איה שחר
איה שחר, סטודנטית לתואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.
למזלי הרב מאוד זכיתי לעבוד עם דוקטורנטית וחוקרת מבריקה של אמנות הרנסנס והבארוק. נפגשנו על בסיס חודשי, פרונטלית ובזום, והתכתבנו כמעט כל שבוע. בעזרתה סיימתי תוכנית השלמות בהצלחה רבה, התחלתי את לימודיי כסטודנטית "מן המניין" לתואר שני, וכעת אני עובדת על השלמת דרישות הסף לוועדת הקולוקוויום שתקבע האם יותר לי להצטרף למסלול המחקרי וליישם את הצעת המחקר שלי. לחונכת היה תפקיד משמעותי בכל אבני הדרך עד כה: בפן המעשי, בפן התכנוני, וגם בפן רגשי.
בשלב שבו התקיים הפרויקט כתבתי והגשתי עבודת סמינר בפעם הראשונה. להפתעתי גיליתי פערים. שני תארים קודמים שהשלמתי (במשפטים, באנגליה ובמרכז הבינתחומי) לא הכינו אותי למחקר מתקדם בתחום המגוון שהוא תולדות האמנות. החונכת שלי ליוותה אותי באופן צמוד בכל הקשור לכתיבת העבודה: היא קראה את הטיוטות שלי, ביקרה, הציעה, ונתנה הערות מקדימות חשובות ומעשירות. קיבלתי ממנה תמיכה אישית צמודה שאין לה תחליף בשום תוכנית אחרת. בנדיבותה, היא חלקה מניסיונה האישי, מהידע שלה, ומחוויותיה באוניברסיטה. השיחות עימה עזרו לי להבין מה בדיוק מעניין אותי, מה האפשרויות, מה צריך לעשות קודם, וכיצד להתמקד. במהלך העבודה המשותפת נוצר ביני לבין אלכסנדרה קשר חברי כיפי. היא בן אדם שאני מאוד מעריכה ואוהבת.
כסטודנטית שהתחילה את הלימודים בתקופת הקורונה, מרחוק, ובתחושת זרות, תוכנית החונכות הייתה מעין גורם מחבר שביסס תחושת שייכות והעלה את רמת המוטיבציה. אוניברסיטת תל אביב היא בית שני עבורי. אני שמחה מאוד ללמוד בה. מעבר לכך, השיחות עם אלכסנדרה היו מעין עוגן בים סוער. היא עזרה לי לנווט בחוסר וודאות, להתמודד עם לחצים ולעבור תקופה עמוסה במחויבויות בלימודים ובעבודה (מאחר ואין לי מימון ללימודים אני עובדת בשתי עבודות במשרה חלקית, במקביל למחקר).
אני חושבת שלתוכנית החונכות אין תחליף וכדאי לכל אוניברסיטה לאמץ אותה ויפה שעה אחת קודם.
