בנוגע לעננים

טל בוניאל הציג בטקס הענקת התארים של הפקולטה לאמנויות בשנת 2024 את עבודת התזה שלו, שנכתבה בהדרכת ד"ר ורד מימון במסגרת התוכנית הבינתחומית באמנויות לתואר שני באוניברסיטת תל אביב.

התזה של בוניאל עוסקת בקשר המורכב שבין צילום לעננים לאורך ההיסטוריה של המדיום. העבודה נובעת מתוך השראה שקיבל מפעולה אמנותית שביצע, במסגרתה צילם צילומי מסך בטלפון הנייד מתוך תצלומים וקטעי וידאו של ענני עשן, ובמיוחד ענני מלחמה. בוניאל מתאר כיצד במציאות העכשווית, ענני עשן ממלאים את המסכים – באתרי החדשות וברשתות החברתיות. מצד אחד, יש עודף נראות כשהכל מתועד מכל זווית, אך מצד שני, אין הסכמה לגבי מה שנראה באמת.

בוניאל מדגיש שהצילום אינו משמש עדות יציבה של המציאות, אלא הוא מתווך דרך פריזמה חשדנית – מי צילם? מדוע? איך צילם? ומה מטרת התצלום? השימוש בתצלומים, חיתוכם, התערבות בהם באמצעות פילטרים, והפצתם ברשתות החברתיות עוררו אצלו מחשבות לגבי תפקיד הצילום. בעבודת המחקר שלו הוא מתייחס גם לענני עשן וענני מלחמה וגם לעננים טבעיים, ומציע שהענן משמש כמודל להבנת הצילום: מדיום שהוא בלתי יציב, מופשט, אך גם מוחשי מאוד.

היסטורית, בתחילת דרכו של הצילום, התצלומים היו נטולי עננים בגלל הצורך בחשיפות שונות לכל חלק בתמונה. העננים צולמו בנפרד וחוברו לתמונות, תהליך שמדגיש את ההתערבות המוקדמת במדיום. בוניאל משווה זאת לשינויים שאנו יכולים לבצע כיום בקלות בלחיצת כפתור בתוכנות כמו פוטושופ ובאמצעות בינה מלאכותית, ומציע שהצילום תמיד היה פחות עוסק ב"איך נראה העולם" ויותר ב"איך אנחנו היינו רוצים לראות אותו".

הוא מתייחס גם לעבודותיו של הצלם האמריקאי אלפרד סטיגליץ, שצילם למעלה מ-200 תצלומי עננים בסדרה שנקראה "אקווילנטים", בהם העננים מנותקים מכל נקודת התייחסות למציאות – ללא קו אופק, אדמה או עצים. סטיגליץ יצר דימויים מופשטים המדגישים את פעולת החיתוך, תכונה מהותית בצילום שמסמנת שינוי מוחלט בדרך שבה אנו מבינים את המציאות דרך המצלמה.

במעבר למאה ה-21, בוניאל מתייחס לענן לא רק כאובייקט מופשט, אלא גם כמקור מידע קונקרטי. הוא מציין את העבודה של סוכנות לארכיטקטורה פורנזית בלונדון, המשתמשת בתצלומי ענני עשן שנאספים מרשתות חברתיות כדי לשחזר אירועים כמו פיצוצים ומתקפות. השימוש בתוכנות פוטוגרמטריה מאפשר יצירת מודלים תלת-ממדיים שמדמים את המרחב והזמן של האירועים, מה שהופך את הצילום לכלי מרכזי בזיהוי ובניתוח של מצבים מציאותיים.

במקרה של הפיצוץ בנמל ביירות באוגוסט 2020, למשל, ניתן היה להסיק רבות על האירוע באמצעות ניתוח הצורה והצבע המשתנים של ענני העשן. בוניאל מדגיש שבעידן הדיגיטלי, לצילום יש כוח לא רק לייצג את המציאות אלא גם לעצב אותה, לעורר שאלות ולספק לנו את הכלים לדמיין עתיד שונה – אולי כזה שבו ענני עשן לא יהיו תוצאה של מלחמה ואלימות.

בסיכום דבריו, הוא קורא להמשיך להעלות שאלות נוקבות, לאתגר את עצמנו ואת מנהיגינו, ולשאוף לפיתוח עמדה עצמאית וביקורתית, תוך הסתמכות על מחקר וסקרנות אינטלקטואלית.