סטודנטים וסטודנטיות יקרים,
אנחנו פותחים את שנת הלימודים תשפ"ו עם תקווה גדולה לנוכח חזרתם של החטופים החיים ויסומה של מלחמת חרבות ברזל. לא שוכחים את החטופים, החללים שעדיין בעזה. אנו קוראים לחזרת כולם, ומקווים שאירועים אלה יחזקו את האמונה שהקשיים – ואולי אף השלום – ייגעו ולא יעזבונו; בתקווה שנדע להשתקם ולרפא את החברה הישראלית ואת המרחב כולו, לחיים משותפים ושלווים.
השנתיים האחרונות היו מאתגרות, בלשון המעטה. למלחמה, למחיר הדמים, להרס ולחורבן – היו ויש השלכות נפשיות ופיזיות שיהיה עלינו עוד להתמודד עמן. בפתיחת שנת הלימודים אשתקד כתבתי לכם.ן כי לאמנויות תפקיד ייחודי בעת מלחמה. אני סבור שגם לאחריה תפקידן של האמנויות אינו פחות חשוב. האמנויות מעניקות לנו כלים להתמודד עם מציאות חדשה: הן מאפשרות להשמיע את קולות הפרט, לספר את סיפור המלחמה, ההרג וההרס, ובכך לעבד את המאורעות הקשים. הן מסייעות לשקם מרקמים פיזיים וחברתיים ומחזקות את יכולתנו לתמוך בהתמודדויות האישיות. וכן, האמנויות יכולות לעורר ולהוביל את התקווה.
פיטר ברויגל האב, "התקווה", 1559–1560.
בשנים 1559–1560. יצר הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב סדרת תחריטים שבה תיאר את שבע המידות הטובות: תבונה, צדק, גבורה (או אומץ), מתינות, אמונה, חסד (או אהבה), ותקווה. שבע מידות אלו נשאבו מהמיתולוגיה היוונית ומהתיאולוגיה הנוצרית וייצגו את מכלול הסגולות והערכים שעמדו בבסיס החיים והמוסר הנכונים לפי תפיסת עולמו של האדם האירופי במאה ה־16.
באמנויות תוארו המידות האלגוריות כדמויות נשיות, וגם ברויגל בחר לגלם את התקווה בדמות אישה. בציורו של ברויגל, ספֶס (Spes) ניצבת במרכזו של עולם סוער, בתוך סצנה רוויה סבל אנושי – אוניות טובעות, קבצנים, אסירים ואנשים הנאבקים על קיומם או מושיטים ידם כלפי האור.
בתוך הכאוס הזה עומדת דמותה של ספֶס שלווה אך נחושה. על ראשה היא חובשת כוורת דבורים – סמל לחיים קהילתיים, שיתוף פעולה ועמל משותף. בידה הימנית היא אוחזת עוגן על מנת לסמל את התקווה כעוגן של הנפש, ובידה השמאלית היא מחזיקה כלי עבודה חקלאיים – רמז לעבודה האדמה, להתחדשות ולצמיחה.
באמצעות דימויים אלה מציב ברויגל את התקווה כמידה ארצית ומוחשית. אצלו התקווה איננה כוח שמימי המרומם את האדם מעל סבלו, אלא כוח פנימי המתקיים בתוך העולם. התקווה אצל ברויגל נובעת מחיים קהילתיים, מעבודה גופנית ונפשית, ומהאפשרות להתחדש – פעולות פשוטות אך עמוקות, שבאמצעותן יכול האדם לשוב ולמצוא שלווה ואף לגבור על היאוש.
כעבור כעשר שנים לאחר ברויגל האב, לא הרחק ממקום פעולתו, הרחיב הפילוסוף היהודי־הולנדי מאמסטרדם ברוך שפינוזה את הדיון בשאלת התקווה, כשאף הוא פונה אל ספֶס. בחלקו השלישי של ספרו אתיקה (1677), מציב שפינוזה את התקווה כניגוד של היאוש, אך גם מגדיר אותה כמבנה ריגושי הפונה תמיד לעתיד.
התקווה, לשיטתו, היא מבט קדימה אל האפשרי, אל טוב שטרם התממש. עם זאת, עובר שפינוזה, התקווה לעולם מהולה בפחד – פחד מן ההווה המאיים, או מן האפשרות שהעתיד לא יגיע.
דמותה של ספֶס מגלמת עבור שפינוזה את השאיפה לתקווה שאינה נכנעת לפחד, אלא עומדת מולו באומץ ובכוח.במובן המסורתי, שפינוזה מזהיר אותנו שלא לאבד את התקווה, ובוודאי שלא להמיר אותה בפחד – שכן התקווה, גם כשהיא שברירית, היא ביטוי לכוח החיים ואבן מרכזית בדרך לעתיד טוב יותר.
עם פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו, אני מאחל לכם שנה של תקווה ללא פחד. זו חובתנו המוסרית להיות נשות ואנשי תקווה, ובאמצעות האמנויות לקדם עתיד טוב יותר.
בהצלחה בלימודים.
ערן
