תפתה ערוך / משה זכות

תגיות:
אמנות התיאטרון

תפתה ערוך

מאת פרופ' שמעון לוי

"בראש המאה הי"ז קבעה עדת אנוסים עשירה את מושבה בעיר אמסטרדם ומתוכה יצאו כמה סופרים עבריים בעלי-שם. הגדול שביניהם הוא משה זכות, שנחשב זמן רב למחבר הדראמה הראשונה בעברית", מציין חיים שירמן. מלקמן טוען שזכות נולד ב-1610 ולא 15 שנה אחר כך. חוקריו של זכות אכן עוסקים בפרטים היסטוריים הנוגעים ביצירתו ובביוגרפיה שלו כמקובל וכאיש הלכה. שירמן מנתח את תפתה ערוך בקצרה ובזהירות: "אמנם אין תפתה ערוך מחזה במובנה הרגיל של המילה והוא מייצג צורה מיוחדת, שיש בה גם מן האפוס וגם מן הדרמה וייתכן שלא נתחבר לשם הצגה על הבימה". הוא מביא גם את דעתו של דניאל אולמו, בעל העדן ערוך, מחזאי שכתב את יצירתו בעקבות זכות, ואמר שתפתה ערוך הוקרא בציבור, בעיר פרארה, בליווי כלי נגינה. לדעת שירמן זהו "אחד השירים הנשגבים ביותר שנכתבו בעברית".

תפתה ערוך, מחזהו השני של זכות אחרי יסוד עולם (1640-1628), הופיע לראשונה בכתובים ב-1715 בוונציה, כעשרים שנה אחרי מות המחבר. זכות לא היה יכול לחבר את שני מחזותיו לולא הכיר דרמות ספרדיות, הוכחה מובהקת להשכלתו הרחבה לצד הקפדתו על מצוות ההלכה. הוא היה יהודי חרדי ופעם, כאשר ביקש להשכיח מעצמו את השפה הלטינית שלמד וידע, כביכול כדי להעניש את עצמו על רעייה בשדות זרים, פתח בתענית של ארבעים יום. כתביו מעידים על בקיאות טובה במדעים ועל הווי תרבותי אוניברסלי. ייתכן שרצה "להראות שאפשר לחבר בעברית טרגדיה גדולה על יסוד האמונה היהודית", כדברי מלקמן. בתפתה ערוך, הערגה הדתית גדולה בהרבה מהניסיון לחקות דגמי דרמה אחרים. ביצירה בולט העיסוק האינטנסיבי בשאלות טוב ורע, בהישארות הנפש, בשכר ועונש ובבדיקת רמות תודעה שונות מהידע החושי היומיומי.

המחזה מורכב מ-185 בתים עתירי מצלולים, קצבים ודימויים עזי מבע. זהו סיפורו של אדם החווה את תהליך מחלתו, גסיסתו ומותו והנהו מובל לקבורה. הוא ניעור בקברו ובמותו (הגופני!), ועתה נתון לדין חיבוט הקבר. הוא מוצא את עצמו בתופת ובאימתו הרבה מתחיל לבחון את סביבתו. מגיע אליו "משחית", מין שטן המדריך אותו, מעמידו על מקומו האנושי הקטן והחוטא ומוסר לו דין וחשבון מפורט על אודות התופת, שבו נידונים החוטאים בשבעה מדורים, כל אחד מהם גרוע מקודמו, על עבירות ופשעים, על עוונות וחטאים שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. האומללים מתייסרים בעינויי זוועה בידי שדים ומזיקים, במיני הפרשות, בנחשים וברעלים.

על משמעות תפתה ערוך אפשר לתהות לא רק מצד ההשפעות התרבותיות, ההיסטוריות והלשוניות שזכות נחשף להן. היצירה מציבה פואטיקה ייחודית מבחינת מרכיבי הטקסט ומבחינת הפוטנציה התיאטרונית הגלומה בו. שני היבטים אלה מעניינים בתפתה ערוך יותר מאשר ביסוד עולם ואפילו יותר מאשר בצחות בדיחותא דקידושין מאת דה-סומי. כאן, דווקא פערי הטקסט לצד העלילה הגיהינומית מפעילים את הדמיון, יותר מדרמות עשויות היטב פחות או יותר בערך מאותה התקופה, שנכתבו אף בידי אותו המחבר.

תפתה ערוך מעלה שאלות גם באשר לעצם אפשרותו של תיאטרון יהודי לעסוק בנושא המסע בתופת. בקומדיה המוקדמת יותר צחות בדיחותא דקידושין יש יותר פעלולי תיאטרון, אך הדמויות והטיפול הדרמטי בהן אופייניים לדגמי דרמה אירופיים ואינם יהודיים כמעט משום בחינה. יסוד עולם מעלה במפורש נושא יהודי: אברהם אבינו - אם ברוח הדרמה הדתית האיטלקית כסברתו של קאלו ואם ברוח המחזה הקלאסי, כפי שמלקמן טוען. אך תפתה ערוך שואב את כוחו לא מאפיוני ההלכה, המצויה במחזה רק במינון זוטר. אם נמצא כאן יהדות, היא נובעת ממקורות קבליים בעלי אופי אזוטרי, סמלי ורומזני.

ביצירתו, זכות חוזר ליסודותיו הפולחניים העמוקים של התיאטרון. הוא מקנה למילה המדוברת את כוחה המאגי, ה"בוראני". טעות אפוא למצות את משמעות תפתה ערוך בטענה שהוא מחזה מוסר חינוכי, מחזה דידקטי גרידא המטיף, אמנם באורח אוניברסלי ולא יהודי-הלכתי, לתיקון המידות. לאור האמונה המוצקה בצורך האדם לתת דין וחשבון בעולם הבא על מעשיו בעולם הזה, ההתנהגות הראויה וההולמת איננה יכולה להיות ההסבר המספק. בה במידה שהקומדיה האלוהית מאת דנטה ובתוכה, לדוגמה, דמותו של וירגיליוס המנחה ומדורי הגיהינום, אינם מתמצים בהסבר הדידקטי; כך גם תפתה ערוך (שנכתב בהשראת דנטה) רק נעזר בהיבטים החינוכיים ושואף, ביסודו של דבר, להזדככות, שאיננה רק ברמה המוסרית אלא ברמת התודעה ובחשיפת מישורי מציאות על-חושיים.

למחזהו תפתה ערוך בחר זכות דגם ספרותי-היסטורי המוכר גם מהרומן החצרוני, מאגדות עם ואף ממחזות ימי ביניימיים כמו כלאדם. זהו דגם מחזות המסע. מאחר שהמבנה, בדומה ליסודות דרמטיים-ספרותיים וכמו יסודות תיאטרוניים, הוא לרוב מטפורי למשמעות, יש לראות בתפתה ערוך מחזה התקדשות וחניכה, שעצם ההליכה במסלוליו האמנותיים עשויה לזמן לקורא חוויית התעלות. הטקסט חושף דברים השמורים לרוב ליודעי ח"ן, כדיבור המכוון את הנמען אל מעבר לעצמו, לעולמות עליונים. היצירה נפתחת בהערת בימוי:

תפתה ערוך... יסודתו בהררי קודש דרז"ל הנאמרים באמת במסכת גיהינום ע"ע והם אמרו כי מיד כשמושכים האנשים ידיהם מן הקבר שכבר כיסוהו כראוי, תכף מתחיל דין חיבוט-הקבר, וחוזרים ומכניסים נפשו בקרבו ע"ד שאמרו רז"ל בפסוק 'יקרא אל השמים מעל' וגו' וכמשל החיגר והסומא אשר על כן הסברא מכרעת כי ברגע הכנס הנפש אל תוכו יחזרו לו חושיו; אך בטירוף ועירוב, ולכן יקדים הוא לדבר אל ליבו כעין הדברים האלה.

פתיחה זו מבארת עניין מרכזי ביצירה: המשך החיים לאחר המוות הפיזי. לפיכך מאוזכר גם משל החיגר והסומא, שנמשליו אינם אלא הגוף והנפש. מבחינת האמונה הדתית ובוודאי גם מבחינה פסיכולוגית, מצב ההתעוררות בקבר הוא משמעותי ביותר. האפשרות להתעורר שם מפחידה למדי באופן אישי, ויש כמובן חשיבות עקרונית רבה לשאלת הישארות הנפש בכל דת. מאחורי התיאור בפתיחה חבויה האמונה בכך שהגוף האתרי נפרד מהגוף הפיזי שלושה ימים אחרי המוות. במשך הימים האלה אדם עושה לעצמו חזרת סיכום של חייו עלי אדמות. טקסט הפתיחה נאמר אפוא מפיו של אדם מת המדבר אל ועל עצמו בתוך קברו. זוהי סיטואציה דרמטית ורוויית מתח מן המעלה הראשונה, המזמנת מראש מעורבות בתוכן הדברים ובנסיבות אמירתם גם יחד. מבחינה תיאטרונית, הערת הפתיחה היא "אפנון תדר" המכייל את קליטת הטקסט, את משמעותו התת-טקסטואלית ואת נסיבות ההשמעה הקונטקסטואליות.

האמצעים התיאטרוניים מרומזים ביצירה במידות שונות של מפורשות. יש מונולוג ודיאלוג ואף קטע "מקהלתי" באופיו, בסיום. יש הערות בימוי הנוגעות לאופן הביצוע, אך נזכור שלא האמצעים האמנותיים עמדו לנגד עיניו של המחבר כמטרה בפני עצמה. הדבר חשוב בעיקר כאשר מסבים את תשומת הלב למיומנותו העצומה בעברית. טכניקת הכתיבה מגויסת, כפי שהכתוב עצמו מבטא, למען שיפור רוח האדם. תפקיד התיאטרון הוא להנכיח משהו מהעולם הבא ולהעמיד דברים מ"שם" כאן ועכשיו ובאופן בלתי אמצעי לנגד עינינו, ועל ידי אמירתם בקול רם יוקנו להם מציאות והשפעה. עוצמת התיאורים והערותיו של זכות מעידות על כך שכנראה עבר בעצמו מין מסע מיסטי, ואותו הוא מבקש לחלוק עם קוראיו.