קבוצת התיאטרון הירושלמי

מאת חוה פנחס-כהן

את קבוצת התיאטרון הירושלמי הקימו ב-1982 ארבע נשים – גבריאלה לב, עליזה עליון-ישראלי, רות וידר-מגן וג'ויס מילר. לאחר שנים רבות של נדודים, ב-2010 נמצא לקבוצה בית, ומאז היא פועלת בבית מזי"א לתיאטרון ברחוב מסילת ישרים בעיר – בית לשימור שתרמה משפחת מזי"א, ובו פועלות שלוש קבוצות תיאטרון (קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון פסיק ותיאטרון האינקובטור). מאז הקמתה, ובמשך כל שנות קיומה, קבוצת התיאטרון הירושלמי יוצרת תיאטרון ניסיוני חדש, תיאטרון יהודי ונשי שאינו מחויב לקונבנציות התיאטרון המוכרות, אלא עוסק בחיים ומעמיד את האישה, את קולה ואת חייה במרכז. כך, שני נושאים שהיו מודרים בתרבות הישראלית עד תחילת שנות השמונים, התרבות היהודית ודמותה של האישה היהודית, עברו לקדמת הבמה.

ראשיתה של קבוצת התיאטרון הירושלמי בהצגה נשים אודות נשים (1975). חברו בה מרים עירון, גבריאלה לב, רות וידר, ברברה בקר וניצה בלוטיינגר, שניסו לפנות אל הקהל מלב אל לב ולדבר עמו מבטנן של נשים על חוויות כמו נישואים, מלחמה, היריון, אמהוּת ועוד. אפשר שהייתה זאת ההצגה הראשונה בארץ שהיה בה שיח של שחקנים עם הקהל. היא מילאה אולמות, הפתיעה בקהל המגוון שמשכה אליה וזכתה בפרס האו"ם במסגרת שנת האישה הבינלאומית.

במאמרו "שברון לב" הגדיר דן אוריין את קבוצת התיאטרון הירושלמי: "מהבחינה הארגונית זו קבוצה ללא היררכיה, אלא נשים המשתפות ביניהן פעולה ברעיון, כתיבה, משחק ובימוי. הן מסתייעות בבמאים מבחוץ ושחקנים ושחקניות נוספים. סגנון העבודה הוא הוא אנסמבל ורוב הכתיבה היא בידי עליזה עליון-ישראלי. את ההכנה מלווה עבודת מחקר וחיפוש משותפת שאינה מסתיימת עם העלאת הצגת הבכורה". מאחורי היצירה התיאטרלית של קבוצת התיאטרון הירושלמי עומדים לימוד בית המדרש והחברותא. היוצרות לומדות וחוקרות את הטקסטים ואת חייהן לקראת העלאת המחזה, אך הלימוד גולש ונמשך גם לאחר סיום העבודה.

קבוצת התיאטרון הוקמה כעמותה באופן רשמי בתחילת שנות השמונים, כשהמדינה הייתה שסועה בין דתיים לחילונים, בין ימין לשמאל, ובהמשך - בין מלחמת לבנון הראשונה לאינתיפאדה הראשונה. על רקע האירועים ההיסטוריים הקשים שהתחוללו אז בארץ בכלל, ובירושלים בפרט, החלה פריחה של בתי מדרש מעורבים ללימוד מקורות היהדות, וארון הספרים היהודי נפתח לציבור רחב. הופעתו של תיאטרון נשים, המשלב תיאטרון מערבי עם נושאים מתוך המקורות היהודיים, הייתה חידוש גמור בעולם התיאטרון העברי, מצד אחד, והדבר הנכון לעשות ברוח שנשבה אז בישראל, מצד אחר.

קבוצת התיאטרון הירושלמי הביאה לתיאטרון הישראלי שילוב של שפת התיאטרון המערבי עם המדרש היהודי ושילוב של העברית העכשווית עם שפת המקורות היהודיים, ובעיקר לשון המקרא ולשון חז"ל. התנ"ך, המדרש והתלמוד היו למקור השראה וחומרי גלם ליצירה הדרמטית ולהתמודדות עם המציאות הפוליטית. לב ועליון-ישראלי בחרו לעסוק בדמויות נשים שוליות לכאורה, כמו ברוריא, אסתר, שרה, מיכל, רצפה בת איה ואביגיל ובסיפורי אהבה המופיעים בתורה, בתלמוד ובזֹהר. קבוצת התיאטרון הירושלמי הביאה לבמה הישראלית לראשונה גלריה חדשה של דמויות נשים בעלות נוכחות רלוונטית לזמננו. התברר שלתרבות העברית יש מיתולוגיה ופנתיאון דמויות שעד אז נעדרו מהבמה. בזכות היוזמה של קבוצת התיאטרון הירושלמי הן הועלו עליה לא רק בזכות מקומן בטקסטים הקנוניים, אלא גם הודות להיותן רלוונטיות לתרבות המתהווה.

גבריאלה לב עלתה לארץ ב-1973 מאוסטרליה, כאישה צעירה בעלת השכלה וניסיון בתחום התיאטרון. היא לא ידעה אז אם תקשור את חייה בישראל, אבל החלה בהיכרות עם הארץ ועם תרבותה בעזרת חברות שהיו לקהילה יוצרת. "כשהתחלתי ב־1973 לעסוק במקורות, זה נראה לרבים מוזר, אבל יש בזה יותר מסתם עיסוק, בעבודתנו אנחנו מאירות את המשמעות של המקורות העתיקים באור חדש. אנחנו הופכות את הטקסט הכתוב לעולם פיזי, תלת-ממדי, והפעולה הזאת מביאה משמעויות חדשות לטקסט. בתיאטרון שלנו אנחנו מנסות לבדוק את השאלות המהותיות של היום כאן ועכשיו: למה אנחנו כאן? למה אנחנו חיים או מתים? ומה תפקידנו כיהודים שחזרו לארצם אחרי אלפיים שנה? הבדיקה נעשית באמצעות התיאטרון, מבחינה אישית, חברתית-לאומית ורוחנית. ובדיקה זו יכולה להיעשות רק באמצעות האמנות בכלל, והתיאטרון בפרט. העבר הוא שנותן לי כוח, המקורות מספרים על מודעות ותודעה יהודית במשך אלפי שנים, ובין השאר מספרים גם עלי. מה שאני עושה בפועל זה לספר שוב אותו סיפור בדרך אחרת, עכשווית, שמכילה גם את חיי האישה שחיה במאה ה-21".

ההצגה מעשה ברוריא ראשיתה בתחושה שאי-אפשר ליצור תיאטרון רלוונטי באמת בלי לגעת במיתוסים וברבדים העמוקים ביותר, המשותפים לשחקנים ולקהל, כלומר בדברים החורגים מעבר לחוויות החיים היומיומיות והתרבות העכשווית, בלי לנסות לגעת בתודעה המשותפת, בלי להשתמש באיכויותיה המיוחדות של העברית כשפת במה. ההצגה נכתבה ובוימה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שהאירה משמעויות חדשות ומפחידות בטקסטים העתיקים מהתלמוד, שעליהם היא מבוססת. שאלת האחריות האישית וגבולותיה המועלית בהצגה – תמונה אחר תמונה – הפכה לשאלה נוקבת במלחמה ובהתרחשויות שאחריה והדהדה מחדש בסיפורים העתיקים. ההקבלה בין שתי התקופות ההיסטוריות הייתה מדהימה.

תוצאותיה של מלחמת לבנון והמבוכה שלאחריה נשזרו לתוך העבודה על מגילת אסתר, עבודה שהסתיימה בהצגה אלף אסתר והסתר. העבודה החלה באווירה המבלבלת שאחרי מלחמת לבנון, שבה נופצו אידיאלים רבים ומושגים בסיסיים בחברה הישראלית. מושגים כמו "טוהר הנשק" ו"מלחמת אין ברירה" התרוקנו מתוכן או קיבלו משמעויות מורכבות ביותר, הגבולות בין טוב לרע הלכו והיטשטשו, ובמורכבות הזאת עשתה "אסתר" את צעדיה הראשונים. הכוונה הראשונית הייתה לבטא בתיאטרון את נקודת ההיפוך שבה הטוב הופך לרע. נוסף על איחוד הניגודים ביטאה ההצגה גם את תודעתה של אישה, שבה משחקים הכוחות השונים – המלך והמן, אסתר ומרדכי – ואת הסיכוי המיוחד שפתחה אסתר בפני עולם המחשבה היהודי. בדרכה המיוחדת עם המלך מזמנת אסתר את כוחות העולם למשתה ונותנת לרוע להרוס את עצמו. זוהי דרך אחרת ממדיניות השרירים שנוקטת מדינת ישראל. בשיחה איתה סיפרה לב, שבתקופת מלחמת לבנון פעלו היוצרות באחד המקלטים בעיר והיה עליהן לפנותו וכי שלושה מבניה שירתו אז בצה"ל. אין ספק, אמרה, שהמצב האישי השפיע על היצירה וליכד את המיתי ואת האקטואלי על הבמה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים נפתחו בירושלים בתי מדרש חילוניים ומעורבים רבים, והם רעננו, פיתחו וחידשו את השפה המדרשית. תרומתה של קבוצת התיאטרון הייתה בהבאת המדרש אל הבמה. בהצגותיה הפרשנות מתרחשת בכל פעם מחדש בהווה, מול הקהל, על רקע הזמן והמקום של ההצגה. לעומת בתי המדרש האחרים בירושלים, עבודת קבוצת התיאטרון מציעה מדרש ותורה שבעל פה בתוספת האלמנטים התיאטרליים למיניהם – טקסט, מוזיקה ותפאורה.

לדברי לב, מדרש במה הוא "שימוש באמנות הבמה והתיאטרון כמדרש למקורות היהודיים, והטרנספורמציה של הדף לבמה יוצרת את המדרש עצמו (בשונה מהמחזה של מדרש, שגם היא חלק מעבודת קבוצת התיאטרון). מדרש במה פירושו הארת המשמעות של טקסטים עתיקים באור חדש, באמצעות הפיכתם בכלים אמנותיים מהדף הכתוב הדו-ממדי לעולם הפיזי התלת-ממדי. עצם שינוי הצורה מביא משמעויות חדשות. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל הפעולה הזאת פורצת דרך ומזעזעת, מפני שמכניסים את הצורה האנושית ואת נוכחות הגוף לתוך הטקסט נוספים אלמנטים של חיים ושל זמניות למה שנתפס עד כה כנצחי".

ב-2006 עלתה שולם שכתבה לב במשותף עם אילת סטולר (בימוי וקונספציה חזותית: סרג' וואקנין, מלחין ומנהל מוזיקלי: אבישי פיש, מוזיקאי ושחקן יוצר: גרשון וייסרפירר). בהצגה זו ביטאה לב התבוננות אישית על השואה, דרך עיני בת החושפת את הסיפור של אביה כפי שהיא זוכרת אותו מילדותה. ההצגה נפתחת בליל הסדר, שבו נפגשים המתים והחיים לטקס משפחתי לספר ביציאת מצרים, והיא בנויה כקולאז' של תמונות וקטעים היוצרים עולם קברטי ספק אמיתי-ספק דמיוני, מלווה במוזיקה צוענית.

עם מותה של עליזה עליון-ישראלי בספטמבר 2008 נוצר חלל בקבוצת התיאטרון, שכן היא הייתה לרוב המחזאית וכותבת הטקסטים (ולב הבמאית). הדרך להשלים את החסר הייתה בהצגת מחזות קיימים. מאחר שדרכה של קבוצת התיאטרון הייתה להעמיד נשים בחזית הבמה, לעודד מחזאים צעירים ומבטיחים ולפרש מחדש מחזות קלאסיים ברוחה, היא יצרה לשם כך את המסגרת "קריאה ראשונה", שבה אפשרה למחזאים צעירים ולא מוכרים להעלות את יצירותיהם. כך הועלו מלח הארץ של דני קדם (2013), בן ושרה מאת איילת סולומון (2015) ואגו של קרל דג'רסי (2013). כמו כן הופקו אירועי שירה, בהם מופע על פי שיריה של אגי משעול (2013) והמופע מוחות, המבוסס על האנתולוגיה מלכה עירומה לשירת מחאה נשית בעריכת דורית וייסמן (2014); והוצגו רישומי זלדה, על פי רישומי המשוררת (2015), וסיפור שלה (2014) - פרשנות בימתית לסיפורים קצרים של ארבע סופרות ישראליות: אורלי קסטל-בלום, ליזי דורון, שושנה יובל ותמר צורן.

השינוי בעבודת הקבוצה מתבטא אפוא במעבר לפרשנות של טקסטים עכשוויים יותר ובמרכיב חדש של פרשנות תיאטרלית לשירה לירית: מעמדו של השיר משתנה, הוא הופך לקנוני, כמו טקסט מהמקורות, ועובר טרנספורמציה למופע. כך עובר השיר מרשות המשורר לרשות פרשניו. אותם כלים ששימשו את קבוצת התיאטרון בהעלאת טקסט לא מוכר על הבמה משרתים אותה בפירוש הטקסט הלירי.

ביצירה שלוש מלכות ופילגש (2018) חזרה הקבוצה לתנ"ך ולמקורות הקדומים. לאחר הלימוד והמחקר, המאפיינים את עבודתה מתחילת דרכה, העמידה לב על הבמה את נשות ספר שמואל - מיכל, אביגיל, רצפה בת איה ובת שבע - ושמה בפיהן את השפה המקראית כמו שהיא, בתוספת פרשנות אישית נשית על גורלן, על אישיותן ועל יחסיהן עם גברים. כך, הבמאית והשחקניות הביאו פרשנות חדשה לטקסט המקראי בשפת הבמה.

לב מעידה שבשלב מסוים הרגישה שהיא רוצה להתבטא ולבטא את יכולתה בתיאטרון גם בזרם המרכזי, וב-2016 העלתה עם קבוצת התיאטרון את המחזה מידה כנגד מידה של שייקספיר בתרגום ט' כרמי. כמו בכל יצירותיה של לב עד כה, אפשר לראות בהצגה זו את טביעת האצבע התיאטרלית שלה, את פרשנותה האישית ואת הנגיעות הקברטיות. לב העניקה ליצירה השייקספירית פרשנות חדשה, פמיניסטית, שהקדימה את MeToo, ואף הוסיפה אפילוג שיר של איזבלה, שבו היא מעודדת בעלי שררה לנהוג ברחמים.

לקראת שנת השבעים למדינה, ולכבוד פתיחת אירוע הפסטיבל היהודי הבינלאומי לתרבות עכשווית בנובמבר 2018, העלתה קבוצת התיאטרון הירושלמי את המחזה של יעקב שבתאי נמר חברבורות, העוסק בהוויה הישראלית, בחברה של מהגרים וחולמים, החיים בין "פה" ל"שם" שממנו באו, בדרך כלל מרכז אירופה. "שם" צעיף זנב שועל על צווארה של גברת נחשב קלאסה, אך צעיף כזה אינו מתאים כלל לחמסין הישראלי. תל אביב נתפסת במחזה כמקום חדש החסר את מה שיש במקומות שהחיים בהם מובנים מאליהם, כמו קרקס למשל.

בשלב זה, שבו קבוצת התיאטרון הירושלמי מצאה מבנה ומציגה מגוון יצירות, והתיאטרון מזוהה עם נשים יוצרות, עם מקורות יהודיים המעובדים לבמה ועם מחזאות ישראלית מקורית, יזמתי שיחה עם גבריאלה לב. לשאלתי, איך היא רואה בפרספקטיבה את המהלך שעשתה עם קבוצת התיאטרון הירושלמי, ענתה לב:

אני רואה את ההישג של קבוצת התיאטרון בכך שמצאנו דרך לבטא באמצעות המקורות היהודיים את הכוח הנשי בתיאטרון הישראלי, בספרות ובשירה. אמנם מופיעות גם דמויות גברים בתיאטרון, אך הם אינם העיקר וזהו תהליך שונה ממה שקרה בתיאטרון הישראלי מאז הקמתו. הישג נוסף בעיני הוא שקבוצת התיאטרון נוהלה על ידי שלוש נשים והניהול חסר היררכיה. העיקרון שהנחה אותנו היה שלמי שהיה רעיון אמנותי טוב יותר, אותו הגשמנו על הבמה.

שאלתי את לב גם אילו שינויים עבר התיאטרון, והיא השיבה: "לימים רציתי להיות חופשייה יותר בניהול והתברכתי באישה כמו אסנת גיבסון, שלקחה את הניהול לידיה, אך ההחלטות האמנותיות נשארו שלי". לדבריה, חלק ממהות התיאטרון היא ששום דבר אינו כובל אותו, לא אידיאולוגיה ולא דת, ושכל אמן יכול לבטא את תחושותיו הטרנסצנדנטליות בתוך החומרים ובתוך העשייה התיאטרלית. "אני מאוד גאה בזה", אמרה לב. "אנחנו רוצים ספרות גדולה עם רבדים רבים, זה מהווה עבורי השראה גדולה, אני רוצה בחירות ללא אידיאולוגיה או אג'נדה. ואם יש דבר אחד שאני מצטערת עליו, שלמרות החומרים הטובים ואיכות הדברים שאנו עוסקות בהם, מאחר שהיינו מחוץ לקופסה, ההשפעה שלנו הייתה מועטה. ראוי היה לו היינו נכנסות גם לסצנה של התיאטרון בתל אביב. אבל במחשבה שנייה, לו היינו נכנסות לסצנה המרכזית לא היינו אוונגארד, לא היינו פועלות לפני המחנה אלא היינו חלק ממנו".

וכך נמשכה השיחה:

ש. האם יש קשר בין היצירה שלכן לעובדה שהתחלתן לפעול לאחר מלחמת יום הכיפורים?

ת. כל העבודות שלנו היו מושפעות מהמלחמות שעברו עלינו ולידנו. העבודה הראשונה שלנו, עוד לפני שהיינו לקבוצה, הייתה בשנה של מלחמת יום הכיפורים, כתבנו את "נשים אודות נשים", ובתוך החבורה שלנו הייתה ניצה, שארוסה לא חזר מהמלחמה, וללא ספק הנושא חדר לכתיבה. הייתה השתקפות החיים שלנו בתוך הכתיבה.

בהתחלה עבדנו עם תקציב הפקה של 5,000 שקל מתוך תיאטרון ירושלים. כעבור זמן קיבלנו מהעירייה מקלט שמתוכו פעלנו, אבל היה לנו חוזה עם העירייה שאם חלילה פורצת מלחמה, עלינו לעזוב ולפנות את המקלט. המקלט היה בין רחוב רבי מאיר לרחוב ברוריא, באותה שעה העלינו את מעשה ברוריא. בזמן שעבדנו על המחזה אמרנו: יש לנו מחזה ומה שיכול לעצור את ההפקה זה רק אם תפרוץ מלחמה, ופרצה מלחמה.

בזמן שכתבנו את המחזה על שרה, עסקנו בנושא העקידה וכבר היו לנו ילדים בצבא. לי היו שלושה בנים בצבא ואין ספק שהמציאות השפיעה על הכתיבה.

ש. ומה הלאה?

ת. הייתי רוצה מאוד לבסס את התיאטרון לפני שאני עוזבת. צמחו מאז קבוצות רבות של תיאטרון יהודי, אבל להן יש אג'נדה. אני הייתי רוצה שהתיאטרון ימשיך להיות ללא אג'נדה וללא אידיאולוגיה. תיאטרון שעונה על הצרכים של הקהילה, עם החומרים הטובים ביותר ושחקנים נבחרים ושיהיה תיאטרון פתוח לכולם.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, "שברון הלב שגרמו לנו רבותינו, מעשה ברוריא של קבוצת התיאטרון הירושלמי", מותר 5 (מרס 1996), עמ' 48-41.

עליון-ישראלי, עליזה, מדרש במה (תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009).

עליון-ישראלי, עליזה ולב, גבריאלה, "יש תיאטרון אחר בירושלים", במה.

קליין, סיגל, "בן ושרה", כל העיר (26 במאי, 2010).