ליל העשרים / יהושע סובול

ליל העשרים

מאת פרופ' שולה קשת

 

המחזה ליל העשרים מאת יהושע סובול זכה להפקות רבות בתיאטרון הרפרטוארי ובהפקות תיאטרוני חובבים. ההפקה הראשונה, בבימוי נולה צ'לטון, הועלתה בתיאטרון חיפה בתחילת 1976 וזכתה להצלחה רבה. הפקה שנייה הועלתה ב'הבימה' ב-1990, בבימוי אופירה הניג, וב-2016 חזרה ההצגה שוב לתיאטרון חיפה, הפעם בבימוי נועה רבן.

    סובול ביסס את המחזה על פרשת ביתניה, פרק מכונן בתולדות השומר הצעיר.  קבוצה קטנה, אליטיסטית, של ראשוני השומר הצעיר מווינה ומגליציה ישבה במהלך קיץ 1920 וחורף 1921 בביתניה עילית, על שיפולי מדרון המשקיף על הכנרת. החבורה מנתה, לאחר תהליך קשה של ברירה, כעשרים וחמישה חברים, מתוכם רק ארבע בחורות. בימים עסקו החברים בסיקול הסלעים והאבנים על ההר, בעקירת שיחי סדריות ובהכנת בורות לנטיעת עצי זית וכרמי ענבים, ובלילות השתקעו בפולחן של שיחות ווידוי בהנחיית מאיר יערי, אחד המנהיגים הכריזמטיים של הקבוצה. הם חשפו את נפשם הכי פנימית, וקיוו להביא מתוך כך לתיקון ה"אני" ולתיקון העולם. שני חברים התמודדו בקבוצה על עמדת המנהיגות: מאיר יערי, לימים המנהיג הבלתי מעורער של הקיבוץ הארצי, ודוד הורוביץ, מי שהיה שנים לאחר מכן נגיד בנק ישראל. הפרשה הגיעה לסיום דרמטי.  לאחר שירדו מן ההר וחברו למחנה השומריה, למרגלות הכרמל, התפרץ המתח הבין-אישי בין שני המנהיגים. בשיחה לילית ארוכה וקשה תקף הורוביץ את יערי, שביקש להשליט את האווירה הקדחתנית של ביתניה גם על שאר החלוצים. למחרת עזב מאיר יערי את הקבוצה עם אנדה אשתו. כשנה לאחר הירידה מההר כינסה החבורה את חוויותיה בקובץ קולקטיבי בשם 'קהליתנו' (אביב, תרפ"ב). החלומות והלבטים של החלוצים נוצקו במילים והטקסט יצא לרשות הרבים. בתולדות השומר הצעיר יש למקום, ביתניה עילית, משמעות מיוחדת, שכן התנועה רואה בו את ערש לידתה בארץ ישראל. במורד הגבעה, מתחת לקיבוץ אלומות, במקום המשוער שישבה הקבוצה, הוקמה אנדרטה, אוהל בטון, שעל קירותיו הפנימיים חרוטים שמות כל קיבוצי הקיבוץ הארצי.

פרשת ביתניה שימשה השראה לכמה יצירות ספרות, סיפור שחזרו אליו שוב ושוב: ימים ולילות של נתן אגמון (ביסטריצקי)  (1926); כאור יהל של יהודה יערי (1937); גרסה שנייה, מצונזרת, של ימים ולילות (1939), ליל העשרים של יהושע סובול (1976), ואהבות ביתניה, מחזה טלביזיוני של מוטי לרנר (1993). ליצירות הספרות ניתן להוסיף גם טקסטים תיעודיים-ספרותיים כמו האתמול שלי של דוד הורוביץ (1970), וההר והבית של נתן שחם, שיצא לאור ב-1984 לכבוד יובל הששים של קיבוץ בית-אלפא, הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר. נקודת הבראשית, המקום בו התחיל הכול, המקום בו הותוותה תוכנית המתאר של האקספרימנט הציוני בדמיונם של החלוצים הצעירים, המשיכה לרתק את הדמיון וקראה לחשבון נפש. היוצרים השונים על ציר הזמן של המאה העשרים, נעים ביצירותיהם בין העבר להווה, מסמנים אפשרויות שהוחמצו, חושפים הדחקות והתעלמויות, וגם מציבים תמרורי אזהרה לגבי פוטנציאל ההרס המצוי בתשתית סיפור הגאולה הארץ-ישראלי.

גם למחזה  של יהושע סובול הייתה ההתכוונות אקטואלית.  בראיון ליהודית ליבנה אמר סובול: "המחזה נכתב בהשראת הטראומה של מלחמת יום כיפור [...] הצורך בחיפוש שרשים הוא בשבילי לא יהושע בן-נון אלא ההתנהלות המחודשת בארץ. באיזה שהוא מקום חשתי זיקה רוחנית לצעירי העלייה השלישית. היו בהם אינטלקטואלים רבים, שהושפעו מרוחות שנשבו בעולם המערבי – מאיבסן, מניטשה, מפרויד [...] נראה לי שכיום אנחנו עומדים באותו מצב. בין מגמה מיתולוגית למגמה רציונאליסטית. כנגד קבוצות, השואבות כוחן מדגלים ומסמלים, עומדים אלה המציעים שאלות מוסריות ופסיכולוגיות נוקבות. זוהי גם התנגשות אישית של כל אחד. כך נראה בעיני ההד האקטואלי של התקופה ההיא" (יהודית לבנה, 1976).

לסובול חברה הבמאית נולה צ'ילטון, שהביאה עמה את רעיון ה'תיאטרון תיעודי', המבוסס על אירועים היסטוריים ואקטואליים. העבודה של נולה צ'לטון עם השחקנים הושפעה ממודלים של דינאמיקה קבוצתית, כמיטב המסורת של לילות ביתניה, ועודדה אותם גם להוסיף אלתורי טקסט משלהם לטקסט המחזה. כל ההתרחשויות במחזה נעות במעגל סגור. "האוהל הזה נהפך למין כלוב שבתוכו סובבות שבע הדמויות כחיות, לעתים טורפות, לעתים מבקשות קירבה ואהבה" (עדית זרטל, 1976). השחקנים שהשתתפו בהפקה הראשונה בבימויה והדרכתה של נולה צ'ילטון, זכו לתשבחות מפליגות מצד המבקרים: ג'יטה מונטה (הוחלפה על-ידי ליאורה ריבלין), מוני מושונוב, גדליה בסר, סנדרה שדה, עזרא כפרי, עדית צור).

סובול העלה מתוך קובץ 'קהליתנו' ומתוך המאגר התיעודי שסבב את הפרשה את העימותים הגלויים והסמויים, יצר מתחים בין הדמויות, והעלה אותן למסלול התנגשות. מעשה ההרכבה תבע מהלך כפול – של הפשטה מצד אחד, ופרסונליזציה מצד אחר. תהליך ההפשטה זיקק מתוך המצאי את הנושאים האידיאיים, שבהם בחר להתמקד, והפרסונליזציה הצמידה לכל דמות, לצד העיקרון הרעיוני, גם סיפור ביוגראפי-משפחתי וקווי אופי, שמייחדים אותה ומעניקים לה פרצוף אישי. כך למשל, מרים מייצגת את הנשיות הנדיבה, את הארוטיקה שהשתחררה מכבלי המוסר הבורגני; נחמה את האישה "הגברית", כביכול, המנסה לכבוש לה מעמד שווה במבחן העבודה הפיזית לצד הגברים; עקיבא את הגבר המושפע מתורת אוטו וויינינגר ורואה בנשים אובייקט מיני, "גוף ללא נשמה"; אפרים הוא "הביצועיסט", נושא דברה של הציונות המעשית, ועוד. לכל דמות יש גם סיפור אישי מייצג מתוך המצאי ההיסטורי של התקופה: לאפרים יש מאבק אדיפאלי עם אב רודן, שאינו מאמין בציונות; נחמה, שחוותה את הפוגרום בלבוב וניתקה את קשריה עם משפחתה הבורגנית, מחפשת תחליף אהבה והערכה באמצעות הקבוצה, וכד'. האשכול הרעיוני שבאמצעותו נבנתה כל דמות מתבסס על ציטוטים, כמעט מילה במילה, מתוך הטקסט של 'קהליתנו'. הציטטות חושפות גם את ההשפעות הרוחניות שאליהן נחשפו אנשי הקבוצה, הכוללות ציטטות מהתרבות העברית העתיקה: הנביאים, האיסיים, ישו, בובר, כמו גם מהמאגר ההיסטורי האירופאי: ניטשה, שופנהאואר, אוטו ויינינגר, דוסטויבסקי, איבסן ועוד.

זהו מחזה שבמרכזו עומדת קבוצה, כלומר ייצוג של חברה. סובול צמצם את מספר חברי הקבוצה בהשוואה למספר המקורי. על הבמה הועלו רק שבע דמויות במקום העשרים וחמישה שהשתתפו בעלילה ההיסטורית, ארבעה גברים ושלוש נשים, שינוי ששינה את שיוויי המשקל המקוריים בין הגברים לנשים, והדגיש את הפן הפמיניסטי בדיאלוג הדרמתי. את הבעיה של יצירת דיאלוג דרמתי בתוך קבוצה פתר המחזאי באופן הטבעי ביותר באמצעות דינאמיקה של 'שיחת קן' בשומר הצעיר. גדעון עפרת מראה כיצד נולד דיאלוג פרובוקטיבי, שנע לכל אורך המחזה, בתנועות של התכווצות והתפשטות, מפרובוקציה פרטית, שבה מתנהל דיאלוג בין שניים-שלושה אנשים, וגמור בשיחה של הקבוצה כולה. ככל שאנו עוברים מהמעגל האישי אל הכללי, כך נחשפת דמותה של הקבוצה יותר ויותר ומתחייה בדמיונו של הצופה (עפרת, 1977, 188-187).

בדיון הדרמתי המתנהל בין הדמויות ניתן לזהות שלושה מוקדים רעיוניים. הראשון – סוגית הכיבוש והנישול של הערבים יושבי הארץ. השני - סוגיית אי השוויון בין המינים: היחס אל האישה כ'אחר' המודר ממעשה הבנייה הציוני, "הגברי"; והמוקד השלישי, העיקרי, דן בדרכי המניפולציה החברתית שמגייסת לעזרתה את המיתוסים המקודשים של העבר, ויוצרת באמצעותם מיתיזאציה של המציאות. המיתוס הקושר בין "עם עתיק אחד וארץ קטנה אחת" הוא שמעניק, לדעת אפרים, את ההצדקה לחזור לארץ-ישראל, ולממש את המעשה החלוצי. לכן יש לדחות על הסף קונפליקטים אפשריים ולהיאחז במטען הסמלים הקיים, להשהות בינתיים את תהליכי בירור העומק של שאלות הזהות כדי להניע את האנשים אל המעשה. משה, לעומת זאת, מנסה לעכב את הביצוע המיידי כדי שיוכל ליצור לעצמו מרחב אוטונומי ולא להיצמד לאידיאולוגיות מן המוכן: "אני לא אתן לאף אחד לעשות ממני מניפסט! הזדמנות כזאת, להתחיל הכל מחדש, יש רק פעם בחיים! אז להתחיל הכל כמו אוטומטים? להתחיל הכל מהדחקה? ממיתוסים רקובים? אני לא יורד מחר למנסורין" (שם, 41).

מסקנתו הערכית של המחזה: הציונית "המעשית" אמנם ניצחה, אבל שילמה מחיר יקר. שאלות-עומק, שאלות של זהות חברתית ולאומית, שנותרו בלתי פתורות, ממשיכות להדהד משם, מנקודת ההתחלה, ומשפיעות על מצבנו בהווה ובעתיד. שאלת היחס לערבים היא מחידושיו האקטואליים של סובול. קובץ 'קהליתנו' אינו מתייחס כמעט לקונפליקט הדו-לאומי. סובול, שהדור שלו חווה שתי מלחמות גדולות – מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – מחזיר אותנו רטרואקטיבית אל דילמת יחסי כובש-נכבש, ומציף את הנושא המודחק אל פני השטח. הקבוצה עתידה להתיישב במנסורין, במקומם של אריסים ערביים, שהקרקע שעיבדו שנים רבות נמכרה מאחורי גבם למוסדות המיישבים. משה, שהמחזאי העניק לו את ראיית העתיד, אומר: "במנסורין אנחנו הולכים לחיות במקום אנשים שחיו שם עד עכשיו. אנחנו באים לרשת את מקומם. אם נסתפק בכך שנחליף את הצדק שלהם בצדק שלנו נהיה מאוסים בעיני עצמנו. מותר לנו לעשות זאת רק בתנאי אחד שנייסד שם חברה בעלת ערך עליון" (שם, 51-50).

במהלך השנים קיבל המחזה 'ליל העשרים' מעמד ייחודי, כמעט פולחני. מונולוגים מתוך המחזה משמשים שחקנים צעירים לעתים מזומנות כהכנה לבחינות בתיאטרון (אודישנים), חניכי תנועות הנוער החלוציות קוראים בצוותא במחזה עצמו ומזהים בו את עצמם, את לבטיהם ואת מאווייהם כאנשים צעירים, אידיאליסטיים, המבקשים להטעין את חייהם במשמעות, וקטעים מתוכו נקראים בקול, כמין טקס, בהתכנסויות תנועתיות ליד המצבה הסמלית, כמו בכתבי קודש של השבט החלוצי.

 

מקורות:

'קהליתנו', הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, מהדורת 1988, מבואות והערות: מוקי צור. ירושלים: יד בן-צבי.

גוברין נורית, 'מפתחות', תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1978 (על 'ימים ולילות' של ביסטריצקי).

הורוביץ, 'האתמול שלי', ירושלים: שוקן, 1970.

זרטל, עידית, "פרשת ביתניה כמחזה מרתק", 'דבר' (11.2.1976).

לבנה יהודית, "הלילה שממנו אין חזרה", 'דבר' (29.1.1976).

עפרת, גדעון, "שיחת הקן של יהושע סובול", 'על המשמר' (14.10. 1977).

קשת, שולה, 'נקודת הבראשית', גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית', תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>