יוסף יורד קטמונה, 1972

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

​

המופע יוסף יורד קטמונה מסמן את ראשית התיאטרון הקהילתי בישראל בכלל, ובפרט את התגבשות תיאטרון הנגד הקהילתי, שפרח בשנות השבעים של המאה הקודמת בכמה שכונות בפאתי ירושלים ותל אביב. אריה יצחק, שחקן תיאטרון מוערך, עזב במפתיע את התיאטרון הממוסד כדי לביים תיאטרון חברתי עם נוער בשכונות. את המופע יוסף יורד קטמונה יצר ב-1972, בשכונת קטמון ט' בירושלים, יחד עם 12 צעירים מקומיים: שלמה וזאנה, משה צלח, ימין מסיקה, אלי חמו, ויקטור חג'אג', יעקב חג'אג', גני אלפסי, ציון אלפסי, דוד אוחיון, מאיר אוחיון, מכלוף חזן ושלמה גבאי. כמו כן השתתפו במופע המתופף מאיר שטרית והגיטריסט דני קלי.

יצחק הפעיל את הקבוצה על ידי אימפרוביזציות, משחקי תיאטרון, תרגילי משחק ותרגילים גופניים בזוגות ובקבוצות. התהליך היצירתי נמשך כשמונה חודשים ובמהלכם נאספו חומרים מקומיים מחיי היומיום, שהוקלטו ונערכו לצורך הכתיבה. יצחק הציג בפני השחקנים את הרעיון הבסיסי למחזה: יוסף, גיבור הדרמה, הוא נער חסר סיכוי מן הקטמונים שגורלו נחרץ וחלומותיו נועדו להתנפץ. בשלד העלילה שולבו גם טקסטים שכתבו המשתתפים עצמם, שכן יצחק הבטיח שכולם יקבלו תפקיד וביקש מכל אחד לכתוב טקסט לעצמו.

המופע נקרא יוסף יורד קטמונה ובהתאמה נבחר שמה של קבוצת התיאטרון, אוהל יוסף. הבחירה בשמות אלה לא הייתה מקרית: בתרבות היהודית המזרחית נודע מקום נכבד לדמותו של יוסף, שנחשב לצעיר הבנים, לחביב האב ולבר מזל, המצליח בסופו של דבר לצאת ממעמקי הבור ולעלות לגדולה. יצחק וקבוצתו פירקו את המיתוס של יוסף והרכיבו אותו מחדש במהופך בתוך ההקשר המקומי, במחזה שמתאר באופן מסוגנן ופרובוקטיבי את סבלות השכונה: עוני, אלימות, סמים, צפיפות ופשע. במרכזו הוצב יוסף כדימוי רדיקלי אלטרנטיבי, שחושף את המערכת הממסדית אשר שברה את גופו ואת רוחו של יוסף מהשכונה ברגל גסה ודורסנית. ימין מסיקה היה יוסף המקומי, צעיר שחולם על חיים טובים מחוץ לשכונה ומחליט לעזוב, אולם חבריו, שכניו ואפילו בני משפחתו מסרבים לתת לו ללכת. שלמה וזאנה, בתפקיד התובע, וכל שאר השחקנים, בתפקיד חבר המושבעים, שופטים את יוסף, החולם הבלתי נלאה: "תארו לעצמכם את כל המדינה חולמת – מה היה קורה אז?... אי-אפשר לצאת מקטמון, אתה נולדת בפח זבל ואתה תמות בפח זבל". הדימוי של בית המשפט מסמל את עבודת ההגמוניה ואת האופן שבו היא מחלחלת לתודעת המוחלשים – הם עצמם מענישים את מסיקה ומשליכים אותו לפח אשפה גדול. השימוש בפח האשפה אינו מקרי: הוא מסמן לכאורה עזובה במובן המילולי, כפי שקטמון ט' תוארה בכתבות עיתונאיות רבות כשכונה מוזנחת, שהאשפה נערמת בה בכל פינה. פח הזבל, כאביזר בימתי, ישוב ויופיע לאורך השנים במופעים קהילתיים במקומות שונים ויצבור עוצמה כדימוי מרכזי למבנה הנפשי החבול של המזרחים, תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.

יוסף מצליח לצאת מהפח. הוא חי בשלווה מחוץ לשכונה, מחופש לערבי, עד שהוא נתפס בידי חוקרי משטרה המחפשים את רוצחו. אף שהוא חושף את זהותו האמיתית ומנסה להעמיד את החוקרים על טעותם, יוסף מושלך לכלא ושם נאנס באכזריות. לבסוף הוא מכריז שאינו יוסף ולא משה ואף לא ישו – אין הוא אלא נער חולם מקטמון. חבריו מרימים ונושאים אותו כפי שנשאו את ישו הצלוב, וכולם שרים: "אנו ילדי קטמון".

יצחק ביים את המחזה באופן מסוגנן על פי עקרונות התיאטרון האלטרנטיבי האנטי-ריאליסטי. השחקנים נקראו על הבמה בשמותיהם האמיתיים ולבשו חליפות חומות מחויטות ומהודרות. על פניהם עטו מסכות לבנות בוהקות דווקא כאשר ביצעו קטעים קבוצתיים בתפקידי עצמם, והיו גלויי פנים כאשר שיחקו לסירוגין דמויות שונות. מסיקה היה שונה מכולם: הוא עטה על פניו מסכה שחצייה אדומה וחצייה לבנה. על הבמה הריקה ניצבו בחצי גורן 12 פחי אשפה בעלי מכסה בצבע כסף, ועל כל פח נרשם במכחול, בצבע כחול, שמו האמיתי של השחקן. המופע הורכב מתמונות סמליות אשר, לפי יצחק, הציבו "דיוקנאות של מצבים" שנקשרו זה לזה באמצעות קטעי שירה מלווים בגיטרה. על פי מסורת התיאטרון האלטרנטיבי, השחקנים השתמשו בכל החלל ונעו מהבמה אל תוך הקהל ובחזרה לבמה. בשלב מסוים המטירו לעבר הצופים לחם שחור ולחם לבן וביקשו מהם לקרוא במקהלה שוב ושוב: "לחם שחור", "לחם לבן". המופע הסתיים בדיון שחיזק את המסר כי התיאטרון הקהילתי אינו משמש רק לביטוי עצמי אלא בעיקר למטרות חברתיות-פוליטיות. המופע עלה לא רק בשכונה אלא גם בתיאטרון החאן, שם היו רוב הצופים אשכנזים מהמעמד הבינוני, שלא הכירו את החיים בשכונות והגיבו בצחקוקי מבוכה ואי-נחת. עם זאת, לאחר המופע, בעקבות הדיון שהתקיים עם השחקנים על חיי המצוקה בשכונה, השתכנעו הצופים לחתום על עצומה לפתרון בעיית הדיור בקטמון ט'.

סצנת האונס אמנם הוצגה באורח מסוגנן, אך בכל זאת עוררה תגובה חריפה מצד הצופים בקטמון, שטענו כי המופע מוציא לשכונה שם רע עוד יותר משיש לה. הוויכוח המר בין השחקנים לבין חלק מהקהל המקומי גלש מן האולם אל הזירה הציבורית, כאשר נציגי העירייה, ובעיקר הדתיים, שהתאכזבו מהמופע המרדני, דרשו להוציא ממנו את הסצנה ההומוסקסואלית. יצחק סירב, אך לבסוף נאלץ לוותר וזמן קצר לאחר מכן עזב את הקבוצה. לאחר עזיבתו נותרו השחקנים ללא מנהיגם, אולם המשיכו לנהל את התיאטרון בעצמם ולהופיע ברחבי הארץ. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הפסיקה הקבוצה באופן זמני את הפעילות התיאטרונית ופנתה לפעילות חברתית למען השכונה, שהתפתחה לתנועה חברתית בשם "אוהל יוסף". התנועה התרחבה עם הזמן והפכה לתנועת האוהלים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-קדמא, עמנואל, "יוסף ואחיו מהקטמונים", ידיעות אחרונות (9 במאי, 1973).

לב-אלג'ם, שולמית, מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).

מילר, לואיס, "תיאטרון וקהילה: 'אוהל יוסף'", במה 65-64 (1975), עמ' 77-69.

מילר, לואיס, "יצירתיות וזהות", במה 74-73 (1977), עמ' 89-85.