תיאטרון קהילתי יהודי-ערבי, רמלה
תיאטרון קהילתי יהודי-ערבי, רמלה
מאת ד"ר נפתלי שם טוב
תיאטרון קהילתי יהודי-ערבי ברמלה הוקם ב-1998 על ידי אשרת מזרחי-שפירא ויוסף סוויד - במאית יהודייה ממוצא מזרחי ובמאי ערבי-נוצרי - במסגרת התנסותם המעשית כסטודנטים לתיאטרון קהילתי בהדרכת רימונה לפין באוניברסיטת תל אביב, ובשיתוף מרכז תרבות רמלה. התיאטרון הורכב מתושבי העיר: פלסטינים אזרחי ישראל ויהודים-מזרחים, במובן זה הייתה הקבוצה ייחודית מאוד ביחס לקבוצות ולפרויקטים משותפים של יהודים וערבים. לרוב מורכבות קבוצות אלה מיהודים ממעמד בינוני-גבוה וממוצא אשכנזי, שאינם גרים באותו יישוב שבו גרים המשתתפים הערבים. מאפיין ייחודי זה, של מזרחים הגרים בשכנות לערבים, היה דומיננטי בדינמיקה הקבוצתית המורכבת ובעיצוב המופעים. המשתתפים הערבים והמזרחים חששו לדבר באופן ישיר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל השלכותיו היומיומיות כפי שהן ניכרות בעיר. לדעתה של שפירא-מזרחי, הקושי לדבר בפתיחות על הסכסוך נבע כנראה בשל החשש מהאיום המיידי שדיבור כזה עלול לעורר בין המשתתפים. לכן המופעים המשותפים היו לרוב אלגוריים ביחס לסכסוך וישירים יותר בביקורת על נושאים חברתיים המעסיקים את שתי הקבוצות, כמו אלימות במשפחה ובקהילה. נוסף על כך, מרכיבים סוציו-סמיוטיים מהעולם המזרח תיכוני, המשותף לערבים ולמזרחים, נכחו היטב על הבמה. עמם נמנו התלבושות, המוזיקה הערבית, המחול המזרחי וליהוק מעורב, שבו מזרחים גילמו ערבים ולהפך. באופן זה הודגש בעקיפין המצע התרבותי הייחודי שעליו מתקיים הדיאלוג בין ערבים למזרחים.
המחזה כאן? עכשיו? לאהוב? מבוסס על חוויות של המשתתפים ושוזר יחדיו שאלות של יחסי כוח במשפחה ושל יחסי הכוח בין הקבוצות הלאומיות. ההצגה בנויה מסיפור אהבה לא ממומש בין תמר היהודייה לאמיר הערבי כסיפור מסגרת. כצעירים אוהבים לא אפשרו להם להתאחד, וכעת הם נפגשים שוב לאחר שנים רבות. תמר היא אם לילדים וגרושה לאחר שעברה התעללות מצד בעלה, ואמיר הוא אלמן, שנישא בשידוך כפוי וללא אהבה. כעת מתברר שתמר, שברחה מבעל מכה, מתגוררת בבית פלסטיני נטוש, שהיה שייך למשפחתו של אמיר, והוא בא לתבוע בעלות על הנכס. דן אוריין טוען שסיפורי אהבה בין יהודים לערבים על הבמה אינם מסתיימים במימוש ובאיחוד של הזוג, אך במופע זה השניים מתחתנים, וכך נפתר קונפליקט הבעלות על הבית. אך החתונה מתקיימת ללא סימנים תרבותיים ודתיים ברורים ומתרחשת לאחר דיון של השחקנים על הבמה כיצד לסיים את המופע, שבו הם מחליטים על סיום אופטימי. הטשטוש התרבותי של החתונה והדיון המטא-תיאטרוני של השחקנים משקפים את הדיון שהתרחש בתהליך העבודה בשאלה איזו אמירה לעצב על הבמה. המופע שוזר בין הביקורת על אלימות במשפחה ועל שידוכים כפויים לשאלת הרכוש הנטוש של הפלסטינים וזכות השיבה, כשסיום העלילה מצביע על אופטימיות זהירה ביחס לסכסוך.
ההצגה עוררה דיון נוקב בקרב הקהל ועוררה מתחים, ולכן בשנה השנייה המשיכו ליצור במסגרת התיאטרון רק המשתתפים הערבים יחד עם סוויד, ומזרחי-שפירא הצטרפה אליו בשלב החזרות למופע. ההצגה מי רצח את אחמד חאמד? עסקה באלימות וברצח בתוך המשפחה בקהילה הערבית והתקיימה כמופע לאתר מוגדר (site specific performance), בבית קברות מוסלמי ובמסגד עתיק ברמלה. תבנית המחזה היא של בית משפט שבו נשמעות עדויות על הרצח, כשהחול והאבק במקום העלאתו יצרו אפקט ויזואלי דחוס שהמחיש את האלימות. זאת ועוד, האתרים הדתיים המקודשים שנבחרו כאתר המופע הוקמו לפני 1948 והם עצמם עדות אילמת לחיים שהיו לפני הנכבה ואינם עוד. כך ההצגה לא רק מצביעה על בעיה חברתית קשה בקרב הקהילה הערבית, אלא גם משמשת מטפורה לאלימות שנמשכת מצד השלטון. כעת, על הבמה, תובעים היוצרים דין וחשבון.
בשנה השלישית חזרו המשתתפים המזרחים לקבוצה, והיא העלתה את ההצגה חוף רמלה. דמויות של אומללים מגיעות לחוף הים, והמציל, במקום לעזור להן, מכוון אותן למותן בטביעה בים. האלגוריה כוונה לביקורת על הממסד, ששולח את המזרחים ואת הערבים לאבדון במקום להתמודד עם הבעיות החברתיות הקשות ברמלה, בהן עוני, פשע, התמכרות לסמים, אלימות ורצח במשפחה. בדיון שלאחר ההצגה, הקהל התרכז בעיקר בסיפורה של הבחורה הערבייה שנרצחה "על רקע כבוד המשפחה" ובביקורת הפנימית שהעזו המשתתפים הערבים לבטא. כך, על אף שהעלילה מדגישה את המחאה החברתית המשותפת של מזרחים וערבים נגד הממסד המדכא, הקהל התרכז ברצח אישה ערבייה במשפחה תוך הדחקה של הבעיות החברתיות המשותפות לערבים וליהודים.
ההפקה האחרונה של הקבוצה, העשיר מת מצחוק, הייתה קומדיה משפחתית על אב המתנה את ירושתו בכך שבניו ידעו לחיות יחדיו ובשיתוף פעולה. ההצגה, למרות היותה אוניברסלית בעלילתה ובמערכות הסימנים שלה, כמו התלבושות, המוזיקה, האביזרים והתפאורה, הצביעה על עולם מזרחי-ערבי. למשל, האב לבש גלבייה מרוקאית וחבש תרבוש, ובקטעי המעבר התנגנה מוזיקה ערבית. האלגוריה הקומית שיקפה בעקיפין את הדינמיקה הקבוצתית, שנעה בין הקושי לדבר ישירות על הסכסוך, הרצון ליצור תיאטרון בהנאה ובצחוק, והדגשת המשותף בין מזרחים לערבים כמי שחיים יחדיו על אף הקשיים. הירושה בהצגה מצביעה במרומז על שאלת הבעלות על הבית וההבנה שהיא חייבת להיות משותפת ליהודים ולערבים.
קבוצת תיאטרון משותפת של ערבים ומזרחים ברמלה היא כאמור תופעה ייחודית בקרב קבוצות ופרויקטים משותפים של יהודים וערבים בישראל. לכן ההתמודדות עם הסוגיות החברתיות והלאומיות התעצבה באופנים שונים. בעוד הקונפליקטים המשפחתיים והחברתיים המשותפים, כגון אלימות, עוני ופשע ברמלה, קיבלו נראות ישירה וברורה, הרי ששאלות על הסכסוך, הנוגעות לזכות השיבה ולבעלות על הבית ועל האדמה, נרמזו בעקיפין ובאופן אלגורי. כמו כן, הסמיוטיקה המזרחית-ערבית והליהוק המעורבב הדגישו את הקרבה התרבותית כמצע לדיאלוג מזרחי-ערבי ייחודי ביחס לפרויקטים אחרים.
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
לב-אלג'ם, שולמית, ניצבים בקדמת הבמה (חיפה: פרדס/אוניברסיטת חיפה, 2010).
Shem-Tov, Naphtaly, "Community Theatre of Mizrahi-Jews and Arabs in Ramle: A Junction of Nationality, Ethnicity, and Gender", Theatre Topics 20(1) (2010), pp. 43-54.
