יחס היהודים לתיאטרון בתקופה הרומית

יחס היהודים לתיאטרון בתקופה הרומית

מאת ד"ר שרית קופמן-שמחון

 

בתלמוד הירושלמי, במדרשי אגדה ובתלמוד הבבלי פרוש חומר העוסק בהתנגדות חז"ל לתיאטרון הרומי. אולם יחס היהודים באותה תקופה למופעי בידור להמונים (הצגות, מרוצי סוסים, קרבות גלדיאטורים, קרקס ועוד) לא היה עשוי מקשה אחת. בחינת יחסם אליהם מקרוב חושפת מהלך מורכב: לאורך כ-500 השנים שבהן היה התיאטרון הרומי נפוץ בארץ ישראל, עד דעיכתו בלחץ הכנסייה הנוצרית, ניתן למנות שלושה שלבים ביחס האוכלוסייה היהודית לתופעת השעשועים להמונים. בתחילה הייתה התנגדות דתית-לאומית מובהקת וגורפת; בהמשך החלו היהודים להשתתף בצורת בידור זו, בעוד חז"ל נזעקו להוקיעה בפומבי; ואילו בדורות האחרונים של התיאטרון הרומי בארץ ישראל נאלצו חז"ל לרכך את עמדתם ולהתפשר עם המציאות שבה לקחו יהודים חלק פעיל בחיי הערים הרומיות, ובתיאטרון בכלל זה.

התיאטראות הראשונים בארץ הוקמו במאה הראשונה לפני הספירה ביוזמתו, בתמיכתו ובמימונו של הורדוס, המלך הבנאי (37 לפנה"ס-4 לפנה"ס). תיאטראות הוקמו בערים המרכזיות ירושלים, קיסריה ויריחו, ומבני תיאטרון קטנים נבנו גם בהרודיון ובמקומות אחרים. ארתור סג"ל מסביר, שתיאטראות אלה היו שייכים למבנים בעלי ייעוד פוליטי, שנועדו לשרת ולבטא את הקו הרעיוני-מדיני של הורדוס: הפיכת ממלכת יהודה למדינה ככל המדינות באימפריה הרומית, ששלטה בכל האגן המזרחי של הים התיכון. התיאטראות והמופעים ההלניסטיים-רומיים לא נועדו להפיץ את הטרגדיה היוונית בקרב קהל היעד היהודי וגם לא למלא את משאלות הבידור של הורדוס. בירושלים ובקיסריה נערכו משחקים ותחרויות אתלטיקה, מרוצי סוסים ומרכבות, מופעי מוזיקה וריקוד, מופעי גלדיאטורים וציד חיות לשם בידור ובילוי. כך שילב הורדוס בין התרבות ההלנית למופעים האכזריים שמוצאם ברומא. ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה לספירה, יוסף בן מתתיהו, כותב שאת המשחקים הראשונים הציג הורדוס בשנת 28 לפני הספירה בירושלים, ובשנת 10 לפני הספירה חנך את התיאטרון בקיסריה, לכבוד ניצחון הקיסר אוגוסטוס: "תחילה התקין לכבוד הקיסר תחרות-התגוששות אחת לחמש שנים, ובנה תיאטרון בירושלים, ואחרי כן [בנה] על אדמת מישור אמפיתיאטרון גדול ביותר – שניהם מפורסמים בפארם, אלא שהיו זרים לאורח החיים של היהודים: שכן השימוש באלה והצגת מחזות כגון אלה לא נמסרו [להם מאבותיהם]".

היהודים לא הורגלו באירועים מסוג זה, הזרים לאורחות חייהם ואינם תואמים את מסורת אבותיהם ואת רוח הדת. החשש מגילויי עבודה זרה היה כבד. חגיגות הבנייה של התיאטרון הירושלמי ארכו חמש שנים. התיאטרון היה מפואר מאוד, עטור כתובות לכבוד הקיסר ואותות ניצחון מזהב טהור ומכסף. במופעים נהגו להציג בגדי פאר, תכשיטים יקרים ואבני חן. לתיאטרון הוזמנו מתגוששים מארצות רבות, שקיוו לזכות בפרסים היקרים שהציע הורדוס למנצחים. אירועים אחרים כללו גם מופעי מוזיקה, ספורט וגימנסטיקה.

לדברי בן מתתיהו, הורדוס לא העלה בדעתו את מידת הזעם וההתנגדות שיעורר מפעלו התיאטרוני בקרב היהודים, שהיו קבוצה דמוגרפית חשובה ביהודה, משום החשש שבנייני התיאטרון, ההיפודרום והאמפיתיאטרונים יישאו סמלים פגאניים. בן מתתיהו מציין קבוצת מתנגדים לשעשועים הרומיים שקשרה קשר נגד הורדוס על מנת "להגן על מנהגי הארץ" - הם נתפסו והוצאו להורג. הוא אף מדווח על נאום שנשא הורדוס ימים ספורים לפני מותו בהיפודרום שבנה ביריחו, שם כינס את זקני היהודים ואיים להרגם כדי שהאוכלוסייה היהודית תתאבל על מותו שלו.

עם זאת, לא מוכרת התייחסות מפורשת לתיאטרון מצד מנהיגי היהודים בעת השלטון ההרודיאני. הלל הזקן, נשיא הסנהדרין, ושמאי הזקן, אב בית הדין, שכיהנו בתקופת הורדוס, לא הותירו כתובים בנושא. ייתכן שלא היה כל צורך בהתייחסות מצדם לתופעת התיאטרון; קרוב לוודאי שההתנגדות הגורפת של האוכלוסייה היהודית לא נזקקה לחוקים מוכתבים מלמעלה, והמנהיגים לא נדרשו לכך.

אולם בדורות הבאים, ככל שהעמיק השלטון הרומי את אחיזתו ובעיקר לאחר חורבן בית שני (70 לספירה), נוצרה דיאלקטיקה שונה בין התושבים היהודים לבין השעשועים הרומיים. זהו השלב השני, והתקופה שבה נכתבו האיסורים המופיעים בתלמוד (בין המאה השנייה למאה הרביעית לערך). בתקופה זו כונה האזור פלסטינה, שמה של ירושלים היה איליה קפיטולינה, ובמרחב נבנו מבני תיאטרון רבים (בבית שאן, בבית גוברין, בפטרה ועוד). הארכיאולוג זאב וייס מציין שהעלייה במספר מבני הבידור ומעבר האוכלוסייה היהודית לערים המרכזיות בארץ ישראל העמידו לראשונה את ההנהגה היהודית בפני מציאות חדשה, שלא הייתה מוכרת מימי הורדוס ועד לאחר מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה). החשיפה לתרבות הבידור היוונית-רומית בימים שלאחר מרד בר-כוכבא, בטבריה ובציפורי, כמו גם בערים אחרות, הפכה מוחשית יותר.

בתקופה זו התפשטה התופעה ביתר שאת: עוד ועוד יהודים נהיו מעורבים בתעשיית הבידור של השלטון הרומי, והידועים שבהם היו ריש לקיש (המאה השלישית לספירה) ויהודי מקיסריה בשם פנטקקה. רבי שמעון בן לקיש היה תלמיד חכם, שהפרטים עליו אינם חד-משמעיים. ידוע שהיה בעל גוף ובשלב מסוים מכר את עצמו כגלדיאטור והופיע בזירה, עד שחזר בתשובה והיה לאחד האמוראים החשובים של תקופת חז"ל המאוחרת. התלמוד הירושלמי מתאר שיתוף פעולה מסוג נוסף: פנטקקה ("העושה כל רע", ביוונית), בן זמנו של ר' אבהו (מגדולי האמוראים בארץ ישראל, סוף המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית לספירה), עבר חמש עבירות בכל יום, ואחת מהן הייתה "מקשט תיאטרון". ר' אבהו כתב שבתיאטרון הרומי נוהגים ללגלג על היהודים. באיכה רבה הוא מדווח, כי התיאטרונים אינם רק מקום הוללות, אלא לוקים גם בעוינות כלפי היהודים. בין היתר, מתבדחים בהם על חשבון שמירת השבת. האם ר' אבהו עצמו היה עד לכך? אין לכך סימוכין, אך מתברר בעקיפין, לפחות, שלא מעט יהודים אכן פקדו את המופעים, ובתקופה זו נוצרה הספרות התלמודית האוסרת על יהודים לבקר בבתי תיאטראות וקרקסאות, הנחשבים "מושב לצים" בנוסף להיותם מקום של פריצות, של שפיכות דמים ושל עבודה זרה. אם כן, מרכז הכובד של שלילת השעשועים הרומיים עבר למנהיגי הדת: חז"ל התנגדו נמרצות ללקיחת חלק בעיסוק הכרוך בעבודה זרה ובשיתוף פעולה עם מנהגי הגויים.

השלב השלישי, ואולי המעניין ביותר, מצביע על יחס פרגמטי מצד חז"ל אל העולם הסובב אותם ועל אישור מהוסס ליהודים לקחת חלק במופעים - בתנאים מסוימים: "חכמים מתירים לילך לבתי שעשועים אלו רק כדי לצווח ולהציל נפשות, היינו להטות את הכף כדי לחון את הגלדיאטור (או הלודר) המנוצח, או כדי להעיד לאחר מכן על גלדיאטור יהודי שנהרג, וכך תוכל אשתו להינשא שוב ולא תישאר עגונה", כותב הר. מכיוון שלקהל ניתנה האפשרות להשפיע על דינו של המנוצח לחיים או למוות, ובמשחקי ההתגוששויות עד מוות השתתפו כנראה גלדיאטורים יהודים לא מעטים (חלקם שבויים), התירו חז"ל ליהודים לצפות במופעים אלה כדי להטות את הכף לזכותם. ואם חלילה, אומר התלמוד, יומת יהודי בזירה, מן ההכרח שצופים יהודים יהיו נוכחים באירוע ויעידו על כך, כדי למנוע עגינות מאשת הנפטר. וייס טוען שהשעשועים הרומיים הפכו פופולריים ביותר בקרב האוכלוסייה היהודית, ועל כן נאלצו חז"ל להלך על חבל דק בין איסור לבין התרת מצבים יוצאי דופן (מעין "פיקוח נפש"), כלומר לאסור צפייה במופעים על מנת לשמור על מעמדם ועל סמכותם שלהם, מצד אחד, ולאפשר ליהודים לחיות תחת השלטון הרומי בדרכם הם, מצד אחר.

אם כן, עיקר המובאות נגד השעשועים להמונים נשמעו מפיהם של אמוראים ארצישראליים בני הדור השלישי והרביעי. התרסותיהם מלמדות כי בשלהי תקופת התיאטרון הרומי כללה התופעה לא רק צפייה פסיבית מצד היהודים באירועים אלה, אלא גם השתתפות פעילה בהם.

 

  • צילום דגם התיאטרון הרומי באדיבות האתר:

https://www.bible-history.com/jerusalem/firstcenturyjerusalem_herod_s_theater.html

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הר, משה דוד, "השפעות חיצוניות בעולמם של חכמים בארץ ישראל - קליטה ודחייה", בתוך: יוסף קפלן ומנחם שטרן (עורכים), התבוללות וטמיעה: המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל: קובץ מאמרים (ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לחקר תולדות העם היהודי, 1989), עמ' 105-81.

וייס, זאב, תרבות הבידור ומבני הבידור להמונים בארץ ישראל הרומית והשתקפותם במקורות חז"ל (דיסרטציה לתואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1994).

יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים (תרגום אברהם שליט) (ירושלים: מוסד ביאליק, 1964).

לוין, ישראל, ירושלים בתפארתה: תולדות ירושלים בימי בית שני (ירושלים: אריאל, 1996).

סג"ל, ארתור (עורך), תרבות התיאטרון בארץ-ישראל ובעולם הקלאסי: קובץ מאמרים (חיפה: אוניברסיטת חיפה, 1994).

Weiss, Zeev, Public Spectacles in Roman and Late Antique Palestine (Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 2014).

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive