פרס מישל קיקואין

ציורי הנופים האורבניים החדשים של מאיה כהן לוי נוצרו בשתי טכניקות המשמשות את כהן לוי במקביל – ציור בשמן על בד ותצלומים מקולפים ומטופלים. טכניקות אלה חוצות תחומים וקושרות בדרכן בין הסדרות התימטיות השונות (מדרגות, עמודי חשמל, מגדלים, גשרים ורחובות) המתבחנות בעבודתה העכשווית של כהן לוי.

בכל המוטיבים, הדימויים וטכניקות אלה, מאיה חותרת לייצר מצב של אי-הכרעה, אי-בהירות וחוסר חדות. ייצוג מובנה למצבים אלה היא המזיגה החוזרת של משטחים הערוכים כדגם גיאומטרי עם צל המופיע בתוכו או על פניו. החתירה נגד הסדרים שהיא-עצמה העמידה זוכה לייצוג פלסטי בסתירה שבין תפיסת הדגם כמערכת חזותית אחידה, שיטתית ונשלטת לבין הופעת הצל כצורה יחידאית ואינדיווידואלית יותר, הנבדלת בשל כך מהמצע הערוך כדגם. קונפליקט זה טיבו יחסים בלתי פתורים, דינמיים, בין הרצון להראות ולחשוף לבין הרצון להמשיך להסתיר, לכסות ולהטמיע; במונחים פלסטיים זהו עימות בין החתירה ליצור מערכות שנראוּתן מוחלטת, לבין דבר-מה המתקיים מאחורי פני השטח, כלומר מעֵבר לנראה ולנתפס.

מהלך מובהק ממין זה הוא הכיסוי הגיאומטרי של מגדלי עזריאלי בסוג של אפידרמיס, שבשבילו נזקקה כהן לוי לטכניקת הקילוף הייחודית לה, לאותו טיפול של שבירת השיבוץ המתכתי וקילוף השכבה העליונה של הציפוי הקשיח שחוזר גם בטיפולה במבנים תעשייתיים כמו גשר ועמודי חשמל. בכל העבודות האלה הציור פועל, מבחינה אופטית, כראיית רנטגן החודרת אל פנים המאסה ופנים החומר. "הסרת הקליפה" – ותהיה זו קליפת מתכת או בטון - היא בבחינת מהלך עקבי ואובססיבי, המצטייר לעתים כמערבולת, סחרחורת, אובדן כיוון. הסרת הקליפה החיצונית אינה מעשה אלים לשמו, מהלך אגרסיבי המופנה נגד סממני הקפיטליזם או המודרניות, אלא אי-רצון לשאת את האטימות הדורסנית והמעיקה של פני שטח נוקשים ואחידים באשר הם, שאינם נענים למבט, לקול המתבונן ולנוכחותו. במהלכים אלה ניכרים אי-יכולת לשאת את הנוכחות של עולם פיזי, של סביבה שאינה נענית לרצונה של האמנית, ורצון לחדור אותם ולהטביע את חותמה על פניהם. החותם יוטבע בדרך של יצירת דגמים חילופיים, ארגון פני שטח שיעלה על אלה הנתונים ויהפוך אותם – באמצעות הדגם האינטימי שלה – מזרים למוּכרים.

לצד התצלומים גדולי הממדים של מגדלי עזריאלי מציגה כהן לוי פינות אחרות בעיר, על רחובותיה וצמתיה. רמזורים שאורותיהם מתחלפים בחוקיות חסרת פשר, מצלמות מעקב ושעונים שאיבדו שליטה על מהלך מחוגיהם חוזרים ומופיעים בתדירות המשדרת תחושות של חרדה לנוכח אובדן של אמות-מידה. במראות הגדולים של נופי תל-אביב בשמן על בד מחברת כהן לוי נקודות מבט שונות, מן ההווה, העבר והעתיד, לכלל פנורמה גדולת ורחבה שרק מעצימה עוד ועוד את חרדת ההתפרקות: הרמזורים המשטים בך בהוראותיהם לעצור או ללכת, ורוחות הרפאים של המטוסים המרומזים בלובן המרוקן שבין ההתרחשויות הציוריות, בקיווקווים של משיחות מכחול בשחור, כתום ותכלת. הנעלם והמופיע נארגים בקפדנות מדהימה, כאילו ביקשה כהן לוי לרתום, ולוּ לרגע קט, את האנרגיות הרוחשות במרחב העירוני כך שיובילו אותה לתובנת הכוח המניע העומד מאחוריהן.

למרות ההכרה באי-היכולת להגיע לתובנה המשחררת, יש בציורים אלה מן היופי, ואולי גם מן האופטימיות, הטמונים בעצם אפשרות השיח בין האמנות לבין העולם.

לרגל זכייתה בפרס נפתחה ב-14 במאי 2009 בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר וביד מישל קיקואין התערוכה  מאיה כהן לוי - דמדומים: נופים אורבניים, תל-אביב.