יהושע סובול, ביוגרפיה

מאת נורית נתנאל

​

יהושע סובול נולד ב-1939 בתל מונד. המחזאי, שכתב 75 מחזות ונתפס כמחזאי הפוליטי החשוב ביותר בישראל, הגיע לתיאטרון במקרה. עבודתו בעל המשמר, לימודי הפילוסופיה והשתלמותו בניתוח מערכות במכללה הלאומית לאינפורמטיקה בפריז פתחו לפניו אפיקים מקצועיים מגוונים, אולם בשובו לישראל פנתה אליו הבמאית נולה צ'ילטון והציעה לו לכתוב ולהציג מחזה דוקומנטרי בתיאטרון העירוני חיפה, ששם מטרה לעצמו לעודד את המחזאות המקורית, בעיקר זו העוסקת בנושאים חברתיים ופוליטיים. סובול הקליט קשישים בבתי אבות והציג את הימים הבאים (1971), מחזהו הדוקומנטרי הראשון העוסק בזקנה. עם צ'ילטון הציג מחזות דוקומנטריים נוספים, שהמוכר בהם הוא קריזה (1976), העוסק ביוצאי עדות המזרח משכונות מצוקה. גם מי שאינו זוכר את המחזה ודאי מכיר מתוכו את השיר "ילדים זה שמחה", שהפך משיר מחאה ציני לשיר חתונות פופולרי. כשנשאל סובול ב-2005 מה הוא מציע למחזאים בראשית דרכם, השיב שדרכו בבחירת נושא למחזה הייתה ללכת אל האחרים, הרחוקים ממנו ביותר, כפי שעשה במחזות אלה.

לצד המחזות הדוקומנטריים פנה סובול לסוגה הריאליסטית, במחזות המתחקים אחר דור המייסדים ובוחנים את אתוס החלוץ. הסברה המקובלת, שטובת הכלל דחקה אצל המייסדים את טובת הפרט, מתערערת במחזותיו, המראים את החומריות, את הנהנתנות ואת הרטוריקה הציונית שבאה במקום המהות. החשוב במחזותיו של סובול בשנות השבעים היה ליל העשרים (1976), שמביא את קורותיה של קבוצת ביתניה. סובול משתמש בסיפורם של הצעירים כדי לעצב מחדש את הזהות החברתית ולשנות את המוסכמות של אתוס הגבורה ומלחמות האין-ברירה. המחזה, שהופק כמה פעמים, הפך לקלאסיקה ישראלית ומשך צעירים להחיות את חיי השיתוף שתוארו בו. סובול אמר שהמחזה "עוסק במה שתמיד יפעים צעירים בשלב שהם יכולים להיות אידיאליסטיים, ולפני שהם נעשים פשרנים ומושחתים ומקבלים את המציאות ונכנעים".

כתיבתו הדרמטית של סובול בשנות השמונים מתאפיינת בהישענות על דמויות ועל מאורעות היסטוריים, שיש בהם נקודת מוצא או מפתח להבנת המציאות היהודית והישראלית: "אני נמשך לקרע, לאנשים שהיו בצומת של קונפליקטים ובעצמם גילמו את הקונפליקט המרכזי של תקופתם". עשור זה הניב את המחזות החשובים ביותר של סובול, ובראשם גטו, אך גם נפש יהודי, פלשתינאית וסינדרום ירושלים. הוא מתאפיין במעבר של סובול משיתוף פעולה הדוק עם צ'ילטון לעבודה עם גדליה בסר, שעמו פיתח שפה תיאטרונית מורכבת הבנויה מתיאטרון בתוך תיאטרון, כשהתיאטרון הפנימי מתפרש על כל המחזה או שזור בו לכל אורכו. שפתם האמנותית נעזרה בכפילים, המבטאים זהויות חצויות, ובמוטיבים קרנבליים, המדגישים את טירוף המערכות המביא עמו חורבן והרס. חלק מהמחזות בנויים בתבנית של מחזה זיכרון, שבו כניסה לזיכרון הפרטי מַבנה זיכרון נגדי, השונה מהזיכרון החברתי הקיים. סובול הטמיע ביצירתו את שפת התיאטרון של פירנדלו, השוברת את המחיצות בין החיים לאמנות ובין האשליה למציאות, והתאים את מאפייניה למחזותיו הפוליטיים.

גטו, הידוע במחזותיו של סובול, הוצג לראשונה בבימויו של בסר בתיאטרון העירוני חיפה ב- 1984 וזכה בישראל להפקות נוספות. המחזה תורגם לכעשרים שפות, הועלה ביותר ממאה הפקות ברחבי העולם וגרף פרסים רבים וחשובים. גטו מספר על המאורעות שהתרחשו בגטו וילנה בשנים 1943-1942, ובמרכזם התיאטרון שהוקם ביוזמת ראש הגטו כדי לספק עבודה לשחקנים ולהגדיל את סיכוייהם לשרוד וכדי להחזיר ליהודים את תחושת הערך העצמי, כבנים לעם תרבותי בעל כוח יצירה. הקמת התיאטרון עוררה התנגדות, בנימוק ש"בבית עלמין לא עושים תיאטרון". סובול בוחן בגטו שאלות מוסריות כלל-אנושיות ושאלות של זהות יהודית וישראלית. המחזה מערער על התפיסה המעמידה את היהודי והנאצי כהפכים שלא ניתן להחליף ביניהם, מצביע על ההקבלה בין הלאומנות הנאצית והלאומנות היהודית, המטפחת את המיליטריזם הישראלי, ומזהיר מפני ההתנשאות והבדלנות שאפיינו את יהדות הגולה.

כבר במחזה נפש יהודי (הלילה האחרון של אוטו ויינינגר) (1982), שקדם לגטו, המחיש סובול בדמותו של ויינינגר את היהדות והציונות כאופני קיום סותרים המגדירים זה את זה. בתוך כל אחד מהם גלום האחר כאפשרות. "אני מאמין שאם רוצים להבין את ההיסטוריה צריכים ללכת להערות השוליים שלה. לא לגיבורים הראשיים". הציונות, לדעת ויינינגר של סובול, החמיצה את ההזדמנות לכונן חברה על יסודות רוחניים ואנושיים וסיגלה לעצמה את התוקפנות והבריונות שהופנו אליה. נפש יהודי אינו רואה בהשמדת יהדות אירופה צידוק לעוולות הנעשות בשם הלאומיות הישראלית ורומז להקבלה שיצרה ישראל בין האנטישמים הגויים לאנטישמים הערבים – הקבלה שתוצג במפורש בפלשתינאית (1985).

למרות חיי הבמה הקצרים של המחזה (הוא הורד אחרי שלושים הצגות), ראה סובול בסינדרום ירושלים (1988) את יצירתו השנייה החשובה ביותר בתחום התיאטרון, אחרי גטו. סינדרום ירושלים מותח הקבלה מימי בית שני להווה. החברה היהודית והישראלית, אז כמו היום, מוּנעת על ידי כוחות הרס עצמי של מיעוט קנאי המביא עליה חורבן. ברוח תיאטרון האוונגארד נזנחו שלוש האחדויות, ובמקום עלילה כרונולוגית הוצגו 53 טרנספורמציות, אחדות מהן בו זמנית, כמקבילה תיאטרונית של זרם התודעה, המתרחש בדמיון. ההצגה חוללה סערה: מחאה חריפה של אנשי ימין, שקראו לסובול בוגד, ולטענת המחזאי גם חוסר גיבוי מצד אנשי שמאל, הביאו להתפטרותם של סובול ובסר מתפקידם כמנהליו האמנותיים של התיאטרון העירוני חיפה. סובול עזב את ישראל לשלוש שנים, שבהן שגשגה הקריירה הבינלאומית שלו. ממקום מושבו בלונדון תקף את מבקריו: "אתם שמתם לי פלסטר על הפה".

מחזותיו של סובול שהוצגו בישראל משנות התשעים ואילך אינם שונים בסגנונם האמנותי מאלה של שני העשורים הקודמים. יוצא דופן במכלול יצירתו התיאטרונית הוא כפר (1996), שהוצג בתיאטרון גשר בבימויו של יבגני אריה. המחזה האוטוביוגרפי נטוע בכפר הולדתו של סובול, תל מונד של שנות הארבעים. במחזה, יוסי – אדם מבוגר המכונה "ילד נצחי" – מספר לצופים שהוא מתפרנס מכריית קברים לאנשי הכפר שליוו את ילדותו. יוסי מציג את המצבות ומחיה בסיפורו את הדמויות, הקמות מקברן ומעלות אירועים מימי ילדותו. הפער בין כובד משקלם של המאורעות המוצגים (אחיו של יוסי מת בהגנה על הכפר, פליטי השואה שהגיעו מ"שם") לבין נקודת הראות התמימה של הגיבור יוצר הומור. המחזה הפייסני, שאינו מערער את האתוס הציוני אלא מתאר את פכי החיים היומיומיים של המהגרים בעין אוהדת, עורר תגובות מנוגדות: תחושת רווחה על כך שנביא הזעם נח מזעפו, לצד הסתייגות מהנוסטלגיה הציונית. סובול האמין שאחרי הסכמי אוסלו יסתיים הסכסוך, ולכן כתב את המחזה המראה שבעבר שררו יחסים הרמוניים בין יהודים וערבים, כדי לומר שהקיום בצוותא יתאפשר גם בעתיד. דמויות ואירועים מהמחזה יופיעו מאוחר יותר בשתיקה (2000), הראשון משלושת הרומנים של סובול.

נאמן לדרכו, הציג סובול ב-2017 את המחזה שקולים, בבימויו של אלון טיראן. ההצגה הייתה מיועדת לפסטיבל עכו, אך בגלל התערבות הממסד בתכניו פרש ממנו סובול והמחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי. הוא מעמת שני זוגות הורים, יהודי וערבי, ששכלו את ילדיהם בפעילות צבאית. הם פותחים ביניהם שיח באווירה עוינת, אך במהלך המפגש מגלים בתוכם יכולת הקשבה ואמפתיה לאחר. הם שקולים זה לזה באובדן ובשכול ובהיותם קורבנות מדיניות הכיבוש הישראלי. לתפאורה המינימליסטית, המשרתת את ההקבלה בין הזוגות, אחראית עדנה סובול, מעצבת התפאורה ברוב הצגותיו של יהושע סובול.

כמחזאי שנוי במחלוקת, היחס של הקהל ושל המבקרים להצגותיו של סובול הוא אמביוולנטי. צפו בהן צופים רבים, אך הן עוררו סערות ציבוריות, בעיקר בקרב המגזר הדתי-ימני שמתנגד לעמדותיו של המחזאי ותבע להוריד את ההצגות. אחדים ממחזותיו, בעיקר בעשור האחרון, נבלמים מראש על ידי מנהלי התיאטראות בישראל החוששים מתגובת הקהל (לדוגמה, דמים, 2014). עם זאת, סובול נתפס כסמכות תרבותית-חברתית ואולי אף כמצפן מוסרי. הוא מרואיין תכופות באמצעי התקשורת ונשאל לדעותיו בענייני פוליטיקה, חברה ותיאטרון. הצגותיו, שעוררו בזמנו מחאה אלימה, זיכו אותו ב-2010 בפרס התיאטרון על מפעל חיים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-קדמא, עמנואל, "הימין קרא לו בוגד השמאל בגד בו, סובול לא ירד", ידיעות אחרונות (28 ביולי, 1989).

גינוסר, שחר, "העז והתרנגול", שתי ערים, שבועון חולון (16 בפברואר, 1996).

הנדלזלץ, מיכאל, "הציונות הנוסטלגית", הארץ (19 בפברואר, 1996).

חן, יעל, "סובול הולך על פרויד", מעריב (5 בפברואר, 1993).

יאס, אריה, "האדם הוא המטרה", קראתי לך, ריאיון עם יהושע סובול (רשות השידור, ערוץ 33, 18 בנובמבר, 2005).

נתנאל, נורית, "תמליל הריאיון עם יהושע סובול", מראות נשברות, ייצוג הישראליות ועיצובה במחזותיהם של יהושע סובול והלל מיטלפונקט (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012).

עוז, אברהם, התיאטרון הפוליטי (תל אביב: זמורה ביתן ואוניברסיטת חיפה, 1999).

פוקס, שרית, "חייה הכפולים של העז דיצה", מעריב (16 בפברואר, 1996).

פיינגולד, בן-עמי, "כפר", הצופה (20 בפברואר, 1996).

שרון, דליה, "אתם שמתם לי פלסטר על הפה", דבר (26 במאי, 1989).