זה מסתובב / יוסף מונדי

מאת ד"ר מורן פרי

"חדר, על הקירות מסך טלוויזיה ענק, שתי מיטות, שני שולחנות-עבודה, סולם, שעון. בהיפתח המסך הרצל יושב ליד שולחן העבודה שלו שקוע בהרהורים, ואילו קפקא שוכב על הארץ בתרדמה עמוקה. בעומק הבמה פוחלץ לבוש במדים צרפתיים, הדומה מאוד לדרייפוס". כך מתוארת הבמה על פי הוראות המחזאי יוסף מונדי במחזהו הפוליטי ביותר - זה מסתובב. המחזה מציג שתי דמויות המאושפזות בחדר מפוקח במוסד לחולי נפש. השניים מאמינים שהם אישים מפורסמים מהעבר – חוזה המדינה תיאודור הרצל והסופר פרנץ קפקא. ביניהם עוברת אחות/ מזכירה קשוחה – שליחתו של מנהל המוסד, המשמשת מושא תשוקתם. על הבמה ניצבת גם בובת מנקין לבושה מדים ועטוית דרגות המכונה דרייפוס. מעקב הדוק מתבצע אחר החולים באמצעות "רמקולים הטמונים בקירות ועדשות טלוויזיה מוסתרות".

המחזה זה מסתובב, שהיה הפריצה המשמעותית ביותר של מונדי לתודעת הקהל הישראלי, הוצג לראשונה ב-1970 בתיאטרון המרתף, בבימויו של מונדי ובהשתתפותם של זכריה טובי (הרצל), שמואל וולף (קפקא) ולוטי פרימור (המזכירה). שנה לאחר מכן הועלה המחזה גם בפריז. ב-1972 הוצג בקפה-תיאטרון בקופנהגן, וב-1973 בוצע כתסכית ברדיו הצרפתי. עם זאת, רק ב-1973 פורסם בארץ לראשונה, בכתב העת עכשיו, וב-1976 פורסם שוב כחלק מהקובץ שלושה מחזות, לצד הטפיל ומשחקי ילדים. הוא פורסם בפעם השלישית בכתב העת עכשיו ב-1980.

ב-1985 הוצג המחזה בבית ליסין, בהשתתפות שמואל וולף, זכריה טובי ותמי ספיבק. על תוכניית ההצגה נכתב כי היא "מועלית מחדש בתיאטרון בית לסין לאור האקטואליות של המחזה". בזכות הרלוונטיות שלה, לא פסקה ההצגה לעלות על בימות התיאטראות השונים בארץ ומחוץ לה, גם לאחר מותו של מונדי, ומאז עלתה לראשונה היא הוצגה יותר מ-3,000 פעם. ב-1994 היא הוצגה בפסטיבל עכו בבימויו של זכריה טובי, וב-2003 ביים אותה יונתן אסתרקין בתיאטרון קרוב. לאחרונה הועלתה ההצגה על הבמה ב-2009, בתיאטרון הסימטה, בעיבוד מחודש של גיבסון בר-אל. בר-אל המיר את החלל התיאטרוני של חדר האשפוז במתחם מסורג, מעין כלוב שבו שוהות הדמויות. המתחם הואר באור זרקורים, כאשר מעליו ממוקמות המצלמות ובאמצעותן צופה מנהל המוסד במאושפזים.

משנות יצירתו המוקדמות נחל מונדי מפלות קשות בהתקבלותו בארץ. יחסה של הביקורת כלפיו היה צונן, ואילו הוא תרם ליחס זה, כשתקע לעתים קרובות אצבע בעין של הממסד התיאטרוני ומנהליו. על אף זאת, המחזה זה מסתובב הותיר רושם כביר על המבקרים. "אם כניסתה של יצירה אמנותית-ספרותית-תיאטרונית לקלאסיקה נמדדת בפרק הזמן שהיא מחזיקה מעמד ונשארת אקטואלית ורלוונטית, הרי שמונדי עשה זאת בשיא המהירות היחסית", כתבה חוה נובק, ומיכאל הנדלזלץ כתב: "במציאות הישראלית, שבה השקל מאבד את ערכו מדי שעה, הצגה שלא איבדה את ערכה ב-15 שנה היא הישג בפני עצמו". מבקרת התיאטרון שוש אביגל הגדירה את המחזה "סאטירה פוליטית מרירה ומעודכנת".

מלבד שבחי הביקורות, זכה זה מסתובב גם להתייחסות מחקרית רחבה. שמעון לוי מציע לקרוא אותו כאלגוריה אישית בעלת נימה פוליטית חריפה, הנובעת מכוונותיו וממודעתו של היוצר ש"לעתים רותם ולעתים נרתם למודעותו העצמית התוקפנית". בהזדמנות אחרת מתייחס לוי לתפיסת החלל הפוליטית במחזה ורואה בהקבלה בין החדר שבו מאושפזים קפקא והרצל לשרטוט גבולותיה של המדינה תחליף לדימוי הקפקאי של "מושבת העונשין". מונדי מנצל את תחבולת המחזה בתוך מחזה, כותב לוי, כדי ליצור חלל בתוך חלל, "המיודע הן לדמויות והן לקהל כחלל בדיוני".

גדעון עפרת מציע לבחון את זה מסתובב באמצעות מודל משולב של אסתטיקה, פילוסופיה ופוליטיקה, המבוסס על המודל האסתטי של "המעגלים הנחתכים", שהציב מנחם פרי כתופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית. עפרת מזהה במחזה שתי מערכות של "מעגלים נחתכים"; המעגל הראשון מתייחס לדמויות של הרצל, קפקא, דרייפוס והמזכירה, שכל מפגש ביניהם מפרה אותם. מעגל זה נחתך בנקודת החיתוך של מעגל האלגוריה הפוליטית האקטואלית, שמייצג בית המטורפים שבו פועלות הדמויות. סכֶמה מעגלית נוספת מפגישה בין שלושה מישורים: המעגל הפוליטי – הגשמת הציונות כמאחדת שני כוחות מנוגדים; המעגל הקיומי – כמתחייב מדמותו בעלת המאפיינים האקזיסטנציאליסטיים של קפקא; והמעגל האסתטי-אמנותי, הבא לידי ביטוי בעולם הדרמטי האקספרסיוניסטי שמציג מונדי. השפעתם ההדדית של המעגלים יוצרת תלות פרשנית, שאינה מאפשרת להתייחס אליהם בנפרד.

זה מסתובב מאת יוסף מונדי ובבימויו, תיאטרון הסימטה, 1988.

מימין לשמאל: זכריה טובי, ויקי מורן ושמואל וולף. צילום: מעיזבון מונדי – צלם לא ידוע

זה מסתובב מצטרף לשורת מחזות פוליטיים שכתב והעלה מונדי בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים, דוגמת המשיח ומושל יריחו. במחזותיו הפוליטיים ביטא את נבואות הזעם וההרס שלו, הנוגעות למרחב הארצישראלי, וניתן לומר כי היה בין ראשוני המחזאים שעמדו על הסכנה הטמונה בהתעצמותה של תנועה לאומית בעלת סממנים משיחיים; בריאיון לעיתונאית רות שפירא סיפר גבריאל מוקד: "הוא קדם לחנוך לוין וליהושע סובול. הוא הופיע במקביל להופעתם של עמיחי, זך ואבידן בשירה ולאטיודים הראשונים של עוז ויהושע בסיפורת. הוא הביא לתיאטרון את השפעות המחזה האקזיסטנציאליסטי והאבסורדי, וכן ספקות לגבי המיתוס הבן-גוריוני. היה בכתיבתו הרבה מן הראשוניות. במושל יריחו, למשל, היה מונדי בין הראשונים שהעלו ספקות לגבי ארץ ישראל השלמה".

התפיסה בבסיסו של המחזה זה מסתובב מרמזת על קנוניה מדינית: הרצל מושלך לתאו של קפקא כחלק מרעיון אידיאולוגי, להפכו ליהודי מחוזק. בין השניים מתקיימים יחסי כוח מתהפכים, כאשר פעם ידו של הרצל על העליונה ופעם קפקא הוא שמצליח לגבור עליו. אולם יחסי הכוחות המשתנים של הרצל וקפקא הם חסרי משמעות ממשית, כל עוד השניים כלואים ומנהלים את המאבקים ביניהם מול עין המצלמה. מונדי מבקש להראות כי אין כל ערך למאבקי האזרח/ הפרט המתנהלים במרחב מדיני מסוגר המצר את צעדיו ומפקח עליו. לכך מצטרפת גם בובת אימום החייטים, המייצגת את דמותו של דרייפוס, הקלה במיוחד לשליטה בשל חוסר יכולתה לנוע במרחב ובשל תנאי מתקן הכליאה שהיא ממוקמת בו. המנקין כפוף למנהל, לאחות ואף למאושפזים, שעושים בו כרצונם.

בתיאטרון שיצר מונדי נאלצים צופיו לקחת חלק בעל כורחם בהתנהלותו הדיסטופית של המנגנון המדיני, מתוקף ישיבתם בחושך כ"מתצפתים" - שותפים שהפנימו את תהליך הפיקוח, אך בה בעת גם אסירים או שבויים במרחב מדיני מעורער. רעיון זה נשמר ואף מועצם בעיבודו של בר-אל, שטרם כניסתו של הקהל לאולם התיאטרון, שם יהפוך לבלתי נראה, הוסיף פנייה של השחקנים אל הצופים, שבה נאמר להם כי הם חלק מקבוצת צפייה בקורס צוערים, שמטרתו לחנך מחדש אסירים פוליטיים. בהפקה בבימויו של בר-אל, עובדת היותו של הקהל שותף מפקח, אך בו בזמן גם שבוי, בולטת, למשל, עם הכנסתו של הרצל למכונת העינויים/ מושבת העונשין שבנה קפקא. בשלב זה מתרחשת שבירה מובהקת של הקיר הרביעי, עם חלוקת קוביות סוכר על ידי המזכירה לא רק לאסיר המעונה בדמותו של הרצל, כי אם גם לקהל. הרצל מלקק את קוביית הסוכר שלו בתאווה, לעיני הקהל הצופה בו, שקיבל אף הוא מנת סוכר משלו. הקהל יושב בחשיכה, אך לפתע מתחוור לו כי הרצל משקף את חייו שלו. כריכתם של הצופים והרצל המעונה יחד, תוך הסחת הדעת ממעשה העינוי לחוויית הטעם המתקתק, יוצרת אפקט של ניכור, המוביל להארת המציאות שבה הם נתונים.

מונדי מצביע על האופן שבו תפיסת הכוח הופכת לדומיננטית בחברה שלנו ועל השלכותיה. על כן המרחב הישראלי מוצג כמרחב קלאוסטרופובי, שאינו מציע שום אופציה ליציאה, תוך פיקוח מתמיד ובלתי נראה מלמעלה, המשפיל ורומס את הפרט. זו מדינת היהודים, כפי שרואה מונדי את ישראל. בסופה של ההצגה קם הגולם על יוצרו: קפקא מפנים את עיקרי ההתנהגות האלימה שהביא עמו הרצל ומנסה בסופו של דבר להרוג אותו. מונדי מרמז בכך להשחתת השרידים האחרונים של החברה ההומניסטית שתיאר הרצל בספרו אלטנוילנד ומנסה להטעים את צופיו בהלך הרוח שהוקצן בחברה הישראלית, עד כי תפיסת "היהודי החדש" חורגת מכל קיום נורמלי. היהודים בגדו לא רק במורשת ההומניסטית של קפקא, אלא גם בחלומו האוטופי של הרצל. המסקנה שמבקש מונדי להעביר לקהל היא כי חברה שרומסת את האדם בכוח הזרוע - סופה שתביא כליה על עצמה.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הנדלזלץ, מיכאל, "היא עדיין מסתובבת", הארץ (18 באוגוסט, 1985).

לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992).

לוי, שמעון ושואף, קורינה, "יוסף מונדי", בתוך: קנון התיאטרון העברי: מאה הצגות ועוד אחת (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002), עמ' 155-150.

מונדי, יוסף, "זה מסתובב", עכשיו 28-25 (1973), עמ' 57-29.

מונדי, יוסף. "זה מסתובב", שלושה מחזות (תל אביב: עכשיו, 1976).

מונדי, יוסף, "זה מסתובב", עכשיו 44-41 (1980), עמ' 135-123.

נובק, חוה, "והוא עוד יסתובב", דבר (27 באוגוסט, 1985).

פרי, מנחם, "מעגלים נחתכים - על תופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית: על שירו של זך 'טליתא קומי', ועל שירו של אבידן 'נחיתת-לא-אונס'", סימן קריאה 1 (1972), עמ' 269–281.

שפירא, רות, "הילד הנורא של התאטרון הישראלי", מעריב (9 במאי, 1994).