נחום דוד צמח, ביוגרפיה

ד"ר ילנה טרטקובסקי

נחום דוד צמח, מייסד התיאטרון העברי המקצועי הראשון הבימה - כיום התיאטרון הלאומי של ישראל - נולד ב-1887 בכפר רוהוז'ניצי ברוסיה הלבנה. ב-1908 עבר לביאליסטוק, אחד ממרכזי התרבות היהודית במזרח אירופה באותה תקופה, שם היה מורה לעברית והשתתף בחוגי ציונות שונים. עוד בנעוריו חלם על "תיאטרון עברי בשם הבימה" שישתכן בירושלים ויעלה הצגות ברמה אמנותית גבוהה ביותר (בימה היא אזור מוגבה בבית הכנסת, שעליו מניחים את ספר התורה).

בכורת ההצגה הראשונה של הלהקה העברית בשם הבימה, מוסר נער רע, התקיימה ב-29 ביולי 1909 בתיאטרון לוקס בביאליסטוק, בהשתתפות תלמידיו ובני משפחתו של צמח, מול אולם מלא, וכעבור שבוע עלתה ההצגה שוב. אחרי ההצלחה המשיך צמח בפעילותו התיאטרונית וגייס שחקנים ובמאים מקצועיים מהתיאטרון היידי והרוסי. הבימה העלתה מחזות מאת אוסיפ דימוב, מארק ארנשטיין, דוד פינסקי ושלום עליכם והציגה אותם ברחבי תחום המושב. ב-1913 הביא צמח את להקתו לווינה כדי להציג את הנודד הנצחי מאת דימוב בפני משתתפי הקונגרס הציוני. ההצגה התקבלה יפה מצד הקהל והביקורת, אולם מנהיגי הציונות לא נענו להזמנתו של צמח ולא הגיעו לצפות בה.

צמח לא הסתפק בהצלחתו בתחום המושב והמשיך לחלום על תיאטרון ברמה בינלאומית. לכן נסע למוסקבה, אז מרכז העשייה התיאטרונית הרוסית, בתחילת 1916. ב-10 באוקטובר אותה שנה רשם את "האגודה הדרמטית היהודית הבימה" במחלקת האגודות של עיריית מוסקבה. ב-1917 הצטרפו אליו מנחם גנסין וחנה רובינא – שותפיו מהניסיונות הקודמים – ובמרס אותה שנה חתמו שלושת המייסדים על הצהרה להקדיש את עצמם להקמת הבימה. באותה תקופה פנה צמח למרק ארנשטיין, במאי יידי ידוע ששהה אז במוסקבה, בהצעה להעלות בהבימה את מחזהו שבתאי צבי. אולם לאחר כמה שבועות חשו השחקנים אי-שביעות רצון, והעבודה עם ארנשטיין הופסקה.

כדי לתת לשחקנים בתיאטרונו הכשרה מן הטובות בעולם החליט צמח לפנות לקונסטנטין סטניסלבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי המוסקבאי, אחד האישים המוערכים ביותר בתיאטרון הרוסי דאז. סטניסלבסקי הסכים לקחת את הלהקה העברית תחת חסותו ושלח להבימה את תלמידו יבגני וכטנגוב, שהיה במאי בחסד וגם מורה למשחק מהטובים במוסקבה. בהשראתו קם בית ספר דרמטי ליד הבימה, שסיפק הכשרה מקצועית לשחקנים העברים הראשונים.

לא רק שהפנייה לסטניסלבסקי סיפקה להבימה מורים ובמאים מהשורה הראשונה, אלא היא גם הכניסה את הלהקה הצעירה, המורכבת מאנשי הפרובינציה, ללב-לבה של העשייה התיאטרונית המתקדמת ביותר והעניקה לה סביבה אמנותית פורייה. במשך התקופה המוסקבאית שלה (1926-1916) הפכה הבימה ללהקה מקצועית והגיעה להישגים אמנותיים בלתי רגילים. לצמח היה תפקיד חשוב בהצלחה זו: הוא דאג לתנאי חיים ולימוד אופטימליים ולכך שבבית הספר ילמדו המורים הטובים ביותר. הוא עצמו הצטרף לתלמידים, וזאת הייתה ההכשרה התיאטרונית היחידה שקיבל.

בנוסף לדאגה להישרדותם הפיזית של השחקנים, צמח גם נלחם על הישרדותו הפוליטית של התיאטרון במאבק עם היבסקציה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית), שאנשיה התנגדו בתוקף לתמיכה ממשלתית בתיאטרון שמציג בשפה "בורגנית" ופעלו לסגירתו. במסגרת המאבק הזה נשא צמח נאומים נלהבים בדיונים פומביים ונעזר בקשרים שרכש בקרב אנשי האמנות והשלטון החשובים (הסופר מקסים גורקי, הזמר פיודור שליאפין, הקומיסר לענייני ההשכלה אנטולי לונצ'רסקי ואחרים).

פועלו של צמח בכל התחומים האלה העניק לו את העוצמה שנדרשה לשמור על מעמדו בלהקה. במשך כל התקופה המוסקבאית התנהל בתוך הבימה מאבק פנימי בינו לבין חלק מהשחקנים. צמח ראה בהבימה את רכושו הרוחני, ואת רוב ההחלטות הגורליות הנוגעות לתיאטרון קיבל לבד. הוא ייחס את הצלחת הבימה לטעם, לאינטואיציה ולמרץ שלו עצמו וחשב שביכולתו לקבוע גם את המשך דרכו של התיאטרון. בכך עורר את זעמם של שחקנים אחדים, שחשבו שהלהקה שייכת לכל חבריה ושגם להם צריך להיות חלק בניהול התיאטרון. בתקופה המוסקבאית רוכזו בידי צמח כמעט כל הקשרים של הבימה הן עם השלטון הרוסי, הן עם ההנהגה הציונית, הן עם אנשי האליטה האמנותית. לפיכך, כל עוד היה התיאטרון ברוסיה, לא הייתה אפשרות להדיחו מהשליטה בו.

ב-25 בינואר 1926 עזבה הבימה את מוסקבה שלא על מנת שלא לחזור. לאחר היציאה מרוסיה הידרדר מאוד מעמדו של צמח בתוך הלהקה. במשך סיור הלהקה באירופה נעשו כמה ניסיונות להדיחו מההנהלה, והכישלון הפיננסי של סיבוב ההופעות באמריקה חידד עוד יותר את חילוקי הדעות בינו לבין חלק גדול מאנשי הלהקה, שנגעו לשני נושאים מרכזיים: שיטת ניהול הבימה ומקום מושבו של התיאטרון. צמח דרש שליטה מלאה ואת חלוקת הלהקה לשתי קבוצות: קבוצה אחת תישאר בארצות הברית והשנייה תיסע לאירופה, בכוונה להתאחד פעם בשנה בארץ ישראל. מתנגדיו של צמח, שהיו רוב שחקני הלהקה, דרשו ניהול קולקטיבי ואת עלייתה של כל הלהקה לארץ ישראל. הם הציגו לצמח אולטימטום: או שיקבל על עצמו את מרות ההנהלה הקולקטיבית, יישאר בלהקה כשחקן מהשורה ויעלה איתה לארץ ישראל; או שהלהקה תעלה ארצה בלעדיו.

צמח סירב לאולטימטום ונשאר באמריקה עם מעטים מתומכיו, רובם בני משפחתו וחבריו הקרובים. רוב חברי הלהקה עזבו את ארצות הברית ועלו לארץ, ומאז נקשרים השם והמותג "הבימה" דווקא לחלק זה. צמח ותומכיו ניסו להמשיך את קיום הבימה בארצות הברית, לשחזר את הדיבוק ועוד מהצגות הלהקה ולעבוד על הצגות חדשות, כמו הנסיכה טורנדוט מאת גוצי ושולמית מאת אוסקר ויילד. כמעט אף אחת מכוונות אלה לא התממשה.

​

צמח עם אשתו מרים גולדין. צילום: מארכיונו האישי של אריאל צ'ארלז צמח

צמח ניסה לבנות קריירה כשחקן, כבמאי וכמורה בתיאטרון האמריקאי. בפברואר 1929 העלה בתיאטרון Pasadena Community Playhouse בסן פרנסיסקו את הדיבוק באנגלית. הביקורות היו חיוביות ביותר, ועל כנפי ההצלחה נסע צמח להוליווד לנסות את מזלו בקולנוע, אך לא הצליח. באוגוסט 1929 הודיע העיתון Los Angeles Express על פתיחת בית ספר למשחק בניהול נחום צמח, אך ככל הנראה גם פרויקט זה כשל. בתחילת שנות השלושים חזרו צמח ואשתו מרים גולדין לניו יורק, שם נולד בנם אריאל.

ב-1935 הגיע צמח לארץ ישראל בתקווה להתפייס עם הבימה או לפחות למצוא עבודה אחרת. בכל התחומים נחל אכזבות. לאחר סירוב הלהקה לקבלו בחזרה, ניסה לקבל משרה של מנהל בית העם או משרת עורך ראשי במחלקה העברית של הרדיו הבריטי, וכן ניסה להקים בירושלים תיאטרון תנ"כי לנוער בשם "בראשית". כל ניסיונותיו נכשלו בזה אחר זה. כשנתיים עבד צמח כסוכן ביטוח וניסה לשכנע את אשתו, שבינתיים התחילה להשתלב בחיי הבמה באמריקה, לבוא אליו. כאשר לא קיבל ממנה עוד מכתבים, עזב את כל עיסוקיו בארץ וב-1937 חזר לארצות הברית, שם גילה שהיא עזבה אותו יחד עם בנם הקטן. שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1939, נפטר נחום צמח ממחלת כליות בדירתו של אחיו בנימין בניו יורק. את הוצאות טקס קבורה שילם נדבן יהודי.

לאחר פילוג הלהקה ב-1927 עשו חברי הבימה מאמצים רבים על מנת להקטין את תפקידו של צמח בייסוד התיאטרון ובהצלחתו ולמחוק את שמו מתולדות התיאטרון ומהתודעה הציבורית. לכן לא זוכה כיום נחום צמח לכבוד הראוי לאבי התיאטרון העברי ומייסדו. שמו ידוע רק לאחדים מאנשי התיאטרון והתרבות הישראלים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על: טרטקובסקי, ילנה, "נחום דוד צמח (1887-1939): עלייתו ונפילתו של מייסד התיאטרון העברי", בתוך: גד קינר, דורית ירושלמי ושלי זר-ציון (עורכים), הבימה בת 90 – מבטים חדשים על תיאטרון הלאומי (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ורסלינג, 2017), עמ' 56-33.

גור, ישראל, "הטרגדיה של הבימה ומייסדה", בתוך ישראל גור, מעמד תרבותי לתיאטרון בישראל (ירושלים: במה, 1968), עמ' 44-31.

גרובר, חיה'לה, משני צדי המסך (מיידיש: יוסף אחאי) (חיפה: פינת הספר, 1973).

ורדי, דוד, בדרך הילוכי (תל אביב: מסדה, 1947).

ורדי, דוד, יומן, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית), אוספים 36.

חקלאי, אורי, פעלו של נחום צמח על רקע תחיית התרבות היהודית ברוסיה (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1974).

טרטקובסקי, ילנה, הבימה: המורשת הרוסית (תל אביב: ספרא ואסף מחקרים, 2013).

נורמן, יצחק (עורך), בראשית הבימה: נחום צמח מייסד הבימה בחזון ובמעש (ירושלים: הספרייה הציונית, 1966).

צמח, נחום, עיזבון, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית).

קם, מתיה, בתוך בית הכנסת (הספרייה הווירטואלית של מט"ח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3313)

Levy, Emanuel, The Habima – Israel’s National Theatre. 1917-1977 (New York: Columbia University Press, 1979).

Владислав Иванов, Русские сезоны театра «Габима» (Москва: Артист. Режиссер. Театр, 1999).