לשון הקודש, גרסת הקומדיה

דרמות אינטרטקסוטואליות על במת "צחות בדיחותא דקידושין"

החוקר.ת מאחורי המחקר

תוכן עניינים (PDF)

 

הקומדיה היהודית-איטלקית מאמצע המאה השש-עשרה ״צחות בדיחותא דקידושין״ היא מחזה העברי הקדום ביותר המוכר לנו. מדובר ביצירה מפתיעה בנוף הספרות העברית: קומדיית אהבים גדושה רמיזות מיניות, משחקי מילים מתוחכמים עם שברי פסוקים מן המקרא, תחבולות הלכתיות שערורייתיות, עבדים שטופי זימה ורב שרלטן אחד המביים סצנת אונם למען בצע כסף. גם מחבר המחזה, לאונה דה-סומי (בשמו העברי: יהודה סומו), הוא דמות לא שגרתית בתולדות התרבות היהודית: איש תיאטרון ׳הודי-איטלק׳ שכתב וביים הצגות בחצרות האצולה של איטליה, היה מעורב בכל פניה של העשייה התאטרונית ברנסנס האיטלקי, ומוערך בקרב אמני הבמה של תקופתו.

 

ספר זה מציע לראות ב״צחות בדיחותא דקידושין״ מחזה המשתמש - אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של הספרות היהודית - בשפה העברית ובקנון היהודי בתור חומרי גלם למופע קומי בימתי. בהיותו טקסט המיועד לביצוע בימתי, של המחזה את המקורות היהודיים באופן חדשני תוך כוונה שאלו יגולמו בגוף, במרחב, בתנועה ובבגד. הדיאלוג במחזה גדוש בציטוטים ובאלוזיות לקנון היהודי, אולם הביצוע התאטרונ׳ שלהם מטעין את הטקסטים המקוריים במשמעויות קומיות, מיניות וקרנבליות. הספר עוקב אחר השימוש של דה-סומי באלוזיות, בוחן את המשחקים התאטרוניים שהוא משחק עם המקורות, ומנסה למקם אותם בהקשר התאטרוני, התרבותי והפוליטי של יהודי איטליה ברנסנס - תוך ערעור מתמיד של גבולות חדים מדי בין ״יהדות״ ו״איטלקיות״. מתוך הדיון עולה ״צחות בדיחותא דקידושין״ כיצירה שבאמצעותה אפשר לחשוב מחדש על תיאטרון יהודי, על מיקומו של תיאטרון זה במרחבי סף בין-תרבות״ם, ועל האופן הרב-משמע׳ שבו הוא מאפשר פרשנות ״אחרת״ - פרשנות גופנית ומשחקית - למסורת היהודית הטקסטואלית.

יאיר ליפשיץ מלמד בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובמכללת עלמא לתרבות עברית. הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. מחזה הביכורים שלו, ״שעת רווחה״, יצא לאור באנתולוגיה קולות חדשים בדרמה הישראלית (2006).

 

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>