תיאטרון יפו

מאת יגאל עזרתי

ביפו העתיקה, במבנה רב קשתות המשקיף אל הים, פועלות במשך עשרים שנה שתי להקות תיאטרון: תיאטרון יפו הערבי-עברי, שהוקם ב-1991 על ידי הבמאים גבי אלדור ויגאל עזרתי והמפיקה עירית נאמן; ותיאטרון אלסראיא הערבי, שהקים אדיב ג'השאן ב-1998. שתי הלהקות מפיקות יחד ובנפרד הצגות בערבית ובעברית ויוצרות שפה תיאטרלית ייחודית העושה שימוש בחלל המאתגר ובמרקם החיים העשיר ביפו.

התיאטרון הוא במה למפגש המעודד היכרות הדדית וקירוב בין התרבות העברית והתרבות הערבית והמזרח תיכונית, מתוך כבוד הדדי ואמונה בדרך הפיוס והשלום. הוא משמש אכסניה ליוצרים ולמבצעים, ערבים ויהודים, מהמרכז ומהפריפריה, ליצירה משותפת ולהתמודדות עם שאלות של חברה, של זהות ושל מקום במגוון סגנונות אמנותיים. שתי הלהקות מעלות הצגות בשתי השפות ובתרגום הדדי ומפיקות מדי שנה פסטיבל לתרבות ערבית עכשווית, פסטיבל ילדים ואת פסטיבל האישה. התיאטרון משמש בית לקבוצות חובבים, נוער ומבוגרים הפועלות ביפו ומארח תערוכות אמנים יפואים, ערבי מוזיקה, שירה וספרות.

בתחילת דרכו, כשהכריז על הקמתו כמרכז ערבי-עברי, התרכז התיאטרון בהצגות ובאירועים שעסקו בסכסוך וביחסי ערבים-יהודים, החל מההצגה הערב רוקדים, הצגה ללא מילים מאת סיני פתר, גבי אלדור ויגאל עזרתי על גלגוליו של אולם ריקודים יפואי מ-1919 ולאורך המאה העשרים. ההצגה, שזכתה בארבעה ציונים לשבח בפסטיבל עכו 1991 ורצה עשר שנים ברחבי הארץ, הציגה את האירועים הפוליטיים ואת השפעתם על הדמויות: בעל בית הקפה שעוזב ב-1947, חוזר ב-1967 והופך למלצר; ופליטת השואה שהופכת לבעלת המקום ומצרפת את המזרחי, שעלה ב-1952.

הערב רוקדים, 1991. בימוי: יגאל עזרתי וגבי אלדור. תפאורה: אלי סיני, תלבושות: עתליה בן מנחם, תאורה: שי יהודאי, מוזיקה: אלדד לידור. מימין: רונית אלקבץ ודוד שמול

ב-1997 העלה התיאטרון את סמטת הכיסאות הלבנים על פי טקסטים של גבי אלדור, מנהלת אמנותית שותפה בתיאטרון (עם יגאל עזרתי). ההצגה סיפרה את סיפורו של בית ביפו שבו גרים ערבים ויהודים ואליו חוזר פלסטיני-ירדני שנולד במקום לפני 1948. היא זכתה בפרס הראשון בפסטיבל עכו.

סמטת הכיסאות הלבנים, 1997. בימוי: גבי אלדור ויגאל עזרתי, עיצוב: אורי און. מוזיקה: שוש רייזמן

בשנת 2000 הפיק התיאטרון אירוע דוקומנטרי בשם ועדת האמת והפיוס, בהשראת ועדות האמת והפיוס שפעלו בדרום אפריקה בשנות השמונים. באירוע, שנערך במתכונת משפט ציבורי, השתתפו דמויות אמיתיות שסיפרו את סיפורן ושחקנים, שקראו עדויות אותנטיות בפני ועדה שהורכבה מאישי ציבור יהודים וערבים ובהשתתפות קהל מגיב. הדמויות שנפגעו או עונו זכו להכרה בסבלן, ומי שהתוודו על מעשיהם הרעים זכו במחילה.

ועדת האמת והפיוס, 2000. מימין: אלון אבוטבול – עד; עו"ד זוהירה כמאל, אליס שלוי ונדיה חילו - חברות הוועדה הציבורית

החל מ-2001 ובמשך יותר מעשר שנים העלה התיאטרון את געגועים – בית, גלות, געגוע, שזכתה בפרס הצגת הפרינג' של השנה והציגה מסע של קבוצת שחקנים, ערבים ויהודים, עולים חדשים וותיקים, שלא חיים במקום שבו נולדו. הקהל ישב במרכז החלל בכיסאות מסתובבים, מוקף שש במות, שעל כל אחת מהן סיפר אחד השחקנים את סיפורו או גילם את אמו, את דודו או את סבו.

געגועים, 2001. עריכה ובימוי: יגאל עזרתי, עיצוב: אורי און, מוזיקה: עלא אבו עמארה, שחקנים כותבים: גבי אלדור, ראודה סלימן, אולג רודובילסקי, מרינה בלווצב ונורמן עיסא

ב-2005 העלה התיאטרון את חורף בקלנדיה בבימוי הבמאית הוותיקה נולה צ'ילטון, מחלוצות התיאטרון החברתי-פוליטי. בהצגה גילמו שחקנים יהודים וערבים לסירוגין את תפקידי החיילים והפלסטינים בשגרת המחסום. מאז 2014 מציג התיאטרון את הטווס מסילואן, זוכת פרס הצגת השנה בפרינג', עם קבוצת שחקנים יהודים וערבים המספרת את הנרטיבים של סיפור כפר סילואן. החל מ-2016 מציג התיאטרון את מחזהו של מוטי לרנר ההודאה, שבו שבע דמויות, יהודיות וערביות, מציגות את הנרטיבים השונים של הקרב על הכפר טנטורה ב-1948.

ההודאה מאת מוטי לרנר, 2016. בימוי: סיני פתר, עיצוב: פרידה שוהם, תאורה: חיליק אורגל. מימין לשמאל: חוה אורטמן, ג'ורג' אסקנדר, יוסף אבו ורדה, רובא בלאל, דניאל ברטוב, ניצן לבטרובסקי, עודד קוטלר. צילום: דוד קפלן

בימים אלה מעלה התיאטרון גרסה ערבית-עברית של מחכים לגודו בבימוי אילן רונן ובהשתתפות מורד חסן ורסאן אשקר, כשני פלסטינים באתר בנייה, מנשה נוי בתפקיד האדון פוצ'ו ודורון תבורי בתפקיד העבד לאקי, המדבר ערבית ספרותית.

מחכים לגודו מאת סמואל בקט, 2018. תרגום: אנטון שמאס, בימוי: אילן רונן, תפאורה: על פי צ'ארלי ליאון, תאורה: חיליק אורגל. מימין לשמאל: רסאן אשקר, מנשה נוי, מורד חסן, דורון תבורי. צילום: רדי רובינשטיין

תיאטרון אלסראיא הערבי העלה ב-2000 את ירח מעונן, גרסה ערבית למחכים לגודו שבה הערבים הישראלים מחכים בכל פעם לגואל אחר - פעם החמולה ופעם סדאם חוסיין. ב-2002 העלה התיאטרון את זיכרון, מאת סלמאן נאטור ובהשתתפותו. בהצגה, תולדות חייו נושקות למלחמות בארץ. עוד עלתה בתיאטרון רעולים (2004) מאת אילן חצור, על שני אחים המאשימים את אחיהם בשיתוף פעולה עם הצבא הישראלי.

פעילות התיאטרון, המתרחשת מאז 1998 במבנה המשותף, יוצרת אלטרנטיבה למציאות הקשה והאי-שוויונית שבה אנו חיים, תוך מתן במה לתרבות הערבית, שמודרת ונדחקת לשוליים. לכן, לאחר שנים של עיסוק בעיקר בקונפליקט הישראלי-פלסטיני עבר התיאטרון להתרכז בהכרה ובהנגשה של מיטב התרבות הערבית לקהל העברי. במסגרת מגמה זו העלו בשנים האחרונות שתי הלהקות הצגות שעסקו בסוגיות מרכזיות בחברה ובתרבות הערבית. להקת תיאטרון אלסראיא הערבי העלתה ב-2015 את ההצגה מערבה לנו הים, מאת אמיר ניזאר זועבי, המביאה את הסיפור ההיסטורי של יפו הערבית. ב-2016 הציג התיאטרון את סייד, על חיי סייד דרוויש, מגדולי המוזיקאים בהיסטוריה הערבית.

להקת תיאטרון יפו העלתה ב-2012 את עיניים, מופע תיאטרלי-מוזיקלי דו-לשוני בעקבות שירתו של מחמוד דרוויש, עם שלוש שחקניות, שחקן אחד ומצלמה, במסע בין ילדותו בגליל לתקופת גלותו בלבנון. במסע פגשו הצופים את הנשים המשמעותיות בחייו: אמו של המשורר, המורה הנערצת שושנה ואהובתו היהודייה ריטה. ההפקה אפשרה הצצה אל הקיום הפלסטיני והזהות הפלסטינית במדינת ישראל והשתתפו בה שחקנית נוצרייה (מירה עווד, שהלחינה מחדש את שירי דרוויש), שחקנית יהודייה, שחקן מוסלמי ושחקנית דרוזית. ההפקה, שחצייה בעברית עם כתוביות בערבית וחצייה בערבית עם כתוביות בעברית, הופיעה בפני קהלים מעורבים ביפו וברחבי הארץ וגם הוזמנה לניו יורק, שם הופיעה במסגרת פסטיבל Between the Seas, שעסק במזרח התיכון, וזכתה לשבחים רבים.

עיניים, 2012. בימוי: נורמן עיסא, עריכה: עבד נאטור, נורמן עיסא ויגאל עזרתי. מוזיקה: מירה עווד. מקדימה: דוריד לידאווי וענת חדיד, משמאל מירה עווד. צילום: רדי רובינשטיין

מ-2014 מציג תיאטרון יפו את אום כולת'ום, מחזה מוזיקלי על חיי הזמרת המצרית האגדית, בכיכובה של גלית גיאת; הצגה שכבר רצה יותר מ-200 פעם ברחבי הארץ והופיעה בהצלחה בחו"ל. לצדה, החל מ-2017 מריץ התיאטרון את פריד אל אטרש, מחזה מוזיקלי על הזמר המצרי פריד אל-אטרש, בכיכובו של זיו יחזקאל, זמר דתי-מזרחי שנודע בארץ ובעולם בביצועיו לשירי זמרים מצרים ומכריז על עצמו כיהודי-ערבי.

פריד אל אטרש, 2017. עריכה ובימוי: יגאל עזרתי, תפאורה: אורי און, תלבושות: סנדרה סכראן, תאורה: זיו וולושין. מימין לשמאל: אריק משעלי, הנגן זיוואר בהלול, ראודה סלימן, הזמר זיו יחזקאל, הדר דדון. צילום: רדי רובינשטיין

בנוסף לכך פתח התיאטרון צוהר לנושא המזרחי. הצגותיה של חנה וזאנה - פאפעגינה (2008), סיפור של ילדות בשכונה מרוקאית ביפו; פרחה שם יפה (2012), קולאז' המבוסס על שירה של משוררים מזרחים; ויולדות (2018), על חטופי תימן - מציגות היבטים שונים של זהות נשית מזרחית.

פרחה שם יפה, 2012. רעיון ודרמטורגיה: סאלי ארקדש, דרמטורגיה ובימוי: חנה וזאנה-גרינוולד. שחקניות ושותפות ליצירה (מימין): אביטל מישל-מאיר, עדן אוליאל, סאלי ארקדש. צילום: אני אטדג'י

במטרה לקרב את הקהל הצעיר לתיאטרון ולחזונו הוא מפיק הצגות דו-לשוניות לילדים: אח אח בום טראח (2005), לא סתם סיפור (2010), שתיים (2011) ושמוליקיפוד (2016). בכל ההצגות הללו נשמעות הערבית והעברית, והילדים יכולים להבין את ההצגה גם אם אינם מבינים אחת מהשפות – אך בתוך כך מתוודעים לשפה האחרת.

הצגות התיאטרון זכו לביקורות משבחות והוצגו פעמים רבות בחו"ל. געגועים הופיעה בשווייץ, באוסטריה, בצרפת, באיטליה ובדרום אפריקה; סמטת הכיסאות הלבנים ואבות ובנות בפולין (2005); הטווס מסילואן בגרמניה (2016); ההודאה בסלובניה (2017); וד.נ. הקדוש ברוך הוא בהודו (2015). הצגת הילדים אח אח בום טראח הגיעה עד יפן, קוריאה ואוסטרליה (2007). אדון V הופיע באנגליה, בסקוטלנד (1997) ובארצות הברית; (1998); עיניים בניו יורק (2014); אום כולת'ום בהולנד (2018); היתומים של יפו בקהיר (2000); ובדידות כפולה ביפו (1999) ובקהיר (2000).

למרות ואולי בגלל הצלחתן של הצגות התיאטרון להציג את הנרטיבים השונים, השלטון בארץ אינו חוסך ממנו את שבטו. שרת התרבות מירי רגב קראה לשר האוצר משה כחלון לקצץ את התמיכה בו ואף פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ולמפכ"ל המשטרה בבקשה לחקור שלוש מהצגותיו: עיניים, ההודאה והטווס מסילואן, ושני אירועים שבהם אירח התיאטרון משוררת פלסטינית והוקראו מכתבי אסירים, ולקבוע אם אירועים אלה אינם בגדר עבירה על חוק הנכבה. אף שנענתה בשלילה, שרת התרבות ממשיכה לטעון שהתיאטרון אינו ראוי לתמיכת המדינה. שר החינוך נפתלי בנט הוציא את ההצגה ההודאה מסל תרבות, למרות התנגדות הוועדה המקצועית.