תיאטרון קהילתי בבתי הסוהר בישראל
תיאטרון קהילתי בבתי הסוהר בישראל
מאת פרופ' פיטר הריס
פעילות התיאטרון בבתי הסוהר מתקיימת במסגרת ענף חינוך טיפול ושיקום. אגף החינוך בכלא מספק שירותים לכל האגפים החל בחינוך יסודי, דרך לימוד לבחינות הבגרות, לימודים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, ומגוון פעילויות חינוך בלתי פורמאלי, אלה כוללות את פעילות התיאטרון.
פעילות התיאטרון נחלקת לשלושה סוגים: תיאטרון חובבים - העלאת מחזות מהרפרטואר הקיים, תיאטרון קהילתי - יצירת הנרטיב התיאטרוני מחומרים מקוריים של האסירים, ותת-סוגה של התיאטרון הקהילתי שבה סטודנטים וסטודנטיות לתיאטרון פועלים אחת לשבוע בסדנה עם אסירים או אסירות ויוצרים תיאטרון מקורי מתוך נרטיב המפגש המורכב שבין העבריין לאזרח הנורמטיבי.
שתי סוגות התיאטרון הקהילתי מקיימות 'התערבויות' שמיכאל בלפור מציין בספרו Theatre in Prison (2004(Balfour ושבו הוא מדגיש שלמרות ביקורת על פעילות התיאטרון ככפופה למוסד טוטליטרי, ישנן עדויות לכך שהוא מייצר 'התערבויות' (interventions) של עבודה משותפת עם הנהלה, סוהרים ואסירים, ליצירת מרחבים שהנם, לפחות תיאורטית, יותר שוויוניים, דמוקרטיים ואנושיים.
פעילות תיאטרונית קהילתית בבתי הסוהר בישראל החלה בראשית שנות ה 70 של המאה ה- 20. יוסי אלפי יצר יחד עם אסירים בכלא מעשיהו את ההצגות "הד הכלוא" ו"קונצרט לאזיקים, סורג וצרור מפתחות", האחרונה שהייתה אמורה לעלות עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים כיפור לא הוצגה.
לאורך השנים פעלו בבתי הסוהר בישראל מספר לא קטן של במאים שסיפרו באמצעות הבמה את סיפוריהם של האסירות והאסירים, המרכזיים שבהם; ששי סמוכה שהיה במאי הבית של כלא נווה תרצה, וקרן כהן ישראלי שהחליפה את סמוכה בנווה תרצה. כהן ישראלי מצוטטת בכתבתה של מור שמעוני אמא קוראז': האסירות שהפכו את הכאב להצגת תיאטרון, (וואלה חדשות 01 נובמבר 2013), "תיאטרון נווה תרצה הוא תיאטרון קהילתי, במובן שהוא נועד להשמיע את הקול של הקהילה שבקרבה הוא עובד". כהן ישראלי גם הקימה, ופעלה שנים רבות כבמאית הבית בכלא "אופק" לנוער. במסמך של לשכת המדען הראשי-המשרד לביטחון פנים - "הטיפול בנוער בשירות בתי הסוהר – קבוצת התיאטרון" (כ"ץ, י., קונה, ש., לייטנר־יגן, י., ערפלי, ע., דור־חיים, פ. - המסמך אינו מתוארך) מצוין, "באופן כללי, מהממצאים עולה כי לקבוצת התיאטרון הפועלת בכלא "אופק" השפעה חיובית על הכלואים המשתתפים בה, קטינים ובוגרים-צעירים, במישורים אחדים."
כיום בולטים בעשייתם בתחום התיאטרון הקהילתי בשירות בתי הסוהר, אלה לוי בנווה תרצה ובכלא אופק, ואורית זרמי בכלא "צלמון". לוי מצוטטת בכתבה של אורלי בויום (מעריב, 30/03/2017) “במשך החזרות שלנו הנערים הביאו חומרים אישיים משלהם על חיי השגרה שלהם ומה שמציק להם, וראיתי שמאוד מעסיקים אותם דווקא הדברים הקטנים - הלו”ז, השגרה שבתוך החדר והקשיים של לישון יחד ולבלות את כל היום עם אותם האנשים”.
ערך "שירות בתי הסוהר" בויקיפדיה מציין כי שירות בתי הסוהר רואה בתיאטרון כלי חשוב לשיקום האסיר שכן הטיפול באמצעותו מטפח את האינדיבידואל כיוצר, מאיץ תהליכים חברתיים מעצם היווצרותם בדינמיקה הקבוצתית, וכך גם מאפשר התמודדות עמם במסגרת הקבוצה. בנוסף, במודל התיאטרון הקהילתי לאסירים וסטודנטים, מקבל האסיר הזדמנות לתקשר ולבנות מערכת יחסים עם קבוצות נורמטיבית שאינן מגיעות מהעולם העברייני וכך גם לומד איך לתקשר עם קבוצות כאלו לאחר שחרורו מהכלא. המסמך של לשכת המדען הראשי (שם) מציין עוד:
נצברו רשמים ונתונים מגוונים על ההתערבות החינוכית של קבוצת התיאטרון אשר פועלת בכלא "אופק" ארבע שנים. באופן כללי מהממצאים עולה כי לקבוצת התיאטרון הפועלת בכלא "אופק" השפעה חיובית על הכלואים המשתתפים בה, קטינים ובוגרים-צעירים, במישורים אחדים: ראשית הכלואים המשתתפים בקבוצת התיאטרון מייחסים לה תרומות חיוביות מבחינה מנטאלית ומבחינה רגשית מעבר לשביעות רצונם ממנה כפעילות הפגתית ומהנה. שנית, להבדיל מהתערבויות אחרות במערך הכולל של כלא "אופק", קבוצת התיאטרון יכולה להפיק תוצר פומבי ברור, מרשים לעצמו, ויש בו כדי לתגמל ולדרבן את הכלואים שיצרו אותו, וכן לעודד את הצטרפותם של משתתפים חדשים לקבוצת התיאטרון בעתיד. כמו כן, להעלאתה של ההצגה לפני הקהל הרחב יש חשיבות חברתית בכך שהיא הזדמנות חיובית ויוצאת דופן לקבוצות שונות בו לפגוש כלואים קטינים ובוגרים-צעירים, בתוך מסגרת כליאה – בשעתם הטובה ייתכן שיש בכך גם כדי לחזק את הקשרים הקיימים בין כלא "אופק" לקהילה, וכן לקדם עמדות חיוביות יותר על כלואים ועל סיכויי שיקומם.
בויום (שם) מצטטת את קצינת החינוך רס"ר אתי איכילוב שמתארת פאן שיקומי בעבודת התיאטרון עבור הנערים המשתתפים בו:
בחודש האחרון הנערים היו בחזרות של 4-5 שעות כל יום ועבדו עם חבריהם לתא על לימוד הטקסט. אחרי הכל מדובר בחברה אימפולסיביים, שגם ככה נמצאים בגיל ההתבגרות ושרגילים לרוב להיכנע כשקצת קשה, להרים ידיים איפה שיש מכשול, וכאן הם מצליחים להתגבר על המכשולים וללמוד בעל פה טקסטים ארוכים ומורכבים, שזה אתגר לא פשוט בכלל.
שמעוני בכתבתה (שם) מראיינת את סגן-גונדר שרה פרידמן מנהלת כלא נווה תרצה, "אני לא רואה את התיאטרון כפרס עבור הבנות, גם הן לא. התהליך מוציא מהן הרבה כאב. התיאטרון הוא רק טריגר לתהליך הטיפולי. [...] "
מודל התיאטרון הקהילתי לאסירים וסטודנטים לתיאטרון מתקיים ביוזמת שני מוסדות אקדמיים המתמחים בתיאטרון קהילתי; החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב והחוג ללימודי תיאטרון באקדמית גליל מערבי. פרופ' פיטר הריס יצר את המודל כששימש כראש המסלול לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל-אביב ב 2002 וכיום הפרויקטים שם מונחים ע"י ד"ר חן אלון. הריס מנחה כיום את הפרויקטים באקדמית גליל מערבי. במאמר לכתב העת צוהר לבית הסוהר, טסלר, אלון והריס מגדירים את מסגרת הפעילות התיאטרונית לאסירים וסטודנטים ותמורותיה:
אורכו של תהליך העבודה בפרויקטים לאסירים וסטודנטים כתשעה חודשים (שנת לימודים אקדמאית), המפגשים מתקיימים אחת לשבוע. הפעילות נפתחת בחימום קולי, גופני ורגשי, מיד לאחריו תרגילי תיאטרון המבוססים בדרך-כלל על טכניקות אימפרוביזציה שונות, ובסיומם מעגל שיתוף ("שרינג"). לאורך התהליך צפים ועולים חומרים דרמטיים. הקונפליקטים של הקהילה ה"דו-קהילתית" מתגבשים, נכתבים ומועלים על הבמה בהצגת סיום, המאפשרת לקבוצה ולקהל הצופה בה התמודדות עם שאלות היסוד שליוו את התהליך, ההעצמה מתרחשת בעצם הקניית המושג החדש "תהליך" למרבית משתתפי הפרויקט. בשיחות הסיכום עלה כי עצם ההשתתפות ועמידה בכל תנאי התהליך הן תגמול מעצים ומספק. כמי שמורגלים במימוש סיפוקים מיידים, ובשאיפה לרווח ולתוצאה מהירים, חוויה תהליכית חיובית הכרוכה בהתמדה לאורך זמן, נטענת עבור האסירים במשמעויות טיפוליות. ניתן להמחיש זאת באמצעות רגע שהתרחש בשיחת הסיכום עם האסיר י', בה ניסה להסביר למנחים, כיצד חווה הוא כאסיר וכנגמל, את עוצמת החוויה של ההופעה על הבמה: "הרגעים של ההופעה עצמה הם כמו..." ובעודו מחפש מילים להגדיר בהם את תחושותיו, חייך חיוך רחב וטפח עם כף היד הפתוחה על זרועו, בג'סטה תיאטרלית, כמסמל "סם לווריד בשביל נרקומן". (טסלר, א., אלון, ח., הריס, פ. 2006)
בכתב העת של אוניברסיטת תל אביב "האוניברסיטה", מצטטת אגרון אסיר שהשתתף בפרויקט לאסירים וסטודנטים בכלא מעשיהו בשנים 2002/3 שמתאר את חוויית התאטרון במושגים של שיקום, ובחינת היחסים בין העבריין לחברה:
על השאלה האם זה תורם לתהליך השיקום, השיב אחד האסירים: "זה מאפשר לנו להרגיש קצת יותר רגילים, כמוהם. אני לא יודע מה זה שיקום. כל אחד צריך להסביר לעצמו מה זה. אני מניח שכל אסיר יוצא מפה שונה ממה שהוא נכנס. אנחנו אנשים לא נורמטיביים, שצריכים להיפגש עם החברה הנורמטיבית. אולי זה יגרום לנו להבין טוב יותר איך לא לחזור על אותן טעויות. החצי השני של הפרויקט הזה הוא אתם: אתם תצטרכו לחיות אתנו בחוץ, ולעשות צעד אחד לקראתנו".(אגרון 2003/4)
אסירים וסטודנטית בסצנה "זוגלובק" כלא איילון 2002.
הכבשה "זוגלובק" מיועדת לשחיטה ומאכל, הסטודנטית בתפקיד וטרינרית: בשר זה רצח. התמונה מהארכיון של פיטר הריס
אסירים וסטודנטית בסצנה "זוגלובק" כלא איילון 2002.
הוטרינרית, מבריחה ומצילה ממוות את הכבשה "זוגלובק" המגולמת על ידי אסיר. התמונה מהארכיון של פיטר הריס
המחקר של הריס לתואר שלישי "מגע בין קבוצתי במרחב האסתטי" (2012), מתעד חמש עשרה שנים של הנחיית תיאטרון קהילתי לאסירים וסטודנטים, ובוחן את האופן שבו התיאטרון מאיץ תהליכים של התבוננות פנימית, העצמה ושינוי עמדות:
המדיום התאטרוני משמש בסיס שוויוני ועוקף הבדלי קטגוריה על ידי הצבת המפגש המקוטב על בסיס אמנותי במרחב המופקע מסביבת היום-יום. המשתתפים מאמצים אינטואיטיבית אמצעים תאטרוניים ודרמטיים ואת תכונות ההסתרה והחשיפה של המרחב הבדיוני ומשתמשים בהם לביטוי וליצירת נרטיבים אישיים ודרמטיים מודעים ושאינם מודעים. אסטרטגיות דרמטורגיות מגויסות לטובת התמודדות עם קונפליקטים בין-קבוצתיים ועם סתירות פנימיות של המשתתף ביחסו לערכים אישיים ולמוסר חברתי.
המחקר מזהה תהליכים מובהקים של חרטה ושיקום שבהם אסירות ואסירים בזכות המפגש האינטנסיבי במרחב האסתטי עם סטודנטים לתיאטרון – נציגי החברה "הנורמטיבית" – נחשפים באמצעות כתיבה וביצוע של טקסטים דרמטיים המבטאים התמודדות עם הבושה ועם החרטה ומעמידים את עצמם לשיפוט חשוף בפני צופים, מייצגי החברה שבה הם פגעו (ובהם גם קרוביהם), במסע לקראת תיקון.
בראיונות עם האסירים משתתפי הפרויקטים מסתבר שהם מבינים את המודל המופשט: היכולת להמשיג את המודל היא עדות להפנמה אינטואיטיבית של התהליך, וזאת למרות שלא היו חשיפה שבמתכוון או לימוד תאורטי של העקרונות שמאחורי החוויה. עוד ניתן לראות מתיאורי התנהלותם החווייתית בתהליך שהמשתתפים מבינים את רכיביו ואת השפעתם על שינוי בדפוסי התנהגות.
בשיחות עם משתתפי הפרויקטים, אסירים וסטודנטים כאחד, מתקבל אישור להנחה על שינוי תודעתי ועל הכללתו בחיי היום-יום. המשתתפים מתארים את השפעתו של הפרויקט – בטווחי זמן שבין שנה לשמונה שנים לאחר סיומו – כמשנה חיים. מהדיווחים ניכרות השפעות במגוון מערכות יחסים, החל ביכולת להתגבר על כעסים כתוצאה משינוי בדימוי העצמי, המשך בוויתור על מנגנוני הגנה, בביטוי רגשות, בשיתוף ובבקשת עזרה מקרובים, בפתיחת צוהר לשיפור היחסים שבין הורים לילדים במשפחות לקויות-תפקוד וכלה במקרי קיצון דוגמת רצח של בת-זוג–אם-המשפחה, שיפור ותיקון ביחסי זוגיות, התנהלות מאוזנת במקום העבודה ושליטה בהרגלים מסַכּנים, כגון שימוש בסמים.
התהליכים המתחוללים במגע הבין-קבוצתי במרחב האסתטי אינם מוגדרים טיפוליים, אך מניתוח חומרי המחקר ומדיווחי המשתתפים נהיר שהם מחוללים שינויים תיראפיים . ניכר גם שינוי בדעות הקדומות שבוטאו בתחילת התהליך, שינויים שמקורם בקשר החיובי, ביחסי הכבוד והתלות ההדדיים הנדרשים להצלחה במשימה. שינוי העמדות הוא ביטוי לאימוץ קטגוריית-על לקבוצה המשותפת, "קבוצת שחקנים-אמנים-יוצרים", ולהתחוללותם של שינויים בתפיסת הזהות העצמית והקבוצתית. בשונה ממה שנכון ליחסים הבין-אישיים, ביחסים הבין-קבוצתיים הפער בקיטוב הקטגורי מושפע ממשקל העבירות שבגינן האסירים כלואים וממאפייני המגדר של הקבוצות, וניתן לזהות את דרגת עוצמתו בהתהוותם או בהיעדרם של טקסטים משותפים לסטודנטים ולאסירים.
הציטוטים להלן הם תגובות של סטודנטיות ושל אסירים בפרויקט בכלא איילון 2002 לתרגיל "אנחנו מסתכלים עליכם ואתם מסתכלים עלינו", שתפקידו לערער באמצעים תאטרוניים את הסטטוס-קוו ה"נוח" שנוצר בקבוצה המשותפת, ובד בבד לסמן גבול סמלי ברור של במה–קהל.
שלומית (סטודנטית): היינו שתי קבוצות, ובפעם הראשונה להסתכל לכם בעיניים היה לי קשה מאוד. הרגשתי שאני רוצה לקום ולצאת.
שי (אסיר): הרגשתי חוסר אונים כשעמדתי מול, הרגשתי כמו נידון למוות, הרגשתי שאני נשפט על ידיכם, וזה לא היה נוח.
אלון (אסיר): הלב דפק לי חזק, חשבתי שאחרי התרגיל הזה אתם תעזבו אותנו.
יוסי ( אסיר): אנחנו צריכים לבסס את ההצגה על המטען הזה, זה מיקרוקוסמוס של העולם בחוץ.
המונולוג להלן של רובי "הסרת מסכות", מסכם בטקסט דרמתי, באופן שמעיד על הפנמה והבנה של התהליך שעבר, את עקרונות תהליך התיאטרון בבית הסוהר כפי שתוארו כאן:
רובי (עוטה מסכה): אני שחקן, שיחקתי תפקידים רבים בעבר,
שיחקתי את המאהב...
שיחקתי את המצליחן... אהבתי את התפקיד
שיחקתי את הביישן...
ואת הרוצח... הוי איזה ביקורות, כותרות בעיתונים:
ידיעות - משחק עלוב, מעריב – מחזה מזעזע, שנאתי את התפקיד.
ואז... את הנמלט... הייתי ערני וחד, פיתחתי כישורים מיוחדים.
ואז את הנתפס...
אני לא... אני לא יודע מתי ירדתי...
האם ירדתי מהבמה?!
כשבניתי את הדמויות עברתי חוויה.
השארתי אותה לעצמי.
אבל כעת אני חושב שזה היה אנוכי, כי גם אחרים יוכלו לקבל מזה משהו, ולכן היום אני אשתף אתכם:
כל פעם שאני מגיע אחרי הסדנה לאגף...
אני נכנס לשעה קלה למקלחת, ומתרוצצות אצלי דמויות ואני עובר מדמות... לדמות... לדמות...
בקלות...
ופתאום זה מכה בי ואני אומר לעצמי: "רגע! קשה לי... להציג את עצמי באמת"
אז מה אני עושה?
אני...
אני חייב להגיד משהו על עצמי...
כן, על עצמי על הבמה.
והשחקן יוכל להציג תפקיד של הסרת מסכות,
אבל רגע...
רגע, יש לי גם שריון שאני חושש להוריד.
ולכן אני מביים הצגה, כך שאני מגיע למרכז הבמה ומוריד שכבה של מסכה ושריון וחוזר אחורה.
אני זוכר שאמרתי לפני... שאני רוצה לשחק דמויות... באמת... כמו את... הכועס...
שאולי זה יעזור לי
ובעצם מצאתי שאולי להסיר את המסכות ולא ללבוש מסכה זה מה שאני צריך, וללא מסכות אוכל לשחק את כל התפקידים, עם כל הפחד... הכאב... רציתי לספר באמת מי אני (מוריד מסכה) זה בולם ועוצר אותי...
אני יושב כאן כי עשיתי מעשה נורא!
סיפרתי לכם איך עבדתי על התפקיד ושיתפתי אתכם... כן עבדתי על התפקיד של הסרת מסכות ועברתי משהו... ובעצם אני אומר לכם שזה לא פרס (התאטרון), שזה עושה לי ולאחרים משהו, להתעמת עם המציאות.
ועכשיו, אם היו שואלים אותי, אם כן לעשות את התאטרון, אם זה טוב או לא טוב אם זה פרס או לא פרס, הייתי אומר גם לאחי, תראה זה עושה לי משהו, זה עושה גם לאחרים משהו, אז זה לא רק התאטרון זה גם דברים אחרים, כרגע התאטרון עשה לי את זה, לבא ולהוריד ולהתעמת עם הדברים, זה לא פרס, זה משהו בתהליך, וזה טוב שזה קורה...
לקריאה וצפייה נוספת:
Balfour, M. (ed.) (2004). Theatre in Prison. Bristol, UK: Intellect.
אגרון, ת' (2003/4). "תצטרכו לעשות צעד אחד לקראתנו", האוניברסיטה, כתב עת של אוניברסיטת תל אביב: עמ' 26.
בויום, אורלי. מעריב, תרבות אמנות ובמה, דרמה מהחיים: "בשביל האסירים הכל ארעי בחיים, ובזה עוסקת ההצגה" מעריב 30/03/2017
https://www.maariv.co.il/culture/theater-art/Article-579506
הריס פ. (2012) "מגע בין קבצתי במרחב האסתטי" מפגש בזירת התיאטרון בין שתי קבוצות מקוטבות-חברתית, בתור תהליך ייחודי לשינוי עמדות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. אוניברסיטת תל-אביב.
הריס, פ. (2016). מצחיק רצח - ההומור כמסייע להתמודדות עם מציאות מאיימת במפגש שבין אחרים מקוטבים, הומור מקוון: כתב עת מדעי לחקר ההומור – כרך 5 גיליון מס' 1
טסלר, א', הריס, פ', ואלון, ח' (2006). "תאטרון אסירים וסטודנטים בבית הסוהר: תהליך תיאטרוני וקבוצתי כטיפול עקיף". צוהר לבית הסוהר (10) מח' הדוברות, שב"ס. https://he.wikipedia.org/wiki/שירות_בתי_הסוהר
כ"ץ, י. קונה, שני., לייטנר־יגן, י., ערפלי, ע., דור־חיים, פ. (מסמך לא מתוארך) הטיפול בנוער בשירות בתי הסוהר מחקר ליווי והערכה, מדינת ישראל, לשכת המדען הראשי, המשרד לביטחון הפנים, "צפנת" מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני.
שמעוני, מור. (2013) אמא קוראז': האסירות שהפכו את הכאב להצגת תיאטרון, וואלה חדשות 01 נובמבר 2013 https://news.walla.co.il/item/2690596
ציגלמן, ענת. ובתפקיד הרוצח: הרוצח הארץ 04 יולי 2002 https://news.walla.co.il/item/249343
https://he.wikipedia.org/wiki/שירות_בתי_הסוהר
קליפ מההצגה חופשי על תנאי: יוטיוב - https://www.youtube.com/watch?v=Etmyku5X9ko&t=164s
