בגנות האשליה

עד סוף המאה הקודמת נדמה היה שאין בתיאטרון הישראלי ז׳אנר כה רווח אך גם כה לא מוערך כמו הז׳אנר התיעודי. הוא היה ז׳אנר החותר לאמירות ישירות ופשוטות, אך הפשטנות - כפי שהבינו, למרבה הצער, לא רבים - הייתה ממנו והלאה.

הוא היה ז׳אנר המזוהה יותר מכל סוגה אחרת עם התיאטרון הישראלי, אך העיתונות הטביעה על מצחו אות קלון: הוא לא תיאטרון. הוא עיתון! הוא היה.

כי מתחילת המאה ה-21 התיאטרון התיעודי כמו הלך והתפוגג מעצמו. ספר זה מציע קריאה חדשה של הצגות תיעודיות בתיאטרון העברי, לאו דווקא מתוך מגמה לשכנע את קובעי הטעם לשנות את עמדותיהם. שהרי, עתה כבר אין בכך עוד טעם.

המציאות עשתה את שלה.

מצד שני, אולי עכשיו, ממרחק הזמן שנוצר בין גילויין האחרונים בשלהי המאה הקודמת לבין ימינו אלה, הגיעה העת לבחון מחדש את החותם שהטביע בבמה העברית. ולהתבונן באורח אינטגרטיבי בעלייתו, בהתפשטותו ובירידתו.

חיים נגיד הוא מחברם של שלושה ספרי שירה, רומאן, שני ספרי עיון, ספר ילדים ושני מחזות. זהו ספרו העשירי הרואה אור דפוס.