יגאל תומרקין, מעצב במה

מאת ד"ר מאירה שפי

יגאל תומרקין, יליד 1933, התפרסם בעיקר כצייר ופסל, אך את דרכו האמנותית החל ב-1954 כמעצב תפאורות בתיאטרון ברלינר אנסמבל בגרמניה, לצדו של קספר נֵהֶר, שהיה התפאורן של המחזאי ברטולד ברכט. צללית ראשו של ברכט המופיעה באחדים מרישומי תומרקין מעידה על ההערכה הרבה שרכש למחזאי.

רישום של תומרקין מתוך "יגאל תומרקין על ברכט, על תאטרון ישראלי". הופיע ב: קשת ל"ב (קיץ 1966), עמ' 76

סקירת שפע פסליו וציוריו של תומרקין מלמדת שברכט השפיע עליו כאידיאולוג וכאיש תיאטרון. תומרקין עסק באותם נושאים שהטרידו את ברכט, שביקורתו הסרקסטית על הפשיזם, על הקומוניזם ועל הקפיטליזם ניכרת במחזותיו במובהק. ביקורת דומה בנושאי חברה, מדינה ודת אחרים בולטת בגישתו של תומרקין לאמצעי הביטוי האמנותי: "אני הולך ומתאהב בשנאותיי; הן המקור ליצירתי. עם, אומה, לאומנות, קנאות, דת, משפט, שלטון רקובים ומתנוונים, הם מקור שמחת-יצירתי הכוללת". אמירה זו נכתבה בקטלוג התערוכה שבה הציג האמן פסלים ורישומים עם זיקה לנושאי תיאטרון, כמו אובו מלך, מחזה שתומרקין נמשך אליו וצייר עבורו רישומים.

מבקרי אמנות הרבו להאיר את הדימויים ביצירותיו של תומרקין ולהסבירם כדי לעמוד על טיבם. מאמרים של אלן גינתון על מוטיב המוות ושל אביגדור פוסק על מוטיב השור השחוט הופיעו בקטלוג התערוכה במוזיאון תל אביב ב-1992. גם בתפאורות שעיצב תומרקין הופנו הדימויים לרובד האינטלקטואלי של הצופה, לזיכרון התרבותי ולדמיונו האסוציאטיבי, אך לא נעשה להם ניתוח ביקורתי דומה.

במישור החזותי התרחק תומרקין מחיקוי נטורליסטי. התפאורות שעיצב ציטטו מהמציאות אבל לא שחזרו אותה, אלא הדגישו את המקומות הכואבים ומעוררי המחשבה על החיים. במקום העתקת המציאות הוא עיצב את תחושותיו כלפיה על מנת לעורר ביקורתיות בלב הצופה. כשעיצב סימבולים של מציאות על הבמה ביקש מהצופה להגיע למסקנות חברתיות ערכיות. בכך דמו שאיפותיו של תומרקין לאלה של ברכט, שניסה בדרכים ספרותיות ותיאטרוניות למנוע מהצופה הזדהות עם דמויות העלילה והיסחפות לסנטימנטליות. שניהם השתמשו בחשיפת אמצעי התיאטרון והאמנות כדי לעורר ביקורת על הנושאים שבהם עסקו.

מ-1954 ועד תחילת שנות השישים עיצב תומרקין תפאורות בעיקר באירופה המערבית - בגרמניה, בהולנד ובצרפת. בשנים 1956-57 חזר לישראל לתקופה קצרה ועיצב את 5:5 בתיאטרון אהל ואת ירמה בתיאטרון הקאמרי. כששב לאירופה ושהה בפריז הושפע מהסוריאליזם ומהדאדא, שני סגנונות שתאמו את גישתו הביקורתית והאירונית לחיים. עיקר עבודתו כמעצב תפאורות בארץ החלה ב-1962, וב-16 שנים נרשמו לזכותו כ-15 תפאורות להצגות. במחצית הראשונה של שנות התשעים עיצב שתי תפאורות נוספות להצגות שעלו בברלין. בשל התיעוד המועט ששרד, שרובו מורכב מביקורות תיאטרון, קשה לשחזר במדויק את התפאורות שעיצב בארץ, אך אפשר להעריך כי סגנונו האמנותי בציור ובפיסול, שעליו יש תיעוד רב הרבה יותר, יושם גם בעיצובן.

תומרקין יצר ועיצב בסגנון אקספרסיוניסטי, סוריאליסטי ודאדאיסטי עם זיקה לתמות ספרותיות וליצירות קנוניות של התרבות והאמנות. האסתטיקה האמנותית שלו הניבה יצירות עוצמתיות, בוטות, נוקשות, מתגרות, מעליבות, גסות, כמעט מלחמתיות. הוא השתמש רק בצבעים ראשוניים - אדום, צהוב וכחול, ואת רוב פסליו צבע בשחור. נוסף על הטונים הטרגיים מכילות יצירותיו גם הבלחות קומיות, אירוניות או סרקסטיות.

החומרים שמהם יצר את פסליו ואת התפאורות שעיצב דרשו עבודה קשה, כי כללו גרוטאות מתכת, חוטי מתכת, חלקי מכונות ושברים של כלי נשק, אבנים ואדמה. במשך השנים הוסיף להם תומרקין יציקות פוליאסטר, יציקות ברונזה וגופים גיאומטריים עשויים פלדת אל-חלד. שילובם של אלו לכדי פסל יצר סמלים שהבנתם נתמכה בחומרים עצמם ובשימוש שנעשה בהם בהיסטוריה של האמנות. לעתים הוסיף תומרקין לפסלים כותרת מילולית, שבאמצעותה הפנה את הצופה למוטיבים ספרותיים והגותיים ועל ידי כך הדגיש את האמירה הקונספטואלית העולה מהיצירה. באופן דומה יכלו כותרות של מחזות להשלים את הבנת היסוד הקונספטואלי בפסל שעיצב, כמו הפסל הוא הלך בשדות.

הוא הלך בשדות (פרט), יגאל תומרקין, 1967. צילום: אבי חי

כבר מהתפאורה הראשונה להצגה שעיצב בארץ, אדון פונטילה ומאטי משרתו (1962), התברר כי תומרקין אינו מעצב תפאורות האמורות רק לשרת את הבמאי ואת השחקנים, אלא הוא יוצר עצמאי המבטא את עצמו ונותן דרור לתחושותיו ולדעתו. מבקר תיאטרון, שהורגל בכך שתפקיד התפאורה לשרת את המחזה, התרעם על גישה זו בביקורתו על ההצגה: "התפאורה לא המחישה לנו את פינלנד ונופה המיוחד כפי שהוא מתבטא בשורות הטקסט... אלא... מעין שחור-לבן ללא מתן סימני אופי... יש בכך מלאכותיות אמיתית". תומרקין היה אחד ממעצבי הבמה שיישמו גישה חדשה לעיצוב הבמה, גישה שהרחיבה את תפקיד המעצב מעבר לביצוע אסתטי של הוראות במה, ובכך אפשרה לו לקחת חלק בהצגת קונספט דרמטי באמצעות התפאורה.

מחכים לגודו מאת סמואל בקט, הבימה 1968, עיצוב במה: יגאל תומרקין, בימוי: יוסי יזרעאלי. צילום: יעקב אגור

תפאורת ההצגה מחכים לגודו (1968) שעיצב תומרקין היא דוגמה לחלל במה שנראה כמיצב או כפסל ואינו כפוף להוראות המחזאי. בקט ביקש כתפאורה רק "עץ עירום באמצע הדרך", ועל כן נוהגים לעצב למחזה תפאורה פואטית וסימבוליסטית המתחברת אל הבלתי נתפס, הדמיוני, המרגש והמכאיב. אולם תומרקין והבמאי יוסי יזרעאלי בחרו תבנית חזותית שונה שביטאה את תפיסתם הייחודית כלפי החיים. בצילום התפאורה ניתן לראות ריבוי פריטים: בחזית הבמה ניצב פודיום עגול, מעליו חוטי מתכת במבנה מעגלי משתלב הנראה כסמל לפיזיקה או לאלקטרוניקה, במרכז תלוי גוש עגול מעוצב המזכיר גלובוס, ובראשו ניצב נשר או עיט שפורש כנפיים, כמו בסמלים רומיים או פרוסיים. משני צדי הפודיום העגול ניצבות בובות תצוגה (מנקינים) - מימין של גברים ומשמאל של נשים. מאחור שני פנלים שעליהם גיבוב תצלומים וחפצים בלתי מזוהים. לדברי תומרקין, "תיאטרון הוא אמנות ולא חיקוי מציאות... לך תסביר שהאביזר שייך לתמונה, כשם שהקונטרפונקט שייך לקצב המוזיקלי. המסכות, הבובות, תצלומיהם של מרלין ובאקט, הסחבות, אלה אינן קפריזות, כולם חלק מאותה תמונה". בתוכנייה להצגה נכתב: "במה די צבעונית המתפוררת לה לאט ובמחזוריות". ברור על פניו כי כל אחד מהסמלים על הבמה נושא איקונוגרפיה ייחודית, וניכר כי כולם יחד מייצגים את גישתו הכוללת של תומרקין לחיים ולהבלותם. אמנם תומרקין לא נהג להסביר את הנושאים שהעלה ואת דעותיו עליהם, אולם כולם היו שם ב"קומדיה זו של חוסר ישע וציפייה", כלשון התוכנייה. האלמנטים החזותיים נמצאו על הבמה כדי לבטא אמירה טרגית, קטלנית וביקורתית על הקיום האנושי, בדרך כלל בפאתוס ובאירוניה.

תומרקין פיסל באמצעות התפאורה סימבולים המבטאים את תחושותיו באשר למוטיב הדרמטי, וכך ציין בתוכנייה להצגה בית קברות למכוניות (1969): "תפאורה זו אינה חצר גרוטאות נטורליסטית, אלא מרחב משחק לפסיון של זמננו המותחם באלמנטים האופייניים למאה העשרים: פרסומות, מהירות, בלאי". מבקרי התיאטרון, אשר התקשו להשתנות יחד עם השינוי שחל באופן עיצוב חלל הבמה, הבינו את העיצוב כ"תפאורה פראית של מכוניות הרוסות". עם המעטים שעמדו על הייחוד בתפאורותיו של תומרקין נמנית ביקורת שנכתבה על ההצגה וויצק (1963): "התפאורה של יגאל תומרקין מטביעה את חותמה על ההצגה עוד לפני הרפליקה הראשונה... תורמת לעיצוב אווירה מדכאת של חלומות וחזונות החורגים מגדר המציאות החיצונית".

במאמר שכתב לעיתון הארץ ב-1998 התמרמר תומרקין על כך שרוצים לכפות עליו להסביר את יצירותיו במילים: "נגד כישרוני אני נאלץ להיהפך לרברבן ופילוסוף עלוב. כי שוב אין חיפוש אחר מפתח לצופן האישי החזותי של האמן... כך גברה המילה על החזותי וההיגד על הנראה". התפאורות שעיצב היו יצירות פיסוליות שביקשו להדהד את הקונספט של ההצגה באמצעים פלסטיים: צורה, חומר, צבע ומרקם, ובכך לפנות לצופה על ידי השפעה חושית וחושנית. תומרקין המעצב ייצג באמצעות חומרים חזותיים שהוצבו בחלל הבמה את אותה אמירה קונספטואלית שבה טיפל הבמאי באמצעים תיאטרוניים-דרמטיים. מעצבים חדשניים בני המחצית השנייה של המאה העשרים לא עיצבו מקום וזמן רק כדי לשרת את המחזה ואת השחקנים, אלא חיפשו דרך אמנותית ופואטית מקבילה כדי שגם אמנותם תשפיע, תובן ותוערך. תומרקין היה אחד מהם.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוהד, מיכאל, "גודו 68", הארץ (13 בדצמבר, 1968).

בן עמי, נחמן, "השונא את הכל", מעריב (13 באפריל, 1969).

למדני, דליה, "יגאל תומרקין על ברכט, על תאטרון ישראלי", קשת ל"ב (קיץ 1966), עמ' 86-76..

נובק, חווה, "וויצק", אֺמר (1963).

י. צופה, "אדון פונטילה ומאטי משרתו", הפועל הצעיר (23 בינואר, 1962).

תומרקין, יגאל, "קונצפציה", הארץ (21 באוגוסט, 1998)

תומרקין, פסלים 1992-1957 (קטלוג התערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1992).

תומרקין - תיאטרון (קטלוג התערוכה, מוזיאון ערד בשיתוף מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע. אוצר: סורין הלר, אוגוסט 1989).