יוסף מונדי

מאת ד"ר מורן פרי

 

"חדר, על הקירות מסך טלוויזיה ענק, שתי מיטות, שני שולחנות-עבודה, סולם, שעון. בהיפתח המסך הרצל יושב ליד שולחן העבודה שלו שקוע בהרהורים, ואילו קפקא שוכב על הארץ בתרדמה עמוקה. בעומק הבמה פוחלץ לבוש במדים צרפתיים, הדומה מאוד לדרייפוס". כך מתוארת הבמה על פי הוראות המחזאי יוסף מונדי במחזהו הפוליטי ביותר - זה מסתובב. המחזה מציג שתי דמויות המאושפזות בחדר מפוקח במוסד לחולי נפש. השניים מאמינים שהם אישים מפורסמים מהעבר – חוזה המדינה תיאודור הרצל והסופר פרנץ קפקא. ביניהם עוברת אחות/ מזכירה קשוחה – שליחתו של מנהל המוסד, המשמשת מושא תשוקתם. על הבמה ניצבת גם בובת מנקין לבושה מדים ועטוית דרגות המכונה דרייפוס. מעקב הדוק מתבצע אחר החולים באמצעות "רמקולים הטמונים בקירות ועדשות טלוויזיה מוסתרות".

המחזה זה מסתובב, שהיה הפריצה המשמעותית ביותר של מונדי לתודעת הקהל הישראלי, הוצג לראשונה ב-1970 בתיאטרון המרתף, בבימויו של מונדי ובהשתתפותם של זכריה טובי (הרצל), שמואל וולף (קפקא) ולוטי פרימור (המזכירה). שנה לאחר מכן הועלה המחזה גם בפריז. ב-1972 הוצג בקפה-תיאטרון בקופנהגן, וב-1973 בוצע כתסכית ברדיו הצרפתי. עם זאת, רק ב-1973 פורסם בארץ לראשונה, בכתב העת עכשיו, וב-1976 פורסם שוב כחלק מהקובץ שלושה מחזות, לצד הטפיל ומשחקי ילדים. הוא פורסם בפעם השלישית בכתב העת עכשיו ב-1980.

ב-1985 הוצג המחזה בבית ליסין, בהשתתפות שמואל וולף, זכריה טובי ותמי ספיבק. על תוכניית ההצגה נכתב כי היא "מועלית מחדש בתיאטרון בית לסין לאור האקטואליות של המחזה". בזכות הרלוונטיות שלה, לא פסקה ההצגה לעלות על בימות התיאטראות השונים בארץ ומחוץ לה, גם לאחר מותו של מונדי, ומאז עלתה לראשונה היא הוצגה יותר מ-3,000 פעם. ב-1994 היא הוצגה בפסטיבל עכו בבימויו של זכריה טובי, וב-2003 ביים אותה יונתן אסתרקין בתיאטרון קרוב. לאחרונה הועלתה ההצגה על הבמה ב-2009, בתיאטרון הסימטה, בעיבוד מחודש של גיבסון בר-אל. בר-אל המיר את החלל התיאטרוני של חדר האשפוז במתחם מסורג, מעין כלוב שבו שוהות הדמויות. המתחם הואר באור זרקורים, כאשר מעליו ממוקמות המצלמות ובאמצעותן צופה מנהל המוסד במאושפזים.

משנות יצירתו המוקדמות נחל מונדי מפלות קשות בהתקבלותו בארץ. יחסה של הביקורת כלפיו היה צונן, ואילו הוא תרם ליחס זה, כשתקע לעתים קרובות אצבע בעין של הממסד התיאטרוני ומנהליו. על אף זאת, המחזה זה מסתובב הותיר רושם כביר על המבקרים. "אם כניסתה של יצירה אמנותית-ספרותית-תיאטרונית לקלאסיקה נמדדת בפרק הזמן שהיא מחזיקה מעמד ונשארת אקטואלית ורלוונטית, הרי שמונדי עשה זאת בשיא המהירות היחסית", כתבה חוה נובק, ומיכאל הנדלזלץ כתב: "במציאות הישראלית, שבה השקל מאבד את ערכו מדי שעה, הצגה שלא איבדה את ערכה ב-15 שנה היא הישג בפני עצמו". מבקרת התיאטרון שוש אביגל הגדירה את המחזה "סאטירה פוליטית מרירה ומעודכנת".

מלבד שבחי הביקורות, זכה זה מסתובב גם להתייחסות מחקרית רחבה. שמעון לוי מציע לקרוא אותו כאלגוריה אישית בעלת נימה פוליטית חריפה, הנובעת מכוונותיו וממודעתו של היוצר ש"לעתים רותם ולעתים נרתם למודעותו העצמית התוקפנית". בהזדמנות אחרת מתייחס לוי לתפיסת החלל הפוליטית במחזה ורואה בהקבלה בין החדר שבו מאושפזים קפקא והרצל לשרטוט גבולותיה של המדינה תחליף לדימוי הקפקאי של "מושבת העונשין". מונדי מנצל את תחבולת המחזה בתוך מחזה, כותב לוי, כדי ליצור חלל בתוך חלל, "המיודע הן לדמויות והן לקהל כחלל בדיוני".

גדעון עפרת מציע לבחון את זה מסתובב באמצעות מודל משולב של אסתטיקה, פילוסופיה ופוליטיקה, המבוסס על המודל האסתטי של "המעגלים הנחתכים", שהציב מנחם פרי כתופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית. עפרת מזהה במחזה שתי מערכות של "מעגלים נחתכים"; המעגל הראשון מתייחס לדמויות של הרצל, קפקא, דרייפוס והמזכירה, שכל מפגש ביניהם מפרה אותם. מעגל זה נחתך בנקודת החיתוך של מעגל האלגוריה הפוליטית האקטואלית, שמייצג בית המטורפים שבו פועלות הדמויות. סכֶמה מעגלית נוספת מפגישה בין שלושה מישורים: המעגל הפוליטי – הגשמת הציונות כמאחדת שני כוחות מנוגדים; המעגל הקיומי – כמתחייב מדמותו בעלת המאפיינים האקזיסטנציאליסטיים של קפקא; והמעגל האסתטי-אמנותי, הבא לידי ביטוי בעולם הדרמטי האקספרסיוניסטי שמציג מונדי. השפעתם ההדדית של המעגלים יוצרת תלות פרשנית, שאינה מאפשרת להתייחס אליהם בנפרד.

 

זה מסתובב מאת יוסף מונדי ובבימויו, תיאטרון הסימטה, 1988.

מימין לשמאל: זכריה טובי, ויקי מורן ושמואל וולף. צילום: מעיזבון מונדי – צלם לא ידוע

 

זה מסתובב מצטרף לשורת מחזות פוליטיים שכתב והעלה מונדי בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים, דוגמת המשיח ומושל יריחו. במחזותיו הפוליטיים ביטא את נבואות הזעם וההרס שלו, הנוגעות למרחב הארצישראלי, וניתן לומר כי היה בין ראשוני המחזאים שעמדו על הסכנה הטמונה בהתעצמותה של תנועה לאומית בעלת סממנים משיחיים; בריאיון לעיתונאית רות שפירא סיפר גבריאל מוקד: "הוא קדם לחנוך לוין וליהושע סובול. הוא הופיע במקביל להופעתם של עמיחי, זך ואבידן בשירה ולאטיודים הראשונים של עוז ויהושע בסיפורת. הוא הביא לתיאטרון את השפעות המחזה האקזיסטנציאליסטי והאבסורדי, וכן ספקות לגבי המיתוס הבן-גוריוני. היה בכתיבתו הרבה מן הראשוניות. במושל יריחו, למשל, היה מונדי בין הראשונים שהעלו ספקות לגבי ארץ ישראל השלמה".

התפיסה בבסיסו של המחזה זה מסתובב מרמזת על קנוניה מדינית: הרצל מושלך לתאו של קפקא כחלק מרעיון אידיאולוגי, להפכו ליהודי מחוזק. בין השניים מתקיימים יחסי כוח מתהפכים, כאשר פעם ידו של הרצל על העליונה ופעם קפקא הוא שמצליח לגבור עליו. אולם יחסי הכוחות המשתנים של הרצל וקפקא הם חסרי משמעות ממשית, כל עוד השניים כלואים ומנהלים את המאבקים ביניהם מול עין המצלמה. מונדי מבקש להראות כי אין כל ערך למאבקי האזרח/ הפרט המתנהלים במרחב מדיני מסוגר המצר את צעדיו ומפקח עליו. לכך מצטרפת גם בובת אימום החייטים, המייצגת את דמותו של דרייפוס, הקלה במיוחד לשליטה בשל חוסר יכולתה לנוע במרחב ובשל תנאי מתקן הכליאה שהיא ממוקמת בו. המנקין כפוף למנהל, לאחות ואף למאושפזים, שעושים בו כרצונם.

בתיאטרון שיצר מונדי נאלצים צופיו לקחת חלק בעל כורחם בהתנהלותו הדיסטופית של המנגנון המדיני, מתוקף ישיבתם בחושך כ"מתצפתים" - שותפים שהפנימו את תהליך הפיקוח, אך בה בעת גם אסירים או שבויים במרחב מדיני מעורער. רעיון זה נשמר ואף מועצם בעיבודו של בר-אל, שטרם כניסתו של הקהל לאולם התיאטרון, שם יהפוך לבלתי נראה, הוסיף פנייה של השחקנים אל הצופים, שבה נאמר להם כי הם חלק מקבוצת צפייה בקורס צוערים, שמטרתו לחנך מחדש אסירים פוליטיים. בהפקה בבימויו של בר-אל, עובדת היותו של הקהל שותף מפקח, אך בו בזמן גם שבוי, בולטת, למשל, עם הכנסתו של הרצל למכונת העינויים/ מושבת העונשין שבנה קפקא. בשלב זה מתרחשת שבירה מובהקת של הקיר הרביעי, עם חלוקת קוביות סוכר על ידי המזכירה לא רק לאסיר המעונה בדמותו של הרצל, כי אם גם לקהל. הרצל מלקק את קוביית הסוכר שלו בתאווה, לעיני הקהל הצופה בו, שקיבל אף הוא מנת סוכר משלו. הקהל יושב בחשיכה, אך לפתע מתחוור לו כי הרצל משקף את חייו שלו. כריכתם של הצופים והרצל המעונה יחד, תוך הסחת הדעת ממעשה העינוי לחוויית הטעם המתקתק, יוצרת אפקט של ניכור, המוביל להארת המציאות שבה הם נתונים.

מונדי מצביע על האופן שבו תפיסת הכוח הופכת לדומיננטית בחברה שלנו ועל השלכותיה. על כן המרחב הישראלי מוצג כמרחב קלאוסטרופובי, שאינו מציע שום אופציה ליציאה, תוך פיקוח מתמיד ובלתי נראה מלמעלה, המשפיל ורומס את הפרט. זו מדינת היהודים, כפי שרואה מונדי את ישראל. בסופה של ההצגה קם הגולם על יוצרו: קפקא מפנים את עיקרי ההתנהגות האלימה שהביא עמו הרצל ומנסה בסופו של דבר להרוג אותו. מונדי מרמז בכך להשחתת השרידים האחרונים של החברה ההומניסטית שתיאר הרצל בספרו אלטנוילנד ומנסה להטעים את צופיו בהלך הרוח שהוקצן בחברה הישראלית, עד כי תפיסת "היהודי החדש" חורגת מכל קיום נורמלי. היהודים בגדו לא רק במורשת ההומניסטית של קפקא, אלא גם בחלומו האוטופי של הרצל. המסקנה שמבקש מונדי להעביר לקהל היא כי חברה שרומסת את האדם בכוח הזרוע - סופה שתביא כליה על עצמה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הנדלזלץ, מיכאל, "היא עדיין מסתובבת", הארץ (18 באוגוסט, 1985).

לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992).

לוי, שמעון ושואף, קורינה, "יוסף מונדי", בתוך: קנון התיאטרון העברי: מאה הצגות ועוד אחת (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002), עמ' 155-150.

מונדי, יוסף, "זה מסתובב", עכשיו 28-25 (1973), עמ' 57-29.

מונדי, יוסף. "זה מסתובב", שלושה מחזות (תל אביב: עכשיו, 1976).

מונדי, יוסף, "זה מסתובב", עכשיו 44-41 (1980), עמ' 135-123.

נובק, חוה, "והוא עוד יסתובב", דבר (27 באוגוסט, 1985).

פרי, מנחם, "מעגלים נחתכים - על תופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית: על שירו של זך 'טליתא קומי', ועל שירו של אבידן 'נחיתת-לא-אונס'", סימן קריאה 1 (1972), עמ' 269–281.

שפירא, רות, "הילד הנורא של התאטרון הישראלי", מעריב (9 במאי, 1994).

הקומקום – התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל

מחקר

31.12.2018
הקומקום – התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

הקומקום – התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל

מאת פרופ' דוד אלכסנדר

 

"קבוצת בימנים וסופרים אירגנו להם להקה בשם הקומקום להצגות סאטיריות מיסודו ואופיו של 'הראי העקום' שבו ישתקפו חיינו בארץ ישראל ובגולה בצורות הומוריסטיות וגם רציניות..."

כך, במילים ספורות בעיתון הארץ בניסן תרפ"ז, התבשר הציבור היהודי בארץ על לידתו של תיאטרון חדש - נוסף על מעט הבמות שפעלו מראשית שנות העשרים - קברט סאטירי. בראש הקבוצה של "בימנים וסופרים" עמד אביגדור המאירי: סופר, משורר, פובליציסט והוגה דעות יליד הונגריה, שעלה ארצה עם קבוצה של סופרים בראשות חיים נחמן ביאליק בקיץ 1921.

המאירי החל לכתוב ולפרסם ביקורת חריפה ונוקבת, על עניינים ועל אישים שעמדו במרכז חיי החברה והקהילה, כמעט מיד עם עלייתו ארצה, במסגרת סדרת חוברות סאטיריות בשם לב חדש (1924-1921): "לב חדש הוא בית-קיבול לכל אותן התלונות שאין להן מקום בעיתונותנו 'העדינה' [כך במקור]... במעשים מגונים ובחוסר כשרון נלחם בכל כוחותינו..." לימים יצטרפו אליהן ביטאון סאטירי נוסף: המחר – דוכן למלחמת האידיאות (1925), טור פובליציסטי ביקורתי בעיתון הארץ וכן "ספינת הדגל" לעתיד של הביקורת האידיאולוגית העוקצנית והמושחזת - הבימה הסאטירית הקומקום.

הקמת הקומקום בתחילת 1927 נועדה להביא לתל אביב הקטנה קברט ספרותי המושתת על מסורת הבימה הזעירה האירופית הפופולרית של סוף המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה העשרים - מקום למפגשי חברה אופנתיים משולבים בהופעות ספרותיות, בוויכוחים אינטלקטואליים ובאלתורי תיאטרון. להמאירי חברו אליעזר דונת (אף הוא איש בודפשט מובהק) ועוד ארבעה שחקנים: רפאל קלצ'קין, יעקב (יאן) טימן, יהודית (אידה) פרקל וקטיה בת-הרים. ארבעה זוגות ידיים עזרו במלאכות ההפקה: פסח עיר שי (גרפיקאי וצייר, מעצב התפאורות והכרזות של התיאטרון), כרמי (אשר על האביזרים וידוע רק שם משפחתו) וצמד פועלי הבמה מילנר (ללא שם פרטי) וישראל (ללא שם משפחה) ("אשר הוציאו את התכניות לפועל בכישרון רב"). הופעת הבכורה של הלהקה החדשה והחדשנית בנוף התיאטרון הארצישראלי המקצועני בעשור הראשון לקיומו התקיימה ב-1 במאי 1927 (כ"ט בניסן תרפ"ז) באולם הקונסרבטוריון שולמית שברחוב מונטיפיורי בתל אביב, בנוכחות קהל של כ-160 איש.

 

 ​              

 

 הרמז הראשון למקוריות הסגנונית הצפויה נמצא כבר במודעה שקידמה את פני המוסד האמנותי החדש. בימים שבהם הצגות וסרטים פורסמו באמצעות מודעות דפוס-בלט בצבע אחד וללא עיצוב - הקומקום הכריז על בואו בכרזה שהודפסה בשלושה צבעים ושנשאה את לוגו התיאטרון. מתחת לרישום מודרניסטי של קומקום רותח המעלה אדים שורטטו המילים הבאות: "הקומקום - בימה לביקורת, חזיונות ופטפוטים".

התוכנית הראשונה, שארכה כשעתיים, כללה קטעי משחק ושירה, מערכונים שהוקדשו לחלוצים המעצבנים ולהנהגה הפוליטית של היישוב, פרודיה אופראית ומערכון שנון על השוטר העברי ועל המשטרה (שהצטרפות לשורותיה נחשבה לפחיתות כבוד בעיני בני התקופה). אבל אין ספק שהחידוש העיקרי היה בדמותו של הקונפרנסיה (שאותו גילם דונת) - מנחה המציג את הנושאים המועלים על הבימה ומקשר בין הקטעים השונים. במקביל נדרש הקונפרנסיה לאלתר תגובות להתרחשויות בזמן אמת, אם בתוך התיאטרון ואם מחוץ לכתליו.

את ההצגה הראשונה פתח דונת במונולוג ארוך שפרש את החזון של תיאטרון סאטירי ראשון בארץ ישראל "אחרי אלפיים שנות" ואת העניינים שיעמדו על סדר יומו כמועמדים לניתוח באזמל הביקורת העוקצנית: "כן רבותי – איפה הפסקנו אתמול, לפני אלפיים שנה? אה, כן, בדבר לא נעים במקצת: בחורבן בית המקדש, בגלות... כן, היינו ילדים רעים. הקומקום צורב במקצת. צריך להיזהר. נמלא את הכוסות ובינתיים נקשיב לזמזומו... סוכר אחד יותר מדי לא נשים בכוס. במקום הרבה סוכר – קצת רום חריף. עם אוהב חריפות אנחנו..."

הרעיון לקיים קברט בנוסח המועדון האירופי, בישיבה סביב שולחנות עם כוסות משקה, לא האריך ימים. בקונסרבטוריון שולמית התקיימה עוד הופעה אחת לאחר הבכורה, והצגה נוספת הועלתה ביריד המזרח. מ-18 במאי ואילך עבר התיאטרון להופיע באולם המופעים המרכזי של התקופה: בית העם. כמעט חודשיים לאחר הופעת הבכורה (ב-5 ביולי) הופיע הקומקום לראשונה באולם סינמה ציון בירושלים וזכה לקבלת פנים נלהבת.

תהליך הסתגלותו של הקהל לפורמט המפתיע ויוצא הדופן היה איטי משהו, אף על פי שהעיתונות קיבלה אותו מלכתחילה באהדה מחבקת ובביקורות חיוביות. התוכנית הראשונה הועלתה עשרים פעם בפני קהל - מספר הצגות מכובד ביותר לא רק עבור תיאטרון חריג בעולם התרבות באותו עשור, אלא אפילו בהשוואה לכל להקת תיאטרון ותיקה יותר.

עם ייסוד התיאטרון הכינה הלהקה מראש את שלוש תוכניותיה הראשונות, כשהכוונה הייתה להעלות תוכנית חדשה מדי שלושה שבועות ובכך להימנע מהפסקות ארוכות בין התוכניות השונות. לקראת התוכנית החמישית הצטרפו ללהקת הקומקום שחקנים נוספים, בהם עמנואל הרוסי, הלל ברגמן (אבי חנן), יונה שרביטית, טובה פירון, בצלאל לונדון, דוד בריינין ומרים הורוביץ-שלונסקי.

לימים ישים המנהל המייסד של התיאטרון והכותב הכמעט בלעדי של חומריו, המאירי, בפי הקונפרנסיה שלו זיכרונות מימי הבראשית של התיאטרון, כשהיה עולל חדש במשפחת התיאטרון העברי בארץ ישראל:

ילד שנולד וחונך להורים בלתי-מפלגתיים... אמו לא נולדה עדיין בכלל - אמו היא תל אביב של מעלה שאינה שייכת לא למפלגת הימין ולא למפלגת השמאל - אלא לעצמה. אותה תל אביב שידיה ע ו ש ו ת במקום לדבר בהן... ששדיה מניקות אלפי יהודים קטנים בחלב טוב ובלתי מהול במים; שפיה מדבר עברית באמת ואמת בעברית...

אבי הילד הוא המשורר אביגדור המאירי, בעל משוגע במקצת כמו כל אוהב אמיתי...

תשע תוכניות העלה התיאטרון במשך תקופת קיומו הקצרה (כשנה וחצי), ואליהן נוספו הופעות שיוחדו לאירועים מיוחדים (הצגת "יובל ה-31", תוכנית מיוחדת לכבוד ביקורו של ז'בוטינסקי, חג "יובל הצגת המאה" וכן נשפים היתוליים בשמחת תורה ובפורים). בכל פעילויותיו, תוכניות "מן המניין" ומופעים מיוחדים, נשאר הקומקום נאמן למתכונת המקורית של הקברטים האירופיים ונשמר המבנה של תוכניות שהורכבו ממערכונים ומדיאלוגים קצרים, מפזמונים ומדברי קישור. ברפרטואר התיאטרון לא נכלל בשום שלב מחזה עלילתי שלם - בניגוד להמטאטא שיירש את מקומו כתיאטרון הסאטירי הבא בארץ ישראל.

בתוכניות השונות הועלו נושאים שנגעו במגוון רחב של היבטים בחיי היומיום של חברה מתחדשת ו"מתהווה" - על שלל דמויות שהיו חתך מייצג של חברת מהגרים רב-תרבותית. מוסדות כלכליים, חברתיים ואמנותיים נחשפו אף הם לביקורת לגלגנית, ולצדם הוקעו תופעות מעולם הביורוקרטיה השלטונית, סדרי מינהל מוניציפליים ודתיים ואידיאולוגיות פוליטיות.

כצפוי, העיסוק הסאטירי הלעגני והמעוות בתופעות, במנהיגים ובאישים הקשורים בממסד הפוליטי של היישוב היהודי היה מנגנון-הדק לפולמוסים נוקבים וחריפים ביותר. פעמים רבות התקומם הקהל לא כלפי עצם הביקורת הסאטירית, אלא בשל צורת ההבעה הבימתית הגרוטסקית והעולבת.

שלושת המערכונים הפוליטיים הבולטים ברפרטואר הקומקום היו "על כס המשפט", "ישיבת הרבנים לתקנת הממזרות בארץ ישראל" ו"אנחנו לא נשקוט עד...!" האידיאולוגיות המפלגתיות והמנהיגות, חילונית ודתית כאחת, הוצגו בהם במערומיהן. המכנה המשותף לכל השלושה היה הוקעת הצביעות וחשיפת הפרצוף האמיתי שמאחורי "מסכת המנהיג".

הפזמונים שעיטרו את התוכניות השונות כללו שני רבדים: שירי זמר קלילים והומוריסטיים, כיאה לקברט סאטירי, ומה שהמאירי כינה רומנסות - שירים שחרגו לחלוטין מן הסגנון והנימה האירוניים המוכרים. המוטיב המרכזי ברומנסות ("בואי אמי בואי הנה", "שבחו והודו לתל אביב" ו"ירושלים ירושלים" היו הבולטות שבהן) היה שירת חלוצים אוהבת, מלאת ערגה לאתרים ולנופים בארץ שאותה באו לגאול וליישב. "ירושלים ירושלים" ("מעל פסגת הר הצופים"), שחובר והושמע סמוך למאורעות הכותל של שנת תרפ"ט, בתוכנית 8, עורר התרגשות רבה בעת השמעתו ("מצא את הדו הכואב בלב הקהל אכול הכאב, ואשה אחת פרצה בבכי חרישי. זאת הייתה המחאה הכי חריפה נגד ממשלת ירושלים..." נכתב בדאר היום ב-12 באוקטובר 1928. לימים תהפוך הרומנסה לשיר עם "המנוני" מיתולוגי.

ככל קברט סאטירי ראוי לשמו ולמוניטין שלו, גם הקומקום ניהל מערכת יחסים ענפה וסוערת עם קהליו הרבים, עם ההנהגה היהודית ועם עיתונות התקופה, ובעיקר הארץ ודאר היום. למרבה הפלא, השיח עם הצנזורה שהנהיג הממשל הבריטי היה מתון, ולמעט מערכון אחד, שנפסל להצגה והופיע בדפוס בעיתון יומי ("אנחנו לא נשקוט עד...!" מתוכנית 9), לא תועדו עימותים עם נציגי השלטון הזר בעניין חופש ההבעה.

הביקורת המשמעותית ביותר כלפי חלק מן הטקסטים החריפים באה דווקא מתוך התיאטרון עצמו - בהתנגדותם הנמרצת של חברי הלהקה לחלק מן האמירות שהושמו בפיהם, פעמים רבות ללא התייחסות לרגשותיהם, לנטיותיהם בעניינים אסתטיים, ובעיקר לעמדותיהם הלאומיות והפוליטיות. המחלוקת הבולטת ביותר בין המאירי לשחקניו התעוררה סביב המערכון "על כס האמת" (תוכנית 6), שהעלה על המוקד מנהיגי זרמים פוליטיים ומניפסטים רעיוניים ריקים מתוכן. רוב אנשי הקומקום מחו על הצגת האידיאולוגיות המנחות את היישוב היהודי כצביעות וסירבו לעלות לבמה ולהשמיע את הדברים בקולם.

ההתנגדות הקולקטיבית של חברי הלהקה לטקסטים שעמדו בסתירה להשקפת עולמם - כחלוצים שבאו להניח את היסודות לתרבות עברית מתחדשת (ולאו דווקא כמהפכנים חתרנים ואנרכיסטים, על אף היותם חלק ממסגרת סאטירית) - הייתה אחת משתי הסיבות העיקריות שהביאו לפירוקו של התיאטרון. הסיבה השנייה הייתה נעוצה באישיותו של המאירי - איש דעתן, עוקצני ועיקש - ובניהולו את התיאטרון כ"סולן דיקטטורי" (לפי תיאורי עמיתיו). מצד אחד, התיאטרון היה אפוא מן המצליחים והפופולריים בחודשי קיומו (וכך גם בכל הקשור למצבו הכלכלי), אולם מצד אחר התנהל בחלק לא מבוטל מן הזמן בתוך מערכת של מתחים ועימותים יצריים.

במשך 18 חודשי קיומו עבר הקומקום שלושה גלגולים: הקמתו על ידי המאירי עם קבוצה של חמישה שחקנים; הצטרפות שחקנים נוספים לקראת התוכנית החמישית; ופרישתם של כלל שחקני התיאטרון (למעט אליעזר דונת) לאחר התוכנית השישית (מרס 1928). הפרישה הביאה להקמת התיאטרון הסאטירי המתחרה המטאטא (שלונסקי: מעט התה שנשאר מן הקומקום...) באפריל של אותה שנה. הפורשים חתמו עם המאירי על הסכם שלפיו לא ילווּ הפרידה והקמת התיאטרון המתחרה בשערוריות ציבוריות גלויות. במקביל המשיכו המאירי והקומקום להופיע והעלו עוד שלוש תוכניות חדשות (תוכניות 9-7), עד שהתיאטרון נסגר סופית בתחילת 1929.

את תרומתו של הקומקום לדורו ולתרבות העברית המתחדשת, שלא עמדה בשום יחס למשך קיומו, ניתן לסכם במובאות מתוך שלושה מאמרים בעיתון דאר היום:

תיאטרון סאטירי, אמנותי-בצורתו ומדיני-לאומי בתכנו הוא אספקלרית חיינו הציבורית, אספקלריה מאירה בה משתקפת בבואתנו הלאומית והאנושית... (ידידיה בן ציון, יולי 1927).

הקומקום הוא תיאטרון סאטירי, במה ציבורית-לאומית מדינית ותרבותית כאחת... הקומקום אינו בא לתת לנו שעה של נחת-רוח או מזמוטים גרידא, ואפילו לא "מוסר השכל חברותי" בצורה אמנותית ובכפפות של משי – כי אם בא להוכיח ולייסר בלי משוא פנים, בלי חנופה ובלי להרתע לאחור, את הפרט ואת הכלל, את היחיד ואת הציבור, את כל המעמדות ואת כל המפלגות... (מאמר מערכת, נובמבר 1928).

האם מותר לדבר על עניני התיאטרון במזרח של העיתון – במאמר ראשי? מותר ומותר, כי העניינים האלה אינם פחות חשובים מבניין דרכים בשכונות או מפולמוס מפלגתי נבוב... הקומקום הוא כולו ציבוריות, עניני דיומא ופוליטיקה במובן האמיתי של המילה (בן-ברוך, אוקטובר 1928).

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אלכסנדר, דוד, הקומקום ראשית התיאטרון הסאטירי בארץ-ישראל (עבודת גמר לתואר שני, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1975) (נספח: תמלילי תחקירים עם אנשי תיאטרון הקומקום. ההקלטות המקוריות שמורות במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב).

המאירי, אביגדור, "דברי המנחה (הקונפרנסיה) בשתי הצגות של תיאטרון 'הקומקום'", במה 160-159 (2000), עמ' 107-101.

המאירי, אביגדור, כתבי-יד יצירות לקומקום (תל אביב: ארכיון גנזים, תיקים: 119, יז-יט) (העתקים מצולמים מצויים גם במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב).

טלפיר, גבריאל, "ארבעים שנות פעילות בימתית בא"י (1890-1930)", גזית כ"ב(א-ד) (אפריל-יולי 1964), עמ' 36-5; גזית כ"ב (ח-ה) (אוגוסט-נובמבר 1964), עמ' 42-5.

קוחנסקי, מנדל, התיאטרון העברי (ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1974).

תדהר, דוד, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו (תל אביב: ספריית ראשונים, 1958).

הקומדיה של חנוך לוין

מחקר

30.12.2018
הקומדיה של חנוך לוין
  • אמנות התיאטרון
  • אמנות התיאטרון

הקומדיה של חנוך לוין

מאת יצחק לאור

 

מאז הקומדיה הראשונה של חנוך לוין, סולומון גריפ (1969), ועד האחרונה, ההולכים בחושך (נכתבה ב-1994 והוצגה בבימויו ב-1998), כתב לוין כמעט ארבעים קומדיות. המחזות האחרים היו סאטירות, מעט "דרמות" ובעיקר מחזות מיתוס. הקומדיות הלויניות נבנו אל מול הדגם המערבי העתיק מאוד של הקומדיה, זו שראשיתה בקומדיה החדשה של מנאנדר (אתונה, המאה הרביעית לפנה"ס). הדגם של הקומדיה החדשה שימש במשך יותר מ-2,500 שנים את כל כותבי הקומדיות, והתמה העיקרית בו היא המאמץ המוצלח של גבר צעיר להפיל בפח את יריבו ולזכות בבעלות על הנערה שבחר. היריב הוא בדרך כלל האב או זקן אחר; הבן, לצורך כך, מרמה אותו; והאם הופכת לבעלת בריתו. לעתים קרובות, סיטואציית אדיפוס מרכזית זו מוסווית בדקוּת באמצעות ממלאי מקום או כפילים של הדמויות המרכזיות, כמו במקרים שבהם הגיבורה מתגלה כאחותו של הגיבור ונאלצת, לפיכך, להינשא לחברו הטוב. העלילה הקומית מתקדמת מהתשוקה ועד הוצאתה אל הפועל, כלומר "הגשמת המזימה": ניצחון האהבה, העלומים, התשוקה המינית. ההגשמה ניצבת בניגוד לערכים "ישנים", כמו כסף או ייחוס, ומקור עליצותנו בסיום הקומדיה קשור בהצלחתה.

הקומדיה משעה את תלותה ב"חיקוי העולם", בניגוד לדרמה, לטרגדיה או לסרט המתח. אנחנו מקבלים רשות "לא להיות רציניים", איננו עסוקים יותר מדי בעלילה, ויש לנו זמן להביט בביצועה ואפילו לצחוק משום שאנחנו די מרוחקים. איננו שואלים איך זה שבני אדם לא רק רצים ונופלים, שוב ושוב, אלא גם מצליחים לרמות בקלות את האב הזקן. כיוון שכך אנחנו פנויים לצחוק. החוט העלילתי הרופף, כלומר הידוע, המוכר, הצפוי, מניח להעמיס עליו סטיות מהעלילה, חזרות, קיטוע לשם השמעת שירים וכולי. כדאי לקרוא את הקומדיה כעין פרודיה על המחזה הרציני, שאותו ראינו או נראה על אותה במה או בתיאטרון מכובד אחר. לשון אחר: הדרמה הרצינית קודמת תמיד לקומדיה. זוהי הבחנה יעילה לקומדיה הלוינית, שהיא הביטוי המודרניסטי המובהק של זמננו.

ה"גיבור" בקומדיות של לוין אינו גיבור, אבל הוא תמיד גבר, או כמו שכונה באחד מסיפוריו, גבר'ל: ממוזער, מסכן או מסכן קצת (סולומון, חפץ, לידנטל, פופר, לצ'ק, בְּרוֹך, יאקיש, קוקלוש ועוד רבים). אלו דבריו של הבן המובהק, לידנטל, מיעקבי ולידנטל: "נו, מה אני עושה עם עצמי עכשיו?... הכי טוב היה כמובן ללכת לישון. את הזמן שעובר תוך שינה לא מרגישים. חבל שעכשיו רק שבע בערב. זה לא מכובד ללכת לישון בשבע בערב... לפי שעון יפאן יכולתי כבר לשכב לישון בלי שום היסוסים, ביפאן כבר בטח בסביבות עשר... ואם מישהו במקרה יבוא, אגיד לו ששכבתי לנוח קצת לקראת בילויי הלילה שלי".

במקרים אחרים, הזכר הוא גבר ריק ומגוחך (צ'רננקו, ורשביאק, ברמלי) או שהוא מתחזה לכזה (איצהו, חורחה). השינויים בארכיטיפ הזה, ממותו של סולומון גריפ בקומדיה הראשונה ועד גיבורי ההולכים בחושך, שהולכים לישון לבדם, קשורים בהתפתחותה של הקומדיה הלוינית. הגיבור הוא תמיד אוהב חסר סיכוי, אבל הוא חי במלוא יופיו ה"פנימי" על הבמה, מסרב להתבגר, אינו מצליח להגשים את תשוקתו, ואם הוא מתבגר או מתחתן, אזי רק בתור פשרה עם הנוסחה הקומית המקובלת ועם ה"עולם". זה כופה עליו להיות "רציני", כלומר "אדם מהוגן", כמו הצופים, הבאים לצחוק ובסופו של דבר זוכים לאיזו הארה על חייהם העלובים ולנחמה גדולה באמת על כך שהחיים העלובים הם אחרי הכול תיאטרון נפלא.

בארבע קומדיות מוקדמות – סולומון גריפ, חפץ, פופר ושיץ – הגיבור האוהב המסורתי של הקומדיה מת בְּסוף שאיננו קומי, משום ש"האדון" (האישה שאהב) ו"האב", שלעומתם התייצב הגיבור בווריאציות שונות, דחפו אותו אל מותו. בסולומון גריפ מתאהבת פרציפלוכא ברופא ("האב"), עוזבת את בעלה, סולומון, ונישאת לו, ואז מאמצת את בעלה הקודם לבן. אלא שבעלה החדש, "האב", ברמלי, ממית את הבן מקנאה. זוהי פרודיה על המלט ועל אדיפוס ועל כל הקומדיות מאז המאה הרביעית.

בראש ההיררכיה הקומית של לוין, חרף כל השינויים, נמצאת אישה. הצורך בארבע הקומדיות המוקדמות לעמת את הגבר עם הבן "שרבב" לתוכן את הקרב האדיפלי, שהוא תמיד קרב בין שני גברים. אולם גם בקומדיות הללו עומדים המחזאי והקהל על צד הבן הנכשל, מאמצים אותו כבן. אלא שבארבעתן מוצאים האדונים/ ההורים את אושרם דווקא באמצעות רצח הבן, אחרי שזה נכשל במאמציו להפריד ביניהם או למצוא לו בת זוג. המחזות שונים זה מזה, גם במהלכי העלילה וגם ברוח שהם משרים על הקהל. לוין, כאמור, שינה את המבנה בהמשך, אבל הביקורת וגרעין נכבד של הקהל, כמו גם מערכת החינוך, "נתקעו" עם המבנה המוקדם של חפץ (לוין לא קרא ביקורות תיאטרון וסטה מן המסלול הבראשיתי שלו לכיוון רדיקלי יותר, שנקרא לו פרה-אדיפלי).

פופר בנוי משתי עלילות. באחת ניצב הגיבור הקומי מול האדונים, בני הזוג שוָרץ ושוָרציסקה. בעלילה המקבילה משתתפים שלושה: פופר, חברו הטוב כץ והזונה קולפה, שממנה מבקש פופר, בעזרת כץ, להינשא לו, בניסיון להיחלץ מיחסיו האומללים עם צמד האדונים/ ההורים, המתנגדים לנישואיו, כמובן, ובסופו של דבר "הורגים" אותו. בשלישייה מן הסוג הזה של העלילה המשנית (פופר, כץ, קולפה) פגשנו כבר ביעקבי ולידנטל, ואחרי פופר נפגוש בה בסוחרי גומי, בהזונה מאוהיו ולבסוף בהרומנטיקאים. השלישייה הזאת אף פעם לא הציעה קרב אדיפלי: כלומר, הגברים אינם נלחמים על לבה של אישה אחת. גם אם השלישי, זה ה"מיותר", למשל לידנטל, ובעצם ה"בן", מתעקש להצטרף אל השניים, האישה מקבלת אותו, משום ש"יש מקום לכולם". זהו המקום שבו נפרד לוין מהמסורת האדיפלית. אם כך, הקומדיות מרובות המשתתפים, לא רק שגיבוריהן אינם מתים, אלא שהתחרות בהן על לבה של האישה אינה מתרחשת אף פעם בין שני גברים. אחד מהם מחזר, האחר עוזר לו, ניצב לידו או נספח אליו, ואם המקום כבר "תפוס" כבר – ה"בן" מוותר.

האופק של הקומדיה הלוינית הוא תמיד אישה. היא ממלאת את העולם ואינה מניחה לגבר לחיות בעולם שאין בו אישה. לשון אחר: העולם הוא אישה, מנקודת הראות של ה"ילד".

 

ספרול: מכיר את הירכיים האלה שהולכות-הולכות-הולכות למעלה, נעשות עבות יותר ויותר, עד שלפתע, בפסגה, וללא שום הכנה מוקדמת מתגלה לו, כמו כותרת של פטריה דשנה, ישבן שעובר על גדותיו?... ישבן גדול, עגול, משהו שנפרש מעליך כמו השמיים בעצמם, משתפל לצדדים, משתפל אחורה, ויוצר את שני הקפלים העמוקים האלה המסמנים את הגבול שבין מלכות האחוריים לנסיכות הירכיים, אתה מכיר את הקפלים הללו...

 

לוין מפיק מן העולם (הפרה-אדיפלי) את מה שצופיו לא שכחו אף פעם, את "גן העדן", בטרם אולץ הזכר "להיות גבר". אולם העולם הזה איננו מקור בלתי פוסק לשמחה ולתמימות. תפקיד האישה הבלתי מושגת הוא דו-משמעי, דווקא משום שהיא לא באמת אב מטעם החוק (כמו האב בקומדיה המסורתית), אלא בעלת כוח נעדר חוק, הפקרות שהקומדיה המסורתית השתעשעה בה. אצל לוין ההפקרות הזאת משמחת ומפחידה בה בעת. זהו המפתח להבנת הזכר של לוין: הוא חרד, אינו יודע מה לעשות כדי "להיות שם", כלומר אצלה, כלומר שלה.

האירועים הקומיים סובבים סביב תסכול – אי-ידיעה לאן הסתלקה האהובה, מה היא רוצה, את מי היא רוצה, מה יש לה בְּמָקום אחר. בשוזס ובז'ז'ינה מבקש שוזס לברר אצל חברתה של האישה הנשגבת עם מי ברחה. עונה לו קשפשפה: "אדוני, כשאתה מדבר על אדם כמו פייר שרו, ברור שאתה מדבר על אופרה לגמרי אחרת. אם בז'ז'ינה צריכה לבחור בין דייוויד יאנג, טימותי קריפלשטיין, פייר שרו וקרל-היינץ פלזנשטיין, למשל, ברור שבמקום האחרון יעמוד דייוויד יאנג מבחינת מה שיש לדייוויד יאנג לתת (לה)".

 

שוזס: מי זה דייוויד יאנג?

קשפשפה: אין לבטל את דייוויד יאנג, כפי שאין לבטל את הג'אקוזי, אבל בשורה שנכללים בה פייר שרו או קרל-היינץ פלזנשטיין, ברור שבז'ז'ינה לא תבחר בדייוויד יאנג.[...]

שוזס: אדיר, מה? ודאי נתן לה המון! המון! גבר מקסים, תרבותי, שופע דמיון והשכלה, ויחד עם זה – נמר פראי. ואם דייוויד יאנג הוא אין ואפס לעומת פייר שרו, שהוא האספקט הרוחני של פליקס באלוצ'י, איפה אני, שוזס? (פאוזה. עגום) ונעשה גם מיותר, אם אני לא טועה

 

כל הגברים המדומיינים הללו, בעלי השמות המערביים, מנוגדים בתכלית הניגוד לשם שוזס, מין שילוב מצחיק של "שוס" (בעיטה בגרמנית, מכה חזקה בעברית מדוברת) בתוספת ז' . הם אינם רק מבטלים את האפשרות לדעת היכן האישה, שאת לבה, לכאורה, כמעט הצליח שוזס לשבות. כמוהם, האישה, כלומר האופק הגדול של העולם הקומי הלויני, אף פעם איננה כאן, אלא ב"מערב", בטקסס, באלפים או בפריז, שם הגיבור חסר, איננו. הוא גולה כאן, אצלנו, ומכאן אפשר לגזור בקצרה את מה שעשה לוין בכל הקומדיות שלו: עימת בין החיים "כאן", המקום הממשי והעלוב, לבין "שם", שכמו האישה הנשגבת וגבריה המדומים, הוא המקום אליו פונה התשוקה ונכשלת. החיים בעמק הבכא (בגרמנית "לידנטל", אם תרצו) הם חיינו, חיי "אחר": גברים עלובים, נשים מכוערות, עניים ולא מצליחים.

גם כאשר מתחולל מאבק בין שני גברים, הוא נטול אכזריות או לוחמנות. אחד מן השניים ייבחר, יתמנה או יתקבל. ראו: שחש ויעקבי אך זה נישאו. לידנטל מביא את עצמו כשי כלולות. יעקבי נרעש: "מה?!" ואילו שחש פוסקת: "המתנה מתקבלת". אז קורא לידנטל את הפתק המצורף למתנה: "לרות ואיתמר היקרים; קבלו נא דוד לידנטל צנוע זה כשי ליום כלולותיכם. השתמשו בו ונצלו אותו בריאים ומאושרים כל זמן שיביא לכם תועלת ואחרי כן תזרקו אותו לפח. ממני, נותן המתנה והמתנה עצמה – דוד שי-כלולות לידנטל". יעקבי מתמרמר, אבל שחש פוסקת, ומיד אומר לידנטל, בלשון של ילד, המספר על קייטנה או על בית ספר חדש: "קיבלו אותי". כך נמשך הקונפליקט-לא קונפליקט הזה:

 

יעקבי: דבר אחד שיהיה ברור – מי השמש ומי החתן? מי החתן! מי החתן? [פאוזה]

מי החתן? [פאוזה] מי החתן? [פאוזה] החתן זה אני! אני! אני החתן! אני!

 

שחש אינה פוסקת. יעקבי הוא המבקש לקבוע היררכיה. היא מניחה יד אחת על מפתח מכנסיו ויד אחרת תופסת באוזנו של לידנטל: גבר אחד מנסה להגשים את תשוקתו, והאחר – ילד המוותר על הגשמה כזאת. עד סוף המחזה מתנדנדת הנדנדה הזאת.

המרכיב הכל כך חשוב בקומדיה המערבית – האב כנציג הסדר, כבעל הרכוש, כמחסום קומי, כמקור שמחה בכישלונו (נניח, הקמצן של מולייר) – הוא מקור התוגה בקומדיה הלוינית. בכל הקומדיות, כאב ביולוגי או כ"פטריארך", הוא מסולק מן הפעולה או לא משותף בה, מין "אח לצרה", "חולה". טיגלך, אביה של פוגרה, האהובה הנחשקת בחפץ (נכתב ב-1970, הוצג ב-1972), מאבד את מקומו האבהי בטקס של ממש: פוגרה מצווה על האם כלמנסע להדיחו, והיא נעתרת: "כן, נמאס לי איתך בבית! אני נשארת עם בתי! עזרת לי להוליד אותה ולגדל אותה, נתת לנו בית, רהיטים ואוכל – סידרנו אותך! בלענו כל מה שנתת, ועכשיו אנחנו לא צריכות אותך! לך לשחק לבד, לך מפה!" האב מנסה להילחם על מקומו:

 

"אבל פוגרה הרי היא גם בתי! [מזנק אל פוגרה ומשלב זרועו בזרועה השניה] היא בתי כפי שהיא בתך!"

כלמנסע: שתינו כרתנו ברית!

טיגלך: גם אני אכרות! יש לי עוד מה לתת!

 

זהו משפט המפתח של האב, שעדיין אינו מוותר: "גם אני אכרות! יש לי עוד מה לתת!" היחס הזה בין האב לאשתו ולבת והעברתו למקום נחות חוזרים על עצמו גם באורזי מזוודות (1983). שבתאי נכשל בניסיונו הנוסף לחרבן. במחזה רב-המשתתפים הזה האישה והבנות אינן שייכות ל"אדונים", ועל כן הפרודיה על נפילת האב זוכה לחיזוק מצד האישה (ביאנקה) והבת (בלה).

 

שבתאי: בנעורי עשיתי. אי, עשיתי ועשיתי. שלום לכולם. נעורים, נעורים. (מתחיל לצאת לאט לאט)

ביאנקה: בנעוריו הוא עשה, אני עדה. אתן עוד הייתן קטנות, אבל הוא עשה. (שבתאי מתרחק), הו שבתאי.

בלה: אנחנו מאמינות, אבא. היינו קטנות, אבל אנחנו מאמינות.

 

בין שמדובר באכזריות האישה והבת ובין שמדובר בחמלתן, האב כבר אינו יכול. כבר אין לו כוח. כבר אין לו. תמיד כבר אין לו. בשיץ מגורש פפכץ, האב, מן הצילום. צשה, אשתו, אומרת לו: "לא היית, לא צחקת. אנו נכחיש הכל. חלמתי אותך קצת, כמו חלום רע, ועכשיו אני קמה ומנערת את שיירי הטינופת מהראש ויוצאת נקייה וטהורה לקומם חיים חדשים בתמיכת בתי וחתני". בנעורי ורדה'לה נכנס האב ואומר: "סליחה, ראיתי אור ונכנסתי. אשתי, מה קורה? שתפו אותי גם כן". האישה עסוקה בשיחה עם הנהג. אחרי שהנהג יוצא, חוזר האב על שאלתו: "מה הוא רצה?" היא מתעלמת משאלתו. אחר כך הוא מתנצל: "ראיתי אור ונכנסתי, זה הכל. לילה טוב". מאוחר יותר מנסה האב לדעת מה קרה עם הנהג. אנחנו יודעים שאין כלום. שום דבר. הפרודיה הזאת לא משעשעת, כי האב עובר השפלה נוספת, אבל הוא ממשיך לחפש את הנעלם, כמו אב קנאי או גבר מקורנן, בגרסתו הפרודית של לוין על הקומדיה הקלאסית ועל סרט הוליוודי. "אנסח את השאלה בצורה אחרת: האם את ואמך יודעות משהו שאני לא יודע?" הוא אינו זוכה לתשובה. או-אז הוא "מתוודע" לגורלו מכמיר הלב:

 

עוד כשהייתי קטן יעצו לי לדאוג שיהיה לי הובי, ואני זלזלתי. ורק עכשיו אני רואה כמה צדקו. אדם מוכרח שיהיה לו הובי, כי לפעמים החיים מתמשכים בצורה כה מייגעת ולאדם אין מספיק חומר כדי למלא אותם והוא מסתובב בחדר שלו ותולש לעצמו את השערות שעוד נותרו לו. אבל אם יש לו הובי, הוא יכול להיות רגוע וגם השערות שלו נשמרות. כשהוא רואה איך לפתע מתקרבת אליו שעה ארוכה וריקנית הוא מייד נכנס לתוך ההובי שלו, יושב שם מכווץ וחרוץ, עד שלפתע הוא נוכח לדעת שהשעה המתמשכת כבר נמצאת מאחוריו ואז בעל ההובי יוצא מתוך ההובי שלו ומתמתח ומגלה להפתעתו שהנה הנה הגיעה השעה לארוחת הערב.

 

האב בקומדיה הלוינית עבר מתישהו "נורמליזציה": השתלב במוסד המשפחה, התחתן, הוליד בן או בנות והתוודע להבל המעשים. אנחנו צוחקים משום שלוין עוטף לפעמים את הגלולה המרה הזאת בקטע קומי, אבל האב מלמד את הבן ואותנו שאין טעם להיאבק, לברוח או להתפשר. בהלוויה חורפית נכנסת ולווציה, ערב חתונתה, בכתונת לילה לחדר שבו ניצב גם אביה ואומרת: "אבא מת?!" האֵם מהסה אותה, ואילו האב מוחה: "למה מת? חי, ולמה ישר אבא? אבא יחידי כאן?"

כאן אפשר להבהיר עניין אחר באמצעות איתורו של האב שכבר איננו ממש אב אלא אח, חבר: החברויות, הכפילים, צמדי הגברים, מאפשרים את יחסי האב-בן בדרך העקיפה: האחד רוצה ומנסה (יעקבי, קרום, ברוך, שוזס), זה האב המייאש, המיואש והמעורר בנו חמלה; והאחר בכלל לא רוצה (אדש, לידנטל, כץ, תוגתי, בולא, אישטרום ואחרים). כאשר צריך לוין לבחור רק באחד מן השניים בתור "גיבור" הקומדיה, הוא בוחר תמיד ב"בן" - זה שאינו רוצה, זה שיינצל מן הסירוס במשך עלילת המחזה. הסובייקט הלויני הוא תמיד בן, מרכז הדרמה, ודווקא הוא אינו עובר את ה"תהליך" שעבר האב השולי, האב שלוין ירש מהקומדיה המערבית וגימד אותו. הקומדיה הלוינית הפרה-אדיפלית סבה סביב גיבור, שאינו צריך לעבור את המסלול הזה.    

בהמתלבט מופנית אחוות האב והבן נגד האם. העניין קומי יותר, אבסורדי יותר: האב מתלונן באוזני בנו על האופן שבו הרסה אשתו את חייו באמצעות "הקוקלוש שלה", כלומר הבן, בעל הברית, ה"אח לצרה". רק אחרי המונולוג הזה מת האב, וקוקלוש (מוני מושונוב, בהפקה של הקאמרי), ניצל, אחרי מפגש מעודד ומצחיק עם נשיא ארצות הברית שגם הוא, כך מתברר, אומלל כי עבר את תהליך ההתבגרות. ביאקיש ופופצ'ה הגיס חפטון, זה שהתפארותו המינית הייתה המרכז לכל אורך המחזה, חוזר בו ממנה:

 

היה לי אבא, אני זוכר טוב מאד, והוא כיסה אותי בלילה בשמיכה וכיבה את האור, ואני שכבתי לי עוד קצת בחושך עם עיניים פקוחות, ופסי אור שחדרו מבעד לחרכי התריס פיזזו על הקיר והבטיחו לנו חיים נהדרים, חיים של עליצות ותום, וכל האהבה עוד היתה טהורה כל כך, בלי תשוקות, בלי טפטופים, עוד לא ידענו שצריך גם לתקוע – לא שיש לי בעיות עם זה, שירות עשרים וארבע שעות – ובכל זאת, כמה טהור היה הכל, הלב רעד מקסם, וכך עבר הלילה, ועוד לילה, ולאט לאט נשרו מעלינו קליפות בגדינו הקטנים, הקסם פג – גדלנו. את כל היפה שבחיים השארנו במיטת הילדים.

 

וכל זה לא בא אלא כדי להשיב ליאקיש המתחנן אל אביו: "אבא ואמא, אני הילד שלכם, נכשלתי. קחו אותי הביתה והשכיבו אותי לישון ונשכח מכל העניין". מה משיב האב? "ומי ישכיב אותי? גם אני הייתי פעם ילד של מישהו". הסקס הוא קללה משום שהוא המקום שבו מופיע הצורך להיות גבר ולעבור משום כך סירוס; הגעגוע המתעורר אצל ה"אבות" הוא אל הילדות, לפני היות הקיום קיום מיני משתוקק לאישה. מכאן ההנאה לראות את הכישלון של הגיבור הלויני. הוא לא יעבור את מה שעבר אביו.

כאמור, בכל קומדיה יש אישה בראש ההיררכיה. לכאורה, רק היפוך תפקידים קומי, הפרת החוקים הקומית. למשל, ביקורה הלילי של רות שחש, ביחד עם לידנטל ה"בן", אצל המקרר, לביקורת לילה.

 

לידנטל: הגענו אל המקרר.

שחש: פתח אותו. פתח לי את המקרר שלי!

לידנטל: פתחתי. והנה הם כולם לפניך, בקבוקי חלב ומיץ, גבינה, חמאה, ירקות ופירות. למעלה הבשר והדגים הקפואים. כולם מסודרים על המדפים ומחכים להוראותיך.

שחש: שיחכו.

לידנטל: שיחכו, היא אומרת! אישה גדולה, אישה שליטה, שולטת על חלב ובשר וביצים!

 

האישה החזקה – שליטת החלב, הבשר והביצים – מגלמת כאן את הממד הקומי של השַליטה. תשוקת הגבר לראות את כוחה להתפעל ממנו היא תפקידו של ה"בן". הוא מכיר בכוחה; היא אדישה אליו. עם השנים הלך והחריף לוין את הדימויים שלו. האישה הפאלית הפכה מפורשת יותר, והוא שכלל את ייצוג העניין: תענוג הגבר הוא לראותה כזאת.

אפשר לקרוא את האישה כחלק מהאישה הנשגבת, זו שלכבודה נכתבים שירי אהבה, אך לוין אינו עוסק באישה הנשגבת, אלא בפרודיה על האישה הנשגבת ב"תרבות המערב". וגם זה איננו העיקר אלא השימוש בשגב הזה, המזכיר לַגבר'ל את אחרותו, את היותו מחוץ לעולם. כך קורא יאקיש בראותו את הנסיכה היפה טרומפלאז: "אבא, אמא, יש עולם אך הוא שייך לאחרים ולנו – הבושה". הכאב וההשפלה, הנגרמים בעטיה של האישה היפה, קשורים באי-היכולת להשיגה. "למה באה האישה? לומר לנו שלא. שלא נזכה בה, שלעולם לא נלטף אותה, לא נשאף את נשימותיה מקרוב, לא נחזה בה עירומה, גם לא נציץ. היא אוהבת מישהו אחר, לא נעים לה לגלות – ויחד עם זה, למה באה? כי דווקא נעים לה! – ואם רוצים אנו לחכות לה, בבקשה, על אחריותנו, אך לא נזכה, ודאי שלא נזכה".

כוחה של האישה הוא לא לקבל את האוהב. בנעורי ורדה'לה ניצבת במרכז המחזה האהובה היפה, העשירה – לוין אינו עוסק אף פעם באישה יפה שאינה עשירה, בגבר יפה שאינו עשיר – שאי-אפשר להשיגה, שאי-אפשר לעורר בה תשוקה, שההשתוקקות אליה אינה מעוררת בה שום תשוקה, משום שאין היא זקוקה להכרה, משום שיש לה הכרה, משום שהמובן מאליו הוא האהבה אליה. ורדה'לה היא השחקנית המרכזית בהצגה של האחרים, אבל היא גם הצופה האדישה. "הגיבור האוהב" הוא צופה אקטיבי וחסר אונים ביופייה הלא מושג (הפסיבי). ההיפוך הזה מרכזי להבנת תפקיד האישה בדרמה של לוין.

 

אהוב: זה שוב אני. שמעתי שנשים מעריכות מאוד עקשנות של גבר ולכן
אני נאלץ להיות עקשן למרות שאני בכלל לא כזה. אל תכעסי עלי בבקשה.

ורדה'לה: אתה לא חושב שאם יגיע פעם גבר שיקבל אותי ללא עקשנות בכלל,
תיראה אז כל העקשנות ש
לך מגוחכת?

 

לא רשעות האישה ניצבת במרכז הקומדיה הלוינית, אם כי הקונוטציה הזאת עולה מדי פעם.

אחרי הדיון הקצרצר הזה, שלא כלל עניינים רבים מספור – אדונים נגד עבדים, לשון, משחק, תודעה והיעדר תודעה, מזוכיזם ופטישיזם, אסתטיקה וייצוג – אנחנו שואלים: מנין האושר הגלום בצפייה בקומדיה? כיצד אנחנו יוצאים מהקומדיה המבטיחה לנו כל כך מעט גאולה בעולם, בהיותנו כושלים וכושלות, מזדקנים ומזדקנות? מה מבטיח לנו את האושר, אף שלא הצלחנו להישמר ממה שמבטיח לוין ל"בן יקיר" שלו: להיגאל מהנישואים ומהסקס? האם רק הפשרה מבטיחה לנו שקט, משום שגם אנחנו התפשרנו? לא. היופי והחדווה בקומדיה הלווינית עולים מן האהבה שאנחנו רוחשים לשחקן המגלם את הבן הנכשל, את האב האבוד או את האישה המכוערת. אנחנו אוהבים אותם. אנחנו אוהבים את יוסף כרמון, את גבי עמרני, את רמי ברוך, את ג'יטה מונטה, אהבנו את נסים עזיקרי. יופיים הפנימי קרן אלינו מרגעי הכאב שלהם בתוך כל הצחוק. ואין לנו אלא לומר שלוין התכוון לגאולה הזאת כגאולה יחידה.

כך אומרת הרוקחת בלה ברלו בסוחרי גומי:

 

אה, הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול; יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני. כן, תיכף יתחילו לזרוח כאן חיים ססגוניים, חיים נפלאים מרהיבי עין, שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם.

 

זהו מיצוי עולמו האסתטי של חנוך לוין: אין גאולה אלא על הבמה, והצחוק הוא פיצוי על האמת.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לאור, יצחק, "בין הזין של אלטמן הקטן לתחת של שורציסקה: על נפילת האדון, קומדיה, דמוקרטיה: 'מציצים' של אורי זוהר והקומדיה של חנוך לוין", צד מערב (תל אביב: אפק, 2017).

לאור, יצחק, חנוך לוין – מונוגרפיה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010).

לאור, יצחק, "'כמה נמאס לי לקנא בצרפתים', חנוך לוין ותודעת הפרובינצילאיות: בין 'הרטיטי את לבי ל'הבכיינים'", צד מערב (תל אביב: אפק, 2017).

לאור, יצחק (עורך), ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19 (2009).

לאור, יצחק, הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם כאופן קיום תיאטרוני (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, ההולכים בחושך ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1998).

לוין, חנוך, חפץ ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1988).

לוין, חנוך, מלאכת החיים ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1991).

לוין, חנוך, מתאבל ללא קץ ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1999).

לוין, חנוך, סוחרי גומי ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1988).

Segal, Erich, The Death of Comedy (Massachusetts: Harvard University Press, 2001).

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>