אמני מופע יהודים ותיאטרון יהודי במזרח התיכון: (ב) לבנון ועיראק

אמני מופע יהודים ותיאטרון יהודי במזרח התיכון: (ב) לבנון ועיראק

ד"ר נפתלי שם טוב

בחלק א' עסקנו בעיקר באנשי תיאטרון יהודים ובתיאטרון היהודי בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה (מצרים, אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו). בערך זה נפרט על אמני תיאטרון יהודים ועל התיאטרון היהודי בלבנון ובעיראק. בשתי ארצות אלה החלה הפעילות כתיאטרון חינוכי בבתי הספר ובמסגרות אחרות, ובעיראק התפתחה לכדי תיאטרון מקצועי. הרפרטואר, שכלל מחזות מקוריים שנכתבו על ידי המורים ותרגומים ועיבודים של קלאסיקה מערבית, הוגש בערבית. התיאטרון החינוכי לא רק קיפל בתוכו ידע היסטורי, דתי, לשוני, ספרותי, רטורי ואף פטריוטי עבור התלמידים המציגים והקהל הצעיר שצפה בהם, אלא בראש ובראשונה היה חידוש משמעותי בשיטות ההוראה המסורתיות. בעיראק צמח לצד התיאטרון החינוכי תיאטרון יהודי מקצועי וחלק מהיוצרים היהודים שיתפו פעולה עם יוצרים מוסלמים ונוצרים.

לבנון

בית הספר היהודי תפארת ישראל בביירות, שהתקיים בשנים 1904-1874, היה בין בתי הספר היהודיים שמחזותיו שרדו ומופעיו תועדו בעיתונות המקומית. בית הספר, שנוסד על ידי חכם זכי כהן, הפך לפנימייה עבור ילדים ממשפחות ידועות ומשפיעות בקרב הקהילות היהודיות בלבנון ובסוריה והיה חלק מאַל-נַהְדה אַל-עָרַבִּיָה (הרנסנס הערבי). הוא הוקם כתגובה לפעילות חינוכית מסיונרית נוצרית שהופנתה כלפי יהודים, שבגללה רצו בני הקהילה היהודית בביירות במסגרת חינוכית יהודית מודרנית שבה יוכלו התלמידים ללמוד אמנויות ומדע לצד לימודי המורשת היהודית ושפות, כגון ערבית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, טורקית ואף עברית. בניגוד לבתי הספר של אליאנס, שפת הלימוד הייתה ערבית, שכן תפיסת העולם של בית הספר ראתה את היהודים כחלק מהתרבות הערבית ומהלאומיות המתפתחת.

במסגרת בית הספר הציגו התלמידים מחזות מקוריים, שחלקם התבססו על התרבות הערבית-אסלאמית, לצד עיבודים לקלאסיקות צרפתיות. המעבדים והמחזאים היו מורי בית הספר: המנהל זכי כהן, בנו סאלים כהן והאחים אנטון ואליאס שחיבר. המופעים היו אירועים פופולריים ויוצאי דופן וזכו לפרסום נרחב בעמודים הראשונים בעיתונות הערבית המקומית, אף על פי שהקהילה היהודית בביירות הייתה קטנה ומנתה כאלף איש בלבד. הקהל לא בא רק מקרב משפחות התלמידים והקהילה היהודית, אלא גם המושל הטורקי, פקידים בכירים ונציגי קהילות שונות הגיעו לצפות במופעי בית הספר. בעקבות הצלחה זו העלה גם בית הספר היהודי בצידון מחזות עם תלמידיו בראשית המאה העשרים.

בשנים 1876-1873 כתב המנהל כהן מחזות בשפה העברית להצגות הסיום של תלמידי התיכון ובהמשך כתב גם בצרפתית ובערבית. האחים שחיבר היו דומיננטיים ביותר בכתיבת המחזות ובבימוים ולימדו מקצועות שונים, כולל דרמה, גם בבתי ספר יהודיים ונוצריים אחרים. במשך שלושים שנות קיומו של בית הספר הופקו עשרות מחזות, שחלקם עסקו בשאלות אתיות ומוסריות מנקודת מבט יהודית. גיבורי המחזות היו יהודים ושילבו בלשונם מילים בעברית, שאף נכתבו באותיות עבריות ברצף הטקסט הערבי. עיבודי הקומדיות של מולייר מיקמו את ההתרחשות הדרמטית בעולם היהודי-ערבי, בשינוי שמות הגיבורים לשמות יהודיים ומוסלמיים, תוך שימוש בערבית על משלביה וגווניה, מערבית ספרותית וציטוט מהקוראן ועד ערבית-יהודית מדוברת ושילוב מילים מלשון הקודש. הדבר נעשה כדי להתאים את האפקט הקומי במקור הצרפתי לקהל היעד היהודי והמוסלמי. כתיבתם של האחים הייתה היברידית לא רק בשימוש בלשון ובתכנים תרבותיים שונים, אלא גם בשימוש בדגמי תיאטרון שהיו לקוחים בו זמנית מהמקור המערבי ומהמסורת התיאטרונית הערבית, למשל הפרולוג שנתן תקציר עלילה בדומה למספר בתיאטרון צלליות ערבי.

עקדת יצחק מאת אנטון שחיבר הוא אחד המחזות שמדגישים את ההיבט החינוכי-יהודי המתקדם. המופע עלה ב-1883 דווקא בבית הספר אליאנס בביירות, שהוקם ב-1878 והתחרה בתפארת ישראל. המחזה מראה באופן חיובי את ישמעאל, המצטרף לאברהם אבינו ולנערים המלווים את יצחק להקרבתו. ברגע המכריע מתברר שאברהם אינו צריך חלילה להעלות את בנו לעולה, אלא לשלוח אותו לפנימייה יהודית הרחק מביתו ומהוריו כדי שירכוש השכלה מודרנית הכוללת מדעים, הומניסטיקה ואמנויות, לרבות תיאטרון ודרמה, לצד לימודי יהדות וישמור על זהותו הדתית. הסיום היה קומי באופיו והצביע על ההורים היושבים באולם כמי שמקריבים לא מעט כדי שהדור החדש, של ילדיהם, ילמד לשלב בין הערכים המודרניים המערביים לבין יהדותם ותרבותם הערבית.

ההשכלה כערך שיש להקריב למענו הייתה חלק מערכי תנועת אַל-נַהְדה אַל-עָרַבִּיָה. תנועה זו של הרנסנס הערבי השתמשה באמנויות המופע כאמצעי חינוכי דידקטי לחידוש ולהחייאה של החברה הערבית ברוח מערבית וללימוד היסטוריה, תרבות, ספרות, לשון ומוסר. פעילות זו התקיימה בכל רחבי המזרח התיכון - באלג'יר, בדמשק, בטריפולי הסורית, במוסול, בבגדד, באלכסנדריה ובקהיר. ליטל לוי מביאה את המחזה עקדת יצחק כדוגמה ליצירה יהודית-ערבית שהייתה בו זמנית חלק מתנועת אַל-נַהְדה ומתנועת ההשכלה היהודית. היא מראה את הדמיון בין שתי התנועות כביטויים פרטיקולריים של הנאורות המערבית, המשלבים בין ערכיה לבין ערכי תרבות אחרת (ערבית ויהודית). לוי מוסיפה וטוענת שיוצרים יהודים-ערבים שכתבו בערבית ובעברית היו למעשה חלק משתי התנועות הללו בו זמנית, ובאופן זה גיבשו את זהותם ואת תרבותם היהודיות-ערביות.

עיראק

פעילות התיאטרון בעיראק צמחה גם היא מבתי הספר היהודיים והנוצריים והייתה הזרז לכינון תיאטרון עיראקי מקצועי, שיהודים היו חלק דומיננטי ומשמעותי בו. התיאטרון האירופי הגיע לעיראק מאוחר יותר מאשר ללבנון ולמצרים, והמחזה העיראקי המודרני הראשון נכתב רק ב-1889 בידי הכומר הנוצרי הרמז תורסו. להקות התיאטרון בבתי הספר נתפסו ככלי חינוכי חברתי ומוסרי, וההצגות הועלו לא פעם במסגרת ערבי התרמה לעמותות שונות. הרפרטואר היה מבוסס על דרמה צרפתית (מולייר, קורניי וראסין) ואנגלית (שייקספיר וכריסטופר מארלו), שתורגמה לערבית, ועל מחזות ערביים, למשל של היוצר המצרי יוסף והבי שמחזותיו היו פופולריים מאוד. בנוסף לכך היו עיבודים של סיפורי המקרא, ובעיקר של סיפורי יוסף ואסתר. ב-1864 הוקם בבגדד בית הספר אליאנס, וההצגה מלכת אסתר שהועלתה ב-1908 הייתה ההצגה הראשונה שלו, כשבתפקיד הראשי הופיעה לואיזה זליכה. עם זאת, לרוב לא הופיעו נשים על הבמה מטעמי צניעות וגברים שיחקו תפקידים אלה.

האגודה העברית הספרותית, בעלת האוריינטציה הציונית, וספריית הנוער העיראקי היו מסגרות שהעלו הצגות שונות בשפה הערבית ואף קיבלו את חסות השלטונות. למשל, ב-1926 העלתה האגודה העברית הספרותית את לה סיד של קורניי, בבימויו של השחקן והבמאי היהודי כדורי שהרבאני, בנוכחות המלך פייסל הראשון, ראש הממשלה עבד אל-מחסן אל סעדון ושר האוצר היהודי ששון יחזקאל. ההצגה זכתה לשבחים, והצופים רמי-הדרג העניקו הכרה תרבותית ופוליטית לעשייה התיאטרונית היהודית.

הופעת בכירי הממשל העיראקי בהצגה ביטאה את הפריחה התרבותית בקרב יהודי עיראק ואת השתלבותם הכלכלית והחברתית במדינה, שהתגברה בשנות העשרים של המאה העשרים הודות למדיניות הפתוחה של המלך פייסל הראשון. ברוח זאת, וכן ברוח הסיסמה "הדת לאלוהים והמולדת לכולם", אחת הדמויות החשובות בעיצוב הזהות היהודית-ערבית בעיראק הייתה זו של המשורר, המתרגם והעיתונאי אנואר שאול. השבועון אל מצבאח (המנורה), בעריכתו של שאול, התבסס על תפיסה שראתה את התרבות הערבית כמכנה משותף ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים ביצירת עיראק החדשה. בכותרתו אף הופיעו השם העברי ושלושת התאריכים, העברי, הנוצרי והמוסלמי. השבועון סיקר בהרחבה את הפעילות התיאטרונית שהתקיימה בקרב בתי הספר. לדוגמה, מהביקורת על לה סיד (1926) אפשר ללמוד על רמת המשחק הגבוהה, על האווירה המיוחדת באולם ועל הדרישה להקים תיאטרון עיראקי מקצועי, בדומה למתרחש בתל אביב ובקהיר. שאול תרגם מחזות מצרפתית ומאנגלית, שהועלו באליאנס, ואף שיחק בתיאטרון במסגרת משותפת של האגודה העברית הספרותית ובית הספר אלתעאון. תרגומו לווילהלם טל מאת המשורר האנגלי ריצ'ארד שרידאן נשא הקדמה לאומית-ערבית: "לכל ערבי נבוך, המחפש את הדרך הנכונה, אני מגיש את וילהלם טל כלקח טוב בדבר הלאומיות האמיתית והגבורה הנצחית". במסגרת זו התאפשרה גם פעילות ציונית בבתי הספר, ומורים מארץ ישראל שלימדו בעיראק העלו הצגות מקוריות בשפה העברית לפי סיפורי המקרא ובהתאם לחגים, בהן יוסף הצדיק, המלך אחשוורוש ומשחקי פורים, דוד וגוליית ויהודה המכבי. בתחילת שנות השלושים דעכה פעילות זו בגלל הגבלות של השלטונות.

נוסף על מחזות אנגליים וצרפתיים מתורגמים ועל מחזות ערביים בני-הזמן, נכתבו גם מחזות מקוריים על ידי מחזאים יהודים. בין המחזות הראשונים שהודפסו היה אח'לאץ ואל-ח'יאנה (המסירות והבגידה) מאת סלמאן דרוויש, שנכתב ב-1927 במסגרת בית הספר רחל שחמון, כשדרוויש היה בן 17 (לימים הפך לאחד הרופאים הידועים בבגדד). המחזה עוסק בסיפור אהבה מלודרמטי בין נער ונערה העומדים מול השמרנות, העריצות והשחיתות של עולם המבוגרים ויכולים לה. למחזה שתי הקדמות, של המחבר ושל ידידו יצחק אח'תניא, העוסקות בתיאטרון הן ככלי חינוכי וחברתי, הן כאמנות נשגבת וחשובה. ההקדמות מלמדות על ידע היסטורי נרחב של הכותבים בתולדות התיאטרון ועל המסר שלהם, שלפיו על השלטון העיראקי לתמוך בתיאטרון מקצועי ואיכותי.

נורי מנשה, עורך דין ומורה בבתי הספר פראנק עיני ואליאנס, כתב את יאס ורג'אא (הייאוש והתקווה). המחזה עלה ב-1940 בערב התרמה של ועדת העזרה לתלמידים יתומים ונזקקים של בית הספר, והעלילה הותאמה לנושא זה. במרכזה נער יתום, המאומץ על ידי איש שקיבל בעבר עזרה מאביו של הנער, אך אשתו של האיש מגרשת אותו מביתה והוא נשאר חסר כול. אגודת ההגנה על הילדים מופיעה כמלאך גואל, מצילה את הנער מהידרדרות ומעניקה לו תקווה בתוך הייאוש. ההצגה הועלתה בחסות המלך פייסל השני, ולטיף אליאס, שגילם את הנער, עורר את התפעלותו וזכה להזמנה לארמון המלוכה.

מרבית השחקנים, הבמאים ומורי התיאטרון התפרנסו בעיקר מהתיאטרון החינוכי בבתי הספר ובמסגרות חברתיות אחרות, אך שאפו להקים להקות תיאטרון מקצועיות. חלקם אף היו חלק מלהקות שהשתתפו בהן יוצרים מוסלמים ונוצרים. השחקנים היהודים נאג'י אברהם, אנואר שהרבאני ונעים אצלאן היו חלק מלהקת בבל, שהתאחדה עם שלוש להקות לא-יהודיות: הלהקה הערבית של יחיא פאיק, הלהקה המזרחית של צברי שכורי ותומכי המשחק של עבדאללה אל-עזאוי. הלהקה המשותפת ערכה סיבוב הופעות ברחבי עיראק, וב-1939 ביים אצלאן את רומיאו ויוליה עם שחקנים יהודים, ובהם אריה אליאס, שהרבאני ועבדאללה אגסי. אצלאן, שהיה ידוע ביכולתו הקומית ובאימפרוביזציה, שיחק בקברטים ואף עיבד קומדיות ופארסות מצריות שונות. ב-1947 רכש קברט וניהל אותו. תהליך ההתמקצעות גבר גם הודות להקמת המכון לאמנויות היפות בבגדד בסוף שנות השלושים. למדו בו בין היתר השחקנים אריה אליאס, יצחק בטאט, סלמאן עבדאללה אל-יוסף, אהרן זבלי, יצחק זכריה ואהרון יעקב, שהיו בעלי ניסיון רב עוד לפני שבאו בשעריו.

שלושה אנשי תיאטרון היו יוצרים ומורים משמעותיים מרכזיים בקרב אנשי התיאטרון היהודים בעיראק: כדורי שהרבאני, אליהו סמירה וסימון אלעמארי. שהרבאני (1982-1894) היה בין השחקנים היהודים הראשונים בעיראק. ב-1908 הצטרף ללהקה סורית שביקרה בעיראק והמשיך לשחק עם להקות ממצרים. ב-1910 חזר לעיראק ללמד תיאטרון בבתי ספר יהודיים ולהעלות בהם הצגות. כמו כן ביים בלהקות חובבים ומקצוענים בבגדד ובבצרה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקים להקה מקצועית שהציגה רפרטואר אירופי וערבי.

סמירה (1961-1910), במאי, שחקן ומורה לתיאטרון ולעיצוב במה, הצטרף ללהקות מצריות שהגיעו לעיראק בהובלת בשארה ואכים והמחזאי הידוע יוסף והבי וכך למד משחק. הוא השתתף בלהקות מקצועיות שונות, בהן הלהקה הלאומית למשחק בשנים 1935-1927, ביים בבתי ספר יהודיים, ובעיקר בבית הספר שמאש, וב-1935 הקים להקה עם תלמידיו המוכשרים מבתי ספר שונים והעלה עמה מחזות מאת יוסף והבי. עם חברי הלהקה נמנו אריה אליאס, נעים אצלאן, יצחק בטאט ואחרים.

אלעמארי (1988-1921) היה מחזאי ובמאי וכונה על ידי אנשי התיאטרון "עמוד השדרה של התיאטרון העיראקי". בדומה לשהרבאני ולסמירה, גם הוא ביים בבתי ספר יהודיים ותרגם לערבית טקסטים תיאורטיים על תיאטרון, על משחק ועל איפור. כמו כן ביים בלהקות חובבים ובלהקות מקצועיות, שהרפרטואר שלהן נע מדרמות מערביות קלאסיות, כמו אדיפוס המלך וגם הוא באצילים, ועד מג'נון לילה של המשורר המצרי אחמד שווקי. בספרו הוא מתאר את פעילותו התיאטרונית העשירה בשנים 1951-1937, שכללה היכרות עם מיטב היוצרים והמוזיקאים העיראקים. ב-1956, לאחר עלייתו ארצה, הפיק שוב את מג'נון לילה עם לא מעט מהשחקנים המוזכרים לעיל.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אליאס, אריה, דבש תמרים (רמת גן: שלומי חיסקי אות למופת, 2005).

בן-עמרי, שמעון, השד טנטל וסיפורי ימין אבולכיר (הרצליה: חבצלת, 1987).

לוי, ליטל, "מיהו יהודי-ערבי? עיון משווה בתולדות השאלה, 1880-2010", תיאוריה וביקורת, 39-38 (2011, עמ' 135-101).

מורה, שמואל, "התיאטרון היהודי בעיראק במחצית הראשונה של המאה העשרים", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 23 (1985, עמ' 98-64).

שניר, ראובן, "בגדד, אתמול: על היסטוריה, זהות ושירה", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 127-125 (תשס"ה, עמ' 155-97).

שניר, ראובן, ערביות, יהדות, ציונות: מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2005).

Levy, Lital, "The Nahḍa and the Haskala: A Comparative Reading of 'Revival' and 'Reform'", Middle Eastern Literatures, 16(3) (2013, pp. 300-316).‏

 Shem-Tov, Naphtaly, "The Jewish-Iraqi Theatre – Ur Ensemble: Majnūn Laylā as Interweaving Performance Cultures", Journal of Modern Jewish Studies, 19(3) (2020, pp. 382-404).