מישל דה גלדרודה, מחזות

נוסח עברי: משה לזר
עורך ראשי: פרדי רוקם
עורכים: שמעון לוי, גד קינר ועדנה שביט

החוקרים מאחורי המחקר

מישל דה גלדרודה כתב את מחזותיו בתחילת המאה העשרים, אולם רובם התגלו מחדש והופקו בצרפת עם תום מלחמת העולם השנייה והטביעו חותמם על הדרמה האירופית לאחר המלחמה.

כישרונו הרב גוני זכה להכרה מלאה רק לאחר מותו ב-1962. גלדרודה הושפע מסיפורי פולקלור על כוחות על-טבעיים, התעניין במוסיקה של ימי-הביניים והתלהב מהציורים הגרוטסקיים של בני ארצו, פיטר ברויגל והיירונימוס בוש.

המחזות בכרך זה משקפים את עולמו של גלדרודה בעלילות, בגיבוריהן ובחשיפת התיאטרליות עצמה הממציאה את ההתרחשות הבימתית. הישישים (1919): מערכון, כולל דמויות גרוטסקיות והשקפת עולם צינית על טוב ליבם של אנשים ועל מניעיהם.

מותו של ד״ר פאוסט (1925): טרגדיה למיוזיק-הול בפרולוג ושלוש אפיזודות, המשתמשת בעלילה הידועה והופכת אותה על פיה.

שלשה שחקנים דראמה אחת (1926): קומדיה דרמטית במערכה אחת. המחזאי עולה על הבמה ושואל מהי דרמה אמיתית: זו המוכתבת לבמה באמצעות האירוע התיאטרוני, או זו המתרחשת בחיי היום-יום? אסקוריאל (1927): דרמה במערכה אחת.

על כס מלכות מתמוטט יושב מלך חולני המתייסר על מותה הקרב של מלכתו.

הוא מצווה על הליצן פוליאל, לשעשעו והשניים מחליפים תפקידים: הליצן יהיה מלך והמלך – ליצנו. כריסטופר קולומבוס (1927): אגדה דרמטית.

קולומבוס יוצא לגלות עולם חדש כדי להתרחק מהאנשים, שאינם מבינים את תשוקותיו וחלומותיו.

מסכות אוסטאנדה (1930) היא פנטומימה המנסה ״לשקם סוג אמנותי נשכח ומבוטל בלא הצדקה.״ מאגיה אדומה (1931): מחזה בשלוש מערכות על דמויות גרוטסקיות השבויות בעולם מעוות שיצרו לעצמן מכוח תאוותיהן.

העיוורים (1933): מחזה מוסר במערכה אחת. שלושה עיוורים מגיחים מציורו המפורסם של ברויגל, מביעים את השקפת עולמו של המחבר על תאוותנות, על קוצר ראיה ועל התחסדות דתית.

התוכי של שארל החמישי (1934): מהתלה המבוססת על סיפור עם, וכאן נוספים למלך ולליצן גם חתול ותוכי המניעים את העלילה. לשם שינוי – הסוף טוב.

בית הספר לליצנים (1937): דראמה. במנזר נטוש נאספים ארבעה עשר ליצנים ללמוד אצל המורה הדגול פוליאל. בניסיונו ללמדם את אמנות הקומדיה נפרש מחזה על אשליות, על תחפושות ועל תאוות המשחק.

אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive