סוד קסמו של פיטר פן
סוד קסמו של פיטר פן
פרופ' שפרה שינמן
מה יקרה באולם התיאטרון אם יום אחד דון קישוט לא יילחם בטחנות רוח מפני שלא נכנס למצב רוח מתאים? מה יקרה אם דון ז'ואן יחדל לפתות נשים על הבמה?
אינני יודעת מה יקרה בפועל באולם התיאטרון, אך דבר אחד ברור לי - הדימוי המנטלי שיש לנו על אודות דון קישוט או דון ז'ואן לא יינזק, כיוון שדימוי מנטלי נובע מעולמות תוכן עמוקים שבהם נוצרה פרספציה. על דון קישוט נוצרה תפיסה מובחנת, ועל בסיסה נבנתה קונספציה של "דון קישוטיות", הצרורה בחשיבה האנושית בתבנית מוצקה של דימוי מנטלי שלא ניתן או שקשה מאוד להפריכו.
דון ז'ואן, דמות המאהב האגדי שפיתה נשים רבות, מקורה כנראה בסיפורי עם שנדדו ליצירות אמנות במוזיקה, בפיסול ובציור, בסרטים ובספרים. יצירה בולטת היא דון ז'ואן, מחזהו של מולייר מ-1665. דון קישוט, דמות ביצירה ספרותית שכתב סרוואנטס ב-1605 (חלק ראשון) וב-1615 (חלק שני), נהיה דימוי לאדם בלתי מציאותי שנלחם מלחמות צדק בלי בסיס ריאלי. דימויים אלה קנו אחיזה מלאה בחשיבה האנושית בתרבות המערב במשך כ-400 שנה, צברו כוח והשפעה ונהיו לדימויים מנטליים שלא ניתן להפריכם.
ומה על פיטר פן?
מה יקרה באולם התיאטרון אם יום אחד פיטר פן לא יוכל לעוף? או אם במהלך ההצגה, הצעיר הנצחי יתבגר? האם הדימוי של פיטר פן חזק מספיק כדי לא להינזק? האם הצליח להכות שורשים עד כדי יצירת דימוי מנטלי? עד כדי יצירת מושגים כמו "דון קישוטיות" כמו "דון ז'ואניות"?
כנראה כן, אף על פי שגילו מתקרב רק ל-120 שנה.
ילדות, ספרות ילדים ותיאטרון ילדים הם תופעות ייחודיות ומרתקות שהחלו לפרוח במאה העשרים, שהוכרזה כמאה של הילד. הקשר בין התפתחות תיאטרון לילדים לבין התפתחות ספרות לילדים הוא משמעותי מפני שתיאטרון לילדים החל להיבנות מתוך ספרי ילדים ועל סמך הספרים האלה. פיטר פן, תום סוייר ועליסה בארץ הפלאות הן דוגמאות מוכרות המבטאות את התופעה עצמה.
לטענתי, הדימוי המנטלי שיש לנו על אודות דמויות אלה מושרש עמוק בתפיסה הרואה את הילד כ"מבוגר אחר", "מבוגר מיניאטורי" ("miniature adult").
דמותו של פיטר פן בנויה על התפיסה של "במה המבוגר חושק? במה המבוגר מתעניין?" ולא של "מה הילד רוצה?" מבחינה זו אפשר לומר שהילד נתפס כ"מבוגר אחר". חידת אישיותו של פיטר פן טמונה ביציאתו מדפי הספר לבמה באופן שאִפשר גלגולים שונים והעצים את סוד אישיותו.
אסביר:
לידתו של פיטר פן בהציפור הלבנה הקטנה, ספר למבוגרים שכתב ג'יימס מאתיו ברי (1937-1860) ב-1902. בשישה פרקים מתאר ברי את פיטר פן, תינוק בן שבעה ימים שפיות וציפורים מלמדות אותו לעוף. ז'קלין רוס טוענת שכספר למבוגרים, פיטר פן מתאר בעצם תשוקה של אדם מבוגר לילד (כלומר פדופיל) ולא, כפי שמקובל לפרש, תשוקה של אדם להישאר ילד. במקור, היא אומרת, סופר הסיפור לילד קטן שהמספר רצה לחטוף. כדי להפוך חלק מהטקסט לחומר לילדים, הסיפור הוצא מהקשרו, עובד למחזה לילדים והוכנס לכרך שבו היו הצגות רק למבוגרים. כטקסט יחיד לילדים בתקופה שבה החל להיווצר תיאטרון לילדים, פיטר פן נחטף כפרי בשל ומאז אינו יורד מעל במות העולם. יש האומרים כי הוא המחזה לילדים המוצג ביותר בכל הזמנים.
ברי עצמו חילץ את דמותו של פיטר פן מדפי הרומן שלו למבוגרים וכתב מחזה אשר עלה על בימות לונדון לראשונה ב-1904, תחת הכותרת: Peter Pan, or the Boy Who Wouldn't Grow Up. את הכותרת אפשר לתרגם "הילד שלא התבגר" או "הילד שסירב להתבגר". כל תרגום מניח תפיסה שונה של הדמות ומבטא דילמות בעיצובה. בעקבות הצלחת פיטר פן כתב ברי ב-1911 סיפור לילדים שכותרתו פיטר וונדי, שגם הוא עובד למחזה. ברי עצמו שינה, עיבד, התלבט ועיצב את פיטר פן בכמה גרסאות, עד זו שנחשבת לגרסה הסופית מ-1921, לאחר שמכר את הזכויות ולא הוסיף לגעת בטקסטים. הגרסאות של ברי מציגות פיטר פן אלים, הפכפך, קשה, מסובך עם עצמו ועם זולתו - רחוק מאוד מדמותו החביבה והנדיבה, כפי שעוצבה והוצגה שנים אחר כך, ב-1953, על ידי חברת דיסני בהפקת אנימציה נפלאה, מתקתקה ומפעימה.
הפרספציה של פיטר פן כ"ילד אחר" התגבשה לקונספציה של "אחרות" ויצרה דימוי מנטלי רב-משיכה של "נעורים נצחיים", הנמצא בבסיס כל הגרסאות.
גלגוליו של פיטר פן על הבמות בישראל
הניסיון להתחקות אחר גלגוליו של פיטר פן על הבמות בישראל מבהיר מיד כי גורלו כאן זהה לגורלו על בימות העולם. הוא מוצג בשלל וריאציות ואינטרפרטציות ובעיקר כמחזה לילדים ולכל המשפחה. בארצות העולם היה נהוג להעלותו סביב חג המולד, ואצלנו סביב חנוכה. במהלך השנים, לאור ההצלחה והביקוש, חלה זליגה לכל ימות השנה. בארצות העולם, כמו אצלנו, נוצרה הילה תרבותית חברתית סביב הדמות וקורותיה.
התרגומים השונים לעברית ערכו בטקסט המקורי שינויים באופן חופשי, אך ממד חשוב נשאר נאמן למקור והוא הדימוי של פיטר פן כילד האחר הנצחי. בכל ההפקות שנעשו בארץ, פיטר פן הוא ילד נצחי שמסוגל לעוף, חי בארץ לעולם-לא ומעורב בהרפתקאות מול שודדי ים, אינדיאנים ופיות. לעתים מצטרפים אליו לאי גם ילדים "אבודים", הבורחים מעולם המבוגרים.
המוטיבים השזורים בכל טקסט הם נעורים, הרפתקאות, אסקפיזם, פנטזיה ומציאות. ארץ לעולם-לא היא ארץ שאין בה טאבו. "לעולם לא" הוא בדרך כלל חלק מדיבור על טאבו. אך ארץ לעולם-לא היא ייחודית כארץ של "שום מקום" או של "אף מקום", כפי שנקבע בתרגום לעברית של נסים אלוני, המניח תוך כך גם אינטרפרטציה שונה למהותה של אותה ארץ ולמקומה במחזה.
לראשונה הופיע השם פיטר פן בתיאטרון במתנו ב-1957, במחזה העברי המקורי פיטר פן והקוסם, שנכתב בידי דניאל מור ובוים על ידי א. אילת. מחזה זה רחוק ושונה מהמחזה המקורי של ברי; בשנות החמישים המאוחרות הייתה נטייה ליצור סיפורים חדשים סביב דמויות קלאסיות. שמונה שנים אחר כך הופיע פיטר פן המקורי לראשונה על במה מקצועית בישראל.
ב-1965 הועלתה בתיאטרון חיפה ההצגה פיטר פן. כמו בלונדון ב-1904, גם כאן גילמה אישה, גילה אלמגור, את דמות פיטר פן. את קפטן הוק גילם גדעון זינגר, את ונדי שיחקה עירית מרקוביץ ואת סמי הפיראט - ראובן שפר. את התפאורה הכין אריה נבון. נסים אלוני תרגם את המחזה וחיים חפר את השירים, לא על פי טקסט המקור כפי שנכתב על ידי ברי, אלא על פי עיבוד אמריקאי שנכתב בידי בטי קומדן ואדולף גרין, עם מוזיקה מאת ג'ול שטיין.
ב-1989 הפך פיטר פן למחזמר בכיכובם של חנוך רוזן כפיטר פן וחני נחמיאס כוונדי. ששון גבאי גילם את קפטן הוק הנורא, צחי נוי היה סמי, עוזרו של קפטן הוק, וחיה סמיר גילמה את לילי הנמרה, בעיבודו - כתיבה ובימוי - של אורי פסטר לסיפור המקורי. ההפקה בתיאטרון חיפה, שהייתה מפוארת כדברי המבקרים, זכתה בפרס כינור דוד ובהתפעלות הקהל והועלתה יותר מ-300 פעם. פסטר מעיד שהעיבוד שערך היה קרוב כמה שיותר לסיפור המיתולוגי.
ב-1997 העלה פסטר גרסה נוספת של המחזמר בהשתתפות גיל ססובר, וזו זכתה להצלחה מסחרית גורפת שעלתה על הצלחת הגרסה הראשונה. עוד השתתפו בה דפנה דקל, שרון שחל וזאב רווח. פסטר מעיד שהפקה זו הייתה רחוקה מהמקור, כמעט יצירה עצמאית שלו, שהפיק בין השאר מפני שססובר ורווח נוטים לכיוון קומי. הם הכניסו רפליקות של "צחוקים", והוא זרם איתם.
ב-2007 פרסם התיאטרון הקלאסי מודעה בזו הלשון: "הרפתקאותיהם של פיטר, ונדי, ג'ין ומייקל במעופם מעל גגות העיר בדרכם אל ארץ לעולם-לא. במסע הקסום שלהם אנחנו פוגשים פיראטים מפחידים, שבראשם עומד קפטן הוק, תנין בעל שיניים חדות שבלע את השעון של קפטן הוק ומאז הוא מתקתק בתוך בטנו ועוד. הפקה ססגונית עם פעלולי תעופה מרהיבים". על העיבוד והבימוי היה אחראי צביקה קורמן. המופע יועד תחילה לגילי שנתיים עד שבע ועם הזמן שונה טווח הגילים לשלוש עד תשע ונערכו שינויים בצוות השחקנים.
ב-2009, פיטר פן, הילד הנצחי, שסיפורו "שובה הלב" הפך לקלאסיקה, כך על פי כל הפרסומים, חזר לבמה בגרסה חדשה בהפקה משולבת של תיאטרון חיפה ותיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. המחזה נעשה על פי גרסת המקור של ברי, וצביה הוברמן כתבה וביימה. יחד עם המנהל המוזיקלי טל בלכרוביץ נעשו אדפטציות בכתיבה, והחיבורים המוזיקליים היו מעניינים. ההצגה הוגשה כמחזה עם זמר ולא כמחזמר. דורון עמית היה פיטר פן, ויוסי מרשק שיחק את קפטן הוק. התיאטרון פרסם: "פיטר פן שמסרב להתבגר, מבלה את ימיו בקרבות נגד פיראטים ואינדיאנים, אך מדי פעם הוא מבקר בעולמנו כדי להקשיב לסיפורים שמקריאות אמהות לילדיהן לפני השינה. באחד הלילות, כאשר האזין לסיפוריה של מארי דארלינג לילדיה ונדי, ג'ון ומייקל, הוא נתפס ובמהלך הבריחה מאבד את הצל שלו. כשהוא חוזר להשיב אותו הוא מעיר את ונדי, שמצטרפת אליו יחד עם אחיה הקטנים להרפתקה בלתי נשכחת בארץ לעולם-לא". הביקורת שיבחה את ההפקה, שהייתה ללא קסמים וללא פעלולים מורכבים והשאירה הרבה מקום לדמיון. היא אף הועלתה כהצגת הדגל בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ילדים שהתקיים בפסח אותה שנה בחיפה.
ב-2012 הזמין המשכן לאמנויות הבמה באשדוד את פיטר פן כ"הצגת חנוכה לילדים ולכל המשפחה", הפעם עם הראל סקעת כפיטר פן, ישראל קטורזה, רוני דלומי ורוני דואני ובהשתתפות עשרים שחקנים, זמרים, רקדנים ואקרובטים. ההפקה הייתה עתירת פעלולים וססגונית, עם תלבושות, תפאורה ואביזרים מושקעים. על הבימוי והמוזיקה הופקד ירון כפכפי, שגם היה אחראי למחזה ולפזמונים יחד עם נעה ברנר. בהפקה הגדולה הוצגה גרסה חדשה, ובה הרבה קרבות במה ומופעי מעוף כבקרקס. בפרסומת להצגה נאמר: "הילד הנצחי, שסיפורו שובה הלב הפך לקלאסיקה, חוזר השנה אל הבמה בגרסה חדשה, קצבית ומעודכנת שתישא בעזרת מעט אבק פיות את הילדים הצעירים ואת הילדים המבוגרים אל אי של הרפתקאות, גיבורים, שודדי ים, אינדיאנים ובנות ים. בעזרת קסם התיאטרון, בתפאורה קסומה, בתלבושות מרהיבות ובמוזיקה מקורית ומכשפת נצא מהמציאות הגשומה של לונדון אל ארץ לעולם-לא. המחזמר הגדול והמרכזי של חנוכה 2012!"
ב-2017, ברלינר הפקות בשיתוף תיאטרון מופע הציגו את פיטר פן בגרסה חדשה, ובה "הקסם הנצחי בכיכובו של עפר שכטר, הילד שלא גדל לעולם, מלמד אותנו לעוף וסוחף אותנו אל מסע קסום בכוח של מחשבות טובות. הוא מנצח את הוק המרושע בתחכום ושובבות ומנהיג את כל הילדים האבודים והלא-אבודים אל עולם בו הלב מכתיב את מעשינו". ירון כפכפי ונועה ברנר, שהעלו שוב ושוב הפקות ראווה מחודשות במשך השנים, היו אחראים על ההפקה גם הפעם.
ב-2019, הפקות רבות של פיטר פן נצפו ברחבי הארץ, חלקן הוזכרו כאן וחלקן לא, אבל ההפקה המעניינת הייתה פיטר פן למבוגרים, בגרסה מקורית, שהעלה תיאטרון הבימה, על בסיס המחזה ונדי ופיטר (כתיבה ובימוי: תום ווליניץ). התיאטרון פרסם את ההצגה באופן הבא: "ההצגה מחיה מחדש את סיפרו של ג'יימס ברי ומעניקה לו פרספקטיבה חדשה ובוגרת על התבגרות, היקשרות, מוות, דמיון ובדידות. היא משלבת בין הטקסט הקלאסי, קטעים חדשים ומוזיקה חיה ומקורית. ההצגה מאפשרת לצופים לשוב ולעוף על כנפי הדמיון, כמבוגרים, אל אותה הרפתקה עליה גדלו. תוך שילוב קרבות במה, שירה, רגעים דרמטיים, שיתוף הקהל, קטעים קומיים וקורטוב התרפקות נוסטלגית מצליחה ההצגה לדבר לכל מי שהסיפור של פיטר פן נגע בלבו במהלך חייו: מתבגרים, מבוגרים, הורים והורים להורים".
המבקר שי בר יעקב מידיעות אחרונות כתב: "מה שהופך את ההצגה הקטנה הזו למקסימה הוא שפת הבימוי והיצירתית והגמישה שיצר ווליניץ. זו הצגה מקורית ומיוחדת שנעשתה עם המון נשמה ואהבה".
ההפקה של הבימה מאפשרת לי להשלים כאן מעגל מבחינת התזה שניסיתי לפתח. פיטר פן למבוגרים בנוי על דימוי מנטלי העוסק באחרות, בדברים שהמבוגר חושק בהם ומתעניין בהם. הילד האחר והמבוגר האחר מתגוששים. תוכן הדברים מוטמן ומובלע בהפקות לילדים העוסקות בהרפתקאות, בעולמות הפנטזיה והדמיון ובהקצנה של מוטיבים החביבים על קהל הילדים, כפי שעולה מכל הפרסומים שציינתי.
אם בודקים את קו ההתפתחות מאז 1957, ניתן לומר שההצגות עוברות עיבודים המתרחקים מהמקור. המפיקים בדרך כלל מתרכזים בפשטני, בנוצץ ובסכריני, בעיצוב במה מפוארת ובהפקת שירים קליטים ופעלולים מרהיבים. התפתחות זו ודאי מושפעת בראש ובראשונה מגרסת דיסני (1953), אשר העיבודים הצבעוניים, המרגשים והנעימים למראה שלה סילקו את ההתבוננות המורכבת בדמותו של פיטר פן ובמערכת יחסיו עם הזולת, טשטשו אלימות קשה ופישטו את יחסו ההפכפך והמורכב של ברי לאמהות. היא ודאי מושפעת גם מהעיבודים החופשיים הקליטים שנעשו ברחבי העולם, אשר יצרו את התופעה התרבותית-חברתית המשותפת לעולם המערבי.
מאז שנות השישים הופקו בארץ עשרות רבות של הצגות פיטר פן בעשרות תיאטראות לילדים, שלפעמים הוקמו אד-הוק לצורך הצגה לחג או לפסטיבלים, הפקות בלט גדולות וסיפורי קריאה לקטנים בגני הילדים. כאן הזכרתי רק מספר קטן של הפקות בולטות, אלה שהביאו לאולמות מאות רבות של צופים ובכך היו למובילות טעם ולקובעות טון. בחרתי לצטט מפרסומי כל תיאטרון על ההצגה כיוון שהפרסום מעיד על כוונת המפיקים ומגדיר את קו ההתפתחות שסימנתי. כמובן יש מקום לחקור כל הפקה לעומק בחיבור אחר.
סוד קסמו של פיטר פן
רבים עוסקים בפענוח סוד קסמו של פיטר פן, אך הוא מסתיר את סודו. למרות כל מה שכבר נחקר ונכתב, עדיין רב הנסתר על הגלוי כי אחרי הכול, "קסם" לא תמיד יכול להיות מוסבר. כאן, לאור מה שטענתי, אנסה לגעת בסוד הקסם.
ג'יימס מאתיו ברי יצר דמות מורכבת, להבנתי, דמות של "מבוגר מיניאטורי" המשקף בעצם את טראומות חייו, נוגע בסודותיו ומכיל את ניגודיו הוא. פיטר פן הוא "מבוגר אחר". הוא איננו הילד שלא רצה להתבגר, כפי שמקובל לפרש, ואולי אפילו לא הילד שלא היה יכול להתבגר, כפי שברי עצמו הודה בגיל 62: "רק זמן רב אחרי כתיבת פיטר פן התגלתה לי משמעותו האמיתית: גיבורו בעצם עושה ניסיון נואש להתבגר, אך אינו יכול".
לטענתי, פיטר פן איננו אלא "מבוגר אחר", גבר צעיר מלא סתירות שאולי לא היה יכול להיות ילד. והמבוגר בן הארבעים פלוס, הגיל שבו כתב ברי את פיטר פן, מתגעגע לילד הבעייתי שלו ומנסה לפענח אותו. סוד קסמו של פיטר פן הוא בחידת אישיותו. מי אתה פיטר פן? אנחנו חוזרים ושואלים מדי תקופה, ודמותו נשארת אלמותית מפני שהוא שייך לקבוצת הילדים הגיבורים בספרות שנוכל לכנותם "ילדים אחרים", "מבוגרים מיניאטוריים". שניוּת מורכבת זו מעניקה ממד של עומק ליצירה האלמותית המקורית. פיטר פן, עליסה, תום סוייר, אינם חושבים במושגים קונקרטיים כמו ילדים בני גילם, אלא יש להם יכולת הבנה ורמת תפקוד מורכבות, פנטסטיות ומופשטות. הם מתפקדים בתוך עולם ריאלי עם חוקים בעלי תוקף פנטסטי, שלא פעם הם עצמם קובעים אותם ואפילו יודעים לחזות את תוצאותיהם. בעצם עיצובם כ"מבוגרים מיניאטוריים" הם מקבלים חיי נצח בעולם המבוגרים ומבטיחים את מקומם גם בעולמות התוכן של הילדים הפתוחים ליהנות. גם אם אין הם מבינים עד הסוף את "תוכן" הדברים, "רוח" הדברים היא המדברת אל לבם.
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
אטלס, יהודה, "פיטר פאן: הילד שלא רצה להתבגר", בתוך: יהודה אטלס, ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים - חייהם ויצירתם, כרך 1 (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2003, עמ' 90-75).
שינמן, שפרה, "ילדים ותרבות: האם התיאטרון יכול לקחת חלק בשמירה על הילדות מפני אובדנה?" עיונים בחינוך: כתב עת לעיון ולמחקר בחינוך, 12-11 (2014, עמ' 345-330).
Rose, Jacqueline, "The Case of Peter Pan: The Impossibility of Children's Fiction", In: Henry Jenkins (Ed.), The Children's Culture Reader (New York: New York University Press, 1998, pp. 58-66).
Schonmann, Shifra, Theatre as a Medium for Children and Young People: Images and Observations (New York: Springer, 2006).
