סיפור פשוט / על-פי ש"י עגנון

החוקר.ת מאחורי המחקר

סיפור פשוט (על-פי ש"י עגנון, עיבוד שלמה ניצן ויצחק גורן, בימוי יוסי יזרעאלי, הבימה, 1979)

מאת פרופ' דן אוריין

 

ההצגה סיפור פשוט, עיבוד תיאטרוני לרומן של ש"י עגנון, שעלתה על במת הבימה ב-1979, נשמרה בזיכרונם של צופי תיאטרון רבים. יוסי יזרעאלי, שביים אותה, רצה ב"תיאטרון שיהיה בו משהו מן המפתיע" ומימש בה את כוונתו. המחזה מציג את סיפורו של הירשל, בנה היחיד של משפחה אמידה בעיר שבוש שבגליציה, שמתאהב בבלומה קרובתו הענייה, העובדת כמשרתת בבית הוריו. צירל אמו אינה רואה זאת בעין יפה ומשיאה אותו בעל כורחו למינה בת העשירים. דעתו של החתן נטרפת עליו. הוא מאושפז בסנטוריום, מחלים וחוזר לביתו, לאשתו ולבנו שנולד זה עתה.

לתוכנייה של סיפור פשוט צירף יזרעאלי "הנחיות צפייה" המונעות מהצופה להתחמק מהאנלוגיה בין גליציה היהודית של ראשית המאה העשרים לישראל בסוף שנות השבעים: "חנווניה – שם המקום. גם אם בנקאים ומנהלי חברות כלכליות או פרנסי ציבור ייקרא להם, הרי הם שומרי חומותיה של חנווניה. עוד, עוד, הב, הב, ושיהיה הרבה ושייתן כוח ושיהיה מכובד. אלה אינם אלא צאצאיה המדויקים של צירל".

יזרעאלי בחר להעלות על הבמה רומן ריאליסטי בגרסה תיאטרונית מפוררת. הוא צייד את סיפור פשוט במכלול אמצעי ניכור, ובהם עיבוד רומן ריאליסטי רציף לשלד של מחזה מקוטע, שדמויותיו קרובות לעיצוב דמויות-מסכה; דמות של מספר (שגם מנגן); תפאורה מסמנת ולא חלל דרמטי דמוי מציאות; מוזיקה חיה על הבמה; צלילי רקע של מטבעות "חנווניה"; עיצוב תנועה מסוגנן; ובמיוחד דרכי משחק לא-ריאליסטיות. כל אלה גויסו כדי לחשוף את מהותו האמיתית של עולם זמננו מבעד למסך האידיאולוגי והחומרי.

הרומן סיפור פשוט נכתב בתקופת משבר אמנותי ואישי של עגנון ומתעד גם משבר חברתי ביהדות גליציה בתחילת המאה שעברה. המחזה שאליו עובד הוצג בישראל בסוף שנות השבעים, בתקופה של משבר חברתי-כלכלי. הבמאי יזרעאלי נמצא אז בתקופת מעבר בביוגרפיה המקצועית שלו, אחרי שאולץ לפרוש - על ידי חבר נאמנים, רובם אנשי מנהל וכספים, ו"בכעס רב" - ממשרת מנהל הבימה. ההצגה סיפור פשוט הוצגה בהבימה, מוסד תיאטרוני שאיבד את האוטונומיה האמנותית שלו עם פירוק הקולקטיב ב-1969 והתקשה להסתגל למצבה החדש של החברה הישראלית (עמנואל הלוי: "קהלה של הבימה בשנות השבעים מגיע בקירוב... למחצית קהלה בשנות החמישים והשישים"). מכלול גורמים אלה עיצבו את ההצגה והשפיעו על התקבלותה.

ניכוס עגנון ועיבודו לבמה בידי במאי ישראלי צעיר עוררו הסתייגות חריפה אצל מבקר התיאטרון של העיתון הדתי הצופה, אמיל פוירשטין. וכך כתב:

 

קשה לנו להבין מה מביא את הבמאי הישראלי הצעיר לש"י עגנון [...] לו עשו הנאצים סרט חדש על היהודי זיס והיו כוללים בו סעודת כלולות של יהודי הגלות, יכלו בשקט גמור לכלול בו את הסצנה [של סעודת החתונה] שהיינו עדים לה על במת הבימה. ככה אוכלים-זוללים יהודים, גיבורי ש"י עגנון. הנך מסמיק מבושה בראותך סצנה זו.

 

ביקורתו של פוירשטין אינה מופרכת מבחינת השקפת עולמו. רבים מעיבודיו של יזרעאלי לתיאטרון ומההצגות שביים היו חקירות תיאטרוניות משותפות לו, לשחקנים ולקהלים באשר ליהדותם כישראלים חילונים. יזרעאלי היה בין יוצרי התיאטרון הראשונים שהעלו את לבטי יהדותם על הבמה עוד מתחילת דרכו בתיאטרון באיש חסיד היה (מאת דן אלמגור, 1968). ברוב הצגותיו ה"יהודיות" מצונזרים מרצון ובמכוון סימנים המעגנים את היצירות ברקע החיים היהודי המזרח אירופי. על "יהדותו" של סיפור פשוט אמר יזרעאלי: "הטקסט 'נוקה' מסימניו היהודיים-דתיים [...] כל הדברים המוזרים האלה".

כל הצגותיו של יזרעאלי שייכות לתחום הרפרטואר הניסיוני. למרות הריחוק ביניהם, משותפת לו ולעגנון סלידה מהתיאטרון הריאליסטי המעלה "את המציאות ואת האמת", שתואר על ידי עגנון בסרקזם ברומן בחנותו של מר לובלין: "נעשתה הבימה מושב של בינוניים שמעשיהם מעשי בינונים ושיחתם שיחת בינונים, כאותה שנשמעת ברוב הבתים. בתים שאנו רגילים בהם יש בהם ממש, ואילו של התיאטרון של קרטון הם. נס שאין הבית נופל על יושביו".

בהצגה סיפור פשוט "נופל הבית על יושביו", כאשר התפאורה "מתמוטטת" בסצנת הטירוף של הירשל. מערכות הסימנים שלה צנזרו קרבת יתר לריאליזם, ובמיוחד התרחקו מז'אנר ה"עיירה". יזרעאלי רצה הצגה שהמתח בין ישן לחדש נשמר לכל אורכה. משום כך התפאורה בה (שעיצבו הבמאי וציונה שמשי) אינה של עיירה, אלא "מכונת תיאטרון". לדמויות ההצגה עוצב לבוש "בין" בין זה של תושבי העיירה לבין זה של הצופים באולם.

יזרעאלי לא הסתפק בצמצום ההיזכרויות והסימנים היהודיים-דתיים מיצירתו של עגנון, אלא גם התריס כלפי המסורת וכלפי שמים: בתחילת ההצגה לוקחת ליא קניג טלית ואומרת, "סחורה! בדיוק כך: הטלית סחורה והתפילין סחורה". באחד המעמדים הטעונים בה משליך משה בקר, שגילם את דמותו של הירשל, תפילין על הבמה.

המעבדים לבמה, שלמה ניצן ויצחק גורן, הגבילו את המספר כדמות בשישה קטעים בימתיים. גורן מעיד: "כללנו את כל הדיאלוגים ואחר כך צמצמנו. התייחסנו לאלמנטים הדרמטיים שבדיאלוג וליחסים בין הדמויות". הם הקפידו לשמר את שפתו של עגנון, שברומן שלו ניכרת הראייה הפסימית של המציאות החברתית גם במרקם הלשוני, ולא רק בתבנית העלילה. לדוגמה, ברומן נמצא מספר גדול מאוד של מילות שלילה ורק מעט מילות חיוב. העולם של סיפור פשוט הוא עולם של חוסר ביטחון וספק, ולכך תורם ריבוי של מילות שאלה, תנאי וברירה. מספר גדול של ביטויים מתארים את עולמם הכלכלי הקפיטליסטי-בורגני של יהודי שבוש, ויש עדויות למכביר לתרבות האכילה הגרגרנית שלהם.

רק כעשירית מהטקסט המקורי של עגנון הוכנסה למחזה (ברומן יש 58,092 מילים, ובמחזה - 5,830). המחזה, יותר מהרומן, נוטה אל השלילה ואל הספק ודל מאוד בביטויי חיוב; מספר הביטויים הדתיים-יהודיים בו קטן מאוד והושמטו כליל אזכורים של סוציאליזם ושל ציונות, ככל הנראה על מנת להתמקד בהוויית החיים הבורגנית החדשה. במחזה יש ביטויים רבים מעולמה של "חנווניה", ישראל ה"חדשה" (שליש מהם נאמרים בפי צירל), ואותם משלימות התייחסויות רבות לאוכל, שהוא מרכיב מרכזי בתרבות נתיניה.

לפני סיפור פשוט ביים יזרעאלי את הכנסת כלה מאת עגנון (הבימה, 1972). הימים, לפני מלחמת יום הכיפורים, היו ימי ביטחון כלכלי יחסי בישראל. מיכאל אוהד, שצפה בשתי ההצגות, תיאר את השוני החריף ביניהן: "ההצגות שונות זו מזו כמו יום ולילה. בהכנסת כלה ישב רפאל קלצ'קין על הבמה וסיפר עגנון [...] והלב נצבט. ובסיפור פשוט – להפך. לא גן עדן שאבד, כי אם גיהינום קפקאי".

לצופים בסיפור פשוט זומנה הצגה תזזיתית, דחוסה ומנוכרת. לדברי יזרעאלי, "הצגה ללא אלוהים. על הפחד מעוני. כי עוני הוא מוות". כבר בכניסה לאולם נכנס הצופה לשבוש; על הכתלים נתלו שלטי חנויות יהודיות בעיירה. הבמה הפכה לחנות רחבת מידות שבה נמכרים כרים וכסתות, נוצות במשקל, ארגזים ותיבות, כלי בית ותשמישי קדושה. בצד הבמה - מיטות ברזל, מטבח, חנות ובית. תמונות עלו וירדו, אורות התחלפו, ובסיום ההצגה ירדה סבכת חנות. בלהה פלדמן, שהייתה עוזרת הבמאי, זכרה כייחודי בהצגה את עיצוב הדימוי של חנות הנוצות, כתפאורה וכפעילות:

 

עולם בו רק קונים ומוכרים. והסחורה היא שקיות של נוצות. מכולת בה שוקלים ומוכרים בכסף ובמטבעות סחורה של לופט גשעפטן (עסקי אוויר). הבמה היא עולם של עיסוק חסר שחר בטפל המדכא את הרגשי. הייתה פעילות מתמדת בתוך העולם החנווני: שקילת נוצות, הזזת שקים וסידורם. הכול כדי ליצור מכולת פעילה. עד לסבכת החנות היורדת בסיום ההצגה, מלווה באבק נוצות בוהק.

 

סיפור פשוט היה בין ביכורי הסוגה הפוסט-מודרנית הצעירה בתיאטרון הישראלי, המאופיינת בקרעי תמונות ובריבוי ציטטים תרבותיים שונים. כמו בטקסטים פוסט-מודרניים אחרים, זוהי הצגה גדושה – עודף סימנים המייצר ריבוי משמעויות ומערער על ההגמוניה של האידיאולוגיה הקפיטליסטית. שפע ניכר גם בסימנים המוזיקליים שליוו את ההצגה, כדברי המלחין יוסי מר חיים: "אפקטים של קולות שעונים שונים לציון הזמן, קולות הקופה, צליל גבוה שסימן כאב ראש, קריאת תרנגולים שהוקלטו בשוק הכרמל (לפני שחיטה, ולבסוף נוגנו כשהסרט הפוך)".

ההצגה החלה בקצב איטי יומיומי – בתחילתו של סיפור אהבה בין בנם של בעלי הבית למשרתת בת המשפחה. מרגע שהוצבו מכשולים בדרכם של הנאהבים התעצם קצב הפעילות, שדבקה בה הקדחתנות של עולם "חנווניה". הוא מגיע לשיאו בסצנת השיגעון, שבה הורס הירשל את הבמה, ואחריה בא תהליך ריפוי איטי של ד"ר לנגזם. לקראת הסיום נרגע קצב ההצגה ודומה שוב לקצב הפתיחה, אלא שהצופים זוכרים את התזזיתיות הקודמת. הם יודעים שזו רק נכבשה וממשיכה לבעבע מתחת לפני השטח.

יזרעאלי השתמש בדימוי הכוורת כדי להסביר את הפעלתנות הבלתי פוסקת של השחקנים, את השינויים התכופים ואת גודש הסימנים:

 

זו הייתה מעין כוורת. והכוורת הייתה מתוזמרת. מילה, תנועה, צליל ותאורה. כל צליל כמו צלילי המטבעות בקופסת הצדקה שהצטרפו לטקסט מוזיקלי אשר שחקנים-נגנים ביצעו על הבמה. זה היה מארג מאוד פעלתני. רציתי שההצגה תהיה ללא הפסקה. רציתי שהקהל לא יוכל לנשום. היה רצף של טקסטים עוקבים. במה פעלתנית – סופרים כסף, מזיזים סחורות. בחתונה, הסעודה הייתה חפוזה. כולם עומדים בזמן האכילה. לא היה רגע בו לא השתנתה הבמה. החנות לבשה צורה-פשטה צורה כל הזמן. הכול היה בזרימה. עולמם של חנוונים. עולם של קיבה מעכלת [...] היו בהצגה גם תנועות חסרות משמעות. אלה ייצגו את חוסר המשמעות שיש בחנוונות שניזונה מרוטינות ריקות.

 

על מסיבת החתונה הוסיף יזרעאלי, "הירשל היה מוצב בתוך השולחן כאחת ממנות הסעודה". שיאו של טקס הנישואים בין הירשל למינה היה שבירת הכוס, ה"פוצעת" את רגלו של החתן ומאדימה את הנעל. נעל זאת תשמש מאוחר יותר ככרבולת, כאשר הירשל יצא מדעתו וידמה עצמו לתרנגול. הטקס הסתיים בהורדת רשת מלמעלה שלכדה את בני הזוג וצירפה אותם לקהילת הממון.

צירל היא הסיבה לשיגעון. אצל יזרעאלי, כשאר דמויות ההצגה, היא אינה דמות ריאליסטית, אלא דמות המייצגת את תסמיני הקפיטליזם שאינם יכולים להתפוגג. הבחירה בליא קניג, שגילמה עוד ב-1975, בהבימה, את רוכלת המלחמות אמא קוראז' במחזה אמא קוראז' וילדיה מאת ברטולט ברכט, אינה מקרית. כמו אמא קוראז', עולמה של צירל הוא המסחר ועיסוקה במכירת סחורות ובכסף. יזרעאלי התחיל את ההצגה עוד לפני עליית המסך וכיוון את הצופים למהלך חייהם החוץ-תיאטרוני, שאחרי ירידת המסך: במרכז הבמה ישבה קניג, לפניה נערמו שטרות כסף למכביר, וידיה ופיה לא חדלו לספור.

 

גדעון זינגר כשדכן וליא קניג כצירל. צילום: יעקב אגור

 

השיגעון שביער, מעבר לווילון שבתפאורה, הוא צדה החבוי של "חנווניה". הטירוף מזין את פחדיהם של צירל, בעלה ומשפחת מחותניה. יזרעאלי היה מרותק לשיגעון, והסברו לתופעה היה חברתי: "בתוך החנות נמתח הווילון השקוף, ומאחורי הווילון מסתתר האסור, המודחק, וכל כמה שאתה מרחיק אותו, הוא פורץ ומתגבר עד שהווילון מתרומם לבסוף ומאחוריו ממתין הדוד, אחיה המטורף של צירל, המושך את הירשל לעולם השיגעון".

 

​​תמונת השיגעון: משה בקר כהירשל ועמירם אטיאס כדוד המטורף. צילום: יעקב אגור

 

ריפויו של הירשל מהשיגעון מסתיים כשלנגזם הרופא מביא אליו את מקט ההצגה. הירשל מביט במקט ודרכו, והבמה שהרס בשיגעונו חוזרת מעצמה לתיקונה. על כך אמר יזרעאלי: "נוצרת כוריאוגרפיה של החפצים שפוזרו על ידו בזמן הטירוף. החפצים חוזרים מעצמם למקומם. אחרי ההתמוטטות באה בנייה מחדש. חזרה לשגרה אפורה - 'הכול בסדר' מזויף".

אצל פרשני עגנון נמצא גישות שונות ביחס לסיגור של סיפור פשוט. עמוס עוז וא.ב. יהושע העריכו שניהם את חזרתו של הירשל לאשתו כ"סוף טוב"; ואילו יזרעאלי הבין את סיום הרומן כשעבודו של הירשל לחברה הבורגנית: "א.ב. יהושע שלח לי מאמר שפרסם על סיפור פשוט, ובו הוא טוען שבסוף כביכול מעגל נסגר. זה לא נכון שמעגל נסגר. אני חושב שהסיפור מסתיים בפשרה נוראה. נסגר כביכול".

ההצגה סיפור פשוט זכתה בהצלחה קהלית גדולה - היא עלתה 250 פעמים לעיני כ-200 אלף צופים - וגם בביקורות טובות. הצלחה שכזאת מצריכה הסבר, במיוחד מפני שהתרחשה במוסד תיאטרוני שמספר הצופים בו ירד מאוד באותן שנים. בין הצופים בסיפור פשוט אפשר שהיו רבים שהכירו את עגנון וקראו את הרומן. גרשון שקד סבר שבאולמות ישבו כמה אלפי צופים "יודעי הטקסט, ופירושו [היה עבורם] אתגר להבנה אחרת של הטקסט". אפשר לשער כי רוב הקהל שצפה בהצגה לא קרא את הרומן, ואם קרא אותו - עבר מאז הקריאה זמן רב, וייתכן שנותרו ממנו זיכרונות עמומים מעט. "עגנון נחשף יותר בתיאטרון מאשר בקריאה", אמר יזרעאלי. אפשר להעריך כי גם אם היו לקהל שאלות שלא קיבלו מענה, חיפו הגודש והקצב על אי-ההבנות והצופים "דפדפו" אל הנושא שיכלו להבין. המשותף לצופים לא היה היכרותם עם הרומן, אלא השתייכותם המעמדית והמצב הכלכלי והחברתי המשברי בארץ בסוף שנות השבעים, שאותו המחישה ההצגה בממלכת "חנווניה", שהיגרה משבוש לתל אביב.

על הקהל של סיפור פשוט אפשר ללמוד מסקר מנויי הבימה (שערכו גיורא רהב ושוש ויץ, 1986): הצופים היו בני ארבעים בממוצע, רובם ממוצא אשכנזי ובעלי השכלה אקדמית. הם עסקו במקצועות "בינוניים": מורים, אחיות, עובדים סוציאליים וכדומה. רובם מצאו עניין במחזה מקורי המעלה בעיה לדיון ציבורי והעדיפו "את האיכויות המילוליות על פני המרכיבים האסתטיים האחרים". בסיפור פשוט הוצע להם מבחר מ"האיכויות המילוליות" של עגנון כחלק ממופע מרהיב וקודר. על פי נתוני הסקר, הצופים העדיפו את האולם הגדול על פני האולם הקטן גם בשל מקומות המפגש: הלובי ובית הקפה. ואכן, משאלתם התגשמה עם העתקת ההצגה מהאולם הקטן לאולם הגדול.

ההתקבלות של ההצגה סיפור פשוט הושפעה מהמשבר הכלכלי-חברתי בארץ, שהגיע לשיאו ב-1979. זאת, לאחר שבשנים מאז מלחמת יום הכיפורים התפוגג הביטחון הכלכלי היחסי של סוף שנות השישים ושל תחילת שנות השבעים. הניסיון של ממשלת הליכוד, לאחר חילופי השלטון ב-1977, לבצע מהפך כלכלי - שלווה בפיחות חריף של הלירה, בניודה ובליברליזציה מוגבלת של השימוש במטבע חוץ - נכשל. נציגי המעמד הבינוני שישבו באולם הבימה היו שרויים בתקופת חוסר ודאות כלכלית וחברתית. הצמיחה נעצרה, האינפלציה הלכה והתעצמה, ניכרה האטה בייצור, שיעור האבטלה עלה, והעיקר מבחינת היושבים באולם התיאטרון - השכר הריאלי ירד בהתמדה. יעקב ארנון, לפני כן מנכ"ל משרד האוצר, תיאר מצב של "אי-ודאות מעל ומעבר לאי-הוודאות הרגילה" והתריע בפני סכנת התמוטטות מוחלטת.

סיפור פשוט תוכננה לאולם הקטן של הבימה (ציונה שמשי: "התפאורה חרגה מהבמה לאולם קטן וכהה שמקומות הישיבה בו לא היו נוחים והוא העצים תחושה מכוונת של קלאוסטרופוביה"). עם ההצלחה הקהלית הועברה כאמור ההצגה לאולם הגדול, "שהיה מואר היטב עם כורסאות ארגמן", כפי שמספרת שמשי. אפשר שההעברה לאולם הגדול פגמה באינטימיות ובמתח האמוציונלי, אך גם יצרה ריחוק שהפך את סיפור הירשל-צירל למטונימיה לחבלי הקליטה של הקפיטליזם בישראל. מבקר התיאטרון דב בר-ניר, שהילל את סיפור פשוט ותיאר את ההצגה כ"'סימפוניה' במובן שילוב כל כלי הביטוי", ציין: "ומי יודע אם הבורסה התל אביבית אינה קרוב משפחה רחוק-קרוב למשפחת צירל וברוך מאיר הורביץ". ואכן, סיפור פשוט הייתה יצירת מופת תיאטרונית, אבל גם הצגת מפתח - תעודה חברתית המלמדת על קבוצה הגמונית הנתונה במשבר בישראל של סוף שנות השבעים.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוהד, מיכאל, "דיבוק נכנס בחתן", הארץ (23 בפברואר, 1979).

אוריין, דן, ראיונות עם יוסי יזרעאלי (1984, 2004); עם רות טון-מנדלסון (‏2004); עם יוסי מר-חיים (2004); עם יצחק גורן (2004); עם בלהה פלדמן ז"ל (2004); ועם ציונה שמשי (2004).

אורן, ניצה, "סיפור אהבה נוסח עגנון", ידיעות אחרונות (2 בפברואר, 1979).

ארנון, יעקב, "המשק הישראלי 1953 עד 1978 והתחזית ל-1979", רבעון לכלכלה כ"ו, 100 (39) (מאי 1979), עמ' 45-27.

בר-ניר, דב, "'סיפור פשוט' ב'הבימה'", על המשמר (27 בפברואר, 1979).

לוי, עמנואל, התיאטרון הלאומי "הבימה" (תל אביב: עקד, 1981).

נובק, חוה, "'סיפור פשוט' לגמרי לא פשוט", דבר (25 במרס, 1979).

עגנון, שמואל יוסף, בחנותו של מר לובלין (ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ה).

פוירשטיין, אמיל, "סיפור פשוט ב'הבימה'", הצופה (1 במרס, 1979).

רהב, גיורא וויץ, שוש, סקר מנויי "הבימה", 1986 (לא פורסם).

שקד, גרשון, "דיוקנו של הבמאי כפרשן ספרותי - פירושיו של יזרעאלי והתקבלותו של עגנון בתיאטרון", במה 115 (1989), עמ' 64-41.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>