צחות בדיחותא דקידושין / ליאונה דה-סומי פורטליאונה (יהודה סומו)

מאת ד"ר יאיר ליפשיץ

צחות בדיחותא דקידושין הוא המחזה העברי הקדום ביותר המוכר לנו היום. הוא נכתב במהלך המאה ה-16 באיטליה, בסגנון האופייני לקומדיה האיטלקית של תקופת הרנסנס: חלוקה לחמש מערכות; דמויות קומיות טיפוסיות כגון זוג האוהבים הצעיר, המשרת התחבולן ודמויות ההורים החוסמות את אהבתם של הצעירים; ועלילה המתרחשת בעיר, מתמקדת בסוגיות של אהבה, מין וכסף ומלאה סיבוכים ותחבולות לרוב. המחזה משתמש במבנה המקובל של הקומדיה האיטלקית ומעביר אותו לעולם של דמויות יהודיות, החיות חיים הלכתיים ודוברות עברית.

עלילת המחזה מתרחשת בעיר צידון ובמרכזה זוג אוהבים המאורסים לזה לזה: ידידיה וברוריה. כאשר נודע להורי ברוריה כי אביו של ידידיה הלך לעולמו ולא הוריש לבנו דבר, הם מחליטים לבטל את אירוסי בתם לבחור החסר-כול ולקדש אותה לצעיר אחר. מכאן מתחילה שרשרת אירועים סבוכה, שבמהלכה זוג הצעירים מנסה להתאחד בניגוד לרצון ההורים, והיא כוללת רב מושחת המייעץ עצות תורניות תמורת בצע כסף, יחסי מין לפני הנישואים, האשמות באונס ועבד שעלה לגדולה והשתלט על כל נכסיו של ידידיה. התחבולות הקומיות האופייניות לקומדיה האיטלקית משמשות את הדמויות להערים זו על זו בעת הניסיונות לממש את האהבה או לחסום אותה והופכות בצחות בדיחותא דקידושין לתחבולות הלכתיות – שימושים לא צפויים בחוק הדתי היהודי על מנת לקדם את מטרות הצדדים השונים. בסוף המחזה נפתרת התסבוכת, וידידיה וברוריה יכולים סוף כל סוף להינשא זה לזה. העברית של המחזה משובצת ציטוטים מהמקרא, מספרות חז"ל ומספרות ימי הביניים, המקבלים משמעויות קומיות חדשות ומפתיעות באמצעות הצלבת המקור עם הסיטואציה הדרמטית והתיאטרונית שבה הם משובצים. פעמים רבות הטקסט המקורי על משמעויותיו המקודשות מקבל פרשנות מחודשת, המדגישה יסודות מיניים וגופניים נועזים.

המחזה, שהתגלה מחדש רק במאה העשרים, יוחס על ידי חוקר הספרות חיים שירמן ליהודה סומו, או בשמו האיטלקי לאונה דה-סומי – משורר ואיש תיאטרון יהודי שפעל בדוכסות מנטובה שבצפון איטליה במאה ה-16. בעוד פעילות תיאטרונית הייתה נדירה בקרב יהודים לפני המאה ה-19, הרי יהודי איטליה בתקופת הרנסנס, ובפרט יהודי מנטובה, עסקו בתיאטרון באופן עקבי. הקהילה היהודית במנטובה העלתה הצגות באיטלקית במשך עשרות שנים, לפחות מהעשורים הראשונים של המאה ה-16, בעיקר בחצר הדוכסים לבית גונזאגה, בחגיגות של בית האצולה ובימי הקרנבל. על אף שהצגות אלו שימשו גם כמעין מס ששילמה הקהילה היהודית עבור חסותו של הדוכס – מדובר במופעים יקרים ביותר שהכבידו מבחינה כלכלית על כספי הקהילה – הם גם שימשו הזדמנות ליצירה ולמעורבות תרבותית בעשייה האמנותית שהתעוררה אז באיטליה.

דה-סומי עצמו היה איש תיאטרון פעיל ביותר באיטליה במהלך המאה ה-16. הוא היה מחזאי פורה, שכתב מחזות רבים באיטלקית במגוון הז'אנרים המקובלים בתקופה, אם כי רובם המכריע אבד בדליקה הגדולה שפרצה בספרייה בטורינו בתחילת המאה העשרים. דה-סומי לא עסק רק בכתיבה לתיאטרון, אלא היה פעיל גם בתור במאי, כוריאוגרף, שחקן, מעצב במה ומנהיג להקת השחקנים היהודית שהציגה לפני דוכסי בית גונזאגה. חדשנותו בתחום התיאטרון האיטלקי התבטאה גם בטקסט תיאורטי חדשני שכתב: "ארבעה דיאלוגים על אודות ההצגות על הבמה" ("Quattro dialoghi in materia di rappresentazioni sceniche"). טקסט זה בולט בהשוואה לרוב הכתיבה התיאורטית על תיאטרון שרווחה בתקופה ושהתמקדה כמעט אך ורק בשאלות של כתיבת מחזות. לעומת חיבורים אלו, ה"דיאלוגים" של דה-סומי התמקדו בעיקר במופע התיאטרוני ונגעו בשאלות ליהוק, עיצוב תלבושות ותפאורה. תפיסה זו של דה-סומי את המופע החי – ולא המחזה הכתוב – כעוגן מרכזי באמנות התיאטרון הקדימה את זמנה, ובעקבותיה יש הרואים בו מבשר מוקדם ביותר של תפיסות הבימוי המודרניות.

את הבחירה לכתוב קומדיה בעברית הסביר דה-סומי בפרולוג שכתב למחזה. לדבריו, הוא ביקש לרומם את קרנה של העברית ולהוכיח כי אפשר לכתוב קומדיה גם בשפה זו. עבורו, העובדה שקומדיות נכתבו בכל השפות האחרות אך לא בעברית הייתה עלולה להיראות כסימן לנחיתות השפה – ומחזה זה היה אמור להוכיח את ההפך. מובן שבעיניים עכשוויות נדמה כי אתגר לא פשוט ניצב בפני דה-סומי: לא רק שהעברית נתפסה כלשון הקודש, ולפיכך כשפה שאיננה הולמת תיאטרון קומי, אלא גם שהיא לא הייתה שפה מדוברת בפי יהודי איטליה או בכל קהילה יהודית אחרת באותה תקופה, ותיאטרון דורש שחקנים המסוגלים לדבר את השפה וקהל המסוגל להקשיב לה. אולם אף על פי שהעברית לא הייתה שפת דיבור במובן המודרני של המילה, הרי יהודי איטליה בכלל – וקהילת מנטובה בפרט – התעניינו מאוד בשפה, בפיתוחה ובדקדוקה, ובמקרים מסוימים אפילו באפשרות לשוחח בה. האליטה של יהודי מנטובה הייתה מסוגלת להקשיב לקומדיה דוברת עברית וליהנות ממנה, וככל הנראה היו גם שחקנים שהיו מסוגלים להגות אותה על הבמה בדיאלוג הדרמטי.

אין בידינו עדויות להעלאה בימתית של צחות בדיחותא דקידושין בימי חייו של דה-סומי, אם כי ההנחה שהיצירה אכן הוצגה בחייו מתקבלת על הדעת. לקהילה היהודית שבה חי דה-סומי הייתה כאמור התשתית הדרושה כדי להעלות מופע שכזה ומספיק ידע וניסיון בעשייה תיאטרונית. אכן, זהו מקרה נדיר בהיסטוריה היהודית שבו הקהילה הייתה בקיאה הן בפרקטיקה התיאטרונית, הן במקורות היהודיים ויכלה ליהנות במלואה מהחדשנות הלשונית והתיאטרונית של דה-סומי. גם אם המחזה לא עלה בימי חייו, קריאה מדוקדקת בטקסט מסלקת כל ספק שהמחזאי כתב את יצירתו לצורך העלאה בימתית וחשב היטב על ביצוע תיאטרוני, ולא רק על מחזה למגירה או לקריאה בלבד – כמו מחזות עבריים רבים שנכתבו אחריו. מדובר בניסיון חלוצי מתוחכם לבחון כיצד השפה העברית, על שלל הקשריה ורבדיה, יכולה לשמש שפה לתיאטרון קומי.

בישראל עלו על הבמה כמה עיבודים של המחזה: עיבוד של לאה גולדברג, תחת השם ראה חתן אשר מצאת, עלה בביצוע הלהקה הדרמטית של האוניברסיטה העברית בירושלים בבימוי ראובן מורגן ב-1964. יוסף מילוא עיבד וביים את המחזה פעמיים תחת השם תעלולי נישואין: בתיאטרון חיפה ב-1968 ובתיאטרון הבימה ב-1979. בשנת 1988 עלה המחזה בעיבוד עדנה שביט ובבימויה בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וב-2006 הועלתה ההצגה בדיחותא דשידוכין, בעיבוד דודיק סמדר ובבימוי עמירם אטיאס, על ידי אנסמבל התיאטרון הדתי תאיר, בביצוע שחקנים גברים בלבד.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

ליפשיץ, יאיר, לשון הקודש, גרסת הקומדיה: דרמות אינטרטקסטואליות על במת צחות בדיחותא דקידושין (רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010).

סומו, יהודה, צחות בדיחותא דקידושין: קומידיה בחמש מערכות (מהדיר: חיים שירמן) (ירושלים: ספרי תרשיש, 1965).

שני, איריס, ראו חדש אשר מילאתי ישן: פנים ומגמות ב"צחות בדיחותא דקידושין" ליהודה סומו – בחינת המחזה העברי הראשון ביחס למקורות השפעתו העבריים והאיטלקיים (בצירוף תרגום ראשון לעברית של המסה על אמנות התיאטרון) (ספרי רחל ודוד, 2009).

Belkin, Ahuva (ed.), Leone de Sommi and the Performing Arts (Tel Aviv: Tel Aviv University, 1997).