שדה התיאטרון בישראל – (ב) מאבקים

מאת פרופ' דן אוריין

קובעי טעם, משמרים ושומרי סף

מאבק תמידי מתקיים בשדה התיאטרון על הגדרת היוצרים והיצירות הלגיטימיים. לגיטימיות מוקנית בעיקר על ידי קובעי טעם, בהם יוצרים מוערכים, אנשי אקדמיה ומבקרים. בשדה מופצות תדיר טענות נגד יוצר, כלפי סגנון תיאטרוני או נגד הצגה ש"איננה ראויה". ההרחקה אינה אלא צדו השני של המאמץ לכפות הגדרה של עשייה לגיטימית. גם ההפך נכון, והצגה שמאומצת פומבית על ידי קובעי הטעם משמשת דוגמה לעשייה שראויה לשבח. דיונים ברפרטואר התיאטרון, בז'אנר מועדף או בהצגה מסוימת מושפעים לרוב מהאינטרסים של מחזיקי הון מסוים. כשאסטרטגיית הבידול מצליחה, היא עשויה להבטיח למנצחים חזקה על ההון שבידי כל היצרנים. זאת בתנאי שמעבר לכפיית הגדרת העשייה הלגיטימית, חוקי המשחק של המנצחים ייכפו על כולם (וגם על הצופים, לפחות לשיעורין), והם יהפכו לאמת מידה לכל ההצגות.

אחד הסממנים המובהקים להיווצרות שדה הוא התפתחותו של גוף "משמרי חיים" (ביוגרפים) ו"משמרי יצירות" (פילולוגים, היסטוריונים של התיאטרון, שמתייקים בארכיונים מחזות משוכפלים, כתבי יד, סקיצות או רישומי קרטון ועוסקים בהתקנתם לדפוס ובפרשנות שלהם). סממן נוסף של השדה מתגלה כאשר הבנת הצגה מסתייעת בהכרה היסטורית של תולדותיו על ידי עיתונאי התרבות, הפרשנים, ההיסטוריונים והחוקרים.

את השדה מגדירים, בין השאר, פרסים ייחודיים לו, שאינם ניתנים להמרה בשדות אחרים, ונחוצים לקיומו דרכי תגמול והערכה, פרסים ואנשים המוכנים להיאבק עליהם. כללי ההשתתפות ב"תחרויות" נקבעים ונשמרים על ידי שומרי סף, הקובעים מדדים ומעניקים פרסים או שוללים את קבלתם. דוגמה למעורבותם של שומרי הסף במתן היתרי כניסה לשדה, בדירוגו של היוצר ובהענקת פרסים נמצא בוויכוח על מיקומו של אפרים קישון בשדות הספרות, התיאטרון והקולנוע. במאמרי הערכה רבים שנכתבו לאחר פטירתו ב-2005 צוין התסכול שחש בשל חוסר ההערכה כלפי יצירותיו בשדה הספרות ובשדה התיאטרון, לעומת ההערצה שזכה לה בקולנוע. ואכן, אצל כמה מבקרי ספרות וחוקרים נתפסה יצירתו של קישון כסיפור הצלחה מפוקפק. במאמר שניסה "לעשות סדר" בחלוקת פרסים, שכותרתו "קישון אינו עגנון", הסביר גרשון שקד, מבכירי קובעי הטעם, מדוע הייתה ההחלטה לא להעניק לקישון את פרס ישראל לספרות מוצדקת:

הוא הצליח כהומוריסט, כפיליטוניסט וכסטיריקן ולא כסופר קָנוני. עלינו לשמור על הפרופורציות, גם כדי לשמור על שפיות בעיצוב קנון תרבותי, וגם כדי לכבד [אמן]... [ש]היה גדול בתחומו. לא פחות אבל גם לא יותר.

השדה הפוליטי ושדה התיאטרון

המחזאים, השחקנים, הבמאים והמעצבים, הפעילים במרכז שדה התיאטרון, מחזיקים בידיהם כוח ופריבילגיות שמקנה להם השליטה בהון התרבותי, אולם נשלטים על ידי מחזיקי הכוח הפוליטי והכלכלי. שליטה זו מופעלת בעיקר באמצעות תקציבים, משרות, מענקים, פרסים מטעם הרשויות ומנגנוני צנזורה. תקציבים הם בעלי חשיבות מיוחדת בקביעת מרכיבי השדה. תיאטרון שאינו מסחרי כמעט אינו יכול להתקיים רק מהכנסותיו והוא ניזון לרוב מתקציבי מדינה, ממימון של רשות מקומית, מקרנות וממוסדות אחרים. את השפעת התקצוב של המדינה על היקף שדה התיאטרון ובמידה רבה על קיבועו תיארה דיתי רונן, מנהלת המחלקה לתיאטרון במִנהל התרבות של משרד החינוך, התרבות והספורט, שהתייחסה לנהלים של חלוקת תקציבי התיאטרון בישראל:

בהיעדר מדיניות מכוונת, תוגברה לאורך שנים פעילות תיאטרונית שהתקיימה במסגרת התיאטרונים הרפרטואריים שהלכו וגדלו, בעוד פעילות אזוטרית - ניסיונית, אלטרנטיבית, בלתי רפרטוארית או בלתי ממוסדת - כמעט לא קיבלה מענה או סיוע במסגרת התמיכה הממשלתית [...] [לכן] הפכה כניסתם של גופים תיאטרוניים חדשים למערך התמיכה קשה עד בלתי אפשרית, ונכרכה לא אחת ב[פנייה] לבית הדין הגבוה לצדק.

מידת האוטונומיה של השדה התיאטרוני מכתיבה את צורת המאבקים הפנימיים בו והיא משתנה בתקופות שונות וגם משפיעה על היוצרים. מצד אחד נמצא המחזאי ה"טכנאי", המציע את שירותיו לשולטים ולמרבה בתשלום (כמו יוצרים בהזמנה בתיאטרון המסחרי), ומצד אחר ישנו המחזאי ההוגה והמבקר, שהאוטונומיה של השדה מאפשרת לו לקבוע עמדה עצמאית, לרוב ביקורתית, כלפי החברה והפוליטיקה. המחזאים יוסף מונדי, עמוס קינן ויהושע סובול, למשל, שמרו על עצמאותם מול מחזיקי הכוח הפוליטי והכלכלי, ומשום כך נתקלו לפעמים מחזותיהם בקשיי מימון והצגה. לעומתם נמצא מחזאים ששירתו את האינטרסים של ההגמוניה הפוליטית, כמו יגאל מוסינזון, שתרם את כישוריו למתקפה נגד השבועון העולם הזה ועורכו אורי אבנרי, שהיו אז אופוזיציה חריפה לשלטון מפא"י. המחזה זרוק אותו לכלבים (מאת יגאל מוסינזון, במאי פיטר פריי, 1958) תקף את העיתון, בבכורתו נכחה צמרת המדינה ובין הצופים בלט בנוכחותו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון.

מרכז, שוליים ומקרי ביניים

גם בתחילת המאה ה-21 נוטה שדה התיאטרון בישראל לריכוזיות. מאז לידתו בשנות העשרים של המאה העשרים התכוון התיאטרון העברי לקבוצה מוגדרת, אשכנזית, חילונית וליברלית ברובה, שהייתה גם שותפה בהכוונתו. משום כך הרפרטואר (ובמיוחד היצירות המקוריות) הוא בעיקרו הצגות העונות לבעיות שמעסיקות קבוצה זו. עובדות אלה חשובות כי במדינת ישראל זוכה התיאטרון לסבסוד ניכר, שכאמור מגיע בעיקר לזרם המרכזי, ואילו תיאטראות השוליים מקבלים סיוע זעום. במדינה קטנה, שפוטנציאל צופי התיאטרון בה הוא ממילא קטן, עובדה זו בולמת את התפתחותם של תיאטראות ניסיוניים ומצמצמת את האפשרות שיש לקולות אחרים להישמע.

שדה התיאטרון כולל, חוץ ממרכז ושוליים, גם קבוצות של מרכז ניסיוני, כמו אנסמבל עיתים של רנה ירושלמי. שרון אהרונסון-להבי טוענת ש"עצם החלוקה הביניארית [של שדה התיאטרון] ל'מרכז' ו'שוליים' היא בעייתית בכלל, ובישראל בפרט. כשאנו מדברים על 'מרכז' ו'שוליים', האם אנחנו מתכוונים ל'מרכז' ו'שוליים' כלכליים? גיאוגרפיים? אסתטיים? חברתיים/ פוליטיים?" עם זאת, היא מוצאת ש"כל הפרמטרים הללו קשורים זה בזה, לכן, בדרך כלל, קבוצת תיאטרון דלת תקציב, אשר פועלת גיאוגרפית רחוק מהמרכז, תשאף לקדם סדר יום חברתי אלטרנטיבי ואף חתרני ותפתח לשם כך גישה אסתטית הנבדלת במובהק מתפיסת הפרוסצניום הקונבנציונלית של התיאטראות הרפרטואריים שבמרכז, כשם שתיאטרון שבע ומתוקצב שביתו בתל אביב ישקיע מרץ רב בשמירת הסטטוס קוו החברתי ובהפקת הצגות אשר מצויות אסתטית ו'אמירתית' בקונצנזוס של קהל המנויים. את התיאטרון של רנה ירושלמי מתארת אהרונסון-להבי כמקרה ביניים של יוצרת הנודדת "ממקום למקום בחיפוש אחר שפה, לימוד, שיטה וחלל ליצור בו".

למרות נטייתו השמרנית, בשדה התיאטרון בישראל מתחוללים, במיוחד החל משנות התשעים, שינויים שיש להם השלכות על הרפרטואר שלו. בנייתם של עשרות אולמות תיאטרון בערים קטנות ובינוניות והקמת ועדות רפרטואר של המנויים בהם יצרו מציאות חדשה. תיאטראות המרכז (וגם תיאטראות כמו החאן הירושלמי, התיאטרון העירוני חיפה ותיאטרון באר שבע) צריכים להביא בחשבון בבחירת הרפרטואר את הקהלים של היכלי התרבות. עתה הוא נקבע לא רק על ידי המרכז, אלא הוא תוצר של משא ומתן בין המרכז לפריפריה, ובמידה רבה הצגותיו הן טובין הנקבעים על ידי מערכי שיווק.

בעשורים האחרונים הפך שיווק הצגות לגורם דומיננטי בשדה, ויש לו השפעה מכרעת על הרפרטואר. על אסטרטגיות השיווק מעידות למשל חוברות קידום מכירות המציעות צפייה בתיאטרון למורים, לאנשי קבע ולעובדי ארגונים גדולים. הן כוללות מודעות של יותר מחמישים מפעלי המנויים של התיאטראות ושל אולמות ברחבי ישראל. באולמות ניכרת המגמה לבחור בהצגות שאפשר לשייך למה שכינה הרברט גאנס "תרבות האמצע". חנה אדוני ועמיתיה, שחקרו את התרבות הישראלית במחצית השנייה של שנות התשעים, מצאו תרבות שבה הגבולות בין גבוה לנמוך מטושטשים, ושהפעילויות המקובלות בתרבות הגבוהה ובתרבות הפופולרית משמשות בה "נקודת מפגש בין אנשים משכבות שונות בחברה".

מאפייני הקהל בתיאטרון השתנו בעשורים האחרונים. בשונה מאפיונו במחקרים בשנות השישים, הצופה בשנות התשעים, כפי שמצא ריצ'רד פיטרסון במחקרו על התרבות של הבורגנות החדשה, אינו טהרן שבוחר ברפרטואר נבחר, אלא אומניבור, אוכל-כול אקלקטי, ומתעלם מהגבולות בין התרבות הגבוהה והתרבות הפופולרית. בהתאם לשינויים בטעם הצופים, הרפרטואר של האמצע במפעלי המנויים מציע זיווגים כמו מבקר המדינה 2005 (של אילן חצור), פארסה בעלת אופי בידורי, עם הטרגדיה היוונית אנטיגונה (מאת סופוקלס).

אדוני ועמיתיה חקרו את קהלי הטעם ביישובי הפריפריה בישראל ומצאו, כי "העובדה שרמת ההשכלה של כל רובדי האוכלוסייה עלתה מאפשרת מפגש [...] לא על ידי פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר, כי אם על ידי יצירת תרבות האמצע שבה כולם יכולים להרגיש בנוח". בחוברות השיווק של תוכניות המנויים ובמודעות בעיתונות, מבחר ההצגות כולל לרוב דרמות משפחתיות (הנוטות אל הטלוויזיוני), קומדיות (שמושפעות גם מקומדיית המצבים הטלוויזיונית) ומחזות מוזיקליים. מובאים בהן מעט פרטים על ההצגות עצמן, לפעמים מושמטים שמות היוצרים ונעשה שימוש – לטובת הגירוי הפרסומי - בתמונה או בקולאז' תמונות של שחקנים ושחקניות.

בתחילת המאה ה-21, שדה התיאטרון בישראל מגוון ומורכב. משמשות בו יחד ובנפרד שלוש מגמות: מגמה "מקצועית" של תיאטראות מרכז מסובסדים (שיש לה כינוס שנתי גילדאי ובו מעניקה האקדמיה את פרס התיאטרון הישראלי לתיאטראות וליוצרים); מגמה "אמנותית" (חלק מהצגות בבמה 2 של תיאטראות מרכז, תמונע, בתי ספר למשחק, פסטיבל עכו); ומגמה "חברתית-פוליטית" (שהצגותיה מופיעות על במות מרכז, על במות שוליים, בתיאטרון קהילתי ובתיאטרון חינוכי). שיקולי דעת כלכליים נעשים חשובים יותר בעיצוב הרפרטואר ובהתכוונותם של יוצרים. כמו כן גוברת הנטייה לכלול ברפרטואר הצגות שלפני כן לא נתפסו כשייכות לשדה, מבחינה אמנותית ומקצועית, כמו למשל מיצגים, הצגות בתי ספר למשחק, תיאטרון קהילתי ותיאטרון חינוכי, ובמיוחד עבודות של תיאטרון פרינג' (שגם לו יש פרס שנתי - קיפוד הזהב). השדה כולל גם התארגנויות מקצועיות של שחקנים, מחזאים, במאים, מבקרים ומעצבים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אדוני, חנה, קסלר-פינשטיין, נעמי ובוסידן, שלמה, "לקראת תרבות ה'אמצע': 'קהלי טעם', ו'תרבויות טעם' ביישובי הפריפריה בישראל", קשר 26 (נובמבר 1999), עמ' 118-108.

אהרונסון-להבי, שרון, "רנה ירושלמי: בין שוליים למרכז", תיאטרון 14 (2005), עמ' 32-31.

אוריין, דן, תאטרון בחברה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2008).

שקד, גרשון, "קישון אינו עגנון", ynet (13 בפברואר, 2005). 

רונן, דיתי, "שינויים ומגמות ביחסי מרכז ושוליים בתיאטרון הישראלי", הרצאה בכנס התיאטרון הישראלי - מרכז ושוליים (יד בן-צבי ומכללת אורנים, 22 במאי, 2003).

Gans, Herbert J., Popular Culture and High Culture: An Analysis and Evaluation of Taste (New York: Basic Books, [1974] 1999).

Hall, John, "Gatekeepers", The Sociology of Literature (London and New York: Longman, 1979), pp. 101-120.

Peterson, Richard A. and Kern, Roger M., "Changing Highbrow Taste: From Snob to Omnivore", American Sociological Review 61 (October 1996), pp. 900-907.