תיאטרון ילדים בישראל

מאת פרופ' שפרה שינמן

הצפרדע הפך לנסיך, היפהפייה הנרדמת התעוררה, הברווזון המכוער הפך לברבור, אגדות אלה ודומות להן מייצגות באופן מטפורי תמונת מצב עכשווית של התיאטרון לילדים בישראל 2018. מקובל לומר כיום "תיאטרון לאנשים צעירים" או "תיאטרון לקהל צעיר", כשם הכולל תיאטרון לילדים בכל הגילים, מפעוטות בני כמה חודשים ועד בוגרים בסוף שנות הלימודים בתיכון (להלן ישמשו השמות בערבוביה בהתאם להקשר שבו יוזכרו). בארץ כמו בעולם, התיאטרון לקהל צעיר הפך לתופעה תרבותית בעלת נוכחות. מהי ההיסטוריה? מה הן נקודות המפנה? מהו הסיפור?

סיפור הולדת תיאטרון הילדים בארץ דומה מאוד לסיפור התפתחותו בעולם. באופן לא ברור, התחוללו בארצות העולם במהלך המאה העשרים תופעות דומות, אף שהתנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בהן היו שונים בתכלית השוני. התיאטרון המקצועי לילדים בעולם החל בעשור הראשון של המאה העשרים, ובהתפתחותו בכל ארצות מוצאו היה קשור בטבורו לחינוך. בארבעת העשורים הראשונים להתפתחותו היה פדגוגי, כלי ללימוד שפה או להעצמת האישיות, כלי תעמולה לאומי או דתי. רק עם השנים, הרחק אל תוך שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, החל השריון הדידקטי להיסדק, ומבעים אמנותיים אסתטיים החלו לשמש מרכיב מרכזי בשיקולי הדעת בהפקות השונות.

סיפור התיאטרון לילדים בישראל הוא סיפור הצלחה לנוכח מכשולים רבים. קריאת הרבנים, "טומאה ותועבה; לתיאטרון בארץ הקודש לא תהיה תקומה אפילו לשעה קלה", לא הצליחה לחסום את הפעילות התיאטרונית לילדים בארץ ישראל, שהתקיימה בדרך כלל בבתי הספר והייתה בעיקר כלי ללימוד השפה העברית, ממש כמו בארצות העולם. אליעזר בן-יהודה נתן לכך ביטוי של שמחה בתגובתו להצגה בת ציון (1891), כשאמר: "עלו בני ציון היקרים בכוחכם זה, להחיות בפיכם את שפתנו הקמה לתחייה ולהרנין את ליבות כל אוהביה בעוד מחזות כאלה". להצגה קרא "חיזיון" או "חגיגה", לאולם התיאטרון קרא "בית החיזיון", ואת מחיאות הכפיים, ה"בראבו", החליפו ב"הידד".

התיאטרון לילדים בישראל החל אפוא אי אז, עוד בטרם היות מדינת ישראל. הוא הופיע בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 לקול תופי החייאת השפה העברית, נשם בבתי הספר הודות למורים בעלי אידיאות לאומיות ותרבותיות ולתלמידים שקסם התיאטרון הפליא אותם. מדובר בפעילויות תיאטרון של חובבים. מורים, מנהלים ולעתים גם שחקנים בודדים העלו במסגרות בית ספריות הצגות בשפה העברית עם תכנים לאומיים שנועדו לכל המשפחה. הם ראו בחגים ובנושאים מתוך התנ"ך אפשרות שילוב של רוחניות, לאומיות ויצירת חוויות מעצבות כדי לשרת את החברה המתהווה. התיאטרון לילדים שימש בידי המבוגרים מכשיר פוליטי, כמעט ברוח התיאטרון הסובייטי שהשתמש בתיאטרון הילדים להשגת מטרותיו.

נהוג לחשוב שהגננת טובה חסקינה היא אם התיאטרון המקצועי לילדים בישראל. אף שלא הייתה אשת תיאטרון היא אכן הובילה ב-1928 מהלך הקמה של תיאטרון מקצועי ראשון, התיאטרון לילדים שליד התאחדות הגננות. הסופר לוין קיפניס, השחקן-במאי יוסף אוקסנברג והצייר צבי גולדין שילבו כוחות ופעלו לביסוס התיאטרון, שייעד את הצגותיו לילדי הגנים והכיתות הנמוכות. בתחילת שנות החמישים הצהיר ארגון הגננות שהתיאטרון הוא אמצעי חינוך נפלא וכל גננת צריכה לפחות פעם בשנה לבקר עם כיתת הגן שלה בתיאטרון לילדים. על הכרזה זו נוספה העובדה שהתיאטרון מומן בחלקו הגדול מתקציב התאחדות הגננות, בהקבלה ברורה לפעילות של סל תרבות, שנים אחר כך. זוהי זרוע מבצעת של משרד החינוך, המבקשת להתערב באופן סדיר ועקבי בפעילויות תיאטרון בבתי הספר. תופעה זו ייחודית לישראל והיא מחזיקה בתוכה את ההסבר לתלות של תיאטרון הילדים והנוער בממסד החינוכי מאז היווצרו ועד היום.

בין חסקינה לבין אורנה פורת, שהקימה את התיאטרון הלאומי לילדים ונוער (1970), הייתה פריצת דרך של כמה אחרים שהקימו תיאטרונים, זכו להצלחות ויצרו אווירה של תיאטרון מלא עניין לילדים. דמות בולטת שפעלה במומחיות מסחרית מרשימה בתחום זה היא מנחם גולן. ב-1958 הקים את תילון (תיאטרון ישראלי לילדים ולנוער) כתיאטרון מקצועי מסחרי, שנגס בתליל (תיאטרון לתלמידים וילדים), הלוא הוא התיאטרון שליד ארגון הגננות בשמו החדש, ולבסוף התאחד איתו. בתילון הופיעו שחקנים ובמאים מקצועיים שהעלו עשרות הצגות בפני אלפי ילדים. לצדו צמחו בשנות החמישים קבוצות תיאטרון מסחרי ואלה לוהקו בשחקנים מקצועיים, שחיפשו דרכים להכנסה נוספת. הטקסטים הדרמטיים התבססו בדרך כלל על אגדות לילדים. מאוחר יותר הוצגו בתיאטרונים אלו גרסאות של תוכניות טלוויזיה מצליחות לקהל הצעיר.

תיאטרונים שנתמכו באותן שנים על ידי מערכת ציבורית, כמו תיאטרון בימתנו, התיאטרון לילדים ונוער שהוקם על ידי אליעזר אנסקי ב-1946, ואורים, שהקימה דניה לוין ב-1955, עשו דרכם תוך דבקות במחוונים אמנותיים וחינוכיים וזכו אף הם להצלחה. תיאטרונים אלה היו של ילדים ונוער למען קהל של ילדים ונוער, ומבחינה זו היו תיאטרוני חובבים. תיאטרון בימתנו העלה הצגות ממבחר הקלאסיקה של סיפורי העולם, כמו עלילות תום סויר, בן המלך והעני והפואמה הפדגוגית, מחזות שפרצו את סגר הטקסטים הפדגוגיים הציוניים שנכתבו בהזמנה לתיאטרון הגננות.

החל מימיה הראשונים של המדינה התנהלה הפעילות התיאטרונית לילדים בשני אפיקים מתחרים, המסחרי והציבורי, וכללה גם התחלה של הפקת הצגות לילדים במסגרת התיאטרונים הרפרטואריים למבוגרים, אהל והבימה. מהלך זה התפתח לאט. יש לזכור שהיו אלה שנות הקמת המדינה, והתיאטרון הרפרטוארי נאבק על עצם קיומו. היום כמעט כל תיאטרון רפרטוארי מחזיק לידו מחלקה לדרמה לצעירים ומפיק לפחות פעם בשנה הצגה לילדים עם מיטב השחקנים. כך למשל פרסם תיאטרון גשר בקיץ 2018 את ההצגה גוליבר: "לראשונה הצגת ילדים בשילוב טכנולוגיה חדשנית. עולם עשיר של אנימציה פוגש שחקנים על בימת התיאטרון ויחד יוצרים מציאות חדשה... הרכיבו משקפים למסע אינטראקטיבי בלתי נשכח". התיאטרון מחפש דרכים עדכניות ומלהיבות למשוך את קהל הצעירים. תנופה זו לא הייתה יכולה להתרחש ללא המפנה המשמעותי שחל בשנות השבעים.

התפתחות התיאטרון לילדים בישראל חייבת לאורנה פורת את ציר שגשוגה. ב-1970, כשהקימה בברכת שר החינוך דאז, יגאל אלון, את התיאטרון הלאומי לילדים ונוער, אמרה פורת: "ישראל היא המדינה הראשונה שיצרה תיאטרון ממלכתי למען קהל צעיר". הקמת התיאטרון הייתה ייחודית למציאות בישראל ומטרתה הייתה להעמיד חלופה של איכות מול הרמה הממוצעת שסיפקו התיאטראות שפעלו בשטח - אלה הנזכרים לעיל, כמו גם תיאטרון צבר, תיאטרון פשוש, תיאטרון יובל, תיאטרון ציקלון, תיאטרון לילך ואחרים, שמטעמים של חוסר מקצועיות או של אי-יכולת כלכלית לא הצליחו להניב תיאטרון בעל איכויות אמנותיות הפועל לאורך זמן. פורת הקימה תיאטרון על בסיס שחקנים מקצועיים שהוזמנו לצורך הפקת הצגה. המגמה המוצהרת הייתה להעלות שתיים-שלוש הצגות בשנה ולהפעיל תיאטרון נייד שיגיע לכל ילד בישראל. הקמת התיאטרון הלאומי לילדים ונוער הובילה להתעוררות בקרב שחקנים מקצועיים, אשר החלו לגלות עניין בהצגות לילדים. במסגרת זו הוקם, למשל, תיאטרון ביממא, על ידי מישה אשרוב ובלהה מס, שחקני תיאטרון הבימה, ב-1976.

פורת יזמה גם הקמת סניף ישראלי לאסיטז', הארגון הבינלאומי לתיאטרון לצעירים, ובכך נפתחה דרך להכרה בינלאומית בעשייה התיאטרונית בארץ. הארגון בישראל מונהג זה שנים על ידי רזי אמיתי, דמות בולטת בזירה התיאטרונית לילדים בארץ. אפשר לומר שבשנות השבעים נפרץ הסכר הדידקטי בתרבות תיאטרון הילדים, ושפע שקשה לעקוב אחריו החל לנבוע ולקסום לרבים.

באמצע שנות השמונים חל מפנה נוסף. המפיקים הפרטיים החלו להיכנס לתחום הצגות הבוקר. את כניסתם לבתי הספר ניתן לתלות בשני גורמים עיקריים: האחד, החלטה של משרד החינוך להפחית מתקציבו של תיאטרון אורנה פורת ודרישה ממנו להתנהל באופן עצמאי, עד שב-1987 איבד התיאטרון את הבלעדיות להציג בפני תלמידי בתי הספר. הגורם האחר הוא ההבנה של המפיקים שבתחום הצגות הילדים טמון פוטנציאל כלכלי.

בתחילת המאה ה-21 הוצב רף גבוה חדש עם פתיחת מתחם המֶדְיָטֶק, מוסד תרבות בחולון המשלב בין ספרייה, תיאטרון לצעירים במבנה חדשני וסינמטק. התיאטרון לצעירים של המדיטק מפיק מדי שנה כארבע הצגות, מארח תיאטרונים אחרים ובתוך זמן קצר הקים את מפעל המנויים הגדול בארץ. זו עליית מדרגה משמעותית בהתפתחות התיאטרון לצעירים בארץ.

בזירה העשירה המתוארת בולט מקומם של הפסטיבלים להצגות ילדים, ובראש ובראשונה של התיאטרון העירוני חיפה, אשר בחסותו נוסד ב-1990 הפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים. מטרותיו היו עידוד כתיבת הצגות מקוריות, מתן הזדמנות למגוון של יוצרים, היכרות עם תיאטרוני העולם והרמת הרף האמנותי של התיאטרון לילדים ולנוער. במסגרת ימי התחרות עמדו ההצגות לשיפוט של ועדה אמנותית, ובשנים מסוימות כלל צוות השופטים גם ילדים. בשנים שבהן נטלתי אני חלק בוועדות השיפוט הייתה אי-התאמה בין שיפוט המבוגרים לבין שיפוט הילדים. כך, למשל, בת הים הקטנה, שזכתה בשיפוט הילדים במקום הראשון בתחרות ההצגה הטובה ביותר, הגיעה למקום האחרון בשיפוט המבוגרים. הפער העצום בין שיפוטי ילדים לשיפוטי מבוגרים מלמד שהשדה פרוץ ויש מקום נרחב למחקר.

פסטיבל הצגות לאנשים צעירים הפך לאירוע של קבע בנוף תרבות הילדים בארץ, לאחר שתיאטרונים כמו המדיטק, הקאמרי, התיאטרון העברי-ערבי ביפו וגשר החלו אף הם לקיים פסטיבלים רבי-תהודה ברמה גבוהה. פרס התיאטרון, שעליו מתחרים מדי שנה עשרות יוצרים ומחזאים, אף הוא מושך פעילות ענפה, וכן הפסטיגלים המופקים על ידי מפיקים פרטיים לקראת החגים, בעיקר בחנוכה.

בישראל 2018 קרוב לתשעה מיליון תושבים, כשליש מהם צעירים מתחת לגיל 18. היא נחשבת מבחינה דמוגרפית למדינה צעירה, ולילדים בה מקום מרכזי בכלכלה ובתרבות. הנתונים מראים שמתוך יותר משני מיליון תלמידים (2,131,521), יהודים וערבים, מגן הילדים ועד סוף התיכון, מחצית נחשפים מדי שנה לשניים או שלושה מופעי תיאטרון בעזרת סל תרבות. באופן משמעותי ניתן לומר כי ישראל רצה לפני מחנה התיאטרון לצעירים של הרבה מדינות מערביות בכך שהיא מאפשרת לילדיה לצפות בהצגות תיאטרון באופן סדיר במסגרת מערכות החינוך הפורמליות.

אך אליה וקוץ בה. בתוך הסצנה העמוסה הזאת יש לא מעט הצגות גרועות בעלות איכויות נמוכות והצגות דידקטיות מעייפות. מנגד, יש גם הפקות מופת בעלות איכויות מרשימות. השאלה המטרידה היא: כיצד ניתן לזהות איכות טובה? לשדה הבעייתי הזה נכנס סל תרבות ארצי, שהוא תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ולאמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי. ראשיתה של התוכנית ב-1987, במסגרת אמנות לעם, מייסודה של ברוריה בקר ובהנהגתה במשך כ-22 שנים. משרד החינוך יזם את התוכנית ומתקצב אותה, החברה למתנ"סים משמשת מסגרת ארגונית עבורה, והרשויות המקומיות אחראיות למימושה בתחום שיפוטן. בחירת ההצגות נעשית על ידי ועדת רפרטואר שאנשיה מומחים לתיאטרון לקהל צעיר. לצד ההכרה בנחיצות עבודת הסל כגוף שעניינו הטמעת תרבות איכותית במערכת החינוך, עלתה נגדו תרעומת מצד מפיקים ויוצרים אשר ראו בו גוף מצנזר ומדכא, המשרת פולחן שלטוני שמן הראוי לבטל את קיומו. בהיותי יו"ר ועדת הרפרטואר, עוד בהיות ה"סל" במסגרת אמנות לעם, ואחר כך כיועצת אקדמית במשך שנים, אף שניתן להודות שהיו פגמים כאלה ואחרים בהתנהלותו, עמדתי העקרונית הייתה שחינוך הוא תהליך מכוון, וכשמדובר בכניסה לבתי הספר ובחלוקת כספי ציבור, נחוצה הכוונה של המשאבים על פי הערכה אמנותית בידי מומחים. ב-2016 החליט שר החינוך, נפתלי בנט, שלצד ועדות הרפרטואר של הסל ושל הרשות המקומית תיבנה רשימה של היצע נוסף, שיכלול יצירות המאושרות על ידי סגלי ההוראה, ובכך ייתר בעצם את עבודת הוועדות המקצועיות.

שאלת איכות המופעים קשורה בין השאר גם בשאלות רפרטואר, כגון האם יש להטיל טאבו על נושאים מסוימים כמו מוות, מין, אלוהים או סוגיות פוליטיות? בארצות העולם, התיאטרון לאנשים צעירים מטפל בכל נושאי הקיום האנושי. בישראל, אף שכתיבת מחזות לילדים מתחדשת על ידי מחזאים מוכשרים, עדיין חסרים מחזות על נושאים מעוררי מחלוקת. לעומת זאת, ניתן לזהות מחזות שבקונצנזוס אף שסוד קסמם לא פוענח דיו. המחזה הבולט שפרץ גבולות זמן ומקום הוא פיטר פן, קלאסיקה שאינה יורדת מעל בימות העולם זה יותר ממאה שנה. ג'יימס מתיוס בארי כתב את פיטר פן כמחזה ב-1904 (במקור הוא נכתב על ידו כפרק בסיפור למבוגרים), ומאז מרתק המחזה על הפקותיו השונות מיליוני ילדים ברחבי העולם, כולל ילדי ישראל. מחזה ישראלי מקורי בולט הוא עוץ לי גוץ לי, שנכתב על ידי אברהם שלונסקי ב-1965, לאחר שפורת הפצירה בו והניחה לפניו טקסט של אגדת עם גרמנית, שנתנה לו השראה לכתיבת המחזה הקסום. עוץ לי גוץ לי הפך לקלאסיקה ישראלית, וההצגה אינה יורדת מהבמה זה יותר מחמישים שנה. בהפקת התיאטרון הקאמרי, יוסי יזרעאלי הפך את מחזהו של שלונסקי למחזמר עם מוזיקה מצוינת שהלחין דובי זלצר, ומאז 2002, בבימויו המרענן של רוני פינקוביץ, מושכת ההצגה קהל ילדים, הורים וסבים, שצפו בה גם הם ומזמרים יחדיו את לחניה בהנאה.

גם אם אין מחקרים המעידים על כך שמי שקיבל חינוך לתיאטרון בילדותו יהיה שוחר תיאטרון בבגרותו, קיימת הבנה שהאפשרות לחיות עם אמנות והצורך בכך הם אוניברסליים בכל טווח החיים. מארק טוויין נהג לומר שתיאטרון לילדים הוא אחת ההמצאות הגדולות של המאה העשרים. ואכן, תיאטרון לקהל צעיר הוא תופעה תרבותית מרתקת שיש להמשיך להציב לה אתגרים חדשים במאה ה-21 ולהפכה לאחת מאבני היסוד בטיפוח רוח האדם הצעיר.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על: שינמן, שפרה, "ילדים ותרבות - האם התיאטרון יכול לקחת חלק בשמירה על הילדות מפני אובדנה?", עיונים בחינוך 12-11 (2014), עמ' 345-330;

Schonmann, Shifra, Theatre as a Medium for Children and Young People: Images and Observations (New York: Springer, 2006).

אמיתי, רזי, תיאטרון ילדים בישראל: צמיחתו וגידולו של התיאטרון לילדים ונוער בישראל (תל אביב: ספרא, 2013).