שישה מחזות

תוכן עניינים (PDF)

גלעד עברון נולד בתל אביב ב-1955 ולמד אמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (1979-1976).

את דרכו בתיאטרון החל ב-1988 עם המחזה גשם, שהועלה בתיאטרון הקאמרי בבימוי רמי דנון.

בין השנים 1999-1996 שימש מחזאי בית בתיאטרון הבימה, ובו הועלו מחזותיו יהוא (1992), הר לא זז (1996) ולב טוב (2000), בבימוי חנן שניר בפסטיבל לתיאטרון קצר בתל-אביב הועלה מחזותיו קין, בבימוי מיקי גורביץ (1997) ועין לטושה בבימוי יעל קרמסקי (2007). שניים ממחזותיו של עברון ביימה אופירה הניג: שמיים בתיאטרון החאן הירושלמי (1999) והטענה של דון קיחוטה בתיאטרון אנסמבל הרצליה (2008).

בצד עבודתו כמחזאי כתב עברון תסריטים לטלוויזיה ולסרטים.

הוא זכה בפרס איטליה 1986 על הדרמה לטלוויזיה לחם, שכתב עם מאיר דורון בבימוי רם לוי, בפרס הטלוויזיה ב-1987 לדרמה הטובה ביותר על התסריט הורים ובנים בבימוי רוני ניניו, בפרס אקו"ם על המחזה יהוא כהצגה הטובה ביותר לשנת 1993 ובפרס ראש הממשלה ב-1997.

ב-2003 פורסם ספרו מראה מקום בהוצאת עם עובד, הספרייה לעם, ובו קובץ של סיפורים קצרים.

כריכה אחורית: עברון הוא מחזאי הנוקט עמדה. תמיד. אינו מתחמק. בעבודותיו יש התייחסות פוליטית, לאו דווקא במישור הפוליטי-מפלגתי הצר אלא כיוון שדמויותיו בפרט ובני אדם בכלל פועלים בשדות מורכבים.

גם זה מבדיל אותו ממחזות ״המשפחה הישראלית" שהפכו לעתים קרובות מדי למקלט מפני מציאות הדורשת הכרעות מוסריות ממש: בתוך המשפחה אפשר לירות ולבכות, מחוצה לה צריך לשלם את מחיר הירי.

עברון כותב על זיכרון, אמיתי, מזויף ותמיד נחוץ למניעת מחלת האלצהיימר שהטלוויזיה מעודדת. הוא כותב על זיכרון שנמנעים ממנו, כי המשמעויות הטרגיות של העלאת הזיכרון, או ה׳׳אמת״, תמיד נוכחת ומאיימת.

ולעתים הזיכרון הוא, אולי, גם בדיון, או ביטוי לדחייה שהוא חש כלפי השימוש בארץ בזיכרון - ובעידודו המסונן כחומר בתעשיית השואה מחד גיסא ובמחיקת הזיכרון על פשעי הטיהור האתני שנעשה בפלשתינאים מאידך גיסא.

בשיחה עם ציפי שוחט אמר עברון שקיחוטה מספר לנו שעל מנת לראות יש להעז, על מנת להלחם ברשע צריך לעשות מעשה. מחזותיו של עברון הם המעשה הזה שלו.

 שמעון לוי, מתוך המבוא

"הצגת יהוא היא בעיניי לא רק ההצגה הישראלית הטובה ביותה אלא גם הצגת השנה". (שוש וייץ, ידיעות אחרונות, 1992)

"התענוג האמיתי בהצגה הזאת של הר לא זז היא קודם כל המחזה של גלעד עברון, דרמה מהודקת ומרתקת". (שי בר-יעקב, ידיעות אחרונות, 1996)

"מי מעז בתקופה המאוימת בהתקפות טרור ובאסונות טבע לומר שהחיים האמיתיים מתקיימים בחלום במקום לזעוק אל השפיות. אומץ לב וחופש פנימי נדיר נדרשים לכך. (ד"ר אולגה לויטן עלהטענה של דון קיחוטה, תיאטרון, 2008)