גילה בלס, על הפסל משה ציפר - חייו ויצירתו, 1989-1902


משה ציפר נולד ב-24 באפריל 1902 בעיר פשמישל בגליציה, ונפטר בתל אביב ב-9 באפריל 1989. אביו היה רב-בנאי אוטודידקט וניחן בכישרונות אמנותיים. ציפר למד בגימנסיה פולנית אך בבית חונך ברוח הציונות. מגיל שש החל ללמוד עברית. בנערותו היה חבר השומר-הצעיר, יצא להכשרה מטעם החלוץ, וכדי להכין את עצמו לעבודה בארץ-ישראל למד במשך שלושה חודשים את מלאכת הנגרות. בן שבע-עשרה עזב את ביתו ולאחר טלטולים רבים, שהובילוהו דרך גרמניה, אוסטריה וטריאסט, הגיע בדצמבר 1919 ליפו-תל אביב. במשך כשלוש שנים עבד בעבודות שונות בקסטינה, בכביש חיפה ג'דע ובבנימינה. ב-1922 הצטרף לקיבוץ בית-אלפא ועבד בענפי משק שונים, בעיקר בנגרות בנין. בקיץ 1924 חלה, והיה רתוק למיטה במשך תקופה ארוכה. אז קרה המאורע ששינה את חייו: הוא התחיל לקרוא בגרמנית את ספרו של מרז'קובסקי על ליאונרדו דה וינצ'י. בהשראתו החל לחטב פסלים בגזרי עץ שלקח בנגריה. באוקטובר 1924, לאחר שהייה קצרה בירושלים, שם שימש כעוזר לפסל מלניקוב, נסע לוינה כדי להחלים והחל ללמוד פיסול בביה"ס לאמנות ואמנויות בהדרכת הפסל שטיינהוף. 

לפני מלחמת העולם הראשונה, חי שטיינהוף שנים אחדות בפריס והיה מקורב לחוגי האמנים המתקדמים שם והושפע מארכיפנקו וגרגאלו. שטיינהוף היה פדגוג מעולה, ששם דגש על פיתוח אישיותו של התלמיד, התנגד לשיטה האקדמית המקובלת של חיקוי והעתקה, ופיתח שיטת הוראה מתקדמת ומודרנית. בהדרכתו החלו התלמידים לעבוד על צורות יסוד "מופשטות" שהן, לתפישתו, "היחידות המאפשרות תחושה אלמנטרית של חוקיות הדברים". בהמשך, כדי שלא יהופנטו מההפשטה, הוא הנחה אותם לעצב כדים, שכן צורת הכד ("ואזה") מצטיינת בטוהר אבסולוטי ובו בזמן יש לה משמעות מובנת לכל. כך ירכשו לעצמם ידע מקצועי ויכולת ביצוע טובה, ובמקביל ילמדו לוותר על פרטים, לחפש את הקוים העיקריים ולעקוב על מהלך האור על פני הצורות. בשלב השני ללימודיהם עיצבו התלמידים צורות גיאומטריות מגושי גבס, ועסקו בבנית דגמים ארכיטקטוניים תוך שימת דגש על הרמוניה של קוביות. השלב השלישי היה זה של העידון והתגלות הרגישות, והוא כלל לימוד הצבע תוך כדי ביצוע שטיחים ופסיפסים. רק בשלב זה הגיע, כדבריו, הרגע הקריטי של פנייה מחודשת לטבע, שבהמשכה יהיו התלמידים מסוגלים לבנות דמויות אדם בלי להיעזר במודל.

שיטת ההוראה של שטיינהוף חשובה ביותר להבנת עבודתו של ציפר. ממנה באו הפשטות וטוהר הצורות של פסליו הפיגורטיביים, ולאורה נראה המעבר לפיסול המופשט, שחל ביצירתו באמצע שנות החמישים, כהתפתחות טבעית ומובנת מאליה ולא כצו אופנה.

בתקופת לימודיו בוינה עיצב ציפר פסלים גדולים מאד בחומר (טרה-קוטה בשיטת החוליות), באבן ובעץ. הוא שלט בכל הטכניקות האלו באופן מושלם, וכאשר הציג עשרים ושלושה מפסליו בגלריה הולביין (אוקטובר 1928) גמרה עליו הביקורת את ההלל. כשנה קודם לכן, בקיץ 1927, נסע לפריס ביחד עם שטיינהוף וביקר עמו בסטודיות של ידידיו ברנקוסי וגרגאלו. המפגש עם גרגאלו השאיר עליו רושם עז. הוא חש כי בפסליו יש משהו, שחסר לו עצמו: ידע יסודי מאד של הטבע, כלומר של גוף האדם. משום כך, למרות ההצלחה הגדולה של תערוכתו, החליט לנסוע לברלין כדי להשלים את לימודיו באקדמיה לאמנויות בהדרכתו של הפסל אדוין שארף. רק לאחר תקופה של התמודדות מיוסרת עם החומר והמודלים, חזר לעבוד בלי מודל ולשלב בסגנונו המקורי ידע יסודי ועמוק יותר של מבנה גוף האדם. הוא חצב באבן שני פסלי נשים, שזיכו אותו בפרס והחזירו לו את חדוות היצירה. כאשר נאלץ לעזוב את גרמניה לאחר הראשון באפריל 1933, נתן אחד מהם לפרופ' איינשטיין, שתמך בו כספית ומוסרית בשלוש שנות לימודיו בברלין. פסליו האחרים נשארו בברלין ובווינה ומקום המצאם הנוכחי אינו ידוע.

כשחזר לארץ-ישראל חי בירושלים, שם עבד לפרנסתו כמורה והמשיך ליצור פסלים דקורטיביים, בעיקר עירומי נשים. אמרו עליו שהושפע ממאיול; אבל, לאמיתו של דבר, הכיר ציפר את מאיול רק לאחר שגובש סגנונו האישי, וחיבתו אליו נבעה מכך, שחש קירבה גדולה ליצירתו. אך, כפי שהעיד על עצמו, מאחר ולא היה לו ענין באנטומיה, יכול היה לעסוק בצורות טהורות ולעבוד בפשטות גדולה יותר. ואכן, לדברי ליונל ז'יאנו, לעומת העוצמה, האנרגיה והמונומנטליות, שמאפיינים את פסלי מאיול, מצטיינים עירומי הנשים של ציפר בפשטות ובשלווה חולמנית, ומקרינים רגש מעודן. ב-1937 נסע שוב לפריס ושהה בה עד ספטמבר 1939. בתקופה זו התיידד עם מספר ציירים ופסלים יהודיים מאסכולת פריס וזכה להערכה בקרב אמנים ומבקרי אמנות שם. ערב מלחמת העולם השניה חזר ציפר לארץ ולהוראה. תחילה בירושלים ולאחר מכן בתל אביב. במרוצת השנים ביצע פסלים גדולי מימדים לביתנים הישראליים בירידים בינלאומיים (בריסל 1938, ניו יורק 1958), פסלי גן ואדריכלות (בין השאר במכון ויצמן, באוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה), וכן אנדרטאות זכרון אחדות ברחבי הארץ (ליד קיבוץ חולדה, בנתניה בקיבוץ ניצנים ובעין-גדי).
 

משנת 1934 נהג ציפר לנסוע מדי קיץ לצפת, לה קשר קשר אהבה עוד בשנת 1921, כאשר שהה בה שלושה שבועות כדי להירפא ממחלת הקדחת. ב-1959 החל לשפץ מבנה, שכלל בית מרחץ תורכי מהמאה ה-18, אותו קיבל מעירית צפת במצב של עזובה. באולם רחב הידיים של בית המרחץ, שכיפתו מתנשאת לגובה של שמונה מטר, ערך האמן תצוגת קבע רטרוספקטיבית של פסליו. במשך הזמן החל לטפח את הגן סביב ביתו, ובהדרגה הציב בו פסלים גדולים, שתוכננו במטרה ליצור תואם ואיזון, גם על דרך הניגוד, בינם לבין הר מירון שמנגד. כך התחיל לעבוד בקשר עם הטבע. לכל פסל חדש הייתה סיבת קיום משלו. בסופו של דבר, גן הפסלים בצפת הוא מעשה יצירה מורכב, יחיד מסוגו, שציפר יצר במו ידיו, החל במפלסי האבן והצמחים ועד לפסלים עצמם. כל הפסלים בגן הם "מופשטים" במובן זה, שאינם חיקוי של דמות או צורה טבעית כלשהי. הם קיימים כצורות לעצמם ובזכות עצמם. 

למעשה, מאז הציג את פסלו המופשט הראשון ("קשת", 1954) ב"גן האם" בחיפה (1957), חדל ציפר להיות פסל פיגורטיבי. הפיסול המופשט היה לדידו חזרה אל התחלותיו, אל בעיות היסוד של הצורה הפלסטית. צורה פשוטה, יחסי אור-צל, מתח צורני מבוסס על כיוונים מנוגדים, שמוביל להרמוניה אוניברסלית - אלו הן הבעיות שהעסיקו אותו מאז ומתמיד. "אני עובד עם האור", אמר, "זה הצבע שלי". ביצירתו הגשים את האידיאל הנכסף, שספג ממורו הוינאי - סינתיזה מושלמת של עבודת היד ועבודת הרוח.
 

 

אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive