כשירות תיאטרונית של קהל צעיר (TYA): איך ילדים מבינים תיאטרון

כשירות תיאטרונית של קהל צעיר ((TYA: איך ילדים מבינים תיאטרון

ד"ר סמדר מור

התבוננות בתגובות של קהל צעיר הצופה בהצגת תיאטרון מעלה שאלות ותהיות רבות: כיצד ילדים מבינים הצגת תיאטרון? מה מאפשר להם לפענח את הסימנים שעל הבמה, להבין את העלילה וליהנות ממנה? האם לילדים צעירים יש כשירות תיאטרונית לפענוח הצגה? ואם כן, כיצד נוצרת יכולת זו? ממה היא מורכבת?

תחום התיאטרון לקהל צעיר TYA)) מתפתח בשנים האחרונות, ויותר חוקרי תיאטרון ברחבי העולם כותבים על סוגיות הנוגעות לקהלים צעירים. עם זאת, עדיין חסר ידע על ההתקבלות של הצגת תיאטרון בקרב קהלים צעירים. נושא הכשירות התיאטרונית והשפעתה על החוויה התיאטרונית עולה במחקרים שונים בתיאטרון בקרב מבוגרים ובקרב צעירים, מתוך ההנחה שהחוויה התיאטרונית אינה נטולת הקשר, בין אם מדובר בהקשר הישיר של המופע: המקום, האולם והאינפורמציה שניתנת לפניו, ובין אם בהקשר הלא-ישיר שלו: המטען של נורמות, ערכים, ידע וציפיות שכל צופה מביא עמו אל המופע.

מחקרים עכשוויים מראים כי לקהל צעיר יש כישורים וכלים להבין מופעי תיאטרון מורכבים ולהתחבר אליהם ברמות שונות. אלה אמנם מאפשרים רמה מיידית של הבנה, אך עידוד למעורבות במופע התיאטרוני יגרום לילדים להפיק ממנו את המרב גם בעתיד. אם לא נעודד מעורבות, נאבד את ההשפעה של המופע על העמקת הידע של הילד והרחבתו ועל יכולות הרכישה שלו את התחום, באופן המפעיל אצלו את היצירתיות, הדמיון, הרגש והטכניקה. שני מרכיבים של חוויית הצפייה – אופק הציפיות והכשירות התיאטרונית - מובנים באופן חברתי ומתפתחים ונלמדים דרך ההתנסות עם אחרים. צופים צעירים נבדלים אלה מאלה בצרכים הפיזיים, ברקע המשפחתי, הדתי, התרבותי, הכלכלי והחברתי ובהתנסות באמנויות בכלל, ובמופעים חיים בפרט. ייחודים אלה באים לידי ביטוי בתגובות הילדים למופע ובהבדלים ביניהן. עיקר ההבדלים ההתפתחותיים קשורים ליכולת של ילדים להבין ולפענח מוסכמות ולאופני תפיסתם את המופע. יכולתם של ילדים לפענח העמדת פנים על הבמה היא יכולת המתפתחת עם הגיל.

התקשורת התיאטרונית

התקשורת התיאטרונית, המתרחשת בין הבמה לקהל במהלך המופע, משפיעה על תפיסת הקהל אותו. תקשורת זו מאופיינת בשלושה ממדים: פענוח הסמיוטיקה, מערכות סימנים המשמשות דרך לקרוא את הטקסט התיאטרוני על ידי הקהל; הבנת המוסכמות התיאטרוניות, שהן כללים ידועים ומקובלים, היוצרים את האשליה של תיאטרון; ויצירת רוחק אסתטי, תופעה פסיכולוגית מודעת או לא מודעת המופיעה תוך כדי צפייה בגורם טבעי או ביצירת אמנות. שלושת הממדים הללו מאפשרים לצופה ליצור משמעות מתוך הבדיון שהוצג לפניו על הבמה.

בעת צפייה בהצגת תיאטרון נדרש הקהל הצעיר לפרש את הייצוגים המוצגים על הבמה (פענוח הסמיוטיקה) על מנת לקרוא את הטקסט, להבין את היחסים בין הדמויות ולפענח את העלילה. נוסף על כך עליו להבין ולקבל את המציאות המוצגת על הבמה כמציאות, ובו בזמן להיות מודע לכך שזו אשליה (הבנת המוסכמות). פרדוקס זה הוא משימה קוגניטיבית קשה להבנה בגיל הצעיר, אך לא בלתי אפשרית. מחקרים מעלים כי ילדים מכירים מוסכמות תיאטרוניות מצפייה בסרטים ובטלוויזיה וממשחקי תפקידים ואינם מגיעים לתיאטרון "טאבולה ראסה".

ליוצרי המופע השפעה גדולה על מידת הריכוז של הילדים בו ועל יכולתם ליצור רוחק אסתטי מיטבי מהיצירה. רוחק אסתטי אופטימלי, המאפשר הנאה אמנותית-אסתטית, הוא המרחק הרגשי שבו הילד מראה מעורבות במופע במידה מאוזנת: הוא אינו שקוע בבדיון עד כדי חוסר יכולת להפריד בינו לבין החיים האמיתיים, ובו זמנית אינו מנותק לחלוטין מהעולם הבדיוני. רוחק אופטימלי אינו מצב יציב, אלא מנגנון פסיכולוגי המניע רגשות ומחשבות קדימה ואחורה, כמו גלי גאות ושפל, בזמן שהילד צופה במופע תיאטרוני וחווה חוויה אסתטית.

מחקר אסתטי איכותני

מחקר אסתטי איכותני שנערך בישראל בקרב ילדי גן (בני חמש עד שש), בארבע ערים בארץ, בדק את תפקידה של התקשורת התיאטרונית ביצירת החוויה האסתטית ואת כשירותם התיאטרונית של ילדים בגיל צעיר. 24 ילדי גן צפו כל אחד בשתי הצגות, ולאחר כל הופעה נעשה שימוש בארבעה כלי מחקר לאיסוף נתונים על מנת ליצור תמונה כוללת של התופעה ולהגביר את אמינות המחקר: באמצעות תצפיות שנערכו באולמות התיאטרון, נאספו תגובות פיזיות ומילוליות של הילדים-הצופים; יום לאחר הצפייה התקיימו שיחות תיאטרון, כלי מחקר שפותח עבור צופים בוגרים והותאם למחקר עם ילדים לצורך הערכת החוויה התיאטרונית של קהל צעיר; במהלך שיחות התיאטרון יושם כלי מחקר נוסף - ציור - אשר נתן לילדים הזדמנות לבטא את החוויה ולהציג את השקפות עולמם על תיאטרון באמצעים חזותיים; יום לאחר כל שיחת תיאטרון נערכו ראיונות חצי מובנים עם כל ילד. הנתונים שנאספו נותחו בניתוח נושאי, אשר מתמקד בטקסט כחלון המאפשר מבט אל החוויה האנושית.

שלושה מטענים של יכולות וידע של ילדי גן

במחקר נמצא שקהלים צעירים נכנסים לאולם התיאטרון עם שלושה "מטענים" של יכולות וידע: מטען חברתי-תרבותי, מטען רגשי ומטען קוגניטיבי. כל מטען מתמלא ממקורות שונים, המסייעים לקהל הצעיר לחוות, לפענח ולהבין את הצגת התיאטרון.

המטען החברתי-תרבותי: הידע התיאטרוני של ילדי גן נרכש ממקורות שונים, בהם אינטראקציות חברתיות, כמו משחק סוציו-דרמטי וחוגי תיאטרון בגן; אינטראקציות עם מבוגרים או עם ילדים אחרים, כגון משחקי תפקידים או שיח על הצגה שצפו בה; מדיה ותקשורת המונים, כדוגמת סדרות טלוויזיה, סרטים והצגות תיאטרון שבהן צפו בעבר; הכנה לצפייה בהצגות שנערכת על ידי אנשי חינוך או הורים; והופעות שבהן השתתפו:

זה היה בכאילו, הם לא באמת אכלו את זה, זה היה שם סתם דברים כמו שיש לנו בגן בפינת הבובות ובסופר, כמו למשל החטיפים שיש לנו בסופר זה לא החטיפים, פ' [הגננת] שׂמה שׁמה ניירות והידקה את זה כאילו זה אמיתי. אם אנחנו נפתח את זה אנחנו נדע שזה ניירות כי אנחנו גם שמנו את זה עם פ'... (ה', גן ה"ג, תל אביב).

מטען זה, המתמלא בידע חברתי-תרבותי בכל מפגש של הילדים עם המקורות שהוזכרו לעיל, מאפשר לילדים לפענח את הסימנים הסמיוטיים המופיעים על הבמה, להבין מוסכמות תיאטרוניות ולהתמקם רגשית מול המציאות הבדיונית שבה הם צופים.

המטען הרגשי: מטען זה מתחיל להתמלא כבר כשהילדים יוצאים מהגן בדרך למופע תיאטרוני, מתוך ההתרגשות שאוחזת בהם בעת יציאה מהשגרה. הוא מתמלא עוד בעת הנסיעה באוטובוס לאולם התיאטרון, חוויה מרגשת עבור ילדים צעירים; ממשיך להתמלא כשההתרגשות עולה בזמן הכניסה לאולם גדול ומהודר; ומתעצם מההנאה או ממורת הרוח שחשים הילדים בזמן שהם משתתפים בהצגה, גם אם באופן פסיבי. מטען זה משרת אותם בתהליך ההתקבלות – הוא עוזר להם ליצור את הריכוז הנדרש לפענוח ההצגה, להתמקד בסימנים הסמיוטיים כדי לפענחם, לקבל את המוסכמות התיאטרוניות ולהבנות את הרוחק האסתטי האופטימלי. השלב הראשוני של התמלאות המטען מתואר כאן מתוך תצפיות על כניסת הילדים לאולם התיאטרון לפני ההצגה:

• בכניסה לאולם הילדים מאוד מתרגשים, מרימים את קולם (מתוך תצפית על גן ש"ש, ראשון לציון).
• מהרגע שע' התיישבה היא מנענעת את רגליה (בהתרגשות), מסתובבת לאחור לעבר ילדים שיושבים מאחור מגן אחר. מניעה את הרגליים כך שהמושב מתרומם. שוב מנענעת רגליים. "נו כבר" [בציפייה שההצגה תתחיל כבר] (מתוך תצפית על ע', גן פ', תל אביב).

המטען הקוגניטיבי: מטען זה מאפשר לילדים לחוות את החוויה ולהגיב אליה באופן התואם את השלב ההתפתחותי שבו נמצא כל ילד-צופה; לתאר, להשוות, לנתח, לחבר, להסיק מסקנות, לחשוב באופן ביקורתי ולהתבונן על החוויה מנקודת מבט גבוהה יותר. במחקר המתואר הוערכו היכולות הקוגניטיביות של הילדים-הצופים בהקשר של הידע התיאטרוני והשימוש בו, בהסתמך על הטקסונומיה של בלום, שבה נערך מיון של רמות החשיבה כחלק ממטרות חינוכיות ואיכויות התפקוד ברמות השונות. המטען הקוגניטיבי בשילוב המטען התרבותי-חברתי מאפשרים לילדים פענוח של הצגה ברמה התואמת את השלב ההתפתחותי שלהם. ככל שהמטענים מלאים ועשירים יותר, הן בשל שלב התפתחותי גבוה יותר והן בשל ידע רחב יותר, כך משתפרת היכולת של הילדים לקלוט יותר מרכיבים, לפענח אותם ולהרכיב תמונה מורכבת יותר של הצגה שהיא תופעה חד-פעמית ונעלמת עם ירידת המסך.

א': כשאני רואה הצגות, אז זה לא העיניים רואות, זה המוח רואה.

נ': המוח חושב, הוא לא רואה.

א': הוא הזה שמאפשר לעיניים לראות. העיניים לא רואות את ההצגה, המוח רואה (שיחת תיאטרון, גן ה"ג, תל אביב).

כשירות תיאטרונית בגיל הצעיר

תהליך ההתקבלות המורכב מפענוח מערכות סימנים, הבנת מוסכמות והתמקדות ברוחק האסתטי הנכון מתאפשר בגיל הצעיר, מכיוון שלקהלים צעירים יש את שלושת הסוגים של יכולות וידע: מטען חברתי-תרבותי, מטען רגשי ומטען קוגניטיבי. בעזרתם הם מצליחים לפענח את הצגת התיאטרון וליהנות ממנה. נקודת המפגש בין התקשורת התיאטרונית לבין המטענים של הילדים יוצרת את הכשירות התיאטרונית בתנועה מחזורית. המטענים מתפתחים ומתעשרים ככל שהילדים עצמם מתפתחים, הן פיזית והן נפשית, ורוכשים ידע כללי עמוק יותר על העולם הסובב אותם. ככל שכל מטען נעשה עמוק ומורכב יותר, כך החוויה התיאטרונית הופכת מורכבת יותר. במקביל, ככל שהילדים משתתפים במופעים נוספים, הם מפתחים ומעמיקים את המטענים שלהם ואת כשירותם התיאטרונית.

חשוב לזכור כי ילדים צעירים מאוד, גם אם מטעניהם עדיין אינם מלאים ועשירים, מסוגלים לחוש עונג מחוויית הצפייה. המטען הרגשי אינו קשור לידע קודם או ליכולות התפתחותיות, ועל כן יכול להתקיים גם אצל ילדים אשר גילם הצעיר או התשתית התרבותית שלהם לא אפשרו איסוף ידע מספק. אי לכך, גם ילדים שמפענחים את ההצגה ברמות חשיבה ראשוניות מפיקים עונג כאשר הם מצליחים להבין אותה ברמה הקונקרטית. הבנה זו הופכת למטען תרבותי שאפשר להשתמש בו בצפיות הבאות. זו הסיבה העיקרית שבגינה חשוב ביותר להביא ילדים אל אולם התיאטרון ולהעניק להם חוויה שתעשיר אותם בהווה ולעתיד.

ולסיכום, מפי הילדים:

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לאור-בלסבלג, נילי, התפתחות הבנת ילדים העמדת פנים והבחנה בין מראית עין למציאות בתיאטרון וקשירתם לתיאוריית המיינד, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2012).

מור, סמדר, התקבלות של הצגת תיאטרון על ידי קהל צעיר: חקר סמיוטי בקרב ילדי הגן, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור (חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2015).

Klein, Jeanne, "From Children's Perspectives: A Model of Aesthetic Processing in Theatre", Journal of Aesthetic Education, 39(4) (2005, pp. 40-57).

Maguire, Tom, "There Is No Audience: Meeting the Dramaturgical Challenges of the Spectator in Children’s Theatre", In: Tom Maguire and Karian Schuitema (Eds.), Theatre for Young Audiences in the UK (London: Institute of Education Press, 2012, pp. 9-22).

Reason, Matthew, The Young Audience: Exploring and Enhancing Children’s Experiences of Theatre (Stoke-on-Trent: Trentham Books, 2010).

Sauter, Wilmar, The Theatrical Event: Dynamics of Performance and Perception (Iowa City: University of Iowa Press, 2000).

Schonmann, Shifra, Theatre as a Medium for Children and Young People: Images and Observations (Dordrecht, The Netherlands: Springer, 2006).