אחי גיבורי התהילה / שולמית בת-דורי

תגיות:
אמנות התיאטרון

החוקר.ת מאחורי המחקר

אחי גיבורי התהילה בבימוי שולמית בת-דורי, 1951, 1953

מאת פרופ' שולה קשת

ההצגה אחי גיבורי התהילה, על פי רומן מאת הווארד פאסט, זכתה לשתי הפקות, שתיהן בבימויה של שולמית בת-דורי, האחת בקיץ 1951 בקיבוץ שריד, והשנייה בספטמבר 1953 בקיבוץ גבעת ברנר. שתי ההפקות הועלו לכבוד יובל ה-25 של שני הקיבוצים.

הבמאית, בת-דורי, חניכת קן ורשה של השומר הצעיר, בעלת האישיות הסוערת ולעתים הפרובוקטיבית, עלתה ארצה בעקבות אחיה ב-1923. לאחר תקופת עבודה בסלילת כבישים ובבניין הצטרפה לקבוצת המייסדים של קיבוץ משמר העמק. בתחילת שנות השלושים החליטה לנסוע ללמוד בברלין, כשמטרת ההשתלמות עדיין אינה נהירה לה.

ברלין הייתה אז מרכז תיאטרוני חשוב לכל תנועות האוונגארד. בת-דורי יצרה קשר עם הבמאי המרקסיסט ארווין פיסקטור, התקבלה כחניכה לבית ספרו ושם גילתה את אמנויות התיאטרון כייעודה האמיתי. בהמשך התמקצעה בלימודי בימוי גם בווינה, בבית ספרו של מקס ריינהרדט, ממבשרי התיאטרון המודרני.

הרומן של פאסט היה הבסיס לעלילת אחי גיבורי התהילה, המספרת את סיפור משפחת החשמונאים ועל מלחמת היהודים לחירות לאומית (להבדיל מספרי המכבים, המדגישים בעיקר את המרכיב הדתי). עיבוד הטקסט למחזה נעשה בידי בת-דורי ומרדכי אמיתי. את השירים במחזה כתב נתן יונתן, ועל עיצוב התנועה הופקדה נעה אשכול. בת-דורי ביימה את האירוע בהשתתפות פעילה של עשרות מחברי שריד ובהפקה השנייה - של מאות מחברי גבעת ברנר. בשני הקיבוצים נבנה דגם של כפר מודיעין בחיק הטבע. בקיבוץ שריד הופעלו בולדוזרים בשמונה משמרות כדי להפוך את כיוון המדרון, שעד אז שימש מזבלה מאולתרת.

בגבעת ברנר נמצא לשם כך מקום טבעי לרגלי גבעה סלעית, שכונה "עמק הכלניות" בפי הילדים. על הגבעה הקימו בנאים מבני המקום את כפר מודיעין על בתיו וסמטאותיו, בהנהגת המפיק הטכני של ההצגה, מרדכי להר. תרומתו המקצועית של להר, יקה קפדן ונלהב, להכנת המקום, על פי כל תביעות הבמאית, הייתה חשובה ביותר. בת-דורי עמדה על כך שהכפר לא יהיה תפאורת תיאטרון שטוחה וחד-ממדית. הבתים נבנו ממש, על פי דגמי בתים בכפר ערבי, ועצי ברוש ענקיים נשתלו בבורות עמוקים. השיחים, הסלעים, העצים, הגבעה והבתים שנבנו עליה יצרו את כפר מודיעין.

חזרה על ההצגה באור יום

האמפיתיאטרון הטבעי בגבעת ברנר הוכן מראש ל-5,000 צופים, אך בהצגות ישבו על המורדות, על פי עדויות המשתתפים, כ-12 אלף איש, ובסיכום נאמד מספר הצופים ב-40 אלף. זה היה גם מספר הצופים בהצגות בשריד. 80 אלף צופים בשני אירועים היו מספר עצום במושגי אותה עת (כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בארץ).

ההכנות להצגה בגבעת ברנר נמשכו כארבעה חודשים, וכל הקיבוץ התגייס למשימה. 3,150 ימי עבודה הושקעו בפרויקט. הוצאות ההפקה במושגי ימינו, אם נביא בחשבון את ימי העבודה בלבד, ללא הכשרת השטח, התלבושות, התאורה ועוד, היו מגיעות ל-1.5 מיליון שקל ויותר.

יהודה ואחיו מתכננים את הקרב ומשרטטים אותו על החול

בת-דורי עמדה על כך שהשחקנים במחזה יהיו מאנשי המקום ולא שחקנים מקצועיים. הרעיון היה להתאים את התפקיד למראה הפיזי של השחקן. הבמאית סיירה בגבעת ברנר מלווה בשני חברים מעמודי התווך של הקיבוץ – אריה חצור ויעקב לוריא (כוח השכנוע שלהם באותו זמן היה מהסוג של "הצעה שאי-אפשר לסרב לה"). השלישייה התבוננה בעוברים ושבים ובחרה בשחקנים. בת-דורי חיפשה מראה פנים, מבנה גוף ומחוות, שבהם זיהתה כביכול את הדמות הקדומה. כמו השימוש בגבעה הטבעית, באבני המקום ובסלעיו, בת-דורי פיסלה את הדמות ב"חומר החי" ועיצבה מתוכו את הגיבורים.

בשעות היום הדריכה הבמאית את שחקניה ובעיקר ניסתה - ללא הצלחה, יש לומר - לשרש את המבטא הגרמני של מרבית המשתתפים. בלילה נערכו החזרות הכלליות, שמשכו אליהן צופים רבים מחברי הקיבוץ ומחברת הילדים, שבאו לגבעה ערב-ערב. עד היום יודעים בני גבעת ברנר לצטט קטעים שלמים מתוך הטקסט ומשתמשים בשיחות היומיום שלהם במשפטים ממנו, שהפכו חלק מהעגה המקומית.

הדי ההצגה חרגו אל מעבר לגבולות המקום. היא נסקרה בעיתוני התקופה והפכה לאירוע מדובר. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ וכאמור, מילאו את הגבעות מסביב באלפיהם. האווירה הטעונה התרגשות גדולה הדביקה את הסביבה כולה והשתקפה בתגובות הביקורת בעיתונות. גם מבקרים חריפי טעם ומודעים למגבלות ההפקה, שהתבססה על שחקנים חובבים, ולמגבלות המחזה המעובד – זיהו בה חגיגה עממית גדולה בנוסח הפסטיבלים שהיו נהוגים בימי קדם.

גדעון להר (נהרג ב-1967, במלחמת ששת הימים), בתפקיד אחד מאנשי הכפר

הצופים של שנות החמישים המוקדמות, כמו גם השחקנים שעל הבמה, חזרו לא מכבר משדות הקרב של מלחמת העצמאות. רבים מהם שירתו בפלמ"ח או השתתפו במאבק לשחרור הארץ מהשלטון הבריטי ובעלייה ב', ורבים איבדו במערכות אלה את חבריהם. ספרות המלחמה של הדור הייתה עדיין מועטה, והקהל והשחקנים ראו בחשמונאים ובמאבקם את בני דמותם. בת-דורי הייתה מודעת היטב לעוצמת המניפולציה הרגשית שגייסה לפרויקט. בחומר הספרותי שבחרה היה טמון מלכתחילה פוטנציאל מעורר, שבכוחו להצמיח שפע אסוציאציות רגשיות עזות הד. הרומן של פאסט זימן את כל החומרים המתאימים: מאבק החשמונאים לחירות מידי הכובשים היוונים היה נושא הרואי, שתאם הן את היומרה לרנסנס תרבותי, שישאב את חומריו ממקורות האפוס הקדום של העם היהודי, הן את מערכת הערכים של האידיאולוגיה הציונית. הרקע החקלאי הטבעי, שבו מתרחשת העלילה; יצירת קו רצף בין העבר הקדום – שבו התקיימה ישות לאומית ריבונית, לבין ההווה הנתפס ורואה את עצמו כחידושה של אותה ישות; מלחמת יחידים מול רבים; והעלאת הדימוי של יהודי חדש, המשתייך ל"יהדות השרירים" לא פחות מאשר ל"יהדות של רוח" – כל אלה תאמו את ערכי התקופה. למעשה התרחשה בהצגה זו סופר-אימפוזיציה של חלל-עבר המשוחזר לחלל-הווה קונקרטי.

תמונה מהווי הכפר, בעלי מלאכה בעבודתם

"לאור כל הנסיבות האלה", כתבה בת-דורי, "נראה היה למי שהקדיש להם אף מידה קטנה של תשומת לב, כי בעצם אין זה קשה לפענח את פשר הלהיטות למעשה האנושי הנידון, שאפפה ציבור אנושי גדול אשר בעיסוקיו הרגילים היה רחוק למדי מכל קשר לאמנות – ציבור שחקנים לעונה אחת וטרקטוריסטים של כל העונות, חשמלאים של יומיום ונגנים של שבת, בנאים מומחים ותופרות המאומנות לאו דווקא לצורכי התיאטרון; ועוד מבני המקום רבים, שניכשו את הגבעה, מתחו בה שבילים, העתיקו הרים, כרו בורות לעצב בם ברושי ענק ועוד כהנה וכהנה".

מובאה מוקדמת מתוך יומן העבודה של בת-דורי מעידה על הקשר העז שנוצר בדמיונה בין "כאן" ו"שם". ברישום מדצמבר 1950, מיד עם תום הקריאה ברומן של פאסט, היא מתארת ספק חלום לילה-ספק הזיה, שבו התחלפו בדמיונה דמויות מתתיהו ובניו ביצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, ושלושת האחים הלוחמים לבית יפה. שדה עצמו העיד אף הוא כי אותה תחושה עלתה בו בעת הצפייה בהצגה בשריד: "אי-אפשר היה לתאר את התקפת ההסגר של היוונים על מודיעין בלי צד דמיון לאותו הסגר בשבת השחורה... קשה היה לתאר התייעצות מלחמתית לפני היציאה לקרב, בלי שהיה בה דמיון להתייעצות של פלמ"חניקים... טבעי הוא שבן דומה לאביו וטבעי הוא שפלמ"חניק יהיה דומה למכבי".

כדי להגשים את המטרות שהציבה לעצמה טיפלה הבמאית בעקשנות רבה בהכנת הפרטים, שיסייעו לה להפעלה סוגסטיבית של הקהל. ההזדהות הרגשית של הצופים והשחקנים הייתה צריכה למלא בתכנים עכשוויים את המתרחש על הבמה, ואת הקהל היה צריך להעתיק בבת אחת אל הכפר העתיק מודיעין באשליית החשיכה המשתררת מסביב, כך ששני העולמות האנלוגיים כביכול, של הווה ועבר, יותכו זה בזה. לעניין זה תרמה הקפדנות שבה טיפלה בת-דורי בבניית הכפר עצמו ובעיקר בתאורה. מספר ההצגות נקבע מלכתחילה למספר הלילות בחודש שאין בהם אור ירח – שמונה לילות בסך הכול. פרוז'קטורים מיוחדים האירו דווקא את הקהל בכניסה לאמפיתיאטרון, תוך סנוור מכוון, שהבליע את הכפר שממול בחשיכה. קווי טלפון שעברו מעל גבעת "מודיעין" נצבעו בשחור בולע, שהעלים אותם מקו הרקיע. בערבי המופעים כוונה התחבורה מהכביש הסמוך לדרכים צדדיות, וסיורי הלילה של מטוסי חיל האוויר בתל נוף שינו "למען המכבים" את שעות המראתם. משהועלה האור על כפר מודיעין, הועתק הצופה, בשנייה אחת של מסע במנהרת הזמן, מ"כאן" ל"שם". הדינמיקה רבת-העוצמה של ההזדהות האסוציאטיבית הופעלה בכל הכוח והחזירה למחזה את הכוח החיוני שהיה לו בעבר הקדום.

ההשפעה של הצלחת האירוע על חיי הקהילה בשני הקיבוצים, כמו גם על הדימוי העצמי של התנועה הקיבוצית כולה, הייתה חסרת תקדים. גבעת ברנר, שזה עתה יצא ממשבר שנות הפילוג, דימה להתאושש, ובכלל, התנועה הקיבוצית כמו חוותה קתרזיס קולקטיבי. היה זה מפגן כוח, עוד גילוי מאומץ שנועד להוכיח את הפוטנציאל הגלום בתנועה הקיבוצית, למרות הקשיים מבית ומחוץ.

לאון לוין, ניצול אושוויץ ופעיל במחתרת ההולנדית, בתפקיד מנהיג הפליטים שהגיעו מירושלים

שולמית בת-דורי הקדישה את חייה לחקר סוגת התיאטרון שכינתה "תיאטרון המונים" או "מחזות עם ומועד", כלומר מחזות מונומנטליים על נושאים היסטוריים או דתיים, המבוימים בנוף הפתוח, לעתים בו במקום שבו התרחש המאורע המסופר בעלילתם. היא סיירה במקומות שחידשו סוגה זו באירופה ובארצות הברית ואף התחילה לכתוב עבודת מחקר על הז'אנר; טיוטה שלה מצויה בארכיונה האישי ובארכיון התיאטרון על שם ישראל גור בירושלים.

כ-15 שנים לאחר ההפקה בגבעת ברנר ניסתה בת-דורי להפיק את ההצגה שוב על אדמת הכפר מודיעין (הפעם במקום עצמו, כפי שזיהו אותו ארכיאולוגים) בהשתתפות חניכי כפר הנוער בן שמן. את הצעתה ביססה על פריחה מחודשת של סוגת המחזות על נושאים היסטוריים המבוימים בנוף הפתוח (בארצות הברית, באנגליה ובגרמניה). היא הציעה להפוך את ההפקה לפסטיבל, לאירוע של קבע, בהנחה שהקשר בין הנושא למקום ההיסטורי עשוי להפוך את ההצגה למופע חינוכי-תרבותי מיוחד במינו. כידוע, הרעיון לא קרם עור וגידים, אם בגלל חוסר ההתעניינות של משקיעים פוטנציאליים, ואם מפני שפרויקט לאומי דידקטי מסוג זה שוב לא תאם את ציפיות קהל היעד בשנות השישים.