במאי, תסריטאי, שחקן וסופר, מהבולטים ביוצרי "הרגישות החדשה" בשנות ה-60 וה-70. נולד ב-1935 בחיפה.
החל את לימודיו בקולנוע בסיטי קולג' בניו יורק לצד לימודי פילוסופיה. בניו יורק גם יצר את סרטיו הקצרים הראשונים, ביניהם עיבוד לרומן של ש"י עגנון "סיפור פשוט".
את דרכו בקולנוע הישראלי החל כשחקן, בסרטו של אורי זוהר "חור בלבנה" ב-1965, וכתסריטאי ב"סיירים" של מיכה שגריר.
סרטו הקצר הרביעי והראשון בישראל, "לאט יותר" מ-1967, בלט בסגנונו הייחודי, המציג יחסים בין בני זוג זקנים רק דרך קריינות של מחשבותיה של האישה.
הסרט, עיבוד לסיפור קצר מאת סימון דה בובואר, היה אחת היצירות הראשונות בזרם הרגישות החדשה שהתפתח אז בארץ, וזיכה את הפנר בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ונציה.
מעמדו של הפנר כיוצר מרכזי התעצם עם צאת סרטו הראשון באורך מלא, "לאן נעלם דניאל וקס?" מ-1972.
הסרט עוקב אחר זמר ישראלי שחי בארה"ב ושב לארץ לפגישת מחזור, שלאחריה הוא יוצא לחיפושים אחר בן כיתתו הנערץ שגורלו לא נודע.
בסרט מגולמים מספר מאפיינים של סרטי הרגישות החדשה, כמו הסגנון האירופאי המודרניסטי, ההתמקדות בצעירים עירוניים והעיסוק בנושאים אוניברסליים, אך הוא גם יוצא דופן ברלוונטיות שלו לחברה הישראלית ולמשבר האידאולוגי שחוותה באותה תקופה.
בשל ייחודו, "לאן נעלם דניאל וקס" צויין ע"י יוצרים שונים, ביניהם רנן שור ודורון צברי, כאחד הסרטים המשפיעים עליהם ועל הקולנוע הישראלי כולו.
הסרט מופיע באופן קבוע בדירוגים של הסרטים הישראליים הטובים ביותר, וביום העצמאות 2013 הגיע למקום השישי ברשימה כזו במוסף התרבות של "מעריב".
במהלך שנות ה-70, הפנר יצר את הסרטים "דודה קלרה" מ-1977, דרמה קומית ביקורתית אודות העדה הפולנית בישראל, ו"פרשת וינשל" מ-1979, סרט מתח בהשראת תעלומת רצח ארלוזורוב.
כמו כן יצר במסגרת הטלוויזיה החינוכית את סדרת הטלוויזיה "דלת הקסמים" מ-1974, העוסקת בזהירות בדרכים. באותו עשור גם החל להרצות בשיעורי תסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה, תפקיד בו התמיד עד אמצע שנות ה-2000, עת יצא לגמלאות כפרופסור אמריטוס.
ב-1988 ביים וכתב את הסרט הקצר "מה קרה?", וב-1990 את "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", סרט אודות שחקנית בתיאטרון יידיש שזכה ב-2 פרסי אופיר וכן בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים ובפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל סלרנו.
ב-1998 יצר עם בתו מאיה מיני-סדרה בשם "ארץ קטנה איש גדול", אשר עובדה ב-2002 לספר.
הפנר המשיך לעסוק בכתיבה לכל אורך הקריירה שלו, ובין השאר כתב ספרים על קולנוע דוגמת "סינימה נייר" מ-1999 ו"סרטים לא גדלים על עצים" מ-2002.
ב-2004 זכה בפרס אופיר על מפעל חיים
