להביא את השמש לארמון

מאת פרופ' שמעון לוי

הילדים של ארנה הוא סרט דוקומנטרי אישי על ילדים מג'נין שהשתתפו בתיאטרון ילדים שייסדה וניהלה ארנה מר-ח'מיס וביים ג'וליאנו מר-ח'מיס, בנה, שהיה גם התסריטאי שלו. הוא מספר גם על אותם ילדים עצמם ההופכים כעבור עשור ללוחמי חירות פלסטינים בקרב על מחנה הפליטים בג'נין ולמתאבדים בפעולת התאבדות בחדרה. הסרט עתיר מוטיבים אנושיים, חברתיים ופוליטיים המצולמים וערוכים בענייניות נטולת רגשנות וגם משום כך הוא משכנע ומרגש, כפי שכתבו מבקרי קולנוע וצופים רבים, יהודים וערבים, שהגיבו באינטרנט. הדברים הבאים אינם תיאור או ניתוח של הסרט, אלא מתמקדים בתיאטרון, ביוונית "מקום לראות", שהוא חלק נכבד מתוכן הסרט ובה בעת גם דימוי מרכזי המניע אותו, משמש לו פרשנות פנימית ומהווה רובד דרמטי עמוק המאיר הן את יוצרי הסרט, הן את המשתתפים בו.

הסרט נפתח בתמונת הפגנה נגד ההסגר שהטיל צה"ל על מחנה הפליטים בג'נין, מתמקד בארנה המארגנת, עטוית הכאפייה, הצועקת לנהגים לצפור ולא לעצור לבדיקת זהות במחסום. היא מדברת ערבית במבטא ישראלי ולובשת את אחד הסמלים הבולטים ביותר של הערביות, כאפייה. היא לבשה אותה כבר בתקופת הפלמ"ח, שעליה תספר אחר כך. עכשיו היא לובשת אותה גם כדי להסתיר את הקרחת, תוצאת ההקרנות נגד מחלת הסרטן. ארנה מתנהגת כשחקנית המזוהה לחלוטין עם התפקיד שקיבלה על עצמה. כמי שייסדה וניהלה בתי ילדים, מרכזי לימוד ותמיכה וגם תיאטרון לילדים ולנוער בג'נין, היא ב"תלבושת", שהדרמטיות שלה מתגלה בהדרגה, לא במבט ראשון. באותו פריט לבוש היא מסתירה מחלה, מגלה הזדהות עם עוטי הכאפייה המקוריים ובו בזמן מאזכרת את הפלמ"חניקים, שגם הם בזמנם אימצו אותה.

בתמונה הבאה מצולמת מסיבה המתקיימת באולם בג'נין לאחר חמש שנות עבודה עם ארנה. בשמלה לבנה היא שואלת ילד אחד בקשיחות לבבית אם הוא "מוכן לקחת אחריות". אחריות למה, שואלים את עצמם הצופים, שכבר הוכנו בתחילת הסרט למסר פוליטי, שוודאי יבוא מיד. הילד מהנהן, וארנה פוקדת: "שאף אחד לא יעלה על הבמה". בדיעבד יתברר שזו איננה סתם הוראת סדרנות באולם תיאטרון, אלא דימוי שהתת-טקסט שלו איננו אלא "הבמה היא שלנו". הקטעים הבאים מחזקים את הרושם הזה. קודם מקהלת ילדים שרה עם ארנה: "למה כל ילדי העולם חופשיים ואני לא"; אחר כך ארנה נושאת נאום קצר מעל הבמה בפני קהל סואן, עליז וצעיר ברובו: "האינתיפאדה לנו ולילדינו היא מאבק ל'חוריה', לחופש ולידע. אלה ערכים בסיסיים". היא צועקת, מזיעה, ושפת הגוף שלה תיאטרונית מאוד. היא משכנעת משום שהיא באמת מאמינה בדברים הפשוטים והנכוחים האלה.

הקריינות בסרט נשמעת מפי ג'וליאנו בנימה עניינית וחמימה, המתערבת מדי פעם בסיפור, מסבירה אך איננה מפרשת. ארנה זכתה בפרס נובל האלטרנטיבי, ובכספי הפרס שקיבלה - 50 אלף דולר - נבנה תיאטרון על גג בית הוריו של זכריה זביידי, מי שלימים יהיה מפקד גדוד חללי אל-אקצה בג'נין, בעצמו ילד בחוג לתיאטרון דאז שנודע גם ביחסיו המיוחדים עם טלי פחימה.

בתמונה הבאה מצולם שיעור בתיאטרון. הילדים צועקים, שואגים, מבצעים תרגילי חיות - סוס, חתול, כלב – ובשכנוע מלא של ילדים שיש להם מורה מלהיב. ג'וליאנו מטרים את המאוחר ומספר מה יעלה בגורלם של הילדים האלה ויחזור בפלאשבק לתמונות אלה של החזרות וההצגה: הסיבה הישירה שבגללה הגיע לג'נין. נידאל ייהרג; יוסף ייהרג; אשרף הקטן בעל החיוך הגדול, החבר של יוסף, ייהרג בקרב, אחרי שפגז ישראלי יפגע בילדה והיא תמות לו בידיים; עלא'א ייהרג. רואים אותו יותר מפעם אחת יושב על הריסות ביתו, מבטו מופנם, והוא פוכר את ידיו.

ארנה, בתרגיל פסיכודרמה אחר, מנסה לעזור לילדים להתמודד עם זעמם על הרס הבתים. אשרף הילד מדגים עליה, לדרישתה המפורשת, מה היה עושה למי שהרסו לו את הבית. הוא הודף את ארנה וקצת מכה אותה, והיא מעודדת: "טוב, טוב, ככה זה כשכועסים" ומחלקת לכל הילדים נייר חום שיקרעו לגזרים בחמת זעם מבודחת. הם נהנים, מודעים לכפל המשמעות של המשחק: הוא רציני ולא-רציני בה בעת. "כשאנחנו כועסים צריך לבטא את הכעס", היא אומרת ושולחת אותם לצייר, לשחק. עלא'א מצייר בית הרוס ומעליו דגל מתנופף. בעוד שמונה שנים ינהיג את גדוד חללי אל-אקצה בג'נין. האם החוג לתיאטרון של ארנה "חינך" אותו לכך? ובערים ובכפרים הפלסטיניים (ברובם המכריע) שלא היה בהם חוג לתיאטרון – האם לא צמחו מהם לוחמים?

התיאטרון של ארנה הוא תיאטרון המדוכאים, הדומה לעתים לטכניקות מסוימות של אוגוסטו בואל גם מבחינת יחס השחקן אל עצמו ואל קהליו. אמנם ג'וליאנו אינו משתמש בהתערבות מודעת של הקהל במהלך ההצגה, כולל הצעות לשינוי בעלילה כנהוג אצל בואל, אלא מאמין בפלאי התאורה, התפאורה והמוזיקה – כלומר בתיאטרון אשלייתי יותר באופיו, "תיאטרון של קסם", לדבריו. אבל את ההבנה של משמעות העלילה מספק הקהל הערני בעצמו ומוחא כפיים במקומות הנכונים במחזהו של ע'סאן כנפאני, מחזאי וסופר פעיל פת"ח שנהרג כאשר מכוניתו מולכדה בידי כוחות הביטחון הישראליים. חוויית התיאטרון של הקהל, כפי שניתן לצפות בה בקטעים המצולמים, הייתה אינטנסיבית, משתתפת ומכירת תודה.

בתמונה הבאה מבקש ג'וליאנו מאחד הילדים לחקות את המורה לאנגלית בבית הספר, שאינו מופיע בסרט, אך מתגלה בבירור כאיש אלים המרביץ לתלמידים ומבקש שיקומו כולם מיד בהיכנסו לכיתה. פרשנים "לענייני ערבים" יסבירו זאת במסורת החינוך הערבית, אחרים יוסיפו שגם הכיבוש משחית ומלבה אלימות בין הנכבשים. ג'וליאנו מפסיק את התרגיל לאחר שהילד-המורה מבקש דווקא להמשיך עוד קצת. הוא נסחף בתפקיד, איכשהו עדיין לא ברכטיאני די הצורך, לא מצליח להיות גם בתוך הדמות המשוחקת וגם מחוץ לה. הוא ילד. החזרה על תמונת "אני אביא את השמש" מתרחשת על סולם. "תיזהרו בסולם, וגם הרצפה חלקה", מזהיר ג'וליאנו. אשרי המאמין שזוהי הוראת בטיחות בלבד המחויבת בחזרות. אולי הייתה כזאת במציאות המצולמת, אך אחרי עריכת הסרט זהו גם דימוי. בין המשתתפים בתמונה יהיו הרוגים מ"רצפה חלקה" ומטיפוס מסוכן.

בריאיון לצוות טלוויזיה ישראלי מספרים הילדים על חוסר האמון שרחשו בהתחלה לג'וליאנו ולאמו. חשדו שהם מרגלים לטובת הישראלים. עד מהרה שינו את דעתם. "ארנה היא כמו אמי, יותר מאמי", אומר אחד מהם. ג'וליאנו מעודד את הילד לומר ישר למצלמה: "חשבתי שאתה היית מרגל" במקום "חשבתי שג'וליאנו היה מרגל". גם זה שיעור חשוב לשחקן. הילד ממשיך: "אחר כך ראינו שאתה בעדנו, לא נגדנו. אף ערבי לא עשה איתנו דברים כאלה". הבנתי מדבריו שג'וליאנו לא רק לימד תיאטרון, אמנות לא מוכרת לילדי ג'נין, שלא ראו הצגה מימיהם, אלא לימד דרך התיאטרון.

אחר כך מגיעה תמונה, שבה הילדים מקבלים את התלבושות המרהיבות שלהם להצגה. לי הזכירו פני הילדות והילדים ומחוות גופם את ההתרגשות השקטה והעמוקה של שחקני ה"קתקלי" ההודים הנכנסים לתפקיד ומפנימים אותו מדיטטיבית בתהליך האיפור. התלבושות עיצבו ממש את התנהגות הילדים, עזרו להם להפנים פאר, מלכות, הדר וסגנון שונה מההרס, מהזיהום ומהעוני במחנה הפליטים. אז בא קטע מההצגה עצמה: "בתי היקרה, אני מצווה עלייך להביא את השמש לארמון. אם לא, לא תהיי מלכה". הילדה-נסיכה בוכה ואומרת שזה בלתי אפשרי ובינתיים בורחת לה. מאוחר יותר היא תבצע את המשימה. המשחק של הילדים על הבמה ברור, מדויק וחינני, ולעתים גם גדול, אלים וגס, כולל חבטות ומכות קלות. המציאות הגיעה גם לשם, מתנקזת דרך האיפוק המתבקש, אבל בסך הכול קיימת על הבמה.

כל מי שעבד בתיאטרון קהילתי או עם ילדים מכיר את תהליך ההעצמה שעוברים משתתפי ההצגות, את רוח הצוות ואת המסרים הפסיכו-חברתיים המפעמים בהם, אם בגלוי ואם בסמוי. בריאיון לטלוויזיה שצולם בסרט כמין מחזה-בתוך-מחזה, המודע היטב לתוכן הדברים ולמדיום המשולש (קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון) השייך לעניין, אומר ילד אחד: "אני ארצה להשתמש ביכולת שלי..." המראיין שואל אם הוא מוכן לחקות חייל ישראלי, ומיד מסתער הילד על חברו, מכה אותו, שולף אקדח מדומה, חוקר ומכה. בג'נין לא רק ג'וליאנו הוא הבמאי, אלא גם המציאות. יוסף הילד, לבוש דובון, כביכול הבגד ההפוך-משלים לכאפייה של ארנה, נשאל אם הוא רוצה להיות חייל. "כן, סורי", הוא עונה בתערובת של חוצפה, זלזול והסתחבקות מדומה למראיין הישראלי.

שאלה: תיאטרון מבטא כעס, מחאה... אתה מוחה דרך התיאטרון...

תשובה: כן, זהות, אהבת חיים...

שאלה: יש לתיאטרון כוח להשפיע, להראות לקהל את המצב?

תשובה: אני שוכח את הקהל, מתרכז ברגשותי, נותן לעצמי מבפנים כדי שהקהל יהיה איתנו...

שאלה: אתה מרגיש שזה כמו לזרוק אבנים?

תשובה: ...כמו בקבוק מולוטוב, כוח, שמחה, גאווה...

שאלה: מה החלום שלך?

תשובה (אחרי שג'וליאנו לוחש לילד, ואינו מוחק את הלחישה בעריכה): אני רוצה להיות רומיאו הפלסטיני, יוליה תהיה מהמשפחה, מג'נין...

אשרף ידע או לא ידע מה יעלה בסופו של רומיאו. האם דמותה של יוליה השייקספירית הייתה לו המולדת? הילדה שתמות בעוד שנים ספורות בידיו? שבגללה נמחק החיוך מפניו והפך ללוחם? האם ארנה היא מין יוליה סמויה ממשפחה אחרת? אשרף ייהרג וגווייתו בתכריכים, תלבושת המוות, תונח על עגלת טרקטור לצד גופות נוספות. הקשר בין יוליה, ארנה, מולדת, אמהות מג'נין שרואיינו והופיעו בסרט לפני מות בניהן ואחריו - אינו מובהק אלא מרומז בלבד אך חזק ביותר.

ג'וליאנו נוסע לבית החולים להביא את אמו, שנותר לה זמן קצר לחיות, לביקור אחרון בג'נין. בדרך הוא שואל אותה על הפלמ"ח. היא מספרת בעברית פלמ"חניקית שזו הייתה תקופה נהדרת של "גיל, גיל, גיל 17 עד 19", ולשאלה אם עשתה דברים רעים, היא עונה שזו הייתה תקופה של שוִויץ, הרפתקנות, יופי, רהב. "נסעתי בג'יפ, הורדתי טרמפיסטים, העליתי טרמפיסטים, נסעתי על המדרכה, הורדתי את כולם מהמדרכה לכביש". אבל כנהגת של גנדי (רחבעם זאבי), היא גירשה בדואים. מאז הכאפייה, אבל בגלגול משמעות. אולי עכשיו היא עושה תיקון של הביוגרפיה שלה בג'נין. חיבוקים ונשיקות עם המכרים בהגיעה העירה, וגם דמעות.

ג'וליאנו מקבל את גופה של ארנה ושוב עולה הדימוי של יוליה – מהצד "שלה". הוא מזהה את פניה, כנדרש וכמקובל, לרגע קצר. היא בתכריך כחול, לוחמי ג'נין בדרך כלל בלבן. אחרי מותה נסגר התיאטרון. אחרי 13 ימי המצור על ג'נין ג'וליאנו מבקר שוב בעיר, וכל קטעי העתיד בחלק הראשון של הסרט הופכים לעבר קרוב, מעין הווה. בשונה מסרט הפועל כרצף זמן מתמשך ובגלל הפער בין זמן הצילום לזמן ההקרנה הוא תמיד בגדר עבר, תיאטרון מספר בהכרח תמיד על מה שהווה עכשיו וחי ולנגד עינינו. גם במובן זה הסרט של ג'וליאנו מנסה בהצלחה רבה להיות תיאטרוני. ההוויות של התיאטרון, כהשלכות קדימה ואחורה, כנושא וכמניע בסרט וכדימוי למתח בין המהות האנושית האמיתית ובין הצגתה המלאכותית-בדיונית, משולבות להפליא בהילדים של ארנה. אפילו סצנת מכתב הפרידה של השאהידים שמקריאים, במלאכותיות רבה, יוסף ונידאל בטרם יצאו למשימת ההתאבדות בחדרה, בתלבושת הקרבית, היא סצנה טקסית ומצמררת דווקא משום שאינה רהוטה, והטקסט הדתי נאמר מפי צעירים שאינם דתיים, כפי שנמסר.

באזכרה מאולתרת, שג'וליאנו מקיים עם מחמוד לילדי התיאטרון שנפלו, מסופר שוב ש"הכעס שלו התפרץ" - הרצף הקולנועי מתכתב עם תחילת הסרט ועם תרגיל הפסיכודרמה. אולי אחת הדרכים המוכרות ביותר בכל תרבות להתמודד עם בן הרוג, עם עוול נורא או עם בית שנהרס היא דרך הטקס, ובה נכפים על הרגש אופני התנהגות מסורתיים, לעתים מוחצנים מאוד, בדומה לתיאטרון. אולי אחרת הרגש יקרע את המרגישים אותו לקרעים.

בין כל הבתים ההרוסים בג'נין, כולל קומת התיאטרון שהוקמה על הגג, נראה התיאטרון, במיוחד בסוף הסרט, כמשכן חם, "מחבק", כפי שנהוג לומר, לילדים ששיחקו בו את עצמם, וחלקם – את מה שקיבלו על עצמם כתפקיד בחיים: "כשאני משחק, אני מרגיש כוח, שמחה, גאווה". הם לא יקומו להשתחוות בתום ההצגה הזאת. לעומת מוחמד בכרי בסרטו ג'נין, ג'נין, המבליט את הטבח שביצעו הישראלים בעיר, ולעומת ניזאר חסן שהבליט בסרטו על ג'נין את הקרב הצבאי בין הכוחות, ג'וליאנו מדגיש את האנושיות של הלוחמים ואת הרקע האישי והחברתי שבו פעלו. הוא איננו שופט את דמויותיו אלא משרטט ביוגרפיות משכנעות בכנותן.

בתיאטרון תובע ג'וליאנו מאשרף לומר "אתה" במקום "הוא". אותה פנייה נדרשת גם מהצופה בסרט. בתיאטרון המצמיד עלילה לחלל מסוים בזמן נתון, אי-אפשר להתעלם מ"את/ה" – הנמצא/ת איתי על אותה במה. מעבר ל"אנחנו" ו"הם" יש גורל משותף, טרגדיה משותפת, זעם וייאוש משותפים ואולי גם, מעבר לכול, הכרח משותף לשים קץ למעגל הדמים...

השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-ח'מיס היה קודם כול איש תיאטרון. יצירתו הקולנועית נראית לי ניסיון לגשר בין המציאות לבין התיאטרון ולהוציא מהאולם אל האקרן את המשותף "בינינו" ל"בינם", מה גם שתיאטרון חולף במהלך ההצגה והסרט נשאר, גם אחרי רצח ג'וליאנו. הוא טוען שאין זה סרט פוליטי, אבל דווקא באנושיותו הוא פוליטי ביותר, אמירה על חייהם של מי שאין להם מוצא אחר אלא לנסות להביא את השמש לארמונותיהם ההרוסים ולקחת את התיאטרון במלוא הרצינות: באמת להתאבד בתפקיד. על השאלה אם היה מגיע לאותה עמדה כלפי החיים האומללים במחנה הפליטים גם אם לא היה בן לאב ערבי ולאם יהודייה עונה ג'וליאנו: "...כל מי שיש בו טיפה אנושיות היה מגיע לאותה מסקנה בדיוק".

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

http://www.arna.info/arna/index.php

מרמרי, חנוך, על הילדים של ארנה, טיים אאוט 44 (אפריל-מאי 2008).

קליין, אורי, על להביא את השמש לארמון, הארץ (16 באפריל, 2004).

שוחט, אורית, על להביא את השמש לארמון, הארץ (31 בדצמבר, 2004).

שניצר, מאיר, על להביא את השמש לארמון, מעריב (9 במרס, 2004).