ראשיתה של הבימה ברוסיה

מאת ד"ר ילנה טרטקובסקי

התקופה הרוסית הייתה ונשארה אחת התקופות המשמעותיות ביותר בתולדות תיאטרון הבימה ואולי גם בתולדות התיאטרון העברי כולו. היא נמשכה כחמש שנים בשטחי תחום המושב, ועוד כמעט עשר שנים בלב לבה של התעשייה התיאטרונית הרוסית – מוסקבה, והצטיינה בצירוף חד-פעמי של נסיבות, שבזכותן התרחשו תהליכים שהיו בלתי אפשריים בזמן ובמקום אחרים: הנסיבות ההיסטוריות, בהן המהפכה הסוציאליסטית הרוסית, התחזקות הציונות ותחיית התרבות והשפה העברית; הנסיבות האמנותיות, כמו פריחתן של חדשנות צורתית ותנועת הסטודיות בתיאטרון הרוסי; והנסיבות הפרטיות, למשל אישיותו הפנאטית של מייסד הבימה נחום צמח, התלהבותם יוצאת הדופן ומסירותם הכמעט דתית של השחקנים היהודים המתחילים למפעלם וגם מחלתו הסופנית של המורה והבמאי יבגני וכטנגוב. צירוף הנסיבות המיוחד לא רק אפשר את התהוותו של התיאטרון המקצועי הראשון בשפה העברית, אלא גם סיפק לו הכשרה מקצועית מהטובות ביותר באותה תקופה, את ההצלחות האמנותיות הבלעדיות ואת התהילה העולמית.

תיאטרון הבימה הוא התיאטרון המקצועי הראשון בעולם שהציג בעברית. לפניו היו בארץ ישראל ובגולה (לרוב במזרח אירופה) להקות חובבנים שהציגו בעברית, אבל התיאטרון המקצועי העברי הראשון בארץ ישראל, שנקרא פשוט התיאטרון העברי בארץ ישראל, נוסד רק ב-1920 על ידי דוד דוידוב.

תחילתו של תיאטרון הבימה כלהקת חובבנים בתחום המושב. הרעיון להקים תיאטרון בשם הבימה, שיציג בשפה העברית ויתיישב בארץ ישראל, נולד בתחילת המאה העשרים בראשו של נחום צמח, אז מורה לעברית בכפר רוהוז'ניצה שבבלרוס. מוסר נער רע, הצגתה הראשונה של הלהקה בשם הבימה, שכללה את בני משפחת צמח וחבריה, עלתה בביאליסטוק ב-29 ביולי 1909. כבר מההצגה השלישית – היהודי הנצחי (1913) מאת אוסיפ דימוב – הייתה הלהקה ללהקה מקצועית המורכבת משחקנים ששיחקו לפני כן בתיאטראות רוסיים ויידיים מקצועיים.

נחום צמח. צילום: מארכיונו האישי של אריאל צ'ארלז צמח

פעילותה של הלהקה העברית בניהולו של צמח בערי תחום המושב (ביאליסטוק, וילנה, ורשה ועוד) נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במשך כל השנים הללו תכנן צמח להוציא את להקתו מתחום המושב – תחילה לעיר גדולה (למשל, נשקלה האפשרות של פריז), שבה ילמדו השחקנים את מקצוע המשחק, ואחרי שתהפוך הלהקה לתיאטרון מקצועי ברמה אמנותית גבוהה, יתיישבו בארץ ישראל (הר הצופים בירושלים נשקל כאופציה למשכן הקבע). ב-1916 נסע צמח למוסקבה, שנחשבה באותן שנים לבירת התיאטרון הרוסי. בתמיכתו של הרב הראשי של העיר יעקב מזא"ה ועוד כמה מיהודי מוסקבה, ב-10 באוקטובר 1916 בוצע ואושר רישום "האגודה הדרמטית היהודית הבימה" במחלקת האגודות של עיריית מוסקבה.

באביב 1917 הצטרפו אל צמח מנחם גנסין וחנה רובינא – שותפיו מהניסיונות הקודמים – ועוד כמה צעירים שהצליח לגייס עד אז. במרס אותה שנה חתמו שלושת המייסדים על הצהרה להקדיש את עצמם להקמת הבימה. באותה תקופה פנה צמח למרק ארנשטיין, במאי יידי ידוע ששהה אז במוסקבה, בהצעה שיעלה בהבימה את מחזהו שבתאי צבי. אולם לאחר כמה שבועות הרגישו השחקנים אי-שביעות רצון, והעבודה עם ארנשטיין הופסקה.

באוקטובר 1917 פנה צמח לאחד מגדולי התיאטרון הרוסי במאה העשרים, מנהל התיאטרון האמנותי המוסקבאי קונסטנטין סטניסלבסקי, בבקשה לעזור לתיאטרון החדש "בשעת חבלי הלידה". סטניסלבסקי מינה את תלמידו יבגני וכטנגוב להדריך את השחקנים היהודים וללמד אותם את תורת המשחק, שאותה ניסה לגבש ולהפיץ במשך כל חייו. לאחר פגישתם של מייסדי הבימה עם וכטנגוב, קיבלו השחקנים על עצמם את האחריות המוסרית והאמנותית הכרוכה בלימוד תורת סטניסלבסקי והפכו לסטודיו היהודי הדרמטי הבימה. באותה פגישה עם וכטנגוב הוחלט על הקמת בית הספר הדרמטי שליד הבימה שפעל לפחות עד 1921. מאז ועד סוף התקופה הרוסית שימשו התיאטרון האמנותי המוסקבאי והסטודיות שלידו עבור מייסדי הבימה מודל לחיקוי מבחינה אמנותית, ארגונית ומוסרית.

תמונתו של קונסטנטין סטניסלבסקי עם הקדשה אישית לנחום צמח. מארכיונו האישי של אריאל צ'ארלז צמח

מסלול הלימודים של שחקני הבימה הראשונים היה זהה פחות או יותר למסלול ההכשרה ברוב הסטודיות שהשתייכו לחוג תיאטרון זה (בתוספת שיעורי עברית ויהדות). תוכנית הלימודים של בית הספר הדרמטי שליד הבימה כללה שיעורי משחק על פי תורת סטניסלבסקי, שאותם העביר וכטנגוב עצמו; שיעורי מקצוע המפתחים כלים טכניים (פיתוח קול, דיקציה, תנועה, איפור); שיעורי השכלה כללית; ושיעורי השכלה יהודית.

בבחירת השיטות, כמו גם בבחירת המורים, השאיפה הייתה לבחור את הטוב ביותר, את המודרני ביותר ואת המתקדם ביותר. בנוסף לווכטנגוב ולסטניסלבסקי, ראשוני הבימה למדו אצל סרגיי גלאגול - מורה לאסתטיקה, ספרות ותולדות האמנות והתיאטרון; הנסיך סרגיי וולקונסקי – מורה לדיבור; א' אנטיק – מורה לתנועה; הרב מזא"ה ושמואל אייזנשטדט – מורים להיסטוריה יהודית בתקופת התנ"ך; יואל אנגל - מורה לשירה ולמוזיקה; ויורי זאבדסקי – מורה לאיפור. כל אחד ואחד מהמורים היה מומחה דגול בתחומו ואישיות יוצאת מן הכלל. חלקם הגדול היו קשורים ישירות או בעקיפין עם התיאטרון האמנותי ולימדו גם בסטודיות נוספים.

אף על פי שאיש מהמורים האחראים לגיבוש יסודות המשחק של ראשוני הבימה לא ידע עברית ולא היה בקיא בתרבות ובהווי היהודיים, ברוסיה של אותה תקופה לא הייתה לשחקנים יהודים אפשרות טובה יותר לקבל הכשרה מקצועית. הכשרה זו הייתה שלב משמעותי מאוד בהתפתחות התיאטרון, ובתקופתה החלו להתגבש שיטת עבודתם של ראשוני הבימה וסימנים ראשונים של סגנון משחקם.

ב-8 באוקטובר 1918 התקיימה בכורת ההצגה הראשונה של הסטודיו היהודי הבימה: נשף בראשית בבימויו של וכטנגוב, שהורכבה מארבעה מחזות קצרים: האחות הבכירה מאת שלום אש, השרפה מאת י"ל פרץ, פגע רע מאת י"ל ברקוביץ והחמה! מאת יצחק כצנלסון. עד היום ממשיך התיאטרון הלאומי של מדינת ישראל הנושא את השם הבימה לחשב את מניין שנותיו לפי תאריך זה. נשף בראשית הייתה מעין הצגת גמר של לימודי תורת סטניסלבסקי, אם כי השיעורים בתורתו נמשכו הן על ידי וכטנגוב, בחזרות על הדיבוק, הן על ידי מורים ובמאים אחרים, הן על ידי סטניסלבסקי עצמו, אשר בשנים 1921-1920 העביר סדרת שיעורים לשחקני ארבעת הסטודיות: הבימה, הסטודיו השלישי בהנהלתו של וכטנגוב, הסטודיו בהנהלתו של מיכאיל צ'כוב והסטודיו הארמני. הביקורות על ההצגה נשף בראשית מעידות על אישיותם הבולטת של השחקנים, על שליטתם בגוף ובקול ועל יכולתם להזדהות עם הדמות ולהחיות את רגשותיה האותנטיים, כלומר על שליטתם בטכניקה חיצונית ובטכניקה פנימית של משחק.

עד יציאתה של הבימה מרוסיה ב-1926 הופקו בתיאטרון עוד חמש הצגות, כולן בבימוים של במאים רוסים, חברי האסכולה של התיאטרון האמנותי: היהודי הנצחי (1921) מאת דוד פינסקי, בבימויו של וכטנג מצ'דלוב; הדיבוק (1922) מאת ש' אנ-סקי, בבימויו של יבגני וכטנגוב; הגולם (1924) מאת ה' לייוויק, בבימויו של בוריס ורשילוב; המבול (1925) מאת י' ברגר, בבימוים של בוריס ורשילוב ויליזבטה טלשובה; וחלום יעקב (1925) מאת ר' בר-הופמן, בבימויו של בוריס סושקביץ' (בתחילת העבודה ביים סטניסלבסקי עצמו את ההצגה, אך לאחר תקופה קצרה העביר את שרביט הבימוי לסושקביץ').

כל ההצגות הללו זכו לביקורות משבחות ברוסיה ומחוצה לה, אך גולת הכותרת הייתה כמובן הדיבוק – יצירת מופת של וכטנגוב, שמיד אחרי הבכורה הוציאה להבימה שם של אחת הלהקות המעניינות ביותר ברוסיה. לאחר היציאה מרוסיה וסיבוב ההופעות באירופה ובאמריקה הביאה הצגה זו להבימה את התהילה העולמית.

העבודה על ההפקה נמשכה כשלוש שנים, שבמהלכן פיתח וכטנגוב את הגישה התיאטרונית שלו, הריאליזם הבדיוני, המבוססת על תורת סטניסלבסקי אך שונה ממנה. את ההצגה עיצב הצייר היהודי האוונגארדי נתן אלטמן, ויואל אנגל כתב מוזיקה מקורית. במהלך העבודה על ההצגה התגבש הסגנון המיוחד שאפיין גם את הצגות הבימה המאוחרות יותר. היה זה סגנון תיאטרלי מובהק שבו בלטו האלמנטים הסימבוליים והאקספרסיוניסטיים.

הדיבוק הוצגה בגרסתה המקורית ברוסיה, בארץ וברחבי העולם יותר מאלף פעמים במשך יותר מארבעים שנה. בחזרות עם וכטנגוב השתתפו כל שחקני הלהקה של אז, ומהבכורה ב-1922 ועד הורדת ההצגה באמצע שנות השישים, כמעט כל שחקן שהצטרף להבימה היה אמור לעבור את מבחן ההשתתפות ב"קודש הקודשים" של התיאטרון - הדיבוק.

הדיבוק. צבי פרידלנד בתפקיד מיכאל. צילום: מארכיונה האישי של דליה פרידלנד

כמה חודשים אחרי הצגת הבכורה של הדיבוק נפטר וכטנגוב, והבימה נשארה ללא מורה הדרך האמנותי שלה. במשך שנתיים היה אחראי להנחיה האמנותית הבמאי וכטנג מצ'דלוב, שהשתייך לאותה האסכולה, אך גם הוא נפטר ב-1924. במקביל למשבר בתחום האמנותי ניהלה הבימה מאבק פוליטי עם יבסקציה – המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, שאנשיה התנגדו בתוקף לתמיכה ממשלתית בתיאטרון שמציג בשפה "בורגנית" ופעלו לסגירת התיאטרון. לקראת אמצע שנות העשרים של המאה הקודמת החריף המאבק, ובמוסקבה לא נשאר כמעט אף מוסד תרבותי או חינוכי שהתנהל בעברית. הבימה שרדה עד אז הודות לתמיכתם של אנשי תרבות ופוליטיקה רוסים בעלי השפעה, שאותם הצליח לגייס לטובת התיאטרון צמח, מייסדו ומנהלו. עם זאת, היה ברור לרוב אנשי התיאטרון ותומכיו שברוסיה הסובייטית לא תוכל הבימה לשרוד כתיאטרון עברי.

בינואר 1926 יצאה להקת הבימה ממוסקבה ומרוסיה לסיבוב הופעות באירופה ובאמריקה, שלא על מנת לחזור. במהלכו נחשפה הבימה לקהל יהודי ולא יהודי, והתיאטרון ושחקניו זכו בתהילה עולמית. הודות לסגנון משחקה המיוחד במינו, התפרסמה הבימה בעולם כאחד התיאטראות המקוריים והמעניינים ביותר. לאחר מכן התיישב התיאטרון בארץ ישראל, ובה ידע מאבק הישרדות תמידי ונזקק לעשות פשרות רבות.

למרות נאמנותם המוצהרת למסורת התיאטרון הרוסי, לא הצליחו ותיקי הבימה להעשיר אותה במשהו משלהם וגם לא להעבירה לדורות הבאים של השחקנים הישראלים, ליצור המשכיות אמנותית או לבנות אסכולת משחק עצמאית. אמנם במשך יותר מארבעים שנה שמרו שחקני הבימה על הצגתם המופתית הדיבוק, אך עקרונות השימור המכניים של היצירה החיה יצרו עיוותים משמעותיים של רעיונותיו המקוריים של הבמאי.

בסוף שנות השישים, לאחר הורדת המסך על הדיבוק ופירוק מבנה הקולקטיב של הבימה, נעלמו ממנו העקבות האחרונים של מסורת התיאטרון הרוסי. כעבור שנים אחדות, עם הסתלקותם של הוותיקים האחרונים מהבמה, נקרע גם החוט האחרון שקישר בין התיאטרון הלאומי הבימה לבין הסטודיו היהודי האגדי, הבימה המוסקבאית.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

עזבונו של נחום צמח, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים.

טרטקובסקי, ילנה, הבימה: המורשת הרוסית (תל אביב: ספרא ואסף מחקרים, 2013).

נורמן, יצחק (עורך), בראשית הבימה: נחום צמח מייסד הבימה בחזון ובמעש (ירושלים: הספרייה הציונית, 1966).

Levy, Emanuel, The Habima – Israel’s National Theatre. 1917-1977 (New York: Columbia University Press, 1979).

Иванов, Владислав, Русские сезоны театра «Габима» (Москва: Артист. Режиссер. Театр, 1999).

נספח:

הרכב הלהקה בשנים 1926-1917: שושנה אביבית, חוה אדלמן, דוד איטקין, מרים אליאס, צ'צ'יק אפרתי, רייקין בן-ארי, צבי בן-חיים, שלמה ברוק, יהושע ברטונוב, אברהם ברץ, בת ציון, אינה גובינסקא, מרים גולדינה, יצחק גולנד, מנחם גנסין, חיה'לה גרובר, משה הלוי, חנה'לה הנדלר, אליהו ויניאר, נחמה ויניאר, דוד ורדי, חוה ורדי-יואלית, ארי ורשבר, תמימה יודלביץ', פאני ליוביץ', אהרון מסקין, רחל סטרובינץ, אביבה פדואית, ל' פודלובה, אלישבע פקטורוביץ', אלכסנדר (שבתאי) פרודקין, צבי פרידלנד, ראובן פרסיץ, רפאל צבי, בנימין צמח, נחום צמח, שפרה צמח-באראקס, ברוך צ'מרינסקי, שלמה קאן, חנה רובינא, תמר רובינס, יהודה רובינשטיין, בנו שניידר, בת-עמי שניידר.

שחקני הבימה בבניין התיאטרון בסמטת ניז'ניה קיסלובקה. מוסקבה, שנות העשרים