פרס מישל קיקואין

תודעת המוות מורגשת היטב בעבודות החדשות של יהודה פורבוכראי. היא אינה נוכחת כצל מאיים, כרִיק מבעית המחלחל בכל. אמנם היא מופיעה כקץ וככיליון – אבל בה-בעת גם כראשית, כבריאה, כרוכה בהכרה שבכל סוף יש גם התחלה. תפיסה זו גלומה בדימוי הגרעין המתבקע, שחוזר בעבודות ונושא בחובו פוטנציאל כפול של היווצרות וכליה כאחת. אפשרות התרחשותן הבו-זמנית מוליכה את פורבוכראי למרחבים קוסמיים ולמחוזות שבין שמים וארץ. שם בוקע הניצוץ – הבלחה רגעית של גרעין בוהק אל תוך היקום, או מפץ שמייצר מעגלי אנרגיה ואלומות אור, אך לעולם לא חורבן ופורענות, לא אירוע אפוקליפטי מחריד. ביחס להתארעות הבלתי פוסקת הזאת בחלל היקום, קיומו של היחיד מוצב בהכרח כאירוע חד-פעמי, כניצוץ מבליח וכבה הנבלע במרחב העצום של האינסוף, כהצתה של פעולת חיים אחת, פרטית, וקריסתה אל המרחב חסר השיעור, הבלתי נודע. הכרה זו של פורבוכראי במקומו של הקיום הבודד ביחס לאינסוף מבקשת לגעת בלא-נודע, שהמוות הוא אחד מגילומיו המרכזיים.

בתהייה מהי צורתו פורבוכראי שואב מתחומי המדע, מתיאוריות הכאוס והפרקטלים, אותן תבניות-טבע כמו-מתמטיות שצורתן מתחלקת עד אינסוף ונשארת דומה לעצמה ובכוחה לבאר מצבי כאוס, להכניס בהם סדר – אך באופן חלקי בלבד, שכן גם אז היא נותרת מופע של הבלתי ניתן לניבוי. בלב-לבו של הכאוס מונחת לכן שלמות, צירוף של הנשלט והבלתי צפוי, של סדר ואי-סדר, של הידוע והלא-נודע. תפיסה זו, המניחה שהיקום הוא שזירה של כאוס ושלמות, מאפשרת לפורבוכראי לחוות ולמסור שלם כאוטי, שבו פועלות ישויות נבדלות ככוחות מנוגדים. אין זו חוויה רומנטית-טרנסצנדנטית המבקשת להתמזג באינסוף מתוך ביטול של כל נבדלות, אלא תחושה של קיום בעולם המקבל את האינסוף כמה שאינו ניתן להגדרה ולשליטה, כעושרה, מורכבותה וחיותה של האי-ודאות.

הנופים הקוסמיים, כשם שהם מסמנים דבר או מתארים התרחשות ומצביעים על עולם חיצוני להם – כרוכים בה-בעת בהפניה עצמית אל מעשה הציור, אל פעולת הסימון ואל תודעת האמן המעמיד את הסימן. הצורות הביומורפיות כביטוי ישיר של תכני תודעה כמוסים, הפיקטוגרמות כסימון קצרני של מחשבות ואסוציאציות, משיחות המכחול המחוותיות כנושאות רגשות ותחושות – כל אלה משקפות את תודעת האמן לעצמו. הכתב הציורי החשוף מייצר דימוי ומַבנה חלל, אך בעודו מסדר הוא פורע, מאפשר לספונטני ולמקרי להחדיר את האקראי והבלתי נשלט. האי-ודאות מחלחלת לא רק כיסוד בהבנת העולם אלא גם כמקור ליצירה, בנביעה מהכאוס שהוא כשלעצמו גם ראשית וגם אחרית, גם יצירה וגם הרס.

לרגל זכייתו בפרס נפתחה ב-6 במאי 2010 בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר וביד מישל קיקואין התערוכה  יהודה פורבוכראי - עבודות חדשות.