אל המעיין

תוכן עניינים (PDF)

הספר משקף תערוכה רביעית בסדרת תערוכות במוזיאון ארץ-ישראל,  תל-אביב, החושפות היבטים לא מוכרים בתרבות החזותית העממית בישראל.

דימוי "הנערה והכד" – נערה הנושאת כד על  שכמה או על ראשה –  היה נפוץ בארץ כבר בתקופת המנדט, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, והפך שגור באמנות העממית הישראלית בשנים הראשונות למדינה – על גבי תצלומים, כרטיסי ברכה, כרזות, חפצי חן וכלי בית. התערוכה עוקבת אחר התגבשות הדימוי וגלגוליו וסוקרת את מקורות ההשראה שלו,בכמה נקודות: למן הנשים שואבות המים במעיין הבתולה האיקוני בנצרת, כפי שהונצחו בתצלומים ובציורים, דרך הדימויים הישראלים,  ועד השטיח בצריף הנשיא יצחק בן-צבי בירושלים, בו מתפרק הדימוי והרכיבים המסורתיים מופיעים יחד עם רכיבים נוספים ופונים למקורות השראה חדשים.

הדמויות המצולמות של שואבות המים בנצרת והדימויים של נערות ונשים נושאות כד חושפים עידן טרום-פמניסטי. שאיבת מים הייתה ממלאכות הבית של הנשים עוד בימי קדם, וידוע הסיפור המקראי של פגישת רבקה ואליעזר ליד הבאר. הנשים שהמשיכו מסורת זו עבדו  פעמים רבות עבודה קשה כשואבות מים של משפחותיהן. המעין עצמו ניתפש כקדוש ובעל סגולות מרפא.

ואילו דימוי הנערה הישראלית נושאת הכד עולה בהקשר אחר, ונותר חידתי ובלתי מפורש. וכך גלגולי הדימוי בארץ מהווים משל להתהוות צורות ומשמעויות משתנות של דימויים רב- תרבותיים וזאת בזיקות למציאות ודמויותיה,  ולחשיבותם ההיסטורית.