רות דר, מעצבת במה

מאת מאירה שפי

רות דר, ילידת 1941, היא ממעצבות הבמה הפוריות והמוערכות בתיאטרון הישראלי. דר נולדה בתל אביב, החלה את הכשרתה בציור בבית הספר אבני ולאחר מכן בבצלאל, ובהמשך למדה עיצוב בבית הספר שליד המרכז לאמנויות הבמה Sadler's Wells בלונדון, שם התגבשה משיכתה לעיצוב תפאורה ותלבושות. עם חזרתה ארצה החלה לעבוד בתיאטרון חיפה ומאז עיצבה בתיאטרונים שונים, באופרה, בטלוויזיה ובקולנוע.

דר בולטת בשילוב צבעוניות והומור בעיצובים המקוריים שתכננה, וסגנונה המיוחד אכן מתאפיין בשני רכיבים אסתטיים: שימוש סינסתזי בצבעוניות ובצבעים שיוצר מיזוג בין תחומי תפיסה שונים, דוגמת כחול קריר או כתום חם; ותפיסה קומית והומוריסטית במערכי תפאורה ותלבושות. צבעים הם כלים עיצוביים ראשוניים וחשובים אשר פונים בעיקר לרגש והשפעתם על הצופה מיידית ורבה. דר העידה על חשיבותם ועל מקומם בתהליך העבודה: "קודם אני קוראת את המחזה ותכף באים לי דברים. בהתחלה אלה בעיקר צבעים". הצבעים בחלקי התפאורה או בתלבושות אחראיים למגוון היבטים עיצוביים, בהם יצירת האווירה, הדגשת התמה של היוצרים, הצבת ניגוד לעלילה, יצירת אסוציאציה למוטיבים חוץ-עלילתיים, הארת מהות הדמויות ואופיין והגדרת מצבים.

בהצגה גן הדובדבנים (תיאטרון חיפה, 1975) החליטו הבמאי מייקל אלפרדס והמעצבת להעניק אווירה שונה לכל סצנה: "...מצב רוח קליל, חגיגי - כל התלבושות בצבעי לבן. בתמונת הנשף - שולט האדום הלוהט. בתמונת הסיום, ברגעי הפרידה העצובים - האווירה כחלחלה עצובה". בגדי הדמויות ברווקים ורווקות (התיאטרון הקאמרי, 2002) ביטאו באמצעות צבעים ניגוד לחיי העלילה, כפי שציינה דר: "הם [הצעירים] מנסים להיות עליזים ואופטימיים, ליצור קשר כשבפנים יש עצבות גדולה ובדידות קשה... דווקא על רקע הצבעוניות העליזה כל כך, הבדידות בולטת ונוגעת ללב פי כמה". דוגמה אחרת להשפעת הצבעוניות על האווירה נמצא בסצנת הנשף בהצגה כולם רוצים לחיות (התיאטרון הקאמרי, 1985), שם נתפסו האורחים הצבעוניים בשל תלבושותיהם כסוגי עופות מוזרים. הגימור הצבעוני נטה לגוונים פסטליים, אפרוריים וחסרי רוויה, שיחד עם איפור לא מחמיא הציגו עולם מגעיל, מנוון, גרוטסקי, מוזר ומופלא. "אני מנסה לעשות דברים שייצרו אצל הצופה מצב רוח של סביבה וזמן שאפשר לחוש ולהריח אותם - גם אם לא שמים לב לכל פרט קטן".

מעיין הכבשים, בימוי: אילן רונן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2002. צילום: מאירה שפי

בהצגה מעין הכבשים (התיאטרון הקאמרי, 2002), המבוססת על מאורע היסטורי שהתרחש במאה ה-15 בספרד, מושל הכפר השולט בחסות מסדר דתי מתעלל בתושבים שמתאגדים והורגים אותו. דר ביקשה, כדבריה, "להמחיש את ההתנגשות בין כובשים לנכבשים ובין תרבות לתרבות". המערך החזותי חולק לשלוש קבוצות צבע: הראשונה - גוני גוונים של צבעים חמים (כתומים, צהובים וחומים), שהיו ברקע והעבירו תחושה שהמאבק מתחולל בארץ חמה; השנייה - צבעים כחולים ואדומים שרווייתם עמוקה וסימלו את הכוח, העוצמה והתוקפנות של השלטון; והשלישית - תלבושות אנשי הכפר שעוצבו בלבן על גווניו השונים וסימלו תום, תמימות, ניקיון כפיים או פגיעות. ייצוג הצבע הלבן על כל גווניו בתלבושות מבית היוצר של דר נראה בהצגות נוספות, דוגמת נמר חברבורות (תיאטרון חיפה, 1974), חלום ליל קיץ (הבימה, 1978), כטוב בעיניכם (התיאטרון הקאמרי, 1991) ובאדנהיים 1939 (התיאטרון הקאמרי, 2006). באמצעות הצבעים מבטאת דר רעיונות מופשטים, כפי שהדגישה: "לא מעניין אותי לשחזר תקופה אלא אם כן צריך למצוא צד נוסף". ואכן, היא מפליאה לחבר בין ישן וחדש, בין תיעוד למקוריות ובין פרזנטציה לרפרזנטציה.

דימוי אמנותי שייצג רעיון מקורי בא לביטוי בהצגה כטוב בעיניכם והוא ראוי כאן להרחבת מה. מקובל להציג מחזה זה בשתי מערכות עיצוב: "ארמון" ו"יער". הסצנוגרפיה של דר עוצבה על פי מוטיב ייחודי ומקורי שאינו משחזר סממנים ריאליסטיים (רפרזנטציה), אלא מצביע על מוטיבים מופשטים. בתחילת ההצגה התגלתה במה ריקה מוקפת מסכים לבנים-כסופים שהשרו אווירה קרה, מתנשאת ומנוכרת, ולא נראו בה אורנמנטים ריאליסטיים של עושר מלכותי. במחצית השנייה התמלאה הבמה בצמר גפן אקרילי לבן ורך ובתוכו נראו סצנות אשר על פי הכתוב במחזה התרחשו ביער. אף כי הסצנוגרפיה שעיצבו דר והבמאי עמרי ניצן לא שחזרה אתרים ממשיים, היא העניקה לבמה את המשמעות המבוקשת בטקסט: בסצנות הראשונות נראה עולם מתוח, עצבני ואלים, שהקצב בו מהיר והצורות מנוכרות, בעוד בסצנות האחרות נראה עולם רך שניתן לשקוע ולהתחבא בו. מקוריות העיצוב כמסמל רעיון מופשט מוצגת במידה מסוימת בפי מבקר התיאטרון צבי גורן: "התפאורה (והתלבושות המותאמות) מייצגת מקומות, נכון, אבל כמו המקומות היא מבטאת את הפער בין הטוב לרע". הכוונה המקורית של שייקספיר קיבלה משמעות מוחשית חדשה, ונראה כי ברעיון החזותי המקורי שלהם תיארו דר וניצן גם את השפעת החומר על הרוח.

כטוב בעיניכם, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2001. צילום: גדי דגון (באישורה של עפרה סוסנה)

בהצגה התאומים מוונציה (תיאטרון באר שבע בשיתוף בית ליסין, 1997) עיצבה דר, בתלבושות, רוויה עמוקה בגווני הצבעים תוך הגזמה על גבול הקריקטורה, ובתפאורה קרצה לסגנון הציור הסוריאליסטי של מגריט. על פי המבקר שי בר יעקב, היא יצרה "אווירה של עיר קסמים הזויה ומטורפת... המרחפת אי שם בתוך עננים", ובכך התרחקה משחזור ריאליסטי והוסיפה יסוד הומוריסטי בעיצוב.

התאומים מוונציה, בימוי: מיקי גורביץ', תפאורה ותלבושות: רות דר, תיאטרון באר שבע בשיתוף בית ליסין, 1997. צילום: גדי דגון (באישורה של עפרה סוסנה)

מוטיבים עיצוביים של רוויה, עושר והגזמה נראו בהצגות נוספות, כמו למשל בגם הוא באצילים (התיאטרון הקאמרי, 1989). המניע לכך, כפי שציינה דר, היה "מכיוון שהמחזה מלגלג על התקופה, על אורחות החיים של האצילים ועל טקס התלבושות, בחרתי לבטא זאת על דרך ההגזמה". יסודות ביקורתיים הוצגו באמצעות הקומי והמשעשע והדגשת הביגוד כמשל גם באופרה האיטלקיה מאלג'יר (האופרה הישראלית, 2000). שלא כבמקור, ההפקה הוצגה כחלומו של גבר איטלקי שבנישואיו חל משבר והוא מפנטז על עצמו כגבר מזרחי השולט באשתו ובנשים אחרות. הסתמכות זו על מוטיב החלום נתנה אפשרויות לשלב הומור בעיצוב או, כפי שהעידה דר: "בחלום יכול כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו".

האיטלקיה מאלג'יר, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, האופרה הישראלית, 2000. צילום: מאירה שפי

עם צלילי הפתיחה נראתה התפאורה כמתארת פנים חדר שינה אירופי ומודרני, שבמרכזו מיטה עגולה וסביבה קירות-מסכים צרים וגבוהים שנראו כמחופים טפט בדוגמת פסים. החלום התחיל כשאור עלה מאחור, והפסים התגלו כשקופים ודמו לחלונות רפפה שמבעדם ניתן לראות את החלום. תמונת הדמיון גולמה באמצעות רקדניות לבושות באדום שרקדו ריקודי בטן ארוטיים. לאחר מכן התרוממו הטפטים המפוספסים מהבסיס כלפי מרכז תקרת הבמה (ראו בתמונה) ונשארו תלויים, כשהם מדמים יריעות של אוהל מזרחי. בעל הבית העשיר נתפס כיושב בביתו האירופי וממציא בחלומו "דולצ'ה ויטה" בסגנון אוריינטלי. סצנה זו, שהתחלפה בזריזות, הציגה עיצוב הומוריסטי המכיל ביקורת חברתית. בהמשך התגלו המסכים השטוחים כעמודים בעלי שלוש צלעות (מעין פריאקטואי יווני), שהציגו עם סיבובם צד מבריק כראי. תלבושתם של זמרי המקהלה, שהשתקפו במראות, כללה מסכת חזה נוקשה שהוסיפה אפקט קומי לזמרים, שהוצגו כסריסים ורודים, חשופי חזה ובעלי בטן שמנמנה, שפלג גופם התחתון עטוף מגבת. גם עיצוב זה הגחיך את החלום האוריינטלי של הגיבור האירופאי.

התפאורה להצגה בית ברנרדה אלבה (הבימה, 2001) מעידה כי בידיה של דר, גם מיעוט גוונים (שחור, לבן וחום) יוצר צבעוניות ומגדיר אווירה. המחזה מתאר מנהג אבלות המחייב את הנשים ללבוש שחור ולהישאר בתחומי הבית. מראה הבמה היה דומה לתצלום חום עתיק (ספיה) שמעורר זיכרונות: על פניו אפשר היה לחשוב כי יש כאן "צבע ריאליסטי", אך למעשה היה בלתי אפשרי לזהות מקום מסוים במדויק. לחלופין הגדירו הצבעים והעיצוב את האווירה הכבדה והחונקת בבית שבו כלואות האם וחמש בנותיה. ירכתי הבמה עוצבו כחומה המקיפה וסוגרת את החלל, ובמרכזה דלת בצבע חום שהגדירה את הקשר עם החוץ הנשלט על ידי אם הבית. הקירות נצבעו בגון החול ובפיזור לא אחיד, שיצר מידה של רכות אך היה גם אטום ומחניק. את אווירת הכליאה בבית הדגיש עיצוב מעניין ומיוחד - באמצעות תאורה מאחור, הפכו חלקים מהקירות לשקופים וגילו בקומה השנייה את חדרי הבנות, שבהם חלון מסורג. החדרים נראו כתאים של נזירות (ראו בתמונה). בהצגה שעוסקת במיניות הנשית המדוכאת הייתה בכך אמירה עיצובית חזקה ומאתגרת.

בית ברנרדה אלבה, בימוי: אילן רונן, תפאורה ותלבושות: רות דר, הבימה, 2001. צילום: מאירה שפי

דר, בספר שכתבה, הציגה את שיתוף הפעולה בינה לבין המחזאי והבמאי חנוך לוין, שנמשך 11 הצגות. שיתוף זה הפיק עיצובים מלאי הומור, מעורבים בעצב קיומי, כפי שניתן לראות באחד מאיורי התלבושות של דר להצגה יאקיש ופופצ'ה (התיאטרון הקאמרי, 1986).

יאקיש ופופצ'ה, מאת חנוך לוין ובבימויו, תפאורה ותלבושות: רות דר, הקאמרי, 1986

תוך שהיא נעזרת באמצעים מצומצמים וראשוניים, יודעת דר לתאר ולבטא את העיקר. הברקות עיצוב והמצאות מקוריות של החלפות ושינויים בתפאורה מצטרפות לאופן טיפולה בצבעים ולגישתה ההומוריסטית ויוצרים את ייחודה כסצנוגרפית מובילה בשדה העיצוב בישראל.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

איזנשטדט, מיכאל, "איזבלה של הרוחות או מה בין רוסיני לפליני", תוכנייה לאופרה האיטלקיה מאלג'יר (תל אביב: האופרה הישראלית, 2000).

"בדידות איזה צבע זה?" תוכנייה להצגה רווקים ורווקות (תל אביב: התיאטרון הקאמרי, 2002).

בר יעקב, שי, "הפולניה הכפולה", ידיעות אחרונות (3 באפריל, 1998).

ברצקי נורית, "גם עירום זו תפאורה", מעריב ( 28 בספטמבר, 1983).

גורן, צבי, "הפקת מופת", אתר מטרופוליס (2 באפריל, 2001).

דר, רות, ברדש ושחש תולים כביסה, סיפורים בהשראת העבודה עם חנוך לוין (תל אביב: עם עובד, 2015).

חזן, רות, "כמו פיסול מתנועע", על המשמר (29 בדצמבר, 1978).

חנוך, יהודית, "בגדי לוין החדשים", מעריב (11 במרס, 1985).

ירון, אליקים, "הרבה צבע ריאליסטי", מעריב (24 ביוני, 2001).

מעין הכבשים, תוכנייה להצגה (תל אביב: התיאטרון הקאמרי, 2002).

צימרמן, ורדה, "רות דר מלבישה את יוסי בנאי כמסייה ג'ורדן", דבר ( 30 ביוני, 1989).